השיב משה חושן משפט· רבי משה טייטלבוים מאוהעל
שאלה פד
שוב חזר השואל כאשר יבאו דבריו בתוך תשובתי וז"ל אחד"ש כו' ע"כ מבוקשי לבל יהיה לטורח למשא לעיין במכתבי אף שאיני אפילו כננס לגבי ענק וקטנו עבה ממתני תורה היא וללמוד אני צריך וכבר אמר החכם קבל האמת ממי שאמרו:
בראשון מ"ש מעכ"ת ליישב קושית הרשב"א ז"ל מה שהניח בצ"ע קושית הגמ' על אביי מי יימר דמשתבע וז"ל מעכ"ת דיפה הקשה הרשב"א דמנ"ל להגמ' להקשות דלמא אביי סובר דכ"ע מודו בזה אפילו רבנן דראב"ש דהא זה אומר בא והעידני ואני אשבע באמת והרי בידו לשבע והוי חיוב מזומן כ"ש הוא מדר"פ דאמר ה"מ במשחק בקוביא דהא וודאי כאן החיוב מזומן יותר כו' ולענ"ד הקלושה נראה דאדרבא דהתם גרע טפי מהא דר"פ דבר"פ שייך לומר דהחיוב מזומן וקרוב מאוד דוודאי יתביש לישבע לשקר להכחישו כמ"ש מכ"ת אבל הכא כיון דליכא אלא ע"א לא שייך לומר כן ואי משום דביד התובע לשבע וליטול ובאמת ישבע הלא אף בפלוגתא דראב"ש ורבנן במשביע ע"א נ"כ שייך לומר דהעד הפסידו ממון גמור דבוודאי לא היה התובע נשבע כיון שיודע בעצמו שהעד אמת מעיד ואף שכופר ונחשד הוא על הממון לא נחשד על השבועה כמ"ש התוס' בפ"ק דב"מ ושאר דוכתי דהחשוד על המעון לא חשוד על השבועה דלא כרש"י יע"ש ואף הרשב"א ז"ל בעצמו כתב לקמן ד' מ"ב כפי' התוס' ודחה פירש"י ז"ל ע"ש וא"כ יש לנו לומר כיון דבידו של הנשבע שלא לשבע בוודאי לא ישבע שקר כיון שאינו נחשד על כך ואף עפ"כ מ"ל לרבנן דראב"ש דפטור דלא הוי רק גורם לממון דשמא ישבע הנתבע שקר להכחיש העד וא"כ ה"ה ה"נ ליכא רק גורם לממון דשמא לא ירצה לשבע אף שבועת אמת ואי משום שהתובע אומר להעד בא והעידני ואני אשבע מכח זה אין אנו יכולים לחייב העד בק"ש דשמא אעפ"כ כשיעי' אח"כ לא ירצה לשבע התובע ומה שרוצה שהעד יעיד לו הוא רק כדי שהנתבע יודה לו מחמת העד ומש"ה לא הוי רק גורם לממון דשמא לא יודה לו הנתבע כיון דליכא אלא ע"א לא יתביש וג"כ התובע לא ירצה לשבע אח"כ אף באמת ואף שיש איזה סברא לדחוק ולחלק מ"מ לא היה להרשב"א להקשות מכח זה ולהניח בצ"ע עכ"ל השואל אבל אין בפקפוקו כלום דודאי היכא דביד התובע ליטול מעון ע"פ עדותו של זה אם ירצה באין מוחה ודאי הוי החיוב מזומן יותר ממקום שתולה בדעת אחרים דהיינו בהנתבע דאף דקי"ל באמת דהחשוד לממון אינו חשוד לשבועה היינו משום דיש בני אדם שחשודים לזה ולא לזה מ"מ ודאי יש רקים ופוחזים שחשודין לזה ולזה ואולי הנתבע מהן ולא הוי היזק ברי ולא מיקרי מזיק דאיתרע קצת חזקת כשרות דידיה ובוודאי ידעתי גם ידעתי דקי"ל דלא אמרינן מיגו דחשוד כו' דהא לכך כתבתי בלשוני אולי האי הוא חשוד ג"כ על שבועה י"ל כולי האי ואולי רק דנימא דמ"מ כיון דאיכא עוד א' בהדי' אף דאין מועיל עדותו מ"מ יתביש ר"א לא ס"ל הכי אבל היכא שביד התובע ליטול ע"פ עדותו אם ירצה באין מוחה שוב מיקרי היזק ברי אף דבאמת יוכל להיות שלא ירצה לשבע אף באמת מ"ע הוי כמונח בכיסתי' כיון דבידו לשבע דכל מה שביד אדם לעשות לזכותו רואין אותו כאלו כבר עשוי כמ"ש הרא"ש בב"ק בסוגיא דמכר לא' דף ח' ע"א ע"ש וכ"כ שם הרשב"א בחידושיו לב"ק דף ח' ע"ב ד"ה א"ה בנזקין נמי נימא הכי כו' דכיון דיכול למהדר כאלו אהדר דמי עיין בטור חו"מ סי' קי"ט ואף דיש לחלק ולומר דמחוסר שבועה שאני מ"מ אף אם אין כאן ראי' גמורה כ"כ מ"מ תבלין יש ועיין בשו"ת צ"צ סי' ט"ו ודוק ה"נ י"ל כיון דבידו לישבע באמת וליטול הוי ממונו שפיר א"כ זה העד מפסיד ממונו אף דיוכל להיות שלא ירצה לשבע באמת מה לו להעד בזה אם זה יוותר או ימחול או יתן במתנה ממונו בשביל איזה כבוד שמים ולא הוי אלא כספק שמא ימחול לו להנתבע אף אם יתחייב ע"פ הדין דמש"ה ודאי לא פטרינן להעד דמה לו לזה אם זה יותר משלו מ"מ הוא הפסידו ובפרט דמדאורייתא אורייתא מגיע לו ממון זה בלא שבועה כלל כמ"ש הרשב"א א"כ הוי ממונו ממש ועפ"ז שכתבתי תבין סברא זו שכתב הרשב"א דמדינא דאורייתא ה"ל למשקל בלא שבועה כו' דלכאורה חמי' דמה בזה דמ"מ כיון דעתה אינו נוטל בלא שבועה א"כ אולי לא הפסידו דשמא לא הה נשבע אבל ממה שכתבתי תבין שדבריו המה כפתור ופרח דברים מושכלים כיון דמדאורייתא אינו מחוסר שום מעשה כלל א"כ הוי ממונו ממש ואף דמדרבנן הטילו עליו שבועה ואולי לא ירצה לשבע מ"מ כיון דבידו לשבע מיקרי ממונו שפיר ואם אינו רוצה לשבע הוי רק הנותן ומוחל ממונו בשביל כבוד שמים שלא ישבע באמת והוי עביד מצוה בממונו ומה לו להעד בזה מה דהוי עביד בממונו א"כ במה שכבש עדותו מפסידו שפיר ומה שכתבת דביד הנתבע שלא לשבע הם דברים תמוהין דמה שביד אדם לעשות לזכותו רואין כאלו כבר עשה וכבר יש לו זכות הזה אבל לא מה שיש ביד אחרים לזכותו ודאי לא אמרינן כאלו כבר עשוי וכבר יש לו זכות הזה כיון דתולה בדעת אחרים היא ולרווחא אביא לך ראי' ברורה לדברי דהא קשה לפי דמסיק הש"כ דכ"ע מודו בממון דבעינן עדות שאי"ל א"כ קשה איך משכחת כלל בממון עדות שאי"ל והא דין קבלת עדות מבואר במשנה סנהדרין דף כ"ט ע"א ובש"ע חו"מ כ"ח סעיף ז' ח' דמתחלה מאיימין על העדים ואח"כ מוציאין את כל אדם לחוץ ומשיירין את הגדול שבעדים כו' ואח"כ מכניסין את העד השני כו' ע"ש וקשה הא עד השני הוי תמיד ער שא"א י"ל דאם יוזם יאמר מה אפסדתיך דהא כבר עד הראשון חייבך שבועה ואולי לא הייתי רוצה לשבע אף באמת והיית משלם וא"כ לא הפסדתיך כלום ע"ד משל שמעידין שראו שהלוה לו פלוני מכה יאמר השני הלא עפ"י הראשון כבר נתחייבת שבועה בשלמא בד"נ דאין עד אחד כלום שפיר הווין שנים יכול להזימן אבל בממון לעולם הוי עד השני א"א י"ל וכיון דבממון ג"כ עדות שא"א י"ל לא הוי עדות א"כ לעולם לא משכחת בממון שני עדים כלום דהא עדותו של עד השני אינו מועיל כלל א"ו צ"ל כע"ש כיון דבידו לשבע באמת הוי פטור גמור ואף אם היה משלם ולא כשבע היה נותן ממונו לכבוד שמים שלא ישבע אפילו באמת ומה לו לעד בזה וכיון דהי' פטור גמור וזה חייבו הוי ממש מפסידו ומזיקו וא"כ ה"ה בנד"ד לענין שבועת עדות בשכנגדו חשוד ועוד דנד"ד כש"כ הוא דהא אם יוזמו העדים דהיינו בעמנו הייתם מ"מ י"ל דגוף הענין אפשר דאמת הוא עם התובע שהלוה וכדומה וא"כ לא היה יכול לשבע הנתבע דהוא שבועת שקר א"ו אמרי' כיון דהוזמו העדים ממילא אמרינן כל מה שת"י אדם הוא שלו ובודאי האמת כדברי הנתבע והיה יכול לשבע כצ"ל א"כ כש"כ בנד"ד דלפי הודאת העד ודאי דהיה התובע יכול לשבע א"כ ראוי לחייבו קרבן שבועה וזה ברור כשמש רק בסברת המקשה דמקשה על אביי ולימא ליה מי יימר דמשתבעת הוא דסובר דאינו דומה לזה שכתבתי דמ"מ כיון דצריך שבועה עדיין לא הוי כ"כ ממונו כיון דאינו ת"י ומחוסר שבועה משא"כ זה שהממון ת"י הוי ממונו ממש קודם שהעידו ב' עדים ואף אם העיד א' אין עליו רק חיוב שבועה ולא ממין ובידו לשבע ולכך הוי ממונו ממש ואף אם אולי לא הוי רוצה לשבע והיה משלם מה לו לזה לה דהוי עביד זה בממונו שהיה נותן ממונו לאחרים בשביל כבוד שמים א"כ זה שחייבו מפסידו ממש כמ"ש וזה ברור בסברת המקשה ומ"מ מקשה הרשב"א שפיר דמ"מ כ"ש הוא מדר"פ דהא גם בדר"פ אין המעות ביד התובע וא"כ בכאן ודאי דהחיוב מזומן טפי דהחיוב אינו תולה בדעת אחרים כלל אלא בדעתו וגם מדאוריי' אינו מחוסר שבועה כלל והוי ממונו ממש וא"כ אף דרבנן הטילו שבועה עליו ראוי לומר דהוי ממונו ובידו לשבע ואף אם אולי ימחול לא הוי רק בספק שמא ימחול זה ממונו כמ"ש ומ"מ העד הפסידו וא"כ כיון דכ"ש הוא מדר"פ מנ"ל להקשות דלמא אביי ס"ל כר"פ ואולי גם ר' אחא מודה בזה כמ"ש ואינו דומה למ"ש הר"ן בשם הרא"ה והביאו הש"כ בסי' ע"ה ס"ק מ"ז וסי' צ"א ס"ק כ"ו דכל היכא שאם מודה לא היה התובע נוטל אלא בשבועה לא הוי כפירת ממון שאני התם דאמרינן אולי לא יוכל לשבע וגם אין בידו אבל הכא בשבועת העדות הרי העד מודה ולפי הודאתו הרי יכול היה לישבע לכך ראוי לחייבו בקרבן ודוק ובמחילה מכבודך שלא ירדת לסוף דעתי ולסוף דעת הרשב"א בזה דהוא סברא נכונה וברורה ועמוקה כדרך סברת הקדמונים בס"ד ומה שתמהת עוד וז"ל מ"ש מעכ"ת וז"ל והא דהקשית דמ"מ פריך הש"ס שפיר על אביי מדר"א כמו דפריך הש"ס ביומא על ר"ל מדר"א י"ל דהרשב"א מקשה דמ"מ מנ"ל להגמ' להקשות על אביי דהא בכאן החיוב מזומן יותר וכ"ש הוא מדר"פ א"כ י"ל דגם ר"א מודה בזה ומנ"ל להגמ' להקשות ע"כ דברי מכ"ת לא יכולתי לעמוד על דעת כ"ת דאין מן הצורך לדחוק בהכי ובלא"ה א"ש לפי מה שביאר מכ"ת כוונת הרשב"א דטעמא דר"פ אינו רק משום דס"ל דגורם לממון כי הכא לכ"ע כממון דמי אבל אי לאו דגורם לממון אף ר"פ מודה כיון דרבנן פסלוהו אף מדאורייתא חזי תו אין בחיוב קרבן שבועה א"כ תו א"צ לדחוק ולומר דקושית הש"ס ביומא אזל' אליבא דר"א רק דאפי' מדר"פ מקשה הש"ס דע"כ לא קאמר ר"פ בשבועות העדות רק מטעם דגורם לממון הוי משא"כ התם בשבועות ביטוי אף דחצי שיעור מותר מן התורה לר"ל כיון דמדרבנן אסור ח"ש תו אינו בחיוב קרבן שבועה ביטוי וא"כ שפיר מקשה הרשב"א דמאי מקשה הש"ס על אביי דלמא ס"ל לאביי כר"פ ומש"ה הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה דהעד חייב בקרבן שבועה כיון דכ"ע מודו בגורם לממון כזה אליבא דר"פ לסברת מעכ"ת וקושיתי לא הי' רק אם נפרש טעמו דר"פ כפשטא דס"ל כיון דמדאורייתא חזי חייב בקרבן שבועה אף דרבנן פסלוהו כמו שהבינו רש"י והתוס' בד"ה ורבנן הוא דפסלוהו יע"ש לפ"ז ע"כ צ"ל דקושית הש"ס ביומא אינו רק מדר"א אבל לפ"ז דברי הרשב"א ז"ל ולפי מה שביאר מעכ"ת דבריו א"צ לדחוק בהכי כנ"ל עכ"ל הנה ידידי ודאי לא שכחתי דברי עצמי וטעמי ונמוקי עמי בעזה"י שלא רציתי לומר כך מתרי טעמי חדא דהא אינו מוכרח שיהי' טעמו של ר"פ מכח גורם לממון רק מכח קושית הרשב"א על ר"פ דמה בכך דחזי מדאורייתא מ"מ אם לא יגיד כתיב והרי אם היה מגיד לא היה מועיל והרי המקשה שם ביומא לא אסיק אדעתיה הך דאם היה מסיק אין מקום לקושייתו כלל לא מדר"פ ולא מדר"א דשאני הכא דאם לא יגיד כתיב והרי כאן אף אם מגיד לא הי' מועיל אבל התם שפיר חייל שבועת ביטוי וכמו שמשני הגמ' ש"ה דאמר קרא אם לא יגיד וא"כ כיון דהמקשן לא אסיק הך אדעתא רק סבר דטעמא דר"א משום שאינו מעיד מדרבנן שוב לא חייל עלי' שבועה לכך מקשה מיני' א"כ מדר"פ דפליג עלי' וסובר דלא חייל עלי' שבועה ודאי דלק"מ מאי נימא דטעמא דר"פ הוי משום דהוי גורם לעמון מנ"ל זאת כיון דלא קשי' עלי' כלל קושית הרשב"א לפי ה"א דהמקשה הנ"ל א"כ מנ"ל להקשות ועוד דלמה דלא אסיק אדעתא הך דרשא דאם לא יגיד אין נטעם זה דגורם לממון טעם ושורש כלל דכל עקרו הוא רק משום דהגדה מועלת והוי ככללא דאם לא יגיד לכך צ"ל דמקשה אדר"א וא"כ כיון דמקשה מדר"א ש"מ דקיי"ל דהלכתא כוותי' וא"כ מה מקשה הרשב"א על קושית הגמ' על אביי דלמא מקשה ג"כ מדר"א לכך כתבתי דהרשב"א מקשה מנ"ל להקשות דלמא ר"א מודה ג"כ בזה לפי האמת ולפי המסקנא דיומא דהוי טעמא רק משום דכתיב אם לא יגיד כו' מהטעם שכתבתי והנה ידידי אף שלא בארתי כאן להדיא הטעם שלא פרשתי כמו שכתבת עפ"י דברי הרי כתבתי סברא זו להדיא אח"כ בתשובתי לענין דלא מסתבר לי דקושית הגמרא ביומא מדר"א דנהי דקיי"ל כר"א היינו וודאי משום דמסתבר טעמי' דר"א דהא כתיב ואם לא יגיד והרי אם הי' מגיד לא הי' מועיל דהרי המקשה ביומא לא אסיק הך אדעתא א"כ מה"ת לי' להקשות מדר"א על ר"ל ע"כ דברי שם א"כ הי' לך להבין דבר מתוך דבר הרי לך טעם א' שלא כתבתי כן זאת ועוד אחרת דהרי טעם זה דגורם לממון לר"פ לא מועיל רק אם מחלקין בין דאוריית' לדרבנן לענין חלות השבוע רק דקש' דמ"מ גם בפסולין דרבנן אם הי' מגיד לא הי' מועיל ע"ז יפה התרו' דמ"מ הוי גור' לממון ומועיל עדותו אבל אם לא נחלק בין דאוריי' לדרבנן לענין חלות השבועה קמה א"כ גבי פסולין דאורייתא כמי נימא דמ"מ יתביש נגדו והוי גורם לממון וע"כ, צ"ל דעל פסולין דאורייתא לא חייל כלל השבועה לפי שאין חייבין להעיד מדאורייתא כמ"ש הרשב"א דעל דרבנן חייל רק לזה שאם מגיד לא הי' מועיל אמרינן דהוי גורם לממון וא"כ הרי מר"פ מוכרח לדברי הרשב"א דעל דאורייתא לא חייל השבועה. ועל דרבנן חייל א"כ מה מקשה ביומא מדר"פ א"ו דלא מקשה רק מדר' אחא דהוי סובר טעמא דר"א דגם על דרבנן לא חל השבועה ומשני דאף ר"א מודה דחל השבועה על דרבנן רק דטעמו משום דכתב אם לא יגיד כו' דלא ס"ל הא דגורם לממון כלל וכל זה הוא ברור בס"ד ולא עמדת על סוף דעתי ולא ירדת לעומק הדברים ואף שרק מעט זמן אשר הי' לך לפני מ"מ כבר אמרו רז"ל לא קאים אינש אדעתא דרבי' עד סוף ארבעין שנין מעת השימוש ומה שכתבת עוד ח"ל ומ"ש מעכ"ת ליישב קושית הרשב"א דעיקר טעמו דר"פ דמחייב במשחק בקוביא משום דבידו לתקן לשבר הפספסין ולקבל עליו עוד שלא יעשה אפילו בחנם ומחויב הוא בכך עכ"ד, מעכ"ת הנה מדברי הרמב"ם בפ"י מה' שבועות ה' א' לא משמע הכי דהוא ז"ל לא הביא שם מפורש הדין במשחק בקוביא דאף שבידו לתקו רק כתב בסתם ואפילו פסולי דרבנן פטורים משבועות העדות יע"ש וע"ז כתב הכ"מ דפסק הרמב"ם כר"א ב"י משום דבתרא הוא יעו"ש ולפי סברת מעכ"ת הו"ל להרמב"ם להשמיענו חידוש דין במשחק בקוביא דאף שבידו לתקן אעפ"כ פטור משא"כ בשאר פסולי עדות מדבריהם כגון מחמת איזה קרבות שאינו אלא מדרבנן דלא שייך לומר כיון שאין בידו לתקן ואמאי לא הביא הרמב"ם מפורש הדין במשחק בקוביא דלא נטעה לומר דוקא פסולי קורבה מדבריהם אבל לא פסולי עבירה מדרבנן כיון שבידם לתקן א"ו דאין זה סברא לומר כיון שבידו לתקן אח"כ שיתחייב מכח זה עכ"ל אבל אין מן הצורך להשיב ע"ז כלל כי הוא דקדוק עניות בגילא דחטתא מדחי' כהנדוף עשן תנדוף כמוץ יסוער מגורן דכיון שכתב הרמב"ם ז"ל כל פסולי עדות מדבריהם ולא וחלק כלל ודאי דכל פסולין דרבנן בכלל וליכא למטעי כלל וכלל דאם הי' דעתו לחלק הי' מבאר להדיא כדרכו הגע בעצמך דאם הי' מבואר בגמרא הלכה כר"פ והי' מבואר להדיא הטעם כמ"ש והרמב"ם הי' פוסק בסתם דאין קרבן ש"ע בכל הפסולין מדבריהם האם לא הי' מרעישין כל נושאי כליו בתמי' גדולה עליו למה לא ביאר דבמשחק בקוביא בפסולין בעבירה דרבנן חייל קרבן שבועות עדות ואלו כל הימים דיו כו' לא הי' מספיקין לישבו האם הי' מספיק לומר דהרמב"ם איירי דוקא בפסולי קורבה דרבנן דאכתי יפול כל לב משכיל להשתומם עליו למה לא ביאר הדין דפסולי עבירה דרבנן וכיון דלא מחלק כלל ש"מ דבכל גוונא איירי ועכשיו דקי"ל כר"א והרמב"ם פוסק כן בפסולי דרבנן ולא מחלק כלל אתה מתפלא אין דבריך אלא דברי תימה וקושיא זו לא נאה לא לדילך ולא לדכוותך רק למי שאינו רוצה לקבל האמת רק לקנטר בשאט נפש ובזדון ואדרבא מלשון הגמרא דאמר למעוטי משחק בקוביא ראי' למ"ש מדנקט משחק בקוביא דוקא ולא אמר למעוטי פסולין דרבנן ש"מ כמה שכתבתי דאין רבותא רק במשחק בקוביא וכדומה דהכשרו תולה בעצמו ויכול לתקן א"ע כנ"ל:
ומצד הסברא גם לפי מ"ש לפי האמת לא אמרינן דנתחייב בק"ש מחמת שיוכל לתקן עצמו כיון דאז לא הי' מועיל הגדתו בשעה שנשבע דהא קיי"ל כראב"י וכבר כתבתי דהיינו משום דמסתבר טעמי' אבל כל מ"ש הוא רק ליתן טעם ותבלין לדברי ר"פ אף דלא קי"ל כוותי' מ"מ חובה עלינו להסביר ולהטעים דבריו ולדעתי כל מ"ש הוא מטעמת רב לדברי ר"פ יותר מכל המטעמים אשר הטעימו בדבריו דסובר כיון דבידו הוא שיועיל הגדתו תיכף דהיינו שילך תיכף וישבר הפספסין ויקבל עליו שלא ישחוק עוד ויעיד שפיר חייל עליו השבועה אף דלא קיי"ל כן מ"מ טעמא רבה לדברי ר"פ הם והם דברים מתקבלים על לב משכיל ולדעתי כל חיך הטועם יערב לו ויבושם לו דברי ר"פ ע"פ זה בס"ד ומה שהקשית וז"ל ועוד ראי' לדברי ממתני' דלקמן היו ב' כתי עדים כפרו הראשונים כו' ומוקי לה הש"ס בדף ל"ג כגון שהיו השנים בשעת כפירת הראשונים קרובים בנשותיהם ונשותיהם גוססות מ"ד רוב גוססין למיתה קמ"ל דהשתא מיהת לא שכיב הרי לפנינו דבתר השתא אזלינן כיון דבשעת השבועה הפסידו ממון חייבים ק"ש אף שאח"כ אין מן הצורך לעדותם אעפ"כ בתר הגדה דהשתא אזלינן וא"כ ה"ה לפטור כיון דהשתא אינם ראוים להעיד אף שאח"כ יועיל עדותם לא מהני לחייבו בק"ש אע"כ צ"ל דכ"ע מודו בזה וטעמו דר"פ אינו רק משום דמדאורייתא מיחזו חזו כמו שהבינו התוספות בד"ה ורבנן כו' עכ"ל אפילו ריח קושיא אין כאן דוכי בידן של ראשוני' הוא שימותו נשותיהם של אחרונים תיכף כאשר ביד משחק בקוביא לתקן עצמו תיכף ולא מבעי' לפמ"ש התו' שם בדף ל"ג ע"א ד"ה הא קיימא שנ"ל דבאמת קיי"ל הכופר במלוה שיש עליו עדים חייב רק כיון דקיימי עדים קמן ס"ל דהוי כפירת דברים ע"ש א"כ וודאי כאן דנשותיהם עדיין חיים ואין מיתתן ביד ב"ו הוי כלא קיימי עדים קמן עכ"פ דהא השתא בשעה שעומדין לפנינו לאו עדים הם אלא אפילו לרבה משני שפיר בדף ל"ז ע"ב דכיון דחיין המה ואין מיתתן רק ביד השי"ת לבד הוי עכשיו כאין עדים כלל וז"ב ודוק מיהו אף אם היה דומין הסברות זא"ז כפי דעתו לא ידעתי איך עלה על לבו להקשות על דברי מחיוב על פטור דהיינו כיון דשם חייב ראוי כאן לפטור הלא לפי שיטתו שמכריחו כשיטת התוס' א"כ קשה מהכל מודים בעד מיתה וע"כ צ"ל כמ"ש התוס' ד"ה ורבנן דבתר תרווייהו אזלינן לחייבו כו' ע"ש א"כ הרי לא אמרינן כי היכי דמחייבו אף דמדאורייתא לא חזי כיון דמ"מ מפסיד ממון דהא מדרבנן מועיל עדותו אלמא בתר הפסד ממון אזלינן א"כ להיפך נמי ראוי לומר דאף דמדאורייתא חזי מ"מ כיון דאינו מפסיד ממון ראוי לפטור לא אמרינן כן אלא דאזלינן בתר תרווייהו לחייבו דהיינו משום א' מהן בלבד מחייבין או דמפסיד ממון או דמדאורייתא חזי במ"ש התוס' א"כ גם אנן נימא כן דאזלינן בתר תרווייהו לחייבו דהיינו משום א' בלבד מחייבין או שעכשיו נצרך עדותן אף שאח"כ אין צורך בעדותו או להיפך שאח"כ מחזא חזו אף דהשתא לא חזו ולק"מ ודוק דהיינו ממש כסברת התוס' ואין הפרש ביניהן אף כחוט השערה א"כ תמה על עצמך איך רצית לדחות דברי ולהכריח כשיטת התוס' מכח קושי' דלסברת התוס' עצמן לק"מ מיהו אין לי הכרח לומר כן דבאמת לדעתי החיוב והפטור שוין הם דדברי התוס' הנ"ל בע"כ דחוקים מאוד וקושית התוס' מהכל מודים בעד מיתה עצומה מאוד ולמה שפרשתי בהא דר"פ משום דבידו לתקן עצמו לק"מ גם קושית התוס' הנ"ל ומ"מ קושיתך מנשותיהם גוססות לק"מ כמ"ש בוודאי אין סברא כלל וכלל לומר דהיכא דאינו מפסיד ממון דחייב ק"ש כמו שתמה הרשב"א דהא לא חייב הכתוב רק במקום שאלו הי' מגיד הי' מחויב בעדותו וכיון דאינו מחויב בעדותו יהי' מאיזה מקום שיהי' ודאי אינו חייב בק"ש ועיקר הטעם בדר"פ כמו שפרשתי ולדעת היא האמת לאמיתו ומינה אין לזוז:
ומה שכתבת וז"ל מה שצדד מעכ"ת לומר דאף היכי דאינו מעיד מדאורייתא מ"מ אי לאו הא דאין מעידין אותו הי' ראוי לחייבו בקרבן כיון שאם הי' מגיד הי' מועיל רק הטעם דפטור הוא משום דאין מעידין אותו והו"ל עדות שאאי"ל ואף בדיעבד עדותו בטלה עכ"ד מעכ"ת הדברים הללו ראוים למי שאמרן ולענ"ד מוכח כן להדיא בהרמב"ם בפ"י מה' שבועות הא' שכתב וז"ל היו עדיו א' מהן קרוב או פסול כו' או שהי' המלך אחד מעדיו כו' פטורים משבועות העדות שאלו העידו לא היו מחייבים בעדותן ממון כו' עכ"ל משמע דאף גבי המלך אינו פטור רק משום אלו הי' מעיד לא מהני וצ"ל דהרמב"ם איירי במלך ישראל ולא במלכי ב"ד מש"ה עדותו בטלה משום דהוי עדות שאאי"ל כיון דאין מעידין אותו כמ"ש מכת"י הרמ"ה עכ"ל בוודאי האמת אתו בזה וזה פשוט לכל רואי שמש דמוכח מהרמב"ם שם כדברי ומה שהכרעת עוד בין הטעמים שכתבתי לחלק בין הא דמשחק בקוביא ובין הא דמלך לומר שמועה זו נאה וזו אינה נאה אין בהכרעתו כלום ולא יאבד הון הונה של תורה דהעיקר כמ"ש דהגמרא נתכוון לשתיהן דצדקו יחדיו נכונים ומושכלים בס"ד דמ"ש על טעם א' מהן וז"ל ז"א מחמת הראיות שהבאת לעיל כבר הכתי על קדקוד ראיותיו ואין בהם שורש וענף ועיקר כלל אף לא התחלת ראי' כל דהו. ומה שדקדקת בסוגיא דף ל"ב ע"ב דאמר ר"פ ה"מ בעד מיתה שהוא פטור כגון דאמר לדידה ולא אמר להו לב"ד דתנן האשה שאמרה מת בעלי תנשא ע"כ ולכאורה י"ל למה לא נקט ר"פ רבותא טפי דאפילו בשני עדים פטורים כמו שאמר אביי לעיל ה"מ בעידי קינוי שפטורים עכ"ל הנה אינני רואה שום מקום פקפוק ואף דקדוק עניות אינו דאביי מוכרח כומר בעידי קינוי דהא בין לר"א בין לר"י מקנא ע"פ שנים כמ"ש במשנה ריש מס' סוטה וכמו דקי"ל בש"ע אה"ע סי' קע"ח סעיף ב' אבל כאן עד א' נאמן ומה לי ע"א או שנים דאם היו שנים מחייבין גם א' הי' מחייב ועוד רבותא יש בעד א' לומר דאף אשה שאמרה מת בעלי ששמעה מפי עד א' נאמנת ועוד דהא ברישא דמלתא דר"פ הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב ודאי שרבותא דידי' הוא רק בעד א' לאשמעינן דאף שהוא עד א' חייב בק"ש כיון דמועיל עדותו ואף דמדאורייתא לא חזו ובשנים לא הוי רבותא כלל לכך אמר בסיפא נמי בעד א' דומיא דרישא וגם כיון דכבר אשמעינן ברישא דבמקום שמועיל עדותו גם עד א' חייב בק"ש א"כ שוב בסיפא אין רבותא לפטור בשנים יותר מאחד דכבר ידענו מרישא דמלתא דר"פ דע"א במקום שמועיל וצריך לעדותו הוי כשנים לענין ק"ש ועוד דהרי ע"כ לא מצי למתני ברישא כלל בשנים דאיך נימא דהכל מודים בעדי מיתה דחייבין הא הראשון דכפר אין ראוי להתחייב כיון דדי בעדות השני לבדו בזה:
ומה שתרצת אתה וז"ל י"ל דר"פ לשיטתו אזיל דס"ל היכי דמדאורייתא מחזי חזי אף דרבנן פסלוהו חייב בק"ש וא"כ ה"נ בב' עדי' חייבי' כיון דמדאוריית' היו חייבים בק"ש דעדות האשה לא מהני מן התורה וא"כ אף דרבנן תקנו שהאשה בעצמה נאמנת אינם פטורים מקרבן העדות כיון דמדאורייתא מחזו חזו משא"כ בעד א' לא שייך לומר הכי דמן התורה לא מהני ע"א אפילו לעדות האשה משא"כ לפמ"ש הרשב"א ז"ל לא שייך לומר כן עכ"ל אין דבריו כלום לא מבעי' לדעת הרשב"א כמ"ש הוא בעצמו וגם לפי דברי בדר"פ אין בתירוצו כלום אלא אפילו לשיטת התוס' דאמרינן לר"פ כיון דמדאורייתא חזי חייב בק"ש אין מקום לדבריו לדעתי דבשלמא היכא דרוצים אנחנו לפטרו מק"ש משום דלא חזי לעדות י"ל הא מדאוריי' חזי וחייב בק"ש אבל היכי דגם עכשיו לפי התקנה חזי לעדות רק דאנחנו רוצים לפטרו משום דאינו מפסיד ממונו דהלא בלא עדותו היא נאמנת מה תאמר דמדאורייתא היא אינה נאמנת מה בכך הלא מ"מ איכו מפסיד ממון כלל שלדבריו דמדאורייתא חזי תוכל לומר ק"ל ולא משגיחין על הפסד ממון דוהוא עד קרינן בי' אבל מפסיד ממון לא תוכל לומר דהא מ"מ אינו מפסיד ממון וא"כ כאן שהפטור אינו משום דלא חזי לעדות רק משום דאינו מפסיד ממון ודאי לא מועיל מה שהוא מדאורייתא כלל וז"ב כשמש לדעתי ולומר היכא דחזי לעדות מדאורייתא לא בעינן מפסיד מעון ובחזי לעדות מדרבנן בעינן מפסיד ממון הוא תפל מבלי מלח ובאמת מהא דר"פ גופא דאמר דאינו חייב באמר לדידה אף דחזי לעדות מוכח דעיקר במפסיד ממון תלי ולא בחזי לעדות כלל ודלא כשיטת התוס' ומה שרצונך לישב מה שהניח הל"מ בצ"ע למה לא הביא הרמב"ם דין זה דר"פ שא"ל לדידה ולא אמר לי' לב"ד שהוא פטור בהלכותיו וז"ל לענ"ד י"ל דבאמת לכאורה קשה דמאי קמ"ל ר"פ בזה והלא מתני' מפורש היא דאשה עצמה נאמנת לומר מת בעלי וא"כ א נה מפסדת שום ממון בכפירתו ופשיטא שהוא פטור וע"ש במהרשש"ך ע"כ ס"ל להרמב"ם דר"פ בעצמו לשיטתו אזיל דס"ל במשחק בקוביא דחייב כאן דמדאוריי' מיחזא חזי וא"כ שפיר קמ"ל ר"פ בעד מיתה דפטור דה"א שיהיה חייב כיון דמדאוריי' אין האשה נאמנת לומר מה בעלי ואף שעד א' ג"כ אינו נאמן מדאוריי' להתירה לשוק ע"מ ה"א לענין שתטול כתובה מהני העד ככל ע"א קא התורה כלה שקם הוא לשבועה ואף שאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות וכתובה כפירת שעבוד קרקעות היא הא ר"פ איירי ע"כ בתפסה מטלטלין כמבואר בש"ס ואף דקתני ביבמות פ' אשה שהלכה כו' דהיא דנשאת נוטלת כתובתה דמספר כתובתה נלמוד יע"ש היינו אם נשאת בוודאי נוטלת הכתובה אבל הא' דמשכחת שלא תנשא ותטול כתובה ומסתמא אין היורשים יכולים לשבע להכחיש את העד וא"כ אפילו לרבנן דראב"ש חייב מדאוריי' מתוך שאיל"מ או שיהיו יראים לשבע לשקר וא"כ ה"א לראב"ש דס"ל גורם לממון כממון דמי עד מיתה בכה"ג דא"ל לדידה ולא אמר ליה לב"ד ג"כ חייב מדאוריי' ק"ש וא"כ אפילו דרבנן תקנו שהאשה עצמה נאמנת מ"מ כיון דמן התור' חייב העד בקרבן תו לא מפטר מדרבנן כמו במשחק בקוביא לזה קמ"ל ר"פ דאעפ"כ לכ"ע העד פטור והטעם כיון דמדאוריי' אין העד מתירה להנשא לשוק מש"ה ג"כ אינו אמן לגבות לה כתובתה כיון דכתבינן בנוסח הכתובה אם תנשאי תטלי וא"כ כיון שאין לה רשות לינשא אין לה כתובתה וכ"ז ר"פ לשיטתו משא"כ הרמב"ם דפסק בלא"ה כראב"י במשחק בקוביא דפטור א"כ לא הוצרך להביא דין זה מחמת פשוטתו כנ"ל עכ"ל לא נהיר ולא צהיר ולא בהיר דאף אי הבינן לי' כולה טעותי' הרי שורש דבריו בתירוצו דמלתא דפשיטא היא להרמב"ם וא"צ להשמיענו רק ר"פ לשיטתו אשמעינן רבותא בזה יאמר נא מה יש רבותא הרמב"ם בדלא אמר לה דידה דחייב בק"ש דהרי ודאי מפסידה דבשלמא לשיטת ר"פ יש רבותא גדולה לשיטת התוס' דהרי מדאוריי' לא חזי אבל לשיטת הרמב"ם דפסק כראב"י אין כאן רבותא כלל ואעפ"כ פסק הרמב"ם להאי דינא בפ"י מה' שבועות הלכה י"א א"ו שאין זה דרכו להשמיט הדין הנאמר בגמ' אם סובר כן להלכה א"כ למה לא כ' האי דינא שנית דבאמת יש רב תא גדולה מאוד מאד בדברי ר"פ בהאי דינא דאמר לה לדידה ע"פ המבואר בהרא"ש ז"ל בשם הרמב"ן דכל היכי דהעד מכחיש אין האומר בשמו נאמן א"כ עכשיו במה שכפר בשבועה הרי הפסידה דשוב אינה נאמנת וראוי חייב בק"ש קמ"ל כיון דמ"מ בשעה שהשביעה אותו לא היתה צריכה ליפטור כמ"ש כל זה הרא"ש ז"ל והוא רבותא גדולה מאוד ובאמת עיקר רבותא דר"פ בהא דינא וע"כ אמר כל חילוקי הדינים אף שאין בהשני רבותא כ"כ לשיטת הרשב"א וכן לשיטת ר"ל בלא אמר לדידה כי כן דרך האמוראים וג"כ י"ל דהא גופא הוי רבותא בלא אמר לדידה דלא נימא מה דמדאוריי' לא חזי לא הוי עד לר"פ ולא יטעה לומר כשיטת התוס' דוק:
ונחזור לענינינו דעכ"פ בהא דינא דאמר לדידה יש רבותא גדולה מאוד א"כ אמאי השמיטו הרמב"ם דהלא גם הרמב"ם פסק הרא"ש בשם הרמב"ן ואף לענין ממון כמבואר בח"מ באה"ע סי' קט"ו ס"ק ד' ובב"ש שם ס"ק ד' ע"ש ועיין ביו"ד סי' קפ"ה ובט"ז שם ס"ק ג' ובש"כ ס"ק ו' וא"כ רבותא גדולה היא אף להרמב"ם ולמה השמיט וגם בל"ז הוי קצת רבותא דאף דחזי לעדות ועדותו מועיל מ"מ לא מחייב בק"ש דרק במפסיד ממון תליא מלתא כמ"ש לעיל גם מ"ש דמדאוריי' מועיל ע"א לענין הכתובה דהא קם לשבועה והוי היורשים משוי"ל אין אלו אלא דברי נערות דהא אף לפי התקנה שנאמן ע"א ל שיא את אשתו וגם לענין כתובה דמספר כתובה נלמוד מ"מ אין היורשין נכנסין לנחלה כמבואר במשנה יבמות קי"ז ע"א אם לא כשנתייבמה כמבואר בגמ' שם וכמבואר בחו"מ סי' רפ"ד סעיף ב' ומכ"ש לדינא דאוריי' דאין ע"א נאמן כלל והוא בחזקת חי והנכסים בחזקתו מה להם להיורשים שישבע ומי הוא המחויב שבועה רק הב"ד אין יכולים להגבותה כ"ז שאין כאן בירור בשני עדים שמת אבל מחויב שבועה אין כאן וזה ברור כשמש וא"כ כל דבריו דחוים:
גם הראי' גדולה שהביא להרמב"ם וז"ל יש להביא ראיה לשיטת הרמב"ם שהביא הב"ש באה"ע סי' י"ז ס"ק ק"ז דהיכי דאינה מותרת תנשא אינה גובה כתובתה עכ"ל דאל"כ קשיא ור"פ אמאי פוטר העד מקרבן הא כיון דמדאו' מחייב בקרבן כיון דהאשה בעצמה אינה נאמנת מדאוריי' משא"כ ע"א מהני עכ"פ מה"ת לגבות כתובתה כיון שהעד מעיד שמת והיורשי' הו"ל משואי"ל משלם כו' א"כ הפסידה ממון גמור ומחויב בקרבן אע"כ צ"ל כשיטת הרמב"ם דהיכי דאסורה לינשא אינה גובה כתובתה וא"כ א"ש דאף מדאוריי' אין גובה כתובתה מכח עד הראשון עכ"ד ואפילו ראי' קטנה אין כאן מצדי צדדים דגם ע"א אין מועיל מדאוריית' כמ"ש שנית דאף לשיטת התוס' אין לחייב היכא דחזי לעדות גם מדרבנן רק דפוטרין מטעם דאין מפסיד ממון א"כ מה מועיל מה דחזי מדאוריי' מ"מ אין מפסיד ממון כמש"ל וכ"ש לשיטת הרשב"א ולשיטתי בדר"פ לעיל במשחק בקוביא דודאי רק במפסיד ממון תלי' ולק"מ וז"ב:
ומה שכתבת עוד וז"ל הנה בעיקר היסוד של מעכ"ת דאף לענין ק"ש אי הוי עדות שאאי"ל לא מחויב בקרבן באמת הסברא נכונה מאוד אך לענ"ד י"ל לפ"ז אמאי דאמר אביי לקמן ד' ל"ב מחלוקת בעדי סתירה למ"ד גורם לממון כממון דמי חייבים ולמ"ד גורם לממון לאו כממון דמי פטורים מק"ש ע"ש והלא אף למ"ד גורם לממון כממון הו"ל עדות שאאי"ל דממ"נ אם תודה מיראת בדיקת המים או שהמים יבדקו אותה א"כ העדים פטורים כיון דס"ס אין לה כתובה וא"כ לא באו להפסידה שום ממון כיון דאמת שאין לה כתובה מחמת שהוברר שזינתה ואם לא תודה וגם המים לא יבדקו אותה מחמת איזה זכות שיש לה א"כ נ"כ לא גרמו העדים הפסד ממון דאף אם לא הוזמו היה מגיע לה כתובה כיון דליכא אלא עד סתירה וכיון דהוי עדות שאאי"ל עדותן בטלה וא"כ אינם בחיוב הגדה כין דעדותם לא מהני מידי ואף למ"ד גורם לממון כממון דמי יפטרו כנ"ל עכ"ל לא ידעתי מה קאמר דודאי אין אנו מפסידין ע"פ עדותן בסתירה ואין כוונת עדותן כלל לענין הפסד כתובה רק לענין להשקותה ולמה לי כאן יכול להזימם לענין הכתובה כיון שלא באו כלל לענין הכתובה ואין מפסידין כלל הכתוב' רק דמ"מ גורם לממון יש דאולי תודה מיראת בדיקת המים רק ממילא כיון דהדין נותן שישקנה אם מת קודם שישקנה אין נוטלת כתובה וכל מ"ש בענין זה הוא רק הבל ורעיון רוח לא ידעתי כוונתו כלל בזה מאי שאייטי דיכול להזימה לכאן גם מ"ש דכוונת עדותן רק לענין אם תודה הם דברי תימה דמנ"ל זאת דלמא כוונתם רק שישקנה גם מ"ש דהוי עדות שאי"ל משום שאם ימות הבעל לא נוטלת כתובה הם דברים שאינן כדי לשומען וכי נביאים הם העדים המוזמין שיודעים שימות הבעל שמא אין כוונתם רק שישקנה ולאוסרה על בעלה עד שישקנה סוף דבר כל מה שהקשה ותרץ בענין זה הם דברים שאין להם שחר אם כוונתו בהקושיא איך משקה ע"י עדי סתירה הלא הוי אינן יכול להזימה אם כך כוונתו מה ענין קושיתו להא דאביי על המשנה דחוץ סוטה הו"ל להקשות ועל התורה דלא יצוייר השקאה כלל ע"פ עדים דודאי לא שייך דין הזמה בזה דאיך נימא שישקו העדים אבל לק"מ דבהאי גוונא לא בעינן דין הזמה כמו בעדי גלות ובעדי בן גרושה ובן חליצה כמבואר במשנה דריש מכות רק לוקין ארבעים אם נמצאו זוממין ועיין שם במכות בתוס' ד"ה מעידין אנו ודוק דלתרוץ הראשון של התוס' א"כ רק בחיוב מיתה לא הוי דין הזמה במלקות דכתב נפש בנפש וא"כ ה"ה בחיוב ממון דכתיב יד ביד כו' והיינו ממון אבל בשאר ענינים מתקיים דין הזמה במלקות א"כ גם כאן לק"מ ולתרוץ הב' דכל היכא שאין מצוייר דין הזמה בשום אופן בעדות זה אם כן כאשר זמם לא קאי עלייהו וממילא דלא בעינן שאי"ל א"כ ג"כ כאן לק"מ ובזה אצא ואומר שלום: