התעוררות תשובה חלק א· רבי שמעון סופר
סימן ז
שאלה אם תלמיד שמסיב על שלחן רבו שפטור מלהסיב אם יבקש רשות מרבו כדי להסב בליל פסח או לא.
נלע"ד לכאורה למה יבקש רשות כדי לקיים מצות הסיבה דרבנן ולבטל מצוה דאורייתא את ה' אלוקיך תירא, את לרבות ת"ח וכבוד רבו דאורייתא, וי"ל דבנטילת רשות גם כן מקיים מצות כבוד רבו בזה שצריך ליטול ממנו רשות תחלה אך יש לחוש לאותן שיטות ביו"ד הלכות כבוד אב ואם דתלמיד לפני רבו אינו חייב לעמוד מפניו רק שחרית וערבית שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים אבל בפני אחרים חייב לעמוד אפילו מאה פעמים מפני מראית עין, ונלע"ד דמדאורייתא חייב לעמוד בפני רבו אפילו מאה פעמים מפני אותו מראית עין דמי שרואה אותו שאינו עומד בפני רבו לבזיון יחשב לרבו שמזלזל בכבודו ואינו עומד בפניו כיון שיודע שהוא רבו או ת"ח מפורסם בדורו שדינו כרבו ואינו עומד מפניו והוא אינו יודע שכבר עמד בשחרית מפניו ובזיון רבו ודאי אסור גם כן בלי ספק מדאורייתא אם כן הוא הדין מי שיבוא באמצע הסדר ויראה התלמיד מיסב נראה כמזלזל בכבוד רבו ולבזיון יחשב לרבו אבל לזה יש תקנה שאז בבוא אחד אחר כך שלא ידע שנטל רשות אז באמת לא יסב או יגלה לו שנטל רשות, אבל באמת יש לדקדק מי הכריחו ליטל רשות כדי לחייב עצמו הלא כל הפטור מן הדבר ועושיהו נקרא הדיוט, אבל לענ"ד החילוק מי שפטור מן דבר רק אז נקרא הדיוט אם עושוהו אם בשעת עשיה גם כן פטור הוא אבל אם מביא עצמו לידי חיוב ואח"כ בשעת עשיה באמת יהא מחויב מן הדין אז תבוא עליו ברכה שמביא עצמו לידי חיוב מצוה ודומה למי שעושה בגד של ארבע כנפות כדי שיתחייב בציצית ומי שעושה ציצית בבגד של ג' כנפות הדיוט ודאי מקרי (ואולי עובר גם משום בל תוסיף דבזה בג' כנפות לא חייבה תורה לשום אדם) ומיושב בסברא זו תמיהת המג"א סימן תרל"ט בפתיחה על רבינו יונה ז"ל שמתמה עליו שמסופק אם צריך או רשאי לעבור בספינה לסיבת חבירו ותמה עליו הא פטור ומקרי הדיוט י"ל דכיון שהלך לשם כבר ואינו עליו עוד לטירחא לאכול בסוכה כיון שכבר הוא שם אינו טירחא באכילה בסוכה ממילא מחייב מעיקר הדין לאכול בסוכה רק שמעיקרא לא היה מחויב לילך לסוכת חבירו אבל הוא הביא עצמו לידי חיוב משא"כ אם בשעת עשיית המצוה ג"כ פטור הנהו ועושה אז נקרא הדיוט ולכאורה יש לעיין למה פטור תלמיד מהסיבה שהיא מצוה מדברי סופרים הא גם בכבוד האב אם האב מצוהו לעבור אפילו רק על עשה מדבריהם אינו יכול לשמוע לו כדאיתא בהלכות כבוד אב דכתיב אני ד' הכל חייבין בכבודי, ונראה מזה ראייה לשיטת ראב"י דפוטר בזמן הזה להסב יען כי אין דרכינו להסב כל השנה אין מצות הסיבה בלילה הלזו ה"ה תלמיד דכל השנה אין דרכו להסב בפני רבו פטור בלילה הזו, ואפשר מזה למד הראב"י דינו ולשאר הפוסקים צ"ל דכיון דיכול ליטול רשות משום כבוד רבו יטול רשות ויקיים שניהם בנטילת רשות כבוד רבו ומצות הסיבה, והא דלא משני הש"ס כאן כשלא נטל רשות מרבו, והברייתא דתלמיד אצל רבו צריך הסיבה מיירי כשנטל רשות, כיון דברייתא סתמא משמע בכל גווני בעי הסיבה לכן מוקמי בשוליא דנגרי וצ"ע עדיין ובהגהות על שו"ע כתבתי בהא דהסיבת ימין לא מקרי הסיבה יעי"ש.