אור ברסלב

התעוררות תשובה חלק א· רבי שמעון סופר

סימן קמט

סימן קמח

שאלה גר קטן שנטבל ע"ד ב"ד אם מיחה כשהגדיל דמועיל מחאתו כדפסק בשו"ע באין חולק עליו אם יש להחמיר אם קידש אשה להצריכה גט ממנו.

תשובה הנה הרי"ף לא הביא הא דרב יוסף הגדילו יכולין למחות וכן הרמב"ם ותמהו עליו הראשונים, והרמב"ן הובא בר"ן כתובות דף י"א ע"א מתרץ, דרב יוסף קאמר זאת רק על גר שנתגייר הוא ובניו ובנותיו עמו אבל אם הטבילוהו ב"ד אין יכול למחות משום כח ב"ד יפה והנה קשה לפ"ז מה מקשינן על רב יוסף מהמתניתין דילמא מחאה ואכלה כתובתה וקנסה בגיותה דילמא מיירי מתניתין בנתגיירו ע"ד ב"ד וצ"ל דמתני' סתמא נקט בכל גוונא יש לה קנס וכתובה לכן מתרץ לכי גדלה אך לפ"ז אין ראיי' ואפילו גם לרש"י דכתב דר"י דאמר יכולין למחות מיירי גם בגר שנתגייר הוא ובניו ובנותיו עונו, וכתב ר"ן דמוכח כן בגמרא וכוונת הר"ן בל"ס משום דמקשינן על רב יוסף ממתניתי' דילמא מיירי מתני' בכה"ג בנתגייר עם אבותיו, אבר לפי מה שכתבנו אינו מוכח מזה משום דמתני' סתמא נקט ומיירי בכל גוונא ומתרצינן סתמת המתני' אליבי' גם כן, אבל קשה לרמב"ן אמת על מה דמייתי הרי"ף רב הונא מטבילין ע"ד ב"ד לא מביא הגדילו יכולין למחות דבכח ב"ד אין יכולין למחות אבל למה לא מביא הרי"ף הא בגר שנתגייר עם בניו ושיכולין למחות.

ונלע"ד לדחוק ליישב די"ל דרב יוסף קאמר כן לתרץ המתניתין דלא תקשי על רב הונא ממתניתין דיכולין לומר דמתני' סברו הגדילו יכולין למחות [והיינו בין בהטבילוהו ב"ד או] בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו, כיון שאם לא ימצאו לכשיגדילו שריש שלהם זכות בזה יכולין למחות ואם לא ימחו ממילא מרוצים וזכות הוא להם וגרותן קיימת זה יכול להיות טעם המתניתין ואין ראיי' לרב הונא ממתניתין אבל לא דקאמר רב יוסף זה להלכתא.

והנה הרמב"ם מביא הא דר' יוסף בה' מלכים ובה' איסורי ביאה איננו מביאו' ונלע"ד הנה בל"ס בגוי אם ידינו תקיפה ומצווים אנו שלא לשאר בינינו שום גוי רק או יהרג או יתגייר כדאיתא ברמב"ם ה' מלכים פ"ח הלכה יו"ד ופ"י מה' ע"ז הלכה י"ו בל"ס זכות גמור הוא לו הגיורות דאם לא יתגייר ממיתין אותו מיד ואין לו חלק בעוה"ז ולא בעולם הבא, משא"כ אם יגייר עצמו חי חיי עולם הזה בוודאי וגם חיי עולם הבא מה תאמר אולי יעבור על התורה ולא יהא לו עוה"ב מ"מ זה ספק ובל"ס יקיים התורה ויותר טוב לו משיהרג מיד ואז בוודאי אין לו חלק בעוה"ז ולא בעוה"ב] אבל נראה אם יוכל להיות גר תושב שמקיים שבע מצות ואז אנו מניחים אותו לחיות בעוה"ז ואדרבה מצוה להחזיקו וחי בהם גר ותושב וחי עמך וגם הוא מחסידי אוה"ע ויש לו חלק לעוה"ב כדאיתא ברמב"ם ה' מלכים פרק ח' הלכה י"א וכדמסיק הש"ס בבא קמא דף ל"ח ע"א דיש להם שכר כאינו מצווה ועושה ואם יתגייר יש לחוש אולי יחלל שבת ויעבור על העריות וידון בגיהנם ולא יהא לו חלע"ה הגם שאם יקיים תרי"ג יש לו חלק לעוה"ב הרבה כישראל משא"כ בגר תושב מ"מ נוח לו מיעוט וודאי מספק הרבה כדאיתא ר"ה דף ע"ב.

הגם שהוא יכול לומר דאעפ"כ נחית לספיקא זה מ"מ אנו אין יכולין לומר שוודאי זכות הוא לו לכן אם יכול להיות גר תושב בזה אמרינן הגדילו יכולין למחות אם אומר אז שאין לו זכות ואדעתא דהכי גיירו אותו שימחה כשיגדיל אם ירצה ואם אומר שיש לו זכות מועיל הגירות, וז"ל הרמב"ם בה' מלכים פ"י הלכה ב' בן נח שנתגייר ומל וטבל ואח"כ רצה לחזור מאחרי ה' ולהיות גר תושב בלבד כשהי' מקודם אין שומעין לו אלא או יהי' כישראל לכל דבר או יהרג ואם הי' קטן כשהטבילוהו ב"ד יכול למחות בשעה שיגדיל "ויהי" גר תושב בלבד" וכיון שלא מיחה בשעתו שוב אינו מוחה עכ"ל מוכח מלשונו שמיירי באופן שאם לא ירצה להיות גר צדק יוכל להיות גר תושב, אבל בה' איסורי ביאה דנקט סתם גר צדק ולא מיירי כלל שם מגר תושב ומביא שם אח"כ שאין גר תושב נוהג רק בזמן שהיובל נוהג שם אין מביא דיכול למחות כמו שכתבנו רק סמוך על ה' מלכים דמבואר דאם יכול להיות גר תושב דיכול למחות ועיין פרק י"ד מה' איסורי ביאה ה' זיי"ן, והרי"ף לא הביא רק מה ששייך בזמן הזה לכן שפיר לא הביא הא דרב יוסף.

והנה לכאורה הי' ראוי להחמיר כשיטת הרי"ף והרמב"ם ובפרט המחבר תמיד נושא להם פנים בהלכה מ"מ יש לומר לענ"ד כיון דנפסק הלכתא בלי שום חולק בשו"ע דיכולין למחות אם כן הב"ד מעיקרא אדעתא וגם הקטן אם יש בו דעת אדעתא דהכי מגייר כדי שאם ירצה יכול למחות אז בוודאי יוכל למחות כיון דאדעתא דהכי על תנאי זה נתגייר כי"ל.

בסוגי' דאין מערבין שמחה בשמחה (מועד קטן דף ח' ע"ב).

הרמב"ם לא הביא הא דערב הרגל מותר לישא והרגיש בזה הה"מ, גם הניח מלהביא דרש דגמרא דידן דילפינן אין מערבים מחונך בהמק"ד ומביא קרא דירושלמי דיליף ממלא שבוע זאת, ונלע"ד לבאר, הנה בגמרא מיישב הברייתא דמותר לישא בערב הרגל לטעמא דכולי אמוראי למ"ד מניח עיקר שמחה חד יומא היינו ביום ראשון השמחה גדולה כל כך שמניח הגם שנתמעט השמחה בשאר ימים אעפ"כ מ"מ השמחה גדולה כל כך שמערב מ"מ מאן דסבר מפני שמניח סובר דווקא שמפני שמניח לגמרי שמחת הרגל אסור אבל לערב מותר וכן הוא ברש"י סביב הרי"ף ולמ"ד משום שאין מערבין דסבר שהשמחת אשה אין גדולה כל כך שתדחה שמחת יו"ט לגמרי רק שמערב רק סבר לערב גם כן אסור וסבר שרק ביום קמא שעיקר שמחה בו הוא בזה מערב אבל בשאר ימים אפילו מערב אינו, שדוחק לומר שגם למ"ד מניח איננו אפילו מערב בשאר ימים שביומא קמא השמחה גדולה שנשכח שמחת יו"ט לגמרי וביום שני נתקטנה בבת אחת כל כך שאפילו מערב איננה, לפ"ז הרמב"ם דפסק כתרי טעמא בהלכות יו"ט (פרק ז') דכתב אין נושאים נשים ולא מייבמין במועד כדי שלא תשתכח שמחת החג בשמחת הנישואין וכו' ובלבד שלא יעשה סעודת אירוסין וסעודת נישואין שלא יערב שמחה אחרת בשמחת הרגל כראה בעליל דסובר דשמחת נישואין הוא גדולה כל כך שתשתכח על ידיה שמחת הרגל ושמחת הסעודה אינו גורם אלא לערב בשמחה ופוסק כשני הטעמים מניח ומערב שנישואין בלא סעודה אסור וסעודת נישואין לבד גם כן אסור אם כן ביומא קמא השמחה גדולה שמניח ואח"כ איננו אלא מערב וכיון שפסק גם כן שאין מערבין ממילא ערב הרגל אסור לישא ואתיא שפיר הא דלא מביא דערב הרגל מותר לישא.

והנה יש לדקדק דעל הא דאין מערבין כתב תוספות בירושלמי יליף ממלא שבוע מה רצה תוספות בזה לאשמעינן הלא אח"כ מביא הגמרא בעצמו הילפותא וגם קשה למה אין מקשה הגמרא מיד על שמואל דסבר אין מערבין מנ"ל וממתין עד אחרי דמבאר טעמא דכל אמוראי ומקשה ומפרק עליהם, וי"ל דכתב הה"מ מלא שבוע דרשה פשוטה היא ודרך הרמב"ם להביא דרשה שהוא פשוטה יותר וי"ל דלכן אין מקשה הגמרא על שמואל מיד אין מערבין מנ"ל דידע דרשה הפשוטה דמלא שבוע וזה רצה תוספות ליישב שקשה להם דלמה לא מקשה הגמרא מיד, אבל כדמסיק דלכל הטעמים ערב הרגל מותר לישא משום דעיקר שמחה חד יומא על כרחך לא יליף ממלא שבוע דלדרשא זו כל שבעה אסור כדאמר בפירוש מלא שבוע זאת, לכן מקשה לפ"ז ודאין מערבין מנ"ל, אבל הרמב"ם דלא כתב ולא פסק הא דערב רגל מותר לישא כדכתבנו לעיל וכל שבעה אסור לערב לדבריו ממילא מביא דרשה הפשוטה יותר והרי"ף לא הביא טעמא דמניח רק שאר טעמים ושפיר פסק כהברייתא שמביא אותה דערב הרגל מותרין לישא.

הרמב"ם בהלכות אישות (פ"י הלכה י"ג) כתב נושא אדם נשים רבות ביום אחד ובלבד שצריך לשמוח אם כל אחת ואחת שמחה הראוי לה משום שאין מערבין שמחה בשמחה וכו' וכן אסור לישא אשה במועד כאשר בארנו משום שאין מערבין שמחה בשמחה שנאמר מלא שבוע זאת וצ"ל הגם שבמועד אסור מפני שמניח מ"מ נקט טעם הכולל אין מערבים דקאי גם אלמעלה שצריך לשמוח עם כל אשה ואשה לבדה שבעת ימים וכולל טעם זה ופסוק זה לכולם.

ונלע"ד טוב טעם למה מביא דווקא דרשה זו ובהלכות יו"ט לא מביא שום דרש דהנה מהא דושמחת בחגך ולא באשתך אינו מוכח אלא שני שמחות שאין להם שייכות חד בחברתם שמחת יו"ט ושמחת אשה ומפסוק דשלמה שמחת יו"ט ושמחת חינוך בהמ"ק וכאשר משמח בזה מניח לשמוח בחברתה כהוגן וכאשר שמח בשמחת חברתה מניח מלשמוח עם זו כהוגן וכל אחת איננה בשלימותה אבל בשתי שמחות שוות כגון אם נושא שני נשים דכל אחת שמחת אשה, הוה אמינא דשרי אבל מדרשא דמלא שבוע של לאה ואח"כ של רחל מוכח דבשני שמחות שוות גם כן אסור לכן בהלכות אשות דכתב הרמב"ם נושא אדם כמה נשים ביום אחד ובלבד שישמח על כל אחת שמחה הראוי דהם שמחות שוות ממילא מוכרח להביא דרשה דמלא שבוע דוקא ודי בלימוד מדרשא זו שאסור לישא במועד מכש"כ דאם שמחות שוות אסורות מכש"כ במועד שאינם שוות ואולי גמרא דידן סבר איפכא דבשניהם שוות מבטל אחת חבירתא כהא דמינו מבטל מינו לכן צריך ילפותא משלמה דגם באינן שוות אסור.

הבית מאיר מביא קושיא הא הרמב"ם כתב להדיא בהלכות יו"ט דנישואין בלא סעודה לבד אסור משום דמשכח שמחת הרגל וכן הוא פשטא דמתניתין דקתני סתם אין נושאין נשים משמע אפילו בלא סעודה והיאך כתב הרמב"ם בה' אישות נושא אדם כמה נשים ביום אחד וצריך לשמוח עם כל אחת לבדה ואין מערבין והיאך שרי נשואין ולישא כמה נשים ביום אחד הא בנישואין מערב ומניח אחת מפני חברתה, ונלע"ד ליישב דהא דמשמח שבעת ימי המשתה עיקר החיוב עליו על החתן לשמח את אשתו וכדפירש"י פ' כי תצא ושמח את אשתו ויחדי "ית" אתתי' שהוא ישמח אותה ועיין באהע"ז סימן ס"ד בח"מ ס"ק א' וז"ל שמחת אכילה ושתי' וביטול מלאכה ומשא ומתן הכל משום לתא דידה כי שקדו חכמים על תקנות בנות ישראל ובבתולה תקנו ז' ימים וכו', וכן בס"ק ב' כתב דיכולה למחול על שמחתה לאכול ולשתות ולשמוח עמה וכו' וכן יעיין בבית שמואל שם ולפ"ז צריך לשמוח עם כל אחת לחודה ז' ימים כדי שישמח אותו שמחה שלימה ולא יערב שמחתה בחברתה, אבל בנושאם הרבה ביום לכל אחת לבדה אין בו עירוב ולא הנחת שמחה כי לה לבד יש שמחה בבעלה ולה אין בעל אלא זה ושמחת בלבה, והוא ששמח בנשים הרבה ביום אחד אין קפידא כי אין חיוב עליו לשמוח רק ביטול מלאכה ולצאת יחידי אסור משום שדומה למלך או מפני שמברכים לו יעוין שם ושמחת ז' ימים צריך לשמוח באמת עם כל אחת לבדה שתהא שמחה שלמה לכל אחת.

קשה להרמב"ם דפסק טעמא דמניח אם כן היכא מביא הרמב"ם דרשא דירושלמי של מלא שבוע הא רצה לישא רחל ביום שני של נשואי לאה והיתה שמחת רחל יום ראשון שעיקר שמחה בו ושל לאה יום שני שאין בו עיקר ויניח שמחת לאה ע"י יום ראשון של רחל עיקר שמחתה לכן אמר מלא אבל לערב באמת מותר וניחא לי לתרץ בקושיא אחרת שמקשין לרמב"ם שחופת נדה אין קונה משום שאינה חופה הראוי לביאה וכלה שתבעה צריכה לישב ז' נקיים א"כ למה לא השיאה לבן למחר הלא שמחת רחל לא תהא שלימה אלא כחופת נדה ועוד אולי לא השיאה באמת משום זה כיון דבלאו"ה הרי אינו קונה אותה ומנ"ל לומר דטעמא דלבן משום אין מערבים אבל באמת הרמב"ם כתב חופת נדה אינו קונה להיות נשואה אבל ארוסה היא ולפ"ז אתי' שפיר דוקא נשואין ששמחתו גדולה משכח ומדחה שמחה אחרת אבל אירוסין אין דוחה אלא מערב וכדכתב הרמב"ם דאירוסין וסעודת אירוסין מערב ושפיר הי' יכול ליקח רחל שלא תהא אלא אריסה ביום שני של לאה שאינה מניח אלא ע"כ מוכח מזה דגם לערב אסור וק"ל.

והנה קשה על הירושלמי דמביא טעמא משום פרי' ורבי' ומשום טורח ומשום מערב ומקשה מברייתא בערב הרגל מותר לישא ומסיק דאתי' הברייתא ככולי עלמא ואפילו לר' חנניא דקאמר טעמא משום מערב קשה הירושלמי יליף מקרא דמלא שבוע ומפסוק זה מוכח להדיא דכל שבעה אסור לערב בשלמא למ"ד משום מניח י"ל כאשר כתבנו משום דמניח שמחת לאה לגמרי על ידי יומא קמא של רחל לכן המתין כל שבעה, אבל הירושלמי בעצמו לא הביא כלל טעמא דמניח, וצ"ל דלר' אילא דיליף כדהובא בירושלמי משלמה המלך אין מערבים לדידי' אתיא הברייתא שפיר דדוקא התם היתה השמחה שווה כל שבעה אבל בנישואין יומא קמה עיקר אבל למאן דיליף שם ממלא שבוע באמת ערב הרגל אסור לישא מ"מ עדיין קשה היאך יתרץ האי מ"ד הברייתא ואולי יש לומר דוקא לאחר מתן תורה דהלוקח אשה מקדש ומכניס לחופה ועי"ז נעשית אשתו אם כן בזה השמחה יומא קמא עיקר אבל קודם מ"ת דבבני נח אין שום קידושין וחופה רק ביעוד בעלמא נעשית אשתו ובדבור בעלמה פטרה ואין בזה שום שמחה רק השמחה והסעודה ששמח עמה ובזה כל שבעת ימי המשתה שוין.

והפרמג"ד מקשה לרמב"ם דכתב דנושא כמה נשים ביום אחד וצריך לשמוח עם כל אחת לבדה שבעת ימים א"כ כיון דאין שום איסור בנישואין למה לא לקח יעקב רחל מיד למחר ואח"כ לשמוח עמה לבדה ז' ימים, וי"ל דהתורה כתבה אשה אל אחותה לא תקח לצרור בשני אחיות וכיון שאם יקח רחל תהא צרה ללאה משכח מלאה שמחתה וכבר כתבנו שעיקר חיוב על החתן לשמח שבעת ימים את אשתו באכילה ושתי' ושמחה כדאיתא בח"מ ובב"ש סימן ס"ד בשם הפוסקים, ועיי"ל דקודם מ"ת לא שייך כלל נישואין וקידושין ולא אירוסין וחופה כאשר כתבנו למעלה.

הב"י תמה למה לא הביא הרמב"ם ורי"ף הא דירושלמי במחזיר גרושתו דדווקא מן הנישואין שרי ולא מן הארוסין ונ"ל פשיטא למ"ד אין מערבין דאסור להחזיר גרושה מן האירוסין דלא תהא גרועה מאם אשר לא גירשה מעולם שאסור להכניסה לחופה במועד רק למ"ד משום פרי' ורבי' איתא בתוספות במחזיר גרושתו מן הנשואין סתמא דמילתא יש לו בנים ממנה (הגם דיכול להיות שאין לו בנים ממנה מ"מ זה לא שכיח ובמילתא דלא שכיחא לא גזרו) ועוד כתבו טעם שבגרושה אין דרך להשויות כל כך והוה אמינא בגרושה מן האירוסין גם כן אין דרך לשהות להחזירה ולא שייך הטעם משום ביטול פרי' ורבי' לכן אשמעינן הירושלמי באירוסין גם כן דרך להשהות הגם שכבר היתה ארוסתו ושייך בו משום ביטול פרי' ורבי' לכן אסורה במועד להחזיר ולישא גרישתו מן האירוסין, והנה סתם ירושלמי רבי יוחנן ור' יוחנן הוא דאמר האי טעמא בירושלמי משום פרי' ורביה צריך לאשמעינן דשייך גם בארוסה טעם זה אבל לרי"ף ורמב"ם דנקטי טעמא דמערבין פשיטא דשייך בזה מערבין ואסור להחזירה ולא צריכין לאשמעינן.

בתוספות מסיק דדווקא בנישואין שייך שתדחה שמחת יו"ט אבל לא בשאר שמחות וצ"ל לדידהו דשמחת חינוך בית המקדש גדולה שמחתה כשמחת נישואין למדחו שמחת יו"ט וזכר לדבר הא דתנן סוף מס' תענית דדרשו חז"ל ביום חתונתו וביום שמחת לבו חתונתו זו מתן תורה שמחת לבו הוא בנין בית המקדש, וגם צ"ל דרק בנישואין יומא קמא עיקר משא"כ בחינוך בהמ"ק באמת ה"נ כל שבעה שוין לגמרי.

הירושלמי מסיק דעבד לר"י דנקט טעמא משום פרי' ורבי' וכיון דעבד דחייב בפרי' ורבי' אסור עבד לישא במועד לפ"ז היינו יכולין לומר דעבד חייב בשמחת יו"ט ואסור לערב דאם לא כן למה לו להשהות כדי שיעשה הכל בסעודה אחת בסעודת שמחת יו"ט הלא ביו"ט אינו חייב כלל בשמחה וכיון דכל מה שהאשה פטורה גם העבד פטור מוכח דגם אשה חייבת בשמחת יו"ט והי' ראיי' לרמב"ם פ"א מה' חגיגה שכתב דנשים חייבות בשמחה ויעוין ראב"ד שם אבל באמת אין ראיי' כלל דרבי יוחנן אמר משום פרי' ורבי' ועל זה קודם שמביא הירושלמי עוד שאר טעמים איבעיא שם עבד מהו דשרי ומסיק כיון דחייב בפרי' ורבי' אסור ולא משום מערב אלא שמא ישהה כי ביו"ט הוא פנוי בזמן מעשות מלאכת רבו וגם פנוי יותר לשמחה כי אסור במלאכה עצמו וג"כ רבו משמחו.

לענ"ד דמאן דיליף ושמחת ולא באשתך משום דמניח פשיטא דדאורייתא הוא אבל במערב רק מדרבנן אסור ותוספות כתב דדרשא גמורה הוה והוי דאורייתא וכן מוכח מתוספות כתובות דף מ"ז, ותימה קצת במועד קטן דף ב' ע"ב בד"ה כתבו לחד תירוצא דשמחת יו"ט דרבנן ורק בשלמי שמחה מקיים שמחת יו"ט אם כן היאך שייך דרש מן התורה בחגך ולא באשתך הא לא אוכל כל היום אכילת שלמים רק בזמן אכילה, בשלמא אם אין תלוי בשלמים והמצוה להיות שמח וטוב לב במועד וזה חייב כל היום וצריך לשמוח ביו"ט ולא באשתו משא"כ בשלמים ודוחק לומר רק בזמן שהשלמים נוהג אז נוהג כל היום שאר שמחות ואין כאן עוד מקום להאריך בזה.

תוכן העניינים

התעוררות תשובה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה