אור ברסלב

השיב משה חושן משפט· רבי משה טייטלבוים מאוהעל

שאלה צא

שאלה צ

אשיב לשואלי דבר הנה בהיותו כאן אתי עמי במחיצתי נסתפקנו בהא דכתב זקני הרמ"א ז"ל בהג"ה בחו"מ סי' קמ"ט סעיף י"ט בזה הל' וי"א דאינה חזקה הואיל וירד לשדה כשהי' קטן לא ידע שהיתה שלו שימחה וכן נ"ל עיקר עכ"ל אם ר"ל דמסתמא לא ידע שהיתה של אביו וא"כ אם נתברר בעדים או שמודה שידע מכמה שנים או מקטנותו או מעת שנעשה גדול שהיתה של אביו הוי חזקה אחר שהגדיל או דלמא אף שידע שהיתה של אביו מ"מ לא ידע אם זה החזיק בה שכא כדין כיון דהתחלת החזקה הי' מקטנותו מניין לו לידע וסבור הי' מסתמא קנה והחזיק בה כדין רק עתה נתוודע לו שזה החזיק בה שלא כדין זה הוא הכוונה של זקני הרמ"א ז"ל במ"ש שלא ידע שהיתה שלו ר"ל בעת שהי' יכול למחות ולא מיחה אז לא ידע שהיתה שלו דסבור הי' שקנה והחזיק בה כדין ע"כ הי' הספק שלנו:

על זה עניתי ואמרתי הגם שתיבת שהיתה המוזכר בהג"ה הנ"ל מורה יותר כפירוש הראשון הנ"ל דלפירוש השני טפי הי' ראוי לומר לא ידע שהוא שלו ודוק מ"מ אין לבנות יסוד על דקדוק הלשון די"ל דהכוונה הוא לא ידע שהיתה שלו בשעה שהחזיק בה זה וגם כי תיבת שלו מורה יותר כפירוש השני דלפירוש הראשון הי' ראוי טפי לומר לא ידע שהיתה של אביו ודוק הלכך מהא ליכא למשמע מני' והנה בטור שם סי' קמ"ט כתב בשם הרא"ש בזה"ל לא ידע שהיתה של אביו שימחה וזה הלשון מורה לכאורה יותר כפי' הראשון ומ"מ אינו מוכרח די"ל דהכוונה הוא שלא ידע שהיתה של אביו בשעה שהחזיק בה זה דסבור הי' דכבר קנה קודם שהחזיק ואולי בכיוון שינה זקני הרמ"א ז"ל מלשון הטור וכתב תיבת שלו במקום תיבת אביו שהוא מורה יותר על פי' השני ע"כ אמרתי דבירור דין זה לא ינבע רק ממקורו בגמ' ומנחל קדים דברי הקדמונים ז"ל:

הנה בגמ' ב"מ ד' ל"ט שם ש"מ מדר' הונא אין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל ע"ש פירש"י וז"ל דהואיל ותחלת ירידתו לתוכו הוי קטן לא ידע כשהגדיל שהן של אביו ולפיכך לא מיחה עכ"ל הנה גם בזה ליכא למשמע מדקדוק הלשון דלשון שהן משמע קצת כפירוש השני והלשון של אביו משמע קצת כפירוש הראשון לכך אין לבנות שום יסוד על דקדוק הלשון. והנה במס' כתובות ד' י"ז ע"ב כתב רש"י בזה"ל הואיל ומתחלתו כשהי' קטן ראוהו מוחזק בה לא ידע כשהגדיל שהיתה של אביו עד ששומע מפי אחרים עכ"ל הנה גם מזה אין הכרע די"ל הכי פירושו דלא ידע כשהגדיל שהיתה של אביו כשהחזיק בה דסבר שקנה כדין וקצת ראי' לזה דאל"כ הי' ראוי לרש"י ז"ל לומר דלא ידע כשהגדיל שהיתה של אביו מעולם ומדכתב סתמא לא היתה של אביו משמע דקאי על שעת החזקה ועוד ראי' לזה דהלשון ראוהו מוחזק בה לא שייך כלל בלא ידע כלל שהיתה של אביו מעולם דכיון דאין לו ידיעה כלל מלתא דלא רמיא עלי' הוא ומה ראוהו מוחזק בה דקאמר א"ו דמסתמא יודע שהוא של אביו רק כיון דמקטנותו ראוהו מוחזק בה לא ידע משהגדיל שהיתה של אביו כשהחזיק בה זה דנשתקע בדמיונו דוודאי קנהו כיון שהורגל בזה מקטנותו:

והנה לכאורה אמרתי דמוכרח מפירש"י בב"מ כהפירוש השני דאם נימא דאינו יודע כלל שהי' של אביו ולכך לא הוי חזקה א"כ מה יועיל הא דאין מחזיקין בנכסי קטן ואכתי איך מורידין נכרי לנכסי קטן הא היכא למיחש דלמא לא יתוודע לו לעולם שהי' של אביו ולא יתבענו לעולם א"ו דדעת רש"י הוא דיודע שהי' של אביו מסתמא דאטו בשופטני עסקינן דחברך חברא אית לי' כו' והוא ממש דבר דאי אפשר שלא הגיע לאזניו שהי' של אביו רק דלא ידע דבעת שהחזיק הי' של אביו דהואיל ורואה את זה מקטנותו מחזיק בה אינו עולה על דעתו כ"כ מהר לתובעו דסובר דוודאי ירד בה כדין דאחזוקי אינשי בגזלנותא לא מחזקינן ויש אלקים שופטים בארץ ומסתמא לא היו הב"ד מניחים לו להחזיק שלא כדין בגזלנותא אבל מ"מ כיון שידע העיקר שהי' של אביו לא ימלט שלא יעלה על לבו פעם אחת לומר אעפ"כ אחקור במה מחזיק זה בבית או בשדה של אבי רק דאולי יעלה זה על לבו אחר שיחזיק זה שני חזקה ומה יועיל בתביעתו אנא ש"מ דאין מחזיקין כנ"ל לכאורה:

מיהו אמרתי דאין מזה ראי', כ"כ דמ"מ י"ל כפירוש הראשון דלא ידע כלל שהוא של אביו רק דוודאי זה מן הנמנע שלא יתוודע לו לעולם ואולי יתוודע לו אחר שכלו שני חזקה או זמן קצר קודם שכלו שני חזקה ולא ימחה כ"כ מהר וביני וביני יכלה שני חזקה קודם שימחה לכך ש"מ שאין מחזיקין כו' רק אם החזיק ג' שנים אחר שוודאי נודע להבן שהגדיל שהי' של אביו וע"ז לא חיישינן דוודאי לא ישתוק שלש שנים כן י"ל מיהו מ"ש קודם הוא מורווח יותר מ"מ אין מזה הכרע:

והנה התוס' שם הקשו על רש"י דע"כ כיון דמורידין יש כו דעת לומר הבא עדים שלקחת מאבי וה"נ יש לו לדעת ולמחות בסוף כל שלשה ע"כ והנה לכאורה מוכרח מזה כפירוש השני דיודע הי' שהי' של אביו רק דאינו יודע אם זה החזיק שלא כדין דע"ז שייך קושית התוס' דהי' לו לדעת ולמחות ולחשוש אולי מחזיק שלא כדין ויהי' לו חזקה לכך הי' לו למחות בסוף כל שלשה אף שלא ערב אל לבו עדיין לתבעו בב"ד אבל אם נימא הפירוש הראשון דאינו יודע כלל שהי' של אביו א"כ לא מקשים התוס' ולא מידי דאיך יהי' לו דעת למחות בסוף כל שלשה כיון שאינו יודע כלל שהי' של אביו דהא דיש לו דעת לשאל אחר עדי מכירה היינו אחר שנתוודע לו אבל יוכל להיות שנתוודע לו אחר שישלמו שני חזקה וכן כמה דמסקי התוס' וז"ל אבל לנכרי מסיק אדעתי' למימר אייתי ראיית עדי מכירה עכ"ל ואי אמרת שאינו יודע כלל שהי' של אביו האיך מסיק אדעתי' למימר אייתי ראי' אבל אין זה ראי' כל דבאמת אף אם נימא כהפירוש הראשון מקשים התוס' שפיר דוודאי לא אמרינן הך סברא דמסתמא לא ידע שהיא של אביו רק אם אמרינן אין מחזיקים בנכסי קטן אפילו הגדיל אבל אם הוי אמרינן דמחזיקים בנכסי קטן ע"כ לא הוי אמרינן הך סברא דמסתמא לא ידע דאם אמרינן הסברא הנ"ל א"כ וודאי דלא יועיל חזקה גם אחר שהגדיל וזה פשוט וברור וא"כ כד דייק מר"ה דאין מחזיקין ע"כ הא גופא דייק דאמרינן הסברא הנ"ל דמסתמא לא ידע וא"כ מקשה התוס' שפיר דלמא מחזיקין דאמרינן מסתמא ידע והא דלא חיישינן שזה יחזיק ג' שנים קודם שישאל על עדי מכירה היינו משום שוודאי יש לו דעת למחות בסוף כל שלשה דהא השתא קיימינן דנימא מחזיקין כו' א"כ קיימינן בסברא דמסתמא ידע ואין לומר דסברת חוץ היא דמסתמא לא ידע דא"כ למה הוצרך לדייק מדר"ה דאין מחזיקין הא פשיטא דאין מחזיקין וכעין שכתבו התוס' וכ"ת הא פשיטא לי' כו' וגם ממה דמסקו התוס' אין ראי' כלל דה"פ אבל לנכרי אסיק אדעתי' כו' כשיתוודע לו כו' דהא וודאי יתוודע לו באיזה פעם שהי' של אביו כמ"ש בדברי רש"י ואז יהי' מסיק אדעתי' למחות ואף שיהי' אחר שני חזקה הא אין מחזיקין כו' והא דכתבו התוס' בקושייתם דע"כ כיון דמורידין א"כ יש לו דעת לומר כו' עוד שם וכ"ת הא פשיטא לי' דאינו יודע למחות בסוף ג' אע"פ שהוא נזכר לשאול עדי מכירה כו' ע"ש ולפי פירושי הי' להתוס' לכתוב בלשון זה דע"כ כיון דמורידין ומחזיקין כו' ע"כ ודע שהי' של אביו א"כ יש לו לדעת ולמחות בסוף כל שלשה וכ"ת דהא פשיטא לי' דמסתמא לא ידע שהי' של אביו א"כ בלא ר"ה פשיטא דאין מחזיקין י"ל דכך הוא כוונת התוס' דלא נימא גם אם קיימינן דנזיקין כו' וקיימינן בסברא דמסתמא הי' ידוע שידע שהי' של אביו מ"מ אמרינן דלא מסיק אדעתי' למחות כיון שהורגל מקטנותו לראות את זה בנכסיו לזה כתבו כיון דמורידין כו' א"כ ע"כ דאמרינן דמסיק אדעתי' לשאול אחר עדי מכירה ה"נ מסיק אדעתי' למחות בסוף כל שלשה א"כ ליכא הוכחה כלל מר"ה וכ"ת הא פשיטא לי' כו' א"כ לא צריך להוכיח מר"ה כן י"ל דברי התוס' ואין הכרע כלל מיהו אף שבאמת הי' קשה קושית התוס' אף לפירוש הראשון שכתבתי כמו שבארתי מ"מ האמת יורה דרכו מדמקשים התוס' בסתם כמו שיש לו דעת לשאול אחר עדי מכירה ה"נ יש לו לדעת ולמחות בסוף כל שלשה ש"מ דסברא פשוטה היא דיודע שהיתה של אביו רק דאינו יודע אם זה החזיק כדין או לא דאי קיימינן בסברא דאינו יודע כלל אם הי' של אביו מעולם לא הוי להו להתוס' להקשות בסתם רק לבאר ולפרש ולומר דהא אם נימא דמחזיקין ע"כ דהוי קיימינן בסברא זו דיודע שהיתה של אביו ומדמקשים סתם ולא פירשו כלום ש"מ דסברו אף עכשיו דקי"ל אין מחזיקים קיימינו בסברא זו דמ"מ יודע שהיתה של אביו כנ"ל ברור לדעתי. וגם בדברי רש"י מורווח יותר כפירוש זה כמ"ש וגם מצד הסברא נראה ברור כשמש דמסתמ' יודע שהי' של אביו דחברך חברא אית לי' כו' והא דנימא דמן הסתם אינו יודע אם הי' של אביו מעולם הוא ממש מכחיש החוש שלא ימצא א' מאלף שיהי' שוטה ותם כזה שלא יתוודע לו דבר גלוי כזה.

ועוד ראי' ברורה מדברי הגמ' מדאמר סתם אין מחזיקים בנכסי קטן ואפילו הגדיל ולא התנה שום תנאי בזה ש"מ דהוא בכל ענין דאל"כ הו"ל להגמ' למימר והוא דלא ידעינן דידע שהיתה של אביו וגם לדעתי היא קושי המציאות דלא ידע כלל והאיך נאמר סתם וגם כל הפוסקים סתמו דבריהם ולא התנו שום תנאי והאיך לא אשתמיט חד מהפוסקים למימר דבידע שהי' של אביו מהני חזקה וגם זקני הרמ"א ז"ל לא התנה שום תנאי בגוף הדין רק דטעמא יהיב למלתי' אבל הדין משמע דהוא בכל ענין ואם נימא דהדין הנ"ל הוא דווקא בלא ידע מעולם שהיתה של אביו כמעט נפל בבירא הדין הנ"ל ואין לו מציאות כלל דלא ימצא א' מאלף כנ"ל ברור לדעתי

ועוד ראי' יותר ברורה דהלא בכל ענין אמרו אין מחזיקין בנכסי קטן אפילו הגדיל משמע אפילו מת אביו כשהי' כבר בר דעת כמו בן שתים עשרה שנים ומ"מ הרי קטן הוא ואז וודאי יודע וזוכר שהי' של אבי' ועוד דאם נימא דהא דאין מחזיקין כו' הוא דווקא בלא נתברר דידע שהיתה של אביו מעולם א"כ ליכא הוכחה מדיוקא דר"ה דאמר אין מורידין קרוב לנכסי קטן משמע הא נכרי מורידין ש"מ דאין מחזיקין כפירש"י דלמא ר"ה ה"ק קרוב אין מורידין בשום ענין אבל נכרי לפעמים מורידין כגון באם הקטן כבר הי' בן דעת כשמת אביו וא"כ יודע הי' שהי' של אביו ובוודאי לא ישתוק אחר שיגדיל שלשה שנים מלמחות לכך מורידין אבל כשהי' קטן ממש באמת אין מורידין גם נכרי רק הב"ד בעצמם יתעסקו בצרכי הנכסים כמבואר בח"מ סי' ר"ץ סעיף א' בהג"ה בשם הרשב"א א"ו דבכל ענין חיישינן אף דידע שה תה של אביו מ"מ סובר שמחזיק כדין שקנה מאביו קידם מותו או שנמכר ע"פ ב"ד שמכרו לכתובה או למזונות ולכך שוהה מלמחות וזה ברור כשמש לדעתי:

ועוד ראי' ברורה דהא הנ"י על האלפסי שם בב"מ על הא דאין מחזיקין [בנכסי] קטן ואפילו הגדיל כתב וז"ל אפילו הגדיל והחזיק המחזיק ג' שנים משהגדיל הקטן אין לו חזקה לעולם כיון שירד שם בשעה שאינה ראוי' לחזקה דהיינו בעודו קטן ודוגמתו בהשותפין אין להם חזקה אפילו עבר זמן השותפות כיון שמתחלה ירדו ברשות כן כתב הרנב"ר ז"ל עכ"ל הרי מבואר מדבריו להדיא דבכל ענין לא הוי חזקה כיון שמתחלה הי' בשעה שאינה ראוי' לחזקה וכ"כ הה"מ בפ' י"ד מה' טוען ונטען הלכה ו' וז"ל ויש מפרשים דאף אם החזיק שלש שנים אחר שהגדיל אין חזקתו חזקה כיון דשהתחיל בעודו קטן וזה דעת הר"א בהשגות ולזה הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל עכ"ל הרי דכתב בהדיא דלהסוברים דלא מהני חזקה שלש שנים אחר שהגדיל הוא מטעם כיון שהתחיל בעודו קטן ולא כתב כלל דלא ידע גם אחר שהגדיל משמע דבהתחיל להחזיק בעודו קטן שוב לא הוי חזקה בכל ענין בין ידע בין לא ידע וכתב כן בשם הרמב"ן והרשב"א וא"כ לדידהו וודאי בכל ענין לא הוי חזקה אף אם ידע שהי' של אביו וא"כ כיון דהנ"י והר"מ בשם הרמב"ן והרשב"א מבואר להדיא דלא מהני חזקה בכה"ג א"כ אף אם הוי ספק לרש"י והטור בשם הרא"ש דכתבו הטעם משום דלא ידע כו' וודאי דחינן הספק דבדבריהם מקמי הפשיטות דבדברי הרמב"ן והרשב"א והנ"י והה"מ ובפרט דכבר כתבתי דהעיקר גם לרש"י והרא"ש דלא מהני חזקה בכה"ג ועוד דאם הוי שום נפקותא לדינא בין הפוסקים הנ"ל לרש"י והרא"ש ז"ל לא הוי שתיק זקני הרמ"א ז"ל מלפרש החילוקי דיעות שיש בזה ובפרט שציין בהג"ה טור בשם הרא"ש והראב"ד שם בהשגותיו והה"מ בפ' י"ד מה' טוען בשם הרמב"ן והרשב"א ונ"י ש"מ דאין מחלוקת ביניהם כלל והנה לענ"ד לא נראה בשום מקום שיהי' נוטה לפירוש הראשון דבידע שהי' של אביו הוי חזקה רק בלשון הטור בשם הרא"ש מורה לכאורה קצת כן כמ"ש אבל באמת גם זה אינו דהלא באמת תמהתי מאין הוציא הטור מדברי הרא"ש דסובר דבהחזיק ג' שנים אחר שהגדיל ג"כ לא מהני הלא שם בהרא"ש למס' ב"מ לא נזכר כלל רק סתם אין מחזיקין בנכסי קטן אפילו הגדיל כמו שהוא בגמרא ולא ביאר כלל דגם בהחזיק ג' שנים אחר שהגדיל לא מהני וגם לשון זה שהביא הטור לא ידע שהיתה של אביו שימחה ליתא שם כלל והנה ראיתי לתומים בחו"מ סי' קמ"ט שתמה על הטור בזה מאין הוציא כן מהרא"ש ז"ל והנה כתב שם תירוץ א' וכל מעיין ישפוט בצדק דאין זה כוונת הטור ודבריו בזה אינם רק לחדד התלמידים אבל לא לאמיתות כוונת הטור רק העיקר הוא מה שכתבתי שם אחר זה וז"ל שוב ראיתי תשובת הרא"ש כלל צ"ט דין ב' משמע להדיא כהראב"ד דאפילו הגדיל והחזיק שנים רבות כנראה מהתשובה ההיא ודוק עכ"ל וזה ברור דמהתשובה הנ"ל הוציא הטור ז"ל מ"ש בשם הרא"ש. והנה המעיין בדבריו בתשובה ההיא יראה דלא הוי הוכחה רק ממ"ש בזה"ל אבל חזקה שאחרי מות ראובן אינה חזקה ואין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל עכ"ל האי לישנא חזקה שאחרי מות ראובן משמע אפילו כמה וכמה שנים וא"כ הלא אינו מבואר בהרא"ש ז"ל שם זה"ל כלל דלא ידע שהיתה של אביו שימחה רק בלשון השואל מבואר בזה"ל וראובן שהי' קטן ולא הי' דר בתוך אותה העיר ולא היה יודע מהירושה שירש מאביו ואחיו עד עתה שהגדיל עכ"ל והרי אדרבא מוכח מכאן בבירור להיפך מדכתב ולא ידע עד עתה שהגדיל משמ' דמשהגדיל ידע ואעפ"כ מבואר מתשובת הרא"ש כמ"ש דלא מהני חזקה אפי' החזיק כמה שנים משהגדיל וזה ברור ואין להביא ראיה ממ"ש השואל ולא היה יודע מהירושה כו' דעכ"פ בעינן דלא ידע בקטנותו שהיה של אביו דמזה וודאי דאין ראי' דהדין תולה בזה רק דהמעשה שהיה כך היה דהא בקטנותו קודם שהגדיל וודאי ליכא למ"ד דתהני חזקה אף אם ידע שהיה של אביו ופג לבי מלהאמין שיהיה שום בר דעת סובר כן דבקטן ממש תהני חזקה אם ידע שהיה של אביו דקטן לאו בר מחויי הוא ואין לו דעת למחות וזה ברור וא"כ הרי נראה להדיא דהטור כתב מעצמו לשון זה ובוודאי דאין בזה מכוון וחידוש דין דאם היה איזה כוונה בזה לא היה כותב בשם הרא"ש מה שאיננו בלשון הרא"ש ואדרבא מבואר משם היפך מזה כמ"ש א"ו דלשון זה אתי שפיר אף אם ידע שהיה פעם אחת של אביו מ"מ לא ידע שבשעה שהחזיק בה זה היה של אביו כמ"ש וזה ברור ומזה יובן דגם לשון רש"י בכתובות דף י"ז ע"ב יתפרש כך ע"כ לפענ"ד ברור כשמש דבשום אופן אין מחזיקין אף אם ידוע בעדים שידע שהיה של אביו כנ"ל ברור כשמש בס"ד:

ועוד אומר אני דאפילו אם נימא דבידוע בעדים שידע שהיה של אביו מהני החזקה מ"מ בנד"ד שאינו ידוע רק שהודו שידעו שהיה של אביהם ודאי דלא מהני חזקה דנאמנים לומר שאינם יודעים אם זה קכה כדין במיגו שלא היו מודים שידעו שהיה של אביהם. וא"ל כיון דמבואר בסי' קמ"ט סעיף ק' דמהני מיגו להמחזיק א"כ ע"כ מוכרח כומר דלא הוי מיגו להוציא כיון שהקרקע תחת ידו והחזיק בה ג' שנים א"כ ש"מ דהוא קרי מוחזק א"כ לפ"ז ההיפך ביש מיגו להיורש ראוי כומר דהוי מיגו להוציא דזה אינו דכבר הוכיח בתומים סי' קמ"ה ס"ק ה' דמהני מיגו להמחזיק דמוחזק בקרק' אף דאין זה מוחזק במוחלט דהא ע"ז אנו דנין אם חזקתו חזקה ולראשון יש חזקת אבות ודאי רק דמ"מ הואיל ומוחזק בקרקע לא קרי מיגו להוציא אבל מכש"כ דאם יש להמערער מיגו דלא הוי מיגו להוציא דהא הוא מוחזק ועומד מחזקת אבות בוודאי ועל חזקתו של המחזיק יש ספק אם כן פשיטא דלא הוי מיגו להוציא ובכה"ג מיגו של שניהם הן של המחזיק והן של המערער אינם בגדר מיגו להוציא דזה מוחזק בחזקת אבות וזה מוחזק בקרקע עכ"ל ודבריו מוכרחין מהש"ע שם ע"ש הרי מבואר דהוי מיגו מעליא ולא הוי מיגו להוציא וזה ברור בס"ד.

ועוד צרפתי לזה דמה שטענו היורשים דלכך שתקו דהיה סבורי' דמסתמא קנה כדין ויש לו כתבים ואם אולי עלה על דעתם למחות ולחקור היו יראים ממנו מחמת שהוא היה מנהיג העיר שקורין רגירר ובעו"ה היה ממשמש גזירת לקיחת יהודים לבעלי מלחמות וידוע דזה תולה ברצון הרגירר את מי שירצו ליתן והיו יראים לנפשם ממנו שלא יתנם לב"מ ע"כ דבריהם ואמרתי טענה טובה הוא אף אם היה הדין נותן בל"ז דחזקה מועיל דהא דמיא להא דאיתא בב"ב ד' ל"ח ע"ב ובש"ע חו"מ סי' קמ"ג סעיף ג' בבורח מחמת מרדין דאין חזקה מועיל נגדו משום שירא למחות פן יודע מקומו וירדפו אחריו ולדעתי הדברים ק"ו מה שהוא במדינה אחרת ירא פן יוודע עי"ז מקומו כש"כ כאן שהסכנה מזומנת ובפרט לפי מה שדימו הפוסקים דאם ברח מחמת שהיה חייב ממון למלכות הוי כמו בורח מחמת נפשות א"כ כש"כ כאן דהוי סכנת נפשות תרתי גוף ונפש דמסוכן למות בקשרי המלחמה וגם יעבירו אותו על דתו מכל הלין נ"ל ברור דלא הוי חזקה ע"כ דברי אשר דברתי בהיותם עמי בביתי רק נכתב בכאן בתוס' איזה דברים כי מרש"י דמס' כתובות הנ"ל לא דברתי אז כלל ואף שבנד"ד לא הוריתי להלכה ולמעשה עפ"ז כי באתם לפני ואמרתם שכבר נתפשרו הצדדים קודם שגליתי דעתי ואז אמרתי לכם כבר עיינתי בדין זה אבל כיון שיש פשר לא אגלה דעתי שלא יתקלקל הפשר וכן עשיתי שאחר שנגמר הכל גליתי דעתי רק כדי להתלמד במקום אחר מ"מ יפה זכיתי יפה חייבתי בעז"ה ומיני' לא אזוע:

והנה ע"ז כתב אלי השנה אחר חזרתו לביתו נאוה ק' והנה מקודם שאשיב על השגותיו אשוב עוד להביא ראיות ברורות וחזקות לדברי בס"ד:

והנה מקודם אפרש שיחתי דלכאורה מ"מ מדברי רש"י בכתובות דף י"ז ע"ב שכתב לא ידע כשהגדיל שהיתה של אביו עד ששומע מפי אחרים מורה דכוונתו הוא דלא ידע כלל שהי' של אביו מעולם דאם נימא דקאי על שעת החזקה כמ"ש מה האי דכתב עד ששומע מפי אחרים דשמיעה זו למה הלא כבר ידע שהיה של אביו וא"צ רק שישים על כבו לחקור אחר עדי מכירה או אחר שטר מכירה ואם נימא דסברת רש"י הוא דגם זה אינו משים על לבו מעצמו אף ברבות הזמן לחקור ולשאול עד ששומע מפי אתרים שמחזיק שלא כדין א"כ אין חילוק כלל לפ"ז בין קרוב לאיש נכרי ולמה קרוב אין מורידין ואדם אחר מורידין דבשלמא בל"ז ה"א כמ"ש התו' במס' ב"מ דבנכרי מסיק אדעתי' לשאול אחרי עדי מכירה כשיתוודע לו שהיתה של אביו ובקרוב סוב' שאומר אמת שהגיע לחלקו אבל אם נימ' כמ"ש דגם בנכרי אינו מסי' אדעתי' לשאול אחר עדי מכירה רק אם יודיעוהו אחרים להדיא שמחזיק שלא כדין א"כ בקרוב נמי אם יודיעוהו אחרים שמחזיק שלא כדין ואין האמת כדבריו וודאי יתבענו בשלמא אם נפרש דאינו יודע כלל שהי' של אביו עולם עד שישמע מאחרים א"ש דלפ"ז השמיעה מאחרים הוא רק שהיתה של אביו מכבר א"כ עכ"פ בנכרי תיכף כשישמע שהי' של אביו ימחה אבל בקרוב לא ימחה שסבור הוא שהגיע לחלקו אבל אם נפרש שזה וודאי יודע בעצמו שהי' של אביו רק דסובר דזה החזיק בה כדין ואחרים מודיעים שאינו מחזיק כדין וזה גורם המחאה א"כ אין חילוק בין קרוב לנכרי וד"ק:

מיהו לכאורה גם בל"ז אינו מובן ההפרש שבין קרוב לנכרי ודברי התוס' שם בב"מ תמוהין מאוד דאם נימא ההפרש שבין קרוב לאיש אחר כמ"ש התוס' א"כ הדרא קושיא לדוכתא היכי מוכח מר"ה דאיו מחזיקין כו' דלמא מחזיקין והא דמורידין ככרי היינו משום דבנכרי לא ישתוק ג' שנים בוודאי אבל בקרוב סבור שאומר אמת וא"ל דסברת חוץ הוא דמסתמא לא ידע כלל שהי' של אביו משך זמן רב או דנימא דסברת חוץ הוא דאף אם ידע שהי' של אביו מ"מ אינו משים על לבו ורגיל לשכוח בסוף כל ג' כיון שהורגל מקטנותו לראות את זה בנכסים אלו חושב אולי קנה כדין א"כ פשיטא דאין מחזיקין ומאי צריך לאתויי מדר"ה א"ו ע"כ אם תאמר דמחזיקין כו' ע"כ צ"ל דידע שהי' של אביו ומשים אל לבו למחות ואינו שוכח בסוף כל ג' והא גופא בעי להוכיח דאמרינן אינו יודע שהי' שם אביו או ששוכח בסוף כל ג' וזה לא מוכח כלל מדר"ה וזהו עיקר קושית התוס' וא"כ לא מתרצים התוס' מידי והיא תמי' גדולה על התוס' שם בב"מ והנה הי' עולה על דעתי לומר בדוחק דמסתבר להגמרא דהא דחושב בקרוב שאומר אמת ולא יתבענו כלל והא דבנכרי שישכח בסוף כל ג' או דנימא מסתמא לא ידע כלל אם הי' של אביו מעולם שקולין הם דהיינו דאם נימא דמסתמא מדקדק היטב אחר נכסי אביו וידע מה שהי' ש אביו ומהר למחות בסוף כל ג' א"כ גם בקרוב לא יטעה וכיון דאמרינן דאינו מדקדק כ"כ וטועה בקרוב א"כ מסתבר אחת משתי אלה או שלא ידע כלל משך זמן רב שהי' של אביו א"כ אף דמורידין נכרי דוודאי יתוודע לו ברבות הזמן ואז יתבענו עכ"פ מ"מ אין מחזיקין דאין ידוע מתי יתוודע לו או דנימא דידע שהי' של אביו רק דאינו משים על לבו כ"כ מהר דסובר שמחזיק בה כדין ואף דמ"מ וודאי יחקור באיזה פעם ולכך מורידין נכרי מ"מ אינו מוחה בסוף כל ג' כיון שאינו מדקדק כ"כ דהא חזינן דטועה בקרוב כן הי' עולה על דעתי אבל נחשב לדוחק גדול בעיני דמנ"ל להגמרא זאת להוכיח הך מדר"ה דמישקל בפלס מאזני סברות הללו דשקולין הן עד שלגודל התמי' חפשתי במפורשים ומצאתי במהר"מ לובלין ז"ל שעמד בזה על דברי התוס' ותרץ כמו שע ה על דעתי דשני הדברים דיהי' לו דעת לומר לקרוב הבא עדים ושימחה בנכרי בסוף כל ג' שקולין הם עכ"ד אבל מ"מ הוא דוחק גדול בעיני דלא קרב זא"ז דוודאי מסתבר לומר דאף דבקרוב אינו עולה על דעתו לתבעו כלל אף שיודע שהי' של אביו דסובר שאומר אמת שהגיע לחלקו מ"מ בנכרי דאמרת דעולה על דעתו לתבעו דהא אמרת מורידין ככרי א"כ גם ג' שנים לא ישתוק ומנ"ל לרבא להכריח הדמיון הזה עד שיוציא מהא דר"ה הלכתא רבתי דאין מחזיקין בנכסי קטן אפילו הגדיל אח"כ ראיתי גם במהר"מ שיף שעמד ג"כ על דברי התוס' בזה וכתב וז"ל רק דאינהו כתבו משום דלא ידע למחוי בקרוב כו' ואין זה דומה מזה אפילו כעוכלא לדנא ועיין עכ"ל ור"ל דכוונת בעלי התוס' הוא וודאי לומר דשקולין הם אבל באמת אין זה דומה לזה א"כ נשאר קושית תוס' על הגמרא והניח בצ"ע הרי לך שמהר"מ שיף הסכים דבדברי התוס' הנ"ל לא מסתבר כלל ונשאר קושית התוס' בתקפו על הגמרא הנ"ל והוא תמי' רבה וגדולה מאוד על הגמ' וצריך ישוב:

ע"כ מצות האדון המור"ם שיף עלי חובה לישב קושית התוס' הנ"ל על הגמרא בהקדים דהנה קשה לי על פרש"י ז"ל דפירש במתני' דמס' ב"ב ר"פ חזקת הבתים ד"ה שדה בית הבעל שם בסוף הדיבור וז"ל שאין לך אדם הרואה את חבירו כו' ושותק עכ"ל מבואר להדיא מדברי רש"י הנ"ל דעיקר טעם החזקה הוא משום דוודאי לא שתיק אי לא מכרו לזה ולכאור' הוא נגד המסקנא דגמרא ב"ב שם דף ק"ט ע"א דמסיק הטעם משום דעד תלת שנים מזדהר אינש בשטרא טפי לא מזדהר ע"ש ופירש הנ"ל בהמשנה הוא רק כפי הה"א שם בגמרא דר"ל הטעם משום דעד תלת שנין לא קפיד אינש תלת קפיד ע"ש והוא תמי' גדולה דיפרש רש"י במשנה כפי הה"א ולא כפי המסקנא והו"ל לרש"י לומר בלשון קס"ד וא"ל דהאי טעמא דלא מזדהר בשטרו טפי מתלת שנין הוא משום בתלת שנין קפיד אינש וכיון דלא קפיד עלי' תלת שנין שוב לא נזהר בשטרו משום דחושב בלבו דוודאי לא יקפיד עוד וא"כ הטעם דלא מזדהר תולה בטעם דקפיד דמעת שדרכו של הבעלים להקפיד ולא הקפיד שוב לא נזהר בשטרו. דזה אינו דא"כ הדרא קושיא לדוכתא דהני דבי' בר אלשב דקפדי לאלתר תהוי חזקה לאלתר דג"כ אינו נזהר בשטרו טפי מלאלתר בדידהו א"ו דהא דנא מזדהר בשטרא טפי מתלת שנין הוא סברא בפ"ע ואינו תולה ככל בהא דקפיד ולא קפיד רק דאף דלבתר תלת שנין לא מזדהר הא וודאי אמרינן דאם שומע איזה מחאה בתוך שלשה מזדהר טפי עכ"פ שלש שנים מעת המחאה דכיון דשמע מערעור וודאי יש לו לזהר בשטרו וכמו דאמר שם בגמרא ב"ב ד' ק"ט ע"א אי מחיית באנפאי הוי מזדהרינא בשטרי ע"ש אבל עד תלת שנין מזדהר בשטרא בכל ענין דסתם שטר הוא לוקח למען יעמוד ימים רבים ולא על יום או יומים לכך דרך העולם הוא נזהר בשטרו עד שיתקיים הקרקע בידו בשופי בהשקט בלי שום ערעור שלשה שנים ולא בדרך הקפדה תלי' מלתא כן מוכרח מהגמ' כמ"ש וא"כ קשה על רש"י כנ"ל:

מיהו נראה דלק"מ דהא יש להבין הא קיי"ל קרקע בחזקת בעלי' עומדת ובחזקת מרא קמא כל זמן שלא נתברר שמכרה וא"כ בשלמא אי הוי אמרינן הטעם דמועיל החזקה ג' שנים כמו הס"ד מעיקרא דתלת שנין וודאי קפיד אינש ובוודאי לא הוי שתיק א"ו דמכרה לו א"ש דאמרינן מכח הוכחה זו הוי כנתברר דמכרה לו ולכך מוקמינן ביד המחזיק משא"כ להטעם דמסקינן משום דטפי מתלת שנין לא מזדהר אינש בשטרו דמ"מ אין כאן הוכחה דמכרה לו רק די"ל דמכרה לו ואבד השטר דלא נזהר בשטרו יותר מג' שנים אם כן במה מפקינן הקרקע מחזקת בעלים הראשונים וא"ל כסברת הרמב"ן בר"פ ח"ה בגמ' ד' כ"ח ע"א דכתב דאחר שלשה שנים יצא מחזקת בעלים לחזקת המוחזק ומיקרי המחזיק מוחזק וה בעלים מוציא מחבירו ע"ש הלא לא כתבינן רק למאן דיליף משור המועד אבל למאן דלא יליף משור המועד דאליבי' קאי האי סוגיא בדף ק"ט ע"א ע"ש מה"ת לומר כן כל כמה דליכא סברא והוכחה דמכרה וע"כ צ"ל דוודאי עיקר טעם ויסוד החזקה הוא משום דוודאי לא שתיק אינש כ"כ רק דמקשה הש"ס אלא מעתה כגון הני דבי בר אלישב כו' ע"ז משני שפיר משום דעד תלת שני מזדהר אינש בשטרו ר"ל אף דיש הוכחה קודם ג' שנים כגון בהני בר אלישב מ"מ לעומת זה יש הוכחה להיפך דלא מכרה לזה דאל"כ היה ראוי להיות להמחזיק שטר דעד תלת שנין מזדהר אינש בשטרו וכיון דיש הוכחה לכאן ולכאן מוקמינן ארעא בחזקת מרא קמא טפי מתלת שנין לא מזדהר אינש בשטרא וא"כ אין כאן הוכחה דלא מכרה לכך מוקמינן הקרקע ביד המוחזק מכח הוכחה דוודאי מכרה לו מדשתיק כולי האי כנ"ל ברור וא"כ יפה פירש"י בהמשנה הטעם דהחזקה משום דלא שתיק אינש כ"כ וז"ב:

ועוד ראיה לדבר דהא השותפין והאריסין כו' דקי"ל דאין להם חזקה מבואר הטעם ברמב"ם פי"ג מהלכות טוען ונטען הלכה א' דהיינו משום דאין מקפידין זה על זה ע"ש והכה אם נימא דהטעם של חזקת ג' שנים הוא רק משום דטפי מג' שנים לא מזדהר אינש בשטרו וי"ל שטר היה לו ואבד א"כ בכל אלו דאין מקפידין מה בכך דאין מקפידין מ"מ י"ל שטר היה לו ואבד דטפי מג' שנים לא מזדהר אינש בשטרו א"ו כמ"ש דעיקר יסוד החזקה הוא משום דתלת שנין קפיד אינש כנ"ל:

ועיין בפירוש המשניות להרמב"ם במשנה דר"פ ח"ה שכתב וז"ל טעם אלה השלש שנים שלפי שאדם שומר שטר המכר כו' שנה ראשונה שני' ושלישית ולא יותר כו' טענת ראובן שלקחה ממנו נאמן ולא נאמר לראובן הבא שטרך עכ"פ לפי שאבדו ואנחנו נאמר לשמעון אם לא מכרת לו כמו שאתה טוען למה הנחתו לאכול פירותיו כו' עכ"ד וכן הוא בפירוש הרע"ב במשנה הנ"ל הרי דמרכיב שני הטעמים כאחד ולכאורה קשה דמעיקרא הטעם של המסקנא דגמ' ואח"כ הטעם של הה"א אבל המדקדק בדבריהם יראו שכיונו למ"ש דהטעם דלא מזדהר אינש בשטרי' מועיל לסלק ההוכחה דלא קנאו מדלית לי' שטרא אבל עיקר ההוכחה דקנאו מדשתיק ולא מיחה כנ"ל והנה בנותי בספרים ומצאתי הדבר מפורש בחידושי הרמב"ן לב"ב בד' מ"ב ע"א שם בחידושיו ד"ה הא דתני' אכלה האב שנה שכתב שם בשם י"מ דקטן לאו בר חזקה הוא דכיון דכי מחי מ"מ לאו בר אזדהורי בשטרי הוא איהו נמי לא מחי וכתב ע"ז הרמב"ן וז"ל ואין אני מחזיק בטעם זה דטעמא דחזקה לאו משום אזדהורי דידיה ביחוד אלא כיון דהאי שתיק רגלים לדבר דמכרה אלא שתוך שלש אמרינן לי' למחזיק אחוי שטרך ולאחר שלש כיון דלא מזדהר בי' טפי איתרע ליה האי טענה ואמרינן לא לחנם שתיק כו' ע"ש עכ"ל הרי לך בביאור כמ"ש דהסברא דטפי לא מזדהר בשטרא הוא רק מסלק הטענה דאחוי שטרך אבל עיקר יסוד החזקה היא מדלא מיחה ש"מ דמכרה והשתא ל"ק בהני בי' אלישב דאף דקפדי לאלתר מ"מ עד תלת שנין אמרינן ליה למחזיק אחוי שטרך וכיון דלית ליה שטר ש"מ דלא מכרה לו דעד תלת שנין מזדהר אינש בשטרי כנ"ל ואין להקשות לפ"ז מהמקשה הש"ס שם בב"ב דף ק"ט ע"א אלא מעתה מחאה שלא בפניו לא תהוי מחאה כו' ע"ש דמה בכך די"ל דלא ידע לזהר בשטרו מ"מ אין כאן הוכחה מדשתק ולח מיחה דהא מיחה די"ל דהכא ג"כ פריך כגון הני דבי' בר אלישב אם מיחה בתוך ב' שנים שלא בפניו לא תהוי מחאה דהא יש הוכחה רבה קודם שמיחה כגון עד"מ אם מיחה אחר שנה הלא וודאי הם לא הוי שתקי כ"כ אי כא מכרו והוי כמו באחר שמיחה אחר ג' שנים וא"כ אינו מועיל המחאה רק לענין זה דהיה לו לזהר בשטרו משום שכבר מיחה והוי הוכחה להיפך א"כ כשמיחה שלא בפניו דלא ידע לזהר בשטרו לפי ה"א דמקשה וליכא הוכחה להיפך לא תועיל המחאה ונוקמי' ארעא בחזקת המחזיק מכח הוכחה דוודאי לא הוי שתיק כ"כ אי לא מכרה וקאי על קושית הגמ' לעיל דמקשה מדבי בר אלישב וא"ל דאה"נ דבהני דבי בר אלישב מחאה שלא בפניו לא הוי מחאה דא"כ נתת דבריך לשיעורין בענין המחאה שלא בפניו שלא יועיל לכל א' אחר עבור זמן הקפדנות שלו וכמו דמקשה הש"ס לעיל מהני דבי בר אלישב ולאלתר תהוי חזקה וודאי דג"כ עיקר יסוד הקושיא היא דא"ל אה"נ דא"כ נתתי דבריך לשיעורין בענין החזקה ה"ה בענין המחאה כנ"ל:

ויותר נראה דלמה דמסיק הטעם דעד תלת שנין מזדהר אינש בשטרא חזר ממה שתירץ לעיל דעד תלת שנין לא קפיד אינש רק דאמרינן דמסתמא כל אדם מקפיד תיכף אם אחר מחזיק בשלו רק דבהני דבי בר אלישב לא היה שום ה"א כלל לומר דלא קפדי עד תלת שנין דהא חזינן דקפדי אמאן דחליף אמצרא דידהו אבל בשאר כל אדם היה יכול לומר דלא קפיד עד תלת שנין אבל בהמסקנא חוזר מזה וסובר דאף דכל אדם לא קפיד אמאן דחליף אמצרא דדהו ה"מ מן הסתם מקפיד על מי שמחזיק בשלו לאלתר וא"כ היה ראוי להיות חזקה לאלתר דמדשתק ולא מיחה ש"מ דמכרה לו רק דלא הוי חזקה משום דלעומת זה אמרינן להמחזיק אחוי שטרך וכיון דלית ליה שטרא מוכח דלא קנה אבל אחר שלש שנים דלא מזדהר בשטרא נשאר הוכחה זו מדשתק ולא מיחה כמ"ש וא"כ יסוד החזקה הוי מדשתק ולא מיחה וכמ"ש ומהא דלא קפיד עד תלת שנין חזר לגמרי וכ"מ יותר בגמ' מדאמר אלא אמר רבא משמע דחזר לגמרי מהא דלעיל וממש כן מבואר בדברי הרמב"ן הנ"ל שהבאתי שכתב אלא שבתוך ג"ש אמרינן ליה להמחזיק אחוי שטרך משמע דאי לאו הא הוי חזקה בתוך שלשה מדשתיק ולא מיחה והרמב"ן לא איירי שם דהני דבי בר אלישב א"ו הדבר בדור כמ"ש וכ"מ ג"כ מפירוש הרמב"ם להמשניות שהבאתי לעיל להמדקדק בדבריו שבדבריו הראשונים לענין שמירת השטר כתב וז"ל שנה ראשונה ושני' ושלישית ולא יותר ובדבריו האחרונים לענין שהיה לו למחות לא הזכיר כלל שלש שנים רק כתב סתם ולמה הנחתו לאכול פירות ולא כתב למה הנחתו לאכול שלש שנים אלא דהוא הדבר אשר דברנו דמסתמא מוחה תיכף ולא בעינן שלש שנים רק כדי שלא כאמר למחזיק הבא שטרך כנ"ל ברור וא"כ לפ"ז א"ש טפי דקושית הגמרא אלא מעתה מחאה שלא בפניו לא תהוי מחאה קאי על כל אדם ולא על הני דבי בר אלישב דווקא כנ"ל:

ועוד ראי' לזה דגם לפי המסקנא הוי עיקר הטעם של החזקה מדשתק ולא מיחה דהא למאי דמשני הש"ס שם משום דחברך כו' ור"ל שבוודאי נשמע לו המחאה והי' לו לזהר בשטרו כתב ע"ז הנ"י בשם הרר"י ז"ל שאפילו נודע בוודאי שלא ישמע המחזיק מן המחאה כגון שהעידו העדים שלא הגידו לשום אדם אפ"ה נא הוי חזקה משום דהמערער עשה את שלו דמיחה וסמך על העדים ושדרך בני אדם להגיד זה לזה וכתב הנ"י על דברי הרר"י הנ"ל וז"ל ונראה טעמו דכיון שלא זכה בחזקה זו אלא משום דכיון דאית לי' להאי למחויי ולא מיחה אמרינן וודאי זבנה א"כ כיון שמיחה ואין לו לטרוח ולמחות בפניו לא אמרינן זבנה עכ"ל אלמא דאף לפי המסקנא עיקר טעם החזקה הוא משום דשתיק ולא מיחה אמרינן וודאי זבנה וכמ"ש ודברי הנ"י מוכרחים להרר"י הנ"ל דאם נימא דיסוד החזקה הוא משום דטפי מתלת שנין לא מזדהר בשטרא א"כ מה בכך דהמערער עשה את שלו מ"מ לא ידע זה לזהר ואמאי מוציאין ממונו א"ו מוכרח כהנ"י וק"ל:

מיהו מדברי הרא"ש בר"פ ח"ה משמע דהטעם הוא דהוי מחאה אף אם בוודאי לא אמרו העדים לשום אדם משום דכיון דאמרו חכמים מחאה שלא בפניו הוי מחאה וסמכו על זה דמסתמא יאמרו לאחרים כו' אפילו אם אירע שלא אמרו לשום אדם הוי מחאה כיון שמיחה במאמר חכמים ולא הזקיקוהו לילך אצל המחזיק ולמחות בפניו עכ"ד משמע מדבריו דהוי מחאה בכה"ג מצד תקרת חכמים כיון דמיחה כתקנת כמים כ"מ קצת מלשון התוס' בב"ב ד' מ' ע"א וז"ל וי"ל דתק"ח הוא עכ"ל דהא אפילו יתברר לנו שלא שמע המחזיק מחא' מהני לבטל חזקה עכ"ל משמע קצת דזו נ"כ משום תק"ח הוא וא"כ אין ראי' מזה כלל למ"ש לפי דברי התוס' והרא"ש ז"ל. מיהו לענ"ד טעם זה קשה להולמו דאיך נימא דתקנו חכמים להוציא קרקע מיד המחזיק כיון דמן הדין הוא של המחזיק דכבר עברו שלש שנים ולא שמע שום מחאה א"כ לא ידע כזהר בשטר ולומר דהפקר ב"ד הפקר הוא דוחק דלמה יפקירו הב"ד ממונו של זה המחזיק מה פשעו ומה חטאתו ועוד דכל האי לא הוי להו להתוס' והרא"ש למסתם אלא לפרש דמשום הפקר ב"ד נגעו בה לכך נ"ל דהתוס' והרא"ש ג"כ כיונו למ"ש הנ"י וכמו שפירש לדברי הרר"י כך יתפרשו דבריהם ג"כ וכך הוא פי' דברי הרא"ש ז"ל דחכמים אמרו שפיר דמחאה שלא בפניו הוי מחאה ולא חשו להפסיד המזיק לומר דצריך למחות בפניו דסמכו ע"ז דמסתמא יאמרו כו' ואם אירע שלא אמרוהו ג"כ הוי מחאה ממילא מן הדין דכיון דהוא מיחה במאמר חכמים ר"ל כדין מחאה שלא הטריחוהו לילך למחות בפניו א"כ ממילא דאין כאן הוכחה דמכרה מדלא מיחה דהא מיחה כדין מחאה וזה ברור וכן יתפרשו דברי התוס' ג"כ דתק"ח הוא כי' ר"ל דאף דעדות בכתב לא הוי עדות מגזירת הכתוב מ"מ כאן תקנ חכמי' דהוי עדות דבכל דהוא מבטלין החזקה ר"ל כיון דמ"מ ידעינן דמיחה אין כאן הוכחה דמכרה לו וע"ז כתבו התוס' דהא אפילו יתברר לנו שלא שמע המחזיק כו' ר"ל ג"כ מטעם זה הוי מחאה כיון דמ"מ זה מיחה אין כאן הוכחה דמכרה לו כנ"ל ברור נמצא לפי מה שבארתי כולם שווים לטובה דעיקר טעם החזקה מדשתק ולא מיחה אמרינן דוודאי מכרה לו ואין להקשות ע"ז דא"כ למה נן לומר בגמ' ד' ל"ט ע"א דגם אי אמרו העדים שמיחה בפניהם נא מפקינן שות' ע"מ הוי מחאה משום דלמלתא דלא רמיא עלי' דאינש לאו אדעתא ופירש רשב"ם שלא יתנו אל לבם תא דקבלו עלייהו לכסותו ע"ש והא בל"ז מ"מ הוא מיחה ואין כאן הוכחה דמכרה לו ולק"מ דה"א בזה כיון דהעדים הודיעוהו להמוחה שלא יאמרו א"כ אין כאן מחאה כלל כמו דאמרינן באמר הוא לא תפיקו שות' ובוודאי מכרה מדלא מיחה בפני עדים אחרים דהא לא סמיך על אלו העדים כלל דהא ידע שלא יאמרו לכך צ"ל דכל מלתא דלא רמיא כו' וא"כ סמך עלייהו שפיר כל כמה דאיהו לא אמר להו לא תפיקו שות' וזה פשוט וברור לענ"ד:

ומיהו קשה לפ"ז הן לפי מה שהעליתי לעיל דקושית הגמ' במחאה שלא בפניו קאי על כולא עלמא הן לפי מה שכתבתי בראשונה דהקושיא הנ"ל לא קאי רק הני דבי רב אלישב דא"כ נימא בהני בר אלישב או לכ"ע דאם מיחה שלא בפניו אחר זמן מה כמו שנה אחר שהחזיק וגם נתברר שלא שמע המחזיק מהמחאה זו כגון שהעדי מחאה מעידים שלא הגידו לשום אדם לא תהוי מחאה ותהוי חזקה מעליא דכאן לא שייך לומר כהנ"י דהלא קודם שמיחה כבר יש הוכחה דמכרה מדלא מיחה לאלתר דהא קפדי לאלתר רק דכל עצמו של זה דבעינן חזקה ב' שנים בלא מחאה בדבי בר אלישב לפי מ"ש בראשונה או לכ"ע כפי מסקנת דברי הוא משום דאל"כ יש הוכח' לעומת זה דלא מכרה לו דאם מכרה לו הי' לו להמחזיק להראות השטר דכל כמה דלא עבר שלש שנים בלא מחאה נזהר בשטרו א"כ כאן כיין דנתברר דהמחזיק לא ידע כל שלש שנים משום מחאה א"כ אין כאן הוכח' דלא קנהו המחזיק דהא שוב לא מזדהר בשטרו א"כ ראוי לומר דהמחזיק זוכה בדין משום הוכחה דוודאי מכרה לו מדלא מיחה לאלתר דהא קפדי לאלתר ואין הוכחה אחרת כנגדה ולכאורה קושיא עצומה היא. מיהו לפי מה שכתבתי בראשונה דלא אמרינן דקפדי לאלתר רק הני בי בר אלישב והקושיא הנ"ל אינו רק על הני דבי בר אלישב א"כ י"ל דלק"מ דהרי בזה י"ל שפיר אה"נ דבדבי בר אלישב לא הוי מחאה בכה"ג דנתברר שלא שמע המחזיק מהמחאה כמו שרצה הגמ' לומר לעיל שם אה"נ דכאן ל"ק א"נ נתת דבריך לשיעורין כל א' לפי הקפדנות שלו דבשלמא אי אמרינן דנשתנה בהני דקפדי לגמרי דין חזקה או דין מחאה שייך לומר נתת דבריך לשיעורין משא"כ אי אמרינן דסתם חזקה ודין מחאה שוה בכל רק דאם אירע דמיחה שלא בפניו בפני עדים ומעידים שלא אמרו בפני שום אדם דזה הוא מילתא דל"ש דמסתמא אומרים העדים א"כ אף אם נשתנה דינם בהני דקפדי לא שייך לומר א"כ נתת דבריך לשיעורין כיון דלא דינם רק במלתא דל"ש כנ"ל. אבל לפי מה שהעליתי במסקנת דברי והוא העיקר דלפי מסקנת הגמרא כל אדם מקפיד אם אחר מחזיק בשלו והקושי' של הגמרא ממחאה שלא בפניו קחי על כ"ע א"כ קושית הנ"ל במקומה עומדת על ר"י והנ"י והתוס' והרא"ש ז"ל. ונ"ל לתרץ דבאמת יש עוד טעם דמועיל המחאה מלבד הטעם הפשוט דע"י המחאה הי' לו להמחזיק לזהר בשטרו זמן ארוך יותר והא דע"י המחאה יש רגלים לדבר דלא מכרה דאם מכרה ויודע בעצמו שיש להמחזיק שטר מכירה ממנו האיך נשאו לבו למחות בפני עדים ולמה לו לעשות דבר בטל והא קי"ל דאין אדם מוצא דבריו לבטלה והלא יתוודע שקרותו ופחזותו ויתגלה קלונו לעין כל כשיתראה השטר המכירה לפני הב"ד ומה"ת לי' לאסוקי אדעתא שזה אבד או יאבד שטרו ואדרבא ע"י המחאה זה יזהר בשטרו א"ו מדמיחה והשתא אינו רואין דזה אין לו שטר יש הוכחה דלא מכרה לו דמי הגיד לו כשמיחה נביאות זה שנאבד או יאבד השטר מהמחזיק אך אם מיחה אחר שלש שנים שוב אין ראי' ממה שמיחה שלא מכרה לו דכיון דדרך העולם הוא דטפי משלש שנים לא מזדהר אינש בשטרו איה י"ל לכך מיחה בחשבו אולי כבר נאבד ממנו השטר מכירה כיון דמסתמא שוב אינו נזהר בשטרו ולפ"ז א"ש הכל הן לפי מש"כ מעיקרא והן למסקנת דברי דאף דאיכא הוכחה גם בתוך שלש שנים דמכרה לו כיון דלא מיחה לאלתר מ"מ אם מיחה בתוך שלש שנים שאז עדיין הוא דרך כזהר בשטרו אם הי כו שטר מכירה דמנ"ל שזה יאבד שטרו וע"ז תיסוב קושית הש"ס במחאה שלא בפניו לא תהוי מחאה משום דחושב המוחה שלא יתוודע לו להמחזיק מהמחאתו ולא יזדהר בשטרו רק עד שלש שנים מעת התחלת החזקה ואחר שלש שנים עלול השטר לאבוד ואז יתבענו וכשיביא המחזיק עידי חזקה אז יביא המערער עידי המחאה ואחר המחאה ליכא עדיין שני חזקה וא"כ כאן אין ראי' מדמיחה דלא מכרה לו וגם זה לא ידע לזהר בשטרו וא"כ נשאר הוכחה מדשתק ולא מיחה לאלתר ש"מ דמכרה לו ואין שום הוכחה אחרת נגדה משא"כ כשמיחה בפניו אז נזהר זה בשטרו וכיון דאין לו שטר ש"מ שפיר דלא מכרה לו וע"ז משני הש"ס שפיר משום דחברך כו' וא"כ בוודאי בא לאזנו של המחזיק וגם המוחה ידע שבוודאי יגיע לאזנו מהאי טעמא א"כ רגלים לדבר מדמיחה וגם מדאין לו שטר דלא מכרה לו ולפ"ז א"ש לשני התירוצים שכתבתי לעיל דאם מיחה בתוך שלש שנים שלא בפניו וגם נתברר שלא הגידו העדים לשום אדם ולא שמע המחזיק מהמחאה א"כ אין ראי' מדלית לי' שטרא דהא לא אזדהר אינש בשטרא טפי מתלת שנין מ"מ הוי מחאה כיון דזה מיחה בתוך ג' שני' ולא עברו ג' שנים בלא מחאה עד התביעה א"כ עכ"פ יש הוכחה דלא מכרה מהא דמיחה דמי הגיד לו נביאות זה שלא יאמרו העדים לשום אדם המחאה ולא יגיע לאזניו של המחזיק ולא יזהר בשטרו ויאבדנו הא מסתמא יאמרו העדים ויזהר בשטר ומת אהני לי' לרמאי ברמאותו כיון דיתגלה קלונו א"ו מדמיחה יש הוכחה שלא מכרה לו כנגד הוכחה מדשתק ולא מיחה לאלתר ולפ"ז הדין שוה בכל דבכל ענין מהני מחאה בתוך שלש אף אם אמרו לא מפקינן שותא דמילתא דלא רמיא הוא ואעפ"כ הי' לו לידע שבוודאי יאמרו לבד מהיכא דהזהיר המוחה את העדים שלא יאמרו דאז ידע שהעדים לא יאמרו אז באמת לא הוי מחאה דאז אמרינן שפיר דלכך מיחה בחשבו שלאחר שלשה שנים מהתחלת החזקה לא יזהר בשטרו דהרי לא ישמע שום מחאה ואז יתבענו וכשיביא עדי חזקה יביא הוא עדי מחאה וא"כ כיון שאין ראי מהמחאה מוקמינן ארעא ביד המחזיק מכח הוכחה מדשתק ולא מיחה באופן שישמע המחזיק ש"מ דמכרה לו ואף דמיחה בכה"ג לאלתר אין זה מחאה כלל דכיון שמזהיר לעדים שלח יאמרו הוה כמוחה בפני עצים ואבנים דאם לא מכרה הו"ל למחויי באופן שיגיע לאזניו של המחזיק א"ו דמכרה לו ולכך רצה שלא ישמע המחאה כדי שלא יזדהר בשטרו כנ"ל והוא תירוץ נכון ומושכל בס"ד וא"כ דברי הנ"י והתו' והרא"ש ז"ל כפתור ופרח בס"ד ולולא דברי הנ"י היה אפשר לומר כמו דאמר הגמרא באמרו העדים לא מפקינן שותא דע"מ הוי מחאה דמלתא דלא רמיא עלייהו הוא ה"נ י"ל אף דמעידים שלא הגידו לשום אדם דאין עדותן בזה כלום דמסתמא חברך כי' ומסתמא אומרי דרך שיחה רק משום דהוי מלתא דלא רמיא אמרי ולאו אדעתייהו שאמרו ואינם זוכרים ולכך מעידים עכשיו שלא הגידו לשום אדם אבל [כיון] שהראשונים לא כתבו סברא זו דברי בטלים בזה דמפיהם אנו חיים ודבריהם תורה וש"מ מזה דאף דאמרינן בכל מקום דמלתא דלא רמיא מיקרי ואמר ולאו אדעתי' מ"מ לא דחינן עדות העדים עפ"ז דע"פ שני עדים יקום דבר אמר רחמנא ובוודאי כשמעידי' בתו"ע בפני הב"ד אמרינן דוודאי שמו אל לבם היטב לכך חתרו הראשונים למצוא טעם אחר לזה ונ"מ להתלמד במקום אחר וזה ברור בס"ד.

ועי"ל על קושיתי שבגמרא דמחאה שלא בפניו לא תהוי מחאה הא מ"מ ליכא הוכחה מדשתק דהא לא שתק והוא דנימא דבאמת קאי קושית הגמ' אכ"ע והכי מקשה כיון דטפי מתלת שנין לא מזדהר אינש בשטרו היה להם לחכמים לתקן דמחאה שלא בפניו לא תהוי מחאה ויצטרך לבא למחות בפניו כשהן בעיר אחת כמ"ש התוס' כדי שידע זה לזהר בשטרו וממילא דאם יתקנו כן והוא לא יעשה כן להוי חזקה שפיר מדין תורה דמדלא מיחה כדין ותק"ח ש"מ דמכרה לו דאל"כ היה לי למחות כדין א"ו דמכרה לו ולכך מיחה שלא בפניו דוקא כדי שלא ידע זה לזהר בשטרו ומתרץ דא"צ לתקנ' זו דוודאי יתוודע לו דחברך חברא אית ליה והשתא א"ש דברי ר"י והנ"י דגם אם אירע שלא אמרו העדים לשום אדם מ"מ כיון דהוא מיחה כדין דהא לא תקנו חכמים שימחה בפניו וסמכו ע"ז שהעדים יאמרו לו ולא חשו לזה שלא יגידו לשום אדם א"כ אף שלא הגידו ולא היה ראוי לזהר בשטרו מ"מ אין כאן הוכחה מדשתק ולא מיחה דהא מיחה כד"ת וא"כ קרקע בחזקת בעלי' עומדת ומפקינן מיד המחזיק ולפ"ז קאי קושית הגמ' ותירצו על כ"ע ולא על דבי בר אלישב ודוק וזה גם כן נכון בס"ד אך מ"מ הוי קשה לתירוץ הנ"ל בהני דבי בר אלישב דקפדי לאלתר לא יועיל המחאה אם לא מיחה לאלתר רק לאחר זמן שלא בפניו וגם העדים מעידים עתה שלא הגידו לשום אדם בצירוף כל אלו לא להוי מחאה וע"ז וודאי צ"ל או כתירוצי הראשון דלא שייך בזה נתתי דבריך לשיעורין או כתירוצי האחרון דמ"מ מהמחאה גופא יש הוכחה דלא מכרה וכמ"ש לעיל ודוק:

ועוד י"ל דבאמת אמרינן כמ"ש בדרך וא"ל דהיינו הא דמזדהר בשטרו תולה בשיעור הקפדה דכיון דלא קפדי עד תלת שנין היה לו לזהר בשטרו עד תלת שנין דאולי יחזור זה המוכר ויערער אחר המשך הזמן שדרך אדם להקפיד כשאחר מחזיק בשלו ולכך היה לו לזהר בשטרו דאף שלא ערער עד עתה הלא עד תלת שנין עביד אינש דשתיק משא"כ אם כבר עבר שלש שנים ולא מיחה שוב אינו נזהר דחושב כיון שלא ערער עד עתה שוב לא יערער דטפי מתלת שנין לא שתיק אינש אם יש בדעתו לערער וא"כ א"ש פירש"י בהמשנה רק דע"ז הקשיתי לשאול לעיל א"כ בהני בי' בר אלישב דקפדי לאלתר ראו לומר כיון דלא תבעי לאלתר שוב איכו נזהר בשטרו לזה י"ל דזהירות שלו בהשטר אינו משום המוכר לבד רק משום שלא יבא שום אדם בעולם ויתבענו באיזה זכות שהיה לו בקרקע זו ויאמר לו מה בעית בהאי ארעא ואולי מיחה זה המערער כשהיתה ביד המוכר והלוקח אינו יודע מזה דמלתא דלא רמיא עלי' היה לידע מחאות נכסים אחרי' לכך נזהר בהשטר עד זמן שדרך כל אדם להקפיד וכיון שלא נשמע שום ערעור שוב לא נזהר דמי שהיה רוצה לערער כבר היה מערער כנ"ל וגם זה נכון בס"ד וא"כ קושית הגמ' שפיר במחאה שלא בפניו דלפ"ז עיקר יסוד החזקה משום דלא מזדהר בשטרו ודוק וכ"מ בנ"י דזהירות השטר לאו משום ערעור המוכר לחוד הוא שכתב וז"ל דכיון שרואה שאוכל פי ות בשופי שלשה שנים ולא ערער אדם עליו לא חייש עוד בשמירת השטר שבטוח הוא שלא יבא עליו מערער עוד עכ"ד ועיין בכ"מ פ' י"ב מה' טוען ונטען ה"א הקשה על הא דפסק הרמב"ם כסתם משנה שדה בית הבעל אינה מיום ליום וז"ל הכ"מ הא אמרינן דסני בעדי חזקה משום דטפי ותלת שנין לא מזדהר אינש בשטרו א"כ אע"פ שאכל שלש תבואות כל שלא עברו עליו שלש שנים נימא לי' אחוי שטרך ותירץ הנ"י דלאו בשנים תליא מלתא אלא בפירות דכיון שאכל שלש פעמים מפירי אחד ולא מיחה בטוח הוא ששוב לא ימחה עכ"ד הכ"מ הרי מבואר דזהירות השטר בהקפדה תליא מלתא אף דסברא זו שכתב הכ"מ בשם הנ"י דבפירות תליא מלתא אינה מוסכמת דהא חכמים פליגי על ר"י וסברי דבשנים תליא מלתא ואף שאכל שלשה פעמים ופירי אחד מ"מ נזהר בשטרו עד שיש בידו ג' שנים רצופים בהשקט ע"ש ברשב"ם בב"ב דף ל"ו ע"ב ד"ה זו דברי ר' ישמעאל ור"ע ע"ש מ"מ י"ל דמודו חכמים דבהקפדה תליא מלתא דזהירות השטר רק דהם סברו דהקפדה אינו תולה בפירי אחד שלשה פעמים רק בפירות של ג' שנים או בג' שנים מיום ליום ע"ש ולפ"ז יש מקום לומר דלא כמש"ל דעיקר יסוד החזקה הוא מדשתק ולא מיחה ש"מ דמכרה לו רק דעיקר יסוד חזקה להמסקנא משום דעד תלת שנין מזדהר אינש בשטרו דהיינו דנימא באמת דגם בקרקע המחזיק בה הוי מוחזק ואידך הוי המוציא מחבירו רק כל כזה דראוי לזהר בשטרו אמרינן ליה אחוי שטרך וכיון דלית ליה שטר ש"מ דלא מכרה לו אבל אחר המשך הזמן שאין דרך לזהר בשטרו לא מפקינן מיד המחזיק דזהירות השטר תולה בהקפדה כמ"ש כן י"ל:

מיהו גם סברא זו דזהירות השטר תולה בהקפדה אין לו הכרע כל כך ממשנה או מברייתא רק מרש"י ונ"י והכ"מ ולולא פירושם הייתי יכול לומר לכאורה דלפי המסקנא עיקר טעם החזקה היא רק משום דטפי מתלת שנין לא מזדהר בשטרו ואינו תולה כלל בהקפדה רק דאף אם דרך העולם להקפיד לאלתר או שאינו תולה זמן הקפדה בשלש שנים מאיזה טעם מ"מ נזהר בשטרו עד תלת שנין ולא יותר וגם בקרקע המחזיק הוי מוחזק ואידך המוציא מחבירו והא דאמרה המשנה בשדה בית הבעל דאינה מיום ליום וקשה קושית הכ"מ אם לא נימא האי סברא הוי י"ל דטעמא דזהירות השטר עד שלש שנים הוא משום דטפי מתלת שנין שכבר הורגל כ"כ בהשדה בהשקט בלי ערעור שוה לא הוי אצלו נקני' חדשה והוי אצלו כאלו היא שלו מאבותיו כך שוב לא נזהר בשטרו אם כן י"ל המשנה סובר דה"ה אם הורגל בשלש פירי וזה פשוט וממשנה דהאריסין כו' שהבאתי לעיל ג"כ אין ראי' כ"כ די"ל דהיינו טעמא דהני שאין להם חזקה דכל מה שידוע לשותפות אף אם הוא ת"י אחד מהן הוא בחזקת של שניהן כמבואר בחו"מ סי' צ"ג סעיף י"ג וע"ש בסמ"ע ס"ק כ"ח וכן מבואר עוד בש"ע חו"מ סי' קע"ט ע"ש וכן בכל אלו י"ל כן דאין אכילתן ראי' כלל למהוי מוחזקין ודו"ק ולכך אינם יכולים להוציא קרקע מחזקת בעלים בלא שטר ובנא ראי' והא דתנן בהמשנה ב"ב ד' ל"ח ע"א הי' ביהודה והחזיק בגליל כו' ומוקי לה בגמ' בשעת חירום ה"א ג"כ דכיון שאין כאן בעלים כלל אין אכילתם מועיל כלום אף למהוי מוחזק ובכה"ג וודאי אמרינן קרקע בחזקת בעלים עומדת כן י"ל ומיהו אף די"ל כן מ"מ העיקר הוא כמ"ש דעיקר יסוד החזקה הוא מדשתק ולא מיחה ש"מ דמכרה לו דבלא הוכחה וודאי אמרינן קרקע בחזקת בעלי' עומדת וכמבואר מפירוש המשנה להרמב"ם והרע"ב ומחידושי הרמב"ן ורש"י וגם זהירות השטר בהקפדה תליא מלתא כמבואר מהנ"י והכ"מ אחר שכתבתי כל זה ראיתי בספר קצה"ח סי' ק"מ סעיף זיין מ"ש שם והנלע"ד כמ"ש דנוכל לחדש תקנות חדשות ובכל מקום דהוי מפני תיקון עכ"ל מפורש בהמשנה דהוי מפני תקון עולם כהאי דר"פ הנזקין במס' גיטין. אבל היכי דנשנה סתם ודאי הוי מעיקר הדיו כנ"ל ברור:

והשתא ע"פ השקלא וטריא הלזו יתישב היטב קושית התוס' בב"מ בס"ד דבאמת י"ל דבלא ר"ה ג"כ הסברא פשוטה דהקטן שהגדיל אינו מוחה בסוף כל שלש מהטעמים המבוארים ומ"מ בלא הא דר"ה ה"א דמהני חזקה לנגדו דה"א דטעם החזקה שלש שנים הוא רק משום דטפי מתלת שנין לא מזדהר אינש בשטרי' ולא משום מדשתק ולא מיחה כלל וגם הוי אמינא דזהירות השטר אינו תולה בהקפדה בכלות משך הזמן דאף אם לא כלה עדין הזמן שדרך להקפיד מאיזה טעם מ"מ לא כזהר בשטרו יותר כמ"ש דאין סתירה לזה ממשנה או מברייתא וא"כ לפ"ז מה בכך דלא ירע זה למחויי מ"מ זה לא נזהר בשטרו טפי מתלת שנין ולא מצינו למימר ליה אחוי שטרך ולא מפקינן מיד המחזיק דה"א דגם בקרקע המחזיק בה הוא הוי מוחזק כמו שהוא לסברא זו כמ"ש והא דמורידין אפוטרופוס לנכסי יתומים כמבואר בכמה משניות כמ"ש התוס' היינו כמ"ש התוס' דהב"ד מורידין מסתמא איש נאמן אבל מדאמר ר"ה אין מורידין קרוב ש"מ דלא סמכינן ע"ז דמורידין איש נאמן כמ"ש התוס' א"כ איך מורידין נכרי לכתחלה לנכסי קטן הא זה לא ידע למחויי כ"כ מהר וזה יחזיק ויועיל החזקה דכיון דלאחר שלשה שנים לא מצינו למימר ליה אחוי שטרך דלא מזדהר בשטרי' טפי מתלת שנין ולא מפקינן מיד המחזיק א"ו דמדמורידין נכרי לנכסי קטן ש"מ דאין מחזיקין כו' והוא לאחת משתי אלה או דעיקר יסוד החזקה הוא מכח הוכחה מדשתק ולא מיחה דאל"כ אמרינן קרקע בחזקת בעלי' עומדת וכאן לא שייך הוכחה הנ"ל דהא סברא פשוטה הוא להגמ' דקטן שהגדיל אינו מוחה בסוף כל שלש או דאמרינן דזהירות השטר כלה מתי שכלה הזמן הראוי למחות וא"כ כאן הי' ראוי לזהר בשטרו או דשניהם אמת דיסוד החזקה הוא משום דשתק ולא מיחה וזהירות השטר תולה בהקפדה ולכך אין מחזיקין והא נשמע מדר' הונא דאמר דלא סמכינן ע"ז דב"ד מורידין איש נאמן ואעפ"כ נכרי לנכסי קטן וסברא זה דאינו יודע למחות בסוף כל שלש היא סברא פשוטה בלא ר"ה וא"כ מיושב היטב קושית התוס' בטוב טעם ודעת בעזה"י וזה ברור ונכון מאוד בס"ד:

ואין להקשות לפ"ז מה תירץ הש"ס בכתובו' דף י"ז ע"ב אהא דמקשה ור"ה מתניתא אתא לאשמעינן ומשני ואב"א אפי' הגדיל קמ"ל ע"כ ולפי דברי הנ"ל קשה דהא אם נימא דהטעם החזקה משום דטפי מתלת שנין לא מזדהר אינש בשטרו בלחוד הוא והא דלא מזדהר טפי אינו תולה כלל באם כלה הזמן למחות ולא מיח' או דנימא כמ"ש לפי הה"א בלא הא דר"ה דנימא דמי שהקרקע ת"י הוא הוי המוחזק רק דאמרינן ליה אחוי שטרך דהא ראוי שיהי' לו שטר וכיון דלית לי' שטר יש הוכחה ורגלים לדבר דלא נמכר לו לכך אימת דאין דרך לזהר בשטרו לא מפקינן מיד המחזיק אף דליכא הוכחה שנמכר לו דהמ"מ ע"ה א"כ לפ"ז גם לנגד הקטן ממש הי' מועיל חזקה וא"כ כיון דמוכח מהמשנה דכתובות עכ"פ דאין מחזיקין בנכסי קטן א"כ כבר נשמע מהמשנה דטעם החזקה הוא מטעם דשתק ולא מיחה דאל"כ אמרינן קרקע בחזקת בעלי' עומדת או דנימא דזהירות השטר הוא כ"ז שלא עבר הזמן שהי' ראוי למחות ולא מיחה א"כ לפ"ז ממילא ידעינן דאפילו בהגדיל אין מחזיקין דהא ע"כ צ"ל דסברת חוץ הוא בלא ר"ה דאינו מוחה בסוף כלל ג' דאל"כ גם מר"ה לא מוכח כלל כקושית התוס' בב"מ ואם כן אינו מוכח מדר"ה רק טעם החזקה או טעם זהירות השטר והא כבר כשמע ממשנה דכתובות ונשאר קושית הש"ס ור"ה מתני' אתי לאשמעינן ולא תירץ כלל בהאי שינויא אפילו הגדיל קמ"ל די"ל דמ"מ הוי רבותא דאכתי ה"א דטעם החזקה משום זהירות השטר לחוד וזהירות השטר אינו תולה כלל בכלות זמן ההקפדה ובקטן ממש ה"א דהיינו טעמא דאין מחזיקין דכל זמן שהוא קטן הוי כאין הבעלים במדינה שהשיירות מצויות משם לכאן דקי"ל דאין מחזיקין וכיהודה וגליל דשעת חירום דהא קטן כמאן דליתא דמי ולכך לא הוי מוחזק כלל במה שהיא ת"י וכמש"ל לענין יהודה וגליל ובכה"ג וודאי אמרינן קרקע בחזקת בעלי' עומדת ומ"מ בלא המשנה דכתובות ה"א דקטן עדיף ואין הבעלים כלל דהא המשנה וודאי בקטן שיש לו דעת איירי דהא אינו מדבר אל עץ ואבן שדה זו של אביך הי' כו' וכיון שיש לו דעת וזה מחזיק בפניו ה"א דה מוחזק קמ"ל מתני' דקטן כמאן דליתא דמי אבל משהגדיל ה"א דהוי מוחזק עכ"פ דהבעלים כאן והוא מחזיק ובפרט לפי מ"ש דבוודאי יודע שהי' של אביו רק שאינו שם אל לבו למחות א"כ כיון שהוא גדול ויודע שהוא של אביו וזה ערב אל לבו להחזיק בו וודאי דהוי מוחזק עכ"פ לפי ה"א זו דקרקע בחזקת מי שת"י קיימא היכא דליכא למימר אחוי שטרך קמ"ל ר"ה דקרקע בחזקת בעלי' עומדת ועיקר יסוד החזקה הוא משום דשתק ולא מיחה ולכך אין מחזיקין אפילו הגדיל כנ"ל ואדרבא עפי"ז א"ש טפי שם בגמ' דכתובות הנ"ל דהא קשה על תי' הראשון שם בגמ' דמתרץ ר"ה דיוקא דמתני' אתי לאשמעינן ופירש"י דמדיוקא דמתני' יליף לה וקשה הא באמת מהמשנה אינו מוכח אפילו הגדיל ואיהו אפילו הגדיל קאמר ואם כן איך נימא דיליף לה ממשנה וע"ש בחידושי הרשב"א ובחידושי הרא"ה דמשמע דהי' לפניהם הגירסא איפכא ר"ה אפילו הגדיל קמ"ל ואב"א דיוקא דמתני' קאמר וכתבו וז"ל ואב"א ואפילו הגדיל פשיטא ודיוקא דמתני' קמ"ל עכ"ל וקשה במאי פליגי הני תירוצים דדוחק לומר דפליגי אם מסתבר למימר דמתני' איירי בקטן כיון דסתמא תכן וע"ק הא באמת ר"ה לא איירי רק דאין מורידין קרוב רק דהקושיא הוא על רבא למה הוצרך להוכיח מר"ה הא נשמע ממתני' כמ"ש התוס' שם בד"ה ור"ה דהא דכתבו קצת קדמונים והובא באסיפת זקנים שם דמילתא דר"ה דאין מורידין קרוב הוא פשיטא וכא נצרך רק לדיוקא ולכך מקשה ור"ה מתני' קמ"ל הוא תמוה לענ"ד דהא הך דיוקא דמורידין ככרי כשמע מכמה משניות כמ"ש התוספות בב"מ רק דהוכחה מדר"ה כמ"ש התוס' דבל"ז ה"א דסמכינן ע"ז דב"ד וודאי מורידין איש נאמן ולפ"ז גם קרוב ראוי להוריד ומדאמר ר"ה אין מורידין קרוב ש"מ דנא סמכינן ע"ז ואעפ"כ מורידין נכרי ש"מ דאין מחזיקין כמו שכתבו התוס' שם בב"מ וא"כ ע"כ צ"ל כן דלא הוי פשיטא דאין מורידין קרוב דהא דסמכינן ע"ז דב"ד מורידין איש נאמן דאם הוי פשיטא א"צ להוכיח מר"ה כלל וא"כ י"ל דר"ה היא גופא קמ"ל ולכך התוס' שם בכתובות אזלי לשיטתם שם בב"מ ולכך לא רצו לומר כדברי הקדמונים הנ"ל רק דהקושיא היא לרבא וזה ברור וא"כ לפ"ז התירוץ דמתרץ דיוקא דמתני' קמ"ל כמ"ש הרשב"א שם בחידושיו וז"ל דרבא נמי ה"ק ש"מ מדר"ה דמתני' הכי דייק עכ"ל וזו תמי' גדולה למה הוצרך להוכיח מדר"ה הלא גלוי לעין כל דמתני' הכי דייק לה ולפמ"ש א"ש הכל דהתי' דמתרץ דיוקא דמתני' קמ"ל לא ס"ל האי סברא שכתבתי לחלק דבקטן לא הוי מוחזק כלל ובגדול הוי מוחזק דלא שאני לן בין גדול לקטן כיון דסברא פשוטה היא דאין דרכו למחות בסיף כל שלש אפילו בהגדיל וא"כ כיון דנשמע מהמשנה דאין מחזיקין בקטן ממילא ה"ה אפילו הגדיל והאי תירוצא דר"ה אפילו הגדיל קמ"ל ס"ל לחלק בכך דמ"מ כיון שהגדיל קרוי בפני הבעלים והוי מוחזק עכ"פ כמ"ש וממילא א"ש להאי תירוצא דיוקא דמתני' קמ"ל דה"ק רבא ש"מ מר"ה דמתני' הכי דייק לה היינו דהוכיח מדר"ה דלא נימא לחלק בכך כמו שהוא לתירוץ אפילו הגדיל קמ"ל דאין זה סברא ודוק היטב כי נכון הוא בס"ד:

נחזור לענינינו דלפ"ז בלא דברי רש"י בכתובות הנ"ל א"ש ההפרש שבין קרוב לנכרי כמ"ש התוס' דבקרוב סבור שאומר אמת ולא יתבענו כלל משא"כ בנכרי ומ"מ מוכח דאין מחזיקין דאל"כ למה מורידין נכרי הא סברא פשוטה היא דאינו מוחה בסוף כל ג' או מפני העדר ידיעה שהיה של אביו מעולם לסברת מי שסובר כך או מפני שלא ידע אם מחזיק שלא כדין ואע"פ שישים אל לבו לחקור באיזה זמן מ"מ אחר זמן רב והא דהוכיח מדר"ה דוקא היינו או כמו שישבתי לקושית התוס' או כמו שפירש מהר"מ לובלין בדברי התוס' אבל אם נפרש בדברי רש"י דכתובות הנ"ל דגם בנכרי אינו תובע עד ששומע מפי אחרים דמחזיק שלא כדין ודאי קשה א"כ קרוב נמי לכשישמע להדיא דמחזיק שלא כדין ודאי יתבענו א"ו מוכח מפי' רש"י הנ"ל לכאורה דאינו יודע מסתמא אם הי' של אביו מעולם על זה תיסוב אמרי דגם זה איכו ראי' מכמה טעמים. א' די"ל דגם אחרים טועין בקרוב יותר וסוברים שהגיע לחלקו ולכך לא יודיעוהו בזה. ב'. אולי מאמין לקרוב יותר מלאחרים משא"כ באיש נכרי ובאמת הלשון של רש"י ראוהו מוחזק בה מורה להדיא דיודע שהיה של אביו מעולם כמש"ל:

ועוד נראה דאף אם כוונת רש"י דסובר שלא היה של אביו מעולם הדין דאין מחזיקין הוא בכל ענין אף לרש"י דכיון דסתם קטן שהגדיל אינו יודע שהיה של אביו היה לו לזהר בשטרו דמנין לו לידע דזה ידע ולא מיחה. ועוד אפשר לומר כמו שטחיות הפשוטה בדברי התוס' והרא"ש בב"ב לענין מחאה שלא בפניו והעדים מעידים שלא הגידו לשום אדם דשטחיות פשיטות דבריהם בלא מה שפרשתי בדבריהם הוא כיון דתקנו חז"ל דמחאה שלא בפניו מהני לבטל החזקה משום דוודאי נתוודע להמחזיק שוב מהני בכל ענין אף היכא שלא נתוודע לו כיון דמיחה כתקנת חכמים א"כ אף אנו כאמר כיון דלא תקנו חכמים חזקה לנגד קטן אף אחר שהגדיל או דתקנו שלא יועיל חזקה נגד קטן אף אחר שהגדיל משום דסתם קטן אינו יודע א"כ שוב לא מהני חזקה בכל ענין גם כן י"ל כן והמעיין את אשר יבחר יקרב ועיין במס' בבא בתרא ד"ח בהא דיהודא וגליל כשעת חירום דמי ודוק אבל זה וודאי ברור כשמש דאין שום דעת איזה פוסק לומר דמהני חזקה כשידעו שהיה של אביהם לעולם כמו שבארתי מכמה ראיות ואביא בעזה"י עוד כמה ראיות ברורות וחזקות א' הלא המשנה דר"פ האשה שנתארמלה דקתני אם יש עדים כמו דמוקי זה בגמ' בהחזיק בה ומשום דאין מחזיקין בנכסי קטן והרי תנן סתמא דאינו נאמן ואם הוי שום חילוק לא הוי שתיק הגמ' מלפרש דבידוע שהיה הבן יודע שהיתה סל אביו נאמן המחזיק במה שטוען שלקחה אף באיכא עדים שהיתה של אביו א"ו דאין שום חילוק ובכל ענין אינו נאמן בכה"ג דאיכא עדים וזה ברור. ב' לשון רבינו אהרן הלוי בחידושיו למס' כתובות שם שכתב הטעם על דלא מהני שני חזקה אחר שהגדיל וז"ל דקטן במילי דאבוה לא ידע כלום הלשון זה משמע להדיא דיודע שהיה של אביו רק דאינו יודע במילי דאבוה אם מוכר או לא וזה ברור:

ג' לשון הריטב"א מובא באסיפת זקנים במס' כתובות שם וז"ל דאפילו החזיק בה ג' שנים לאחר שהגדיל אין לו חזקה וכן בדין דכיון שירד בה בעודו קטן לא ידע הקטן במילי דאבוה וה"ל כיורד ברשות דאין לו חזקה לעולם עכ"ל הרי מבואר להדיא דכיון דבעודו קטו אינו יודע במילי דאבוה שוב הוי כיורד ברשות דאין לו חזקה לעולם וממש מפורשים הדברים בהריטב"א ז"ל כמ"ש:

ד' כתב שם באסיפת זקנים בשם שיטה ישנה וז"ל ואע"פ שהחזיק ג' שנים לאחר שהגדיל דכיון דבקטנותו התחיל לירד בה לא רמי אדעתי' לממחי' עכ"ל משמע להדיא דידע שהי' של אביו רק דלא רמי אדעתי' לממחי' ולא יכחיש זה שום אדם שרוצה להיות מורה על האמת. ה' גם מהישוב שכתבתי לקושית התוס' בב"מ ג"כ ראי' למ"ש דיודע שהיה של אביו רק דלא שם אל לבו למחות דאם נימא דסברא פשוטה היא דאינו יודע כלל א"כ מה הפרש שבין קטן לגדול אם נימא דקטן הוי כמאן דליתא גם גדול הוי כמאן דליתא דכיון דלא ידע כלל מה לן בגדלותו א"כ נשאר הקושיא מה משני ר"ה אפילו הגדיל קמ"ל ולומר דהיא גופא קמ"ל ר"ה דמסתמא לא ידע אף כשהגדיל והא דקשה דלא מוכח זה מדר"ה דדלמא ידע ולכך מורידין נכרי משום שוודאי ימחה לזה נימא כמ"ש מהר"מ לובלין דשקולין הם דאם יטעה בקרוב לא ידע בנכרי מלבד שכבר בארתי דדברי מהר"מ לובלין המה דוחק גדול מאוד והנה אף אם נדחק לומר כמ"ש מהר"מ לובלין דהא באמת כוונת התוס' כן הוא שם בב"מ מ"מ גם הדוחק זה לא יתכן רק אם נימא כמ"ש דמסתמא יודע היה של אביו רק שאינו משים אל לבו למחות אז יש קצת דמיון בין הענינים דאם נימא דבקרוב לא ישים אל לבו לעולם ויטעה בדמיונו שאומר אמת ומחזיק בה כדין א"כ בנכרי לא ישים אל לבו עכ"פ כ"כ מהר ויטעה ג"כ משך זמן רב בדמיונו שיסבור שאומר אמת שקנה ומחזיק בה כדין דזה טעות בדמיון וזה טעות בדמיון רק דהטעות בנכרי עלול לצאת מן הטעות אחר זמן רב והטעות דבקרוב אין עלול צאת ממנו אבל מעיקרא הטעות בדמיון בשניהם הוא אבל אם נימא דאם ידע שהיה של אביו אין שום חשש בנכרי דודאי ימחה רק חשש בנכרי שלא שמע זמן רב ובקרוב אף שישמע יטעה שאומר אמת א"כ אם נימא דאין זה סברת חוץ דלא יתוודע לו שהיה של אביו מסתמא רק מהא דאמרינן בקרוב שטועה שאומר אמת שמעינן הסברא הנ"ל פג לבי מהאמין ששום בר דעת יאמר דשקולין הם דמה ענין טעות בדמיון להעדר השמיעה דוודאי אף הטועה בדמיון מ"מ שומע ומדבר עם בני אדם ונמצא אם נימא דהא דאין מחזיקין הוא רק משום דלא ידע שהי' של אביו מעולם נשאר קרח מכאן וקרח מכאן דתירוצי על קושית התוס' בב"מ ליתא לפ"ז דהא נשאר הקושיא מה שהקשתי מגמ' דכתובות ומה תרצתי ע"ז ליתא לפ"ז דאם אמרינן דסברא פשוטה הוא דמסתמא לא ידע כלל שהיה של אביו מעולם אף כשהגדיל וודאי אין לחלק כלל בין קטן לגדול וכיון דשמעינן מהמשנה דכתובות בקטן ה"ה כשהגדיל נמי דמ"ש ותירוצו של התוס' שפירשו מהר"מ ליבלין ומהר"מ שיף ז"ל ומוכרח כן בדברי התוס' ג"כ ליתא לפ"ז אבל לפי מ"ש א"ש הכל הן תירוצי על קושיות התוס' עולה יפה בס"ד הן תירץ התוס' כפי מה שפירשו המר"מ לובלין ז"ל ומור"ם שיף ז"ל א"ש רק דהוא דוחק וא"כ מוכרח מגמ' דב"מ כמ"ש דאל"כ קושית התוס' כחומה נצבה על הגמ' הנ"ל והוא תמי' רבה ועצומה וגם מוכרח כן מדברי התוס' בב"מ וממהר"מ ומור"ם שיף ז"ל דאל"כ אין מקום לדבריהם כלל וגם מוכרח כן מהגמ' דכתובות הנ"ל דאל"כ מה משני ר"ה אפילו הגדיל קמ"ל דקשה ממ"נ אם סברא פשוטה היא דאף אחר שהגדיל לא ידע זמן רב שהיה של אביו כלל א"כ עת לי גדול מה לי קטן ואם לאו סברא פשוטה היא א"כ גם מדר"ה לא מוכח כלל ולמ"ש א"ש הכל ולדעתי כל מי שמודה על האמת יענה ויאמר דהיא ראי' ברורה כשמש ומינה לא תזוע כנ"ל בס"ד. והנה התוס' בב"ק ד' ק"ז ע"א ד"ה עירוב פרשיות שם הקשו על הא דתנן דנאמן לומר שדה זו של אביך היתה ולקחתי ממנו מכח מיגו הלא הוי מיגו ממעיז לאינו מעיז דבהאי ידע שהיה של אביו ובהאי לא ידע שלקחה ממנו ותירצו דלכפור וודאי אינו מעיז אבל האי לאו מידי דכפירה היא כן תירצו שם על הני עיזי דאכלו חושלי בנהרדעא ע"ש ופירוש לתירוצם תמצא בש"ך חו"מ סי' פ"ב בדיני מיגו אות ואו ע"ש ואין כאן מק"מ והשתא נחזי אנן דאם נימא דהא דאין מחזיקין היא משום דמסתמא אינו יודע שהיה של אביו מעולם והוא הטעם בסיפא דמתני' א"כ אין כאן התחלה כלל לקושית התוס' דהא ג"ז מסתמא אמרינן דאין יודע הבן כלל אם הי' של אביו מעולם א"ו דהוא הדבר אשר דברנו דאמרינן מסתמא יודע שהי' של אביו רק שאינו שם אל לבו למחות דחושב אולי החזיק כדין דקנה אותו ומיהו ראי' זו אינו ויש לדחו' דהתוס' לשיטתם דנם בתובעו מיירי וא"כ כיון דתובעו ודאי יודע שהי' של אביו אבל בלא תבעו וודאי לא קשה קושית התוס' דאולי איירי באינו יודע הבן כלל כיון דלא תבעו וכן מבואר בלשון התוס' שם בב"ק. ו' והנה הגאון פ"י בר"פ האשה שנתארמלה הקשה ג"כ כקושית התוס' הנ"ל בב"ק הא הוי מגו דהעזה ותירץ דהמשנה מיירי בבא בטענת אביו שאמר לו קודם מותו שהשדה שלו ולא מכרה דהשתא נמי מעיז וא"כ הוי מנו מעלי' עכ"ל שם והנה שם בד' י"ג ע"ב הביא הגאון הנ"ל דברי התוס' הנ"ל בב"ק ודברי הש"ך הנ"ל מה שהוציא לדינא ע"פ תירוץ התוס' הנ"ל והקשה ע"ז א"כ מה מקשה הש"ס וליתני מודה ר"י באומר לחבירו שדה זו שלד היתה דלמא הא גופא קמ"ל דאמרינן מיגו ממעיז לאינו מעיז היכא דלא האמינו מתחלה והמיגו לא הוי לאפטורי משבועה וכתב וי"ל בדוחק והנה בקונטריס אחרון שנו שם בכתובות חזר והכריח מכח הקושיא הנ"ל דהעיקר כהפירוש שלו דאיירי בבא בטענת אביו שאביו ציוה לו לפני מותו כן ע"ש והנה דעת לנבון נקל דמ"ש בפנים וי"ל כוונתו די"ל בפשיטות דהא הוי פשוט גמור להש"ס ולא נחשב לרבותא כלל והשמיט ישוב ותירוץ זה בקונטריס אחרון משום דהי' כראה לו דוחק גדול כומר כן וע"כ הכריח פירושו וא"כ לפ"ז נחזי אנן דלפי מ"ש הפ"י איירי המשנה דהבן טוען שיודע שהי' של אביו ולא מכרה ע"ז תנן בסיפא דהיכא דלית לי' מינו להמחזיק דאינו מועיל החזקה ולתירוץ הראשון של הגמ' דר"ה דיוקא דמתני' אתי לאשמעינן אמרינן דאפילו הגדיל נשמע מהמשנה וא"כ הרי מבואר דאף דמודה שידע שהי' של אביו דהא ודאי הסיפא איירי בהא דאיירי הרישא אעפ"כ מועיל החזקה כמ"ש אף שכתבתי הטעם משום דמ"מ לא מיחה שסבור הי' שזה קנה מאביו או מהב"ד וכאן הרי טוען דידע דלא מכרה הא לא קשיא ממ"נ אם לא נאמינהו דידע דלא מכרה הרי אין כאן חזקה ואם בא נאמינהו דידע דלא מכרה א"כ מה החזקה מועיל מה תאמר ע"כ מדשתק ולא מיחה ע"כ דידע דמכרה לו הכא אנו מאמינים לו דידע דלא מכרה ורק עי"ז נצמח קושיתינו עליו למה לא מיחה והרי שני הפכים בנושא אחד אבל אם נימא דבידע שהיתה של אביו ג"כ לא הוי חזקה א"כ הרי מודה עכ"פ שידע שהיתה של אביו וזה ראוי להאמינו דהרי הוא לחובתו והודאת בע"ד כמאה עדים דמי והוי חזקה וזה שאומר שיודע שלא מכרה לו אין אנו מאמינים לו והרי זה כש"כ מטוען לא לויתי והעדים מעידים שלוה ופרע דחייב לשלם ודוק וכש"כ כאן דיועילו עדי חזקה א"ו דעיקר כמ"ש וז"ב ומוכרח לפי פירוש הפ"י והנה פירוש של הפ"י מוכרח מהגמ' מכח הקושיא של הפ"י הנ"ל והנה אף אם נתרץ קושית הפ"י באיזה תירוץ אחר מ"מ הרי מבואר להדיא דעת הפ"י כמ"ש והרי מצאתי לי חבר בדין זה רבינו הגאון בעל פ"י דמבואר הדין להדיא מדבריו ורב נעש' חבר ת"ל ודו"ק ועתה אבא אל העיון לסלק השגותיו של מעלתו מעלי אחת כאחת אעתיק דברי מעלתו וז"ל ואען ואומר דהנה מפירש"י נראה ברור דהאי דאין מחזיקין בנכסי קטן דו קא מטעמא דלא ידע שהן של אביו וכוונת רס"י ז"ל הוא דוודאי כשיגדיל יתוודע לו שהנכסים הם של אביו רק דלא ידעינן מתי יתוודע לו שמא שנה או שתים אחר שיגדיל והוא לא ימחה רק אחר ג' שנים אחר זמן הודעו וע"כ מוכח דאין מחזיקין ואפילו הגדיל אבל באמת היכא דידעינן ע"פ עדים או שהודה שידע משהגדיל יותר מג' שנים ולא מיחה אמרינן מסתמא כיון דשתק ג' שנים בגדלות והי' יודע בכל הג' שנים שהשדה הי' של אביו וודאי ידע שהי' לזה המחזיק שטר על השדה באופן המועיל עכ"ל הנה כתב סתם מפירש"י וכוונתו וודאי מפירוש רש"י אשר נדברנו בו בהיותו כאן היינו רש"י בב"מ והנה הכוונה שכתב ברש"י כבר אמרתי בהיותו כאן רק אמרתי די"ל ג"כ כוונה אחרת ומעלתו פסקה בסכינא חריפא וגזר ואמר דוודאי כוונת רש"י כך היא בלי שום ראי' ומ"ש מעלתו וז"ל ובסברא זו פליגי רש"י והרמב"ם ז"ל דהרמב"ם סובר דאמרינן מיד כשיגדיל בוודאי יודע לו שהשדה של אביו ולכך ס"ל להרמב"ם דהא דאמרינן ש"מ מדר"ה דאין מחזיקין כו' הוא דווקא ב' שנים אחר גדלות וכמו שפירשו נושאי כליו טעמו ז"ל ורש"י ז"ל ס"ל דלא יוודע מתי יוודע לו אחר הגדלות לכן פירש דאין לו חזקה אפילו כמה שנים אחר הגדלות אבל בזו הסברא היכי דידעינן באמת דידע ולא מיחה ג' שנים אחר ההודעה מנ"ל דפליגי רש"י והרמב"ם עכ"ד מעלתו לא ידעתי כוונתו בזה אם ר"ל דיותר מסתבר שלא לעשות פלוגתא רחוקה וודאי דבריו לא נהירין דהלא הנ"י והרמב"ן והרשב"א ועוד כמה גדולים שממש מפורש בדבריהם כע"ש שאפילו ידע ולא מיחה ג' שנים לא הוי חזקה וא"כ גם רש"י ז"ל יהי' כאחד מהן ואדרבא אפושי פלוגתא לא מפשינן ולמה לן לומר שיש לזה שלשה דיעות דעת הרמב"ם ודעת רש"י ודעת הרמב"ן והרשב"א ושאר גדולים ויותר מסתבר דדעת רש"י כדעת הרמב"ן ושאר גדולים ואין כאן אלא ב' דיעות וראי' דבש"ע והג"ה ליתא רק שני דיעות ולא שלשה ומסתבר לומר דהפלוגתא הוא רק בזה דהרמב"ם סובר דג' שנים משהגדיל אינו ממתין מלמחות והחולקים סוברים דממתין מלמחות כמה וכמה שנים ועוד ראי' לדבר דדעת רש"י כהרמב"ן והרשב"א ונ"י דהא הב"י ז"ל כתב בסי' קמ"ט וז"ל ויש מפרשים שאפילו אם החזיק ג' שנים אחר שהגדיל אין חזקתי חזקה כיון שהתחיל בעודו קטן עכ"ל והיינו ממש כדברי הנ"י והה"מ שהבאתי דבהתחלה בעודו קטן תליא מלתא ולא בהעדר ידיעה וכתב שם ע"ז הב"י וז"ל וזה דעת הראב"ד והרמב"ן והרשב"א וכ"כ הנ"י בשם הר"ן וכן פירש רש"י עכ"ד הרי מבואר מדברי הב"י דאין מחלוקת בין פירש"י א לפירוש הנ"י והה"מ וזה ברור.

ומ"ש לישב קושיית התוס' בכתובו' על פירש"י בר"פ האשה שנתארמלה שהקשו דלשיטת רש"י למה לא קתני ואם תבעו אינו נאמן וז"ל והנה לכאורה קשה מאי הקשו דלמא ניחא לי' לתנא לאשמעינן האי רבותא דואם יש עדים כדי לאשמעינן דאין מחזיקין נכסי קטן והא דפריך הש"ס בסוגיא הנ"ל ליתני מודה ר"י באומר מנה לויתי ממך מפני דהא עדיפא דהוי בדידי' גופא כמו שפירש"י ז"ל באותה סוגיא אבל התוס' דהקשו על הסיפא דלינקוט רבותא אחרינא קשה מה קושיא ויעיין בסוגיא הנ"ל בתוס' ד"ה המלוה את חבירו אלא נראה דקושיות התוס' דמצי התנא למנקט ואם תבעו אינו נאמן ואפילו החזיק ג' שנים אחר מיתת האב משהגדיל ולפי מ"ש ניחא דהיכי דתבעו מעצמו ואין עדים א"כ מאין ידע הקטן שהיא של אביו ואי מעצמו א"כ באמת הוי חזקה ולכך נקט התנא ואם יש עדים דהקטן לא ידע ואז לא מהני חזקה כנ"ל דעת רש"י ז"ל עכ"ד ולענ"ד ליתא ומופרך מכמה צדדים. א' דהא דפירש"י בד' י"ח ע"א ולשמעינן בדידי' גופי' היינו משום דבל"ז אין מקום התחלה כלל לקושית הגמ' וליתני כו' מנה לוית ממך דמה עדיפות יש בזה לכן פירש"י כפשוטו דהוי לי' לאשמעינן בדידי' דכיון דליכא רבותא בהא דתנן בבנו למה לי' למתני בבנו אבל אם יש איזה רבותא במה דתנן בבנו ודאי יכול לשנוי' דמש"ה תנא בשל אביו משום דאיכא רבותא והך רבותא רוצה לשמעינן ומנ"ל להקשות א"ו ע"כ צ"ל דהאי סוגיא דידן לא חשיב הך לשינויא דכיון דאין חזקה ודיני' עיקר במס' זו לא מסתבר לי' להאי סוגיא לומר דמש"ה משנה מתני' שראוי להיות רק דלמ"ד צריך לפורעו בעדים מסתבר לי' לומר כן דרוצה התנא לאשמעינן הך רבותא וזה פשוט וא"כ לפ"ז גם קושית התוס' קשה לפי סוגיא דידן דמש"ה אין לשנות ממה שראוי למתני ואם תבעו וכש"כ כאן דבהא דניתני ואם תבעו יש רבותא גדולה בענין שלפנינו דלא מהני מיגו בתבעו דבהא דניתני בדידי' ליכא רבותא ואעפ"כ מקשה הגמ' ועוד הרי באסיפת זקנים שם על לשון התוס' בד' י"ח דכתבו דלא חשיב לי' פירכא משום שרוצה לאשמעינן דאין מחזיקין כו' כתב בשם הקונטרסין דהקשו א"כ לפ"ז לא הקשו התוס' כלום שיש פרכ' על רש"י וע"ש מ"ש לתרץ בשם הקונטריסן ותירוצים נכונים הם למעיין בהם. ומ"ש מעלתו וז"ל היכי דתבעו מעצמו ואין עדי' א"כ מאין ידע הקטן כו' שותי' לא ידענא דיכול להיות שנתוודע לו מקרוביו שפסולים לו לעדות וכדומה ולדבריו אדמקשה עלן מפירש"י תסייען מדברי התוס' דמה הקשו על פירש"י א"ו דאף אם יודע מעצמו הוי חזקה ועוד לדבריו יש ראי' לדברי ממ"ש התוס' בד' ט"ז ע"א ד"ה ה"נ מסתברא שם דכתב דס"ד דטעמא דר"י משום ברי ושמא דזה אינו תובעו כו' שם דטעמא דר"י משום מינו נאמן אפילו הלה תובעו עכ"ל הרי דכוונת התוס' אפילו הלה תובעו באופן דהוי ברי וברי היפך ממ"ש לעיל דהוי ברי ושמא וז"ב ודוק וא"כ היינו ע"כ בתובע בברי שלא לקחתי' מאבי א"כ קשה בסיפא דאף אם יש ערים שהוא של אביו מ"מ כיון דאין עדים שלא לקחה היינו וזה תובעו בברי שלא לקחה ממנו א"כ הרי ע"כ אומר שיודע כן מעצמו וא"כ ממילא דיודע שהי' של אביו וא"כ אף דלא מהמנינן לי' במה שהוא לזכותו מה שטוען שהוא יודע בברי שלא לקחה מ"ע מאמינים לו במה שהוא לחובתו דידע שהוא של אביו וא"כ חזקה כמש"ל דכ"ש הוא מאומר לא לויתי ועדים מעידים שלוה ופרע דחייב לשלם דאף עדים מעידים שפרע מ"מ חייב דאף שאין אמת ואין אנו מאמינים לו במה שאומר לא לויתי שהוא נגד העדים מ"מ מאמינים לו במה שנשמע מכלל דבריו לא פרעתי שהוא לחובת אף שגם זה הוא נגד העדים דלחובתו נאמן על עצמו יותר מק' עדים א"כ כש"כ כאן דאין עדים מכחישים אותו במה שהוא לחובתו דנאמן ומה שהוא לזכותו דאומר דידע דלא לקחה אין ראוי להאמינו משום שהחזקה מכחישו ועיין באסיפת זקנים להגאון מו' בצלאל אשכנזי שכתב בהמשנה דר"פ האשה שנתארמלה שם ומודה ר"י כו' כתב בשם הרא"ש ז"ל שהקשה אי טוען טענת ברי שהי' של אביו כפירוש התוס' א"כ ליכא מיגו דאי הוי אמר לא הי' של אביך מעולם הי' מעיז פניו משא"כ השתא דטעין שלקחה ממנו הרי אינו מעיז דזה אינו יודע אם לקחה או לא ותרץ דמיירי דטוען טענת ברי שלא לקחה עכ"ד א"כ קשה כנ"ל. וע"כ צ"ל אחת משתי אלה או דמהני חזקה אף בידע שהיתה של אביו או עכ"פ מוכח כמ"ש דכיון דאינו ידוע דידע שהי' של אביו אלא על פיו הוא נאמן במיגו ולא דעי לטוען לויתי דשם הוי מיגו במקום עדים ויהי' איך שיהי' הרי מ"מ מוכח דבנד"ד לא הוי חזקה וא"כ אם רוצה מעלתו לחלוק עלי ע"כ צ"ל כמ"ש דיכו' להיו' שהוג' לו מפי קרובי' והוא מאמינ' ודעתו סמכ' עליה' ומ"מ אין עדים ולא ידע מעצמו אם כן נסתר תירוצו ואין מכאן לא ראי' ולא סתירה.

מיהו אף דמדברי התוס' הנ"ל אין ראי' למ"ש כמ"ש די"ל דתובעו בברי ע"פ קרובים כנ"ל אבל מדברי הרא"ש הנ"ל וודאי יש ראי' דהא מ"מ לא הוי העזה במה שהוא בעצמו איכו יודע רק ששמע מפי אחרים דוודאי אין העזה לכ"ע רק היכא שחבירו מכיר בשקרו וע"כ צ"ל דנתכוון הרא"ש לומר דטוען דיודע בברי מעצמו וא"כ יש ראי' ברורה למ"ש מהרא"ש ז"ל כמו שהבאתי מדברי הפ"י ז"ל ומצאתי חבר כדברי הפ"י ז"ל ה"ה הרא"ש ז"ל. מיהו באמת גם מדברי התוס' הנ"ל יש ראי' לדברי הנ"ל דאף דתירצו של מעלתו על קושית התוס' אינה כמ"ש דוודאי יכול למנקט תבעו כנ"ל ע"פ שמיעה ולמה לי' למנקט ואם יש עדים דלהדיא משמע מרש"י ז"ל דבכל ענין שתובעו לא מהימן כמבואר שם בכתובות ד' ט"ז ע"א ברש"י ד"ה שהפה שאסר ובד"ה אא"ב ובד"ה הכא גבי שדה אין שור שחוט ע"ש מ"מ מהא דמשמע מדברי התוס' הנ"ל שהבאתי דסברו דמיירי מתני' גם בתבעו בברי וברי א"כ ע"כ ליכא למימר ששמע מפי קרובים דהא מסיק הש"ך בסי' ע"ה ס"ק פ"ב דבכה"ג לא הוי ברי כלל במה שאמר ששמע מפי אחר וכש"כ מפי קרובים ע"ש וע"ש בס"ק פ"ג אע"כ דמיירי דטעין דיודע מעצמו ואעפ"כ לא הוי חזקה ואף דיש מקום לישב קושית התוס' דמיירי ע"י שמיעה ודוק מ"מ מדברי הרא"ש הנ"ל וודאי יש ראי' למ"ש:

והגאון בעל פ"י שכתב דאיירי בבא בטענת אביו צ"ל דסובר כדעת הפוסקים דסוברים דבאמר לי אבא הוי טענת ברי ומיהו י"ל דדברי הפ"י א"ש לכ"ע די"ל דמיירי שאומר שזה יודע וזוכר מעצמו בברי שהי' של אביו רק מאביו שמע קודם מותו שלא מכרה א"כ הוי טענת ברי בלא צוואת אביו כלל דומיא דשבועה שאינו ברשותו כעין שכתב הש"ך שם בס"ק פ"ב לענין אם טען יודע אני שהיית חייב לאבי אבל איני יודע אם פרעת ודוק ועפ"ז י"כ ג"כ דברי התוס' לעיל שהבאתי דהוי ברי וברי אף אם אינו יודע שלא לקחה ובהכי א"ש דלח יסתרו דברי התוס' אהדדי דהיינו מ"ש התוס' בד' ט"ז ע"א דאיירי בברי וברי עם מ"ש התוס' בד' י"ז ע"ב ד"ה וניתני מודה ר"י כו' דהוי רבותא טפי דהוי ברי וברי וע"ש במהר"מ שיף ודוק. מיהו קשה ע"ז מהא דכתב זקני מהרש"א ז"ל בתוס' ד' ט"ז הנ"ל וכן הוא במהר"מ שיף בתוס' ד' ט"ז שם וכן הוא באסיפת זקנים דבר הם מוכרחים שם בתוס' והוא דהתוס' מפרשים לפי ה"א זו דלהכי נקט ואם יש עדים ולא ואם תבעו דלפי ה"א זו הוי רבותא טפי ביש עדים דהוי ברי ושמא מאם תבעו דהוי ברי וברי כיון דסבר דטעמא דרישא משום ברי ושמא ע"ש בדבריהם ונמצא לפ"ז ע"כ מוכרח דהתוס' סברי דאף דיש עדים שהיתה של אביו ואין אחר עדים כלום מ"מ הוי ברי ושמא כיון דאינו טוען בברי שלא לקחה א"כ לפ"ז הא דמסקי התוס' דלהמסקנא איירי בברי וברי היינו בטוען ברי שלקחה וע"כ צ"ל בתוס' ד' י"ג ע"ב הנ"ל כמ"ש זקני מהרש"א ז"ל שם בדברי התוס' דהיינו דבשדה זו של אביך איכא למטעי ע"ש בדבריו ולא בדברי מהר"מ שיף ז"ל שם והוא תמי' מאוד על דברי המהר"ם שיף ז"ל במ"ש על התוס' בד' י"ז ע"ב הנ"ל ודוק ניהו מ"מ בדברי הפ"י י"ל כך וגם י"ל כמ"ש מעיקרא דסובר שאמר לי אבא הוי טענת ברי וצוואת אביו מהני קודם מותו לענין זה ג"כ דלהוי כמו יודע בעצמו בברי דלהוי העזה כנגדו דכיון שאביו אמר לו כן קודם מותו ואין אדם משקר בבנו בשעת מותו לכך אם זה יודע האמת בעצמו שנא לקחה הוי העזה וז"ב בדעת הפ"י ויהי' איך שיהי' מ"מ מוכח מדברי הפ"י הדין כמ"ש דלא מהני חזקה אף בידע שהי' של אביו או עכ"פ היכא שאין ידוע דידע רח על פיו דלא מהני חזקה משום דאית לי' להיורש מיגו ובדברי הרא"ש ז"ל שהובא באסיפת זקנים כנ"ל י"ל דכוונתו כמ"ש הגאון בעל פ"י דטען שאביו אמר לו קודם מותו שנא מכרה או דטוען בברי שזוכר שלא ירד לשדה בתורת לוקח רק באופן אחר ויהי' איך שיהי' ממ"נ בוודאי מוכרח בבירור גמור גם מדברי הרא"ש ז"ל הנ"ל דבנד"ד יהי' הדין כמה שכתבתי וזה ברור:.

תוכן העניינים

השיב משה חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה