התעוררות תשובה חלק א· רבי שמעון סופר
סימן קמא
לבאר הענין דכל מדרבנן איסור דאורייתא הוא ומחויבים לשמוע להם מן התורה.
הנה הרמב"ם כתב בהלכות ממרים פרק רביעי הלכה א' וז"ל וכן אם חלק עליהם (היינו הזקן ממרא) בגזירה מן הגזירות שגזרו בדבר שיש בשגגתו חטאת וזדונו כרת כגון שהתיר חמץ בפסח ביום י"ד ניסן בשעה ששית או אסרו בהנחה בשעה חמישית הרי זה חייב מיתה וכן כל כיוצא בזה עכ"ל נראה מפשטות לשונו שכל שגזרו וגדרו בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת הגם שחלק רק על גזירת דבריהם שבו באיסור הנ"ל חייב מיתה, ונמשל חכמים אסרו לתקוע בשופר בשבת שמא יעבירנו ארבע אמות והוא סייג וגדר לאיסור סקילה וכרת וחטאת אם המרה עליהם והורה לתקוע בשופר חייב וזה שכלל הרמב"ם במה שכתב וכן כל כיוצא בזה וכן על כל שבותי שבת שהם אטו, אב מלאכה הגם שבהוראה זו בעצמה איננו אב מלאכה ואינו מוכרח לבוא בתקיעתו בתקיעה עצמה לשגגת חטאת באם עובר על גזירה זו שהרי יכול לתקוע ולא יעבירנו כי אינו מוכרח לזה רק חשש שמא יעבירנו, משא"כ בחמץ בששית המקדש לדבריו קידושין תופסין ואם אסור בהנאה כחכמים אין תופסין והוה בגזירה דרבנן זו בעצמו תלוי בעל כרחך אסור חטאת וכרת איסור דאשת איש והא בהא תליא משא"כ בגזירת שמא יעבירנו מ"מ סבר רבינו כיון שגזרו בדבר ששגגת חטאת למגדר מילתא חייב אם ממרא בזה הגזירה אך מהכסף משנה שם לא משמע הכי דכתב דכיון דבזה ההוראה תליא אי קידושין תופסין והוה אשת איש והוה שגגת כרת והוה זקן ממרא משמע מדבריו דמטעם זה הוא חייב ולא מפני שהוא גזירה "אטו" דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ולפ"ז בתורה לתקוע בשופר בשבת פטור דבדבר זה גופא היינו אם מותר לתקוע או לא אין בו שגגת כרת וחטאת, ולדברי הכ"מ אם הורה שסתם יינם מותר בהנאה וחכמים סברו דאסור בהנאה אם כן בזה גופא תליא כרת וחטאת, דאם קדש בסתם יינם לרבנן אין קדושין תופסין ולדבריו תופסין והוה זקן ממרא לדברי הכ"מ הגם שלא גזרו סתם יינם אטו דבר שיש בו כרת וחטאת דיין נסך דאורייתא הוה רק בל"ת לבדו, ומפשטות לשון הרמב"ם דתחלה כתב בהלכה א' וכן אם חלק בגזירה מדבריהם ואח"כ בהלכה ב' כתב אחד שנחלקו בדבר שזדונו כרת וכו' או שנחלקו בדבר שמביא לידי דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת משמע דמה שכתב בהלכה א' אין הטעם בגזירה חמץ בששית ובהנאה בחמישית משום שבזה תלה ממש דבר כרת וחטאת רק הטעם משום שהגזירה היא בדבר שיש בו כרת וחטאת אע"פ שיכול להיות שמגזירה זה עצמה לא יבוא איסור כרת וחטאת בשום פעם כגון לדברי סוברים שחמץ נוקשה מותר בהנאה או בשבות שבת שגזלו אטו מלאכה דאורייתא הגם שמשבות זה אם יעבור או יתיר לעולם לא יביא לידי חטאת או באכל בשר קודש אחר חצות לילה שהוא מדרבנן אסור ודינו כנותר מדרבנן והוא משום נותר דאורייתא ואסור ובאמת מטמא ידים ואסור בהנאה ועומד לשריפה ואין מקדשין בו והוה ממש בדבר זה כרת וחטאת תלוי בו למ"ד מקדשין אשה בקדשים קלים כדאיתא בקידושין פ"ב מ"מ שזה נכלל במה שכתב בהלכה א' שהוא גזירה אטו דבר שזדונו כרת וחטאת שהרי נותר בכרת ודבר שמטמא מדרבנן או פוסל כולם גזירה אטו טומאה דאורייתא שיש בו כרת חוץ ממה שפוסל תרומה שהיא עומד לשריפה והכהן יכול להנות בה בשעת ביעורה והמקדש בתרומה טמיאה שיש בה שוה פרוטה מקודשת (והא דנקט רמב"ם וכן בדבר שנטמא באב הטומאה כגון נגעי בתים ובגדים נגעי אדם קשה הלא אוכל הנטמא בראשון שלהם מדאורייתא פסול ולא משום גזירה והרי אוכל קודש שנטמא בראשון לטומאה עומד לשריפה והמקדש אשה בה אינו מקודשת ואם כן גם אם חולק במה שנטמא בראשון לטומאה לאב הטומאה נמי מתגלגל מזה דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת) דאי הטעם בחמץ בששית משום שבדבר זה גופא תלוי בו כרת וחטאת הוה לי' לרבינו להביא דבר זה בהלכה ב' למשל ולדמיון שהוא דבר שיכול לבוא לידי חטאת כמו שמביא כמה דברים ולא מביא כלל דמיון כזאת בהלכה ב' וגם לא מביא דמיון כמו מסתם יינם כאשר כתבתי אבל באמת יותר תמוה שבהלכה ב' כל הדמיונות אינם אלא בהלכות ובדינים שהם מן התורה ולא מביא שום דמיון מדבר שהוא מדרבנן וזה מורה כרמב"ן שבשום איסור דבריהם לא שייך זקן ממרא ולפ"ז סתר רבינו עצמו ממה שמביא בהלכה א' למה שמביא בהלכה ב' שגם בגזירה דרבנן אם ממרה חייב אלא וודאי שבהלכה א' שכתב שיש לו דין ממרא אם מתיר חמץ בשישית או אוסר ההנאה בחמישית איננו הטעם משום שיוכל לבוא מידי זה עצמו כרת וחטאת אלא מפני שהוא גזירה אט כרת וחטאת וכלל במה שכתב וכן כל כיוצא בזה כל גזירות שהמה על דברים שיש בו כרת וחטאת ובהלכה ב' מביא רק מה שהוא דאורייתא שהמה בכרת בל"ת ותלוי בהם איסור חטאת או נתגלגל מהם כרת וחטאת, ודוחק לומר דבגזירות דבריהם בעי תרתי גזירה אטו כרת וחטאת וגם שיוכל לבוא מזה כרת וחטאת וצ"ע.
והנה מסתימת הרמב"ם פ"א שם ומלשונו בספר המצות נראה שסבר שכל שעובר על דרבנן בין תקנה או גזירה או מנהג עובר בעשה ול"ת והרמב"ן הרבה להקשות עליו דלמה ספק דרבנן לקולא הרי הוא דאורייתא והרב במגלת אסתר ומביא גם משם תשב"ץ ליישב קושית הרמב"ן למה ספק דרבנן להקל הלא כל דרבנן דאורייתא הוא שהמה מעיקרא כן התנו והתקינו להקל בדבריהם בספק וכן מכשאני אומר לתלות להקל הובא בשם מבי"ט שחז"ל מעיקרא לא תקנו לעבור עליהם בל"ת עיין שם, והדבר צריך ביאור כיון שהקב"ה צוה לשמוע להם וכתב בלאו דלא תסור היאך יוכלו חז"ל להתנות שלא יעברו על דבריהם בל"ת הלא הקב"ה אמר על דבריהם לא תסור וצ"ל שכוונתו אמת שעובר על ל"ת אבל אינו מגיע לו מלקות הגם שיש בו מעשה ולא עונש חמור כמו על כל לא תעשה הכתובים בתורה שיש בהם מעשה כי המה תקנו שיהא בדבריהם רק איסור קל ועונש קל שיהא כמו חצי שיעור שאסור מדאורייתא וכמו חלב טמאה שאין בו לאו ולא מלקות ואעפ"כ אסור מן התורה וכמו איסור עשה מן התורה ביצה שנולדה ביו"ט אחר שבת שיש בו משום איסור הכנה מדאורייתא ואין בו מלקות וכדומה.
והנה הדבר מוקשה מעצמו ותמוה מאוד אם נאמר שדרבנן לאו דאורייתא היינו שאין אנו מחויבים מן התורה לשמוע להם היאך יכלו חכמים לגזור גזירות ולעקור מצות לפי שעה והיאך אנו רשאים לשמוע להם לבטל מצות מן התורה בשב ואל תעשה ולפעמים גם בקום ועשה היכא שעשו למגדר מילתא ולתקן הדת ולהם טעמא רבא להם במילתא כמבואר בתוספות יבמות בסוגי' הנ"ל, ואם נאמר שהרשה הקב"ה להם לעשות כזאת שנתן להם רשות לגדור ולתקן אבל מי הוכרחנו שצריכים אנו לשמוע להם, ואם גם נאמר שהורשה הקב"ה לנו לשמוע להם ושעצה טובה הוא לשמוע להם הא תינח בדבר שלא יזיק לשמוע כגון שבות שבת שניות לעריות אבל לבטל מצוה עי"ז מי התיר לנו שלא לעלות לאילן בעד שופר ביו"ט מפני שהוא שבות ולבטל מצות הרבה מאלפים מישראל וכן בשבת שלא לתקוע ולולב שלא ליטול ואיזמל למילה, ואם נאמר שהקב"ה לא חייב אותנו לשמוע אבל נתן לנו רשות לשמוע אפילו לבטל מצוה באיזה מקום כתוב דבר זה בתורה ומרומז בו, ועוד אם יקום דור שלא ירצו לשמוע אין צריכים לשמוע להם, כיון שאין אנו מחויבים רק רשאים לפ"ז מה הוא הדבר ששנינו שדבר שכבר נתפשטה גזירתם ברוב ישראל בגדר וסייג אפילו אליהו וב"ד הגדול לא יכול לבטל ולמה הלא אין אנו מחויבים רק יכולים ורשאים לשמוע להם, ודוחק לומר כיון שכבר פשטה בכל ישראל הוה נדר על דעת רבים וברבים הלא לדבר מצוה יש לו הפרה ומכש"כ למצות שופר ולולב לכל ישראל, ועוד דא"כ גם אם לא נתפשטה ברוב ישראל יהא אסור לבטלה משום נדר ע"ד רבים וברבים אלא על כרחך אנו מחויבים מפי הקב"ה לשמוע להם והמה מחויבים או הורשו לעשות תקנות וגדרים וכיון שעשו גדר וסייג אנו מחויבים לשמוע להם מן התורה וכן הסברא והשכל על כרחך מחייב, והנה באמת הרמב"ן בתוך לשונו הרגיש בזה וכתב שהורשו חז"ל לעשות תקנות וגדרים מפי הקבלה משמע דסבר הלכה למשה מסיני הם נראה בעליל דגם הרמב"ן סבר דמחויבים אנו מן התורה לשמוע להם דאם רק הורשו חז"ל לעשות לגדור מה הועילו בתקנתם אם אנו אין מחויבים לשמוע להם הלא לריק יגעו וטרחו, רק החילוק שרמב"ן סבר מפי הקב"ה הלמ"מ או יש רמז בכתוב ולמדו מפי הקבלה ככל תורה שבעל פה שהיא פירושו של תורה שבכתב אבל בעשה ול"ת דלא תסור איננו והוה רק כמו הכנה וחצי שיעור וכדומה.
והכריחו הרמב"ן לזה לישנא דגמרא (ברכות פ"ג) כל מילי דרבנן "אסמכוה" אלאו דלא תסור יעיין בו ובמגלת אסתר שם מה שמיישב ולענ"ד דבר פשוט שכיון שתמהו (שבת דף כ"א ע"א) חז"ל היכן צונו ומתרץ בלא תסו רב אויא אמר שאל אביך ויגדך ואם נאמר שפסוקים אלו רק אסמכתא עדיין קשה היכן צונו שכיון שלא צוה הקב"ה אותנו עליהם רק חכמים צוו רק סמכו על הפסוק היאך נוכל לומר ברך אתה ה' שקדשנו וצוונו להדליק נר חנוכה אשר לא צוה הקב"ה כלל רק חכמים אסמכוה אפסוק ולדברי חכמים אין אנו צריכים לשמוע אם כן לא נתרץ קושית המקשן בזה כלל אלא על כרחך שתירוץ הגמרא הוא שבאמת מאותן פסוקין מוכח שאנו מחויבים לשמוע להם ושהוא ממש באמת מדאורייתא כל מה שגזרו רבנן.
והנה כבר כתבנו למעלה שעל מה שכתב הרמב"ם שעל כל דבר שהוא מדבריהם עובר בלאו דלא תסור והרבה הרמב"ן להקשות עליו הא מכל מקום מודה הרמב"ן שמחויבים מה"ת לקיים דברי חכמים וכתב בתוך דבריו שהוא רק מהלכות תורה שבע"פ שצריכים לקיים דברי חכמים, וי"ל אלו ואלו דברי אלקים חיים ושניהם עולים בקנה אחד, מצינו כמה פעמים בתורה שפשט הפסוק מראה לדבר אחר והלכה שבעל פה יפרש הפסוק על אופן אחר כגון עין תחת עין שהלכה מפרשת עין דמי עין, וקצותה את כפה, הלכה מפרשת קנס ממון, בפ' כי תשא פשט הפסוק ליתן מחצית השקל למשכן כאשר ישא את ראש בנ"י והלכה מפרשת שפרשה זו כתובה המצוה ליתן בכל שנה ושנה מחצית השקל לקרבנות כן נאמר נמי הכא פשט הכתוב מראה כהרמב"ן כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין נגע לנגע שנולד ספק בהלכה וקמת ועלית וגו' עפ"י התורה אשר יורוך ואשר יאמרו לך תעשה לא תסור ובא הלכה לומר ולפרש שכוונת הכתוב קאי על כל מה שיתקנו רבנן מעצמן.
עי"ל שלמד הרמב"ם מדכתיב לא תסור מכל הדברים אשר יגידו לך והי' די אם הי' כתוב לא תסור מאשר יגידו לך ותיבת כל הדברים נראים כמיותרים אלא בא לרבות כל תקנת חכמים וגזירותיהם.
והנה הרשב"א במס' ר"ה כתב שאם תוקע שופר ביו"ט של ר"ה שחל בשבת עובר בלאו דלא תסור ויו"ט שני שתקנו חכמים מחויב לקיים מדכתיב אשר יאמרו לך תעשה, נראה בעליל שרשב"א סובר שמ"ע מדבריהם מחויבים לקיים מדכתיב אשר יאמרו לך תעשה ועל ל"ת של דבריהם מדכתיב ולא תסור והוא תמוה שבשבת פ"ב ע"א מקשה והיכן צונו על נר חנוכה ומתרץ ר"נ בר יצחק מלא תסור ולרשב"א הי' לו לתרץ מדכתיב אשר יאמרו לך תעשה ואין לומר דסמך ארישא דקרא, אדרבה הרבה פעמים מצינו בש"ס דמביא רק רישא דקרא והדרש נלמד מסיפא אבל לא להביא הסיפא והדרש יהי' נלמד מרישא, וברמב"ם ה' ברכות כתב דעל כל דברי סופרים מברכים מלאו דלא חסור וכבר הרגיש בזה הכסף משנה ולמה לא אמר מאשר יאמרו לך תעשה ונדחק שם וקשה על תירוצו דהרמב"ם בה' ממרים כתב דעל כל דרבנן מחויב בעשה אשר יאמרו לך ועובר גם כן בל"ת משום לא תסור, ויש לעיין דמקרא לא מוכח אלא מה שתקנו סנהדרי גדולה היושבים בלשכת הגזית כדכתיב וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' וכן מורה להדיא לשון הרמב"ם בה' ממרים יעוי"ש ומאין להרמב"ם שמחויבים לקיים תקנת סנהדרין מה שתקנו לאחר חרבן בהמ"ק (ויש ליישב קצת לפמ"ש לעיל דמרבינן זה מדכתיב "מכל הדברים" אשר יגידו לך מרבה גם כן מה שתקנו חכמים בכל דור ודור ואפילו שלא במקום המקדש כן יש לפרש ולומר) ובאמת מצינו שמברכינן גם על מצות כאלה שהרי מברכינן על לולב כל שבעה וזה הי' תקנת ר"י בן זכאי אחר החורבן זכר למקדש ועוד מוכח מהגמרא שאין חילוק בתקנת סנהדרין במקום המקדש ובין מה שתקנו לאחר החורבן, דבמס' סוכה מסיק הגמרא דרב סבר דמברכינן על לולב כל שבעה מדקאמר רב חייא בר אשי א"ר המדליק נ"ח צריך לברך ומה ראי' מביא מנר חנוכה, מצות חנוכה תקנו סנהדרי גדולה במקום המקדש ק"פ שנה קודם חורבן הבית ולולב כל שבעה נתקן אחר חורבן הבית, משמע מזה דמחויבים לשמוע מה שתקנו אחר החורבן כמו קודם החורבן ואין חילוק ביניהם (עי' מס' סוכה דף מ"ו ע"א) ונ"ל דנפקי חיובא זה מדכתיב שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך וכתיב זקניך אפי' בכל מקום אפי' זקנים שאינם במקום המקדש, בזה מדוקדק מאוד לשון הגמרא במס' סוכה שקירא מצות לולב מצות זקנים יען שתקנה זה אחר החורבן דנפקי מקרא דזקניך ויאמרו לך וי"ל דרנב"י דמתרץ על קושית היכן צונו דיליף משאל אביך וגו' איננו חולק על ר' אויא דיליף לה מלא תסור אלא שמוסיף עליו ולומר שמהאי קרא דשאל אביך נילף גם התקנות שתקנו סנהדרין אחר החורבן, והנה הא דיו"ט שני מחויבים לעשות הגם שבקיאין בקיבוע דירחא משום דשלחו מתם הזהרו וכו' כדאיתא במס' ביצה דף ד' ע"א ושלחו מתם היינו ר' אלעזר שהוא ר' אלעזר בן פדת שהי' תלמיד ר' יוחנן שהוא וסנהדרין שלו תקנו דבר זה והוא הי' בתחלת ימי האמוראים וע"י תקנתו מברכין ומקדשין יו"ט שני ואין נוטלין לולב ואין תוקעין שופר כשחל בשבת כי הוא תיקן שישאר הכל כמו שהי' בימי אבותינו שהי' ספק באמת כדאיתא במס' סוכה שיען שרק ספק יו"ט ספק חול לכן גזרו שמא יעבירנו ובזמן שביהמ"ק קיים במקום שהי' יודעין שהוא בוודאי יו"ט הי' נוטלין לולב בשבת, ועכשיו אנן בקיאין ויודעין שבוודאי יו"ט ביום ראשון מכל מקום תיקן שיהי' עתה הכל כמו שהי' בימי אבותינו כמבואר בהרב המגיד ה' לולב פ"ז הלכה י"ח ובהה"מ סוף הלכה י"ג יעי"ש מוכח מזה על ידי שמבטלין מן מצות התורה ומברכין ומקדשין שגם סנהדרין בימי אמוראים יש להם אותו כח כמו סנהדרין במקום המקדש.
ועדיין יש לבאר אם מחויבים לשמוע תקנות חכמים שאינם סמוכים הלא מצינו כמה תקנות שתקנו הגאונים ושלחו ממתיבתא הן בעניני ממון ואיסור והיתר כמבואר בדברי הראשונים וכן נפסק בשו"ע וכל ישראל מחויבים לשמוע להם כאשר מצינו הרבה פעמים הן להקל והן להחמיר וי"ל שהוא בכלל זקניך ויאמרו לך זקן שקנה חכמה ולא כתיב בפסוק זה שיהי' צריכין להיות דווקא סמיכון, והנה מצינו בשו"ע חושן משפט סימן ב' שחבר עיר שהמחים רבים עליהם וכן טובי העיר הגם שאינם תלמידי חכמים יש להם כח להפקיר ממון לתקן תקנות וחבר עיר יש לו כח לענוש ולהכות ולאסר איסר כדי להקים הדת על תלה מן התורה, וצ"ל שגם זה בכלל זקניך ויאמרו לך דמצינו בתורה דנקראים זקנים בית דין גבי חליצה דצריך ב"ד וקראם התורה זקנים וכשרים לב"ד של חליצה אפי, אינם בני תורה כדאיתא בשו"ע אה"ע (סימן קס"ט סעי' א') וצ"ל שגם זה בכלל שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך כיון שנתמנו על הצבור, אבל מדברי הרמב"ם ה' ממרים מוכח מלשונו שרק מה שתקנו סנהדרי גדולה במקום המקדש מחויבים לשמוע וע"ז נאמר לא תסור ולא מביא כלל הפסיק זקניך ויאמרו לך א"כ קשה להרמב"ם מנ"ל דמחויבים לשמוע גם לסנהדרין דאחר החורבן ושאחר כך, וי"ל דסנהדרין שבמקדש הם עצמו תקנו וגזרו שכל מה שיתקנו חכמים אחריהם בכל דור ודור ובכל עיר ועיר החבר העיר שהמחו רבים עליהם וכל טובי העיר שהמחום אותם עליהם (יעי' טו"ז יו"ד סימן רכ"ח ס"ק מ"ז יעיי"ש ביאור היטב ותמצא נחת) צריכים לשמוע אליהם ולקיים דבריהם וכיון שהקב"ה צוה לשמוע לסנהדרין גדולה במקום המקדש כל מה שיתקנו ויגזרו והם תקנו לשמוע להב"ד שלאחריהם ממילא מחויבים לשמוע עליהם מכח לא תסור שנאמר על סנהדרי גדולה שבמקדש ומצינו בגמרא גיטין ל"ו ע"ב שיש כח ביד סנהדרין לתקן דבר על דור שלאחריהם בגיטין דף ל"ח ע"ב דאיבעי' אי הלל שהי' מסנהדרי גדולה בזמן שבהמ"ק קיים אי לדרי תקן או לדרי עלמא תיקן והיינו הדור שיהיו אחריו עיין שם בהסוגיא ופירש רש"י שיש להם כח לתקן על העתיד.
אחר זה האיר ה' עיני על קושית הרמב"ן על הרמב"ם דפשטא דקרא משמע דאם נסתפקו בהלכה יעלו לב"ד הגדול שבירושלים וכל אשר יאמרו תעשה, בל"ס מצא הרמב"ם דבר זה באיזה דרשת חכז"ל רק שנעלם מאתנו כדמצינו הרבה פעמים ברמב"ם אשר הי' נגלה לו הכל כן ממנו נעלם שורש מקומם ובאמת דבר זה ילפינן מיתורא דקרא דכתיב ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהי' בימים ההם ודרשת וגו' ועשית עפ"י הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה' ושמרת לעשות ככל אשר יורוך ודי בזה וכפל הפסוק עוד הפעם עפ"י התורה אשר יורוך על המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, פסוק זה המיותר מורה על כל מה שיתקנו חכמים בכל דיר ודור שצריכים לשמוע עליהם דאי משום כדי להוסיף ל"ת דלא תסור על העשה דושמרת לעשות די אם הי' כתוב לא תסור למה למכפל עוד הפעם עפ"י התורה וגו' תעשה אלא מוכח כדאמרינן דהפסוק על פ"י התורה מורה על כל מה שיתקנו חכמי כל דור ודור ונוסף עליהם גם לאו דלא תסור דכתיב בתרי' וראי' לדבר תחילה כתיב ושמרת לעשות ככל אשר יורוך ואח"כ עפ"י התורה וגו' אשר יאמרו לך תעשה ולמה מביא הרמב"ם סיפא דקרא שמחויבים לשמוע להם מדכתיב אשר יאמרו לך תעשה ולא מביא רישא דקרא ושמרת לעשות ככל אשר יורוך אלא ושמרת לעשות קאי באמת על הב"ד הגדול כשמבררין ספיקי הלכות ואשר יאמרו לך תעשה ולא תסור קאי ג"כ על כל חכמי דור ודור, וחוזר הפסוק וכופל דזקן ממרא לא הוי אלא אם ממרא עפ"י ב"ד הגדול שבמקום המקדש כדכתיב לבלתי שמוע אל הכהן "העומד שם לשרת" הגם שמצינו בהגהות מיימוני בה' מאכלות אסורות ששמואל אטרח לרב שיאכל שמן שהתיר ר' יהודא נשיאה ובית דינו ואמר לו אי לא אכלית כתיבנא עלך זקן ממרא ואכל רב, היינו רק לשון מושאל כי זקן ממרא ממש לא הוי כי לא הי' ב"ד במקום המקדש יכל דברי חכמים חיין וקיימין הנה בא לידי ספר האשכול והוא נתחבר מאחד מגדולי הראשונים וראיתי שכתב כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה דכתיב והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן ומת האיש ההוא נראה בעליל שסבר שכל דברי רבנן המה מפורשים בכתוב לקיים משום דכתיב לא תסור ואשר יאמרו לך תעשה.