התעוררות תשובה חלק א· רבי שמעון סופר
סימן קלד
שאלה אם מן התורה אסור לאב לצוות לבנו לעשות מלאכה בשבת וביו"ט, ועוד אי עובר אמירה לנכרי שבות במה שמצוה אותו או איננו עובר אם גוי הנצטוה לא יעשה מלאכה זו שצוה אותו ועוד אם גם באומר לישראל לעשות מלאכה עובר בשבות.
הנה הרשב"א בשבת פרק מי שהחשיך וכן הובא בלשון ריא"ז בשם הרז"ה שהאב המצוה לבנו לעשות מלאכה בשבת עובר משום לא תעשה מלאכה אתה ובנך יעוין שם ברשב"א שאחרים המצוים לו עוברים על איסור דאורייתא משום לא תאכילם דלמדו ממנו דספי לי' בידים אסור מן התורה, אבל האב עובר על לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך כן הוא ביאור דבריו שם לענ"ד וצ"ל שלא תעשה מלאכה אתה ובנך חמור מלאו דלא תאכילום דלא ת"מ אתה ובנך הוא כלאו דמחמר ולחד מ"ד חייב חטאת ולא תאכילום לא הוה אלא במלקות דלא הוה לאו שבכללות דהא מפסוק ודרשא יתירא דרשינן כן ולאו שבכללות הוה אי כמה מיני לאוין נדרשו מפסוק אחד כגון לא תאכלו על הדם שכולל כמה ענינים ואיסורים משונים משא"כ כאן דנדרוש שאסור למיספי' ליה שום איסור שבעולם שכולל כל איסורין, או י"ל דחייב עליו בתרי לאוין וכמו בבהמה דעובר על ל"ת דמחמר אם עשה מלאכה עמה וגם על עשה דשביתת בהמתו, והנה ברשב"א בפ' מי שהחשיך בד"ה היתה חבילתו וכו' מסיים ועובר בזה "משום" לא תעשה מלאכה כוונתו לענ"ד כיון דמוקמינן בעושה על דעת אביי בקטן שבא לכבות כיון שאין מצוה איתו בפירוש היה רק משום לתא דלא תעשה מלאכה אתה ובנך ובפרט למאי דמסיק הרשב"א בפ' כ"כ דמתניתין גם לר"ש אתיא דסבר דמלאכה שאינה צריכה לגופא מדרבנן ולא הוה אלא איסור דרבנן אבל במצוה בפירוש לעשות מלאכה עובר מן התורה.
והנה לכאורה יש לומר כיון דחששו חז"ל אם יצוה לו יבוא לעשות בעצמו אם כן בכל גוונא עשה איסור באמירתו אבל לפי מה שמביא הסמ"ג דרשה דכל מלאכה לא יעשה על ידי אחרים וכתבו הפוסקים דהוה רק אסמכתא וכיון שרק על זה סמכו רבנן לאסור לצוות לנכרי לעשות היינו בעבר באמת הנכרי מלאכה עבור הישראל על שבות אבל אי לא לא אבל באמת יש לכוון להמכילתא פשוטו וכסברת הסמ"ג דאם עושה הנכרי המלאכה על ידי ישראל עובר בלא יעשה ואם מצוה לו לבד ולא עשה ע"כ ציוויו אז באמת רק מדרבנן אסור והנה אם נאמר שעיקר האיסור רק אם הנכרי עושה אח"כ באמת המלאכה יש לעיין.
והנה בהא שיש לעיין לפי מה דמביא המגן אברהם (בסימן שי"ח סעיף קטן ב') דבמבשל בעד חבירו איננו אסור לחבירו עולמות כמו אם בשל במזיד בעד עצמו ואינו דומה למבטל איסור בשביל אחרים דאסור גם להם דהתם הטעם שמא יצוה לנכרי לבטל או לישראל אבל הכא לא ישמע לו ישראל לחלל שבת וברשיע אשר ישמע לו הוא מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בי' לפ"ז אין שייך איסור שבות באומר לישראל לעשות מלאכה ויש לעיין בזה והנה נפשוט ספיקא דילן אם המצוה עובר על איסור שבות מיד כאשר יצוה לו או רק אם עושה אח"כ באמת מלאכתו והנה מהא דבעושה על דעת אביו דהוא כמו שצוה אותו דמפרישין אותו מוכח קצת דרק אז איכא איסורא אם שעושה הנצטוה מלאכתו דאל"כ מה הועלנו בהפרתו כיון דכבר צוה אותו אבל בזה יש לומר דהא אביו לא צוה רק אם מניחו לו לעשות ע"פ דעתו אז הוה כמצוה לו ולפי דברי הרשב"א דאפילו לרבי שמעון קיימא המתניתין דגם באיסור דרבנן אסור לצוותו, אבל מ"מ משם אין ראיי' דהא ציווי אביו לאו משום שבות הוא אלא משום לאו דל"ת מלאכה אתה ובנך וכיון שאינו עושה מלאכה לא עבר האב ואם אינו מצוה ועושה על דעתו רק אסור מדרבנן גזירה משום שמא יצוה אותו דאז עובר מדאורייתא דל"ת מלאכה אתה ובנך וקצת ראיי' וזה מלישנא דחכמים אמירה "לנכרי" שבות ולא קאמרי אמירא לעשות מלאכה שבות אלא דווקא לנכרי ולא לישראל, ומנה נפשט לפ"ז דגם בקטן לית בי' משום שבות דהא אם האב מצוה איכא איסורא דאורייתא ולצוות לו מלאכה דרבנן גם כן אסור לצוותו לצרכינו משום דאיכא למסרך ולצרכו באמת מותר לדברי הרשב"א ולמה לרבנן לאסרו משום שבות הא בלאו הכי אסור ובפרט כיון שבמלאכה דאורייתא לא גזרו עליה משום אמירה שבות דבלאו"ה אסור מן התורה לא יתחילו לגזור מתחלה גזירת אמירת שבות משום מלאכה דרבנן יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, רק לגזור אם יהא מותר לו מלאכה דרבנן לצוות יצוה לו גם מלאכה דאורייתא ואם אחר מצוה לקטן עובר משום ספי לי בידים דאסור מן התורה משום לא יאכילום וה"ה ביו"ט הגם דלא נאמר לאו דלא תעשה מלאכה אתה ובנך ביו"ט אסור מן התורה לצוות לו מלאכה דאורייתא משוה לא תאכילום דנקטי הראשונים שהוא דאורייתא וכמה פעמים איתא ברשב"א דהוה דאורייתא, ובמלאכה דרבנן אסור משום אתי למסרך ולמה להו למגזר (יעוין ביו"ד ריש ה' בשר בחלב בטו"ז ובדרישה וב"ח שם לענין בשר טמא בחלב) והנה המצוה בערב שבת לגוי לעשות לו מלאכה למחר בשבת עובר משום שבות והמנות לו בשבת לעשות מלאכה למחר אחר השבת עובר משום ודבר דבר והמצוה בשבת עובר משום שניהם, ויש לדקדק הא עיקר איסור שבות גזרו שלא לצוות בשבת שיעשה לו מלאכה בשבת ובשבת בלאו"ה אסור משום ודבר דבר ויש לומר דמצד ודבר דבר אם הוא לצורך מצוה מותר דחפצי שמים מותר אבל משום שבות דאמירה אפילו לצורך מצוה דאורייתא אסור כסברת הראשונים וכדפסקינן כן בשו"ע ויעוין שם ביודע למאי נפקא מיני' אסרו מדרבנן בשר טמא בחלב.
ואולי יש לומר להלכה על פי דברי ירושלמי הובא ברשב"א בשבת פרק כ"ב וז"ל קטן שבא לכבות אין שומעים לו לא כן תני ראו אותו יוצא ומלקט עשבים אין זקוק לו תמן יש לו צורך בעשבים הכא אין לו צורך בכיבוי אלא דלפ"ז אין שומעין לו אפילו בלא עושה ע"ד אביו וזה שלא כגמרתינו עכ"ל ודוחק לומר כן לענ"ד דהא סתם ירושלמי רבי יוחנן ורבי יוחנן הוא דמוקמי מתני' על דעת אביו, ונלע"ד לומר דבר חדש הרי הקשה בירושלמי שביתת בהמתו דאורייתא היאך תנינן מעמיד אדם בהמתו על המחובר ומניחה תולש ואוכל ומשני למען ינוח כתיב עביד לה נייחא מוכח דבמה דבהמה לא נייחא מותר גם מן התורה ואין בו משום שביתת בהמה, ויש להקשות בשבת ס"פ ר' עקיבא מוכח דאם נותן לקטן חגב חי טהור הוה כמאכילו בידים הגם דהוה רק ספק אם יאכל אותו בשחקו מ"מ כיון דרגיל ושכיח קצת הוה כמאכילו בידים לפ"ז היאך מעמיד בהמתו על עשבים מחוברים כיון דמעמידו לכך שתאכל ובלי ספק תאכל בוודאי הוה כספי לה בידים ומצוה והוה כמחמר אחריה שתאכל והוה לאו דמחמר, ובאמת לרשב"א יבמות איתא אפשר להעמיד קטן אצל נבילה שרי והרשב"א קאמר רק בתורת אפשר ומגמרא שבת משמע דאסור (הגם שמתרץ שם בענין אחר אבל מ"מ סברת המקשה לא נדחה) וצריך לומר כמו שביתת בהמתו מה דנייח לה שרי ה"ה במחמר ולפי זה כיון דהוקש הקטן בחד קרא ל"ת מלאכה אתה ובנך ובהמתך יש לומר דה"ה דאם מצוה לקטן להנאתו של קטן לית בי' משום ל"ת הגם שיש לחלק דבהמה דמצוה על שביתתה וגלתה תורה דבנייח לה שרי יש לומר ה"ה במחמר בנייח לה שרי משא"כ בקטן לא כתיב למען ינוח ובקטן דלא מצינו היתרא דנייח בקרא מדמינן אותו לאביו ולכל אדם דאסור לחלל שבת גם בנייחא לו או באוכל נפש מ"מ הא הקרא מדמה אעפ"כ קטן לענין זה לבהמה וכייל להו ל"ת מלאכה אתה ובנך ובהמתך יש לומר סברא זו גם בקטן, ואם כנים דברינו מדוקדק מאוד מה דתנינן לא יאמר אדם לתינוק הבא אלי' חותם הבא אלי' מפתח דלצרכו של גדול הוא דאסור אבל לצורך התינוק היכא דיש לו נייח בו שילך לבית או שאר הנאה לשחוק עם חותם באמת מותר, ומסיים מניחו תולש מניחו זורק ואין להקשות לחלוק בדידי' דלצורך נייח דתינוק שרי דזה מוכח ממילא מתיבת "לי" ולאביי דמתרץ דמיירי הברייתא בכרמלית דרבנן ממילא ניחא דווקא לי לצורך עצמו של גדול אסור לצוות להביא אבל לצורך התינוק באיסור דרבנן שרי כדאיתא ברשב"א ויש מזה גם כן ראיי' לרשב"א ולפ"ז זה כוונת הירושלמי דמיירי גם כן המתני' בעושה על דעת אביו רק בעשבים דעושה התינוק ע"ד אביו לצרכו לנייח לו לכן מניחים אותו משא"כ שלא לצרכו.
ואיידי דאיירי אכתוב עוד ליישב קצת מה דקשה לי לשון קטן שבא לכבות אין שומעין לו ולא קאמר אין מניחים אותו וי"ל דבאמת כל האיסור הוא רק משום דניחא לי' לאבוה לפ"ז היכא דמראה אביו שאין ניחא לו כלל ממילא מותר להניח הקטן לכבות וזה אין שומעין לו ואח"כ מניחים אותו ובפרט בפירש רש"י בכמה מקומות לא שמיע לי לא סבירא לי ויש לפרש אין שומעין היינו האב אינו סובר ורוצה בכך, והנה קשה לי למה נקטו בכל מקום קטן אוכל נבילות והוציאו איסור זה דוקא מכל לאוין שבתורה ואולי חידוש לן הגם שנבילות מטמאים גוף ונפש וכמו שבאמת הזהירו קדמונינו ז"ל מזה מ"מ מעיקר הדין אין ב"ד מצווין להפרישו ויליף כן משרצים דמטמאים ג"כ דכתיב בהו אל תטמאו בכל אלה ואעפ"כ רק ספי לי' בידים אסור, והנה קשה לי מאי מקשה הגמרא מיונק תינוק מנכרית ומבהמה טמאה ש"מ אב"ד מצווין להפרישו הא מזה מוכח דאפילו ספי לי' בידים מותר דהא יונק משמע שנותנין לו מינקת נכרי ועיין ברשב"א וביש"ש יבמות ותירצו שהקושי' של הש"ס שאם ספי לי' מותר פשיטא שמוכח אין ב"ד מצווין להפרישו, ונלענ"ד לתרץ באידך קושיא דקשה לי הלא חלב גמל טמאה איננו לאו רק איסור דאורייתא דיליף מגמל וכן הביא רש"י שם דרש זה ומאי מקשה הגמרא דילמא דוקא באיסור דאורייתא שאין בו מלקות כמו חלב טמיאה אין ב"ד מצווין להפרישו משא"כ בל"ת גמור מצווין להפרישו אבל באמת מסתברא דנחית דרגא אם בל"ת מצווין להפרישו לכל הפחות ספי בידים שהוא חמור ממנו מהפרשה אסור בשאר איסור דאורייתא הגם דקיל הוא, אבל אי ספי לי' בידים שרי באיסור דאורייתא הקל לכל הפחות לא יצרכו ב"ד להפרישו בל"ת החמורה וזה מקשה הגמרא בחלב מבהמה טמאה חזינן דספי לי' בידים מותר מוכח דבל"ת אין ב"ד מצווין להפרישו דאי הי' מצווין להפרישו הי' לכל הפחות ספי לי' יהא אסור בחלב וק"ל ומיושב למה מביא רש"י מאין נפקא לן איסור דחלבו טמיאה לאשמעינן שהוא רק איסור דאורייתא בעלמא ולא ל"ת גמורת כשאר לא תעשה.
ולחומר הדק דוק היאך אירכסו לי' מפתחות בשבת בר"ה הא חיוב למשמש בגדיו ע"ש עם חשיכה, יש לומר ביו"ט הי' דאיקרי נמי שבת ובפרט לרי"ף דלא גרס שבת או יש לומר דהיו מפתחות של כסף והמה לו לתכשיט ובתכשיט איש לא גזרו דלמא שלפא ומחווי' (עיין או"ח סימן ש"א סעיף י"א ובטו"ז שם ס"ק ו' ובסימן שי"ח סעיף י"ג בהג"ה שם) ויותר נראה, לומר דלא קאמר אירכס דפירושו שהוא אבד איתם אלא אירכסו לי' שנאבדו לו על ידי אחרים.