אור ברסלב

השיב משה יורה דעה· רבי משה טייטלבוים מאוהעל

שאלה נז

שאלה נו

שלום שלום לכבוד הרב האי גאון וכו' מוה' משה האב"ד ור"מ ד"ק אוהל טרם אחלה לדבר תפילתי בקשתי שאל ירע בעיניו וכו'.

נשאלתי נידון בכור שור שהובא לפני ונחתך אזנו אחת מקצה העליון כמו שנים או שלשה אצבעות עד מקום שמתחלת להתקשות האוזן ונסתפקתי אם היא בכלל נצרם האוזן או לאו כי אולי בהאלי' הרכה אפי' במקום שנתקשה אין בו כ"כ משום צרימת האוזן או דילמא כל הדין דוקא בצרימת האוזן מחמת שבהאלי' הרכה הדרא בריא אבל בנחתך ממנה דנראה בעין דלא הדרא בריא הוי ג"כ מום ואולי הוי מום מחמת שאזנו אחת קטנה ואחת גדולה כי כפי הנראה מסוגית הש"ס הוי"ל מום הנעשה אח"כ יותר נחשב למום ממום הנולד עמו או דילמא גם המום הזה דוקא בהתנוך ולא בהאלי' הרכה כי אחת קטנה ואחת גדולה אמרו רז"ל ולא אחת ארוכה ואחת קצרה וכן נראה קצת דעת רש"י ז"ל לכאורה גבי אוזן גדי שהיתה כפולה שפיר' רש"י ז"ל שתנוך העליון נכפל לתוכה ונראה וכו' וטעמא לא נתפרש לי וכו' ואם שבכה"ג הוי מום הלא נוכל לתת טעם טוב שזה היא בכלל אזנו אחת קטנה ואחת גדולה וא"ל הלא דין זה שנוי מפורש במשנתינו כי בקל אפשר למצוא צריכות מכמה צדדים א"ו טעמא דרש"י ז"ל שכזה לא הוי מום מחמת שאחת קצרה ואחת ארוכה ובנכפל תנוך העליון לתוכה אינה נראה קטנה כ"א קצרה מחברתה הגם שבקל נוכל לדחות ראייתי מרש"י ז"ל מ"ע כפשטא דמילתא נראה קצת דעת רש"י כן עוד יש בו מום שהכה אותו ערל אחד במקל או בעץ על הבוקא דאטמא וניתק ממקומו והיה צולע על יריכו כפי דברי היהודי זמן מה אך מחמת ששובת ממלאכה נתרפא והולך על ארבע כראוי וכעת ג"כ ניכר שהעצם הבולט קצת למעלה מן הכסלים כדרך כל הבהמות בולט ברגל אחד יותר מן הרגל השני המוכה ונסתפקתי אם הוא בכלל שחול כי היהודי הנ"ל אומר אם יעבוד עמו איזה עבודה מיד היה חוזר לצלעיתו והיה צולע כמקדם כי ידוע היא לכל מי שיש לו עסקים מעבודת הבהמות שבהמה שיש לה חסרון כזה איננה ראוי עוד להעבודה ואולי היא בכלל כסול השנוי במשנתינו ודבר נחוץ הוא מלבד שאסור לשהות קדשים במומן נוסף על זה כפי הנראה אינו נוהג בו בקדושה כראוי והוא עליו לטורח ולמשא כי איש פשוט היא ויש לו ממנו טורח גדול ילמדינו רבינו הגאון כי' איך להורות כי קצרי בענינים האלו וספר העט"ז שבו מבואר באר היטב אינו תחת ידי ואצל העמא דבר נקרא החסרון הנ"ל איין קלובקר וכו' דברי המתאבק בעפר רגליו הטהורים הק' יהודה יודל אנדעסמאן האב"ד פה"ק והגליל.

תשובה מה ששאל בענין הבכור הנה מה שעלה על דעתו לומר בנחתך מן האלי' הוי מום דנראה בעין דלא הדרא ברי' עד כאן דברי' הס מלהזכיר חלילה להתיר בכור עפי' זה דאין שום מום באלי' מתיר דהא פגם שיש בו חסרון היינו נחתך ובפירוש איתמר בברייתא דמסכ' בכורות ר"פ על אלו מומין דף ל"ז ע"ב הפגימה בין בידי אדם בין בידי שמים ופגימה אינה בלא חסרון כמו שפרש"י בהמשנה שם דף ל"ז ע"א וא"כ חסרון בידי אדם היינו נחתך וע"ז אמרינן שם אבל לא העור ר"ל אף חסרון בין בידי אדם בין בידי שמים אינו פוסל בהעור ומה שמבואר שם בהברייתא וכמה שיעור פגימה כדי חגירת צפורן היינו דבמקום שפוסל החסרון אף שאין בו רק חגירת צפורן אבל במקום שאין פוסל אף חסרון גדול וגם חסר לגמרי כל האליה אין פוסל דמעצם הדין אין שום חילוק בין פגימה כדי חגירת ציפורן לחסרון גדול וזה פשוט וברור ומ"ש מע"ל דזה דוקא בצרימת אוזן אבל לא בנתתך ז"א דהיינו צורם היינו פוגם היינו נחתך דהא במס' בכורות פרק כל פסולי המוקדשין דף ל"ד ע"א בהמשנה הצורם אוזן בכור פרש"י הצורם הפוגם ובר"פ על אלו מוחין פי' הרמב"ם במשניות וז"ל נפגמה ר"ל חסרה כגון שנחתך ממנה מגוף הסחוס ולא מן הקצה העליון שהיא דומה לעור ונקרא בשם הסחוס עכ"ל הרי להדי' דנחתך אין פוסל באלי' ופוגם היינו נחתך וצורם היינו פוגם וכן הוא להדיא ברמב"ם בחיבורו היד החזקה בהלכות פסולי המוקדשין פ"ז הלכה ב' וז"ל אבל העור המוקף לסחוס האוזן אין בו מום בין ניקב בין נפגם בין נסדק עכ"ל ונפגם היינו נחתך כמ"ש ור"ל דאין שום מום פוסל בהעור ההוא דאם הי' נחתך פוסל הי' לו לפרש דנחתך אף בעור פוסל ועוד דא"כ הוי יותר מחמשה באוזן דהא העור הנ"ל כיון דאין דינו שוה לשאר האוזן היה ראוי למנות בפ"ע המום הפוסל בו והוי יותר מחמשים בכלל המומין הפוסלין באדם ובבהמה ואף דנקט בין ניקב ובין נפגם ובין נסדק כונתו וה"ה שום מום שאין פוסל שם כגון יבש וכפילה רק דנקט הכי משום דשם בהלכה ב' לא ביאר עדיין לפסול בהסחוס רק נפגם. לכך לא נקט בהכשר דהעור רק נפגם והדומה לו כגון ניקב ונסדק אף שלא ביאר עדיין הפסול בהסחוס רק בהלכה שאחר זה דמ"מ ענין אחד הוא שייך לומר דבר והיפוכו משא"כ יבש וכפול דהוא כמו ענין אחר לגמרי לא הוי דבר והיפוכו ואין שייך למחשבי' ואחר שביאר בהלכה שאח"ז דין יבש לא הי' רוצה להאריך ולומר עוד הפעם אבל לא בעור דסמך על המבין כיון דאין ניקב וחסר וסדק פוסל גם יבש אין פוסל דמ"ש ובאמת איתא שם בהרמב"ם בכפול ובלבד שיש לו שני סחוסין ע"ש. ועיין בבית חדש לטור י"ד סי' ט' שכתב ג"כ ונראה דה"ה יבשה נמי דוקא בסחוס עכ"ל. ועוד ראי' דנפגם נחתך דהא לא מנה הרמב"ם נחתך כלל בכלל המומין באוזן. וז"ב וכן מבואר בטור ובש"ע י"ד סי' ט"ש דאף כדידן דבעינן מום גלוי וניכר ואין מתירין רק בנראה לעינים החסרון שהוא יותר מחגירת ציפורן עיין בדו"פ שם ודו"ק מ"מ בעור אין פוסל:

ומה שכתב מע"ל דנראה בעין דלא הדר' ברי' תמה אני איזה עין ראתה ותעידה נגד קבלת רז"ל שהם העידו בקבלתן דהדרא בריא ומי יודע איזה שמירה צריך לזה מאויר הקר ואיזה זמן וכדומה ובודאי דהן אמת וקבלתן אמת דהיא במציאות האפשרי דהדר' בריא ועוד דילמא בדרו ליה סמא וחיית כדאיתא במס' חולין בפ' א"ט דף נ"ד ע"א בגמ' לענין דמחו ליה בגידא דנשי' וקטני' או דמחו לי' בכולי' וקטלי' דמ"מ לא הוי טריפה דאין כך אלא מה שמנו חכמים ואף דקא חזינן דקא מתה גמירי דאי בדרו לי' סמא חיי עכ"ל הגמ' ועיין בתוס' בפ' א"ט שם דף מ"ג ע"א בד"ה יפלח כליותי ע"ש ונראה דהאי גמירי דאמר שם בגמ' ר"ל דמהקבלה שלהם דאין טריפות רק מה שמנו חכמים מבואר דאי בדרו לה סמא חיי' וז"ב לדעתי דאם הי' קבלה פרטית בזה א"צ לומר וכי להוסיף על הטריפות יש אין לך אלא מה שמנו חכמים א"ו דהפירוש כמ"ש ודו"ק הה"נ בנד"ד אם הי' נתברר בודאי דלא הדרא בריא ה"א דמקבלת חכמינו מבואר דאי בדרו לה סמא חיית ר"ל נתרפאת וחוזרת לקדמותה ההפרש שבין חייא לחיית מבואר בגמ' מסכ' חולין דף ז' ע"ב לענין מכת פרידה לבינה ע"ש.

ומ"ש מעלתו ואולי הוא מום מחמת שאזנו אחת קטנה ואחת גדולה עכ"ד תמה אני על מע"ל א"כ איך יפרנס מע"ל להמשנה דר"פ על אלו מומין דתנן אבל לא מן העור הלא בנחתך מן העור הוי כי' אוזן אחת גדולה ואוזן אחת קטנה ואף דדעת לנבון נקל דיוכל מע"ל לומר דהמשנה מיירי רק בפגימה קטנה דאין ניכר הגדלות והקטנות במראה ובאוזן אחת גדולה ואחת קטנה תנן להדיא במשנה שם דף מ' ע"ב במראה אבל לא במדה מ"מ איך יפרנס מע"ל להא דהטור והש"ע דכתבו לדידן בעינן שיהי' נראה לעינים שהוא יותר מחגירת הציפורן וכבר פי' בדו"פ דאין ר"ל שיהי' הפגימה כראה לעינים וממילא היא יותר מחגירת הציפורן ר"ל דחגירת הציפורן אינו ניכר רק בהרגשה רק דחדא מילתא הוא שיהי' נראה לעין שהוא יותר מכדי חגירת ציפורן דהיינו שהעין יראה להדיא שהפגימה הנ"ל הוא יותר מחגירת ציפורן ע"כ ע"ש א"כ לפי"ז כיון שניכר לעין כ"כ הרי הקטנות מן השני נראה במראה ואיך אמר אבל לא מן העור הלא אף אם הוא מן העור הו"ל אוזן אחת גדולה ואחת קטנה דפסול לדעת הטור ואף אם לא נפרש כפי' הדו"פ מ"מ ניכר לעין בעינן לדידן א"כ קשה כו' ואף שיש לדחוק וליישב דאף שניכר לעין הפגימה מ"מ לא מקרי קטן במראה דמשום פגימה לא מקרי קטן וערך אחד להם. מלבד דזה דוחק דכיון שניכר החתך להדיא לעין רואה. הרי עין ראתה ותעידה דמכ"פ בכמות זה הנחתך הוי האוזן הזה קטן יותר מחבירו מלבד זה קשה עוד אם נימא כן דבאלי' של אוזן אין חתך פוסל רק אם הוא גדול ולא מעצמות החתך פוסל דחתך באלי' של אוזן לא הוי מום רק משום אוזן אחד גדול ואחד קטן פוסל. א"כ לפ"ז אם נחתך גם מן השני ג"כ בכמות זה מן האלי' אף דאי אפשר לצמצם הרי שנינו במראה אבל לא במדה הרי ודאי כשירה היא דשוב לא הוי אוזן אחד גדול ואוזן אחד קטן דתרי שניהם שוין א"כ מצינו פסול שחוזר להכשירו דבנחתך באוזן א' מן האלי' הרי נפסלה וכשנחתך גם באוזן השני הרי חוזר להיתירו. והרי מבואר במס' יבמות דף ע"ו ע"א ובחולין דף מ"ח ע"א דנא מצינו פסול שחוזר להכשירו רק בכרות שפכה ניקב פסול נסתם כשר מפני שהוא מוליד אבל במקום אחר לא מצינו לכך קתני וזהו פסול וכו' ע"ש. ואף דמשני שם בחולין לא למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה דאינו קרום ופרש"י אבל סתימת הדופן סתימ' מעליותא היא עכ"ל נראה דלא ממעט בכל מקום רק היכא שהסברא נותן דלא יחזיר להכשירו אבל במקום שהסברא נותנת שיחזיר להכשירו לא ממעט. וכן ביבמות שם דאמר בגמ' זהו למעוטי מאי למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה דאינה קרום פרש"י משום דהדר מפחית ע"ש משמע ג"כ כנ"ל. א"כ לפי"ז לק"מ דבנד"ד ג"כ הסברא נותנת דחוזר להכשירו דכיון דשניהם שוין אין כאן מום. מי' זה אינו דד"ת עניה במקום א' ועשירה במ"א. והרי בחולין בדף מ"ג ע"א שם בגמ' קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום פרש"י שם וז"ל אינו קרום ואם ניקב ונסתם אפילו עלתה בו סתימה עבה איכה מתקיימת כדאמרינן ביבמות וכו', ע"ש דמבואר להדיא דבאמת דזהו פסול וכו' בא לומר דשוב אין במציאות אשום מקום שיהיה הסברא נותן דיחזיר להכשירו רק שם בכרות שפכה כנ"ל והא דבדופן ובחלחולת הסברא נותן דמועיל הסתימה זה אינו בככל המיעוט דלא הוי בכלל חוזר להכשירו דהא סתימא דמעיקרא היא ולא הוי עליהם שם פסול מעולם אבל שהסברא והטעם נותן שיחזיר להכשירו זה אינו במציאות במקום אחר רק בכרות שפכה כנ"ל וזה ברור כשמש וא"כ קשה בנד"ד א"ו דגם הקטנות והגדלות אינו פוסל רק באוזן ולא באלי' ואף בלא נחתך ואין שום פגימה באחד מהן רק שנברא כך אחד גדול ואחד קטן הוי מום וא"כ אינו במציאות פסול שחוזר להכשירו דאם נברא אוזן א' קטנה מחבירו ואח"כ חתכו מן השני שיהיו שניהם שווין ודאי לא יעלה על הדעת דיתכשר דהרי נפסל משום נחתך אף באוזן א' אף שאינו נראה במראה החתך כלל נפסל מן הדין ומה בכך ששניהם שוין ואין כאן אוזן א' גדול ואוזן א' קטן דהרי הפסול משום נחתך וזה פשוט וברור דגם אם נחתך מגוף הסחוס בשוה ובמישור מאוד באופן שאין שום פגימה נרגש כיון דידעינן בודאי שנחתך ממנה הרי הוא פסול מדין תורה לקרבן דנחתך מטעם חסר פוסל והרי ידעינן בודאי שחסר ולא הדר ברי' והוי חסרון לא יוכל להמנות שאינו כשלם החסרון רק שנחתך בשוה באופן דלא הוי פגימה אבל חסר הוי והא דאמרינן כדי חגירת הציפורן היינו דלא ידעינן משום חסרון רק ע"י הרגשת הפגם וזה ברור כשמש ובודאי אם נחתך הרי ניכר שנחתך אף שאין בו פגם דהרי לא הדר ברי' לכך לא מצי למחשב בהמשנה במסכת זבחים ריש פרק כל הזבחים דף ע"א תמימים בבעלי מומים ודו"ק:

וראי' ברורה לדברי דבנחתך בשוה פסול אף שאין בו שום פגם דאולי יתעקש המתעקש לומר דלא תנן חסר נחתכה במתניתין רק נפגמה וחדא ועוד קאמינא חדא דעכ"פ לא גרע מנסדקה דתנן במתני' דהרי נסדק ממנה דודאי לא עדיף אם ניטל צד אחד של הסדק ממנה מלא ניטל כלל רק שהשני צדדים של הסדק מחוברים באוזן וזה ברור כשמש ועוד מהא גופי' מוכח דאם נימא דכשר בנחתך בשוה בלי שום פגומה א"כ מצינו פסול שחוזר להכשירו כגון בנברא באוזן אחת גדולה ואחת קטנה או בנחתך מן אוזן אחת בשוה בלי שום פגימה רק דמפסל משום שנתקטנה אוזן אחת ואח"כ חתכו להשני נ"כ כמו כן דחוזר להכשירו וכן באוזן אחת מצינו פסול שחוזר להכשירו כגון שנסדק בהסחוס דהוי פסול ואח"כ נחתך צד אחד של הסדק בשוה במישור באופן שלא כשאר שום פגם ושום סדק רק חתך א"ו דבכה"ג פסול בודאי. ונחזור לענינינו דלפי"ז דאין פסול דגדלות וקטנות באוזן בהאלי' שוב לא משכחת בזה פסול שחוזר להכשירו אף בנברא ומכש"כ בנחתך דבנחתך באוזן הרי פסול משום נחתך וחסר בלא הפסול דקטנות וגדלות א"כ מה יועיל מה שיחתכו באוזן השני לענין הפסול דנחתך וחסר אדרב' הרי מוסיפין דיש פסול דנחתך וחסר גם בהאוזן השני אבל אם הוי פסול דקטנות וגדלות בהאלי' דאין נחתך וחסר ופגימה פוסל בו א"כ מצינו שפיר פסול שחוזר להכשירו א"ו דאין בהאלי' משום גדלות וקטנות ואף דבמום עובר קיי"ל במסכת יומא דף פ"ד ע"א מום בם הוא דלא ירצו הא עבר מומו ירצו וכן הוא במסכ' זבחים דף ע"ז ע"ב ועיין שם בתוס' ד"ה הא עבר מום עיי"ש א"כ הוי פסול שחוזר להכשירו א"כ ה"נ בנד"ד באוזן א' גדול וא' קטן י"ל דכשחתכו האוזן השני הוי עבר מומו דשוב לא הוי אחד גדול וא' קטן:

מי' ז"א דאם כך תאמר דע"י העור הוי אוזן א' גדול ואחד קטן וכשחתכו השני הוי עבר מומו ומתכשר א"כ לפי"ז אוזן א' גדול וא' קטן ע"י שנחתך העור הוי מום עובר דלכך מתכשר בחתכו גם השני כמותו דעבר מומו ירצה א"כ הרי קיי"ל דעל מום עובר אין שוחטין הבכור בחוץ כדאיתא בהדי' בבכורות שם דף ל"ז ע"ב בגמ' עיי"ש ושם בדף מ"א ע"א במשנה ובגמ' עיי"ש א"כ ממילא מוכח דאין שוחטין על אוזן א' גדול וא' קטן ע"י שנחתך העור ואם תרצה לעמוד בדין זה דנשחט ע"פ מום דאוזן א' גדול ואחד קטן ע"י שנחתך מהעור של האוזן ע"כ צריך אתה לחלק ולומר דכי אמרינן דאין שוחטין על מום עובר היינו היכא דהדר לברייתו מעצמו אבל היכא דלא הדר לברייתו מעצמו שוחטין על מום זה אף דאם הויין אינשי עבדין עובד' לחתוך באוזן השני הוי עובר מום זה מ"מ כ"כ דלא חתכו ואית' למום שוחטין או דנימא לחלק באופן אחר דאף אם נימא דאף מה דיכול להתרפא ע"י בני אדם לפעולות אדם לא הוי מום קבוע כמ"ש לעיל דאי בדרו לי' סמא וכו' מ"מ היינו דוקא כשנתרפא אותו המכה אבל כשלא נרפא כלל המכה רק ע"י שחותכין באבר השני הוי שוה אבל אותו המכה לא נרפא כלל לא הוי מום עובר כ"ז שלא ניתקן וכיון דאתית להכי אני עומד בסברתי שפיר דאין שום פסול חוזר להכשירו ואם תאמר כן הוי פסול שחוזר להכשירו על ידי החתיכה בהשני וממום עובר אין קושי' דשם לאו שם פסול עלי' כלל כיון דיוכל להתרפא וחוזר לברייתו משא"כ האי דשם פסול עלי' דאין חוזר לברייתו ונרפא כלל אם מתכשר ע"י פעולה שעושין באבר השני הוי פסול שחוזר להכשירו ואף שכתבתי דמום עובר לאו שם פסול עלי' מ"מ נדחה לפי שעה מן המזבח ונדחה מקרי ולכך א"ש הסוגי' דיומא דף ס"ד ע"א ובזבחים דף ע"ז ע"ב ודוק וא"ה בנד"ד לא הוי פסול שחוזר להכשירו כיון דקודם שנחתך בהשני ג"כ לאו שם פסול עלי' דהא בעור הדר ברי' ולא יהיה אוזן א' גדול ואוזן אחד קטן א"כ ע"כ צריך להודות דהוי רק מום עובר ואין שוחטין עלי' וז"ב:

ועוד ראיה ברורה בל"ז דאין בהאלי' משום גדלות וקטנות דהא מה"ט גופא דאמרינן דלא פסל בו חתך וחסרון ופגימה משום דהדרא ברי' ויוכל החסרון להתמלאות והפגימה א"כ מה"ט גופא לא מפסל משום אוזן אחת קטן דהא אם יתמלא החסרון ותחזור לקדמותה לא יה' קטן ג"כ וכל זה ברור כשמש ולידע איזה סחוס ואיזה עור עיין בש"ע סי' ט"ש ובט"ז ס"ק ד' וה' ובתה"ד בפסקים וכתבים סימן רמ"ד ובתשובת מהרי"ל סי' כ"ח והעיקר בתוי"ט במס' בכורות פרק ואו משנה א' בד"ה הסחוס ושם בד"ה אבל לא מן העור. ואחר העיון מבואר דאין בידינו להתיר ע"י שום מים שבאוזן רק אם היא בגדר האמצעי שבתנוך האוזן בפנים אבל בכל המקיף לגדר האמצעי מבחוץ אין בידינו לפסול ע"י שום מום לפי הנראה מהרמב"ם והת"כ והיא העיקר.

ובל"ז באוזן אחת גדולה ואחת קטנה אף אם היא קטנה כל האוזן עם הסחוס ועם הכל היא רח כפול אין בידינו להתיר להשחט במדינה להכניס עצמינו לספק כרת דשחוטי חוץ. דהא להרמב"ם לא הוי מום כלל כמ"ש הרמב"ם בפ"ב והל' איסורי מזבח. ואף שזקני הרמ"א ז"ל בס"ס ט"ש כתב דהסומך על דברי הטור הבנויין על דעת הרא"ש לא הפסיד עכ"ל כוונתו רק באנו מומין שמעצם הדין הן מומין גם לדעת הרמב"ם רק שבזמה"ז שאין לנו מומחין אין דעתו להתיר עפ"י ג' בני הכנסת במומין אלו דלא הוויין לדעתו בכלל מומין מובהקין וגלויים לכל והרא"ש והטור מתירין גם בזה"ז עפ"י בני הכנסת דהויין לדעתם בכלל מומין מובהקין וגלויין לכל ע"ז כתב דהסומך על הרא"ש לא הפסיד דהא דאין מתירין בזה"ז אף שברור לנו הדין היא מילתא דרבנן וקיי"ל בשל סופרים הלך אחר המקיל אבל בזה דמעיקר הדין לא הוי מום לדעת הרמב"ם מאן ספין ומאן רקיע להכריע דלא כהרמב"ם באיסור דאורייתא ומכ"ש באיסור כרת דשחוטי חוץ ואיסור אכילתן החמור ובפרט דכבר כתב הב"ח בסי' ש"ט דבגמרא משמע כפירושו של הרמב"ם מדתופס בגמרא בהא דתנן אזנו אחת גדולה וכו' עכ"ד א"כ עפ"י מום הנ"ל בעצמו אין להתיר כלל וממילא דכשל עוזר ונפל עזור. מיהו אף לדעת הרא"ש דהוי מום מ"מ בהעור אינו מום רק בהסחוס כמ"ש. והוא ברור בס"ד.

ומום האחר שכתב מע"ל. בדאי ירך שנשמט מפורש במשנה ובגמ' והרמב"ם דהוי מום. והטור כתבו בזמה"ז להיות נשחט על ידו עפ"י ג' בני הכנסת אך זה ודאי צריך לידע בבירור גמור שנשמט לגמרי ויצא ממקומו ולאו שנתנדנד דודאי כל המומין קבועין הוא בענין אשר לא יוכל להרפא כמבואר בגמ' בכורות דף ל"ז ע"ב ודף מ"ז ע"א במשנה ובגמרא:

וכן מבואר ברמב"ם פ"ג מהלכות בכורות והמפורשין בתורה הקדושה או במשנה וגמ' התורה שבכתב או שבע"פ מעיד דאינו מתרפא ובנד"ד שנתרפא ודאי מעיקרא לא נשמט רק אולי נתנדנד קצת או שהי' צולע רק מחמת כאב הכאה כאמרם ז"ל במסכתא חולין אימר שגרונ' נקטא ומה שכתב מע"ל שאומרים שבהמה כזה אינו ראוי עוד לעבוד' הנה מבין כותלי מכתבו נראה שכוון מע"ל להא דאיתא בגמ' דבכורות דף ל"ז ע"א ובטל ממלאכתו וז"א חדא דאינו רק קושית המקשן ולא קיימא במסקנא ועוד דאף לפי הה"א של המקשן. היינו דנימא דלא הוי מום קבוע רק אם בטל ג"כ ממלאכתו. אבל אינו חוזר ונתרפא ודאי בעינן אבל אם המים נתרפא משום ביטול מלאכתו לא שרינן. והשלישי דבטל ממלאכתו דאיתא שם בגמרא. לאו מלאכת עבודה היא רק האבר מפעולתו אשר נברא ליה כמו האוזן שיהיה בטל משמיעה ע"ש א"כ בנד"ד הרי לא בטל הרגל ממלאכתו דהיינו הליכה דהא הולך כדרכו וזה ברור:

ומ"ש כת"ר וז"ל וכעת גם כן ניכר שהעצם הבולט קצת למעלה מן הכסלים כדרך כל הבהמות בולט ברגל א' יותר מן הרגל השני המוכה עכ"ל לא הבנתי דאדרבה אם היה המוכה יוצא ממקומו ונדבק למעלה היה הוא בולט יותר מן השני דהרי הולך עליו בטוב. א"כ בודאי נדבק היטב ואינו תולה למטה. ואם ט"ס היא במכתבו וצריך להיות רגל המוכה בולט יותר כדרך בוקא דאטמא דשף. מ"מ אינו מוכח מזה דיצא לגמרי ממקומו דודאי יצא לגמרי כולו מן הבוכנא דאיעכול ניבי' לא בעינן אבל יצא לגמרי בעינן וא"כ אין בזה משום שחול רק משום כסול אתינא עלי' והוא מום בפ"ע כמבואר במשנה ובגמרא בדף מ"ם ע"א וברמב"ם ובטור הנה בזה אין לדיין אלא מה שעיניו רואות דאם יראה מעלתו שהוא ודאי ממש כמו שמבואר בטור ענין מום זה דמבואר שם הלשון היטב ענין של המום זה ודאי כבר כתב זקני הרמ"א דהסומך על הטור הבנוי ע"פ הרא"ש להתיר גם בזמה"ז ע"פ ג' בני הכנסת לא הפסיד וכל זה ברור כשמש:

תוכן העניינים

השיב משה יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה