השיב משה יורה דעה· רבי משה טייטלבוים מאוהעל
שאלה מח
שלום אקרא לכבוד ידיד ה' ה"ה הרב הגאון המפורסם לקצוי ארץ וים רחוקים החסיד ועניו נ"י ע"ה פ"ה מופת הדור מוה' משה נ"י אבד"ק שינאווי יצ"ו:
אחד"ש באתי לבקש ולהעתיר מכבודו שימחול על כ"ת ולהשיבני ע"י מוכ"ז חוות דעתו דעת תורה הקדושה ואציע לפני כ"ת עניני היות אנכי עשיתי שידוך עם בני השנון והנחמד שי' עם אחד מיושבי כפרים מחזיק נכסים והיה המדובר בינינו שיסלק תיכף וקודם כתיבת התנאים הפציר בי שאמתין לו הסילוק עד ר"ח אייר תקס"ה ושיוסיף עשרים אדומים ושלא יתאחר זמן הסילוק מר"ח אייר תקס"ה וזה התנאי היה בינינו קודם כתיבת התנאים ועל אופן זה הכנסתי עצמי בזה השידוך וכן מבואר בהתנאים שיסלק בר"ח אייר תקס"ה וזמן הנשואין הוגבל בר"ח חשוון תקס"ו וגם היה מדובר בינינו קודם כתיבת התנאים שמחויב להחזיק הזוג וליתן אותם בק"ק ליסקא דווקא באמרי בשגם אם יתן לי מלוא ביתו כסף וזהב לא אתן את בני השנון שי' להיות בכפר ותוכן כוונתי היה שבני שי' ידור במקום תורה ויראה ק"ק ליסקא אשר מליאה סופרים וכן קבלתי בכתב מפורש על אופן היותר מועיל ובק"ג ממחו' והנה לא סילק ליום המבואר בהתנאים ועד הנה לא סילק ופעם אחד כתבתי אליו איך לא סילק השיב בכתב שהסילוק בידו לסלק קודם החתונה וגם הוגד לי ופלוני אמר לי איך שברצון מחו' לגנוב את לבבי ולהחזיק הזוג בכפר גם נתוודע לי בבירור גמור שמחו' הוא כפוף ונכנע תחת חותנו הנגיד ואיננו ברשות עצמו לעשות שום דבר בלתי הסכמת חותנו והן היה אצלי במחיצתי חותנו נ"י ואמר לי בפירוש שבענין המזונות בק"ק ליסקא יעשה כאשר יחפוץ וכאשר יכשר בעיניו יעשה ורצוני שמחו' יתן לי בטחונות על המזונות ויש לו ואינו רוצה והנה בי"ד סי' רל"ו בט"ז ס"ק י"ג ובנקה"כ שם ס"ק י"ג האריך וכתב ז"ל גם מה שמחלק בין תנאי שהעיקר תלוי בו לתנאי זמן כו' דמה בכך שאין עיקר הזווג תלוי בו סוף כל סוף כיון שתלוי התנאי בזה וכתב שם בתנאי' שלנו מתחלה נעשה השידוך סתם ואח"כ מתנין ומפרשין הזמן ממילא כיון שמתחלה נעשה השידוך בסתם ואירע אחר כך אונס בשאר התנאים שאין התנאים מתבטלים בכך יעו"ש וא"כ בנד"ד שהי' לנו מדובר קודם התנאים שיסלק בר"ח אייר תקס"ה ומחו' העביר הזמן וגם אם מחו' ירצה להתחכם ויאמר שלא הי' לו מעות בעת ההיא לסלק עכ"ז הלא הש"ך בח"מ ס' ק"א ס"ק ג' פסק כר"י דאונסא כמאן דלא עביד ואונס רחמנא פטרי' אמרינן אבל אונס רחמנא חייבי' לא אמרינן ולא יוכל לחייב אותי הן להחזיק השידוך והן להחזיר לו ההוצאות גם לדעתי אונס דשכיח הוא כי גם לעתיר נכסין מזדמן לפעמים שאין להם לסלק לזמן ואמרינן בנדרים דף כ"ז ע"ב דלמא אונסא דמגלי שאני פירש"י דזמנין דלא משתכחי בהאי גיסא ע"ש וא"כ ה"ה בנד"ד ובגיטין דף י"ד ע"ב בהאי דאמר לעשרה כתבו ותנו גט לאשתי כו' אם מת אחד מהן הרי זה גט בטל ואף להפוסקים כר"י בגיטין ד' י"ח שנים משום עדים וכולם משום תנאי ואף דשם לא הי' תנאי מפורש בתנאי כפול מ"מ כיון דאמר כולכם אמדינן דעתי' שלא נתרצה רק על דעת כן ותנאי שקודם מעשה אינו צריך להיות כפול כש"כ בנד"ד שהייתי מקפיד ואמרתי בפירוש קודם כתיבת התנאים שרצוני שיסלק דוקא בר"ח אייר תקס"ה ועל דעת כן הכנסתי א"ע ובאה"ע סי' נ' כתב הב"ש ס"ק י"ד וקודם הנשואין אפילו אם רוצה לישא רק רוצה לשנות קצת מהתנאים חייב בבושת דאל"כ בקל יוכל למצוא צדדים להשמט ועי"ז יצא מחשבתו אל הפועל ע"ש גם בנחלה ליהושיע כתב דלהכי נקרא תנאים בלשון רבים שיקוים ככל התנאים וכתב באם הגבילו זמן אז זמן אין לו תמורה ואיכא קפידא בזמן דוקא ואם עבר זמן בטל ענינו ולא אמרינן דהזמן נעשה לזירוז יעו"ש בסי' ק"א ומכ"ש בנ"ד שאני הקפדתי ע"ז מאוד וגם הסמ"ע בס' רמ"ה ס"ק ב' כתב וז"ל וטעם זה אינו שייך כ"א בשלא קיים האחד מהצדדים האחד מהדברים שקיבל עליו שזמנם קודם נשואין דאז לא ירצה צד השני להכניס בכו או בתו לחופה והמניע' מצד זה שלא קיים הבטחתו וכיון שהוא הגורם הבושת מש"ה חייב בקנס ולכן דעתי שמחו' אין לו לתבוע אותי בשום דבר גם המתנות שנתן. וגם בזה אשר רצוני שיתן לי בטחונות הצדק אתי בזה ת"ל. כי גם אם היה הסילוק לזמן המבואר בהתנאים הלא מבואר בח"מ בסי' ע"ג סעיף י"א בקינה שדה ויש עליו עוררים יע"ש והיינו משום דדמי למקח טעות או משום דדמי אקנייתא עדיין בעין ומכ"ש בנד"ד אשר גוף התנאים הוא קנין אתן ואני לא הבטחתי בשום אופן ופעם למחו' להאמין לו גם לפי הנשמע אשר מחו' הוא מבזבז נכסיו גם כן ובזה כל היראים ושלימים מחזיקים אתי וגם הרב בוצינא קדישא המפורסים מוה' מנחם מענדיל פריסטקר ענה ואמר בפירוש באם לא ירצה מחו' ליתן לי בטחונות על המזונות רשאי אני ומותר לעשות שידוך עם בני שי' כי אם לא יתן בטחונות נראה בעליל וניכר שלא יקיים ובני שי' הוא בעזה"י עילוי ושנון ומתמיד בלימודו ומן הראוי לצדד בתקנתו שידור במקום תורה ויראה ואחר שמחו' לא סילק בזמנו ידו על התחתונה בכל הענינים ולאשר נזדמן מוכ"ז ועדיין לא הי' לי פנאי לעייין לחדש דבר על דרך פלפול וסברא גלל כן אמרתי להציע לפני כ"ת דברים כפשוטים וגופא דעובדא היכי הוי ובטוח אני בגודל צדקתו שיתאמץ במצוה רבה כזו ולהשיבני דבר ע"י מוכ"ז למען עשות חיזוק לתורה אחרי שת"ל בני שי' כל מגמותיו ללמוד בתדירא כידוע לכל שער עירנו ואם מחו' לא יתן בטחונות אין רצון יראי ה' להחזיק השידוך ומבוקשי למחו' לכתוב גם בדבר המתנות וההוצאות כי מחו' בוודאי יבקש עלי עלילות בעד ההוצאות והמתנות וכבר נתקלקלו המתנות ואינם שוים רק ערך חצי שוים. גם זאת לדעת שבתנאים לא נכתב שום חרם דברי אנכי המתאבק בעפר רגלי חכמים דשית ומצפה על תשובתו הק' דוד כ"ץ ראפפורט.
תשובה ע"ד אשר נשאלתי ממופלג בתורה ויראה מו' דוד כ"ץ ראפפורט מק"ק ליסקא ולא רציתי להשיב מפני הכבוד לנכבד הנ"ל שלא לעבור על מה שגבלו ראשונים שלא השיב לאחד מן הצדדים בדרך א"כ כמ"ש זקני הרמ"א ז"ל בחו"מ סי' י"ז סעיף ה' בהג"ה אך לגודל הפצרתו וכדי לעשות משמרת לתורה לקנקן חדש שיתמלא ישן ולא ישאר ריק ח"ו לסבת היותו באחד הכפרים כי הרבה המקום גורם אמרתי לכתוב תשובתי להרב המגיד דק"ק הנ"ל אשר הוא ממונה לדין ולראב"ד ובוודאי כתורה יעשה אחר החקירה משני הצדדים וזה החלי בעזר צורי וגואלי:
ואען ואומר דמה שמבואר ביו"ד סי' רל"ו סעיף ו' בהג"ה באיש ואשה שעשו שידוכין ועשו חרם לינשא לזמן קבוע וא' העביר המועד דאינו נאמן לומר שהיה אנוס שיתחייב עדיין שכנגדו בשבועתו דמשמע להדיא דאם ידוע אונסו חייב שכנגדו עדיין בשבועתו וכן משמע עוד ממ"ש להלן שם ומ"מ אם רצה לפטור משבועתו כו' ע"ש והנה מלבד מה שהאריכו בזה ב"ח והט"ז והש"ך בנה"כ שם והש"ך בח"מ סי' ק"א אעורר בקושיא חדשה דהלא לפי המבואר בי"ד סי' רכ"ח סעיף מ"א דבדבר שלא היה מחויב בלא שבועה אם נשבע לעשות דבר לזמן פלוני ועבר היום שוב איכו מחויב באותו שבועה וא"כ הכא שהשידוכין כעשו מתחלה שהנשואין יהיו לזמן פלוני א"כ אין אחר זמן זה שום חיוב חרם על שום צד מהצדדים אפילו על צד שהעיכוב היה מצדו וכ"ש על צד שכנגדו ועיין בחו"מ סי' ק"א בסמ"ע ס"ק ד' דאם קכו מידו על יום פלוני ונאנס באותו יום ה"ז פטור מקנין זה ואפילו עבר האונס ולא בא עי"ש וא"כ כאן שהאחד עיכב הן אם עיכב באונס הן אם עיכב ברצון מ"מ הצד שכנגדו היה אנוס במה שלא קיים באותו יום דאין לך אונס גדול מזה דשכנגדו מעכב א"כ אף שעבר האונס שוב אין עליו שום חיוב ואף על המחבר בש"ע שם בסי' רל"ו ס' ו' יש תימה רבה דאף שלא ביאר המחבר דאם נאנס חייב שכנגדו עדיין לקיים שבועתו ואפשר לומר דעתו דלא מהני אונס בזה מ"מ קסה דתלה דין זה בהאי דינא דשנים שנשבעו לעשות דבר א' ועבר א' מהן על השבועה ובאמת לדעתי נראה ברור דאף אם בהאי דינא דשנים שנשבעו היה הדין דמ"מ אסור להשני לעבור מ"מ בנידון זה דשידוכים אין על שכנגדו שום נדנוד אחר שעבר אותו יום ואבאר זה דהנה מקור הדין דשנים שנשבעו לעשות דבר א' הוא מרבינו ירוחם ומהגהות מרדכי במס' שבועות עיין בב"י ובב"ח ובנה"כ והראיה שהביא הגהת מרדכי הוא מפ"ק דסוטה ד' ט' ע"ב וד' יוד ע"א דאיתא שם והוא יחל להושיע את ישראל אמר ר"ח בר חנינא הוחל שבועתו של אבימלך כו' ע"ש ורבינו ירוחם הביא ראיה ממדרש תהלים סי' ס' שהשיב דוד לארמיים שהם פרצו גדר תחלה שנאמר מן ארם ינחני בלק מלך מואב וגם בימי כושן רשעתיים ע"ש והשתא נחזי אנן דאילולי ראיות הללו אפשר היה עולה על דעתינו דאם שנים נשבעו זה אל זה שלא להרע א' לחבירו כיון שלא היה תנאי מפורש לכל א' ע"מ שיקיים חבירו ג"כ השבועה הוי אמינא דאף אם א' עבר מ"מ אסור לשני לעבור דאם זה רשע שעבר על השבועה מ"מ לא הותר להשני להיות רשע ולעבור על השבועה ולכך הוצרכו הגאונים הנ"ל להביא ראיות חזקים כראי מוצקים מפ"ק דסוטה ומהמדרש ומשם בארה כיון דשניהם נשבעו וכרתו ברית זה לזה וודאי דכל א' נשבע אדעת שיקיים חבירו ג"כ שיהא כריתות הברית קיים ולא באופן אחר ואנן סהדי בכך אבל בהאי דנשבעו שישאו זא"ז ודאי דאף אם הוי אמרינן בנידון דלעיל בנשבעו שלא להרע א' לחבירו כמו באברהם ואבימלך ויעקב ולבן דאף אם הא' עבר אסור לב' לעבור מ"מ כאן בנשואין וודאי פטור השני אם א' עבר דבשלמא בנידון דאברהם ואבימלך ויעקב ולבן כ"א יכול לקיים אף שחבירו עבר דאף שזה עושה לו איזה רעה מ"מ יכול הוא שלא לעשות לו רעה בזה הס' עולה על הדעת דאף שזה רשע הוא לא ירשיע אבל כאן בנשואין דאין זה יכול לקיים בלא זה וכיון שזה עיכב הנשואין הרי שכנגדו אנוס וכיון דהשבועה היתה על יום ידוע והי' אנוס באותו יום שוב נפטר מאותו שבעה דלא היתה רק על אותו יום דוקא וכדברי הסמ"ע הנ"ל וגדולה מזו נראה ברור דאף המעכב פטור מהשבועה אחר עבור אותו יום לא מבעי' אם הי' אנוס באותו יום והי' העיכוב באונס דודאי שוב לא חלה השבועה כנ"ל אלא אף אם עיכב ברצון ועבר על השבועה באותו יום מ"מ מה שעבר אין ואף אם ישא אח"כ מ"מ לא יתקן בזה מה שכבר עבר על השבועה אבל אחר עבור אותו יום שוב אין עליו שום חיוב שבועה גם על המעכב כיון שלא הי' השבועה רק אותו יום ומכ"ש דאין על שכנגדו שום נדנוד שבועה או חרם ודוקא שם הוצרך הסמ"ע לומר כיון שנאנס באותו יום דאל"כ הי' בטל זכותו מחמת שלא בא באותו יום אבל כאן בשבועה ודאי דאף אם הזיד באותו יום מכל מקום אחר עבור אותו יום שוב אין כאן שבועה כלל כנ"ל ברור ואבאר כל זה בראיות ברורות בעזה"י וא"כ קשה על הש"ע דפסק דעל המעכב חל החרם והכה הט"ז שם בחו"מ סי' כ"א נדפס שם בהשמטות וכתב דברי הסמ"ע הנ"ל דזה תולה בהא דסי' שכ"ח ביו"ד ע"ש ולפי דבריו הרי ידיעת הפכים בשוה וא"כ הא דסי' רכ"ח תולה בדברי הסמ"ע הנ"ל דאם נימא כהסמ"ע א"כ אין שום חיוב שבועה אחר עבור יום המוגבל א"כ דברי הסמ"ע הוא יסוד המחצב בענין זה ע"כ נשובה ונחקורה האם דברי הסמ"ע קיימין להלכה או לאו ונ"ל להביא ראי' לדברי הסמ"ע הנ"ל דהנה במס' תמורה דף י"ח ע"ב דמקשה אהא דהעיד ר' פפייס כו' ולרבא דאמר כיון דעבר עליו רגל אחד בכל יום ויום עובר בבל תאחר מעצרת בעי למיכלי' אמר ר' זביד א' רבא כגון שהי' חולה בעצרת ור"ל הולד כמ"ש רש"י במס' ר"ה ד' ו' ע"ב ר' אשי אמר מאי חג דקתני שבועות ואידך כל היכא דקתני פסח תני עצרת ומקשה א"ה מאי אסהדותי' דר' פפייס ומשני לאפוקי מדר"א דאמר ולד שלמים לא יקרב שלמים קמ"ל דקריב עכ"ל הגמרא והנה בקושית הגמרא אי הכי דממרוצת הלשון נראה דקאי אהא דמשני כל היכא דקתני פסח כו' או דקאי על תירוץ ר"א דהוא תירוץ אחרון והאי ואידך הוא סיומא דתירוצא קמא והבן. אבל שני הפירושים לא יתכנו דאיך תולה הקושיא בזה לכך פירשו רש"י ותוס' דקאי על השני תירוצים דהיינו דאם הוי אמרינן דלא כרבא הוי אתי שפיר דאשמועינן לאפוקי מדרבא עכ"ד אבל הוראת פשט הלשון אי הכי וודאי יתכן יותר דקאי על תירוץ ר"א רק מחמת הכרח משום דאין מובן מפני מה קשה על תירוץ ר"א טפי מעל תירץ ר"ז משמי' דרבא לכך הוכרחו רש"י ותוס' לפרש דקאי על ב' התירוצים אבל לי כראה דהקושיא קאי דווקא על תירץ ר"א דעל תירוצו של ר"ז לק"מ בהקדים דנ"ל הכרעה מסוגיא דידן למה שנחלקו הפוסקים בח"מ סי' ד"א בקיבל עליו שאם לא יבא ליום ידוע יתבטלו זכיותיו או שיהי' חבירו נאמן בטענתו ויטול כל מה שיטעון ונאנס באותו היום אף שלא בא ג"כ ליומא אחרא אחר שעבר האונס כתב הסמ"ע דפטור כיון דנאנס בזמן המוגבל והט"ז בסימן ד"א שם ונדפס בהשמטות כתב דתניא בפלוגתא כמש"ל בשמו ועיין באו"ת דמפקפק ג"כ וכתב דראי' שהביא בפרישה מהירושלמי שכתב התומים דנהפוך הוא ואי"ה לקמן נדבר מזה רק על של עתה באתי דנ"ל הכרעה מסוגיא דידן כהסמ"ע דכיון דנאנס ביום המוגבל אף שעבר האונס ולא בא מ"מ פטור דכיון שהיה אנוס ביום המוגבל שוב אין מחויב לבא דהא הפ"י בר"ה דף ה' כתב דדוקא לענין בל תאחר דג' רגלים אמר רבא דאחר ג' רגלים עובר בכל יום משא"כ לענין העשה דרגל אחד ע"ש והנה אשתמיטתי' סוגיא דתמורה הנ"ל דאיתא בפירוש כן לענין העשה דרגל אחד ע"ש והנה אחר שתמהתי כן מצאתי לבעל קרבן ראשיה במס' ר"ה שתפס בזה על הפ"י והנה עדיין אינו מובן מפני מה תלה הש"ס בתמורה הקושיא על הא דרבא דבכל יום עובר הלא בל"ז ג"כ קשה למה לא הקריבו בעצרת והנה ראיתי לבעל קרבן ראשית שם במס' ר"ה שכ' דהקושיא תולה בזה דבלא הא איכא למימר שהיה המקדיש חולה ול"ק ישלחנו ע"י שליח דא"כ לא יקיים מצות סמיכה והאי עשה והאי עשה כיון דהוא שב ואל תעשה לא בעינן בעידנא דמעקר לאו כו' לכך הקשה מהא דכל יום ויום עובר א"כ לא הוי עשה שהזמן גרמא וא"כ הוי עשה השוה בכל וסמיכה אינו שוה בכל עכ"ד ויפה דיבר אף שיש קצת לפקפק ויהי' איך שיהי' אם כתיר' הק"ר הנ"ל או לא מ"מ מבואר מהגמ' דתמורה הנ"ל דעיקר הקושיא של הגמר' הוא מש"ז דבכל יום ויום עובר בב"ת היינו בעשה דבאת שמה והבאתם שמה כמו שפי' רש"י שם וזה פשוט דהא קיי"ל דברגל א' ליכא בל תאחר דאם הקושיא אינו תולה בזה למה מייתי המקשה הך לענין קושיתו וא"כ כיון דזה הוא יסוד הקושיא אם כן מה משני כגון שהיה חולה בעצרת הלא מ"מ קשה דתיכף אחר שהבריא מחליו עבר בכל יום ויום אעשה ולמה שהו עד החג והיה צריך לשנות כגון שהיה חולה מעצרת ועד החג והלשון שהי' חולה בעצרת משמע שרק בעצרת הי' חולה ואף אם נימא דלא כהק"ר רק דגם בלא זה דבכל יום ויום עובר גם כן קשה למה לא הקריבו בעצרת ועברו בעשה וכמו שהקשה הש"ס במס' ר"ה בל"ז ואין זה עיקר הקושיא גם שם בתמורה מ"מ כיון דאמר רבא דבכל יום ויום עובר ג"כ קשה מה משני שהיה חולה בעצרת דמה בכך מכל מקום איך עברו אעשה אחר כך בכל יום ויום עד החג אלא ע"כ צ"ל דהיכי אמרינן דכיון שעבר רגל א' עובר בכל יום בעשה כשלא היו אנוסים ברגל דהיא הזמן המוגבל שקבעה התורה להעברת העשה דבאת שמה כו' דהיינו ברגל דאז באים שמה ואז עוברים בכל יום בעשה דהבאתם שמה אבל כשהיו אנוסים ברגל שהוא הזמן המוגבל להבאה ולא היו יכולים להביאה שוב פטורין אח"כ אף שעבר האונס וזה מוכח מהגמרא הנ"ל והיינו ממש כסברת הסמ"ע והשתא ניחא דמקשה על תירוץ של ר"א אי הכי מאי אסהדותי' דר"פ דבשלמא לתירוץ של ר"ז משמי' דרבא אמרינן הא גופא דכיון שהיו אנוסים ברגל אף שעבר האונס אח"כ פטורין ואינם עוברים בעשה אבל לתירוץ של ר"א קשה דלא קמ"ל מידי ודוק ולדעתי היא ראיה מכרעת כמו דשם דכיון דהם אנוסים ברגל בזמן המוגבל שוב אינם חייבים אח"כ אף שאינם אנוסים דאל"כ לא הוי משני מידי הש"ס כגון שהיה חולה בעצרת ואף דאם אינם אנוסים בזמן המוגבל עוברים אח"כ בכל יום מ"מ כשהם אנוסים בזמן המוגבל שוב פטורים, אח"כ הה"נ בנידון הסמ"ע דכיון שהיה אנוס בזמן המוגבל שוב פטור אח"כ אף שעבר האונס כנ"ל:
ועוד נ"ל להביא ראיה להסמ"ע מגמ' דנדרים דף כ"ז ומגמרא דכתובות ד' ב' ע"ב דשם בנדרים מקשה אמ"ד דמהני טענות אונס ושם בכתובו' מביא ראיה למ"ד דאין אונס בגיטין מהאי גברא דאמר אי לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין להוי גיטא ובא לסוף תלתין ופסקי' מברא ואמר להו חזו דאתי ופירש"י בריש כתובות שבאתי ואמר שמואל לא שמי' מתיא ופירש"י בגיטין דף למד לא שמי' מתי' דלא מטא עד הכא ואמאי הא מינס איתניס מחמת דפסקי' מברא עד כאן דברי הגמ' הנ"ל וקשה מה הקשה משמואל או מאי ראיה מייתי דלמא טענת אונס מהני ושמואל הא לא אמר רק דלא שמי' מתי' ור"ל דעכשיו לא קיים התנאי עדיין כיון שלא בא לתוך העיר כמו שפירש רש"י בגיטין דלא מטי עד הכא ור"ל דה"א כיון דלא אמר בהדיא אי לא אתינא לכאן שמי' מתיא אף שלא בא לתוך העיר ממש קמ"ל שמואל דלא שמי' מתי' דסתם אתינא היינו ממש למקום שיוצא משם וא"כ לא קיים עדיין התנאי ועיין בגיטין דף ל"ד ע"א בגמ' שם לקיומי' תנאי' קא בעי והא לא איקיים תנאי' ועיין שם רש"י ד"ה לקיומי' תנאי' כו'. ועי' בתוס' ד"ה ואי משום גלוי דעת ע"ש ואף שהוא באונס מה שלא קיים התנאי בזמנו מ"מ נ"מ דצריך עדיין לקיים התנאי תיכף כשיעבור האונס דהיינו כשיבא מעברת לצידו ואם לא יקיים התנאי אז לא להוי גיטא משא"כ אם הוי אמרינן דשמי' מתי' א"כ לא היה צריך שוב לבא כלל תוך העיר וא"כ אין קושיא ואין ראיה מהא דשמואל א"ו מדהקשה הגמ' ומייתי ראיה מדשמואל ש"מ כמ"ש הסמ"ע דכיון שהיה אנוס בזמן המוגבל אף אם עבר אח"כ האונס ולא מיקיים לית לן בה א"כ הקשה הגמ' שפיר דמשמע דבסוף תלתין פסקי' מברא א"כ מה נ"מ אי שמי' מתי' אי לא מ"מ הגט אינו גט וא"צ שוב לבא כלל א"ו דלא מהני טענת אונס כנ"ל ברור לכאורה:
ומיהו יש לבעל דין לחלוק ולדחות ראיה זו דהא אף אם נימא כהסמ"ע מ"מ קשה קצת דמה הקשה הגמ' או מה ראיה מייתי מהא דשמואל דלמא שמואל לא אמר רק דלא שמ' מתי' דלא מיקרי ביאה אבל הגט באמת לא הוי גט מטעם אונס רק דנפקא מינה להתלמד במקום אחר היכא דלא אניס ובא כה"ג דלא שמי' מתי' א"ו דצ"ל דזה פשיטא דלא שמי' מתיא כיון שלא בא לתוך העיר דמה לי שהוא רחוק מן העיר או קרוב לעיר מ"מ הרי לא בא ולא הוי צריך שמואל לאשמועינן הך ואיהו גופא דאמר חזו דאתאי לא נתכוון לומר שיהא ביאה זו ביאה גמורה רק כוונתו הרי באתי עד מקום שביכולתי לבא ומה שלא באתי לתוך העיר הרי אתם רואים שאנוס אני וכאלו באתי וע"ז אמר שמואל דלא שמי' מתיא דהאונס לא הוה טענה אבל אם האונס הוי טענה הוי כאלו בא ושמי' מתי' כיון שביכלתו מה שהיה בא ואידך הוי אנוס וכן משמע בש"ע אה"ע סי' קמ"ד סעיף א' דשם מביא הך דינא דשמואל בזה"ל אמר לה הרי זה גיטך אם לא אבוא בתוך למ"ד יום והיה בא בדרך בתוך למד יום וחלה או שעכבו הנהר ולא בא עד לאחר למד יום הרי זה גט ואפילו עומד וצווח הריני אנוס עכ"ל א"כ ש"מ דזה עיקר הרבותא דטענת אונס לא מהני וכן הוא הפירוש בגמרא דאם הוי גם בזה רבותא דלא מיקרי ביאה אף שהיא סמוך לעיר אחורי המעברת לא הוי שתיק הש"ע מלאשמעינן הך דבש"ע לא נשמע הך דפסק' מברא של אותו העיר בסוף הזמן כמו דמשמע בגמ' דאמר אתא ופסקי' מברא ואמר להו כו' דמשמע דבא וצעק לאנשי העיר א"ו דמלתא דפשיטא היא ולכך הקשה הגמ' ומייתי ראי' שפיר מדשמואל כן צ"ל אפילו אי נימא כהסמ"ע וא"כ לפ"ז גם אם נימא כהסמ"ע ג"כ א"ש דאין לומר דכוונת שמואל הי' כמ"ש דלא מיקרי ביאה כיון שלא בא לתוך העיר דזה היא מלתא דפשיטא כן י"ל לכאורה:
ומיהו מ"מ ראייתי נכונה דאף דמודינא דמלתא דפשיטא היא דלא מיקרי ביאה כיון שלא בא לתוך העיר ממש בשלמא אם אמרינן כהסמ"ע שפיר מייתי הגמ' ראי' או מקשה מדשמואל דאין לומר דכוונת שמואל רק דהא לא מיקרי ביאה ונ"מ להתלמד במקום אחר דלא הוי אנוס דזה הוא מלתא דפשיטא כמ"ש אבל אי אמרינן דלא כהסמ"ע קשה שפיר דנימא דכוונת שמואל הוא רק דלא שמי' מתי' וצריך עדיין לקיים התנאי דלא למהוי גיטא אחר שיעבור האונס ואשמועינן הא גופא דאף אם נאנס בזמן המוגבל מ"מ אם לא קיים אח"כ כשעבר האונס הוי גט ודלא כהסמ"ע והא וודאי רבותא גדולה היא ואין סברא לומר מלתא דפשיטא היא דוודאי מסתבר כהסמ"ע דרק אם לא אתא בתוך תלתין אמר דלהוי גט ואז הוי אנוס וההיפך מזה הוי רבותא גדולה עכ"פ וא"כ ליכא קושיא ולא ראי' מהא דשמואל א"ו מדהקשה ומייתי ראי' מהא דשמואל ש"מ כהסמ"ע כן נ"ל ברור בס"ד. ודוחק לומר דהוי קים להו לבעלי הש"ס דשמואל הכשיר הגט תיכף אף אם יבא אח"כ כשיעבור האונס לכך הוקשו או מייתי ראי' מיניה דא"כ הו"ל להש"ס לפרש ועיין בקידושין דף ע"ט ע"ב בגמ' שם כי עבד עובדא במכחישתו ע"ש רש"י ותו' הרי מבואר דאף במעשה שהי' בימי שמואל מפלפלים בעלי הש"ס דלמה כך הי' או כך הי' א"כ ה"כ י"ל כן דלמא כך כוון שמואל או כך כוון שמואל ואם הוי קים להו לבעלי הש"ס כאן הו"ל לפרושי א"ו דהעיקר כהסמ"ע.
ועוד דמדברי שמואל עצמן דאמר לא שמי' מתי' יש ראי' להסמ"ע לפי מה שביארתי דהא לא הוצרך שמואל לאשמעינן דלא מיקרי ביאה וכמו דמשמע באה"ע כמ"ש רק מה דאמר לא שמי' מתי' היינו לומר דאין אונס בגיטין או דאונסא דמגלי ושכיחא הו"ל להתנות כתירוץ הגמ' בכתובות ובנדרים א"כ בשלמא אם נימא דאם הוי מהני טענת אונס בגיטין או במקום דמהני טענות אונס כגון בממון כה"ג ובאונס ל"ש דשוב א"צ לקיים התנאי אף אחר שעבר האונס כמ"ש הסמ"ע א"כ הוי שייך שפיר לומר בכה"ג שמה מהי' כיון דעשה את שלו ובא עד מקום שיכול לבא והוי כמו שכבר קיים התנאי דאונסא כמאן דעביד כמבואר בירושלמי שהביא הש"ך ושוב א"צ לקיימו כלל ואין חילוק כלל בין אם הי' מקיים התנאי לגמרי ובין כה"ג שהי' אנוס לכך הוי שייך שפיר לומר שמה מתי' דהוי כמאן דבא ממש ואין הפרש כלל לכך במקום דלא מהני טענת אונס ורוצה לאשמעינן זאת דטענת אונס לא מהני שייך שפיר לומר ודי באמרו לא שמי' מתי' דמהלשון הנ"ל מבואר דטענת אונס לא מהני דאם הוי מהני טענת אונס הוי שמי' מתי' כנ"ל משא"כ אם נימא דלא כהסמ"ע וא"כ אף אם הוי מהני טענת אונס מ"מ לא הוי שייך לומר דשמי' מתי' כיון דהוי צריך עדיין לקיים התנאי כשיעבור האונס ואיך נימא דשמה מתי' דמשמעו שכבר קיים התנאי ואם כן אם רצה שמואל לאשמעינן דלא מהני טענת אונס או משום דאין אונס בגיטין או משום דהוי אונסא דשכיחא הרי לא כשמע זה מאמרו לא שמי' מתי' דהא אף אם הוי אמרינן דמהני טענת אונס הוי אמרינן דלא שמי' מתי' וצריך עדיין לקיים התנאי וכיון דרוצה שמואל לאשמעינן דלא מהני טענת אונס הי' לו לומר איזה לשון דמבואר מיני' דלא מהני טענת אונס א"ו דהעיקר כהסמ"ע א"כ שפיר נשמע מאותו הלשון דלא מהני טענת אונס ושפיר אמר שמ אל ושפיר מייתי הש"ס ראי' מיני' במס' כתובות ושפיר מקשה מיני' במס' נדרים ואף אם תדחוק לומר דקים להו להש"ס כמ"ש מ"מ מהא דשמואל גופא יש ראי' ודו"ק ולדעתי מוכרע כהסמ"ע בס"ד מלשון הש"ע באה"ע דאמר ולא בא עד לאחר למ"ד אין להביא ראי' ולומר דאף אם הוי טענת אונס מועיל מ"מ הי' צריך לבא אח"כ די"ל דרבותא קמ"ל וקאמר שבא אחר ל' יום, מ"מ לא מהני טענת אונס ומ"ש התומים שם בסי' כ"א דהראי' שהביא בפרישה נהפוך הוא עיין עליו הנה לפי פירוש הפרישה צדקו דברי התומים דהא קיי"ל כמאן דגריס דעביד בדלית ולא דעבר בריש כמו שהביא הש"ך ראיה מהא דר"י פקיד לברתי' ואף דהוי אפשר לדחות ראיה זו מ"מ מוכח כן מהא דאיתא שם בירושלמי פרק האומר לדעתי' דרשב"ל היאך צריך למעבד כו' ע"ש ומפני שראיתי שבדחי' זו לראית הש"כ והראיה הנ"ל מהא דאמר לדעתי' דרשב"ל כו' דקדמני התומים וכיוונתי לדבריו בזה ע"כ לא כתבתיו בביאור כי כבר כתוב עם הספר בתומים ע"ש וא"כ לפי פירוש הפר שה מוכח מהירושלמי להיפך אבל פי' הפרישה במח"כ דחוי' מעיקרו מלבד מה שדחה התומים לפירושו וכתב דלדבריו העיקר חסר ע"ש יש לי ראיה ברורה ומוכרעת דליתא לפירושו וגם מוכח מראיה זו ג"כ בבירור דהגירסא דעבר ברי"ש ליתא והעיקר דעבד בדלי"ת וגם יהיו נדחים עפ"ז כל מה שפירש התומים בהירושלמי הנ"ל הן מה שפירש דאיירי דלא היה אונס רק בסוף הזמן ובזה תולה הפלוגתא דר"י סבר דהו"ל להקדים הן מה שפירש דמיירי באין האונס ידוע רק שהוא טוען כן הכל נפיל בבירא דהא בירושלמי דגיטין פרק מי שאחזו על המשנה הרי זה גיטך ע"מ שתשמשי את אבא מייתי נ"כ שם פלוגתא דר"י ורשב"ל הנ"ל ומסיק שם דר"י ור' בא לא סברין כרשב"ג ר"ל ור"נ בר"י סברין כרשב"ג ור"ל דרשב"ג סבר כל עכבה שאינה הימנה ה"ז גט דהיא אנוסה בדבר שלא קיימה התנאי ואף דהוא לא גירש רק על תנאי זה והנה לפי הגירסא דעבר בר' נהפוך הוא דר"י כרשב"ג ולפי פירוש הפרישה אין ענין הא דר"י כלל להא דרשב"ג וכן לשני הפירושים של התומים אין ענין כלל הא דר"י להא דרשב"ג וברור הדבר דהפרישה והתומים לא ראו רק הירושלמי דקידושין פ' האומר ולא ראו הירושלמי דפ' מי שאחזו הנ"ל וא"כ אין מן הירושלמי הנ"ל לא ראיה ולא סתירה לדברי הסמ"ע הנ"ל והוא ברור כשמש בס"ד ומה שיש לעיין ולפלפל בגוף דברי הירושלמי הנ"ל יבואר אי"ה לקמן בס"ד.
ומ"ש הט"ז שם בסי' כ"א בהשמטות דאפשר לדמות נידון זה דהסמ"ע למ"ש בסי' רכ"ז סעיף ז' לענין אונאה באם יברר שהיה אונס עכ"ד הנה אם הדמיון הנ"ל היה עולה יפה א"כ הסמ"ע לשיטתו שם בסי' רכ"ז ס"ק י"ז דפסק שם ג"כ והוכיח מהטור שם דאע"פ שעבר האונס אח"כ כו' ע"ש אך לפי דעת הט"ז שם בסי' רכ"ז דאם היה לו אמתלא שלא היה יכול לברר שהיה אנוס בהשיעור כו' יכול לחזור עדיין אבל אם היה יכול לברר ושהה אח"כ בלא אונס ולא חזר שוב אין יכול לחזור ע"ש בט"ז א"כ לפי דבריו דמדמה הא דסי' כ"א לשם א"כ גם בסי' כ"א כן הוא דאם היה אנוס באותו יום ואחר שעבר האונס ג"כ לא בא לישבע וטען שהוא מפני שלא היה יכול לברר אז שהיה אנוס באותו יום ולא יאמינו לו לכך לא בא ישבע עדיין אבל אם היה יכול לברר ולא בא אחר שעבר האונס אבד זכותו כן הוא לפי דעת הט"ז שם לפי מ"ש הט"ז כאן דיש לדמות זה לזה אבל באמת במח"כ הט"ז אין הדמיון עולה יפה דאף אם נימא שם כמו שפסק הט"ז מ"מ כאן בסי' כ"א הו' הדין כמ"ש הסמ"ע דבשלמא התם במחילה תלי' מלתא דאמדו חכמים דעתו דאם שתק בכדי שיראה לתגר כו' וודאי מחל דאם לא מחל לא הוי שתיק כולי האי א"כ מה בכך שהי' אנוס תיכף אחר המכירה מ"מ כיון שאחר שעבר האונס שתק בכדי שיראה לתגר כו' ולא חזר בו וודאי מחל דמה לי שתיקה דמקמי הכי או שתיקה דלאחר מכאן משא"כ כאן דאין עליו שום חיוב רק מכח שקיבל על עצמו והרי לא קיבל על עצמו רק על אותו יום ואותו יום הי' אכוס ורחמנא פטרי' ואף שלא בא אח"כ כשעבר האונס הרי לא קיבל על עצמו על אח"כ רק על אותו יום וזה ברור ונ"ל דהט"ז הרגיש בחלישת הדמיון זה לכך חזר מדבריו וכתב ונ"ל דזה תולה בהא דיו"ד סי' רכ"ח סי' מ"א כן נ"ל ברור בס"ד.
ועתה נשובה ונחקורה בהא דיו"ד סי' רכ"ח הנה דעת הריב"ש בתשובותיו שהביאם הב"י בי"ד סימן רכ"ח ובח"מ ס"ס ע"ה מבואר דדעת הריב"ש הוא דאף בהזיד באותו יום מ"מ אין עליו אח"כ שום חיוב שבועה ולמה שכבר עבר לא מעלה ולא מוריד כלל אם יקיים אח"כ או לא רק בדעת הרא"ש בתשובה מראה הריב"ש פנים לכאן ולכאן ע"ש והנה דעת הרשב"א בתשובותיו שהביאם הב"י בי"ד סימן רכ"ח גדר דרכו ונעל נתיבו ומשורכת דרכיו וקשה לירד לסוף דעתו כי מתשובת הרשב"א שהביא שם לראשונה בקרה שהי' שבת מורה כדעת הריב"ש ובהתשובה של הרשב"א שהביא הב"י שם אח"כ דכתב עובר בכל יום ויום על שבועתו משמע דחל השבועה גם אח"כ ושם באותו תשובה עצמו כתב אבל אם נשבע לעשות הדבר ביום פלוני ועבר היום שוב אין חיוב שבועה עליו ולוקה על שעבר על שבועתו ופטור מלעשות אותו דבר שנשבע עליו עכ"ל הרי מבואר להדי' כריב"ש ולכאורה יש כאן סתירה מיני' ובי' באותו תשובה עצמו דאינו מובן ההפרש שבין הרישא וסיפא והנה מה שסותר עצמו התשובה ההיא ברישא עם התשובה הקודמת בקרה שהי' שבת הי' נ"ל דדעתו לחלק בין הי' אונס או מזיד אף דמצד הסברא אין מקום כ"כ לחלק בזה דממ"נ אם חל השבועה אף על אח"כ מו יום ההיא והלאה א"כ אף אם הי' אנוס באותו יום מ"מ יתחייב אח"כ מכח אות' שבועה ואי אינו חל רק באותו יום א"כ אפילו הזיד נמי לא יתחייב אח"כ מצד השבועה כמו בככר דאם נשבע שיאכל הככר היום ועבר היום ולא אכלו שאין חייב עוד לאכלו כמ"ש הריב"ש מ"מ הי' נ"ל כך דעת הרשב"א דהוא דחיק ומוקים אנפשי' דסותרין דבריו זא"ז אי לא נימא כך ולכך הוי אמרינן דבקרה שהי' שבת שהי' אנוס הרי הוא פטור אח"כ אבל בעבר במזיד ולא קיים עובר אח"כ בכל יום ויום כן הי' נראה לכאורה אבל מה יועיל כל זה הלא הרישא והסיפא באותו תשובה עצמו סותרים זא"ז דהא הסיפא וודאי בעבר במזיד איירי כמו דאמר ולוקה כו' ואעפ"כ כתב שוב אין חיוב שבועה עליו ולכאורה הי' נ"ל לומר דההפרש הוא בין הרישא לסיפא בתשובת הרשב"א הנ"ל הוא דיש חילוק בין לזמן בל' ובין בזמן בב' כדברי הט"ז שם בש"ע יו"ד סי' רכ"ח ס"ק כ' ולא כמ"ש הט"ז דליום בל' הוי שני שבועות אחת שיפרע ואחת על השלמת הזמן רק דליום בל' משמע דשבועה זו מתחלת עיקרה ביום פ' ומאז והלאה על כל יום אבל ביום משמע רק ביום זה וכמו שאבאר לקמן אבל זו קשה מתשובה הקודמת דכתב ג"כ לפרעו לזמן כו' ואעפ"כ השיב בקרה שהי' שבת דפטור אח"כ וג"כ קשה מתשובת הרשב"א שהביא הב"י עוד שם אח"כ בנשבע או מנדה עצמו אם לא יפרע עד יום פ' והי' אנוס שלא הי' לפרוע אפילו כסות אין כאן נידוי אפילו ירויח אח"כ ואם הי' לו דבר לשום לב"ח יתירו לו אפילו שלא מדעת המלוה שאין הנידוי מעלה ומוריד בכפיית פריעת החוב אחר שעבר הזמן עכ"ד והנה לכאורה כראה דעד יום הוי כמו ליום ואף אם אפשר לצדד ולומר דעד יום הוי כמו ביום מ"מ קשה מתשובה הקודמת בקרה שהי' שבת כמש"ל ולכאורה נ"ל דההפרש הוא בין רישא לסיפא בתשובה השני' של הרשב"א הנ"ל בין נתחייב כבר או לא כמ"ש הריב"ש בדעת הרא"ש דברישא בנשבע לפרוע הרי נתחייב לשלם בלא השבועה וכן להזמין בתו כו' משמע דכבר נשתדכה וחייב מכח השידוכין אבל בסיפא נשבע לעשות הדבר ביום פ' משמע דבר חדש שלא הי' עליו שום חיוב כלל כנ"ל אבל גם על זה קשה מתשובה הקודמת בקרה שהי' שבת וכן בתשובה שהביא אח"כ קשה שהרי שם בנשבע לפרוע מיירי וע"כ צ"ל דמחלק בתרתי בין ליום ובין ביום ובין אנוס למזיד דהיינו דליום בל' אז אם הי' אנוס פטור אח"כ אבל אם הי' מזיד חייב אחר כך אבל ביום בבי"ת אף אם הזיד באותו יום מ"מ פטור אח"כ ועפ"ז א"ש כל השלשה תשובות של הרשב"א שהביא הב"י שם ולא יהי' ביניהם סתירה ודוק ומה שקשה ע"ז מהגהת זקני רמ"א ז"ל בש"ע יו"ד סי' רל"ב סעיף י"ב שכתב שם מי שנשבע כו' לעשות דבר ביום פ' ונאנס כו' ואם יכול לקיימה אח"כ כו' ומציין ע"ז ב"י סי' רכ"ח בשם תשובת הרשב"א הרי דאפילו ביום בבי"ת ונאנס אעפ"כ חייב אח"כ כשיכול לקיים עיין בט"ז שם בסי' רל"ב ס"ק י"ח מ"ם בזה דלא דקדק בזה ולא נחית לחלק בכך אבל באמת בב"י איתא ליום עכ"ד ובאמת יש תימה רב' על זקני רמ"א ז"ל איך מפרש תשובת הרשב"א השלישית הנ"ל שהביא הב"י בסי' רכ"ח שכתב להדיא דאם אין לו כלל פטור אפילו אם ירויח אח"כ מיהו לפי ע"ש גם באומר ליום כשהוא אנוס פטור אח"כ אף שעבר האונס להרשב"א ובאמת כי בתשובת הרשב"א שהביא הב"י דמורה שמחויב אח"כ דכתב עובר בכל יום לא הזכיר מאונס כלל ולא איירי מהי' אנוס כלל ע"ש והאמת אהוב מן הכל ויורה דרכו דדעת הרשב"א כמ"ש ומיהו קשה להבין טעמו של דבר דקשה ממ"נ כמש"ל דהיינו באומר ליום דאם חל אח"כ השבועת לפי אותו הלשון א"כ גם אם הי' אנוס יתחייב אח"כ כשיעבור האונס. והנראה לי בזה דסברת הרשב"א בזה דאם הי' אנוס א"כ אנן סהדי דאדעתא דהכי לא נדר או נשבע ואין צריך התרה כלל באותו יום כמו בהדירו שיאכל אצלו וחלה הוא כו' כמבואר במשנה נדרים ובי"ד סי' רל"ב סעיף י"ג וכמ"ש הש"ך בחו"מ סי' ע"ג ס"ק ך' כשאומדים הדברים כו' ע"ש אף דשם היא רק אונס ממון וכדברי הש"כ מבואר להדי' בב"י בסי' רל"ב בתשובת הריב"ש ועיין בש"כ ביו"ד סי' רל"ב ס"ק כ"ג א"כ מכ"ש באונס גמור וכן בקרה בשבת ודאי דאדעתא דהכא לא כשבע וכיון דלא חל שבועה על אותו יום הו"ל כנדר שהותר מקצתו והותר כולו כמבואר בי"ד סי' רכ"ט ובסי' רל"ב סעיף ז' אם כן גם אח"כ פטור אבל כשהיה מזיד א"כ לא הותר כלל רק שעבר על שבועתו מ"ה חייב אח"כ שכיון דאותו הלשון גם על אח"כ מורה כנ"ל בדעת הרשב"א אבל באומר ביום דהלשון מורה דלא קיבל עליו השבועה רק על אותו היום א"כ אף בהזיד פטור אח"כ כנ"ל ועיין בש"כ לח"מ סי' ע"ג ס"ק ך"ז דודאי לא מחייב בשבועה רק במבטא ועיין בי"ד סי' רי"ח סעיף א' בהמחבר ורמ"א שם ובט"ז שם בס"ק ב' ובש"כ ס"ק ב' ע"ש ואף מהא דמבואר בהג"ה סי' רל"ב ס' י"ב בשם תשובת הרא"ש בקהל שעשו חרם על ה' שנים וקבעו זמן שיתחיל כו' ע"ש מבואר דלא אמרינן בכה"ג נדר שהותר מקצתו הנה המעיין בתשובת הרא"ש שם כלל ז' סי' ב' יראה מלשונו ההיפך שהשיב וז"ל לא ידעתי טעם לביטולה כי לא הותרה לא כולה ולא מקצת' וכי בשביל שלא קיימוה בזמן שקבעו בין שהיו שוגגים בין שהיו מזידים תבטל התקנה מי התירם שתבטל עכ"ל הרי להדיא דשם לא הותרה מקצתו רק שלא קיימוה אבל בהותרה מקצתו ודאי ראוי לומר כיון דהותר מקצתו הותר כולו ואין חילוק בין הותר מעצמו או ע"י התרה דבכל ענין אמרינן הותר מקצתו הותר כולו רק לענין אם בעינן להחליף דבריו יש חילוק כמבואר בסי' רכ"ט בש"כ ס"ק ד' וע"ש בט"ז ס"ק ה' ובנ"כ שם מ"ש על הט"ז ובסימן רל"ב סעיף ז' ח'. וכאן א"צ להחליף כיון שאין אומר כלל להעמיד דבריו כמבואר בט"ז סימן רל"ב ס"ק י"ג ובש"כ שם ס"ק י"ז ואף דזקני הרמ"א ז"ל כתב בהג"ה בסי' רל"ב ס' י"ב בדברי תשובת הרא"ש הנ"ל בקהל' שעשו תקנה וחרם ובאותו זמן היו אנוסים ונראה שהוציא כן ממ"ש הרא"ש שם בין שהיו שוגגים דהיינו שכחו והוי כאנוסים א"כ מבואר מהרא"ש דאף באנוסים בהתחלת הזמן חל אחר כך ולא הוי נדר שהותר מקצתו כו' מ"מ גברא אגברא קרמית דבאמת הרא"ש דפוסק להדיא בקרה בשבת דחייב אח"כ אבל הרשב"א דפוסק בקרה בשבת דפטור אח"כ ס"ל דהוי נדר שהותר מקצתו כן י"ל ואף דאם היה אנוס בקצת היום ודאי אין סברא כלל דשוב יפטר מטעם נדר שהותר מקצתו שאני התם דנדר א' הוא שיפרע באותו יום ואם יפרע ברגע אחרונה לא עבר כלל על שום שבועה אם כן כשהיה אכוס במקצתו עדיין לא הותר כלל דהא בל"ז שהי' אנוס אין כאן העברת שבועה במה שלא פרע במקצת היום ותחלת השבועה הי' רק על זה שיפרע באותו יום ומה לי שהי' אנוס במקצתו יפרע בשאר היום משא"כ כשהי' אנוס בכל אותו היום או בשעה אחרונה עיין בסי' רל"ב ס' י"ב בהג"ה בפלוגתא דהר"ן והאגודה ע"ש דכיון דעבר כל היום ולא פרע א"כ לא הי' אכוס בודאי היה עובר על השבועה אף להסוברים דחל השבועה גם אח"כ דמ"מ נשבע שיפרע באותו יום ולא פרע וזה פשוט וכמ"ש להדיא הב"י בשם הרשב"א דעבר על שבועתו אף אם יפרע אחר כך רק בכאן דהי' אנוס לא עבר על השבועה דאדעתא דהכי לא נשבע אם כן הוי הותר מקצתו כו' כנ"ל ברור בדעת הרשב"א ז"ל ושוב אין חיוב אח"כ כנ"ל והוא נכון מאד בס"ד:
ולפי מה שבארתי בדעת הרשב"א יצמח מזה דין חדש בהקדים סוגיא דנדרים דף ך"ז ע"א ההוא גברא דאתפיס זכוותי' בב"ד כו' שם א"ל רבא אנוס כו' וכ"ת קטלא שאני כו' ושם ע"ב ולר"ה מכדי אסמכתא היא כו' ומסיק שם והלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקני מיני' בב"ד חשוב עכ"ל הש"ס עי' רש"י בד"ה והוא דלא אנוס באונסא דמוכחא לאינש כי האי דלעיל דפסקי' מעברא עכ"ל ודברי רש"י הנ"ל פליאה נשגבה דאדרבא אונסא דמגלי' כי האי לא איכפת לן כלל כמבואר להדיא לעיל בגמרא ומוכרח מהא דשמואל ואם אכוס באונסא כי האי קני ומלבד שדברי רש"י הנ"ל הם פליאה גם כן תמוה דהו"ל לרש"י לומר דלא אניס גם באונסא דמוכחא כו' ולומר דאף בזה כאונס דהאי איירי ויהיה מאיזה טעם שיהיה אבל הלשון של רש"י משמע דרק באונס כזה איירי ולא איירי כלל באונס דלא מגלי' והוא תימה על תימה דלמה לא נימא דאיירי גם באונס דלכ"ע מבטל הקנין ומלבד כל אלה שפת יתר היא ברש"י ומה בעי רש"י בזה והנ"ל בזה דהא באמת קשה על מה דפסק והלכתא כו' והוא דלא אניס דלמה לו למפסק הלכתא הלא ידוע דקיי"ל כרבא לגבי ר"ה דבתרא הוא ובפרט דלא מתרץ מידי על קושית רבא ורבא מייתי ראי' ממשנה מפורשת. וע"ק דהאי והלכתא שלא כסדר דמעיקרא אמר אסמכתא קני' ואח"כ אמר והוא דלא אניס ואין זה ענין לדיני אסמכתא רק הוא דין בפ"ע דאונס מבטל הקנין ואח"כ אמר והוא דקני מיני' בבד"ח דהוא שייך לדין אסמכתא דקנין בבד"ח מבטל האסמכתא וקני ולמה עשה פירוד בין הדבקים וכך הול"ל והלכתא אסמכתא קני והוא דקני מיני' בבד"ח והוא דלא אניס ונראה דכל זה הי' קשה לרש"י ז"ל ולכך פירש דלא איירי כלל באונס דלא מגלי' דע"ז אין מן הצורך למפסק הלכתא כלל כמ"ש וגם אין זה מקומו כאן דאף בלי אסמכתא האונס עצמו מבטל הקנין רק דאיירי באונסא דמוכחא ובלא אסמכתא אינו מבטל הקנין כדמוכח משמואל לעיל רק מטעם אסמכתא ואבאר זה דהא הטעם דקנין בבד"ח מבטל אסמכתא כתבו הפוסקים משום דכיון דהקנה בבד"ח גמר ומקנה והסמ"ע בח"מ סי' ר"ז ס"ק מ"ב כתב הטעם בשם המרדכי משום דהפקר ביד הפקר ע"ש וכן הוא דעת הר"ן בתחלת דבריו שם בסוגיא דנדרים הנ"ל דכתב והוא דקנו מיני' בבד"ח כלומר דאלימי לאפקועי ממונא כגון בי' דינא דר' אמי ור' אסי עכ"ל ובודאי ר"ל משום הפקר ב"ד דכעין זה אמרינן במס' גיטין פ' השולח דף ל"ו ע"ב לענין פרוזבול דהוי מטעם הפקר ב"ד כמו דאמר רבא שם וע"ז אמר שם בש"ס כי תיקן הלל כו' ור' אמי ור' אסי דאלימי לאפקועי ממונא ע"ש וע"ש בתוס' ד"ה דאלימי לאפקועי ע"ש וכן הוא דעת הגאון ודעת האלפסי שהביאם הר"ן בנדרים שם דהאי קנין הפקר ב"ד נגעו בה ונקדים עוד דאמר לעיל בסוגיא הנ"ל וכ"ת קטלא שאני והנה הפשיטות היא דמיתה שהיא עונש חמור אמרינן בי' אונס רחמנא פטרי' משא"כ בעונש קל ולכאורה אינו מובן דמה"ת לחלק כיון דגילה התורה דאונס ראוי לפטור דמה יעשה הלא אנוס הוא א"כ אף מעונש קל ראוי לפטור ונ"ל דכך הוא קושית הש"ס דנחזי אנן דשני מיני פטור אונס יש א' דאם חייב איזה עונש או בשביל איזה דבר שעשה או בשביל שלא עשה איזה דבר אז אמרינן דאם הי' אנוס על העשי' או על המניעה רחמנא פטרי' מעונש דמה הו"ל למעבד כיון דאנוס הוא ב' דאין כאן עונש כלל רק שקיבל על עצמו שיתן או שימחול איזה דבר או שאוסר על נפשו דבר מה אם יעשה או אם לא יעשה ואח"כ עשה או אם לא עשה הרי מתנתו או מחילתו קיים וכן מה שאסר על נפשו ואם הי' אנוס אז על העשי' או על המניעה בזה לא שייך אונס רחמנ' פטרי' דהא אין אנו רוצים לעונשו כלל רק מה שקיבל ע"ע על אופן זה וכיון שהיה כן הרי קיבל על עצמו ומה איכפת לן שהי' אנוס ומה שאייטי' להכי אונס רחמנא פטרי' רק הטעם הוא דודאי אדעתא דהכי שהי' אנוס לא קיבל על עצמו כמו שכתבו שם הר"ן והרא"ש במשנה דנדרי אונסין דודאי אדעתא דהכי לא נדרי' וזהו לדעתי דברי הש"ס וכ"ת קטלא שאני ר"ל דקטלא שהוא עונש שייך לומר אונס רחמנא פטרי' משא"כ בזה דאין כאן עונש רק שקיבל על נפשו ובטל זכוותי' על אופן זה ומה לן לאנסו מ"מ הרי ביטלן על אופן זה וע"ז אמר והתנן נדרי אונסין כו' וגם בזה אין כאן עונש רק דאדרי' על אופן זה א"ו דאמרינן דודאי אדעתא דהכי שיהי' אנוס לא אדרי' ה"ה נמי אמרינן אדעתא דהכי שיהי' אנוס לא בטיל זכוותי' ואפשר דהש"ס נתכוון לשניהם דלמא קטלא שהוא עונש חמור מאד חס רחמנא משא"כ בשאר דברים וגם נתכוון לזה דמידי דעונש שאני ממידי דלאו עונש רק שקיבל על עצמו או אחר נטל עליו על אופן זה לאסור עליו את שלו שיש לו כח לאסור את שלו על כל מי שרוצה וממש מבואר כן להדיא בפי' הרא"ש שם בד"ה וכ"ת כו' דמעיקרא כתב הרא"ש דכתיב ושפטו העדה ואחר כך כתב קטלא דאתי ממילא כו' ע"ש היטב שהוא ממש כדברי היוצא מזה דשני מיני פטור אונס יש א' בדבר שהוא עונש אמרינן רחמנא פטרי' דמאי הו"ל למעבד. ב' דבר שאינו עונש רק בא מצד שקיבל על עצמו או אחר נטל עליו דאמרינן אדעתא דהכי לא קיבל על עצמו או האחר לא הטיל עליו על אופן זה והנה מקשה שם מדשמואל ומשני אונסא דמגלי' שאני כיון דאיבעיה ליה לאתנוי' ולא אתני איהו דאפסיד אנפשי' ע"כ והשתא נחזי אנן דודאי חילוק זה דבין אונסא דמגלי' לאונס דלא מגלי' לא שייך רק בענין השני של פטור אונס דהיינו רק במקום דאנו אומרים דאדעתא דהכי לא קיבל על נפשו דלא אסיק אדעתי' אבל באונס דמיגלי' דמסיק אדעתי' ולא אתני ש"מ דקיבל על עצמו אף באופן זה עיין רש"י ד"ה דלמא אונסא דמיגלי' שאני אבל בענין הראשון של פטור אונס דהיינו מצד עונש דאמרינן רחמנא פטרי' ודאי אין חילוק כלל בין אונסא דמיגלי' לאונסא דלא מיגלי' דודאי אף אם נאנס באונסא דמיגלי' מ"מ פטור מעונש דמ"מ לא עשה בבחירת עצמו רק שנאנס ואונס רחמנא פטרי' וזה ברור לכל מי שיש לו מוח בקדקדו דאטו אם נאנס באונס דשכיח יתחייב מיתה או מלקות וכדומה איזה עונש וזה ברור והשתא נחזי אכן כיון דמסיק הגמ' דבנידון זה דאתפיס זכוותי' בב"ד דהוי אסמכתא ולא קני אלא אם כן שקנו מיני' בבד"ח וזה מועיל רק משום הפקר ב"ד ויש להבין למה יפקירו ממונו של זה ומאיזה טעם וצ"ל דהיינו משום דלא קיים מה שקיבל עליו בפני הב"ד וא"כ הוא מטעם עונש א"כ לפ"ז אם אנוס הוא אף באונס דמיגלי' אין ראוי לענשו דרחמנא פטרי' מעונש דמה הו"ל למעבד הא מ"מ אתניס א"כ ממילא דאין הב"ד מפקירין את מעונו והוי אסמכתא ולא קני כללו של דבר דמצד קבלתו על עצמו הוי אסמכתא ולא קנ' ומטעם עונש ג"כ ליתא מחמת שנאנס ואף באונסא דמיגליה רחמנא פטריה וזה שמסיק והלכתא אסמכתא קני' והוא ר"ל היכא אסמכתא קני' דלא אנוס ר"ל באונס דמוכחא כפי' רש"י דאונס דלא מוכחא בלא"ה מבטל המעשה ולא קני מטעם אונס ואין ענינו לאסמכתא רק אונס דמוכחא כגון האי דפסקה מעברא דאין מבטל המעשה מטעם אונס אבל כי מצטרף בהדה אסמכתא מבטל הקנין ומפרש הטעם והוא דקנו מיניה בבד"ח דזה מועיל לבטל האסמכתא והיינו משום הפקר ב"ד מטעם עונש וכמש"ל וכיון דהוא אנוס אף באונס דמוכחא מ"מ אין ראוי לענשו וא"כ לא הוי הפקר ב"ד וממילא הוי אסמכתא כנ"ל ברור בדברי רש"י והוא כפתור ופרח בס"ד. וכ"נ ברור לדינא להסוברים דקנין בבד"ח מועיל רק מטעם הפקר ב"ד דאף אם אנוס באונס דשכיח מבטל המעשה במקום שצריך בד"ח משא"כ במקום שא"צ בד"ח עיין בס"ס ד"א בסמ"ע ובב"ח ובט"ז משא"כ להפוסקים דכתבו דהטעם משום דגמר ומקנה דלדדהו אף במקום שצריך בד"ח לא מהני אונס דשכיח ודו"ק היטב כי נכון הוא בס"ד.
והנה לפ"ז נחזי אנן דאמרינן דבכל דבר דמקבל אדם על עצמו או מטיל על אחרים על איזה אופן מסתמא דעתו אף אם יהיה אונסא דשכיח מדלא אתני דהא ודאי אסיק אדעתי' אונס דשכיח ולכך במדיר חבירו שיאכל אצלו אם היה אנוס באונס דשכיח הרי הדרתו קיים דודאי אדריה אדעתא דהכי כיון דנא אתני וכמ"ש הב"י בשם רבינו ירוחם בי"ד סי' רל"ב והביאו הש"כ בסי' הנ"ל ס"ק ך' ע"ש אם כן אם נשבע איזה אדם שיפרע ביום פ' או שיבא ביום פ' ואח"כ נאנס באותו יום ולא בא או לא פרע א"כ לפי מה שבארתי ממלקות ומעונש של עובר על שבועה פטור על מה שלא קיים שבועתו באותו יום ולא בא אף אם נאנס באונס דשכיח אמרינן דחל שבועתו כיון דלא אתני מ"מ לא יענש כיון שהיה אונס ורחמנא פטריה ואינו דומה להידירו חבירו שיאכל אצלו ונאנס באונס דשכיח דהדרתו קיים ואסור להנות מנכסיו דש"ה דכיון דאדריה אדעת' דהכ' ג"כ אדרי' מדלא אתני' ועל עיקר הנדר שלא יהנה מנכסיו איננו אנוס לכך אסור להנות אבל הכא שעל גוף עברתו על השבועה הוי אנוס א"כ פטור מעונש אף שנשבע ע"ד כך ואין לחייבו משום שבועת שוא דהא נשבע על שאין בידו דהא אם הוא אנוס אין בידו לעשות כיון שנשבע סתם ואפשר היה שלא יהיה אנוס רק שאין זה יוצא מכלל שבועתו ומ"מ עונש לית ליה דרחמנא פטרי' אף באונס דשכיח כמ"ש רק דההפרש הוא באם נאנס באונס דשכיח הרי הי' כאן העברת השבועה רק דפטור מעונש דאונס רחמנא פטרי' אבל אם נאנס באונס דל"ש לא הי' כאן העברת השבועה כלל דאדעת' דהכי לא נשבע א"כ לפ"ז באם נשבע שיפרע ליום פ' בלמ"ד והיה אנוס ביום פ' אם הי' אונס דל"ש דאז לא חלה השבועה כלל על אותו יום דאדעת' דהכי לא נשבע אם כן ממילא דאינו חל אף על הימים הבאים דהוי נדר שהותר מקצתו וכמו הא דסי' רל"ב סעיף ז' כיון דהיו ביניהם אביו ואחיו ואדעתם ודאי לא אסר גם לזרים שעמהם הותר דהוי נדר שהותר מקצתו וכמו הא דסי' רכ"ט בהי' ביניהם שבתות ויום טוב כיון דהותר על אותן הימים הותרו גם שאר הימים רק דשם בסימן רכ"ט צריך התרה וכאן באונס או בקרה אותו יום בשבת לדעת הרשב"א ל"צ התרה דודאי לא נשבע לחלל שבת בקום ועשה והותר מקצתו בלא התרה כמו הא דסי' רל"ב סעיף ז' והותר כולו משא"כ אם נאנס באונס דשכיח אף דעונש לית ליה מ"מ חל על שאר הימים הבאים אחריו וזה ברור דהא לא הותר מקצתו כלל דהא אדעתא דהכי נשבע ואינו יוצא מכלל השבועה רק משום דעבר על השבועה באונס אין כאן עונש אבל לא הותר כלל א"כ עה"ת לא יחול על הימים הבאים אחריו וזה ברור לדעתי בס"ד:
ולפ"ז י"ל דגם זקיני הרמ"א ז"ל בסימן רל"ב סעיף י"ב בהג"ה מודה דהוי נדר שהותר מקצתו בכה"ג רק דשם בהאי דינא דקהל' שהיו אנוסים בהתחלת הזמן י"ל דאיירי באונס כהאי דשכיח ובאמת מקור הדין דתשובת הרא"ש לא היה שם רק שהיו טרודים בעסקיהם דשכיחא ושכיחא כמבואר שם להדיא וכן שם בתשובה בין היו שוגגים היינו דאולי שכחו מחמת טרדא ודאי השכחה מצוי' מחמת טירדא וכיון דלא אתני ודאי אדעתא דהכי נשבעו כדי שישימו אל לבם היטב ולא ישכחו ומ"מ כיון דשכחו הרי הן שוגגים ואנוסים ומ"מ הותר מקצתו לא הוי וכן מורה להדיא לשון הרא"ש בתשובה שם שכתב וז"ל ולא הותרה מקצתו ולא כולה כנ"ל ואם כן כ"ע מודים בזה היכא דעל יום אחד אינו חל השבועה מאותן ימים שנשבעו עליהם שוב הותרו כולם רק דבהא פליגי הרשב"א והרא"ש בקרה בשבת דהרשב"א סובר דלא חל על אותו יום וממילא הותרו כולם והרא"ש סובר דגם על אותו יום חל השבועה כמ"ש הטור בשמו בח"מ סי' ע"ג דאמרינן שהשבועה היה שיהא פרוע אז באותו יום ויוכל להיות ע"י שיפרע קודם או שיתן משכון באותו יום ואף אם ישבע שיתן מעות אז באותו יום מ"מ לא הוי נשבע לבטל המצוה דהא לא ידע שהוא שבת ונראה דסובר דשבועה בטעות לא הוי דודאי לא היה נשבע שיפרע בשבת דאמרינן דאף אם הי' יודע מ"מ היה נשבע שיהי' פרוע באותו יום ע"י שיפרע קודם לכך אין כאן שבועה בטעות כנ"ל בדעת הרא"ש וזה ברור למעיין היטב בדברי הטור בח"מ סי' ע"ג וא"כ כיון דחל השבועה על אותו היום שיהא פרוע בו ממילא דלא הותר מקצתו וחל אח"כ אבל להרשב"א דסובר דלא חל על אותו יום דאמודים הדברים שלא נשבע לפרוע שוב לא חל כלל דהוי נדר שהותר מקצתו משא"כ בהזיד דלא הותר כלל או נאנס באונס דשכיח ודאי חל אח"כ כיון דליום בל' משמע מאותו יום ואילך כדברי הט"ז אבל ביום דמשמע רק באותו יום ודאי אינו חל אחר כך דודאי אינו חל רק על מה שמבטא כנ"ל ברור בדעת הרשב"א ודעת הרא"ש והוא ברור כשמש בס"ד ואין להקשות להרשב"א בלא קרה בשבת ולא נאנס דלמה נימא דעובר אח"כ בכל יום על שבועתו ולמה לא נימא כיון דבהימים שמכאן ואילך יש ג"כ שבתות וי"ט וראוי לומר דאמדינין דעתי' דעלייהו לא נשבע כמו דאמרינין בקרה יום הפרעון בשבת להרשב"א וא"כ הוי הימים שמכאן ואילך כנדר שהותר מקצתו והותר כולו דלק"מ דהא באמת לא נשבע כלל על מכאן ואילך רק דהרשב"א סובר כיון דנשבע לפרוע ליום פ' משמעותו דהשבועה שיהיה מכאן ואילך כבר פרוע כיון שיפרע באותו יום וא"כ כיון דלא פרע באותו יום עובר מכאן ואילך על כל יום שאיננו כבר פרוע וא"כ השבועה דיהיה כבר פרוע חל ג"כ על שבתות וי"ט כללו של דבר דמכאן ואילך הוי כהרשב"א כמו באותו יום להרא"ש אבל על אותו יום סובר הרשב"א דהשבועה הוי רק שיפרע בו ולא שיהא פרוע וזה נכון מאד למבין בס"ד אבל באומר ביום בב' סובר דמשמעות השבועה רק שיפרע באותו יום אבל על מכאן ואילך אין כאן חלות השבועה כלל.
ועוד נ"ל בדעת הרא"ש דלשטתו אזיל דסובר דהוי ב' שבועות א' על גוף הפרעון שיפרע. ב' שיפרע באותו זמן וא"כ אף אם שבועה השנייה בטלה שבועה הראשונה קיימת ולא שייך בזה הותר מקצתו כיון דהוא שבועה בפ"ע וכמבואר בסימן רכ"ט בי"ד סעיף ב' ע"ש וגם זה נכון ואם נימא כן אינו עובר בכל יום ויום רק דשבועה חל עליו שיפרע והבן וא"ל דבנשבע לחבירו לא שייך נדר שהותר מקצתו כמבואר בי"ד סי' רכ"ט סעיף ב' דזה טעות דשם בהתיר לו חבירו מקצתו איירי דהוי כהתקבלתי דכיון דפרע לו מקצת או ויתר מקצת לא נפטר מהשאר משא"כ במה שהותר או ע"י התרה או ע"י דלא חל מעיקר' ודאי הוי הותר מקצתו ע"ש בט"ז ס"ק ה' וז"ב:
ועכשיו שבארתי ההפרש לדעת הרשב"א בנשבע ליום פ' ונאנס באותו יום דאם נאנס באונס דשכיח חל עליו השבועה מכאן ולהלן ואם נאנס באונס דלא שכיח שוב נפטר מידי שבועה חל עלי ביאור אם עניות הוי אונס דשכיח או לא כדי שנדע אם לא פרע מחמת אונס עניות אם חל עליו השבועה מכאן ואילך או נפטר לגמרי מידי שבועה והנה הש"כ כתב בסי' רל"ב ס"ק כ"ב בשם תשובת מהר"מ גלאנטי דאם אסר עצמו בבשר ויין אם לא יפרע לזמן פ' וירד מנכסיו קודם הזמן דפטור משבועתו ור"ל דמותר בבשר ויין וכתב עליו הש"כ ז"ל ופשוט הוא ע"ש מזה משמע דעניות אונס דלא שכיח הוי או שכיח ולא שכיח ע"ש בש"כ ס"ק כ' דאם הוי שכיח לגמרי הוי ראוי לאסור בבשר ויין כיון דלא אתני וזה פשוט בדעת מהר"מ גלאנטי והש"כ הנ"ל ועיין בתשובת מהרי"ט חלק א' סי' א' דהוכיח דעניות הוי שכיח ובאמת כדבריו מבואר בירושלמי דהביא הר"ן בנדרים ד' ס"ד ע"ב וכמו כן מבואר להדיא בהגהת זקני רמ"א ז"ל בסי' רכ"ח סעיף י"ב בהג"ה ודברי הש"ך ומהרמ"ג צ"ע וגם בדברי מהרי"ט שם יש לפקפק דמ"ש שם לחלק בין ההוא דנדרים שהזמינו לכבודו לנידון דידי' שהוא ממש כנידון דמהרמ"ג הנ"ל מופרך מכח עובדא דרבא וגם שם בעובדא דרבא הוי לדעת חבירו ע"ש גם מ"ש ראי' מהר"ן שכתב בטעמא דר"ה תמה אני עליו שכתב ראי' לסתור דהא לא קי"ל כר"ה רק כרבא וא"כ ליתא להאי טעמא לפי האמת אך בזה דכתב דעניות הוי אונס דשכיח צדקו דבריו וא"כ לפ"ז דינו של זקני הרמ"א בסימן רל"ב סעיף י"ב בהג"ה באין לו לשלם כשהגיע הזמן ואח"כ השיגה ידו דחל השבועה ע"ש הוא קיים אף להרשב"א עכ"פ באומר ליום בל' ודו"ק:
מיהו יש מקום אתי לומר דאף באונס דשכיח לא חל השבועה כלל ובנידון דמהרמ"ג ומהרי"ט והש"כ אינו אסור בבשר ויין והוא דיש ליישב פרש"י דנדרים הנ"ל באופן אחר ממה שישבתי לעיל והוא דהי' קשה לרש"י תרתי חדא כמ"ש באופן הראשון דלמה לן לפסוק הלכתא דוודאי קיי"ל כרבא דבתראה הוא:
וע"ק מה דאמר בגמ' בפשיטות והוא דלא אניס סתם משמע דכל אונס מבטל התנאי הא אשכחן אונס דלא מבטל כגון אונס דמגלי' והכי הול"ל והוא דלא אניס באונסא דלא מגלי'. וע"ק לעיל דמשני דלמא אונסא דמגלי' שאני משמע דמספקא לי' מלתא הא לרבא מוכחא מהא דשמואל. לכך הי' נראה לרש"י דהא דהגמ' משני אונסא דמגלי' שאני היינו דרוצה לתרץ אף למ"ד יש אונס בגיטין אבל למ"ד אין אונס בגיטין בלא"ה לק"מ משמואל ע"ש בר"ן דנדרים לכך קאמר הש"ס ודלמא דמספקא לי' מילתא דלמא אין אונס בגיטין א"כ אין לנו הכרע לחלק בזה א"כ מה"ת לחלק לכך פסק הגמ' והלכתא והוא דלא אניס דהיינו באונס דמוכחא דהא קי"ל אין אונס בגיטין ואף דבריש כתובות ד' ב' ע"ב אמר שם בגמ' ללישנא קמא דרבא דאין אונס בגיטין ודלמא אונסא דשכיח שאני היינו דמנ"ל לרבא זה דחידוש גדול הוא דאין אונס בגיטין דלמא טעמא דשמואל משום זה אבל לאחר דמסיק רבא סברא דנפשי' קאמר חוב אין לחלק בזה דמה"ת לחלק כיון דאין לנו הכרע לכך פסק הלכתא והוא דלא אניס גם באונס דשכיח אבל באונס דלא מגלי' לא אצטריך למפסק הלכתא דוודאי קיי"ל כרבא כן י"ל בדעת רש"י וגם זה נכון בס"ד אבל מה אעשה שהרי בטלה דעתי נגד כל הפוסקים הנ"ל ועיין בי"ד סי' רל"ב במ"ש הב"י בשם רבינו ירוחם והש"ך שם בס"ק כ' ועיין בתוס' כתובות ד' ג' ע"א ד"ה איכא דאמרי ע"ש:
מיהו נראה דאף אם באמת החילוק שבין אונסא דשכיח ובין אונס דל"ש קיים ויציב אף לפי האמת מ"מ נראה דהחילוק הזה לא יתכן רק אם מקבל עליו איזה דבר על תנאי כגון הא דבטל זכוותי' על תנאי דלא יבא או הדירו מנכסיו על תנאי אם לא יאכל אצלו או דלהוי גיטא אם לא יבא או בנידון דמהרי"ט שאסר על עצמו בשר ויין אם לא יפרע דאז אמרינן שפיר דאף אם מה שלא בא או שלא אכל או שלא פרע הי' באונס מ"מ כיון דהוי אונס דשכיח אדעתא דהכי קיבל עליו כיון דלא אהני אבל היכא שאינו מקבל עליו שום דבר רק נשבע סתם שיעשה דבר זה ביום פ' דאז לא מסתבר כלל דנשבע אדעתא דהכי שאפילו אם יהי' אנוס באונס דשכיח שלא יוכל לעשות כך מ"מ יעשה דהרי זה דבר שאי אפשר דאיך יעשה אם לא יוכל לעשות ואם הי' נשבע בפועל כך מפורש הרי הי' שבועת שוא מעיקרא דהוי נשבע על דבר שא"א כמו שמבואר בי"ד סימן רל"ו סעיף ד' וא"כ איך אמדינן דעתי' דודאי אדעתא דהכי נשבע אדרבא איפכא מסתברא דודאי אמרינן דמסתמ' לא נשבע לשוא ואף אם נשבע עבר על שבועת שוא ולא חייל כלל וז"ב כשמש לדעתי א"כ לפ"ז בהאי דינא דהרשב"א דנשבע לפרוע ליום פ' אין חילוק כלל להרשב"א בין נאנס בל"ש או באונס דשכיח דאף אם נאנס באונס דשכיח מ"מ אין השבועה חל כלל באותו יום וממילא דלא חל אח"כ כנ"ל ברור ואדרבא אם הי' אמרינן דהוי כנשבע מפורש ע"ד כך אף אם יהיה אנוס באונס דשכיח לא היה חל כלל השבועה אף אם אינו אנוס כלל דכיון שאם יהיה אנוס הוי שבועת שוא א"כ עבר על שבועת שוא ולא חייל כלל א"כ שוב לא חייל אף אם אינו אנוס דהוי כנדר שהותר מקצתו כמו שכתבתי לעיל דאם אינו חל במקצתו מעיקרא הוי כהותר מקצתו כמבואר בי"ד סי' רל"ב סעיף ח' וראיה לדבר עסי' רל"ו סעיף ד' דמלקין אותו וישן לאלתר וקשה דלמה ישן לאלתר יאסר לישן עד שיהיה פקוח נפש ואף דהר"ן כתב הטעם דהוי כנשבע להמית א"ע והוי כנשבע לבטל המצוה וכדבריו כתב הט"ז סם בסי' רל"ו ס"ק ט' ע"ש הא על זה ב"כ קסה דמ"מ כל כמה דלא הוי פ"נ יאמר דע"ז לא הוי נשבע לבטל המצוה ועכ"ר צ"ל דהוי הותר מקצתו ולפ"ז אין מן הצורך לטעם הר"ן הנ"ל כלל דהא י"ל גם שם דמש"ז שאי אפשר הוי שבועת שוא והוי הותר מקצתו הותר כולו כמו שצ"ל גם לתירוץ הנ"ל של הר"ן ובאמת הב"י כתב משום שבועת שוא ולא חייל והובא דבריו בבאה"ג שם בסי' רל"ו והן אמת שבב"י שלפני לא ראיתי טעם זה רק שהביא לדברי הר"ן ואפשר שהב"י כתב כן בבדק הבית כי בהטורים שלי דפוס ווינעצי' שנדפס כשהי' רבינו ב"י עדיין בחיים חיותו לא נדפס הבד"ה. ואין להקשות על טעם הר"ן דהוי נשבע לבטל המצוה הא בכולל חייל וכדאמרי' במס' שבועות ד' ס"ג ע"ב והוא בי"ד סי' רל"ח סעיף ו' וא"כ הכא הוא כולל דהא אוסר גם בשינה דלאלתר דלא הוי מבטל את המצוה דזה טעות דהאי דינא דכולל רק בנשבע לקיים את המצוה ולא בנשבע לבטל את המצוה ובפרט בקום ועשה דלא אהני כולל עיין במסכת שבועות דף כ"ד ע"א בתוספות ד"ה אלא הן ועיין בי"ד ס' רל"ו סעיף ה' בהג"ה ועיין בט"ז שם ס"ק י"ב ובפרט דלהמית א"ע דוודאי לא חיילא בשום אופן דאין לך דבר שעומד בפני פ"נ וז"ב רק דההפרש הוא בין דברי הר"ן לדברי הב"י דהר"ן סובר דאפשר להעמיד על עצמו שלא ישן עד שימות ולכך לא הוי דבר שאי אפשר רק דהוי שוא משום דאסור להמית עצמו ונשבע לעבור על דברי תורה והב"י סובר דא"צ לזה דבאמת אי אפשר לאדם להעמיד על עצמו בזה כלל ובעל כרחו כופל עליו השינה ולכך הוי שוא וז"ב למעמיק בדבריהם אבל מדברי שניהם נלמד דהיכא דהוי שוא במקצת ולא חיילא שוב לא חייל כלל שבועת ביטוי א"כ ה"נ בנד"ד אם נימא דהשבועה הוא אף אם יאנס ולא יוכל לקיים כלל א"ו דאמרינן דודאי לא נשבע על דבר שא"א משא"כ כשמקבל עליו איזה דבר אז י"ל שפיר שקיבל על עצמו אף על אופן זה כדי שיעשה כל טצדקי קודם שיבא לכך והבן זה כי נכון הוא הוא בס"ד ועיין בתשובת מהרי"ט ח"א סי' א' שכתב דעל דעת כן הי' הנדר שיעשה כל טצדקי דמצי למעבד עכ"ד ולכאורה דבריו תמוהין דהרי אנוס הוא ולא מצי למעבד אבל הכוונה הוא כמ"ש דלכך אסר עצמו על דעת כן כדי שיעשה כל טצדקי דמצי למעבד קודם שיבא לכך ואם יבא לכך יאסר אז וא"כ זה לא שייך בנשבע סתם דאף אם נשבע מפורש שיפרע אף שלא יוכל הוי שבועת שוא ולא חייל דהרי עיקר השבועה על אותו יום לדעת הרשב"א וז"ב ודוק ואף דכתב ביו"ד סי' רל"ו סעיף ב' ואם קיימו דבריו הרי אלו משובחים והוא מהרמב"ם וכתב ע"ז זקני הרמ"א ז"ל וכ"ש שהנשבע צריך לקיים כו' ע"ש משמע דאף בשוא צריך לקיים כשאפשר היינו אם יכול להתקיים כולו דלא יהי' שוא אף שתחלתו הי' שוא וכן מבואר ברמב"ם ובמהרי"ק שורש כ"ב שממנו הוציא הרמ"א הדין הנ"ל אבל היכא דא"א להתקיים כולו ונשאר שוא לא חיילא וא"כ הרי לא יכול להתקיים שלא ישן ב' ימים לכך לא חייל כלל וז"ב ואף דלפי"ז י"ל בנד"ד דאם לא נאנס צריך לפרוע משום הכי גופא כדי שלא יהי' שוא דכיון דנתקיים לא עבר על שבועת שוא כמ"ש מהרי"ק שם בשורש נ"ב מ"מ כיון דהוי שבועת שוא בתחלתו תיכף כשנשבע ודאי אין ראוי לומר דנשבע לשוא.
וגם שם בנידון דמהרי"ק דעת הריב"ש דוודאי לא נשבע שישאנה רק אם תרצה עיין בהג"ה שם סי' רל"ז ס"ב ובש"כ שם ס"ק ח' ע"ש היוצא מזה דוודאי לדעת הרשב"א דעיקר השבועה הוא דוקא שיפרע באותו יום אם לא יפרע קודם וודאי לא נשבע אדעתא דאונס כלל אף באונס דשכיח כנ"ל ברור בס"ד:
ועוד ראיה ברורה לדבר מתשובת הרא"ש כלל ח' ס' ד' והובא בי"ד סי' רל"ו סעיף ט"ז דאם אין לו מה לפרוע פטור מן השבועה ע"ש ואמאי הא מטה ידו? הוי מלתא דשכיח כמבואר מהירושלמי דנדרים שהבאתי לעיל ואם כן אדעתא דהכי נשבע וא"ל דמ"מ אף דחייל השבועה מ"מ הרי עבר על השבועה באונס ורחמנא פטרי' א"כ אמאי אין מחייבים אותו למכור ביתו וכלי תשמישו כמבואר שם בתשובת הרא"ש ובש"ע שם בשלמא אי אמרינן הטעם דוודאי אדעתא דהכי לא נשבע א"כ גם בזה אמרינן דוודאי אדעתא דהכי לא נשבע כמ"ש בתשובת הרא"ש שם להדי' והובא דבריו שם בסי' רל"ב בש"כ ס"ק מ"ב אבל אי אמרינן דהוא נשבע בכל אופן רק דהוא פטור משום אונס דרחמנא פטרי' א"כ כשיכול לקיים באיזה אופן שיהיה צריך למעבד כל טצדקי שלא יעבור על השבועה וכל הון בוז יבוזו לו כדי שלא יעבור על השבועה ובוודאי דאין שום מצוה של תורה נדחית רק משום פקוח נפש וכ"ש חומרא דלא תשא וכמ"ש זקני הרמ"א בא"ח סי' תרנ"ו דבל"ת יתן כל ממונו קודם שיעבור והא דכתב הרמ"א ז"ל בי"ד סי' רל"ב סעיף י"ב בהג"ה דאם אפשר לסלקו בממון הרבה שיתן מקרי אונס עיין בט"ז שם ס"ק י"ז ובש"כ שם ס"ק כ"ג דהטעם הוא ג"כ משום דעל דעת זה לא נשבע ע"ש א"ו דהדבר ברור כמ"ש דבנשבע סתם אף על דעת אונס דשכיח לא נשבע וז"ב ואף דבקרה שהיה שבת סובר הרא"ש דחל השבועה היינו דסובר דהשבועה היה שיהיה יום זה פרוע ע"י שיפרע קודם או שיתן משכון בו ביום אבל בנידון זה שלא היה יכול לפרוע קודם עד שיגבה החובות ולא באו עדיין לידי גוביינא כמבואר שם בהתשובה מודה הרא"ש דהשבועה לא חל כלל וזה ברור וא"כ לפ"ז יצא לנו עוד דין חדש דאם נאנס באונסא דשכיח ולא יכול לפרוע א"כ אם נימא דהשבועה חל רק דפטור מעונש משום דאונס רחמנא פטרי' אם יכול לקיים השבועה ע"י שישכור עצמו ודאי מחויב להשכיר א"ע כדי לפרוע דכל טצדקי דמצי למעבד צריך למעבד משא"כ אם נימא דהשבועה אינו חל משום דאדעתא דהכי לא נשבע א"כ מסתבר דגם ארעתא דהכי שישכור עצמו לא נשבע דלא היה הכוונה רק שיפרע מכל מה שהדין נותן שמחויב לפרוע ממנו היינו מכל אשר לו אבל הא אין מחויב מצד הדין דאין מחויב להשכיר עצמו כדי לפרוע כמבואר בח"מ סי' צ"ז סעיף ט"ו ע"ז לא נשבע אדעתא דהכי וכ"ש הוא ממ"ש הרא"ש בתשובה בנשואי בתו דלא כשבע ע"ד למכור ביתו וכלי תשמישו ואף דיש חילוק בין נשואי בתו לפרעון לענין ביתו וכלי תשמישו ואדרבא אמרינן בנשבע דאין מסדרין ומחויב למכור חלוק מכנסים ואבנט כמבואר בב"י בס"ס צ"ז בשם השובת חזה התנופה ובש"ע שם מ"מ משמע להדיא מלשון התשובה הנ"ל שכתב ולא מיקרי אנוס לפטור משבועה בעוד שיש לו איזה דבר למכור אפילו עד שוה פרוטה עכ"ל משמע להדיא דאם אין לו למכור פטור ואינו מחויב להשכיר עצמו רק דע"ז דימכור כל אשר לו כשבע כדי לדחוק לשלם ולא יצטרך למכור ואדעתא דהכי קיבל עלי' השבועה והוא בכלל משמעות הנ"ל לפרוע דהיינו מכל אשר לו אבל להשכיר אינו בכלל כנ"ל משמעות הפוסקים וז"ב. ולפ"ז באין לו לפרוע באותו יום שנשבע עליו אף אם אמר ליום בל' שוב אין השבועה חל עליו אף אם השיגה ידו ואינו חייב מצד השבועה להרשב"א ודלא כזקני הרמ"א ז"ל בס' רל"ב סעיף י"ב בהג"ה בשם הב"י בשם הרשב"א דהרשב"א לא איירי בתשובה ההיא בנאנס כמש"ל כנ"ל. והנה גם ממקומו הוא מוכרע דדעת הרשב"א דאף באונס דשכיח לא חל השבועה דהא בקרה שהיה בשבת אף דלא ידע שיקרה בשבת מ"מ אינו מסתבר שיהיה זה בכלל מלתא דל"ש שיקרה בשבת וה"ל לאסוקי אדעתי' אולי יקרה בשבת ונימא דנשבע גם אדעתא דהכי א"ו דגם באונס דשכיח לא אמרינן בנשבע סתם דנשבע אדעתא אף שיהיה אנוס דאיך יפרע אז כיון שאין יוכל לפרוע אז א"כ השבועה לא שייכה כלל על זה משא"כ באוסר עצמו בבשר ויין דשייך שפיר לומר דאוסר עצמו אף על אופן זה כדי שידחיק עצמו קודם אבל האיסור חל אז ולא קודם דהא ליום פ' אמר ולא קודם אבל שבועה לא שייך אז כלל על אופן זה וז"ב לדעתי בדעת הרשב"א:
מיהו אחרי שובי נחמתי דבמח"כ דהט"ז כי רבה היא ההפרש שבין ביום בבי"ת ובין ליום בל' לא נהירא כלל דאיך נימא בזה אם נימא כמ"ש הט"ז דכיון דאמר ליום בל' הוי ב' שבועות אחת שיפרע ואחת על הגבלת הזמן וא"כ אם עבר על השבועה דהגבלת הזמן. עדיין השבועה הראשונה שיפרע קיים דאם נימא כן קשה טובא חדא דא"כ אחר אותו יום מכאן ולהלן לא קיימא ר"ל שבועה הראשונה שיפרע סתם בלי הגבלת זמן דהשבועה דהגבלת הזמן ככר עבר עלי' ולא נתקן במה שיפרע אח"כ א"כ למה כתב הרשב"א בתשובה שהובא בב"י והבאתיו לעיל דעובר אח"כ בכל יום ויום על שבועתו הלא בנשבע סתם שיפרע וודאי אינו עובר רק אם לא קיים כל ימי חייו אבל אם פרע קודם מותו לא עבר על השבועה והלשון בכל יום ויום משמע דכל יום שלא פרע הוי עובר על השבועה אף אם יפרע ביום שלאחריו. והן אמת דבנשבע סתם החיוב עליו למהר לפרוע דאולי לא יוכל לקיים אח"כ אבל מ"מ כל אימת שיפרע יפטר לגמרי משבועתו ולא עבר כלל למפרע ועיין בב"ק ד' פ' ע"א ועיין בי"ד סי' רי"ט סעיף א.. וע"ק דאם כן הוא דהוי ב' שבועות א"כ לא שייך בזה כדר שהותר מקצתו דאף אם לא חיילה השבועה דהגבלת הזמן מ"מ חייל השבועה שיפרע כיון דהוא שבועה בפ"ע וכמבואר בי"ד סי' רכ"ט סעיף ב' א"כ נפל בבירא מ"ש להרשב"א דבנאנס לא חייל אח"כ וא"כ התמי' במקומו על תשובת הרשב"א שהביא בב"י בקרה שהי' שבת דהא כתב שם ג"כ לזמן בל' וכן קשה על התשובה שהבי' שם דאם נשבע או כידה עצמו אם לא יפרע עד יום פ' דבאמת לא יכחיש שום אדם דעד יום משמע טפי הזמן להשלמה מליום ועכ"ר צ"ל כמש"ל דליום משמע דהתחלת השבועה הוי באותו יום ומן אז ולהלן אבל ביום משמע דוק' ביום זה והוי כמו זה דתענית ולפ"ז א"ש מש"ל החילוק בין הי' מזיד או אנוס משום נדר שהותר מקצתו וגם י"ל דעד יום אפשר דהוי כמו ביום לפ"ז דמשמעו דחלות השבועה אינו רק עד יום זה ולא יותר מיהו אין צורך לזה כיון דשם איירי בלא היה לו אפילו כסות וכבר כתבתי בהי' אנוס אינו חל אח"כ ואף באומר ליום וגם באונס דשכיח כמו עניות כמש"ל אבל לדברי הט"ז דלא יתכן חילוק זה א"כ קשה מיהו גם אם נימא כן מ"מ החילוק שבין ביום ליום הוא סברא בדוי' ודחוקה ומנין לנו לבדות חילוק כזה שלא נתפרש בגמ' ופוסקים ובאמת משמעות דליום משמע ג"כ רק ליום פ' שמפרש להדיא ואין במשמעותו שום חיוב על ימים הבאים ובוודאי בשבועת ביטוי אינו חייב רק מה שמבטא וחילוק זה היה יתכן יותר לענין זה דקרה בשבת שכתב הרא"ש בתשובה דמחויב לפרוע הוי שייך קצת חילוק זה דביום משמע בתוך היום אבל ליום הוי כמו עד יום דמשמע שיפרע עד יום פ' ובלשון נדרים עד ולא עד בכלל עיין בי"ד סי' ר"כ סעיף י"א י"ב ובח"מ סי' מ"ג סעיף כ"ז וש"ך שם ס"ק מ"ה ע"ש ועיין בא"ח סי' תפ"ט סעיף א' ובט"ז שם ס"ק ג' דבי"ת משמע בתוך ואף דכתב שם דלמ"ד משמע ג"כ להבא לענין לעומר ע"ש מ"מ לא קאי להבא דידי' רק על המפורש דידי' דהיינו שם על עומר שהביאו וכאן על יום פ' שיבא כמו דמפרש ליום פ' ויתכן שיפרע בעת שיבא אח"כ יום פ' דהיינו קודם שבא אבל ימים הבאים אח"כ אין כאן כלל דהא פי' בהדיא ליום פ' ח"ב והנה הט"ז עצמו סותר דבריו אח"כ שכתב נמצא דעת הרשב"א דאם עשה ממנו ב' דברים כו' שאמר אעשה דבר זה ביום פ' או ליום פ' כיון שעבר אותו זמן אין חלה השבועה אח"כ עכ"ד והוא תמוה דהא כתב לעיל דאם אומר ליום בל' הרי הוא ב' ענינים לכך נ"ל דכוונת הט"ז אינו דאם אמר ליום בל' הוי ב' ענינים אף שאמר במאמר א' ולא עשה ממנו ב' דברים דמדקדוק קל כזה דאמר בל' אין להוכיח היפך דיבורו שאמר במאמר א' ואין כאן רק שבועה אחת שיפרע לזמן פ' כמו דמפרש הט"ז להדיא בפסק דין רק מ"ש לעיל החילוק הנ"ל כוונתו כיון דכתוב בתשוב' הרמב"ן שהוא הרשב"א בלשונו ליום בל' דלשון זה לא שייך כל כך בהגבלת זמן מזה מבואר דאיירי בחילוק לשני ענינים אבל לדינא אין חילוק כלל בין ליום ובין ביום רק החילוק הוא בעשה ממנו ענין א' או שני ענינים ומ"ש הט"ז אח"כ אלא שלא הביא דברי תשובת להרמב"ן כו' דמזה משמע כחלק בין אומר ליום כו' י"ל ג"כ כוונתו דמה שחידש שיש הפרש בין עשה ממנו ענין א' לעשה ממנו ב' ענינים כבר קדמו מהר"מ פדוואה בזה אבל בזה שחידש דלא שייך ליום בעשה ממנו ענין א' וע"כ איירי בתשובה להרמב"ן בעשה ממנו ב' ענינים בזה לא קדמו מהרמ"פ כן הי' נ"ל בדברי הט"ז דמחילת כבודו דהט"ז כי רבה היא ידוע דלפעמים אין לשונו ברור כ"כ אף שכוונתו נכונה מאוד ועיין בנה"כ בסי' רכ"ח שכתב על הט"ז בס"ק נו"ן האריך וכבר כתבתי כן בקצרה בש"כ ס"ק ק"ב עכ"ל מזה מוכח דפירש לדברי הט"ז כמ"ש דאל"כ הרי יש בט"ז דבר גדול וחדש שלא כזכר בש"כ דבאמר ליום בל' אף שאמר במאמר א' הוי ב' מאמרות א"ו דפירש לדברי הט"ז כמ"ש כנ"ל ומיהו עדיין נבוך אני בכוונת הט"ז דממה דמסיק עוד אח"כ וכתב ובמדי שאין חיוב בלא"ה כו' ע"ש וכן מדברי הט"ז בסי' רל"ב ס"ק י"ח משמע דמחלק לדינא בין אומר ליום ובין אומר ביום וכן מבואר בחו"מ סי' כ"א בט"ז בהשמטות ע"ש ויהי' איך שיהי' כוונת הט"ז מ"מ לדינא נראה עיקר שאין לחלק רק בין עשה ממנו ענין א' לבין עשה ממנו ב' ענינים וכדברי מהרמ"פ והש"כ וחילוק זה דבין ליום ובין ביום אינו כדינא רק דזה יתכן לומר דלשון התשובה שהביא בב"י דכתב בנשבע לפרוע לחבירו לזמן פ' כי' דעובר בכל יום ויום ובנשבע לעשות הדבר ביום פ' ועבר היום שוב אין חיוב שבועה עליו כוונתו באותו תשובה דברישא איירי שהי' מפורש ב' ענינים ולכך נקט בהתשובה ההיא הלשון לזמן דמשמע טפי להשמה ובסיפא איירי רק בעשה ממנו ענין א' ולכך נקט בהתשובה הלשון ביום אבל לדינא אין הפרש רק בין עשה ממנו ענין א' לבין עשה ממנו ב' ענינים דבעשה ממנו ענין א' אין עליו שום חיוב שבועה אח"כ דוודאי אין בשבועת ביטוי רק מה שמבטא ולדעתי אין חולק בזה דאף הרא"ש מודה בזה כמו שאבאר ועפ"ז אין סתירה בהתשובו' שהביא הב"י בשם הרשב"א דבכולן מיירי שעשה ממנו ענין א' רק באותו תשובה דכתב ברישא עובר בכל יום ויום איירי בעשה ממנו ב' ענינים ועדיין קשה למה עובר בכל יום ויום וצ"ל דהי' איזה משמעות דנשבע מאותו יום על כל יום שיהי' פרוע כמש"ל ולא על שני עניינים ולכך נקט לזמן דהוא משמע שאותו זמן מתחיל השבועה לחול כמש"ל ואעידה לי עדים נאמנים דבתשובת הרא"ש כלל ח' דין ט"ז אין שם בהתשובה שהשיב הרא"ש רק שחייב ליתן משכון או שיפרע קודם אבל אם חייב אח"כ מצד השבועה ע"ז לא השיב כלל ועיין במהר"מ פדוואה סי' ע"ב שכתב שנראה מהתשובה ההיא דהרא"ש מודה דפטור אח"כ ע"ש ודלא כהט"ז בדעת הרא"ש וז"ב לדעתי דמה"ת לחייבו מה שלא נשבע עליו ובפרט לפמ"ש הט"ז בחו"מ דהא דהסמ"ע בסי' כ"א תולה בהא דסי' רכ"ח ע"ש וא"כ ההיפך מבואר דהא דסי' רכ"ח תולה בהנידון דהסמ"ע וא"כ כיון דכבר הבאתי ראיות ברורות להסמ"ע א"כ ממילא בהאדסי' רכ"ח ג"כ הלכה דלא חל השבועה אח"כ. מיהו באמת נ"ל דגם אי הוי אמרינן בהא דסי' רכ"ח דחל השבועה אח"כ מ"מ בהא דסי' כ"א וודאי קיי"ל כהסמ"ע דבשלמא בהא דסי' רכ"ח י"ל דכוונתו שאם לא יפרע באותו היום ויעבור על השבועה או שיהי' אנוס באונס דשכיח ולא יוכל לפרוע שיחול השבועה אח"כ וממילא גם אם הי' אנוס באותו יום באונסא דלא שכיח דלא מסיק אדעתי' מ"מ חל השבועה על אח"כ כיון דנשבע על אח"כ אבל בנידון דסי' כ"א איך נימא דהי' כוונתו על אח"כ ר"ל שיבטל זכיותיו אם לא יבא אח"כ הא כבר בטלים הם כשלא בא באותו יום ואף אם הי' אנוס באונסא דשכיח הלא בטלים הם כמבואר בגמ' ובש"כ יו"ד סי' רל"ב ס"ק י"ט ובש"כ חו"מ סי' נ"ה ס"ק א' מה תאמר דהי' כוונתו שאם יאנס באונס דל"ש שאינם בטלים באותו יום דיחול אח"כ דאם לא יבא אח"כ כשיעבור האונס יהיו בטלים זכיותיו הא אמרת דאונס דל"ש לא אסיק אדעתי' כלל ומטעם זה פטרת לי' באותו יום א"כ איך כוון עצמו לחייב אדעתא דהכי כיון דלא מסיק אדעתי' הך כלל דאי הוי מסיק אדעתי' א"כ ראוי להבטל זכיותיו תיכף באותו יום דהא כיון דמסיק אדעתי' לחייב עצמו אח"כ בזה איבעי לי' לאתנוי' גם לפטור עצמו באותו יום בזה ומדלא אתני איהו דאפסיד אנפשי' וקיבל עליו אדעתא דהכי ג"כ וכמו דאמרינן באונס דשכיח א"ו דאמרינן דלא אסיק אדעתי' הך לההנות לפטור עצמו בזה א"כ כ"ש דלא אסיק אדעתי' לחייב עצמו בזה דוודאי יותר מדקדק על תקנתו מעל תקנת אחרים וזה ברור כשמש בס"ד וא"כ בהנידון דהסמ"ע וודאי מינה אין לזוע ואף דלענין לשבע וליטול מסופק הסמ"ע שם בסי' כ"א ס"ק ה' כבר חלקו עליו הב"ח והש"כ שם בס"ק ד' ע"ש וא"כ לפי מה שבארתי אם נימא בהא דסי' רכ"ח בי"ד דלא חל השבועה אח"כ וודאי יש ראי' להסמ"ע הנ"ל וק"ו הוא אבל מהא דהסמ"ע אין ראי' להא דסי' רכ"ח די"ל כמ"ש ואף דהאי ראי' שהבאתי מהא דמקשה הש"ס בכתובות ובנדרים מהא דשמואל איירי באונס דשכיחא דמסיק אדעתי' מכל מקום לא קשה מזה על הא דסי' רכ"ח דהא י"ל שפיר דהמקשה לא אסיק אדעתי' הך סברא דהוא אונסא דמגלי' ומסיק המגרש אדעתי' ולכך הי' הה"א של המקשה דאונס זה יבטל הגט וא"כ דלפי ה"א דהמקשה גם הא לא אסיק אדעתי' א"כ לק"מ וכן מה שהבאתי ראי' מדברי שמואל עצמו ג"כ לק"מ על הא דסי' רכ"ח דהא אלולי הא דשמואל הי' טעות דה"א דלא אסיק אדעתי' הך ולכך לא הוי גט א"כ אשמעינן שמואל שפיר הדין במה שאמר לא שמי' מתי' ומ"מ האמת עד לעצמו גם בהא דסי' רכ"ח דמה"ת לחייבו על מה שלא כשבע עליו ואינו במשמעות דיבורו כלל דלא הזכיר שום חיוב על אח"כ וז"ב והמעיין הטיב בתשובה להרמב"ן סימן רמ"ג ובסי' רנ"ט ובתשובת הרשב"א סימן תר"מ וסימן תר"ע ובתשובת הרא"ש כלל ח' סימן ז' וסימן ט"ז ובתשובת מהר"ם פדוואה סימן ע"ב יראה דאין כאן שום מחלוקת וכולן שווים דאם אין במשמעות הלשון שבועה על פרעון סתם בלא הגבלת הזמן דאין שום חיוב אח"כ ובקרה בשבת ונזכר קודם צריך לפרוע אבל אח"כ אין שום חיוב מצד השבועה מן הדין אף אם במזיד עבר על שבועתו ולא קרה בשבת אם אין במשמעות הלשון להדי' שבועה בפ"ע על הפרעון סתם או על אח"כ רק דמצד החומרא יש להחמיר כמ"ש מהרמ"פ והט"ז בסוף ס"ק כ' אבל מאד הדין אין שום חיוב אח"כ וז"ב וא"כ כ"ש וק"ו ב"ב של ק"ו דדעתו של הסמ"ע הנ"ל אמת ויציב וכהב"ח והש"כ שם דלא כהט"ז שם בהשמטות דכתב דבליום בל' המוחזק אומר קים לי וביום בבי"ת ודאי דחל הקנין אח"כ עכ"ד דז"א דהוא אזיל לשיטתו בסי' רכ"ח ס"ק נ' דליום בל' משמע להשלמה וז"א כמ"ש ואף אם נימא כן בהא דסי' רכ"ח מ"מ בהא דסי' כ"א בחו"מ לא אמרינן כן כמ"ש ומכש"כ דגם בהא דסי' רכ"ח ליתא לחילוק הנ"ל לכ"ע כמו שבארתי בס"ד ועיין הטיב בתשובת מהרמ"פ סי' ע"ב ותראה שהוא כדברי בעזה"י נם הוי יודע דמ"ש בתשובה הנ"ל דאם קרה בשבת דצריך לפרוע בע"ש שלא יעבור על שבועתו היינו כיון שיודע שיהיה שבת כשיגיע הזמן כמבואר בדבריהם אבל בהי' אנוס באותו יום ולא ידע מקודם שיהיה אונס וודאי דלא עבר על השבעה כלל ופלוגתא דהאגודה והר"ן המובא בי"ד סי' רל"ב סעיף י"ב בהג"ה אינם באומר ליום פלו' רק אם לא היה אנוס באותו יום בתחלתו בזה פליגי אבל שיהיה צריך שיהיה אנוס כל השלשים יום ליכא למ"ד דהא לא קיבל עליה רק על יום פלו' רק אם קיבל עליו שיעשה תוך שלשים אז הוי הפלוגתא ועיין בתומים בחו"מ סי' כ"א וגם בזה הלכה כהר"ן וכמ"ש הט"ז שם בסי' רל"ב ס"ק י"ט ודו"ק אחר שכתבתי כל אלה נשאתי עיני וראיתי בתשובת מהר"ש דוראן שהוא חלק רביעי של התשב"ץ הנקרא חוט המשולש בטור הראשון סי' מ"ג שכתב ג"כ דעניות שכיח ובסתם שבועה פטור מעונש דמה אית ליה למעבד אבל אם אסר עצמו בבשר ויין הרי היא עומד באיסורו דעניות שכיח והו"ל להתנות רק דכתב דגם בנשבע לפרוע לזמן והעני דפטור מ"ו אם מרויח אח"כ אזלינן לחומרא בדאורייתא כדעת הרא"ש וחייב לפרוע ולקיים מצד שבועתו עכ"ד ולדעתי אף דעת הרא"ש אינו כן כמ"ש וז"ב לדעתי. ונחזור לענינינו דלפי מה שבארתי דאף בהזיד באותו יום אין אח"כ שום חיוב מצד השבועה או החרם מן הדין וכ"ש בנאנס באותו יום א"כ קשה בהא דסי' רל"ו סעיף ו' דהא ודאי שכנגדו אנוס הוא כיון שהוא עיכב בדבר א"כ אין עליו שום חרם אחר עבור אותו יום לפי מה שהעליתי דאף על המעכב אין חיוב חרם חל אחר הזמן אף שהוא היה מזיד בזמן המוגבל וכ"ש על צד שכנגדו דהי' אנוס בזמן המוגבל ולדעת הט"ז דדעת הב"י דהיכא דאמר ליום או לזמן בל' חל אח"כ חרם או שבועה א"ש דשם בסי' רל"ו לזמן בל' קאמר מיהו לפי מה שהעליתי דחילוק זה אינו עולה יפה ורק אם עשה ממנו ענין א' או שתי ענינים תלי' מלתא א"כ קשה ועכ"ר צ"ל דהכא בחרם הקהלות איירי כמבואר בלשון תשובת ר"ש משנץ שהביא בב"י בסי' רל"ו שממנו מקור הדין שכתב בש"ע שם בסי' רל"ו סעיף ו' בענין השידוכים וידוע דחרם הקהלות הוא על המשודכים שלא יחזור אחד מהן והם נשתדכו וקבלו עליהם חרם הקהלות לינשא לזמן קבוע א"כ הוי ב' ענינים דהא בלא קבלתם לזמן קבוע הוי חרם הקהלות שלא יחזיר א' מהן לכך צריך מהר"ש משנץ והש"ע הטעם משום שנשבעו זה לזה ועבר א' מהן דפטור השני דהא מ"מ הם נשבעו זה לזה על אותו זמן ועכב האחד פטור השני מכל וכל דהא ודאי לא קיבל עלי' השידוך רק ע"ד שיקיים חבירו כל האמור ביניהם וכמו שהוא בשבועת אברהם ואבימלך אבל המעכב אסור דאף אחר הזמן מ"מ חרם הקהלות שעל המשודכין עליו דהא שכנגדו לא עבר כלל וז"ב. מיהו באמת אין מזה ראי' כלל דהא רבינו ב"י לא ס"ל כמהר"מ פ' בסי' ע"ב דאל"כ לא הי' כותב בסי' רכ"ח סעיף מ"א ויש מי שחולק אבל נראה דעת רבינו ב"י דיש חילוק בין לזמן ובין ליום בל' בין בזמן וביום בבי"ת ולא כמ"ש הט"ז דעליו קשה מ"ש מהתשובות הרשב"א שהביא הב"י רק כמ"ש אני השפל דליום בל' משמע ליום זה מתחיל השבועה של חיוב הפירעון וכן אח"כ בכל יום שיהא פרוע כבר וביום משמע דהשבועה דוקא ביום זה וא"כ א"ש כל התשובות כמש"ל א"כ ל"ק כלל בסי' רל"ו סעיף ו' דהא שם ג"כ לזמן קאמר בל' אבל מ"מ אף שאין מזה הכרע מ"מ האמת הוא דבזה דשידוכין יש ב' ענינים דהא חרם הקהלות קדומה לקבלתם על כל המשודכים רק אם התנו מפורש שהשידוך רק על תנאי זה שלא יעבור המועד וז"ב ועכ"פ יש ראי' לדבר מתשובת מהרמ"פ סי' ס"ו דהא הוא סובר שאין חילוק בין בזמן בבי"ה ובין לזמן בל' וסובר דכל היכא שאין משמעות מפורש שעשה ב' ענינים פטור משבועתו אחר הזמן וסובר דגם הרא"ש מודה בזה כמו שהוכיח מתשובת הרא"ש עצמו ע"ש בסי' ע"ב ואעפ"כ כתב בסי' ס"ו על תשובת הר"ש משנץ אף כי כבר עבר הזמן וממאן לקיים אשר נתקשר מ"מ שכנגדו באיסורו קיים כי אולי ישוב בו ויחזור בתשובה להשלים החפץ עכ"ד הצריך לענינינו ע"ש והביאו הש"כ בי"ד סי' רל"ו ס"ק ח' ולכאורה סותר דברי עצמו דלפי מ"ש בסי' ע"ב אין שום שבועה חל אחר עבור הזמן אף אם אין כאן שכנגדו כלל מכ"ש בזה שעבר הזמן ושכנגדו עבר א"ו דהוא הדבר אשר דברתי דבשידוכין יש שתי ענינים וז"ב: