דין הכבד
סיפור זה הוא עוד אחד מאותם הסיפורים שמלמדים אותנו כמה מדוקדקים חיינו כחוט השערה וכמה מחשבותינו נתונות ביד הבורא, בפרט המחשבות שאינם ברורות ואנו אומרים עליהם "לא יודע למה אמרתי כך" או "למה חשבתי כך
ביום רביעי בשבוע, יז' סיון תשע"ו, ישבתי ולמדתי בכולל את לימודי החושן משפט שלי, ואז הגיע אלי אחד מאברכי הכולל בשאלה בדרכי הלימוד, אם כדאי שהוא יתעכב עוד בסימן עב' העוסק בדיני מליחת לב, או בסימן עג' העוסק בדיני מליחת כבד, ואמרתי לו אחר חשיבה מועטת, שימשיך לדיני מליחת הכבד בסימן עג', הוא הלך וכן עשה.
מיד לאחר מכן עלתה לי מחשבה, שאיני יודע בברור מהיכן היא צצה, והיא אודות מעשה מופלא בגמרא חולין קיג. על האמורא רמי בר דיקולי, שהיה עני מרוד שהיה מחטט באשפה בשביל לאכול, והוא אכל את חלק הבהמה הנקרא כחל, שמצא אותו ממה שזרקו כל בני העיר סורא כי נהגו הם שלא לאוכלו, וכשהביאו אותו לפני רב חסדא, ושאלו אותו כל מיני שאלות על מעשיו, הוא ענה בחכמה גדולה, עד שהם אמרו עליו שהוא חריף מאוד, וכל זה למרות עניותו.
ולפתע הבחנתי שמייד בסוף מעשה זה, שואל התלמוד בזה, הלשון אמר אביי לרב ספרא מה דין כבד באכילה והיאך הוא הכשרו?, עצרתי בתיבות אלו כי הופתעתי, הסתכלתי היכן מקור דין זה בהלכה, וראיתי שהוא בסימן עג' סעיף א' הלכות מליחת כבד, רגע אחר ששאלני אותו אברך יקר שאלה זו, ואמרתי לו שימשיך להלכות דין הכבד, עולה במחשבתי מחשבה לעיין במעשה על רמי בר דיקולי, שאין לו קשר כלל לדיני מליחת כבד, ומיד בסוף המעשה, מתחיל הנידון בעניין הכשרת כבד, והבנתי שכך היה ראוי לאותו אברך לעשות וקבלתי על כך אישור משמים, שכן הנכון והראוי, והעיקר הוא שזה קרה מיידית בצירוף מדהים, היאך נזכרתי דוקא במעשה זה ממש לפתע מכל מעשיות התלמוד, מקרה אשר הראה והמחיש לי שוב את אלוקותו יתברך, ברחמיו המרובים עלי, וכמובן שלא בזכותי כלל וכלל.