התעוררות תשובה חלק א· רבי שמעון סופר
סימן קלא
שאלה לבאר אשר כל הפוסקים נקטו הרבה פעמים בלשונם חומרא דחמץ מאי חומרא דחמץ.
תשובה הנה בפסחים (כ"ט ע"ב) איתא רב סבר חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו וקאמר הש"ס קסבר בכל איסורין שבתורה מין במינו במשהו ובחמץ גזר אינו מינו אטו מינו ושלא בזמנו קסבר מין במינו במשהו דסבר כר' יודא חמץ לאחר הפסח אסור בהנאה מן התורה ושלא בזמנו לא גזר אינו מינו אטו מינו, והוכרח רש"י לפרש טעמא דרב דגזר שלא במינו אטו מינו משום חומרא דכרת שיש בו בפסח בזמנו הגם שחלב ודם ג"כ כרת מ"מ מחמץ לא בדילא מיני' וטעמא דלא בדילי מיני' לא סגי יען שמתיר שלא במינו לאחר זמנו במשהו ולא גזר בי' ובאמת לרבא דפסק חמץ במשהו יכולין למימר טעמא דלא בדילי' מני' לחוד סגי ולאחר זמנו הא סבר כר"ש דחמץ מותר מן התורה לאחר זמנו גם במינו ולא שייך ביה למיגזר, לפ"ז לרבא ערב פסח הי' אסיר במשהו ואעפ"כ יש לומר דסבר רבא בששים בערב פסח ומטעם תה"ד דבערב פסח בדילי קצת וזה קאמר במשהו כרב דלא למיטעי' דלדידי' בערב פסח גם כן במשהו אלא כרב דדוקא בתוך זמנו במשהו וטעמא דיליה דאית בי' תרתי כרת ולא בדילי' אבל בע"ז נקט הרא"ש סתם טעמא דלא בדילי' וכן רש"י בחולין פ' כל הבשר לא נקט רק טעמא דבדילי דכתב רש"י, רב מחמיר בחמץ משום לא בדילי ולא קאמר איסור כרת וצ"ע ליישב.
והנה שמואל סבר מין במינו במשהו ולא גזר שלא במינו אטו מינו ור' יוחנן סבר כל איסורים בששים גם מין במינו וה"ה בחמץ והקשה רמב"ן במלחמות הלא חמץ דבר שיש לו מתירין הוא ולמה קסבר דבטל במינו בששים ומסיק דזה באמת טעמא דרבא דאוסר במשהו משו' דשיל"מ וכן כתב הרמב"ם אבל ר"י סבר כרבנן דדשיל"מ בטל והקשו עליו הא גם רבנן סברו דדשיל"מ לא בטל אלא סברי בזה הענין דמיירו שם זה לא מקרי דשיל"מ, שוב קשה לפי סוגיא דביצה (ו' ע"ב ודף ד' ע"א) מסיק ר' אשי דדשיל"מ גם בדרבנן לא בטיל וכל השקלא וטריא קאי שם גם אליבא דר' יוחנן דסבר טעמא דביצה משום משקין שזבו ומסיק כן ר' אשי אליבא דר' יוחנן, והי' נראה ליישב דר' יוחנן סבר דחמץ לא מיקרי דשיל"מ כשיטת המרדכי כיון דנאסר לשנה הבאה אבל זה עולה שפיר לר"ן דאסביר טעמא דדשיל"מ הגם שתערובות מין במינו בטעמא מ"מ בשמא לא מיקרי דשיל"מ דזה מקרי אסור וזה מיקרי היתר אבל אי יותר למחר לגמרי גם האיסור הוה מין במינו גם בשמא לפ"ז חמץ שנאסר לשנה הבאה ויקרא עוד פעם אסור הוה בשמא מין באינו מינו ולא מיקרי דשיל"מ אבל ר' יוחנן על כרחך סבר כרש"י דהא בביצה קאי על ר' יוחנן וספק נולדה ביו"ט או בחול אסור מצד דשיל"מ היינו הטעם עד שתאכלנו באיסור בספק איסור או בביטול תאכלנו בהיתר ולא שייך טעמא דר"ן בזה, ולפ"ז גם חמץ מיקרי דשיל"מ דעד שתאכלנו בפסח בביטול תאכלנו בהיתר אחר הפסח ומה בכך אם יהא חוזר לאיסורו בשנה הבאה וקשה עדיין על הרמב"ן על ר' יוחנן דסבר חמץ בששים וצ"ל דר' יוחנן מוקים הברייתא בביצה כתנא דליטרח קציעות כדמתרץ רב פפא.
ונ"ל שם דבר חדש דהנה לא בדילי מיני' או הטעם דעל ידי רגילותו יטעה לאכול בשוגג אם כן שפיר לא גזר רב אחר זמנו אינו מינו אטו מינו דעל שגגת לאו לא חששו ורק בזמנו על שגגת כרת דחמיר דחייבים על שגגתו חטאת, ועל שגגת לאו בלא כלום ואי פירושו כמו שכתב רש"י בחולין שם אליבא דרב דלא בדילי ואתי לזלזולי בי' משמע כיון דכל השנה אוכלים אותו לא משמע לאינשי איסורא כולי האי ויזלזלו דיאמרו דדבר דמותר לאכול כל השנה אינו חמור כל כך ויאכלו גם במזיד א"כ גם לאחר זמנו הוה לי' למיגזר אטו מינו דעל זדון לאו ג"כ יש לגזור וכדאיתא ביבמות (דף ז' ע"א) מה לי איסור זוטא ומה לי איסור רבא לכן אליבא דרבא דגם בערב פסח במשהו כדאיתא בר"ן צ"ל משום דיזלזלו לכן נראה לפרש דלכאורה קשה היאך שייך בחמץ ומצה מין במינו ואי בטעמא הלא זה חמוץ וזה איננו חמוץ בשלמא ביצת טריפה בכשרים או חלב טמא בטהור או תרומה וטבל בחולין הוה ממש שוה בטעמא לגמרי משא"כ חמץ במצה וע"כ צריכים למימר דבתר עיקר טעמו אזלינן זה עיקר טעמו לחם פת וזה עיקר טעמו פת והנה העולם לא יעלו על הדעת תירוץ זה וחושבים הכל למין בשאינו מינו ואי נאמר אינו מינו בס' ידונו ויפסקו גם במינו בס' דהכל בעיניהם כאינו מינו וזה דוקא בחמץ דלא בדילי מיני' כולא שתא והכל יודעים ומכירים טעמו ידונו כך אבל בשאר איסורים שבדילים מיני' כולא שתא ואין יודעים ובקיאים בטעמו לא אתי למיחש לזה ושפיר, ולרבא דסבר בתר שמא אזלינן הוה שפיר מין במינו וצ"ל משום לא בדילי מיני' לבד גזרו והנה לרש"י דשיל"מ באינו מינו בטל משום דלא שייך עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דהאיסור כבר כלה ונאבד בביטולו מן העולם רק מין במינו כל אחד מחזיק טעמו כנ"ל טעמו להסביר ועיין ש"ך יוד"ע סימן ק"ג מ"ש בשם תו"ח ובטו"ז שם, והנה חמץ ומצה כתבנו דלכן מיקרי מב"מ דכיון שעיקר טעם של שניהם טעם פת וזה מחזק אחד לחבירו אבל בזה אין בו איסור רק בטעם חמוץ שיש בו וזה באמת כלה ונאבד בששים במצה לפ"ז לא שייך דשיל"מ בחמץ כלל לכן סבר ר"י דבטל בששים ושפיר
ושיטת הרמב"ם יש לבאר דקשה עליו דקאמר באינו מינו במשהו דגזר אטו מינו משום דכתיב כל מחמצת לא תאכלו א"כ מהאי טעמא ליתסר גם במינו במשהו ולמה צריך לסברת דשיל"מ, וי"ל פשטא דכל מחמצת' דקאי על תערובות חמץ משמע במשהו ובין במינו ובין שלא במינו אך לפי קבלתינו מן התורה אינו אסור אלא טעם כעיקר לכל הפחות ולא במשהו ובמינו אסור משום דשיל"מ אך העולם יאמר דלכן במשהו משום דכתיב כל מחמצת אשר פשטא דקרא מורה על כך ואם נאמר שלא במינו בששים יסברו שקרא קאי רק על מינו ושלא במינו מן התורה אינו אסיר ובאמת אסור בששים מה"ת לכן גזרו שלא במינו אטו מינו דלא ליטעי בהאי קרא ושפיר ועי"ל טעמא דר"י כיון שעיקר האיסו' משום טעם חמוץ שבפת ועל טעם לא שייך דשי"ל כדאית' שם ברמ"א.
והנה תוספות חולק על רש"י ומסיק דרבא סבר חמץ בכל התורה מין במינו בששים רק משום חומרא דחמץ מחמיר ר"ת וקשה מאי חומרא דחמץ איכא בשלמא הפוסקים נקטו שפיר כיון שבכל התורה פסקינן בששים וחמץ במשהו חזינן דהחמירו חז"ל וזה חומרא דחמץ אבל חכז"ל גופא למה החמירו בו ואם משום לא בדילי אין זה חומרא שלו רק משום קולא שלו שלא יקילו בו והוה להו למינקט בפירוש טעמא משום שיזלזלו בו כמו שכתב רש"י ויש ליישב דחומרתי' כמובא ברמב"ן משום בל יראה שהחמירה התורה ובפרט לר"ן שהסביר טעמא דקרא שלא יבוא למטעי לאכלו לפ"ז שפיר דלא גזרינן לרב גם אחר פסח אינו מינו אטו מינו דלאחר פסח מותר בבל יראה ולא החמירו התורה בזה דילמא אתי לאכלו לכן גם כן לא גזרו חז"ל.
הנה רש"י בחולין והרא"ש בע"ז כתבו רק הטעם דלא בדילי מיני' ובאמת הוא סברא פשוטה שמשום, זה בלבד גזרו כדאיתא בפסחים (דף י"א ע"א) דטעמא דר' יודא דאסר לבדוק חמץ בשעת איסורו משום דלא בדיל מיני' ואתא למיכלי' ומוכח משם דגם רבנן מודו להאי סברא אלא דמתירין לבדוק משום דהוא מחזיר עלי' לשורפי' לא אתי למיכל' מני' ואין לומר דדוקא בחמץ דהוא איסור כרת בזו גזרו משום דלא בדילא זה אינו משום דקאמר התם דלא גזר בחדש שמא יבוא לאכול מיני' משום דבדיל מיני' ולא קאמר משום דחדש לאו איסור כרת הוא ועוד ר' יודא אינו מתיר לבדוק אלא עד שעת הביעור ולאח"כ אסור (עיין שם דף י' ע"ב בתוס' ד"ה ואם לא בדק) שמא יבוא לאכל מיני' וערב פסח אחר שעת הביעור עד הלילה איננה בכרת. ומוכח שם בגמרא דרבא מוכרח להודות לתירוצא דאביי דטעמי דרבי יודא משום דלא בדיל.
והא דכתבנו לעיל שלטעמי' דאתי לזלזולי חיישינן שמא יבוא למיכלי' במזיד עיין ביבמות (דף קי"ט ע"א) על הא דאמר רבא מה לי איסור לאו מה לי איסו' כרת וברש"י שם משמע דלהרחקה לאסור דבר המותר לא אסרו באיסור לאו רק אם יש לחוש שבאותו דבר עצמו יעבור על איסור לאו אז אין חילוק בין לאו לכרת ה"ה הכא יש לחוש שיבוא לעבור על איסור לאו במזיד וגזירה קרובה מאוד הוא דשכיחא מאוד עשו הרחקה גם בדבר המותר והנה דברי רש"י המה תמוהים דהא ביצה ביו"ט לרב יוסף ולרב יצחק אסור משום שמא יעלה ויתלוש או שמא יסחוט כדאיתא דף ג' ע"א וכל מלאכת יו"ט הוא רק בלא תעשה ודוחק לומר גזירה יו"ט אטו שבת כי האי גוונא הי' להגמרא לפרש, ועוד ביבמות דף קי"ד ע"א איתא שם ביונק חלב שבת דהיא איסור סקילה גזרו בי' ביו"ט דאיסור לאו לא גזרו בי' ולא גזרו יו"ט אטו שבת וביצה אטו שמא יעלה ויתלוש או סחיטה גזירה רחוקה היא.
ונראה לי ליתן טעם למה גזרו בחמץ במשהו הנה כל התערובות נותנים טעם אפילו באינו מינו יותר מששים רק בשאר איסורים לא אסרו חכמים אלא טעם ממש אבל לא מה שהוא רק טעם קלוש ובפס' החמירו לאסו' במשהו גם שהוא טעם קלוש והראי' מה שבשאר איסורים אינו אסור רק כדי קליפה או נטילה מפני שאינו מבליע בו יותר גם בפסח מותר מוכח שביותר מששים נותן בו גם כן טעם רק שקלוש הוא רק משהו וכבר כתבנו למעלה שחמץ ומצה מקרי משום זה מין במינו משום דשניהם עיקר טעמם לחם רק בלחם חמץ יש בעיקר טעם לחם עוד איזה טעם חמץ והנה אם נתיר תערובות חמץ במשהו יאמרו כי טעם משהו בחמץ מותר ויקילו אז בכל תערובות חמץ כי כל עיקר טעם חמץ אינה אלא טעם קלוש כאשר בארנו כי רק שאור חימוצו קשה ויתירו כל תערובות חמץ כי יחשבו שהתורה לא אסרה אלא חמץ בעין וכל זה נוכל לומר לרבא אבל רב ע"כ לית לי' להאי סברא כיון דסבר כרבי יודא דחמץ שעבר עליו הפסח אסור מן התורה ואעפ"כ לא גזר באינו מינו ולפי סברא זו לרבא הי' גם בערב פסח חמץ אסור במשהו באינו מינו ואפשר משום זה אמר במשהו כרב דלא נטעה לומר כסברא שכתבנו ולאסור במשהו גם בערב פסח באינו מינו לכן קאמר כרב היינו כסברת רב ומטעמי'.
נסתפקתי בשנים שקנו בפסח כזית חמץ בשותפות אם שניהם ליקום משום בל יראה כיון שיש כזית ודילמא כיון שאין לכל אחד רק פחות מכזית אינו לוקה ואם תמצא לומר דאינו לוקה לפי ההלכה דהשוחט פסח ויש לאחד מבני חבורה כזית חמץ בשעת שחיטה דהשוחט חייב מלקות אם יש כזית אחד חמץ השייך לכל בני חבורה שנמנו על הפסח אם השוחט לוקה יען ששחט על כזית חמץ או דילמא כיון שאין לכל אחד ואחד מבני חבורה אלא חלק מכזית אינו לוקה ומסתברא דלוקה כדמשמע מפשטות הקרא לא תשחט על חמץ דם זבחי.