התעוררות תשובה חלק א· רבי שמעון סופר
סימן קלג
הערות וישובים ופשטים בסוגי' דחזקת בדוק (פסחים ד' ע"א.)
הטור בסימן תל"ז כתב וז"ל הכל נאמנים על בדיקת חמץ "להעיד" על הבית שהוא בדוק אפילו נשים ועבדים וקטנים ואפילו ידענו שלא בדק בעל הבית והם אומרים בדקנוהו נאמנים עכ"ל מתחיל הטור שנאמני' להעיד ומסיי' והם אומרי' אני בדקנוה ונאמני'
ונלע"ד ליישב דהנה רש"י כתב בד"ה שנשים ועבדים וקטנים מעידין שראו שבדקו אותו וכן פירש רש"י בע"ב בד"ה ולקמן כתב רש"י בד"ה כגון דאמרו אנו בדקנוהו כתב תחלה שני פעמים דהמה מעידין שרוב שבדקו ולבסוף כתב שאמרו אנו בדקנוהו, וי"ל כוונת רש"י כל עוד דאנו אומרים ומסופקים אי אין חזקתו בדוק דהיינו שחזקה אין לו שבדוק הוא מ"מ ספק הוא אולי בדק אולי לא בדק משום שאינם חבירים כל כך לענין בדיקה כפירש"י בזה די באמירתם שראו שנבדק לדבר הספק אבל כדמסיק הגמרא דמוחזק לן שלא בדק היינו שודאי לא נבדק בזה אין נאמנים באמירת עדותן להוציא מן החזקה רק דוקא אם אומרים אנו בעצמינו בדקנוהו נאמנים, וזה כוונת הטור בדקדוק לשונו הכל נאמנים על בדיקת חמץ להעיד על הבית שהוא בדוק קאי אסתם בית (ובפרט למאי דמסיח להלכתא הטור חזקתו בדוק) בזה נאמנים "להעיד' שהוא בדוק ומסיים ואפילו ידענו שלא בדק בעל הבית בזה כיון דמוחזק שלא בדק אינם נאמנים בעדותן רק אם אומרים "אנו" עצמינו בדקנוהו וק"ל.
אלא מאי אין חזקתו בדוק אטו אמירה דהני חששא אית בהו, מקשה המהרש"א למה לא מתרץ הגמרא גם על זה כיון דבדיקה מדרבנן והמנוהו רבנן בדרבנן כדמסיק הש"ס לקמן, ונלענ"ד די"ל מקום הספק אי חזקתו בדוק או לא כן הוא דהמשכיר השוכר מסופקים בספקת הבעל איבעיא המשכיר סבר כיון שחמץ שלו וחייב לבטלו ולגמור מצוותו ולבדקו ולבערו והוא חבר שאין מוציא מתחת ידו אם איננו מתוקן ונעשה מצותו הכל לכן חזקתו בדוק לגמרי או אולי סבר המשכיר כיון שברשותי' דשוכר החמץ ודר בו השוכר והוא יוצא ממנו ומסיח דעתו ומייאש ממנו והשוכר קונה אותו אם כן הכל על הסוחר מוטל לכן המשכיר לא יבטל ויבדוק (ובאמת גם השוכר מסופק בספק זה דאי בעיא אם הוא חייב או המשכיר) לכן אין חזקתו בדוק זה סברת חזקתו בדוק דמשכיר או אין חזקתו בדוק שיסמוך על השוכר שהוא יבטל ויבדוק או יחשוב המשכיר שהשוכר יחשוב סברא שעל המשכיר לבדוק ולא יבדוק משום זה השוכר לכן כיון שכולם חבירים לכן המשכיר יבדקנו ולפי זה לא נוכל לומר בצד זה שאין חזקתו בדוק דהימנוהו רבנן בדרבנן כיון שכל אחד חושב שעל חבירו לבטל ולבדוק הוה הבדיקה דאורייתא דילמא לא ביטל השוכר שסבר שעל המשכיר החיוב ודילמא המשכיר סובר שעל השוכר החיוב אבל כדמסיק הגמרא שחזקתו בדוק רק בהאי מוחזק לן שלא בדק אם כן כיון שתמיד המשכיר בודק ומבטלו רק עתה אירע שהי' טרוד או נחפז לדרכו ולא בדק כדאיתא ברש"י אם כן בל"ס בטלו כי גם אם טרוד הוא או בדרך יכול לבטל בלבו ואם כן הוה הבדיקה רק מדרבנן והימנוהו בדרבנן וק"ל. הרי"ף לא הביא השקלא וטריא דחזקתו בדוק ותמהו עליו כל המפורשים, ונלע"ד דיש לומר ולבאר עוד ספיקת דחזקתו בדוק או לא משום זה הטעם אי הכל חבירים ואינם מוציאים דבר שלא נגמר מצוותו לגמרי כדאיתא ברש"י לכן חזקתו בדוק או אין חבירים כל כך והעיקר אצלם ליזהר בחמץ שלא יעבור בבל יראה ויהא בדוק ומבוער מן העולם אבל אין מדקדקים שהוא דווקא יעשה המצוה ויטול שכרו ומהנה המשכיר להשוכר בזה ההנאה שיקיים השוכר מצות בדיקה וישכור עי"ז הבית וישלם לו במיטב מפני זה אבל כיון דמסקינן שאפילו אי בפירוש השכירו המשכיר בחזקת בדוק אעפ"כ לא הוי מקח טעות דניחא לי' לאיניש למיעבד מצוה בגופו ובממונו וכל כך חזקה דניחא לי' חזקה וודאית שאפילו אי השכירו בפירוש בחזקת בדוק לא הוה מקח טעות משום דידעו חז"ל דלכל ישראל בוודאי ניחא לי' אם כן בל"ס לא ישכירו המשכיר בלי בדוק דניחא לי' למשכיר לטרוח ולעשות המצוה הן בגופו הן בממונו ונפשוט ממילא דחזקתו בדוק וכיון שהרי"ף מביא להלכתא דאם השכירו בחזקת בדוק אעפ"כ לא הוה מקח טעות נשמע מאלו דהלכתא חזקתו בדוק וק"ל.
בתוספות בד"ה הימנוהו רבנן צריך ביאור אריכות התוספות במה שהאריכו דבתחומין אין הקטן נאמן וכו' ויש לבאר הנה תוספות מחלקים בין דאורייתא דנאמנים כיון שהוא בידם משום שאין טירחא כבדיקת חמץ דהוה טירחא גדולה וצריך עיון הדק לכן רק משום שהוא דרבנן נאמנים, והנה לרש"י שמפרש בד"ה דהא דנאמנים הכוונה בעדות פיהם שאחרים בדקוהו א"כ בזה אין להם שום טירחא ומן הראוי להאמין גם בדאורייתא, אך התוספות סברו שעדותם אין מועיל (וכדאיתא ג"כ בבעל המאור) דדווקא באומרים שהמה בדקוהו אז נאמנים (וכן מוכח מתוספות עירובין דף ל"א שמפרשים כן שהקטן אמר שבדק הוא יעוין שם) וכיון דזה הוה טירחא מרובה לכן רק משום שהוא דרבנן נאמנים ומביא תוספות על זה ראי' שעל כרחך אין פירושו שהמה מעידים שנבדק דהא קתני בברייתא גם קטנים וקטן אין נאמן באמירתו כדאיתא בגמרא גבי תחומין והטעם משום שאין בידו כלל ע"כ מיירי שאומרי' שהמה בדקנוהו.
מי הוה מקח טעות המג"א הקשה הא אין המום בגוף המקח א"כ גם בשאר דברים לא הוה מקח טעות וי"ל כיון דהמום הוה בדבר שבמצוה דהשוכר מקפיד שיהא הבית השכור בדוק שלא יהא חמץ בביתו ואולי לו לטירחא מרובה וטרוד ואין יכול לבדוק ובמילתא דאיסורה ומצוה חמיר יותר מדבר רשות והו"א דהוה מקח טעות אפילו איננו בגוף המקח וזה שדייקו ז"ל בלשונם מי הוה כמקח טעות בכ"ף הדמיון ומסיק משום דניחא לי' לא הוה מקח טעות:
בתוס' המשכיר בית מפרש הרשב"א דמיירי ששכר בי"ג דאי בי"ד על המשכיר לבדוק, ונלע"ד לולא דברי המפורשים זצ"ל הי' נראה פירושו כיון דשכרו בי"ד ובהכנסת י"ד הי' מוטל המצוה על המשכיר אם גם בודק אח"כ השוכר כיון שלא הוטל עליו מצות בדיקת בית זו השוכר הבודק אינו עושה רק שליחות המשלח והמצוה היא למשלח והשוכר מזכה אותו ובזה באמת הוה מקח טעות דלא שייך בזה ניחא לי' ואפילו למאי דמסיק המג"א בסימן תל"א דקצת מצוה עושה השליח מ"מ משום קצת מצוה דמסייע לו לא ניחא לי' למיטרח ולשלם לכן קאמר הרשב"א דמיירי שהשכירו בי"ג ואז בהכנסת ליל י"ד חיוב המצוה על השוכר לגמרי מוטל וניחא לי' וכו'.
ואפילו באתרא דשלומי נמי ניחא לי' למיעבד בממוני', והרמב"ן כתב דצריך המשכיר להחזיר לו דמים, וקשה לי לימא המשכיר להשוכר מי צוה לך לשכור אחד לבדוק ולשלומי בעד בדיקה הי' לך להטריח בעצמך במצוה דהא סתמא כתב הרמב"ן משמע בכל גוונא צריך לשלם אפילו בגברא דאינו טרוד והוא בריא אולם ורש"י נשמר מזה באתרא "דהכל" נוהגין לשכור לבדוק אבל גם זה קשה כי בל"ס הטרודים והחלשים שוכרים ולא כולם ובפרט העניים, ונלע"ד כל הטעם הנה הא דצריך לבטל אחר הבדיקה הטעם שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עלוי' ואחר זמן איסורו לא יכול לבטלו ופירש"י וחס עליה לשורפה ועובר בבל יראה, והנה אם יש לחוש שמא לא בדוק היטב וימצא גלוסקא יפה אח"כ מכש"כ בשעת בדיקה וודאי בקל שימצא גליסקא יפה ויחוס עליה, והנה אם אחר בודק מה לחוס על גלוסקת חבירו ועוד הלא לכן נשכר ומקבל תשלומין לבדוק ולבער החמץ מן העולם ולא יחוס לכן התקינו באתר ההוא דווקא שיהא תמיד הבדיקה על ידי אחר והוא מנהג משום גדר וסייג והכל מחויבים לקיימו.
ניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממוני', ברש"י בכורות דף נ"ח ע"א מפרש רש"י מצוה להתעשר דליעשר, וצריך ביאור כוונת רש"י, הנה הרמב"ן כתב דהמשכיר חייב ליתן בחזרה להשוכר דמי מה שנתן השוכר בעד הבדיקה ובל"ס הוכיח הרמב"ן כן מכח קושית התוס' לקמן דף ו' ע"ב בד"ה בממוניה דהגמרא מסופק בגופא אטרחוהו רבנן אבל לא בממנוא וצריך לומר מכאן לא מוכח דאטריחוהו בממונא כיון דאפילו מקח טעות לא הוה אפילו באתרא דבא לשלומי משום דהמשכיר צריך באמת ליתן לו להשוכר הדמים בחזרה, וגם כי היכי דלא תקשי מבבא מציעא כ"ט ע"ב דתנינא דאין יכול לשאול לחבירו הס"ת שיש לו משל חבירו עיי"ש משום דלא אמרינן ניחא לי' בכל פעם רק דבמקום שמפסיד לו כגון בקריאת ס"ת לא ניחא ליה אבל במקום שאינו מפסיד ניחא לי' והקשו מבכורות גבי מעשר דאמרינן גם כן ניחא לי' למעבד מצוה בממונו הגם דמקריב ממנו על גבי מזבח החלב ומתרצים דהתם לא הוה רק הפסד מועט (עיין במחהש"ק או"ח סימן תל"ז) והוא תמוה אליה ויותרת הכבד דראוי לאכילה וחלב הראוי למלאכה שמקריבין מבהמה אחת רק הפסד מועט יקרא, ונלע"ד דאינו קשה ממעשר בהמה כיון דאמרו חז"ל עשר תעשר בשביל שתתעשר לכן בזה מאוד מאוד ניחא לי' שתיעבד מצוה זו בממוני' דיתעשר על ידיה וזה שכתב רש"י להתעשר דליעשר כי היכי דלא תקשה מב"מ דף כ"ט ע"ב כדלעיל הגם שמפסוק אינו מוכח להדיא דיתעשר גם במעשר בהמה דתבואת זרעך כתיב אבל בספורנו שם איתא וז"ל כי בעשור התבואה והבהמה תרבה התבואות וירבה המקנה כאמרם ז"ל עשר בשביל שתתעשר עכ"ל.
בביטול בעלמא סגי קשה למה לא נזכר כלל הביטול בכל המתניתין (כן הקשה בברכת אברהם) והוא תמוה ונלע"ד ליישב הנה הר"ן מבאר בתחלת המסכתא ענין הביטול ביטול בלב שיחשוב בלבו שאין לו חמץ ונלמד דבר זה או מדכתיב תשביתו ולא תבערו או מהא דספרי לא יראה לך בטל בלבך, וברמב"ם כתב כן ענין הביטול שיהא בעיניו כעפר וכאלו אין לו חמץ בביתו רק הכל כעפר וכתב הר"ן הגם שהוה דברים שבלב מ"מ כיון שבלאו"ה החמץ אינו ברשותו רק עשאו הכתוב כאלו ברשותו בגלוי מילתא סגי, וגם בתוספות כתבו שביטול מטעם הפקר ולא בעי ביטול בפני ג' (דאנן סהדי) שבל"ס מבטלו ומפקיר בלב שלם והנה כל זה ניחא קודם שתקנו חז"ל שצריך בדיקה גם כן אבל אחר שתקנו חז"ל בדיקת חמץ ולבערו לגמרי מן העולם (ובל"ס כל אחד רוצה לקיים מצות חכמים) מי שאינה רוצה לבדוק ולבערו זה מגלה דעת ואנן סהדי שחמץ אינו בלבו ובעיניו כעפר רק יש לו חשיבות שלכן אינו בדקו ומבעברו משום שיש לו עוד חשיבות בעיניו ממילא לא הוי הביטול בלב שלם ולא הוה ביטול כלל כיון שעיקרו רק בלב ומחשבתו ניכר מתוך מעשה על ידי שאינו עושה שאינו בודק ומבער שהביטול בלבו אינו שלם לכן אחר שתקנו חז"ל בדיקה אין מקום לבטול מן התורה רק בגמרא הובא זה על תירוץ לעולם חזקתו בדוק רק דמוחזק לן בהאי דלא בדק פירושו ברש"י שהי' טרוד ויצא לדרך מזה לא ניכר שהחמץ עדיין יש לו חשיבות אצלו משום שלא בדק דזה דלא בדק הוא משום שהוא טרוד לכן בזה מדאורייתא באמת בביטול בעלמא סגי וגם לקמן דף יו"ד ע"א עיי"ש התם מיירי שטרח באמת לבדוק כל המקומות רק אם צריך לחזור ולבדוק בית זה משום חולדה בזה גילוילן שטרח ובדק לכן מועיל ביטול. בענין ג' לוגין מים שאובין.
לתשובת יקרתו כי קשה עלי מאוד הכתיבה לכן אבוא בקיצור, הוא נגד הדעת שהש"ך יאמר כך שג' לוגין בתחלה דאורייתא בסתמא להלכה ולא יביא דברי הרמ"א במקומו בסוף דבריו בסעיף מ' באותו ענין ובאותו סימן לכל הפחות להביאו ולחלוק עליו אבל אני בלמדי ש"ך הנ"ל פירשתי בו פירש אחר, הש"ך סבר האי דנקט המחבר ג' לוגין לאו דוקא אלא ה"ה יותר מג' לוגין (רק שגירת לישנא דמתניתין ג' לוגין נקט תמיד ולכן קאמר הש"ך דהיינו עד רוב אבל רוב אינו שאוב צריך להיות בו דאל"ה הוה ספק דאורייתא וראייה גמורה לזה מהא דאיתא בש"ך בסעיף קטן קמ"ו וז"ל כל הסעיף מיירי ביש בו רוב מים כשרים במקוה דאז ליכא אלא דרבנן וכו' עכ"ל ואי ג' לוגין דנקט המחבר דוקא הוא ולא יותר א"כ מאי צריך לן הש"ך לומר זאת כיון דג' לוגין דוקא פשיטא שבו רוב מים כשרים, אלא קסבר הש"ך דג' לוגין לאו דוקא וה"ה יותר לכן מזהיר שיהא בו עכ"פ רוב כשרים (הגם שאם אין בו רוב כשר מ"מ לאח"כ כשישלימו עליו מים כשרים מן התורה כשר מ"מ אם בשעת נפילה אין בו רוב שאוב עתה הוא דאורייתא לפנינו ולא יכולין לומר שאני אומר ולתלות לקולא בשעת נפילה וכיון שהוה ספק דאורייתא הגם שאח"כ יהא דרבנן מ"מ ספיקו להחמיר כיון דנתגלגל הספק מדאורייתא לדרבנן כידוע סברא זו הובא בש"ך, ומקורו בשם מהלנ"ר הגם שיש לפרש דברי הש"ך ג"כ וז"ל כל הסעיף כשיש בו רוב מים כשרים היינו אפי' אחר שישלימו המ' סאה אם רק אז יהא בו רוב כשרים כשבאים לטבול בו הגם דנפלו ג' לוגין קודם שהי' בו רוב כשרים ודנים עליה אז אם כשירה היא אז אנו אומרים שאני אומר וכן יש לפרש בש"ך ס"ק קמ"א שבשעת שאנו דנין על המקוה הי' בו רוב] והנה דקדקו מב"ש שנקט לבסוף לענ"ד אינו דנראה בעליל דכוונתו אפילו "לבסוף" פוסל ג' לוגין שאובין היינו גם בזה אפילו לבסוף גזרו רבנן שיפסול, אבל בתחלה בקדמו ג' לוגין ודאי דפסול אבל רק מדרבנן והוכחה וראיי' שמביא שחמור בתחלה מלבסוף כדמוכח להדיא סעיף מ"ד בהג"ה, ואני תמה למה להביא ראייה מדקדוק בר"ש הלא בהדיא הובא ברא"ש שר"ת סובר שג' לוגין בתחלה המה הל"מ ופוסל מדאורייתא אך הר"י חולק עליו כל זה איתא ברא"ש אולם הרמ"א סעיף מ' וגם נושאי כליו לא הביא דעה זו אפי' לחומרא על דברי רמ"א שם, ואם כוונת הש"ך בסעיף קמ"א כוונתו על דברי הרא"ש הזה הי' לו להביאו בשם הרא"ש ולא לומר סתמא כהלכה פסוקה.
שאלה מי שמתפיס נדרו בדבר האסור מתרי דרבנן אם חל נדרו תשובה הנה הב"י ביו"ד סימן ר"ה מביא שמתפיס בדבר איסור דרבנן כגון גבינה של גוי משמע דאינו נדר וכן פסק בשו"ע אתפיס בבשר חזיר או פת כותים והנה תנו במס' נדרים פ' ב' ואלו מותרין כחלת אהרן ותרומתו מותר והטעם מפני שהוא מתפיס בדבר האסור ויל"ד למה נקט כחלת אהרן ותרומתי יתנה כחלה ותרומה, ויש ליישב כי הנה הקשו המפרשים הלא חלה ותרומה דבר הנדור הוא ויותר קשה והלא יכול להתירו ככל הנדרים, ומטעם זה עובר בבל יראה משום דאי בעי מיתשיל עלי' והוה כשלו ויש לומר דזה דוקא אם עדיין לא בא ליד כהן אבל אם באה ליד כהן אין יכול להתירו עוד לכן נקט התנא כחלת אהרן ותרומתו היינו שכבר הוא שלו והוה מתפיס בדבר האסור.
ועוד יש לומר איפכא דאי הוה נקט סתם כחלה ותרומה הוה אמינא דמיירי דאם בא כבר ליד כהן משום דרק אז הוה דבר האסור משום דלא יכול להתירו עוד אבל לא כשהוא עדיין ביד בעלים כמו שהקשו הראשונים באמת לכן נקט כחלת אהרן ותרומתו דהיינו חלה ותרומה מה שמפריש הכהן משלו דבשלו יכול להתירו דדוקא בתרומת ישראל שבא ליד כהן שאז אין לבעלים עוד רשות עלי' לא יכול להתירו עוד אבל מה שהכהן מפריש משלו יכול להתירו והטעם שהוא מיקרי דבר האסור כדפירש הרא"ש שקודם הפרשתו הי' אסור משום טבל.
אבל יש לדקדק למה נקט אהרן עיין בברטנורה ונ' לי דרצה לאשמעינן דהמתפיס בדבר האסור מדרבנן גם כן מותר עיין בר"ן מזה וידוע דאין חייבים בחלה ותרומה מן התורה אלא בארץ ישראל ואהרן לא בא לא"י א"כ חלה שנתנה לאהרן אינו אלא מדרבנן לכן נקט כחלת אהרן ועוד י"ל מה שאינו אסור אלא מתריד רבנן ג"כ אינו מתפיס למשל מי שלא הפריש תרומה מטבלי וכבר לש העיסה חייב להפריש גם תרומה מן העיסה והוא פשוט ומן התורה חטה אחת פוטרת כל הכרי מתרומה והוא הדין בחלה יוצא מן התורה בכל שהוא א"ש אם מפריש חלה שהוא ג"כ תרומה יצא בזה גם לידי חובת תרומה ששניהם בכל שהוא וכ"ש חין לו שיעור אבל צריך להפריש אח"כ עוד הפעם כתקנת חכמים חלק מכ"ד מן העיסה חלה אחד מחמשים תרומה וזה שמפריש עוד הפעם לא הוה רק מדרבנן בשלמא אם מפריש בפעם הראשון הרבה לתרומה הוה הכל תרומה מן התורה דמן התורה אין לו שיעור בין הרבה למעט רק שישייר ממנו מקצת חולין אבל אם הפריש כ"ש מיד כבר יצא מן התורה ומה שחוזר ומפריש מתקנת דרבנן הוה רק תרומה מדרבנן, והנה חלה שניתנה לאהרן במדבר היינו חוץ לארץ כל עיקרו אינו אלא מדרבנן ואם חוזר ומפריש למלאות השיעור הוה תרי דרבנן ואשמעינן כחלת אהרן שבחלה זו יצא עיקר חלה ותרומה כאשר כתבנו וכאשר מפריש תרומה כדי להשלים אחד מחמשים הוה תרי דרבנן ומיושב בזה דקדוק עצום למה נקט תחילה חלה ואח"כ תרומה הלא תרומה קודם לכל וחלה הוא המאוחר לכל והוא נקט תחילה חלה ואח"כ תרומה ולפי מה שכתבנו ניחא דנפקא מיני' להלכה גם לדידן כשיטת הרמב"ם דגם בזמן הזה תרומה בא"י רק דרבנן או בארץ שנער עמון ומואב וכל חיובם אינם אלא מדרבנן או בתרומת ירק בא"י דלכל השיטות אינו אלא מדרבנן ואם הפריש תחילה דבר מועט וחזר והפריש להשלים השיעור ומתפיס בו הוה דבר האסור מתרי דרבנן והנדר בטל.
ואיידי אכתוב מה שקשה לי על הא דתנן בפ' ב' דנדרים חומר בנדרים מבשבועות קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל תפילין שאני מניח הנדר קיים מפני שהנדר חל על חפצו ויל"ד לולב מצוה הוא הנטילה יפה אמר שאני נוטל תפילין שמצותו בהנחתו יפה אמר שאני מניח אבל סוכה מצותו ישיבתו א"כ מה זה שאמר סוכה שאני עושה הנדר באמת חל שאסור לעשות סוכה אבל המצוה יכול לקיים בישיבתו בה או בסוכת חבירו מדעתו ומצד חומר הקושי' אין לי כעת תירוץ אחר רק זה דהתנא נקט מה ששייכא לכולי עלמא דהנה ר' אליעזר סבר סוכה שאולה פסולה וצריך דוקא לישב בסוכה שלו והנה אם אומר קונם ישיבת סוכה עלי כולל כל הסוכות וחל בכולל וכה"ג גם בשבועה חל ואם כן אין בזה חומר בנדרים מבשבועות לכן נקט התנא בלשונו קונם סוכה שאני עושה דמשמע שהוא עושה לעצמו משלו וחל בנדר כי"ל לחומר הקושיא.
שאלה בא לפני אם רב בקהלה מותר לסדר קידושין אם החופה בבית החתן והכלה בבית חתנות בימי אבל אמו.
תשובה הנה לפי המבואר בשו"ע יו"ד ס' שצ"א סעי' ב' וברמ"א שם נראה לאסור רק אם החופה היא בחצר בית הכנסת ולא בבית השמחה ויש לדון כיון שאם הוא שמה יש לו הכנסה מבעלי בתים כנהוג מה שלא יתנו לו אם איננו שם הנה לדבר אבוד אין לחשוב כי הסכום הקצוב לו לכל החתונה וחתונה בלאו"ה ניתן לו ואעבורא רווחא לא מיקרי דבר אבוד כמבואר שם ב סימן שע"ט סעי' ו' רק יש לדמותו למה שאיתא שם באותו סעי שאם שיירות באות ומוכרים בזול וקונים ביוקר מותר אבל זה לא מותר רק ע"י אחרים ולא ע"י עצמו אם גם נדמותו לדבר האבוד שמתיר רמ"א שם בסעי' ה' מ"מ לא התיר רק בצנעא ואחר ג' ימים רק בהפסד מרובה אפילו בתוך ג' לעשות בעצמו מ"מ נ"ל דוקא לענין מלאכה התיר הרמ"א באופן זה דבר האבוד וטעם איסור המלאכה שאיתקש אבל לחג שבעת ימים אשר בתוך השבעה ימים יש חול המועד ודימו חז"ל אותו להקל לחול מועד וחוה"מ דבר אבוד מותר הגם שמלאכה לצורך המועד מותר מפני שהוא שמחת יו"ט משא"כ באבל אבל בלא זה איננו חמור מחוה"מ כדאיתא שם באותו סימן סעי' יו"ד אבל ליליך בבית שמחה של חתן וכלה שאסור משום איסור שמחה לא התירו וקצת ראייה לדבר מה שאיתא שם סעי' כ"ה שכל שלשים יום אסור ליליך בסחורה למרחוק דאיכא פרסום גדול ודומה לשמחה שהולך בשמחה גדולה ושמחים הרבה בדרך וידוע שקנין סחורה בדרך מרחוק שאז דרך לקנות הרבה סחורות בזול על זמן רב הוא דומה ליום השוק ונחשב כדבר האבוד כדאיתא בהל' חוה"מ סימן תקל"ט סעי' ה' ואעפ"כ אסור באבל מוכח מזה דבר שהוא משום שמחה אפילו בדבר אבוד אסור המחבר לשיטתו דסבר דדבר אבוד ע"י עצמו אסור פסק שפיר דאסור אבל הרמ"א דמיקל בדבר האבוד גם ע"י עצמו למה לא הביא כאן דמותר מוכח מזה דרמ"א גופיה לא הקיל אלא במלאכה אבל בדבר שמחה לא ועוד יש להביא ראייה מרמ"א מדלא הגיה הדברי מחבר שאם ספינות השיירות באים ומוכרים בזול וקונים ביוקר שמותר רק ע"י אחרים וזה נחשב כמו דבר האבוד ולמה לא הגיה עליו הרמ"א שאחר ג' ימים שרי גם ע"י עצמו כמו שהגיה הרמ"א לעיל סעי' ה' מוכח דרמ"א גופיה לא הקיל אלא בדבר האבוד ממש שמפסיד מהקרן ולא בעבורא רווחא ואין לדמותו להא דשמחת מריעות שם סעי' ב' דאם חייב לפרעו מותר מיד דטעמו דאין כ"כ שמחה כמו בחופה כדאיתא שם בטור להדיא והא דמותר בתלמוד תורה אם רבים צריכים לו כדאיתא שם סימן שפ"ד ובב"י מביא טעם משום דנחשב כמו דבר אבוד ותלמוד תורה ג"כ אסור משום שמחה שאני ת"ת דרבים שדוחה ג"כ מ"ע מן התורה כדאיתא בשו"ע או"ח הל' ק"ש דאם לומד עם אחרים ואם יפסיק לקרות ק"ש ותפלה יתבטל מלמוד תורה עם אחרים כי אח"כ לא יוכל ללמוד עמהם פטור מק"ש ואין לומר דהא יכול ללמוד עם אחרים דברים המותרים וי"ל אין אחרים רוצים ללמוד זה ולעולם ילמוד אדם במקום שחפץ כדדרשו חז"ל מפסוק כי אם בתורת ה' חפצו והנה הב"י מביא בשם ירושלמי שאם להוט אחר תורה מותר ללמוד ולא הביאו הפוסקים אותו ויש ליתן טעם לדברי ירושלמי כי הלומד כ"כ בתמידות כבר הורגל בו ואין לו כ"כ שמחה כמו למי שלומד לפרקים וגם יש לו עינוי אם איננו לומד ויותר נראה לי שכוונת הירושלמי שהוא להוט ותורתו אומנתו כרשב"י וחבירו שפטורין מתפלה כי תורתם חשובה יותר ה"ה תורתו חשובה ממצות אבל הגם שיש לחלק שרשב"י רק בשב ועל תעשה פטור מצוה דרבנן ולא בקום ועשה משא"כ בעושה איסור שלומד תורה שמשמחת אותו וכיון שאנו נקטינן שאין בזמן הזה כרשב"י לפטור מתפלה לכן לא הביאו הפוסקים להלכה ירושלמי זה (ובני הילד כה"ר אברהם ני' השיב על זה הלא לא צריך לבטל מן התורה כי יכול ללמוד דברים המותרים בשלמא רשב"י בשעת התפלה ע"כ היה בטל מת"ת אבל זה אין צריך להיות בטל כי יכול ללמוד דברים המותרים וי"ל שכבר למד כולם באיזה ימים ואין לו עוד ללמוד מהם ועוי"ל הירושלמי סבר כשיטת הפוסקים שגם דברים המותרים בת"ב אסורים לאבל ללמוד כי חמור הוא מת"ב כדהובא שם בטו"ר שיטות אלו א"כ אין חילוק בין דברים המותרים ואסורים לכן כיון דלהוט ותורתו אומנתו מותר ולפ"ז לפי מה דפסקינן דברים המותרים בת"ב מותר ללמוד לכן שפיר השמיטוה הפוסקים שלא הביאו הירושלמי) ודבר פשוט שאונן אסור ללמוד גם דברים מותרים בשלמא אבל שחייב במצות רק אסור בשמחה לכן מותר ללמוד דברים המותרים שאין בהם שמחה אבל אונן שפטור מכל מצות שאמורות בתורה ואסור להחמיר לעשותם פשיטא שפטור ואסור רק אם צריך לעיין בענין צרכי קבורת המת דשרי.
ונראה דיש להתיר בפשיטות לומר בפיו לאחר לכתוב מה שנתחדש לו בדברים המותרים מזמן קודם לפי דברי הטו"ז או"ח סימן תקמ"ה ובמחבר סעי' ח' וט' טו"ז שם ס"ק י"ג כ' טעם וז"ל דכיון שבכל שעה אדם מחויב ללמוד ולחדש בה כפי יכולת שבו אין שייך לומר בזה דימתין עד אחר יו"ט ואז יכתוב החידוש דאותו זמן יהיה עליו חיוב אחר דהיינו שיחדש אח"כ חידושים אחרים ואם יתעכב בכתיבת החידושים שלמד בתוך המועד יצטרך ללמוד שנית מה שלמד כבר ולהזכיר מה שיש חידוש כבר אצלו יבטלנו מלימוד חידושים אחרים באותה שעה ואין לך דבר אבוד גדול מזה שמאבד הזמן עכ"ל והנה טעם זה לא שייך באבל דהא גם בדברים המותרים אסור לעיין ולחדש בה דבר אבל לטעם הראשון שמא ישכח זה שייך שפיר ובפרט מחמת טרדות אבילותו שכיח יותר שישכח ואין לומר אולי יחדש עי"ז דבר חידוש תורה א"כ יהיה כל הלימוד בדברים המותרים אסור אולי בשעת למודו יחדש לו סברא והנה בדבר אבוד ע"י אחר גם המחבר מודה דשרי א"כ לומר מפיו הדברים לאחר שיכתוב שרי מכש"כ בכתיב' "משיטא" שלנו דשרי. יש לדקדק מלשון הטו"ז והש"ך שכתבו שבשעה "שהמנחמים" אצלו צריך לישב על הקרקע [ סימן שפ"ז ס"ק א'] דוקא אם המה באים לנחם אבל אם יש להם לדבר עמו אין מוכח מדבריהם שצריך לישב ויוכל לעמוד.
בסוגי' דמצות אין מבטלות זא"ז פסחים קט"ו ע"א
גאון אחד הקשה על שוקית הירושלמי למה לא אכלו חדש בכניסתם לארץ דיבוא עשה בערב תאכלו וידחה לא תעשה דחדש ומתרץ דעשה דקודם הדבור לא דחי לאו דלאחר הדבור אי נמי גזירה כזית ראשון אטו כזית שני כן הובא בתוספות (קידושין ל"ח ע"א) ומקשה הא אחז"ל שיעורין נשתכחו בימי אבלו של משה והחזירן עתניאל בן קנז בפלפולו א"כ לא יכלו לאכול מצה אולי שיעור אכילת מצה הוא פחות ואם יאכל אולי אוכל שני שיעורין ואז עובר על חדש בשיעור הנוסף ואינו מקיים בזה מצוה דלידחי (דבר קושיא זו יעוין בפלתי.)
והנה לכאורה יש לעיין לרשב"א במסכת ר"ה דכתב דאם עושה מצוה אחד פעמים עובר על בל תוסיף רק הא דתוקעין וחוזרין ותוקעין הוא משום דמצות חכמים הוא והקב"ה צוה לשמוע להם א"כ קשה כיון דבכזית מצה יוצאין היאך שרי לאכול מצה יותר מכזית בליל פסח ואוכלים בתוך הסעודה יותר ויותר ועוד קשה לפי מה דאיתא בשו"ע או"ח (סימן תע"ה סעיף א') דיאכל כזית מצה וכזית מוציא בבת אחת הא אתי כזית מוציא דרשות ומבטל כזית מצה דמצוה ועל זה יש ליישב דסבר רבינו המחבר דכזית פת ביו"ט דאורייתא (עיין מג"א סימן תע"א סע"ק ה') והוה שתיהם דאורייתא ואין מבטלות זו את זו, אבל קשה דאם אוכל יותר מכזית מצה בבת אחת בלא אכילת מוציא אתי מצה דרשות ומבטל למצה דאורייתא ולא לשתמיט שום פוסק דיזהר שלא לאכול יותר מזית בפעם אחת, וי"ל דוקא פסח מצה מרור דטעמים מוחלקים לכן מבטלות זו את זו אבל מצה דרשות עם מצה דמצוה דטעם אחד הוא אינו מבטל זה את זה וזה ניחא לר"י דסבר מין במינו לא בטל מן התורה אבל לרבנן דגם זה בטל קשה (עיין זבחים דף ע"ח ע"א וע"ב) ולתוספות שם דמפרשי דנגרע טעם כזית מצה על ידי מרור שהוא חריף ובאמת אם אוכל הרבה שנשאר טעם כזית שרי יעוין שם ניחא דבאוכל יותר אינו מבטל המצה שאוכל יותר טעם חיוב כזית כיון דשניהם טעם אחת ממש להם ודוקא במרור ומצה אם אחד רשות מבטל לחבירו.
לכן נלענ"ד דמדאורייתא כל כמה דאוכל מצה טפי מקיים מצוה דאורייתא רק שיוצא בכזית [ומצינו כעין סברא זו בפנ"י ריש פרק ד' דר"ה שמן התורה כל כמה דתקע בר"ה הוה מצוה רק שיוצא בתשע קולות ואין מתנגד לזה שיטת ראב"י הובא בראש פ"ד דראש השנה דאם תקע בחנם עובר משום שבות די"ל דמדאורייתא כל כמה דתקע טפי הוה מצוה יותר אבל יען שהתקיעה בעצמה שבות גזרו שלא יתקע יותר כיון שיוצא בט' תקיעות ולדידן שלשים משא"כ במצה דלית שבות באכילתו] וראיי' לזה נ"ל מהא דאיתא בגמרא וז"ל רבא הוי שתי חמרא טובא במעלי יומא דפסחא כי היכי דנגררי' לליבי' וניכל מצה טפי לאורתא עכ"ל ולמה לא קאמר כי היכי דניכול טפי לתיאבון יותר אלא משמעות הלשון דניכול מצה טפי היינו דיאכל מצה הרבה יותר כי כל מה שיאכל יותר הוא מצוה יותר, והנה לא מבעיא אם אוכל בבת אחת הרבה דמיחשב אכילה חדא כמו אם אוכל חתיכת איסור מכמה זיתים שאינו חייב אלא אחת רק בהתרו בו על כל זית וזית מיחשב כל אחד אכילה בפני עצמו וחייב על כל אחת ואחת אבל בלא זה לאכילה אחת יחשב ה"ה גבי מצוה הכל אכילה אחת היא ואפילו מה שאוכל אחר כן עוד פעם הוא בכלל מצות בערב תאכלו מצות ומיושב לפ"ז קושית הפלתי דאם גם יתרמי שאכל שני שיעורין מצה כיון דאוכלין באכילה אחת רק אכילה אחת ומצוה אחת היא ודוחה ל"ת דחדש וגם על לאו דחדש אינו עובר רק פעם אחת כיון דאכילה אחת בבת אחת היא וי"ל דווקא עיקר אכילת מצוה היא דוחה ל"ת אבל מה שאוכל אח"כ הגם שבכלל מצות אכילת מצוה היא מן התורה ואינו עובר על בל תוסיף מ"מ אינו אלא תוספת מצוה וזה אינו דוחה ל"ת גמור רק עיקר אכילת מצוה דוחה ל"ת אבל יש לחוש דהאוכל יסבור כיון דבכלל מצוה מן התורה הוא כל מה שיאכל גם זה דוחה ל"ת דחדש כמו שדוחה אכילה ראשונה לכן גזרו כזית ראשון אטו כזית שני ומיושב בזה שאינו עובר על בל תוסיף אם אוכל הרבה פעמים מצה כאשר כתבנו וכסברת הפנ"י ולסברת הפ"י שם גם קושית רשב"א על מה שתוקעין שני פעמים אינו קשה כמובן.
והנה בזבחים דף ע"ח אמר ר"ל איסורין מבטלין זה את זה די"ל דר"ל סבר כר"י דחלוקין עליו חביריו על הלל דצריך דווקא לאכול כל אחד בפני עצמו ולא יצא אם אכלן ביחד דמצות מבטלות זו את זו וה"ה וכל שכן איסורין, והנה ר"ל דייק ממתניתין פסחים דף קי"ד ע"ב דמצות צריכות כוונה כיון דאכל חזרת הראשונה בבורא פרי האדמה לא יצא לכן צריך לחזור ולטבול בחזרת ואי סבר ר"ל הלכה כהלל היאך מוכח ממתני' דמצ"כ משום דמטבל עוד פעם בחזרת הא צריך לאכול חזרת עם מצה ופסח בכריכה ובלאו"ה לא יצא ומפני כך צריך לחזור ולאכול חזרת דאינו יוצא באכלו לבדו ולא משום מצות צריכות כוונה ואין לומר דמתניתין מיירי בזמן הזה דצריך לאכול אפילו להלל מצה בפני עצמו וכן מרור בפני עצמו כדאיתא בגמרא שם להדיא מדתנן בסיפא ובמקדש הי' מביאים גופו של פסח מכלל דרישא בזמן שאין מקדש דהוה מרור רק מדרבנן זה אינו דהא גם במקדש הדין כן דמטבל בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת ואח"כ הביאו לפניו מצה וחזרת וכו' וכו' והנה ע"כ ר"ל סבר כר"י דחלוקין רבנן על הלל דצריך דווקא לאכול בפני עצמו (או רשאי לאכול בפני עצמו אבל עיקר מצוה אם כרכן מדנקט בברייתא אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו משמע כהלל עדיף יותר ממילא אמרינן דאנן סהדי שהוא רוצה לצאת יותר ידי עיקר המצוה ולא לצאת בחזרת לחודא והוה כמו היפוך כוונה דלא יצא אפילו אם מצות אין צריכות כוונה.)
והנה רשב"ם כתב דלא מברייתא למד ר"י כן אלא הי' לו קבלה כן ונלענ"ד ר"י ע"כ סבר דחלוקין עליו חביריו דהא בסוף פרק גיד הנשה אמר רבי יוחנן הנאת גרונו חייב ואי לא כהנה פטור דלא מקרי אכילה אלא במרגיש הטעם ונהנה (או שיהא לכל הפחות ראוי להנאת גרונו לכן אם בלע ויש בו טעמא הראוי להיות יצא וה"ה. גבי איסור חייב ויש להאריך בפרט זה) ואם מבליע הקדשים אינו מקיים המצוה דזה אינו דרך גדולה ודרך הנאה לא הוה כדרך שהמלכים אוכלים ומתסר מצוה זה א"כ ה"ה גבי מצוה לא מקרי אכילה אם נתבטל טעמו שאין לו טעם וממילא חולקין עליו חביריו לשיטתו ואין לומר הלא מצות לאו ליהנות נתנו ודוקא גבי איסור קאמר רבי יוחנן כן אבל לא באכילת מצוה, זה אינו דהא אכילה בעי ובלא הנאת גרונו כשנתבטל טעמו איננו אכילה רק לא ניתנו ליהנות לו אבל אכילה בעצמותו בעי ואם אוסר הנאתו עליו מותר משום דלאו ליהנות ניתנו כמו שהקשה אביי בנדרים בהנאת תשמישך עלי הלא מצות לאו ליהנות ניתנו.
ועוד יש להסביר יותר מרור צריך להרגיש טעם מרירות ואם לא אפילו בדיעבד לא יצא ומצה גם לכתחלה צריך לטעום טעם מצה ואם יש לדחוק ולומר מפני שמצות לאו ליהנות ניתנו אינו צריך להיות בו טעם מיוחד ואם אוכל מצה ומרור יחד כיון שמרגיש טעם מרירות די וכיון שיש בעצם המצה טעם מצה מ"מ גבי קדשים כתבנו שכו"ע מודה דליהנות נתנו שכל גופא של מצוה של אכילת קדשים רק כדי שיהנה הכהן למשחה כדרך שהמלכים אוכלים היינו מצוה זו הגם שי לומר דאינו מעכב מ"מ חסר מצוה כמו גבי סמיכה אינו מעכב אלא שחסר מצוה א"כ אסור לו לאכול פסח מצה ומרור בכריכה ומיושב הרמב"ם דסבר שכורך רק מצה ומרור אבל פסח אוכל לחודא (גם להלל כמבואר להדיא ברמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק שמיני הלכה ששי ושביעי ויעוין בלחם משנה שם.
והנה מרור אם אוכל עם פסח ומצה הוה אכילת פסח ומצה שלא כדרך הנאתן שהמרור ממריר הטעם ואיתא ברמב"ם במאכלות אסורות שאם נותן בו טעם מר במאכל פטור כגון אם עירב בו דבר מר או לענה ובפרט לאגודה דמרור פירושו לענה א"כ היאך יוצא בזה להלל אם כורך הא היו שלא כדרך הנאתן וצריך לומר כן ניתנה המצוה מאת הקב"ה ולפ"ז מיושב קושית הפלתי דילמא יאכלו מהמצה יותר משיעור כיון שכרכו מצה ומרור יחד אם גם יאכל יותר מן השיעור מצה הא מרור ממריר אותו והוה שלא כדרך הנאתן ופטור, דוקא המצוה יוצא שכן ניתן וצוה הקב"ה אבל מה שאינו מצוה ואוכל יותר משיעור פטור משום שהוא שלכה"נ ונכון הוא הסבר הדבר כיון שצוה הקב"ה לאכול שלשתן יחד להלל וגם רבנן מודי להלל רק סברי דבלבדו גם כן יוצא אם כן אם אוכל כל כך כמו שמחזיק בית הבליעה וניטל ממצה ומפסח ומרור מכל אחד השליש יצא בוודאי ידי המצוה מה תאמר אולי אוכל ממצה יותר לעומת זה אוכל גם כן ממרור יותר וממריר המרור למצה והוה שלא כדרך אכילתן ופטור וק"ל,
אך לפ"ז אינו עילה תירוץ הירושלמי כהוגן דעשה דלפני הדיבור אינו דוחה יאכל ממה נפשך הא ל"ת דחדש אינו עובר דכיון דנמרר ע"י המרור הוה שלא כדרך הנאתן ומצוה אעפ"כ מקיים דהא כן צוה הקב"ה וכדאיתא סברא זו בתוספות פסחים שם דמקשו על דמצות אין מבטלות דילמא כן ניתן המצוה ונצטוה אבל ר"י לשיטתי' סבר דחלוקין עליו חביריו וצריכין דוקא לאכול כל אחד בפני עצמו לא כהלל וא"כ הוה אכילת מצה כדרך הנאתן כיון דלא אכיל לי' עם מרור יחד וסתם ירושלמי רבי יוחנן ושפיר מתרץ ר"י לשיטתי'.
והנה מה שכתבנו לרמב"ם שאם אכל פסח ומרור יחד אינו יוצא כיון שמרירות המרור משוה לאכילת פסח שלא כדרך אכילתן והתורה אמר בקרבנות למשחה דרך גדולה כמו שהמלכים אוכלים ולא יצא אל תשיבני כיון שכן הוא המצוה מעיקרא ניתנה כך א"כ כן מצוותו זה אינו בשלמא אם הי' כתוב כן בפירוש בקרא שפיר אמרת אבל אנו דורשין אותו מקרא וכיון שגילתה לנו התורה שקדשים נאכלים למשחה דרך גדולה וכבוד אם כן על כרחך לא צותה התורה להמריר הפסח במרור רק יאכלוהו היינו מצה ומרור יחד ועל בסמוך משמע וקרא אמרו ואכלו את הבשר בלילה הזה על היינו סמוך לו מצות ומרורים וגמרא לא הוזכר כלל פסח ובברייתא מסיים, וז"ל על מצות ומרורים יאכלוהו אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ודייק בלישנא ולא קאמר אפילו כל אחד בפני עצמו כן הי' סברו הרמב"ם בראשי השטה ומיושב קושית הלח"מ שם וק"ל ונכון.
הערות וחידושים בסוגית מצות לאו ליהנות
בר"ה (דף כ"ו) איתא בשופר של עולה לא יתקע, בתוספות דמיירי שתקע בשוגג ומעל דאילו במזיד לא מעל נפשוט מזה לפי מה שסוברים שהטעם דלא יצא לרב יודא משום מצוה הבאה בעבירה דגם בשוגג שייך מהב"ע, אבל יש לחלק דוקא בשגג בכרת דחייב חטאת וגם על ספיקו חייב אשם תלוי וצריך לשוב ולהתוודות כדאיתא ברמב"ם ריש ה' תשובה מוכח שחטא לכן שייך מצוה הבאה בעבירה אבל לא בשגגת לאו ויש להשיב על זה שכתב שם הרמב"ם שאפילו עבר על עשה בשוגג צריך תשובה ולהתוודות עליו ממילא מוכח שאפילו שגגת עשה הוה חטא כיון דצריך תשובה ווידוי ומרש"י (פסחים דף ל"ה) בד"ה דמאי לא חזי מוכח דגם בעבירה דרבנן הוה מצוה הבאה בעבירה אולי מדרבנן לא יצא משום זה או רש"י לשיטתי' דסבר דכל דרבנן הוי דאורייתא משום לא תסור כדאיתא ברש"י ריש פרק יוהכ"פ להדיא ומיושב קושי תוספות למה לן דרש דלא יצא במצה של טבל תיפוק לי' משום מהב"ע, דיש לומר שאכל טבל בשוגג או טבול למעשר עני שהוא רק בלאו ובשוגג לא שייך מצוה הבאה בעבירה, וה"ה דמיושב קושית תוספות סוכה דף ט' למה לן קרא למעט סוכה גזולה תיפוק משום מהב"ע דמיירי בשוגג שסבר, שמותר לגזול לשם מצוה או שבאופן שלקח הוא סוכת חבירו לא שייך בו גזל וה"ה דבמעילה דבאה על שוגג ואעפ"כ צריך להביא קרבן מעילה מוכח דבשוגג גם כן עבירה כמו שגגת כרת ואין ראיי' ממעילה ושאר חייבי לאוין בשוגג.
ועל הקושיא שהובא ברשב"א ביבמות למפרשים דטעם דלא יצא דאי לא יצא ממילא לא נהנה ולא מעל לימרו בחלצה בסנדל של ע"ז דלא יצאת ממילא לא יהא לה איסור יש לומר כיון דחליצה גופא לא חיובית רק להתירה לעלמא וכיון שחלצה מותרת לעלמא וקידושין תופסין בה לא יכלו חכמים לומר שלא הוה חליצה כשירה כיון שבאמת מן התורה כשירה הוא, וראיי' גמורה משוחט בשבת ששחיטתו כשירה כדתנן בחולין פרק א' הגם שבשחיטה חייב כרת מ"מ הבהמה איננה נבילה ומותרת לאוכלה כמפרש במתני' שם כמו גוי המל שלא נעשית מצות מילה במילתו מ"מ אינו עוד חייב כרת הבן כיון שאיננו ערל וגם מותר לאכול בתרומה הגם שכתבנו שלמדו חז"ל מאלה המצות אם עשייתן כמצוותן הוה מצות היינו במצוה שחיובא אבל לא במצוה שאינו חיובית.
נראה מרש"י דסבר דדיוקא הנאת המצוה גופא איננו חשובה הנאה אבל שאר הנאה אסור, ויש להביא ראיי' לזה מעירובין ל"א ע"א למאי דמוקים הגמרא אליבא דר' יוסף דטעמא דחכמים שיש לי הנחה מה שמינטר עירובו גם אח"כ (היינו לאחר בהש"מ שכבר קנה שביתה) משום הכי אסור לערב בבית הקברות הגם דסברי מלל"נ עיי"ש.
הרמב"ם לא פסק דאסור להזות ולטבול בימות החמה כיון דמוכח דרמב"ם סבר דהנאה גופניות שנהנה בשמיעת קול שופר מותר ממילא מותר להזות וליטבול בימות החמה, אך קשה כל המימרות האלו רבא אמרן ולמה פסק בזה בשופר כרבא ולא באחרונה בהזאה ובטבילה וי"ל דגם רבא הדר בו דבעירובין קאמר הש"ס אלא רבא הא דמלל"נ כתנאי ומתרץ דרבא סבר חכמים סוברים לל"נ (דאל"כ קשה למה פסק כר' יודא נגד חכמים ות"ק ומוקי דחכמים סוברין דמערבין לדבר רשות ור"י סבר דוקא לדבר מצוה והנה בשעת הנחת העירוב אין לו הנאה כלל רק לתכליתו המכוין והוה דבר מצוה ומלל"נ הא המצוה היא שמערבין ללכת לבית המשתה ושם אוכל ושותה ושומח הגם שעיקר המצוה ללכת לשמוח חתן וכלה ממילא אוכל ושותה מ"מ מי לא מיירי שגם חתן מערב ללכת לאכול סעודת אירוסין והוא מצוה גמורה כדאיתא להדיא סוף פ' אלו עוברין שאפילו מפני ביעור חמץ אין צריך לחזור הגם שעיקר והמצוה הוא לשמוח עם הכלה מ"מ יש לו הנאת הגוף אכילה ושתיי' מוכח דהנאה גמורה גופניות הבא אפילו לאחר מצוה שרי והדר בי' רבא מהאי דטובל רק בימות הגשמים.
ובעיקר הדבר כבר יישבנו בעזהי"ת דסבר הרמב"ם הטעם דהנאה בהדי מצוה שרי דבטלה לגבי מצוה וכהא דפסחים דבהנאה בהדי מצות אפילו שלוחי מצוה הוא נקרא ואינו ניזוק הוא וכעין ראיי' הוא משם והנאת תקיעה היא הנאה קטנה בעצמותה בטילה לגבי מצות תקיעה והא ראיי' דסתם שופר עושין רק לשם מצוה או לתקוע שאר תקיעות בערב שבת ויו"ט ובמוצאם להבטיל ולהבדיל את העם ממלאכה אבל לא עושים שופרות לשיר מזה נראה דאין דרך העולם ליהנות מקול שופר אבל הנאה גמורה שגם בלאו מצוה רובא דעלמא עושים כגון רחיצה במעיין דעושים בכיון לזה מרחצאות בזה לא נתבטל הנאה כזו לגבי מצוה לכן אסורה בימות החמה, או יש לחלק דבמעיין ממשיך הנאה גם לאחר זמן מצוה משא"כ בתקיעה, אבל כל זה לענ"ד אינו דהא גם מזה מי חטאת אסור בימות החמה ומה הנאה גדולה יש זו מזה בזרקו עליו איזה טפות מי חטאת או איזה הנאה נמשך מזה לקרר גופו גם אחר זה.
לכן כנלע"ד לחלק כן דוקא דבר שהוא רק הכשר מצוה ולא מחויב לעשותו הגם שמברכין עליו כמו בטבילה מ"מ באינו מוכרח הדבר לעשותו רק אם רוצה לכנוס למקדש ולאכול תרומה וקדשים צריך לטבול בזה לא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו היינו דיתבטל הנאת הגוף אצל המצוה שאינו חיובית ועיקרית אבל בדבר שמצוה גמורה היא וחיוב על גופו עליו לעשותו כגון שופר ולולב בזה אמרינן מלל"נ ואפילו יש הנאה גמורה בהדי מצוה וכשיטת הרמב"ם לכן בחליצה שאין בחליצת המנעל שום הנאה ומי חטאת ומעיין דוקא בימות הגשמים שאין בו שום הנאה כלל מותר משא"כ בשופר ולולב דמותר הנאה בהם בעשותן.
ומיושב בזה היטב דלמא לא מביא רמב"ם ז"ל להלכתא דבמעיין אסור לטבול בו בימות החמה ומי חטאת אסור בימות החמה להזות כיון דכל טעמא דרבא משום שהוא רק הכשר מצוה אבל הרמב"ם פסק כנראה מפשוטו של רמב"ם בפ"ג מה' שביתת עשור ובה' פרה אדומה דטבילה בזמנה מצוה היא והוה מצות חיובית גופו בין אפילו אם אינו רוצה לטבול רק לשאר בטומאתו זה אינו רשאי רק חייב לטבול בזמנה ובגמרא יומא דף ח' איתא דלר"מ מקשינן הזאה לטבילה דאי טבילה בזמנה מצוה ה"ה הזאה בזמנה וכן פסק רמב"ם בה' פרה אדומה אם כן שפיר לא מייתי הנך דינייהו דאין מזין וטובלים בימות החמה כיון דפסק מצוה חיובית היא שייך גבייהו מצות לאו ליהנות ניתנו והנאה בהדי מצוה לא חשיב הנאה כיון דלל"נ ומותר לכן לא מביא הרמב"ם הלכה זו ואין להקשות כיון דלפ"ז צריכים ע"כ לומר דרבא לית לי' טבילה בזמנא מצוה למה לא פסק כרבא די"ל דמסתבר דמצא טעמים אחרים לפסוק טבילה בזמנה מצוה או גם רבא מסופק היאך הלכתא ומצד ספק דאורייתא אוסר.
והנה מדקדקים לתמוה על רמב"ם פ"א מה' שופר דנקט דתוקעין בשופר של עולה משום דאין מעילה בקול א"כ סבר דלא חשיב הנאה שמיעת קול כיון דאין מעילה בקול והדר מסיק ואמר ואם תאמר הרי נהנה משמיעת קול הא מצוה לאו ליהנות ניתנו והוא תמוה כיון דאין מעילה בקול ולח חשיב מאי מקשה אח"כ והא נהנה משמיעת הקול ודוק, ונלע"ד ליישב כן הנה במעילה יש לומר התורה הקפידה שלא יהנה ויחסר מן ההקדש כלום ולכן אפילו נהנה כמה פעמים כל פעם פחות משוה פרוטה אפילו לזמן מרובה הוא מצטרף שהרי באחרונה חסר להקדש שוה פרוטה דאלו לא חסר כל פעם פחות משוה פרוטה לא הי' חסר לבסוף ההקדש פרוטה ומצטרפים ולפ"ז אפילו אם נהנה שלא כדרך הנאתן חייב כיון דסוף סוף חסרי' להקדש, אבל יש גם כן שהקפידה התורה שהזר לא יהנה מן ההקדש כיון דדבר זה קודש הוא והוא זר וחייב קרבן מעילה כיון שנהנה ואפילו לא חסר מן ההקדש כלום וכמו זר שנכנס בהיכל חייב מיתה שגם שלא חסרי' להיכל כלום לכן רבי יוחנן בן זכאי שישב בצלו של הר הבית (פסחים פ"ב) ודרש ורוצה הגמרא להוכיח שלא אפשר וקמכוין מותר ומשני שאני היכל דלתוכו עשוי מוכח מגמרא דיש בו דין מעילה מצלו של היכל כיון שנהנה ממנו הגם שבשעה שיושב בצלו של היכל לא חסרי להקדש כלום אבל בזה שלא כדרך הנאתן אין בו דין מעילה כיון שלא חסרי' להקדש והוא גם כן לא נהנה ממנו וזה שכתב הרמב"ם אין מעילה בקול הגם שהוא לוקח בעצמו ותקוע בו (עיין רדב"ז הגם שקול ומראה וריח אין בו מעילה מ"מ בלוקח הכלי ותוקע בו או הפרי בידו ומריח בו יש בו מעילה רק אם שומע הקול מרחוק או הריח בא לו מרחוק) כיון שלא חסרי' לשופר בזה ואין נתקלקל באלו תקיעות המועטות של מצוה ועל זה שפיר מקשה הרמב"ם אמת מצד חסרון להקדש אין בו מעילה אבל יש בו משום שנהנה בקול והוה זר שנהנה מן ההקדש דחייב גם בלא חסרי להקדש ע"ז מסיים מצוה לאו ליהנות ניתנו ואין בו חשיבות הנאה.
הטו"א הקשה לרב יהודא בשופר של עולה לא יצא דמצות ליהנות ניתנו ואינו יוצא משום מעילה והוה מצוה הבאה בעבירה הא לתוספות סוכה (דף ט') רק בהקדש מצוה הבאה בעבירה דאורייתא אבל לא בשאר מצות והוה רק דרבנן ומן התורה יוצא ולדידי לא קשיא כלל דווקא אם קדמו עבירה ועי"ז בא המצוה לו אח"כ בזה נידן משום מצוה הבאה בעבירה אבל הכא שמעשה עבירה עצמו היא המצוה אינו יוצא כלל דבמה שחטא והכעיס לבוראו לא קיים המצוה לנחת רוח לפני הקב"ה וזה שקאמר בירושלמי אין עבירה מצוה וה"ה לפי מה שהסביר הרמב"ן בשם י"מ ביבמות דכיון דלא יצא ממילא לא נהנה ולא הוה עבירה וזה יש לומר כוונת הירושלמי שאמר עוד בירושלמי אין מצוה עבירה היינו המצוה לא יוכל לגרום ע"י שיוצא המצוה ויהא לו עבירה על ידי זה (מצאתי דבר זה בכתב סופר או"ח יעוין שם) ומסיים בירושלמי א"ר אילא אלה המצות אם עשית כמצוותן הוה מצות ואם לאו לא היינו דאשמעינן ר' אילא דדבר זה למדים מן הקרא דאין מצוה עבירה ואין עבירה מצוה דלא תימא דמסור לחכמים זה לומר כרצונם לא יצא ממילא לא עשה מצוה ולא הוה הנאה ולא עבר עבירה ואם לא יאמרו חכמים שלא יצא אם כן יצא ועשה עבירה וברצונם תלוי רק מקרא למדין דבר זה דלא יצא אם לא עשה כמצותן ולא הוה מצוה עבירה ולא עבירה מצוה.
הר"ן מביא בשם רז"ה ז"ל דבמצוה דרבנן לא אמרינן מצוה לאו ליהנות ניתנו ותמהו האחרונים זצ"ל הלא רז"ה בסוכה קאמר דביו"ט שני דלא בעי לכם יוצא בלולב של איסורי הנאה משום דל"ל ניתנו מוכח דגם במצוה דרבנן אמרינן הכי ולדידי עוד קשה דלר"ן הי' לו לרז"ה לומר דבדרבנן לא אמרינן הכי ולמה קאמר ובתעניות לא ועוד גם בתעניות מצוה מן התורה להריע כדאיתא ברמב"ם ריש ה' תענית, לכן לענ"ד יש לפרש כן בכוונת הרז"ה דלכאורה למה לא גזרו חז"ל כיון דאם אומר קונם שופר ואו תקיעת שופר עלי) אסור מן התורה דנדרים חלין על דבר מצוה יגזרו באם אוסר "הנאת" שופר עליו גזירה אטו אם יאסור שופר לתקיעתו וגזירה קרובה הוא וי"ל דלא רצו חז"ל לגזור כן ולבטלו ממצוה מן התורה, הא תינח אם אסר הנאת שופר עליו או תקיעתו מכל שופר דאמר סתם שופר ונאסרו עליו כל שופרות בעולם דלא יוכל לקיים מצוה בענין אחר בזה לא גזרו לבטלו ממצוה אבל אם יוכל לקיים מצותו בענין אחר (כגון דלא חס אלא שופר זה י"ל דבאמת מדרבנן אסור) וכגון בתענית דהנה הקשו על הראשונים דנקטו תקיעה בתענית בשופר הא מצותו בחצוצרות ותירצו דה"ה דיוצא בשופר גם כן עיין הה"מ ריש הלכות תענית הלכה ד' בד"ה בימי תעניות וכיון דיכול לתקוע בחצוצרות בתענית דאסור באמת לתקוע בשופר מדרבנן לכן נקט הרז"ה וכן בתעניות ולא כתב בדרבנן.
ועוד י"ל סברא אם כל המצוה ניתנה מעיקרא רק שיהנה וישמח בו בזה ודאי לא אמרינן לא ליהנות ניתנו והא ראייה הרי במצה בכפאו ואוכל בעל כרחו יצא כיון שנהנה בעל כרחו משום דהוה כמתעסק בחלבים ועריות שחייב שכן נהנה כדאיתא ברש"י ר"ה (דף כ"ח ע"א) בד"ה מאי דתימא ואם כן למשל הקב"ה נתן במתנה לאהרן כ"ד מתנות כהונה וביניהם אכילת חטאת ואשם וקדשים ותרומה כדי שיהא לו לאכול ויהנה והמצוה הוא שיאכלם בצלי ובחרדל כדרך שמוטעם לו יותר כדכתיב למשחה בהם ודרשו חז"ל כדרך שהמלכים אוכלים בזה ודאי מצות אכילת קדשים רק ליהנות ניתנו ואולי אפילו שלא כדרך הנאתן אם אוכל אינו יוצא, וכן אכילת שלמים ביו"ט שנאמר בו ושמחת בחגך וקאי על חגיגה וכן שלמי שמחה פשיטא שלהנות ניתנו ואינו יוצא שלא כדרך הנאתן וכן נאמר גבי תענית דכתיב והרעתם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה"א ונושעתם מאויביכם הקב"ה מבטיח שנהיו נושעים ע"י תרועה לכן אנו תוקעים ולכן מצוה אותנו להריע כדי שנושע אם כן התורה בעצמה אמרה שנריע כדי ליהנות להושע עי"ז בזה ליהנות ניתנו מעיקרא אם כן גם הנאה בהדי מצות תקיעה מותרת ולהנות ניתנו כיון שכל עיקר תכלית המצוה הוא ליהנות ולהושע מיד כל אויב ופגע רע לטובה כי"ל שיטת הרז"ה לכן אם הדיר הנאה אסור להריע בתעניות כיון דהנאה וטובה לו היא.