השיב משה חושן משפט· רבי משה טייטלבוים מאוהעל
שאלה קו
ר"פ הגוזל ומאכיל והא לך הקושיות והספקות אשר יפלו בסוגי' הנ"ל לפענ"ד. א' במימרא דר' חסדא דולא נתיאשו רצה מזה גובה הלא אף אם נתיאשו יכול לגבות מן השני מדר' נתן עיין בהגהת הרא"ש ותירוץ הר"י שכתב דעכ"פ מטעם גזילה מיהא לא גבה אינו מובן דעכ"פ מאי נ"מ הכא בין נתיאשו בין לא נתיאשו רצה מזה גובה רצה מזה גובה ומאי נ"מ מאיזה טעם אף דלהי"ג שם א"ש עיי"ש מ"מ צריכין אנו למשכוני נפשין אדר"י ז"ל ואף די"ל דנ"מ בגונא דמתניתין מ"מ בהך דר' חסדא לא כ"מ מידי ואפי' אחר יאוש נמי רצה מזה גובה רצה מזה גובה. ב' במאי דאמר רמי בר חמא זאת אומרת כו' הקשה הט"ז בחו"מ סימן ק"ג סעי' יו"ד על הרא"ש ז"ל דסובר דאם חלקו היורשי' לכ"ע לקוחות הן א"כ היכי דייק רמב"ח דלמא מתניתין איירי כשחלקו לכך הוי רשותן כרשות לוקח והניח בקושי' ג' רש"י בד"ה רשות יורש שם דאי ביאוש כדי לא קני מדלא קתני פטורא באבוהון הקשה זקני הגאון מהרש"א ז"ל דעכ"פ אבוהון לא פטור מתשלומי' הוי ואי פירושו אחזרה א"כ קשה ארב דסובר יאוש כדי קני עכ"ל ועיין לעיל דף ס"ו ע"א בסוף הע' איתבי ר' יוסף כרבה גזל חמץ כו' דמוכח בהדי' דאף דיאוש קונה מ"ע חייב בתשלומין. ד' לרב דסובר יאוש כדי קני מאי קמ"ל במתניתין כיון דלאחר יאוש איירי מתניתין לרב דסובר כר' חסדא עיין בתוס' וא"כ פשיטא דפטורין מלשלם דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח כבר שמעינן לעיל דף י"ד ע"ב במשנה שם שוה כסף ומפרשי לה בגמ' דבר השוה לכל כסף דהיינו נכסים שיש להם אחריות ומוקי לה ביתמי עיי"ש וע"ע בדף ל"ט וא"כ מאי קמ"ל כאן וא"ל דהיא גופא קמ"ל דיאוש כדי קני דלמה לאשמועינן זאת גבי יורשי' גבי דידי' גופא הוי לאשמועינן זאת דאם גזל ונתיאשו הבעלי' דקנה הגזלן החפץ ודמי' בעלמא בעי שלומי וממילא שמעינן דבניו פטורין אף מתשלומין דבשלמא לרב חסדא ולרבא אשמעונן רבותא דאף דיאוש לחודי' לא קני מ"מ אם אכלו אחר היאוש פטורי' ורבותא גדולה היא עיין בתוס' ולסברת המקשה על רב חסדא דמתני' איירי לפני יאוש יש רבותא עוד יותר ולרמב"ח יש עוד רבותא דרשות יורש כרשות לוקח אבל לרב קשה דהא לדידי' לא שמעינן הך דרמב"ח ממתניתין. ה' נסביר פני' בהלכה לרמב"ח דסובר דיש יאוש ושינוי רשות אצל היתמי וקנאו את החפץ מה"ת לא ישלמו עכ"פ דמי' דבשלומא אי הוי אמרינן יאוש כדי קנה וא"כ כבר קני אביהן את החפץ ואין להנגזל עליו אלא חוב א"ש דפטורי' דמטלטלי דיתמי לא משתעבדו לב"ח אבל כיון דיאוש לא קני ולא קני אביהן את החפץ (אלא) מה"ת לא ישלמו דמי' אמאי לא נימא כמו למ"ד דיאוש כדי קני בגזלן ואעפ"כ צריך לשלם דמי' כמ"ש ה"ה כאן למאן דבעי יאוש ושינוי רשות לקנות עכ"פ דמי' ישלמו וידעתי גם ידעתי כי במושכל ראשון ידע המעיין התירוץ על זה שיתבאר לקמן לכך לא כתבתיו בלשון קושי' והצעה בעלמא הוא למה שיבא בס' ו' למאי שהסכימו ר' חסדא ורבא בגזל ונתיאשו הבעלי' ובא אחר ואכלן דאין להנגזל על השני כלו' מסברא דאף דיאוש לא קני מ"מ לא הוי כ"כ ברשות מרי' כמו לפני יאוש כמ"ש התוס' ולרמב"ח אף לפני יאוש אין לו על השני כלום אם אכל רק אם החפץ בעין צריך להחזיר נסתפקתי איך נדייני דייני להאי דינא אם זה שלקח החפץ מיד הגזלן ואחר יאוש הבעלי' מכר החפץ לאחר אם מחויב לשלם לבעלי' הראשוני' אם נימא דוקא באכלו הסברא נותנת דאין להנגזל הראשון עליו כלו' משום דאיהו לא גזל ממנו וגם אין בידו חפצו ולא דמי חפצו אבל זה שדמי החפץ בידו מחויב להחזיר לבעלי' או דילמא דוקא כשהחפץ בעין בידו הוא דחייב להחזיר שהרי הנגזל הראשון מצא את שלו בידו אבל היכא שאין החפץ בעין בידו שוב אין להנגזל עלי' כלום דלא איהו גזלי' וכן אם נימא דאתי' מקרא והשיב את הגזילה ולא מסברא כמ"ש התו' בהתחלת דברים יש ג"כ להסתפק כ"כ כנ"ל דאם נימא כיון דמכרו לא הוי כעין שגזל דהא אין בידו אלא דמי' וא"כ פטור מכל וכל או דילמא עכ"פ החפץ היכא דאיתא בעין הוא כעין שגזל ועל הגזלן להחזירו או ישלם דמיו וכן יש לספק בלשנא דברייתא אם הוא בכלל הגזילה קיימת או בכלל אין הגז לה קיימת ומי' בכה"ג שלקח החפץ מיד הגזלן הראשון אחר יאוש בעלי' לא תיבעי' לן דאפי' דחפץ בעין בידו אינו צריך להחזיר דהאיכא יאוש ושנוי רשות וכמו דמשמע מתוס' ד"ה גזל ולא נתיאשו שכתבו ואפי' היכא דאילו לא אכלו הי' חייב להחזיר כגון היכא דליכא שינוי רשות כו' עיי"ש כי תבעי לן בכה"ג שכתבו התוס' שלקח מיד הגזלן לפני יאוש ואח"כ נתיאשו הבעלי' דליכא גבי דידי' אלא יאוש לחודי' דאם אכלו פטור כמו דמשמע מדברי תוס' הנ"ל בהא מבעי' לן אם מכרו וכן יש להסתפק לרמב"ח בלפני יאוש. ולכאורה יש לפשוט הספק הנ"ל דהא גם לגבי גזלן הראשון ג"כ דרשינן מוהשיב את הגזילה אם כעין שגזל יחזיר אם לאו דמי' בעלמא בעי שלומי כמו שהביאו התוס' בכאן אך דלגבי השני דרשינן לפטור לגמרי אם אכלו וא"כ אם נימא דאם מכר החפץ תו לא הוי כעין שגזל א"כ גם בגזלן הראשון עכ"פ נימא דאם מכר החפץ אף פני יאוש דאין צריך שוב למעבד כל טצדקי דמצי למעבד להחזיר גוף החפץ וכן רק הדמי' והא לא קיי"ל הכי דשינוי רשות בלא יאוש ליכא למ"ד דקני וצריך להחזיר החפץ וא"כ מוכח דהוי כעין שגזל וא"כ בנידן דידן אף שאין הלוקח צריך להחזיר החפץ דהא אצלו יש יאוש ושנוי רשות מ"מ צריך זה הגזלן השני לשלם לבעלי' הראשונים דהא מקרי כעין שגזל כמו שהוכחתי ואף דמסקי התוס' דקרא אסמכתא בעלמא מ"מ מדאסמכוהו רבנן אקרא הנ"ל ש"מ דדינו כך כמו דמשמע מקרא הנ"ל ודו"ק אבל ז"א חדא די"ל דבאמת הגזלן א"צ להחזיר החפץ בכה"ג רק דמי' בעי שלומי והא דאמרינן דשינוי רשות בלא יאוש ליכא למ"ד דקני היינו שהלוקח ממנו לא קנה את החפץ ועלי' מוטל החזרתו אבל הכא שיש יאוש ושינוי רשות אצל הלוקח אף הלוקח אינו מחויב להחזיר דשפיר קא קני ועיין לעיל דף ס"ח ע"א ועוד דאף אם נימא דאף על הגזלן המוכר מוטל להחזי' החפץ בעין אעפ"כ אין ראי' לכאן דהתם כיון דלא קני לוקח מקרי כעין שגזל דהיכא דאיתי' ברשותי' קיימא דהא לוקח לא קני לי' אבל הכא שיש אצל הלוקח יאוש ושינוי רשות וקונה את החפץ שוב לא הוי כאשר גזל ביד השני ופטור אף מלשלם והספק במקומו עומד.
ועכשיו אשיב ידי לתרץ הקושי' ולהתיר הספיקות מקודם לתרץ קושי' (א) נקדים הקדמה אחת קטנה הא דאמרינן רלה מזה גובה כו' אינו כמו שעולה על הדעת לכאורה דלית חילו' הדין אם גובה מזה או מזה והגבי' מן הגזלן או מן האוכל שוין לא כן עמדי דלעיל ד' ס"ה ע"א איתא אמר רבה האי מאן דגזל חבית' דחמרא מחברא תברי' או שתיי' משלם ארבעה זוזי היכא דמעיקרא שוי' זוז' ולבסוף ארבעה אתבר ממילא משלם זוזא ופירש"י וזה לשונו ובהמפקיד מפרש טעמא דכ"כ דאיתי' בעיני' ברשותי' דמרא הוקרה וההיא שעתא דתברי' או שתיי' הוא דקא גזל לי' אבל אתבר ממילא אמאי מחייבת ליה משעת גזילה והאי שעתא זוזא שוי' עד כאן לשונו ואם כן לפי"ז יש נ"מ גדולה דהיינו אם הי' מעיקר' שוה זוזא והשתא ארבעה א"כ אם גובה מן הגזלן הראשון אינו גובה אלא זוזא דלדידי' הוי כמו אתבר ממילא דאיהו לא קעביד מודי' ואמאי קא מחייבת לי' אשעת גזילה והאי שעתי' זוזא הוא דשוה אבל אם גובה מן השני גובה ארבעה דאיהו הוי כמו תברי' או שתיה ולהיפך כשהי' שוה מעיקרא ארבע ולבסוף זוזא דאם גובה מן הגזלן הראשון גובה ארבע כשעת הגזילה דתנן כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה ואם גובה מן השני אינו גובה אלא זוזא דהשתא קא גזלי' וזה הפי' רצה מזה גובה דהיינו אם הי' שוה מעיקרא יותר גובה מן הראשון ואם עכשיו שוה יותר גובה מהשני והיכא דטב לי' עביד ועכשיו א"ש דברי ר"י בהג"א דלאחר יאוש אף דגובין מן השני מדרבי נתן מטעם גזילה מיהו לא גבה ונ"מ גדולה דכיון דאין מוציאין רק מדרבי נתן היינו שהוא חייב לגזלן והגזלן לנגזל אם כן הנגזל אינו יכול להוציא מן השני אלא מה שהראשון חייב לו ואם הי' מעיקרא שוה זוזא והשתא ארבע אינו יכול לגבות משני רק זוזא דו"ק:
אך דאם מעיקרא שוה ארבע ועכשיו זוזא י"ל דיכול לגבות גם והשני ארבע כמו מן הראשון דכיון דראשון ודאי חייב ליתן לו ד' זוזי מ"ה מצי למימר לי' אי לאו את דאכלת ה"א הרי שלך לפניך ומפטרנא ואת הפסדתני באכילתך ד' זוזא והוי גרמי ולא גרמא דהא הוי מזיק בידי' וא"כ כיון דחייב לשלם לגזלן ד' זוזי אם כן הנגזל מוציא ממנו מדרבי נתן והא צריכה רבה ולא עת האסף פה כי הנ"ל צריך לפרנסה ממקום אחר ומ"מ מ"ש במעיקרא שוה זוזא והשתא ארבעה נכון הוא וא"ש הכל ודו"ק:
ועפי"ז א"ש מה שפקפקנו קצת באות ה' דמה"ת לא ישלמו היתמי דמים עכ"פ כמו דמצינו למאן דאמר יאוש כדי קנה בגזלן עצמו לק"מ בשלמא בגזלן עצמו אף שהחפץ עכשיו שלו וקנאו מחייבין אותו לשלם דמיו משעת הגזילה אבל היורשים תיכף שבא לרשותם קנאו את החפץ ומה"ת ישלמו ועל איזה זמן מחייבינן להו אי על עכשיו הא החפץ שלהם הוא ואי על שעת הגזילה הא אינהו לא גזלי ואי משום שכבר נתחייב אביהם מטלטלי דיתמי לב"ח לא משתעבדי ועפי"ז יהי' נפשט הספק שני דהא אם לקח חפץ מהגזלן לפני יאוש ואח"כ נתייאשו הבעלים לרב דאמר יאוש כדי קונה ולר' חסדא דסובר דאם אכל השני לפני יאוש דחייב לשלם לבעלים ודאי דאף אחר שנתייאשו וישנו בעין ביד השני אף דאין צריך להחזיר החפץ לבעלים לרב מ"מ צריך לשלם דמיו מידי דהוי אגזלן הראשון אם ישנו בעין בידו לאחר יאוש דצריך לשלם דמיו אף שקונה החפץ דמחייבינין לי' אשעת גזילה ה"ה השני שגזל לפני יאוש דברשותי' דמרי' קאי ונתחייב ג"כ להחזיר החפץ או הדמי' לבעלים הראשונים א"כ אף אחר שנתייאשו וקנה החפץ מחייבין לי' לשלם דמיו אשעת גזילה וזה ברור ופשוט.
אך לרב דאמר יאוש כדי קנה ולרמב"ח דפליג על רב חסדא וסובר דאף לפני יאוש אם אכל הגזלן השני פטור א"כ יהיה בכה"ג שלקח מהגזלן לפני יאוש ואח"כ נתיאשו הבעלים אם צריך לשלם דמיו תולה במה שנסתפקתי דאם מכרו לפני יאוש לרמב"ח אם אמרינן דמשלם דמיו א"כ ה"ה אם ישנו בידו לאחר יאוש דמחייבין לי' אשעת גזילה כמ"ש לעיל לר' חסדא אבל אי אמרינן דאף אם מכרו לפני יאוש אינו משלם דמיו ה"ה אם ישנו בידו לאחר יאוש דאינו משלם דמיו וטעם עמוק יש בזה דבשלמא בגזלן שגזל מן הבעלי' א"כ נתחייב תיכף או להחזיר החפץ או לשלם דמיו כשיאבד או ימכר הלכך אף שיאוש קונה אח"כ את החפץ עדיין חיוב תשלומין חל עליו והוי כמו נאבד החפץ אבל בזה השני דאינו חל עליו שום חיוב תשלומין לבעלים הראשונים מתחילתו רק החזרת החפץ בעין חל עליו אבל חיוב תשלומין אינו חל עליו כלל דתיכף כשאינו בעין או שמכרו פטור לגמרי וא"כ כיון שנתיאשו הבעלי' וקנה החפץ מה"ת ישלם הלא לא היתה עליה אלא החזרת החפץ והשתא קנאו לא יהא אלא מכרו ודוק היטב בזה כי נכון הוא בסיד:
והשתא כיון דאתינא להכי ניפשוט אבעיין דרש"י פירש על הוכחת רמב"ח דיאוש כדי לא קנה מדלא קמני פטורא באביהן עכ"ל א"כ דלמא אכתי יאוש כדי קנה והא דלא קתני פטורא באבוהון משום דמיירי בשעה שמת האב לא הי' עדיין יאוש אלא אחר שנפל ביד היורשים לכך לא קתני פטורא באבוהון והא דאיירי בכה"ג ולא אשמועינן דין זה באבוהון אם היה יאוש דפטור להחזיר החפץ כמ"ש באות ד' היינו דקמ"ל הך גופא דאף בשעה שנפל ליד היורשין הי' עדיין לפני יאוש אימא דנתחייבו החזרת חפץ או דמים כר' חסדא וא"כ אף אם נתיאשו אח"כ ישלמו דמי' קמ"ל דלא כר' חסדא רק כרמב"ח וא"כ לא נתחייבו מעיקרא רק החזרת החפץ ולא דמי' כמ"ש לכך כיון שנתיאשו הבעלים אח"כ הם פטורין לגמרי ולעולם אימא לך דיאוש כדי קנה א"ו מדהוכיח רמב"ח דרשות יורש כרשות לוקח ש"מ דאם מכרו נתחייב לשלם לכך יש חיוב תשלומין לפני יאוש וא"כ אף שנתיאשו אח"כ חייב לשלם וא"כ לא מצי לאוקים המתניתין שהי' היאוש לאחר מיתת אביהן דא"כ נתחייבו היורשין לשלם ואמאי תני פטורין מלשלם א"ו דאיירי דיאוש היה בחיי אביהן וא"כ שפיר מוכח דיאוש כדי לא קנה מדלא קתני פטורא באבוהן ושפיר מוכח דרשות יורש כרשות לוקח וא"כ ניפשט הספק שלי:
ומי' כד דייקינן שפיר אכתי לא ניפשט דלעולם אימא לך דלרבא ולר' חסדא ולרמב"ח דסוברים יאוש כדי לא קנה אם מכרו אחר יאוש פטור מלשלם וראיה שהבאתי י"ל דבאמת אם היינו סוברי' כרמב"ח וכרב הוי הדין באם לקח לפני יאוש ונתיאשו אח"כ דחייב לשלם דמי' דחל חיוב תשלומין מקודם היאוש דאז ודאי חל דהא בזה דמכר לפני יאוש שפיר ניפשוט מגזלן הראשון כמ"ש לעיל דהוי כאשר גזל מכח דלא קנה לוקח ובאמת ניפשוט לרמב"ח אם מכר לפני יאוש אבל אם מכר (אחר יאוש) אפשר לומר אף למאי דסבירא לן דיאוש כדי לא קני מ"מ פטור מלשלם דמים דלאו כאשר גזל הוא אצלו כיון דקנאו הלוקח וא"צ להחזיר ומיהו כדייקינן טפי שפיר נפשט דאכתי קשה לפני יאוש על מה חל חיוב תשלומין וכ"ת במכרו קשה כיון דלא קנה לוקח וצריך להחזיר החפץ בעין א"כ לא חל חיוב תשלומין עליו כלל דכשהיא בעין צריך להחזיר החפץ וכשאינו בעין פטור לגמרי ואף אם יאמר הנגזל איני רוצה להטריח בדינא ודייני עם הלוקח מ"מ על הגזלן מוטל להחזירו וגם יכול להחזירו כשיתבע את הלוקח דהא לא קנאו וא"ל דעכ"פ חל חיוב תשלומין כשלא יכריח הנגזל את הגזלן לירד בדין עם הלוקח ויסכים מרצונו לקחת דמיו מהלוקח ז"א דאכתי אין יכול להכריח את הגזלן שישלם לו כיון שרוצה להחזיר לו החפץ שלו אע"כ צריך אני לומר אם גם הגזלן יסכים בזה דאפוכי בי' מטרת' למה לי' א"כ לפ"ז ודאי דלא מקרי כלל חל חיוב תשלומין דא"כ נימא חל חיוב תשלומין אף כשהחפץ בעין ביד הגזלן ויסכים הנגזל למכור לו ולקבל דמיו וגם הגזלן יסכים לקנות, והא ודאי דלא מסתבר כלל לומר כן דיהי' מקרי חל חיוב תשלומין בכה"ג דבזה הוא וכל ישראל שוין ובודאי דלא מקרי חל חיוב תשלומין רק שלא יוכל לפטור עצמו בהחזרת החפץ רק בתשלומין וע"כ צריך לשלם וזה ברור וא"כ קשה א"ו צריך לומר דשייך חיוב שאם ימכרנו במקום שלא יוכל להחזיר כיון שקבל המעות משלם דמיו אם כן ה"ה במכר לאחר יאוש למ"ד יאוש קני וזה ודאי אין סברא לומר דבלפני יאוש אף שאין בידו להחזיר מ"מ כיון שלא קנה הלוקח הוי כמו הגזילה בעין בידו דזה ודאי אינו דכיון שאין בידו להחזיר ודאי דהוי כמו אבדו בידים או השליכתו לים וזה פשוט וברור א"ו כיון דקבל המעות הוי הגזילה בעין בידו דמה לי הגזילה או דמי הגזילה א"כ ה"ה לאחר יאוש ודו"ק היטב ועוד קצת ראי' דרש"י פי' לקמן בברייתא גזילה קיימת שלא אכלוה וכן באין הגזילה קיימת פירש שאכלוה משמע כל שלא אכלוה וכדומה אף שמכרוהו הוי גזילה קיימת:
ואם נפשך לומר דעדיין קשה על רמב"ח מנ"ל דמשוה יורש כרשות לוקח דילמא ה"ט דמתניתין דיאוש כדי קנה והא דהוכיח רש"י דיאוש כדי לא קנה מדלא קתני פטורא באבוהון קשה ע"ז קושית זקני הגאון מהרש"א ז"ל וא"כ עדיין לא כפשט הספק דהא לא הרוחנו בפשטות הנ"ל כלום דעדיין קשה על רמב"ח ועל הוכחת רש"י הנ"ל לכך נ"ל ליישב קושי' זקני הגאון ז"ל דהא באמת קשה על רב דסובר יאוש כדי קנה כמו שכתבתי באות (ד) אך נ"ל ליישב דהא רב סובר כר' חסדא דבאכל לפני יאוש חייב ובגזילה קיימת כ"ע מודו אף מאן דפליג על ר' חסדא והא דנקט הך דיני דמתניתין בבניו ולא בדידי' הא קמ"ל דאף השני אם אוכל לפני יאוש חייב כר' חסדא דדוקא לאחר יאוש פטורין היורשים מדאיתני במתניתין מאכיל והניח בחדא מחתא ש"מ דבחד גונא איירי והניח ע"כ לאחר יאוש איירי כמ"ש דבזה כ"ע מודו וא"כ מאכיל דכותי' גם כן לאחר יאוש איירי ודוקא בכה"ג פטר מדכלל ותני מאכיל והניח בחדא בבא ולא אשמוענין רבותא טפי במאכיל א"ו דמאכיל ג"כ לא מפטרו רק לאחר יאוש דומי' דוהניח הא לפני יאוש חייבין והיינו רבותא דמתניתין אשמועינן דיאוש כדי קנה רק דהא הוי מצי לאשמועינן אף בדידי' כמו שכתבתי לעיל רק דנקט בניו כדי לאשמועינן גם הך מדיוקא דגם מאכיל לא מפטרי רק לאחר יאוש דומיא דוהניח הא לפני יאוש חייבין וא"כ לפי"ז ממילא מתורץ גם כן קושי' זקני הגאון ז"ל דהניחא לרב דסובר כרב חסדא אבל רמב"ח דפליג על רב חשדא וסובר דאף אוכל לפני יאוש פטור אם כן הוכחת רש"י שפיר דבשלמא אי אמרינן יאוש לא קנה איש דאף דקתני מאכיל דומיא דהניח דהיינו לאחר יאוש מ"מ לק"מ דלרמב"ח אין חילוק לענין מאכיל בין לפני יאוש ובין לאחר יאוש כיון דיאוש לא קנה ושינוי רשות ליכא במאכיל עיין בתוספ' ד"ה הגוזל ואף שהתוס' מסופק קצת בזה אם הוי שינוי רשות דהא כתבו מעיקרא מאכיל לאו דוקא היינו לענין נותן הא מאכיל ודאי לא ואביא ראי' לזה בסמוך אבל אי אמרינן יאוש כדי קנה קשה שפיר ליתני פטורא באבוהן ואין לתרץ כמו שיישבתי לרב דהא איהו פליג על רב חסדא מסברא וכמ"ש התוס' ולרמב"ח ניחא טפי עיי"ש לכך סובר דאין לאוקים כלל המתניתין בהכי ודו"ק.
ראי' לדברי דבמאכיל ודאי ליכא שינוי רשות דתוס' הקשו במרובה למ"ד שינוי לא קני כו' מנ"ל האי דרשא וא"ל דאותו אמורא יסבור דיאוש כדי קונה דהא ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כו' סובר דיאוש כדי לא קנה עכ"ל קשה מאיזה מקום יצא לתוס' דאותו אמורא סובר להך דינא דרב חסדא לאח' יאוש אי מברייתא דקתני אין הגזילה קיימת פטורין דלמא משום דאיכא יאוש ושינוי רשות כרמב"ח. והא דנסיב להך דרשא והשיב כו' לקמן דף קי"ב ע"א אסמכתא בעלמא כמ"ש התוס' אם נימא דסובר דיאוש כדי קנה וכמ"ש התוס' לפי האמת וכ"ת א"כ תקשה הא דאמ' גזילה קיימת חייבין לשלם וליכא לשנויי כמו דמשני לרמב"ח כיון דלית לי' הך דרשא דא"כ גם אם נימא דיאוש כדי קנה קשה גם כן קושי' זו כמו שהקשו התוספות בד"ה רב חסדא על רב אלא צ"ל כמו שתירצו שם לרב דמוקי לה בדבר המסוים א"כ גם אחר דהוכיח התוס' דסוב' יאוש כדי לא קנה יש לתרץ ג"כ כמ"ש דסוב' ג"כ כרמב"ח דרשות יורש כו' והוי יאוש ושינוי רשות והא דקתני גזילה קיימת חייבין מוקי לה בדבר המסוים א"ו דקושית התוס' הוא ממתניתין דידן ומהניח לפניהם לק"מ דהא איכא למימר כרמב"ח א"ו דהקושי' הוא מהגוזל ומאכיל ועדיין נימא דהוי יאוש ושינוי רשות א"ו דבמאכיל ודאי דלא הוי שינוי רשות במה שנותן לבניו הסמוכי' על שלחנו לאכול ואכלום אלא דבנותן להם שהוא עדיין בעין נוטה קצת הסברא לומ' דהוי שינוי רשות עכשיו אחר מיתת אביהם ואעפי"כ כתבו התוספות בד"ה הגוזל דלא הוי שינוי רשות ודו"ק.
ועפ"י דברינו שיצא רבינו הגדול רש"י ז"ל בדימוס מקושית זקני הגאון ז"ל א"כ גם הספ' שלי נפשט שפיר ועפ"ז מיושב גם קושי' הט"ז על הרא"ש שכתבתי באות ב' דילמא רשות יורש לאו כרשות לוקח וא"כ תיכף שנפל לפניהם קודם חלוקה הם מחויבים להחזיר החפץ דיאוש כדי לא קנה וא"כ אף אח"כ שחלקו דהוי יאוש ושינוי רשות והוי דינם כלקוחות מ"מ נהי דמהני לענין זה דאינם מחויבים להחזיר החפץ בעין מ"מ מחויבים לשלם דמיו דהא מכרו דבר שאינו שלהם (ולא עדיף מה שבידו מאלו מכרו לאחר דהיו מחויבין לשלם והחיוב לא אתי' עלי' מכח מה שעתה בידו דמה לי הם או לקוחות אחרי' רק החיוב אתי עלייהו על מה שמכר) וכמו שהוכחתי בשני שלקח לפני יאוש ומכר לאחר יאוש ושם צריך להיות לפני יאוש דאל"כ הוי יאוש ושינוי רשות תיכף גבי דידי' כשלקח החפץ אף קודם שמכרו אבל הכא דליכא שינוי רשות קודם שחלקו גם בחלקו לאחר יאוש דינו כך ומחייבינין להו אשעתא דמקמי הכי קודם שחלקו דלא הוי עדיין שינוי רשות לכך הוכיח רמב"ח שפיר דרשות יורש כרשות לוקח וא"כ לא הוי שעת חיוב כלל לדידהו וכמ"ש לעיל כמה פעמים וא"כ שפיר קתני במתניתין פטורים מלשלם (אבל בנידון הרא"ש שפיר כיון דלקוחות וכן מכרו לאחר דמי ועל המכירה אין שם חיוב כלל עתה הן כלקוחות ממש וכאחרים שלקחו מהן דמי לכך לא שייך הטוב והישר) וזה נכון וברור בע"ה ובחנם דחק הט"ז ורוצה לחלוק על הרא"ש וש"ע מחמת קושי' זו ועיין בתומי' של הגאון מהריז"ל שהביא ראי' ברורה מגמ' מפורשת בבכורות כהרא"ש וש"ע אבל בעיקר קושית הט"ז נדחק מאד ליישב ולא עלתה בידו כמבואר להמעיין דהא בניו קתני במתניתין וגם הא דכתב לתני וחלקו א"כ גם על הא דמוקי הגמרא כשנתיאשו הבעלים נימא וניתני ונתיאשו א"ו דהא לא ארי' ועוד דמ"מ הך שנוי' עדיף ממאי דנימא חסורי מחסרא כדמתרץ לרבא אבל לפמש"כ נתישב שפיר בס"ד ומי' עפמ"ש לעיל דלרב דסובר כרב חסדא הוי דינא באם לקח השני לפני יאוש ואחר כך נתיאשו דחייב לשלם דמים אם כן לפ"ז לק"מ שני קושיות של תוס' על רב חדא דלרב למה לי קרא דוהשיב כו' עיין שנדחקו לומר דהוי אסמכתא לרב וכן בתוס' ד"ה רב חסדא דמקשה על רב גזילה קיימת אמאי חייבין ונדחקו לאוקמא בדבר המסוים וזה דוחק דקתני אין גזילה קיימת פטורין משמע הא כל שקיימת חייבין ועיין דנדחקו לישב זה וראיה דהוא דוחק מדלא משני הגמרא כן על רמב"ח ולא הוצרך לומר דפליג על רב חסדא א"ו כל מאי דמצי לישב באופן אחר טפי עדיף וא"כ קשה למה להתוס' דוחקי' אלו הלא הי' יכול לתרץ כפשוטו דאיירי כשמת אביהן לא הי' יאוש ואח"כ נתייאשו הבעלים לכך אם הגזיל' קיימת שלא אכלוה כפירש"י חייבין לשלם עכ"פ אין הגזיל' קיימת שאכלוה פטורין וכמו דמשמע מתוס' ד"ה גזל עיי"ש וכן קרא י"ל דצריך בכה"ג דה"א כיון שלקח לפני יאוש א"כ כבר נתחייב בהחזרת החפץ לבעלים הראשונים ה"א שאין אכילתו אחר יאוש פוטרו מתשלומי' לכך צריך קרא:
ונראה לתרץ דודאי לרב דסובר יאוש כדי קנה אין אכיל' שאחר יאוש פוטרו מתשלומין דאף דמשמע מדברי התוס' בד"ה גזל דבלקח לפני יאוש ואח"כ נתיאשו ואכל דפטור היינו דוקא להסוברים יאוש כדי לא קנה א"כ החפץ עדיין הוא של בעלי' הראשונים שייך שפיר לומר דכשאכלו פטור מלשלם ולא מתחייב על האכילה אבל לרב דסובר יאוש כדי קנה וא"כ החפץ שוב אינו של בעלי' כלל רק שיש לבעלי' עלי' חוב מה"ת נימא שאם אכל חפץ שלו יפטר מחוב שחייב לאחרים דהא הבעלי' שוב אין להם שום שייכות עם החפץ לכך ודאי דלא מסתבר לומר דאכילה פוטרו מתשלומין לכך לא מצי התוס' לתרץ כמ"ש: