אור ברסלב

התעוררות תשובה חלק א· רבי שמעון סופר

סימן קנ

סימן קמט

בסוגי' די"ד שחל להיות בשבת (פסחים מ"ט ע"א).

הרי"ף פסק כר' אליעזר בר צדוק משום דאתיא כר"ח חיש ברתותא, והקשה עליו רבינו אפרים הלא חלוקים המה בשני דברים, עי' בר"ן ומ"ש עליו ונראה ליישב כי יש לדקדק בדברי התוס' דף י"ג ע"א בד"ה ושורפין דדקדקו היאך מותר לשרוף תרועה טהורה כמו שאסור לטמאות משום דכתוב את משמרת תרומתי כמו כן יהא אסור לשרוף ואסוקי דהגם שמה"ת בביטול בעלמא סגי מ"מ כיון דסופה לאסור ולילך לאיבוד שרי לשורפה כמו לטמאותה דשרי ר"מ לשרוף טמאה עם הטהורה, והנה לפי סברת התוס' קשה על הרמב"ם דהוא פסק דלא כר"מ דצריך לשרוף תלויות טהורות וטמאות כל אחת בפני עצמה ואעפ"כ פסק דשורפין כל תרומות בין טהורות בין טמאות מערב שבת א"כ קשה לדבריו קושי' התוספות האיך שרי לשורפה כיון דאסור לטמאותה, ויש לדקדק עוד בדברי ר"א איש ברתותא דנקט מבערין את הכל מלפני השבת, נקט לשון ביעור כחכמים דסברו השבתתו בכל דבר ומסיים בדבריו ושורפין תרומות טמאות תלויות וטהורות, משמע דסבר כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה.

ויש ליישב כל זה דיש לדקדק על דברי התוספות שכתבו כיון שסופה ליאסור ולילך לאיבוד מותר לשרוף הטהורה כמו לטמאותה דשרי ר"מ, הא תינח לר"י דסבר חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה מה"ת א"כ סופה ליאסר ולילך לאיבוד, אבל לר"ש דמותר מה"ת אף באכילה א"כ אין סופה ליאסר ולילך לאיבוד כיון דאחה"פ יהי' מותר באכילה, והא דר"ש קניס מדרבנן היינו רק בחמץ דחולין שעבר עליו בב"י ואפי' אם בטלו ולא עבר על ב"י ואפ"ה קח קניס ר"ש, משום הערמה כדאיתא בירושלמי משא"כ בתרומה כיון שמה"ת בביטול בעלמא סגי ואסור לבערה ולשורפם כדדקדקו התוס' בדבריהם אם כן לא שייך בו קנס ומותר באכילה לאחה"פ וא"כ אין סופה ליאסר ולילך לאיבוד, ועוד היאך יוכל עליו להחמיר לשורפה כיון שמה"ת חסור לשורפה, ויש ליישב דלכאורה י"ל בתרומה לא שייך שום ביטול לר"ש דסובר דאחה"פ מותר אף באכילה דעיקר הביטול שיהא חשוב בלבו כעפרא דערעא וז"ל הרמב"ם פ"ב מהלכות חמץ ומצה ה"ב והשבתה זו אמורה בתורה שיבטלה בלבו ויחשוב אותה כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל שכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל עכ"ל והאיך נוכל לצייר על תרומה שהוא קודש שיהא חשוב בלבו כעפרא דארעא, אם גם נאמר ונדחוק שביטל אותה מתורת מאכל יחשוב בעיניו כעפר קידש שמועלין בו, אבל היאך יהא בעיניו כדבר שאין בו צורך כלל הלא לאחה"פ מצוה לאכלו ומקיים בזה מצות עשה מה"ת ואכילת תרומה חשובה שנקראת עבודה וכדאיתא בפסחים (דף ע"ב ע"ב) ודף ע"ג ע"א אכילת תרומה בגבולין כעבודת בהמ"ק וא"כ איך שייך בו ביטול ולומר שהוא כדבר שאין בו צורך כלל בדבר שיקיים בו אחה"פ מצות עשה באכילתה וחשובה כעבודת ביהמ"ק, לכן נראה לענ"ד באמת דלר"ש בתרומה לא שייך בו ביטול וצריך באמת לבערו מן העולם והא דשורפין תרומה טהורה אתיא כו"ע, ונראה עוד לענ"ד דאפילו אי סובר ר"ש כחכמים דהשבתת חמץ בכל דבר, בתרומה צריך להיות דווקא בשריפה אף להחכמים דהתורה אמרה את משמרת תרומתי "לך" נתתי ודרשו חכמינו ז"ל בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת טהורה ואחת טמאה וכתיב לך שיהא נהנה ממ"ה להסיק תחת תבשילו כדי שיהנה ממנה בשעת ביעורו אם כן לא יהא תרומה טהורה גרוע מתרומה טמאה וכיון שצריך לשרוף הטהורה קידם הפסח (והתוס' מדמי הטהורה קודם הפסח לתרומה שנטמאת) א"כ צריך לשורפה כדי להנות ממנה בשעת ביעורה ואם משבית אותה ע"י דבר אחר כגון פירור וזורה לרוח או מטיל לים אינו יכול להנות ממנה בשעת ביעורה, ובזה מיושב לשון ר"א איש ברתותא דנקט מתחלה מבערין את הכל מלפני השבת וקאי על חולין וסבר השבתתו בכל דבר ולכן נקט לשון ביעור, ומסיים "ושורפין" תרומות טהורות וטמאות משום דתרומה דווקא בשריפה כאשר בארנו ומיושב גם הרמב"ם הגם דפסק דצריך לשרוף הטהורות לחוד והטמאות לחוד דאסור לטמאותה בידים אפי' בשעת שריפה כר' יוסי ולא שייך סברת התוס' וקשה היאך מותר לשורפה מלפני השבת, אבל לפי האמור לעיל ניחא דהרמב"ם פסק כר"ש ואליבי' לא מהני ביטול כלל כאשר כתבנו וצריך ביעור אף מה"ת והביעור של תרומה צריך להיות באופן שיהנה ממנה בשעת ביעורה [היינו שריפה וזה אסור בשבת וכיון דביעור תרומה מצוה היא אפילו אם מבערן בדבר שיכול ליהנות ממנו בשעת ביעורו מ"מ המצוה אחשבי' למלאכה כדאיתא ברש"י ביצה דף כ"ז ע"ב יעוין שם וזה י"ל הוא סברת ר"א בר צדוק דחולין מתבערין בזמנן ותרומה קודם השבת והסברא פשוטה הוא להיפך דתרומה ישהה אצלו כל זמן שיש מציאות שיאכל לקיים בה מצות אכילת תרומה ולא לאבדה בידים ורש"י נשמר מזה וכתב כיון שלתרומה אין אוכלין הרבה יש לחוש יותר שישאר ממנה משא"כ בחולין שיש לו אוכלין הרבה, ולמ"ש ניחא דאם ישאר מן החולין בשבת יבטל בלבו ומה"ת בביטול בעלמא סגי' ויכפה עליו כלי כמ"ש הרמב"ם משא"כ אם ישתאר מן התרומה לא מועיל ביטול כמ"ש וצריך שריפה ובשבת אסור לשורפה (או לבער) משו"ה סובר ר"א בר צדוק דתרומה צריך לבאר דווקא מערב שבת, וזה י"ל כוונת הרי"ף דר"א בר צדוק סובר כר"א איש ברתותא דהיינו דתרומה צריך דווקא בשריפה או לכה"פ ביטול לא מהני בתרומה וצריך ביעור מן העולם לכן מבערין תרומה מלפני השבת [דבשבת בכל ענין אסור לבערו דהמצוה אחשבי' למלאכה]

עוד י"ל דלכאורה יש לדקדק בתרומה ביד ישראל שלא נתנה עדיין לכהן אינו עובר בב"י משום שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה רק משום הואיל אי בעי מתשיל עליו עובר עליו כדאיתא במתני' דף מ"ג אבל בערב פסח אחר שנתבער כל החמץ מרשותו אם יתשול עלי' אכיל טבל למפרע כיון שנתבער הכל ח"כ לא יוכל להתשיל עלי' ולא עבר בב"י ובשלמא במתני' מיירי בעיסה שנילושה בפסח מפריש מאותה עיסה ממקום אחר וממילא יוכל להתשיל עלי', משא"כ כאן שנתבער הכל מן העולם, והשיב לי בני הב' זלמן נ"י שגם בערב פסח אחר שנתבער הכל יוכל להפריש עלי' ממקום אחר דהיינו שילוש שיקח עיסה של מצה של טבל שלא הופרש ממנה חלה ויקיף אותה ויפריש מן העיסה של מצה תרומה על זה שנתשל עלי' ושפיר עובר בב"י. ועל זה יש להשיב ולומר דמיקרי מחוסר מעשה דצריך ללוש תחלה אבל אם יש לו כבר עיסה מגולל שלא הפריש שפיר יכול לעשות כזאת והנה אי ביטול מטעם שחשוב בעיניו כעפרא דארעא גם על חלה זו מועיל ביטולו של ישראל משא"כ לתוס' שביטול מטעם הפקר א"כ לא יוכל להפקיר של אחרים ושל גבוה ולפ"ז תרומה ביד ישראל אינו מועיל ביטול וצריך לבערה ולכן סבר ר"א בר צדוק תרומה מלפני השבת, ולחכמים י"ל דלא ס"ל הואיל או דסבירא השבתת חמץ בכל דבר.

ולענ"ד אפילו להסובר דאב"ח אלא שריפה וכן סובר ר"מ כדאיתא במתניתין ר"מ אומר שורפין בתחלת שש, אין לומר הטעם דלכן סובר ר"מ דמבערין הכל מלפני השבת כי משום דגזרינן דמחמת בהילות המצוה שזמנה בהול לשורפה בתחלת שש והכל טרודין בה וגם נשים מחויבין בה שמא ישרפנו בשבת מחמת בהילות וק"ו משופר ולולב דנשים פטורות וזמנם כל היום ואעפ"כ גזרו שמא יעבירנו דשאני הכא דבשלמא בשמא יעבירנו ברגע קלה ובלי שום טרחא יעביר ד' אמות ומשו"ה גזרו משא"כ הכא להביא עצים ולהביא אש לזה צריך שיהוי וטירחא ובינתיים יזכור שהוא שבת וסברא כזו מצינו בבנה דף ג' ע"א בתוס' ד"ה שמא יעלה ויתלוש דדווקא בפירי דבעודם בכפה יבלענה גזרו משא"כ בדבר הטמון בקרקע וצריך מרא וחצינא יזכור בינתיים עיי"ש.

ת"ר פעם אחת חל י"ד בשבת ולא ידעו אי פסח דוחה שבת או לאו, כבר כתבנו תוספות הקשה הלל אמר להם גז"ש במועדו הא במועדו גופי' כוונתו דדוחה שבת וגז"ש למה לי, שוב קשה הא ידעו דכל קרבנות ציבור דוחים שבת כדדרשינן לקמן ע"ו ע"א מדכתיב לגבייהו במועדיכם ה"ה בפסח ג"כ כתיב במועדו ומה ספיקייהו, וי"ל ידוע אי אמרינן הודחה כל כמה דאפשר למיהדר בטהרה ובאופן שלא יודחה צריכים להדר משא"כ בהותרה שמותר לגמרי והנה אם פסח רק דוחה שבת צריכים ב"ד ליזהר חדשים לעבר אשר להם הכח כדכתיב אתם אפי' מזידים. כדי שלא יחול בי"ד, אבל אי הותרה אין צריכים לכך אם יחול יחול, והנה ב"ב ידעו מבמועדו שדוחה שבת ולזו הי' מסופקים אם דחוי' או הותרה הוא ומביא הלל ראיי' שהותר ומע"ת שלגבי' כתיב עולת שבת בשבתו על עולת התמיד.

והנה הק"ו להלל לא פריכא לפי מאי דסברי בית הלל (חגיגה ו' ע"א) דחגיגה קודם לראיי' שמחגיגה נהנה גבוה ואדם משא"כ בעולה א"כ כליל לאו פירכא הוא אדרבא נלמד משם מכליל לפסח בק"ו שבפסח יש שתים חלק גבוה וחלק להדיוט, ותדיר נמי לאו פירכא הוא לפי מאי דקאמר ש"ס התם דילפי חגיגה מנשיאים דתרווייהו יחיד הוה ולא ילפי מקרבנות שבועות שהמה הוה תדירים ולדורות וגם חגיגה קרבן דורות הוא מוכח דתדיר לא הוה מעלה בקרבנות לענין זה עיין שם בגמרא דסברו דנוח להו ליליף קדשי דורות מיחיד הוראת שעה ולא מתדיר והא דילפינן לקמן תמיד מפסח לענין טומאה (כיון דתדיר לאו מעלה הוה אם כן לא הוה ק"ו) י"ל לפי תוספות שם בחגיגה היכא דמצי יליף לי' מדדומה לי' עדיף ואם לא אז יליף ממה דאינו דמיא לי' לגמרי ויליף תמיד מפסח לענין טומאה, וי"ל דווקא צבור מיחיד לחומרא יליף מדכתיב בגופי' במועדו מורה על טומאה דדוחה אבל שיהא מותר היינו הותרה זה יכול ליליף אעפ"י דלא דמי לגמרי ולא הוה ק"ו פריכא. והנה ב"ה סבר חגיגה קודם לראיי' משום שהי' חגיגה לפני הדבור מוכח דדבר שהי' לפני הדבור חמור א"כ קשה היכא יליף ב"ה פסח מתמיד דהא סבר ב"ה כדאיתא בחגיגה דעולת תמיד לפני הדבור הי' ושוב לא פסקה כדאמר ר' עקיבא שם ופסח הי' לפני הדבור ופסק במדבר כר' ישמעאל דסבר כי תבואו לאחר ירושה וישיבה משמע כדאיתא בקידושין ל"ז ע"א וצ"ל דסבר ב"ה כר' עקיבא דמיד היו חייבים ועשה מצוה זה כדי שתזכה ותירש כן פירש ר"ע כי תבואו עיי"ש, וגם פסח הי' לפני הדבור במצרים ושוב לא פסקה לר"ע וממילא כיון דהיו מחוייבים במדבר בפסח שפיר מוכח דפסח דוחה שבת מפסח שהקריבו בשנה ראשונה סאז חל בשבת כדאיתא בגמרא שבת פר"ע והא דלא הוכיחו להם ב"ה מזה דדוחה שבת משום דאינו מוכח דלר' ישמעאל דסבר לאחר ירושה וישיבה נתחייבו בפסח אז צריכים למימר דהא דהקריבו פסח במדבר ע"פ הדבור והוראת שעה הי' אם כן גם זה הוראת שעה הי' דידחה שבת ופסח מתמיד לא יליף בק"ו דפסק אח"כ במדבר הפסח ותמיד לפני הדבור הי' ולא פסק וחמיר מפסח ואפשר שגם זה הי' ספיקת בני בתירה אי עולת תמיד הקריבו במדבר ולא פסק והלכה כר' ישמעאל שלא נתחייבו בפסח במדבר ממילא לא יליף בק"ו פסח מתמיד דחמור ממנו או אי כב"ה כמו שבארנו וי"ל אי נתחייבו בפסח במדבר בא מהקב"ה הציווי לעשות פסח היינו שידחה שבת ואי לא נתחייבו בא הדבור לחייבם בהוראת שעה וזה הי' ספיקתם.

ועיין תוספות קידושין (ל"ז ע"ב) בד"ה הואיל ונאמרה שנראה משם למ"ד דדריש כי תבואו אחר ביאה וירושה לא היו מחויבים במדבר כלל בפסח עד שנכנסו לא"י והפסח ראשון במדבר ובבואם לתרץ הי' רק על פי הדבור ומיושב קושית העולם הא שני פסחים אלו הי' בשבת שחל אז י"ד בשבת די"ל שגם זה שדוחה שבת הי' ג"כ רק עפ"י הדבור, אבל למ"ד שמיד היו מחויבים בהו בפסח במדבר הגם דכתיב כי תבואו ומה שלא הקריבו במדבר הוא מטעם שלא מלו אחר חטא המרגלים אבל בשנה ראשונה קודם החטא היו חייבים בפסח גם בבואם הי' מחויבים וכיון שהי' מקריבים בשבת אזי נוכל נלמוד ממנו שפסח דוחה שבת וי"ל היינו ספיקייהו דבני בתירא כאיזה מ"ד הלכתא בפי' כי תבואו אי כר' ישמעאל או כר"ע.

תוכן העניינים

התעוררות תשובה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה