התעוררות תשובה חלק א· רבי שמעון סופר
סימן קל
שאלה מי שקנה בעד דינר בשר מטלה ליו"ט ואין למוכר עוד קונים אם משחוטים אותו בעל כרחו כמו שנזכר בשו"ע חו"מ סימן קצ"ט בארבעה פרקים היינו אם נוהג כן גם בזמן הזה הלכה זו יען שאין דרך עתה להרבות בסעודה בד' פרקים אלו יותר משאר יו"ט. ב') אם הוסיף לו אח"כ כונה פעמים דינר על ידי שנתוספו לו "אורחים" יותר עד שנתן דמי כולו אם משחיטין הטבח בעל כרחו. ג') אם נאמר כן בכל ענינים שצריך למצוה כגון נר חנוכה ושבת ושאר מצות כגון לולב ושופר וכדומה נתן מעות בלא משיכה שעל כרחך צריך המוכר ליתן לו ד') אם רק בטבח ההלכה שמשחיטין בעל כרחו או גם בסתם בני אדם שמכר לו מבהמה שלו בעד דינר בשר ההלכה כן הוא.
תשובה הנה לא מבואר בפוסקים טעם למה בד' פרקים משחיטין "בעל כרחו" ובר"ן איתא דגמר ומקני בד' פרקים אלו יען שרוצה להיות לו בשר, ומדברי מהרי"ל הובא בחו"מ סימן קנ"ט בהג"ה דה"ה ביין קידוש והבדלה הדין כן נראה טעמו דמשום מצוה העמידו חכמים על דין תורה, וקשה הא בכל יו"ט מצוה לאכול בשר ומ"ש ד' פרקים אלו וצריך לומר כיון דבזמן דאין שלמים אין מצוה "אלא" ביין כמבואר בפ' ערבי פסחים ובמתניתין מיירי בבשר חולין כדנראה מסתימת לשון המשנה אם כן דוקא בד' פרקים אלו שדרך להרבות והוא רוצה בבשר העמידו על דין תורה (הגם שברמב"ם איתא דמצוה לאכול בשר ביו"ט וכבר עמד ותמה עליו בב"י ובנשמת אדם וצריך לומר דהוא רק מצוה בעלמא ולא חיוב) א"כ בזמן הזה דאין דרך להרבות יותר מבשאר יו"ט חזר הדין כמי בכל יו"ט דאין משחיטין בעל כרחו, וי"ל דוקא טבח שמסחרו בכך ורוצה כדי שהקונים יהיו מרוצים עמו שיקנו תמיד אצלו לכן גם הוא גמר ומקני משא"כ באדם דעלמא לכן נקט המתני' דוקא "טבח" כי במה שגמר ורוצה בקנין הקונה לבדו אין די אלא צריך גם דעת המקנה, והנה בסמ"ע איתא גם אם נתן עד דמי כולו משחיטין בעל כרחו ובשו"ת כתב סופר ליו"ד סימן ק"ס מפקפק עליו דוקא אם לקח בדינר דלא שייך לומר גזירה משום נשרפו חיטך דהמוכר יציל בשלו כיין שכמעט כל השור שלו הוא בזה מרוצה הלוקח שיהא קנין גמור משא"כ אם נתן הלוקח דמי כולו ואז יש לחוש כי לא יציל המוכר ואם ימות השור יהא הפסד כולו ללוקח אולי בזה איננו מרוצה הלוקח שיהא קנין גמור, ונלע"ד אם לקח רק בדינר וגמרו ומקנו ואח"כ נתוספו לו אורחים וחזר וקנה בדינרים ואח"כ נתוספו לו עוד אורחים והוסיף עוד לקנות בזה עד שקנה כולו בודאי משחיטין בעל כרחו, וההפסד אם מת ללוקח כיון דבדינר הראשון העמידו על דין תורה וכן בכל פעם והוה קנין גמור על ידי שמוסיף אח"כ כמה פעמים בכל פעם בעד דינר או דינרים לא נתבטל למפרע קנינו ויש לפרש כך דברי סמ"ע וז"ל אם נתן "עד דמי כולו".
וי"ל לסברת מהרי"ל בלצורך מצוה העמידו דבריהם י"ל ה"ה אם לקח כל החביות יין לקידוש או להבדלה כיון דהא קונה אותו משום מצוה גמר ומקנה הגם ששייך בו שמא יאמרו שיאמר שנאנס ונפסד היין ושנשבר וכדומה מ"מ ללוקח שכר מצוה נשאר בידו דחישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאו אם כן שכר מצוה בידו וכיון דגמר ומקני משום מצוה מקנה גם אם שיהא גם ההפסד לו כסברת מהרי"ל א"כ ה"ה אם קנה כולו.
וי"ל לאו דוקא מצוה שנהנה גופו ממנו כגון יין ה"ה בשמן לנר חנוכה ונר שבת וכל המצות הדין כן, והנה אם קנה לצורך אורחים אשר הכנסתם מצוה גדולה יש לומר דמצות הכנסת אורחים מצוה רבה אבל יש להשיב שאין צריך שיתן להם בשר דוקא הגם שמתירין ומקילים כמה דברים מפני הפסד או מפני אורחים מ"מ הלא גם מפני כבוד שבת ויו"ט מקילים ואעפ"כ אין משחיטים אותו בשאר יו"ט או שבת רק בד' פרקים אלו דלא מצוה גמורה הוא דוקא בשר ליתן להם, ואולי יש לו בושה שאינו נותן להם כל צרכם לפי כבודם ומפני זה גמר ומקני.
והנה בר"ן איתא שממתינין לשחוט עד יו"ט אבל בב"י וב"ח הסכים לו שלאו דוקא ששוחטים ביו"ט עצמו לכבוד יו"ט אלא בערב יו"ט כדי שיהא מוכן גם לסעודת ליל יו"ט ולבוקר ביו"ט שיהא מוכן לבשל, וראייה נראה לי למה סדר התנא תחלה ערב יו"ט האחרון של חג ואח"כ ערב פסח ועצרת ור"ה ולמה לא נקט כסדר של השנה ר"ה תחלה או יחשוב מפסח רגלים כסדרן אלא מוכח דשוחטים בערב יו"ט ואז ערב יו"ט האחרון הוא הראשונה של השנה כי ערב ר"ה עוד הוא שנה שעברה משא"כ אם נאמר ששוחטים ביו"ט עצמו הוה לי' לנקוט ר"ה תחלה חוץ אם נאמר דקאי על שעת המכירה וקונים בערב ר"ה לכן נקט הראשון ערב יו"ט אחרון של חג הגם ששוחטים ביו"ט עצמו משום דקאי התנא על שעת הקנין.
ואיידו דאיירי נלע"ד ליישב קושיא חמורה של תוס' יו"ט ולהסוברים דשוחטים בערב יו"ט ותוספות נתנו טעם דבערב סוכות טרידי בלולב וסוכה כוונתם על עשייתם והכנתם אם כן אדרבה בערב הפסח טרידי יותר לפי מה שמפרש ר"ע ברטנורה בפ"ד דפסחים בשם רש"י דלכן נהגו ואסרו חז"ל במלאכה ערב פסח כיון דטרודים בביעור חמץ מצה ופסח והכנת יו"ט שלא יתבטל מהם על ידי עשיית מלאכה ואעפ"כ מרבין בשחיטה ערב פסח, ונלע"ד ליישב אמת דטרידו יותר בערב פסח אבל השתא דכבר נהגו ואסרו במלאכה ערב פסח משום זה ממילא פנוים הם ויש להם פנאי לכל וגם לשחוט הרבה יש להם פנאי משא"כ בערב סוכות דלא נאסר במלאכה וטרודים גם בשאר כל מלאכות כדרכן ובסוכה ולולב לכן לא הי' להם פנאי.
והנה הרי"ף מביא תירוץ של ר"א בשם ר' יוחנן דהעמידו דבריהם על דין תורה דטעם משום נשרפו חטך לפיכך בארבעה פרקים משחיטים בעל כרחו עכ"ל, ותמוה אריכות לשונו, ועוד מאי קאמר לפיכך הלא לפיכך פירושו נתינת הטעם הוא והלא עדיין לא נתן הטעם בזה למה העמידו בד' פרקים אלו דוקא על דין תורה.
ויש ליישב על פי הקושיא שהובא בשו"ת כתב סופר שם כיון שלקח רק בדינר משור שוה אלף זוז אם כן נשאר כמעט כולו למוכר ואז יציל המוכר בשלו, אם כן לא שייך כלל גזירה שיאמר נשרפו חיטך אם כן ממילא קונה הלוקח דהא מצינו כמה פעמים היכא דלא שייך האי טעם קנה במעות לחוד כגון אם ביתו של המוכר למשכיר הוא ועוד חילוקים כאלו עיין בחו"מ שם, ונ"ל זה באמת הטעם דהעמידו על דין תורה כיון דלא שייך הך גזירה רק באשר ימות השנה צריך ליתן לו בשר דינר בזמן שישחוט השור בלאו"ה לעצמו וצריך הלוקח להמתין אבל בד' פרקים אלו שצריך ומקפידים דוקא על יו"ט צריך לשחטו מיד אבל אם לא הי' הקנין קנין גמור איכו יכולים להכריח לשחוט זה שורו מפני שצריך הוא לבשר רק כיון דבאמת קנה מדין תורה וגם מדרבנן דלא שייך הך גזירה ולא יכול להמתין דצריך לאותו יום יו"ט לכן משחיטין בעל כרחו וזה קאמר הרי"ף העמידו על דין תורה דהטעם דבשאר פעמים דאינו קנה משום גזירה נשרפו חיטך לפיכך כיון שמשום גזירה ההוא גזרו וזה לא שייך בלוקח רק בדינר לפיכך משחיטין בד' פרקים אלו כיון שרוצה וצריך הבשר באותו יום עצמו וכבר קנה אותו לגמרי מכריחין אותו וק"ל.
היוצא מזה א) שבזמן הזה אין משחיטין בעל כרחו גם בד' פרקים אלו, כיון שאין דרך להרבות יותר משאר יו"ט לא עדיף משאר יו"ט ושבת ולפ"ז גם בזמן שמשחיטין בד' פרקים היינו דוקא לטבח מכריחין אבל לא לחבירו אשר אין מסחרו בזה, לזה אין משחיטין בעל כרחו ובדבר מצוה גמורה בכל המצות מכריחים אותו בעל כרחו לפי מה שהובא ברמ"א, רק בשופר וכדומה אין שייך דין זה דבנתן (דראנגאבע) מעות קדימה קצת היינו מקצת מעות בעד השופר אז קנה בלאו"ה לגמרי בזה כיון דאין שכיח לא גזרו וכדאיתא בסמ"ע סימן ר"א ועוד במקום שמנהג הסוחרים לקנות בדרנגאבע במעות קדימה קצת קונה בלאו"ה משום מנהג המקום שכן נהגו וכדאיתא שם סימן ר"א בשו"ע אם נתן דמי כולו בשופר יכול לטעון המוכר כיון שהטעם משום מצוה אשאל לך השופר כי יוצא בתקיעתו גם בשופר שאול ובלולב יכול לטעון אקנה לך במתנה על מנת להחזיר, חוץ אם יטעון הקונה ניחא לי יותר למיעבד מצוה בכסף מלא ולא אעלה לה' עולות חנם, אבל אפשר לומר דטענה זו אינה כדאי לטעון שאם גם הקונה גמר ומקנה מפני זה, אבל המוכר לא גמר ומקנה מפני זה דדקדוק מצוה זו לא הוה יותר מצוה מבשר ליו"ט שיש בו גם כן מצוה חוץ אם נאמר שחז"ל לא גזרו מעיקרא בשצריך לו לדבר מצוה וממילא יודעים שניהם וגמרי ומקני על דעת התורה והחכמים:
ב בצריך לאורחים יש פנים לכאן ולכאן לצדד הן או לא ויוכל לומר המוכר קים לי כיון דהוא מוחזק או נאמר כיון דמדאורייתא מעות קונות יש לומר מיקרי הלוקח מוחזק, ועל זה יש להשיב בדבר שבממון תנאי קיים מדאורייתא וכיון שתקנו חז"ל ככה והכל מרוצים לזה לתקנת חכמים הוה כאלו התנה שלא יקנה עד משיכה ולא צריכין לומר דמשום זה תקנת חכמים קיים משום הפקר ב"ד הפקר:
ג דאם נתן תחלה קצת דינרים ואח"כ קצת כל כך עד שהוסיף על דמי כולו גם הכתב סופר מודה דצריך המוכר ליתן לו כולו וק"ל.