אור ברסלב

השיב משה חושן משפט· רבי משה טייטלבוים מאוהעל

שאלה קד

שאלה קג

ב"ה יום ש"ק ט"ו טבת תקס"ז לפ"ק טרנא גראד

להנשר הגדול בעל כנפים בצלו יחיו רבים וילכו באורו אור החיים בכתר תורה וכתר שם טוב מוכתר בעדי עדים. ה"ה כבוד ידידי הרב האי גאון הגדול שבח עוז ומגדול החריף והבקי בכל חדרי תורה מופת הדור המפורסם לשבח כש"ת מהו' משה נ"י האב"ד דק"ק שינאווי יצ"ו:

בקשתי שאל יקשה בעיני מכ"ת איך עבד אדוני התערב לדבר אל אדוני זה אשר שרים עצרו במילין כנגדו ואנכי איש רש ונקלה נבער מדעת ולא בינת אדם לי ולא אאמין כי יאזין קולי. אך שמעתי כי במקום גדולתו ענותנותו ומדתו מדת תהלה להלוך טוב עם פחותים ולזאת אמרתי אלכה נא ואדרשה מאתו שאלה קטנה ואף בערכי היא גדולה אבל אצל מעלתו הוא בערך קטנה. ואם ישעה אל דברי ויראה לי פנים להוציא ממסגר אסיר. אז ארע כי אמצא חן בעיניו והדבר אשר יקשה ממני אביא אל משה. ומעשה שהיה כך היה חמותי ז"ל הלכה לעדים בחצי מרחשון העבר ואמרה להם אבקש מכם שתכתבו לי צוואה והיתה בריאה אז ולא הזכירה משום ק"ס כי הוא לא היתה יודעה בדין גם הגידה לעדים ובקשה מהם שלא יגלו לפני ועד א' גילה לפני ובקשתי מהם כשתבא להם יקבלו בק"ס ממנה וכן עשו והיא אמרה להם מה לכם לק"ס אם בעצמי אבא על החתום. והשיבו אעפי"כ קבל בק"ס כי המה הורשו ממני ועשתה כך וכתבו הצוואה על נייר פשוט ועד אחד מהם קיים חחימתה והשני עדיין לא חתם ובאיזה יום הראה לי זאת וקריתי בתוכה אחר איזה שעה החזרתי לו וחשבתי בעת שיצטרך לי יעתיק על נייר סטעמפל ובער"ח כאשר חלתה שלחה אחר עד אחד מהעדים הלז ואיש אחר עמו ואמרה להם תדעו שאותו צוואה שכתבתי כבר יהיה בבל ישונה זולת ששינתה בראשונה צותה לעשות פרוכת מיופא אחת והמותר תהיה שלי ועתה חזרה שאני אקנה מטריעה חדשה ולעשות פרוכת עוד שינתה בראשונה כתבה משלש מאות יהי' חלקי הריוח והקרן תהי' קיימת ובשו' אמרה יחלקו הקרן. והלכה לעולמה. אחר מיתתה כתבו והעתיקו העדים הראשונים הצוואה והעד האחר שהי' בחולי' לא ידע מזה והעתקתי אותה אות באות ועתה כאשר ירדתי לדין עם היורשים רצון הב"ד והרב לפסול הצוואה מטעם המבואר בסי' ר"ן סי"ד. ולא כתיב בה יפוי כח. ועמדתי על נפשי להציל אותי משני טעמים א' שמבואר ברמ"א סעי' זה אם המקבל בקש הק"ס ולא הנותן הוי כיפוי כח וכאן היא לא ידעה מק"ס כלל. והעדים ג"כ לא ידעו רק אני בקשתי מהם כנ"ל ועוד לפי דברי הרמ"א שבסוף סי' רנ"ג שעידי הצוואה יכולים לכתוב לכל א' זכותו ולא עשו שליחותן כמבואר בסמ"ע שם ואף אי' בסי' ס"א כל דבר שנהגו הסופרים לכתוב שופרא דשטרא סתם המקבל בק"ס דעתו על המנהג וא"צ למלוך בו ומעתה עדיין יכתבו העדים צוואה אחרת ביפוי כח ואף העדים השני' ג"כ יכולים לכתוב צוואה אחרת כמו ששמעו מפי' וליפות כחי ומבואר סי' רי"ב סעי' ד' צוואה דאפשר לתלות לשון בטעות סופר מבואר בסי' מ"ט ס"ה בקשתי מאד אודמ"ו נ"י אולי ברוחב בינתו יעלה רפואה למכתי ולהציל העשוק מיד עשקו. כי אומדן דעתה הי' לטובתי ומצוה לקיים דברי המת זולת שהעדים מעלו בי מעל ועל משמרתי אעמודה עד עת בא דברי קדשו אלי אם לא על שכמו אשאנו הכ"ד ידידו המתאבק בעפר רגלו הד"ש ובקשתי להשיב לי תיכף ע"י השליח הלז הכ"ד אברהם שמואל דק"ק נדסמאק:

וז"ל הצוואה היום דלמטה באתה האשה הצנועה מלי' רעכטרין מפה לפנינו עדי הח"מ ואמרה לנו בזה"ל הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי ורצוני לעשות צוואה האיך יתנהגו בני אחר מותי בעזבון שלי שישאר א"מ בכדי שלא יהיה ביניהם קטטות ומריבות אח"כ ע"כ בקשתי מכם שתכתבו ותחתמו הצוואה שאני מצוה היום בדיעה מיושבת ובנפש חפיצה האיך יהיה החלוקה בעזבון בין בני כמבואר למטה. בני מוה' מאיר מרישא יקח שמונים אדומים בהחשב כ"א י"ח זהו' פ' רק במזומן וקאניק של מרגליות וטושטיכל של גילדן גשטיק יהא ג"כ שייך לבני הנ"ל נכדי האשה רחל ב"ב הנ"ל מרישא תקח שלשים אדומים בהחשב כנ"ל לנכדי אברל ב"ב הנ"ל מפרישטיק תנתן סך עשרים אדומים בהחשב כנ"ל לבתי רחל אשת ר' שמואל לנדסמאן תנתן שבעים אדומים מזומני' בהחשב כנ"ל וגם כל הבגדים שיש לי באין שארית כלל והשטערין טיכל זולת שתעשה פרוכת שתקנה ג' אמות דמשק ותתן בלאג וגם כרים וכסתות וכל השייכים לגופי וכל המטלטלין בדיל ונחושת וכל מה שהפה יוכל לדבר וכל התכשיטין ג"כ הוא שייך לבתי הנ"ל ועוד צותה לאחיה ולקרובי' לתת לבה"כ דפה י"ב זהו' ששה לחלק לענים בכל עש"ק וששה זהו' לייכטינג לבה"כ:

כל הנ"ל שמענו מפיה אשר צותה מרצונה הטוב ונתנה לכ"א מהנ"ל במתכת בריא ובק"ס ושקבלה בפנינו מעדים בק"ג א"ס במנא דכשר למקני' בי' וחתמה עצמה במסה"ק על כל הנ"ל ונעשה בבד"ח ומעכשיו בביטול מודעה ובקשה מאתנו לקיים חתימתה יום ב' ט"ו מרחשון תקס"ז אלי רעכטרון במסה"ק:

בפנינו עדים חתמה האשה מלי' במסה"ק ובקשה מאנו לקיים חתימתה וגם שמענו הצוואה הנ"ל מפי' בכן אשרנו וקיימנו זאב וואלף סג"ל המכונה שו"ב וש"צ ונאמן דק"ק טיגל שמעון שווארצר שמש דבה"כ. עוד רוצים לומר מאחר שכתוב מעות מזומנים אין מטבע נקנה בחליפין ולפי דברי הנ"ל אם כשל עוזר נפל עזור דאם הק"ס תהיה ביפוי כח הוי כאלו אין כאן ק"ס כלל. ועוד אני ידעתי בבירור וגם העדים אומרים שלא שמעו מפי' מזומן זולת הם כתבו מעצמם הלשון הזאת ואפשר בזה המה חוזרים ומגידים:

תשובה הנה מ"ש שרוצים לפסול הצוואה הראשונה משום דלא כתיב בה יפוי כח הנה דבריו משוללי הבנה דז"א רק במתנת ש"מ אבל זו בשעת הצוואה הראשונה היתה בריאה וצריכה קני' דוקא מה ענין יפוי כח לכאן דהיינו שיכתבו שהקנין הוא מוסיף על מתנת' דא הלא בבריא אין זה מוסיף אלא עוקר ואם נימא דהוי כקנין לאחר מיתה דאינו כלום מה מועיל יפוי כח בבריא הלא אין זה מועיל רק בשכ"מ דדבריו ככתובין וכמסורין דמי וכדי שלא יהי' הקנין מגרע מועיל היפוי כח דמורה דלא נכתב רק לתוספ' אבל בבריא אם דא חסר מה קני ר"ל אם הקנין אינו מועיל במה יקנה הלא דבריו אינם ככתובין וכמסורין ומעתה ליתא מה שכתב מעלתו דעדים יכתבו יפוי כח דאין ענין יפוי כח לכאן כלל גם בלא מעלתו דעדים יכולים לכתוב כמו בדבר שנהגו הסופרים לא ידענא דהא אין המנהג כלל לכתוב יפוי כח הלזה לא במתנת ש"מ דלא נהגו לקנות ק"ס משכ"מ ובמתנת בריא אין לו מקום כלל גם מ"ש שהוא בקש הקנין הוי כיפוי כח ליתא לפי מ"ש דהא אז הוי מתנת בריא והקנין הוא עיקר ואם אין קנין לאחר מיתה מה מועיל היפוי כח כ"ש דא"ע היפוי כח כלל למתנת בריא ובודאי דלא הי' אז הקנין ליפוי כח ולתוספות. אבל באמת הצוואה הראשונה קיימת כמ"ש דבעי קנין וא"צ ליפוי כח ואדרב' יפוי כח מגרע דעושה מעיקר רק תוספות והא דאין קנין לאחר מיתה הלא כיון שהוא קנין אף שמורה הלשון שהוא על לאחר מיתה כל קנין הוא מעכשיו והוי כמפורש מהיום ולאחר מיתה כמבואר בסי' רכ"ח סעיף ב' והא דבשכ"מ הקנין מבטל המתנה ולא אמרינן דהוי כמהיום ולאחר מיתה היינו משום דבשכ"מ סתם דידיה הוי כבריא שפירש בהדיא בשעת קנין רק על לאחר מיתה וכן מבואר להדיא בהב"י בסי' ר"ן שכתב וז"ל והרי הוא כברי שפירש קני לאחר מיתה ולא עכשיו כלל דודאי לא קני עכ"ל ובלי ספק דדייק לכתוב כן כדי ליישב קושי' זו וז"ב:

והנה דעת זקני הרמ"א ז"ל שם בסי' רכ"ח סעיף ב' מבואר דקונה מיד אף אם אין מגיע השטר לידו וכן נוטה דעת הב"י כמבואר בב"י על הטור בסי' הנ"ל וגם לדעת הטור דסובר דבעינן שיגיע השטר לידו פירש בו הב"י דבעת שהגיע לידו קונה למפרע מעת הקנין עי"ש א"כ אפילו לא הגיע לידו רק לאחר מיתה מהני ודעת הסמ"ע בס"ק ד' שם דדעת המחבר כהטור מדכתב וכן. ולדעתי במח"כ דהסמ"ע כי רבה היא אין זה דיוק יפה דהא בדין הראשון ודאי אינו זוכה רק מעת שהגיע השטר לידו ולא למפרע לדעת המחבר בסי' ל"ט סעיף י"ג דפסק דלא כאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו וכאן ביש בו קנין אף אם נימא דהמחבר פוסק כהטור דאף שתמה עליו בב"י מ"מ פסק כמותו בש"ע ולא רצה לדחות דעת הטור מש"ז שנעלם ממנו הטעם של הטור מ"מ הלא בזה מפורש בב"י דאף הטור סובר דקונה למפרע א"כ אין להם דמיון ונ"מ דבתי באם לא הגיע השטר ליד המקבל עד לאחר מיתה והאיך כתב וכן א"ו דמ"ש וכן הוא רק על עיקר הדין דהוי כמפורש מהיום ולאחר מיתה אבל מתי חל הקנין כל חד וחד כדאיתי' שטר כדין שטר מעת שהגיע לידו וקנין כדין קנין וכיון דע"כ צ"ל כן בדברי רבינו המחבר אם כן האי וכן לאו דוקא ואם כן יש לומר דסובר כזקני הרמ"א ז"ל וממילא מוכרח דסובר כזקני הרמ"א ז"ל דהא לפי זה אין לומר דהמחבר סמיך על מה שאמר וכן כמו שאמר הסמ"ע דהא ע"כ מוכרח דהאי וכן לאו דוקא הוא וא"כ כיון דסמיכה זו בטלה ממילא מוכרח מהמחבר כמו מדברי זקיני הרמ"ה דלא בעינן מטא לידו מדכתב סתם מיד ולא הזכיר דהיינו אחר שימטה לידו כמ"ש הסמ"ע בעצמו בשלומ' בדין הראשון א"צ להזכיר דבכל שטר בעינן מטא לידו אבל בקנין הנ"ל צריך להזכיר חידוש גדול כזה דראה זה חדש הוא דבכל קנין א"צ שיגיע השטר לידו א"ו דדעת המחבר כזקני הרמ"א ז"ל דלא בעינן מטא לידו וחולקים על הטור ובאמת הטעם שכתב הסמ"ע הוא דחוק ומנ"ל לבדות סברא כזו כיון שאין לה סמך מהגמ' גם דברי הב"ח דחוקים בזה במח"כ ולדעתי אין לזוז מפסק המחבר וזקני הרמ"א ז"ל כי בלי ספק הכל בכתב מיד ה' השכיל עליהם ומיהו נראה ברור דאף הסמ"ע מודה לדינא דהב"י עכ"פ בזה דמעת שהגיע לידו זוכה למפרע רק שכתב שללא צורך פ' כן בהטור ור"ל דהב"י כוונתו ליישב לשון מיד שכתב הטור לפי דעת הטור דאינה זוכה עד שיגיע השטר לידו א"כ איך כתב מיד לכך פ' דכשיגיע זוכה למפרע מיד וע"ז כתב דבלא זה א"ש דמיד ר"ל דלא הוי קנין לאחר מיתה אבל על הדין של הב"י לא נחלק הסמ"ע והדין דין אמת ודי בחידוש זה דבעינן שיגיע השטר לידו והבו דלא להוסיף עליו הוא וכן משמע מהלשון שכתב ללא צורך וזה ברור כשמש בס"ד:

מיהו מה שאמרו מכח אין מטבע נקנה מחליפין יפה דברו וגם יש לשדות נרגא בהצוואה הראשונה מכח מה שכתב מעלתו שאמרה להעדים שלא יגלה לפני מעלתו א"כ לא הוי כמתנה גלוי' רק כמתנה טמירת' ולדעתי כשמצוה הנותן שלא לגלות להמקבל מגרע גרע משאר מתנת טמירת' לפי הטעם שכתב הסמ"ע בסי' רמ"ב ס"ק ה' ואין זה כסתם המבואר שם בסעיף מיהו נראה דמה שאמרה אח"כ בפני עדים שלא ישנו מהצוא' אשר מכבר א"כ דל המתנ' הראשונ' אשר מכבר הכא הרי עכשיו דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי כל מה שהזכירה בצואה הראשונה ומראה מקום הוא להם שמסכמת עכשיו להם ליתן כל מה שנתנה בראשונה דעד כאן הקנין אינו מגרע רק כשהוא בשעת מעשה דמורה שאינה רוצה בתק"ח כמ"ש הסמ"ע בסי' ר"ן ס"ק נו"ן אבל בהק"ס שהי' כשהיתה בריאה אין כאן גילוי דעת דאינה רוצה בתק"ח א"כ עכשיו אם המתנה הראשונה בטלה הרי דברה בעת חלי' וכבר תקנו חכמים שכל דברי שכ"מ קיימין אף שהוא לא ידעה שמתנה הראשונה בטלה ולא נתכוונה לתק"ח מה בכך וכי תק"ח צריכה כוונה הגע בעצמך אם איש המוני וכפרי דגם בברכת המוציא לא גמיר דאנן סהדי דאינו יודע משום תק"ח האם נימא דמתנתו כשהוא שכ"מ לא יועיל זה ודאי דבר שאין לו שחר רק אם יש גילוי דעת שאינו רוצה להקנות בתק"ח אינו מקנה אבל כאן שאין גילוי דעת תק"ח קיימת והרי הסכימה עכשיו להמתנה הראשונה אף דהרי שינוי ה"ל בקנין והקנין בטל מ"ע המתנה קימת דהרי הסכימה עכשיו להמתנה הנ"ל ועוד דמה שאמרה עוד הפעם בעת חלי' שלא תשנו כנ"ל מורה שחששה אולי אין חיזוק להעשי' הראשונה תועיל העשי' של עכשיו דאל"כ למה חזרה הדברים בעת חלי' וכ"ש הוא וק"ו ב"ב שק"ו מה דקיי"ל דורשין לשון הדיוט דודאי כאן כל בעלי דעת יודו דעיקר חזרה רק משום זה ואין לומר דעיקר חזרה משום הדברים ששינתה מצואה ראשונה א"כ הוא הנותנת מדשינתה הרי הדברים מורין דהי' בדעתה שיכולה לשונות מהקודם והעיקר מה שתדבר עכשיו אף דהראשונה היתה בקנין ועכשיו בלא קנין הרי מבואר דלא חשה על הקנין ולדעתי הוא כמ"ש זקני הרמ"א ז"ל שם בסי' ר"ן סעיף י"ז בהג"ה והוא מתשובת הריב"ש דאם אמר אחר הקנין שתתקיים המתנה הוי כיפי כח והיינו ודאי משום הא שכתבתי דדל המתנה הראשונה מכאן הרי נותן אח"כ במתנת שכ"מ דמה שאמר שתתקיים המתנה לא אמרינן דאומר אח"כ לדעת הראשונה שתהא קיימת המתנה מכח הקנין והיינו ודאי משום דא"כ למה כפל הדברים א"ו דכוונתו עכשיו לחזק הענין אף בלא קנין ואף די' גילוי דעת קודם שאינו רוצה בתק"ח אמרינן הוכיח סופו על תחילתו דלא הי' רק ליופי כח וזה ברור למעמיק דברי זקני הרמ"א ז"ל ואפשר הדבר מפורש בתשובת הריב"ש כמ"ש דתשובת הריב"ש אין בידי לעיין בו וא"כ ק"ו בנד"ד דלא הי' גילוי דעת מעולם דאינה רוצה בתקנת חכמים דמתנה קיימת והיא ראי' ברורה בס"ד ואין לומר דכיון שהעדים שהי' אצלה בעת חליו לא ידעו מה הוא הצוואה הראשונה א"כ אינם מועילין בפ"ע ועדי צואה הראשונה ג"כ אינם מועלים מטעם דמטבע אין נקנה בחלופין א"כ רק ע"י צירוף יתקיים מתכות המעות א"כ הוי כת אחת מעידה שראו שער אחת דימינו וכת השנית מעידין שראו שער אחת בשמאלו דאינם מצטרפין דכל אחת מעידה על חצי דבר דז"א דהכא כת אחת על שנה ראשונה בשני חזקה וכת אחרת על שני' וכת אחרת על שלישית מצטרפין לשני חזקה וכבר הקשה זה הסמ"ע בסימן למד ס"ק ל"ט ואני הוספתי בקושי' מהא דקימ"ל דאם עדים אחרים מעידין על ח"י עדים דשטר צריך שני עדים על כל חתימה דעל כתיבה הן מעידין ולא על מנה שבשטר ומהני כת אחת על חתימה אחת וכת אחרת טל חתימה אחרת א"כ הרי כל אחת העידה על חצי דבר דהא אף לפי דברי כל כת אין כאן רק עד אחד חתום ועדיין אין כאן תשלומין ואין דומה לעידי השטר עצמן מעידין על כת"י דעל מנה שבשטר הן מעידין א"כ אף שאין נאמן ע"א מ"מ לפי דבריו שהלוה הרי חייב לשלם ואין דומה למעידין על שער אחד דאף לפי דבריהם אין כאן גדלות אבל בעדים אחרים דאף לפי דבריהם שיש עד אחד חתום על השטר אין כאן דבר שלם לתשלומין ולמה מצטרפין בכה"ג עיין בחושן משפט סימן ע"ו סעיף ט' דהשלשי מצטרף ואמאי הלא שנים הראשונים לא העידו כ"א על חצי דבר והנה עפ"ז תירץ הסמ"ע שם דשם ראה כל מה שהי' יכול לראות בשנה זו והנה דברי סמ"ע הנ"ל מפורשין ברשב"ם לב"ב פרק חזקת הבתים דף ט"ו ע"ב ד"ה אלא האי דבר ושם מבואר בבאור יותר דדברי הסמ"ע נראין לדוחק והרשב"ם מעתיק הדברים עד שנראה בעליל שהו חדוש מרווח ואמת ולפ"ז גם קושיתי זה ל"ק דגם החתימות חותמין זה אחר זה ולא בב"א מסתמא א"כ לפי זה גם בנד"ד אין כאן חצי דבר כיון דכל כת שמעה מה שהיתה יכולה לשמוע בעת ההיא ועי' הרב אלפסי ז"ל בפרק חזקת הבתים שם הביא לקושיא זו בשם רבותיו ומתרץ לה ומסברא דנפשי' דבעידי חזקה דבר מעלי' הוא דהא מחויב לאהדורי לפרי אי לא אתי' כת שלישית וכן בכת שלישית אי לא דינה דחזקה כו' עיי"ש וכן יש לומר אי לא הראשונה כנ"ל וכן כתבו התוספות שם בפ' חזקת הבתים דף ט"ו ע"ב בד"ה אלא למעוטי בשם הרשב"א ונהירנא כי אמרתי לתירוץ הנ"ל מסברא דנפשי' קודם שראיתי דברי האלפסי והתוס' הנ"ל ואח"כ כשראיתי דבריהם אז שמחתי והנה בזה אמרתי לישב קושיתי דהא קיימ"ל בחו"מ סימן כ"א דע"א בשטר זוקק לשבועה ואף דאי' שם בסי' נ"א ס' ב' דאם טען פרעתי נאמן בשבועה היינו דסובר דלא הוי משויל"מ דלא שייך בזה שטרך בידך מה בעי כמ"ש הש"כ שם בסק"ג וא"כ ממילא דאין צריך להמיגו דלא לויתי דלהוי מיגו במקום היכא שצריך שבועה נגדו בזה היסוד של משויל"מ אבל מודה דזקוק שבועה כשטוען לא לויתי אם כן הוי דבר שלם דכשמתקיימת חתימה אחת הרי זקוק לשבועה כן נ"ל ברור דאף מאן דלא מודה לתירוץ האלפסי והרשב"א יודה לתירוץ זה דהתם כל כת הנ"ל דבר שלם היפך האמת דהא מזכין את המחזיק איך נימא דהוי דבר שלם דהא מחויבים הלא עכ"פ למה שאנחנו בו לענין הזיכוי הוי כאומר חצי דבר כנ"ל ברור דעת הנוטים מתירוץ זה ובאמת מסתבר כן אבל כאן למה שבאין לחייב את הלוה הוי כאו' דבר לחייבו שבועה עכ"פ ושבועה אתי' לכלל ממון אם לא כשבע ובפרט בכה"ג אמרינן דודאי לא הוי נשבע לשקר דהא נתברר עכשיו ע"פ עדים דשטר כשר הוא כנ"ל ברור לדעתי ואם כן נחזור לעניננו דאם נימא כתירוץ הרי"ף והרשב"א א"כ בנ"ד הוי חצי דבר דהרי מה שמעידין הראשונים על מעות מזומנים לאו כלום הוא ואין תועלת כלל בעדותן דאין מטבע נקנין בחליפין ועדות אחרונים לבד דאין תועלת כלל בעדותן דלא ידעו מה הוא הלוואה הראשונה מיהו תוס' בב"ק פרק מרובה דף ע' ע"ב בד"ה למעוטי כתבו בשם ר"מ לדחות הך תירוצא דרב א פסי ומכח הא דגיטין פ' התקבל עיי"ש מיהו הנימוקי יוסף סם בפ' חזקת הבתים תירץ להא דפרק המקבל דלא קשה מזה להא דרב אלפסי עיי"ש וכן תירץ הרמב"ן בחידושיו לב"ב שם בדף ט"ו ע"ב להך קושיא דמפרק התקבל על האלפסי במ"ש הב"י א"כ אין מזה הכרעה כ"כ מיהו הרז"ה ז"ל בספר המאור בפ' מרובה ובפרק חזקת הקשה קושית נאותה על האלפסי ראוי אליו והוא דלפי הה"א דגמ' דפר' מרובה דלא ידע מהאי סברא דכיון דעידי גניבה ל"צ לעידי טביחה דבר קרינא בי' אלא דהי' סובר כיון דעידי טביחה צריכה לעידי גניבה הוי חצי דבר א"כ אמאי אמר לימא דלא כר"ע הא כרבנן נמי לא אתי לפ"ז דהא עידי טביחה לחוד בלא עידי גניבה אין תועלת כלל ועפ"ז הכריח ממש כפירוש הרשב"ם עיי"ש והא דתירץ במלחמות בפרק מרובה דבהאי הוי סובר דרבנן לא דרשי כלל ולא חצי דבר דאל"כ מתניתין מני רק לבתר דמסיק כסברת אביי ממילא אמרינן דגם רבנן סברי כן עכ"ד הנה באמת ליישב דברי האלפסי להציל מפי ארי הרז"ה ז"ל כחו יפה דלא להוי קושיא עצומה כ"כ אבל באמת הדין עם הרז"ה ז"ל דמדפריך בפשיטות שם בפ' מרובה ובפ' חזקת הבתים שם ורבנן האי דבר ולח"ד מאי דרשי בי' ש"מ דמילתא דפשיטא היא דדרשינן ולא חצי דבר והיינו עשום הא שכתבו התוס' שם בפרק חזקת ד"ה ורבנמ כו' דבר מיותר הוא עיי"ש דאם הי' סברא לומר דלא דרשינין כלל אם כן מה מקשה ורבנן כו' למעוטי מאי דילמא לא דרשו כלל ולא ח"ד ומנ"ל להקשות א"ו דמילתא דפשיטא היא דודאי דרשי ולא חצי דבר ואם כן ממילא דראיית בעה"מ נכונה מאוד ובלי ספק דמש"ז לא ניחא להרמב"ן ז"ל גופא פירוש הרי"ף וע"כ כתב בפר חזקה וכתבנו בלשון אחר טוב מזה ומזה וכן בפר' מרובה כתב והרוצה לעמוד על עיקר יבא ויסמוך על דברי רבינו שלמה ז"ל בפירוש דבעל המאור נאמן בעדותו דהרב אלפסי ז"ל בתשובה עירב בתוך דבריו דבעינן שתי שערות במקום אחד היינו ודאי משום דהרגיש דתירוצו אינו מספיק ויפה כתב בעה"מ דהעירוב אינו מועיל כלום ומבואר למעיין ואם כן כמעט הדבר מוכרע דלא כתירוץ של הרב אלפסי והנה מה שהקשה במלחמות שם בפרק מר בה על פי' של בעל המאור שהיא כפירש הרשב"ם למעיין היטב בהרשב"ם יראה במח"כ דהרמב"ן כי רם ונשא הוא ואיני כדאי לישא שמו על שפתי דכאו קושי' דהתורה גזרה ולא חצי דבר היינו כשרואין ח"ד ממה שיש לראות וזה ברור והנה שיטה שלישי בזה הוא שיטת רש"י ז"ל בפ' מרוב' שם בד"ה אכתי קטנה כו' שם אבל לגבי חזקה כולהו מעידין שהי' מוחזק בה עכ"ל וביאר דברי רש"י תמצא במלחמות שם בפ' מרובה ובחידושי הרמב"ן לב"ב שם בדף ט"ו ע"ב עי"ש דבריו כי נעמו ומ"מ כד דייקת בה טוב' האמת יורה דרכו דפירוש הרשב"ם ובעה"מ והר"י בעל התוספות ז"ל הוא המרווח דבאמת כמו דשערה אחת לאו כלום לענין גדלות. ה"נ שנה אחת לאו כלום לענין חזקה מאי אית לך למימר דאחת אתתלת' דשלוש א"כ ה"נ נימא בשערה אחת אתחלת' דשנים ומ"ש זה מזה. וע"ש במלחמות דבשערה אחת אפשר שגם בקטנה שבקטנות יהי' לה שערה אחת הוא ממש היפך החוש דשיער במקום סימנים אינה מצויה בקטנים ומה לי זכרים ומה לי נקבות הלא אין הפרש בניהם רק שנקבות ממהרין להביא שנה אחת קודם לפי קבלת חכמינו ז"ל:

ונראה לי ברור דלפירוש רש"י הנ"ל גם כן בנד"ד לא הוי חצי דבר דהא אלו האחרונים מעידין שהסכי' בחלי' להמתנה של הצוואה הראשונה וא"צ רק לגילוי מילתא מהראשונים. מה הוא והוה ממש עכ"פ התחלה של עדות והמתנה כמו בעדי שנה אחת דהוי אתחלת' דחזקה ואף דעדות הראשונים לחוד אין בהם ממש כמו שהעידו לענין המעות מ"מ כיון שהעדים השנים מקרי דבר א"כ עתה גם הם מקרי מעידין על דבר כיון דלפי עדותן של השנים דמעידין על דבר יש תועלת רב בעדותן דהא ודאי מטעם זה לא אמרינין בפ' מרובה שם דאף לר"ע סגי בהעיד' כת אחת מהן ע"ד כמו דאית' שם כיון דעידי גניבה ל"צ לעידי טביחה כו' ובעז"ה דברי ברורין מאוד למעמיק בתי' הגמרא בפ' מרובה הנ"ל ובפי' רש"י הנ"ל שביארו הרמב"ן ולדעתי לא יכחיש זה רק מי שירצה להכחיש האמת כנ"ל ברור גם לדעת רש"י והרמב"ן אבל האמת אהוב מן הכל דהעיקר כהרשב"ם והב"י והרז"ה וגלוי' לכל מי שש קל הדברים כהוגן מתון ומסיק ויפה כיון הסמ"ע דתפיס רק תירוץ זה והנה כתוב ועיין מ"ש עוד ישוב בזה בפרישה ע"כ והנה ספר הפרישה על חו"מ אין בידי אבל ודאי העיקר בעיני להלכה ולמעשה מה שקבע בספרו הסמ"ע שעל הש"ע וגם הב"ח בס"ס למ"ד תפס תירוץ זה לעיקר ומינה אין לזוע א"כ היוצא מתה דאין בזה משום דוח"ד וב' לע"ד ועיין בתוס' מסכ' גיטין דף ס"ג ע"ב דיבור המתחיל אפילו הן הראשונים ודו"ק ועיין בקונטרס הגאון מוה' חיים יונה בענין דבר ולא חצי דבר מ"מ עדיין יש לפקפק כיון דבחלי' לא אמרה רק סתם שלא ישנו מן הצוואה ולא פירשה מה וסמכה על עדים הראשונים ועדים הראשונים כבר נזהרו שלא יגלו לחתנה אם כן הרי השני' ג"כ מתנה טמירתא היא מי' אחר שובי ניחמתי דבמה שהזהירה שלא יגלו לחתנה אין בזה משום מתנה טמירתא לענין המתנה דידי' לכ"ע לטעם הרשב"ם במתנה טמירתא שמא נתנה לאחר לכך צוה להסתיר כדי שלא יתודע להמקבל הראשון אם כן אם אינה מצוה להסתיר רק ממקבל של עכשיו לא שייך זה לטעם הסמ"ע בס"ק ה' רמ"ב ג"כ נראה ברור דלא שייך זה בצוה להסתיר רק ממקבל דהרי מבואר שם בסמ"ע רמ"ב ס"ק י"ב דאמרינן דאין כוונתו רק להחניף עיי"ש אם כן בצוה להסתיר רק ממקבל הרי ודאי דאין הכונה להחניף רק לאמת אך הטעם שצוה להסתיר ממנו הוא כדי שלא יבקש יותר וז"ב ל"ד:

תוכן העניינים

השיב משה חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה