אור ברסלב

התעוררות תשובה חלק א· רבי שמעון סופר

סימן קע

סימן קסט

בסוגי' דריחא מילתא (פסחים ע"ו ע"ב).

יש לדקדק מאי קאמר הש"ס אלוי הכי נמי מסתברא דאי משום תערובות טעמים מאי אפילו גדי וטלה דמאי נפקא מיני' אי גדי וגדי או גדי וטלה דילמא ברייתא אתיא כר"י דמין במינו אפילו בחלף לא בטיל ולא מבעיא גדי וגדי דאין צולין אלא אפילו גדי וטלה דמין בשאינו מינו הוא ג"כ אסור משום דלא הוה ששים יש לומר דזה גופא קאמר דלרבנן דסברי מין במינו בטיל אין כאן רבותא בגדי וטלה וע"כ משום תערובות גופים ומסתברא כלוי דמוקים ברייתא כרבים כרבנן.

והנה בצל"ח הקשה למה נקט מתני' נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו אפילו לא חזר כיון דמיירי בחרס רותחת תיאסר משום ריחא דנפק ממנו ונבלע בפסח לרב דריחא מילתא הוא, ונלע"ד דיש לומר סברא דהא דגילתה התורה טעם כעיקר אי ממשרת ילפינן גילתה התורה דוקא באיסור לאו ואי מגיעולי מדין דילמא לא קאמר תורה דלגעלו כלים אלא משום חשש איסור לאו אבל מה שאיסורו באיסור עשה לא מצינו טעם כעיקר שאסרתה התורה, *) לפי זה הא דאסרינן לאכול צלי מחמת דבר אחר וזה הוה לאו הבא מכלל עשה והוה עשה וזה לא מצינו לימוד דטעם כעיקר באיסור עשה יהא אסור אם מצד ריחא לא הוה נאסר הפסח דכל איסורו אינו אלא איסור עשה לכן נקט וחזר אליו שנבלע בו גופו של איסור ואם גם טעם כעיקר מדרבנן אסור באיסור עשה דהא גם באיסורי דרבנן בעי ששים מ"מ גבי קדשים היכא דא"א אוקמוה אדאורייתא כדמצינו כ"פ.

אלא לפי"ז יש לדקדק הא דאמר רבה בר בר חנה ואוקי רב אמורה עלי' כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולם מפני שהם מינה (חולין דף ג' ע"א) וכר"י דמין במינו לא בטיל הא חתיכה זו של היתר שקבלה טעם מהחתיכה של היתר שנע"נ אין בה אלא טעם בלוע שבלעתה מנבילה וטעם כעיקר דאורייתא מ"מ אינה אסורה מצד נבילה אלא באיסור עשה דנבילה ממש לא הוה כסברת הר' יוסף בתוספות חולין דף צ"ט ע"א המתחיל צ"ח ע"ב בד"ה רבא אמר דתורה אמרה תעבירו באש והיא רק עשה וכיון שאיסור נבילה של חתיכת היתר הזו שבלעתה מנבילה גופא אינו אלא בעשה היאך תוכל לאסור כל החתיכות כולן מפני שהן מינה הא טעם היוצא מן איסור עשה אין אוסר מן התורה לסברת הר' יוסף דכל החתיכה והנבלע בה הכל רק באיסור עשה ואי משום דמדרבנן אסור הא באיסור דרבנן לא אמרינן מין במינו לא בטל כדאיתא בתוספות בשלמא לר"ן דסבר כיון שנתן טעם בחתיכה לאו דוקא אלא משהו אוסר ולא סבירא לי' נמי כתוספות שם דאם לא נתנה טעם רק נאסרת במשהו אין משהו זה אוסרת שאר החתיכות אם כן אותו משהו הראשון היוצא מן חתיכת נבילה גופא הוא מתפשט בכל שאר החתיכות ובזה הוא טעם כעיקר דאורייתא ומתפשט בכולן ואוסר הכל משום מין במינו אבל לתוספות קשיא, ודוחק לומר דא"א חנ"נ הוה בלא תעשה דאמרינן הדרא לאיסורא קמא כסברת ר"ת והר' יוסף סבר כר' אפרים דלא אמרינן חתיכה נ"נ.

ויש ליישב דווקא בגיעולי מדין דנבלע בקדירה ומה קדירה יוצא לחוץ לתבשיל ש בשל בו זה הטעם הוה רק באיסור עשה דנקלוש טעמא דהוי טעם שני אבל אם נתבשל ההיתר עם האיסור יחדיו אי אמרינן טעם כעיקר דאורייתא גם הר' יוסף מודה דהוה בלא תעשת וראיי' לדבר שהר' יוסף קאמר שם בתוספות משום דר' יוחנן סבר לה כר' עקיבא דיליף טעם כעיקר מגיעולי כותים וליכא אלא עשה דתעבירו באש דמצריך ליבון והגעלה עכ"ל אבל אי יליף ממשרת היינו דשורה ענבים עצמם במים ומקבלם ובולעים המים מהיין דהוה כנתבשל יחד עמו י"ל דמודה שבל"ת הוא דהא כתיב בכל משרת ענבים לחים ויבשים לא יאכל לפ"ז דמיירי כאן שחתיכה נבילה נתבשלת עם הכשירה (יעוין בתוספות וברש"י חולין דף ק') אם כן אי טעם כעיקר דאורייתא הוה גם כן בלא תעשה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה.

ולפ"ז קשה לי הנה הא דלא למנויו ילפינן מדכתיב תכסו על השה והיא מצות עשה ולאו הבא מכלל עשה עשה והנה הא שניהם כשרים המה לאכול רק משום שלא למנויו אסור בתערובות טעמים לרב ולא למנויו עשה ובעשה לא אמרינן טעם כעיקר ובקדשים מצינו כמה פעמים שלא גזרו שיהא מדרבנן אסור ואוקמוה אדאורייתא לפ"ז מנא לי' להגמרא להקשות אדרב אלא מאי משום תערובות גופים הא תערובות טעמים מותר קשיא לרב רב קאמר זה בשאר איסורים ריחא מילתא בשר שמן עם בשר נבילה באיסור לאו אבל ברייתא מיירי בפסח ומשום שלא למנויו שהו כמו איסור עשה ומנ"ל להקשות לרב ונדחק הגמרא מכת קושיא זו ליישב הברייתא בשינויא דחיקא.

הן לפי מ"ש למעלה די"ל לר' יוסף מאורלינ"ש דגם אי טעם כעיקר רק איסור עשה היינו בבלוע היוצא מהקדירה משום דהוה נותן טעם שני אבל בנתבשל עמו יחד למ"ד טע"כ, דאורייתא הוה בל"ת דהוה כממשו יש לומר דגם באיסור עשה רק הבלוע היוצא מהקדירה מותר משום דלא שייך בי' טעם כעיקר אבל בנתבשל יחד כיון דבאיסור לא תעשה הוה בלאו ה"ה באיסור עשה הוה בעשה **(ומצינו סברא כזו בהה"מ מאכלות אסורות פרק ב' הלכה ג' דדוקא מה שנאסר בלא תעשה בזה אמרינן כל היוצא ממנו אסור אבל לא במה שאינו אסור רק בעשה)** וכאן שנצלו שני פסחים כאחד וריח מתפטם דרך בישול הוה עדיף מבלוע היוצא מהקדירה דהוה רק נותן טעם שני והוה מדאורייתא גם כן בעשה עפ"ז יש ליישב קצת.

והנה נראה לענ"ד ליישב על פי דבר חדש במה שהקשה תוספות סוף מעילה על הא דתנן פרוטה של הקדש שנפלה בכיס מועל והקשו שתבטל הפרוטה בכיס ברוב ואי משום דבר שיש לו מתירין דיש לה פדיון ולא בטיל זה אינו אלא מדרבנן ותירצו דמטבע חשיב ולא בטיל והקשו רבותינו האחרונים זצ"ל דהא דדבר חשוב אינו בטל גם כן רק דרבנן הוא, ונלע"ד דהנה בביצה פרק ה' בסוגיא דליבטל מים ומלח לגבי עיסה קאמר הרי שנתערב לו קב חיטין בתשעה קבין של חבירו יתבטל ויאכל הלה וחדי ואם כן לפ"ז היאך תוכל שתבטל ההקדש בחולין והיכן הוא מעות הקדש ויאכל חולין וחדי אתמהה הרי שנתערב נבילה של אחד בשחוטה של חבירו אי טעם הביטול משום אחרי רבים להטות שעל כל חתיכה אנו אומרים שהיא מן הרוב א"כ ממה נפשך כיון שאוכל אותו מצד שהיא מן הרוב ההיתר אם כן איננו של חבירו דאם כן לא היתה היתר ועל כל אחד שמותר לאכלו נאמר כך ששלו היא ומן הרוב היא ואם נאמר שבממון אין הולכים אחר הרוב וצריך ליתן אחת לחבירו היינו חתיכה השלישית וזה דוחק דלאכלו מותר דלענין היתר אכילה תולין דשלו היא ואעפ"כ צריך ליתן השלישית אחר שאכלם השנים לחבירו דנאמר אולי של חבירו ואחת ודאי של חבירו הוא אבל באמת הלא גם הרשב"א גם הרא"ש מודים דמן התורה נהפך האיסו' להיות היתר וצריך לומר בזה כן דבאמת נשאר חתיכת הנבילה לחבירו רק האיסור נבילה הלך ממנה והותרה ודומה לבהמת של אחד כל זמן חיותה אסורה היא משום אבר מן החי או אינה זבוח וכאשר שחטה הלכה האיסור ממנה ונשארת שלו ה"ה תתיכה נבילה זו נשארת שלו רק האיסור הלך ממנה וכל זה בדבר איסור של חולין שנתערב בהיתר אבל בשל הקדש אם נשארת להקדש ממילא הקדש הוא ומעל דלא נוכל לומר קדושתה נתבטל בשאר מטביעות רק נשארת להקדש לחולין כיון דנשארת להקדש ממילא היא קודש ומעל דאין הקדש יוצא לחולין בלי פדיון ופדיון הוה הפדיון הקדש והנתחלל חולין (רק אם נתערב בפחות משוה פרוטה יש לומר דאינה חשובה ובטילה מאילה ואיננה עוד להקדש מאומה בזה דלא חשיב אבל מטבע כיון שחשובה היא היא שוותה על ידי חשיבותא פרוטה ואיננה בטילה וי"ל גם אם גם אינה שוה ע"י חשיבותא פרוטה מ"מ חשובה הוא ואיננה בטילה ונשארת הקדש ואם נהנה עוד חצי פרוטה מהקדש מצטרפות דמעילה מצטרפות).

והנה על פי הנחה זו אנן נמי נאמר דהא דאסור לאכול שלא למנויו לאו משום איסור הוא דהרי גדי וגדי שני פסחים שניהם היתר גמור רק שאסרה תורה לאכול מה שלא נתמנה עליו וכיון דריחא מילתא לרב וקלט באחד ריח של חבירו ריח הנתוסף אסור לאכול משום שלא למנויו ובזה לא שייך ביטול כמו בכל דבר שבממון שאין בטול שלו בשל חבירו דומה אם נתערב רביעית חלב בששים רביעית שומן של חבירו דנתבטל אעפ"כ צריך ליתן לחבירו הרביעית שנתוסף על הששים שהרי זה של חבירו הוא וממונו איננו בטיל ה"ה הכא אין כאן איסור רק שנסותף על פסח זה משל חבירו היינו ע"י ריחא מילתא שנתפטם בו שומן של חבירו ובזה אין תורת ביטול ואפילו אם בני חבירה כל אחד אוכל רק כזית ממילא אוכל משל חבירו פחות מכשיעור מ"מ גם בזה אסור וזה פירש של תערובות טעמים משום דבזה אין בו ביטול.

המפורשים הקשו למה לא מקשה הגמרא בע"ז על רבא מהא דאין כוכין שני פסחים. והנה יש לומר כיון שרבא מביא ראיי' ממתני' לא נוכל לאקשיי' מברייתא אבל הי' הגמרא להקשות הברייתא המתניתין ולתרוצי כדרך הש"ס ויש ליישב דפי מה דאיתא בחולין דף צ"ח ע"ב דרבא סבר בקדשים טעם כעיקר דאורייתא י"ל אם גם ריחא לאו מילתא שיהא כטעמא ממש מ"מ גזרו רבנן ריחא אטו טעמו דאורייתא דלכתחלה לא יצלו ולפ"ז שפיר אין צולין שני פסחים כאחד לכתחלה דהוו קדשים דריחא מילתה גזרו בו בקדשים אבל בתרומה ובחולין דטעם כעיקר רק דרבנן כדאיתא ברש"י שם דסבר רבא טעם כעיקר בשאר איסורין מדרבנן רק בקדשים דילפי מחטאת ולפ"ז ה"ה בתרומה טעם כעיקר לאו דאורייתא לא גזר ריחא אטו טעמא דלא מיחשב כשותה ממשו לכן מהא ברייתא על רבא [אינו] מקשה כמובן.

אבל קשה לטו"ז ריש הלכות סוכה דלכן מותר לערב סכך פסול בכשר מפני שקודם סוכות אין בי איסור ובלילה כשחל יו"ט כבר הוא מעורבב ממילא עיין שם סימן תרכ"ו בטו"ז סעק"ב ובמג"א שם סע"ק ג' וקשה הלא אם מבטל נבילות וטריפות הלא אין עושה שום איסור בזה כי מותר בהנאה ובבישול ומה בכך אם מבטלו ואח"כ כשבא לאכול כבר הוא מבוטל מאליו ואעפ"כ שייך בזה אין מבטלין איסור וצ"ל כי חל שם איסור על הנבילה ה"ה על אותו פסח חל שם איסור שלא למנויו לכל העולם רק הותר לחבורה זו שנמנת עליה משא"כ גבי סכך פסול אין בו שום איסור ואפילו בחוה"מ יכול לעשות סוכה כזה לצורך ביתו זו אשתו רק הוא אינו יוצא אם יושב בה, אך לפ"ז ה"ה אם צולה שני פסחים ביום עדיין אין שום איסור רק בלילה כשיבוא לאכול אז אסור שלא למנויו ואז ממילא כבר הוא בטל ומאי שקל וטרי הגמרא בצליית שני פסחים משום תערובות הטעמים הלא בזה אין שייך מבטל איסור (היינו אם נאמר כתוספות שרק לכתחלה אסור משום דריחא לאו מילתא ולפי מה שכתבנו ולפי שיטת הרי"ף שאיננו רק משהו לכן סבר לוי שבדיעבד כשר ולכתחלה אסור משום מבטל איסור וקשה מה שייך בזה ביטול איסור ויש לדחוק שאם אכל מפסח מבעוד יום הגם שעובר באיסור עשה ואכלו הבשר בלילה הזה ולא מבעוד היום מ"מ אם אכלו מבעוד יום שלא למנויו עובר גם בעשה זו והוא דוחק כי יש לומר כמו באוכל נא ומבושל מבעוד יום שפטור כיון דלאו זמן אכילה הוא הוא הדין שאינו עובר על שלא למנויו והי' יכול הגמרא לתרץ אליבא דרב דמקשה אלא מאי תערובות גופים איכא תערובות טעמים ליכא וקשיא לרב די"ל דמיירי בצולה מבעוד יום, ויש ליישב סתמא קתני אין צולין אפילו בלילה אם צילה אותו או בערב פסח שחל בשבת שצריך בליל יו"ט לצלות אותו.

ובגוף קושית הטו"ז בשם הלבוש האיך יכול לערב סכך פסול בכשר נלע"ד דכל כשר ופסול לא שייך בי' מבטל איסור דומה דאם יש מקוה מ' סאה כשרים מותר לכתחלה למלאות בכתף מים שאובים הפסולים ולהוסיף עליו ולמה לא נקרא מבטל איסור אלא הטעם שהוא מכשיר השאובים בזריעה וכמו שמותר להמשיך מים שאובים ולהכשיר אם רוב אינו שאוב שכל זה הוה רק מכשיר הפסול וכמו מקוה שנוזל שפסול לטבול בו אם מעמיד מפיץ כדי שתקווה ויהא אשבורן כשר ליטבל בו ואם לוקח המפץ וחוזר ונוזל פסולה וכמו בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת וכשהוא שוחטה מכשירה ומבטל האיסור ממנה ומתקן אותה ה"ה סכך פסול אם יש בו רוב כשר הכשיר הסוכה על ידי זה וכן דינה והנה הלא סכך פסול אינו פוסל עד ארבע ובפחות מג' אפילו לישב תחתיו שרי ובסוכה קטנה אם הסכך פסול המיעוט אע"פ שעל ידי מיעוט זה הוה צלתה מרובה כשירה וכמו כל פסול תפילין ושאר פסולים וכדומה שמכשירם ומתקנם ולא שייך בזה ביטול איסור כי כל פסול הוה כמו שאינו ציצית פסולים הוה כמו שאין בטלית ציצית כלל ובשבת אם נפסל ציצית שלו שאסור לתקן מן התורה ציצית ולתלות אז פטור מן התורה ואין בו משום לובש בגד בלי ציצית כמבואר במג"א הלכות ציצית אבל אין עושה איסור במה שיש בו פסולים (חוץ אם הולך בהם ברשות הרבים משום משאה) תפילין פסולים הוה כמו שלא לבוש תפילין לולב פסול כמו שלא נטל לולב אבל לא שיהא איסור במה שנטלו אי לא משום איסור מוקצה או אתרוג פסול אין בו איסור בלקיחתו וכדומה כל הפסולים אין איסור לטבול במקוה פסולה רק שאינה מטהרת שופר פסול רק משום שבות דתקיעה אסור אבל לא איסור אחר נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה ולא עשה בזה חיסור רק שאין יוצא ידי המצוה לכן לא שייך בכל אלו מבטל איסור כן נראה לענ"ד.

תוכן העניינים

התעוררות תשובה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה