התעוררות תשובה חלק א· רבי שמעון סופר
סימן סה
שאלה בדין דבר הנעשה מתחל' כך בתערובו' בכוונה אי שייך בו ביטול אם בדבר הנעשה אצל גוים אי שייך בו ביטול.
תשובה המעיין בתשובות הרשב"א הובא בב"י יו"ד סימן קל"ד בסופו שממנו יוצא שורש דין זה והובא בשמו בהמג"א הלכו' פסח סימן תמ"ב בראשו יראה שהרשב"א מיירי בחומץ שנתערב בדבש לרפואה לחולים כיון שנעשה מתחלה כך, להמעיין היטב בו יראה שכוונתו כי משקה רפואה זו איננו מועיל לרפואה רק אם בו חומץ ודבש ואם אין בו חומץ אין תכליתו שיועיל לרפואה שנותנים אותו והוה ממש כמו ד' מיני מדינה כותח הבבלי שתותא נסיובא דחלבא ותלתא פת ותלתא מילחא ואם חסר אחד משלש אלה איננו אותו מאכל שרוצים אנו לאכלו משא"כ אם המאכל בעצמו טוב ואוכלים אותו הרבה פעמים בלי תערובות זה וגם טוב הוא בלעדו רק לפעמים נותנים בו דבר זה לכתחלה כדי שיהא מוטעם יותר פשיטא דלא שייך בו דבר שעיקרו מתחלתו נעשה לשם כך וכן מוכח לשון מהרי"ו במג"א סימן תמ"ב שם וז"ל אבל אם עירבו במזיד כגון שצריך לתקן ולעשותו עם חמץ כגון אלמודי משמע שבלי החמץ איננו הדבר מה שאנו רוצים רק צריך לתקן ולעשותו דוקא עם חמץ, ואח"כ מביא הרשב"א עוד ענין אחר דבר שנתערב אצלינו במקרה או במזיד (היכא דלא שייך מבטל איסור דאסור להמבטל או למי שנתבטל בשבילו) או שנתערב אצל הגוי במקרה נתנו בו חכמים שיעור בנתינת טעם אבל דבר שדרך הנכרים תמיד לערבו לא הלכו בו אחר נתינת טעם דווקא כיון דשכיח דיהיב בו טעם כדי שלא יפרוצו עכ"ל והוא ענין אחר ממה שפתח תחלה דבר שעיקרו נעשה כך כנלע"ד לפרשו הגם שממג"א לא משמע כן שמביא דברים אלו שהמה ענין אחד להמעיין בלשונו, ויש לומר סברא דאפילו להסוברים דבשל גוים לא בטל בנתינת טעם והוא אסור במשהו מ"מ חתיכה נעשה נבילה דבעי ששים נגד כולו לא אמרינן לפי הפמג"ד והש"ך (כהיין נסך) דבדבר דאיננו בטל בששים לא אמרינן בו חנ"נ, דהא דחנ"נ משום מלתא דבשר בחלב גמרינן ובבשר בחלב לא שייך בו איסור יותר מששים ה"ה בזה (ועוד דבשל גוים לא שייך אטו לתא דבב"ח דבשל גוים לא שייך בשר בחלב דכל בשרם נבילה ולא קאי בלאו בב"ח משום אין איסור חל על איסור וכיוצא.
והנה דבר שעיקרו נעשה לשם כך לא הובא בשו"ע רק במג"א בשם רשב"א, והנלע"ד מה שכתבתי ואי שייך ביטול בדבר של גוי המחבר בסימן קל"ד סעיף י"ג מביא סתם כל המשקים של גוי שדרכם לערב יין או חומץ אסורים נקט סתם אסירים ולא קאמר שבטל בששים, ובסימן קט"ו סעיף ב' על הא דכתב גבינות גוי שאסרום, בטו"ז שם מביא גם כן הטעם דכל דאסרו חכמים בשל גוי לא הלכו בו בתר ביטול ברוב כדי שלא יפרוצו כיון דשכיחא בהו טעמא, והרמ"א בסימן קי"ד סעיף ד' וסעיף ו' מביא ופסק דששים מועיל גם בשל גוי הגם ממה שכתב הטו"ז שם יש לפקפק דאינו מוכיח דהטו"ז כתב טעמא משום נטל"פ ומועיל ששה מ"מ גם הטו"ז איננו חולק על רמ"א בעיקר דין רק שבזה היין במים ובשאר משקים אפילו בששה בטיל, ולולא מסתפינא הייתי אומר הא דבשל נכרים לא הלכו בו בתר רוב היינו דווקא האיסורים שאסורים ואסרו חז"ל משום חתנות וקירוב הדעת כמו סתם יינם משום חתנות וגם מה שאסרו משום לתא דע"ז כמו סתם יינם וחומץ וכמעט כל אלו השנוים שם חששם רק משום תערובות סתם יינם וגבינות משום שמעמידים בקיבת שחיטתם שהוא נבילה כי נבילה רובא לא שייך אלא בנכרי שסתם שחיטתן נבילה אבל במה שאסור ואין שייך בו יד נכרי באמצע כגון שאר איסורים שבתורה חוץ מע"ז בטל ככל איסורים אבל עומד לנגדי הראב"ד שהובא בתוה"ב של הרשב"א שמביא גם כן שומן חזיר לכן גבינה אסור שמחליקים בשומן חזיר וזה אסרה התורה ואין שום שייכות לגוי דווקא וצ"ע בדבר ויש ליישב גם זה ששומן חזיר שכיח בהתערובות רק ביד גוי כיון שישראלים אין אוכלים אותו כלל ולא שכיח גבייהו משא"כ שאר איסורים נבלה וכדומה דשכיח ומצוי גם ביד ישראל.