אוטובוס פרטי
עיני ה' משגיחות עלינו, והוא אומר לנו מתי להחליט החלטות, בשעה ובזמן שהכל כבר מוכן ומסודר, אלפי אלפים של הכנות מתוזמנות להפליא, נגד הטבע
באותו יום מר, שנפטר מרן פאר הדור, בהיותי לומד בבית מדרש זבחי צדק אשדוד, שמעתי על פטירתו בזמן ההפסקה, בערך בשעה רבע לשתים, רצתי להודיע לכל האברכים, לא ידעתי מה לעשות לצעוק, לבכות, ואז שמענו שמתארגנים אוטובוסים רבים ללויה, שהולכת להיות עצומה, שלא הייתה כדוגמתה, ביקשתי מחבר שלי בכולל, אם הוא יכול לקחת אותי, ואחר דיונים השיבני ריקם, כי לבסוף הוא נוסע עם כל המשפחה, ובהגיענו לאזור ז' וג' האזורים החרדים בעירנו, ראיתי מראות שאי אפשר לתארם בכתב אלא מעט, היו ברחובות אלפי אנשים ממתינים לאוטובוסים, כולם פניהם חפו, והסיבה שהיו הרבה אנשים היתה, מפני שאנו יצאנו מהכולל קצת באיחור, מכל מיני סיבות שלא היו תלויות בנו, ובנתיים לאחר הכמות אנשים הגדולה הראשונה שיצאה להלוויה, המתינו קבוצות גדולות אחרות של אנשים, אני משער כמה אלפים, וכששאלנו מה קורה? מדוע יש כל כך הרבה אנשים? השיבו לנו, שיש עיכוב, ואנו מחכים כבר כשעתיים שלוש בתחנה, ועדין לא הגיעו אוטובוסים.
כשאני שמעתי זאת, אומר את האמת, כמעט שהתייאשתי מלהגיע להלוויה, כי איני בנוי לכל מיני אטרקציות של סכנות מוות, על ידי חנק של אנשים או דריסה, בפרט שידעתי שלא יהיה סיכוי שאני אצליח להגיע למיטת הרב, ולכן החלטתי שאני אלך לביתי, ומשם אשמע את ההלוויה על ידי הרדיו, בליבי ידעתי, שעם כל ריבוי האנשים, אין לי סיכוי לעלות על האוטובוס, כולם עמדו על הכביש, והיכן לעמוד כבר לא היה, וכך היה בכל תחנות האוטובוסים.
עליתי לביתי, והמתנתי כחמש עד עשר דקות, ולפתע אני שומע את עצמי אומר איך אני מסוגל לא ללכת למורינו ורבינו, היאך אני לא אזכה ללוות אותו בדרכו האחרונה, לכן אמרתי, טוב אני ארד, יעשה סיבוב, אני אעשה השתדלות מינימלית, אולי אני אראה מישהו, או אולי כולם כבר עלו, וצריכים להגיע עוד אוטובוסים, יותר רגועים, התחלתי ללכת לכיוון ההמון, אך בצד שני של הכביש, לכיון ההפוך מהתחנה לכיון ירושלים, ברחוב הרב לוין, לכיון אזור ג', הרחוב בצד שלי היה ריק לחלוטין, הייתי הולך ומביט לצד שמאל, על ההמון, ומשתאה, באותם רגעים דברתי עם חברי בטלפון, והוא אמר לי, שהוא נמצא שם בקצה הרחוב, בתוך ההמון הממתין לאוטובוס, ואמרתי לו שאני בדרך אליו, התחלתי ללכת לכיוון שלו.
והנה לאחר כמאתיים מטר, לפתע הבחנתי באוטובוס חונה בצד ימין של הכביש, ממש כך לבדו, בלי שום נוסעים ונהג, לא ייחסתי לו חשיבות, אך לפתע הנני רואה ב' אנשים מתקרבים לאוטובוס, סדרן ונהג, אני הייתי במרחק מטר מהאוטובוס, והם קצת יותר רחוקים מצד שני, אני ממשיך ללכת על הכביש, וחוצה את האוטובוס, ובדיוק שסיימתי לעבור אותו, נפגשנו שנינו, רק בתזמון של הבורא, בדיוק בקצה האוטובוס, שמעתי אותם לחוצים ומזדרזים, הסדרן אומר לנהג, "תפתח מהר את הדלת ותסגור אותה", ואני הבנתי שזה אוטובוס שנוסע ללויה, מטבעי שאני ביישן, היה קשה לי לבקש לעלות, בפרט שהאוטובוס ריק, ובפרט שלא חיכתי אפילו שניה, וכולם מחכים בתחנה כבר שעות, וציפתי לשמוע תשובה, "כמו תלך לתחנה ותמתין שם", או סתם "לא", מי יתייחס אלי בכלל.
אכן האמת היתה, שהבורא יתברך הוא זה שמחליט הכל, והוא נתן לי אומץ לשאול, וכששאלתי אותם, אם אפשר לעלות גם?, הם אמרו לי "עלה עלה מהר", ממש לא האמנתי, עליתי מהר מאוד, וישבתי בכיסא הראשון באוטובוס, מאחורי הנהג, אני מסתכל אחורה, ואני רואה אוטובוס ריק לחלוטין, אני מביט שמאלה ורואה את כל ההמון דוחף אחד את השני, ומנסה לתפוס מקום על הכביש, הסדרן אמר לנהג, "אל תיסע אליהם תפנה ימינה, אם נעצור כאן הם ירמסו אותנו, בא נלך לחפש כמות יותר קטנה של אנשים", עשינו ב' סיבובים באזור ז', והם לא מצאו קבוצה של אנשים, כי כולם התמקדו ברחוב הרב לוין, ואני עדיין עומד ומשתומם ולא מבין, היאך עליתי לאוטובוס ריק, ולפתע אני שומע את הסדרן אומר, "טוב בא ניסע לתחנה ברחוב הרב לוין", מיד התקשרתי לחבר שלי, ואמרתי לו, "תשמע אני יושב כאן לבד באוטובוס הפרטי שלי, ואני בא לאסוף אותך תהיה מוכן כשאני אגיד לך", והוא אמר, "מה לאסוף?, עם אוטובוס???, אבל איך??".
ובדיוק רגע לפני שהגענו, אמרתי לחברי, "תעמוד מהר ראשון על הכביש האוטובוס מגיע", ראיתי אותו מרחוק היאך הוא מיד רץ, אך בשל היותו קצת נמוך, ההמון ממש הצמיד אותו לשמשת האוטובוס, וראיתי את חברי מעוך על הדלת, והוא מסתכל עלי מבעדה, ואומר תפילה חרישית, "אנא עזור לי", הנהג פתח את הדלת, כמה שהוא היה רק יכול, מחמת לחץ היצמדות האנשים, ואני מיד תפשתי את ידיו של חברי, ומשכתי אותו פנימה לתוך האוטובוס, הוא עלה והודה לי על כך, הגענו ללויה והיה מה שהיה, חבל על דאבדין ולא משתכחין.
בסיפור זה באתי "רק" לספר על הנס המופלא שהיה לי עם מרן זצ"ל, הרגשתי שלמרות כל ההמולה וכל הלחץ, הייתי מושגח מאיתו יתברך, והכל בזכות זה שלא האמנתי בכוחי כלל, בלית ברירה כמובן, ולא בצדקתי עשה לי ה', אלא המציאות טפחה על פני, והרגשתי באמת ובתמים שאני מצידי, אין לי שום סיכוי, ואפסה התקווה, ואז ה' יתברך ראה לנכון להביאני לשם בדרך שלווה ובטוחה, זכות גדולה הייתה לי, הודו לה' כי טוב.
ולמדתי עוד את דרכיו יתברך, שכמה שיותר אדם משליך את השכל ומבטל את כוחותיו כולם, וסומך רק עליו יתברך, כך יש לו יותר סיכוי שהוא יוושע.
אני מבקש בכל לשון של בקשה, שהקורא את סיפור זה, לא ינסה למדוד באחוזים את ההשגחה הזאת, כי היא למעלה מן הטבע, אי אפשר להבין זאת, ממש אלפית השניה ולא הייתי עולה לאוטובוס, ומי יודע אם הייתי מגיע ללויה, אם רק הייתי יורד למטה עוד שניה, או הולך קצת יותר לאט או מהר, בודאי שלא הייתי משיג אותם, ועוד הכל קרה דוקא בזמן שהלכתי בכיון ההפוך מהנסיעה לירושלים, הכל נגד המסתבר, כשה' רוצה לא שייך במעשיו הסתברות ולא אחוזים, אלא אדרבא כשכל הנתונים מראים שאין שום סיכוי שם הישועה, כי היכן שנגמר השכל שם מתחילה האמונה, גם את המחשבות שהיו לי בהתחלה לא לרדת, הם גם מה' יתברך, כי הוא רצה שאני נמתין לשניה שאני אפגוש אותם, ואפילו הקומה שהייתה המעלית היא נגזרה מאת ה' יתברך, ואיני זוכר כעת איזה קומה היא היתה, אבל בודאי בקומה הנכונה, שבכך אני אספיק בדיוק להגיע לא רגע לפני ולא אחרי.
תארו לכם, אם אדם מהצד שני שח הכביש היה מסתכל עלי הולך, והוא היה יודע שאני גם רוצה לעלות לאוטובוס, הרי שהוא היה אומר שנטרפה עלי דעתי, ועוד הוא היה מוסיף לצעוק ולומר, "אהה... בא לכאן, בא תדחוף קצת, אתה נמצא בכיוון ההפוך", ולפתע הוא היה רואה אותי נעלם לו עם העשן של האוטובוס, ובתורה שלנו יש יסוד לדברים אלו, שנאמר בספר שמות (פרק טו פסוק כה) וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ, וכתב המלבים, אמרו חז"ל שהיה עץ מר, הראה כי הנס הוא הפך הטבע, שהטבע לא יעשה דבר רק ע"י הסבות והאמצעיים הנכונים לזה עפ"י הטבע, וכ"ש שלא יושג דבר ע"י אמצעיים המתנגדים אל התכלית, אבל בדרך הנס הוא בהפך, שבמה שהוא מכה, בו הוא מרפא, כמו שרפא שחין חזקיה בדבלת תאנים, ומי יריחו ע"י צלוחית מלח, ונשיכת הנחשים השרפים ע"י נחש הנחושת וכמ"ש חז"ל, וע"כ רפא מי מרה בעץ מר. עכ"ל. גם היה אפשר שהנהג והסדרן היו מסרבים לי, שהיו להם סיבות רבות, ואז בודאי שלא הייתי עולה לעולם, וכל זאת אחר שכל אותם האנשים הרבים שנמצאו למטה, היו ממתינים כבר כמה שעות, ולא הבחינו באוטובוס החונה, ואילו אני לא המתנתי אפילו רגע אחד, ואף סייעתי לחברי, איך אפשר להבין זאת, אבא אתה מנהיג פילאי, ואתה נותן לי כח להמשיך לסמוך עליך בכל זמן, ברחמיך המרובים אתה מוכיח לי שאתה כל יכול, ובעולם הזה לא שייך טבע, רק צריך האדם להאמין בכך, תודה.