אור ברסלב

השיב משה חושן משפט· רבי משה טייטלבוים מאוהעל

שאלה פג

שאלה פב

לחזי' לי' כבר בתי' שלמא רבא ונפישא ה"ה כבוד אמו"ר הרב הגאון הגדול המפרסם בדורו כ"י ע"ה פ"ה סיני ועוקר הרים ומפרק סלעים כפטיש יפוצץ לכמה ניצוצות דנורא החרי' ובקי בחדרי תור' כקש"ת מהו' משה נ"י לכצ' האב"ד דק' שינאווי ואגפי'

האף אמנם שמהראוי הי' לי להיות נחבא אל הכלים כי מי אנכי לבא לגשת הנה ואף נם זאת לבא לטרוח לכבוד אדמ"ו בדברי מילי אשר הם אך למחסור לפני כבוד הדרת קדשו אשר נהירין לי' שבילי דרקיע אך מידי דברי בו זכור אזכרנו שזה ערך שמונה שנים שהייתי לומד לפני ישיבת כבוד אד"מו שי' במורא כמה שבועות ועל דא סמיכנא שלא תהא תשובתו ריקם מלפני כי מכירו אני לשעבר מגודל ענותנותו וצדקתו ועתה באתי לשאול כתלמיד הדן לפני רבו היות שבסוגיא זו שאני עוסק כעת בר"פ שבועת העדות קשים עלי להולמן דברי מאור עינינו הרשב"א ז"ל בחידושי שבועות שלו ומבקש אני מכבוד מעלתו הרמה שימחול על כבודו ולהאיר עיני בתורתו של הרשב"א ז"ל דאמרינן שם בסוגיא דף ל"א דאינה נוהגת אלא בראוין להעיד כו' לאפוקי מאי אמר ר"פ לאפוקי מלך וראב"י אמר לאפוקי משחק בקובי' כו' מ"ד משח' בקובי' כו' ומ"ד מלך אבל משח' בקובי' דאוריי' מחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו ע"כ בסוגי' וז"ל הרשב"א בחידושיו תמיה לי' מ"מ כיון דפסלוהו רבנן ואפילו יניד לא יתחייב הלה ממון למה יגי' והלא לא חייבתו התורה אלא במפסיד לתובע ממון בכפירתו כו' ואפש' דר"פ וראב"י פליגי בפלוגתא דראב"ש ורבנן בדבר הגורם לממון אי כממון דמי או לא דר"פ סבר כממון דמי והלכך אלו העיד זה שמא האחר יתבייש שאינו יכול להעיז פניו בפני עד זה וכיון דמדאורייתא כשר והוא גורם לממון חייב משא"כ בקרובים ופסול' דאורייתא דאין חייבים בכך לפי שאינם חייבים להעיד מדאורייתא וראב"י סבר דלאו כממון דמי וכיון דפסלוהו רבנן ה"ה כפסולי דאורייתא ולא אמרינן דלמא מסתפי ומודה. ועדיין אינו מתיישב בעיני דהא אמרינן לקמן הכל מודים כשכנגדו חשוד על השבועה אמרינן חשוד מאן אלימא ליה כו' ולימא לי' מי יימר דמשתבעת וה"נ מדיני דאורייתא הו"ל למשקל בלא שבועה. ככל מחויב שבועה שאי"ל דמשלם ואין שכנגדו צריך לשבע אלא דרבנן תקנו לחשוד ואפ"ה כיון שזה אינו מפסידו להדיא דשמא לא ישבע אפ"ה פטור זה שאין מקבלין עדותו כלל לכ"ש שהוא פטור וצל"ע עכ"ל הרשב"א.. ואיני יכול להבין דבריו הקדושים בראשון מה שתירץ דר"פ וראב"י באו לתרץ מתני' פליגי בפלוגתא דראב"ש ורבנן כנ"ל תמוה דהא עיקר דבריהם של ר"פ וראב"י באו לתרץ מתני' דקתני ואינה נוהגת אלא בראוין להעיד דלאפוקי מאי אתא כיון דכבר חשיב ותנא כל הפסולי עדות בהדי' לכך מתרצי ר"פ וראב"י מר כדאית לי' ומר כדאית ליה ואם כן האיך אפשר לומר דר"פ אזיל בשיטתי' דר"א בר"ש הא מתני' דידן עכ"פ לא אתי' כראב"ש כדאמרינן בש"ס דלקמן מדקתני במתני' בזא"ז הראשון חייב והשני פטור מתני' דלא כהאי תנא כו' וע"ש ברשב"א וגם מה שהניח הרשב"א בצ"ע מסוגיא דלקמן לא זכיתי להבין דהתם סתמא דגמרא מקשה לאביי דאמר הכל מודים כשנגדו חשוד על השבועה כו' מש"ה שפיר מקשה הש"ס מי יימר דמשתבע דלא ניחא להש"ס לומר דסבירא ליה לאביי כר"פ דהכא כיון דאנן קי"ל כראב"י כמ"ש הרמב"ם וכל הפוסקים דבאמת אף כל פסולי דבריהם פטורים מקרבן העדות וכיוצא בו הוא במס' יומא דף ע"ד מקשה הש"ס שם אר"ש מהא דראב"י דהכא וע"ש ומאי מקשה הש"ס דלמא באמת קי"ל להש"ס כר"פ דהכא דפליג אראב"י אע"כ צ"ל דלא ניחא להש"ס לתרץ הכא לאוקמא דר"ל כר"פ דלא קי"ל הכי וא"כ ה"נ ניחא להש"ס לתרץ דברי אביי כראב"י דקי"ל הכי:

ובאמת לולא דברי הרשב"א ז"ל הייתי יכול להמציא סברא ויתורץ בזה ג"כ קושיא הראשונה של הרשב"א דמקשה דמ"ט דר"פ לחייבו בקרבן כיון שהוא אינו בכלל הגדה מדרבנן כנ"ל והוא דבאמת מודה ר"פ דהיכי שאינו בכלל הגדה מדרבנן שאינו מועיל ערותו בוודאי פטור מקרבן והכא שאני גבי משחק בקובי' דרבנן פסלו לעדותו הם בעצמם אמרו דאעפ"כ יתחייב בקרבן עדות כדי שלא יהא חוטא נשכר רק לגבי אחרים פסלוהו לעדות אבל לגבי עצמו יכשירוהו דהם אמרו והם אמרו כדי שלא יהא חוטא נשכר ולפ"ז מתורץ קושיא ב' של הרשב"א מסוגיא דלקמן דהתם שאני כיון דס"ס מדרבנן לא ישקול היכא דלא משתבע לימא ליה מי יימר דמשתבעת ומתורץ בזה ג"כ קושיא שהקשו התוס' בד"ה ורבנן הוא דפסלוהו יעו"ש והשתא דאתינא להכי ממילא מיושב הסוגיא דיומא הנ"ל דלא רצה הש"ס לאוקמי דר"ל ס"ל כר"פ דבאמת בנידון דהתם אף ר"פ גופי' מודה דאינו חייב בשבועות ביטוי כיון דמדרבנן חצי שיעור אסור והכא שאני דמתחלה תקנו חכמים הכי שיהא נאמן לגבי עצמו לחייבו קרבן בכדי שלא יהא חוטא נשכר כנ"ל ומבוקשתי ממכ"ת שאל יהא לו לטורח לשום עיונו על דברי הנ"ל ולהשיב לי תשובה ע"י מוקדם וסמכתי אני על גודל צדקתו שבוודאי לא ישיבני ריקם כי חפץ למען צדקו שיגדיל תורה ויאדיר.

וגדולה מזה תמוהים דברי הרשב"א בעיני דלפמ"ש הוא ז"ל בעצמו דר"פ וראב"י פליגי בפלוגתא דראב"ש ורבנן דר"פ ס"ל כראב"ש דגורם לממון כממון דמי וא"כ מה זה שכתב הרשב"א אח"כ ועדיין אינו מתיישב בעיני דאמרינן לקמן ה"מ כשכנגדו חשוד כו' הלא אביי בעצמו קאי אפלוגתא דראב"ש ורבנן דכ"ע מודו אפילו רבנן דראב"ש בשכנגדו חשוד על השבועה דחייב וע"ז שפיר מקש' הש"ס מי יימר דמשתבע דאף ר"פ גופיה לא קאמר רק משום דאזיל בשיטתי' דראב"ש כמ"ש הרשב"א אבל לרבנן דראב"ש אף ר"פ עודה כן נראה לי ואם כן מאי הא דקאמר אביי הכל מודים הלא אדרבא לרבנן דראב"ש אף בזה סברי דפטור כיון דגורם לממון לאו כממון דמי ולימא ליה מי יימר דמשתבע וצע"ג הכ"ד תלמידו המצפה לתשובתו הק' אליהו יהודא ליב חתן מוה' וואלף דמשק:

שוי"ר לכבוד אתו' תלמידי ידידי כנפשי הרבני המופלג בתורה וביראה האברך מו'

אלי' יהודה ליב נ"י:

תשובה מה שהקשה על הרשב"א יפה הקשה דלכאורה דברי הרשב"א קשים להולמן דודאי המשנה לא אתי כר"א בר"ש גם מה שתמה על הצ"ע של הרשב"א הכה בקראי מכתבך תמהתי מה ראה להביא ממרחק לחמו ולהקשות קושי' דחיקא יותר הו"ל להקשות כיון דר"פ סובר כר"א בר"ש דוקא א"כ מקשה הש"ס שפיר על אביי איך אמר הכל מודים. אח"כ ראיתי שהרגיש בזה בסוף מכתבו אבל האמת הוא דודאי לא נעלם ממאורן של ישראל הרשב"א ז"ל דברים פשוטים כאלה רק שקיצר קצת בלשונו כדרך הראשונים ז"ל ואבאר לך כוונתו בתי' ההוא ולא יקשה עליו ב' הקושיות שלך דמ"ש דפליגי ר"פ ור' אחא בפלוגתא דר"א בר"ש ורבנן בדבר הגורם לממון אם כממון דמי או לא דר' פפא סבר כממון דמי כו' אין פירושו דר"פ סובר כר"א בר"ש ור"א כרבנן רק ה"פ דפליגי בפלוגתא דר"א ורבנן גופא בדבר הגורם לממון ר"ל בדבר הגורם לממון כזה כדמפרש אח"כ אי כממון דמי בין לרבנן בין לראב"ש או לא ר"ל או לא הוי כממון בין לרבנן בין לראב"ש דר"א סוב' לאו כממון דמי לכ"ע בהפלוגתא הנ"ל דאף ר"א בר"ש עודה בזה ור"פ סובר כממון דמי לכ"ע אף לרבנן דר"א בר"ש דהא הרשב"א סוב' דבאמת קיי"ל בכל מקום גורם לממון כממון דמי כמ"ש הרשב"א לקמן דף ל"ב רק דרבנן סברי דכאן כתיב אם לא יגיד דמשמע דהחיוב מזומן בשעת הגדה כמ"ש הרשב"א שם וסובר ר"פ דוקא בעד א' לא הוי החיוב מזומן דמאן יימר דישלם ולא ישבע אבל כאן במשחק בקוביא ודאי לא איירי בע"א דהא ע"א בלא"ה המשנה סובר דאינו חייב בקרבן שבועה וגם דוחק לומר דאיירי בשנים משחקים בקוביא דהא למעוטי משחק בקוביא אמר ר"א דומיא דר"פ דאמר למעוטי מלך דודאי לא שייך כלל לומר דמיירי בשני מלכי ישראל והם עדים לו אע"כ ה"פ דיש עד אחד שמעיד לו והוא עד כשר רק הבע"ד מחפש עוד ע"א שיהיו ב' עדים שיוציא ממון על פיהם והעד הב' הוא מלך או משחק בקוביא לכל חד כדאית ליה וז"ב א"כ לכך סובר ר"פ דאף לרבנן דר"א בר"ש דפליגי בע"א מודו כאן במשחק בקוביא דשם אין החיוב מזומן דאינו קרוב לודאי דיודה ע"י שבועה דאולי כיון דחשוד לממון חשוד נמי לשבועה אבל כאן דיש ב' עדים ע"א הכשר וזה הפסול מדרבנן ודאי יתבייש לשבע לשקר להכחיש ובוודאי יודה והוי החיוב מזומן וקרוב מאוד לודאי לכך חייב קרבן שבועה משא"כ מלך דהתורה לא חייבתו בכך שיעיד כמ"ש הרשב"א ור"א סוב' דלאו כממון דמי לכ"ע דאף ראב"ש עודה כאן דשם יש חיוב שבועה ע"י הוי גורם לממון דמסתמא לא ישבע לשקר אבל כאן דליכא ע"י זה העד לא חיוב ממון ולא שבועה רק דהחיוב שבועה הוא מכא עד הראשון בלא עדותו וממ"נ אם לא ירצה לשבע לשקר עדותו של זה למה לי ואם ירצה לשבע לשקר מה יועיל עדותו של זה רק דנימא דמסתפי לשקר בפני זה הא לא אמרינן כן סובר ר"א וז"ב ואמת בכוונות הרשב"א ז"ל ומ"ש הרשב"א שמא יתבייש שאינו יוכל להעיז בפני עד זה ר"ל בצירוף העד הראשון שכבר מעיד דהא ע"כ איירי בכה"ג כמ"ש דודאי לא עדיף מעד כשר וז"ב:

וממילא דל"ק ג"כ קושיא הב' שהקשתי על קושית הרשב"א דיפה הקשה הרשב"א דמנ"ל להש"ס להקשות דלימא אביי סובר דכ"ע מודים בזה אף רבנן דראב"ש דהא זה אמר בא והעידני ואני אשבע באמת והרי בידו לשבע והוי החיוב מזומן וכ"ש הוא מדר"פ דאמר הכל מודים במשחק בקוביא כמ"ש דהא ודאי דכאן החיוב מזומן יותר וגם מקרי יותר בר חיוב דהא מדאורייתא חייב לשלם בלא שבועה כלל א"ו דלא מסתבר כלל לומר כן לרבנן דר"א בר"ש דאינהו לא מחייבי רק באם החיוב תיכף ע"פ הגדה זה מגיד וזה מתחייב א"כ קשיא לר"פ וז"ב ואמת בכוונת הרשב"א ז"ל ועולים דברי הרשב"א כהוגן ומה שהקשת דמ"מ פריך הש"ס שפיר על אביי מדר"א כמו דפריך הגמ' ביומא על ר"ל מדר"א הנה אף אם יהיבנא לך דקושית הגמ' ביומא על ר"ל הוא מדר"א מה שאינו כן לדעתי כמ"ש לקמן בס"ד מ"מ מקשה כאן הרשב"א שפיר דמנ"ל להגמרא להקשות על אביי דהא בכאן החיוב מזומן יותר כמ"ש הרשב"א וכ"ש הוא מדר"פ א"כ י"ל דלמא גם ר"א מודה בזה ומנ"ל להקשות א"ו דהי' ברור לחכמי הש"ס דלרבנן דר"א בר"ש לא מתחייב בק"ש רק במקום שמתחייב תיכף ע"פ הגדה א"ם א"כ קשי' הך דר"פ וז"ב.

ומה שישבת לקושית הרשב"א הם דברים שלא ניתנו לומר ולא לכתו' דכיון דאין עדותו מחייב ממון יהי' מאיזה טעם שיהי' א"כ הרי מן התורה אין כאן חיוב קרבן דהחיוב קרבן אינו רק במקום שמפסיד ממון בכפירת עדותו וזה הוא יסוד הקושיא של הרשב"א א"כ מה זה שכתבת הם בעצמם אמרו שיתחייב וכי יאמרו החכמים שיביא חולין לעזרה דהא לא הוי קרבן מן התורה ומה זה שכתבת לגבי עצמו הכשירוהו מה בכך הלא מ"מ עדותו אינו מועיל כלל לחבירו ואינו מפסיד ממון בכפירתו וממילא דלאו בר קרבן הוא וכי משום דלא יהא החוטא נשכר יצוו חז"ל להביא חולין בעזרה וגם מה חוטא נשכר שייך הכא כיון דאינו מתחייב בקרבו זה לא שייך רק במקום דהוי חיוב כמו בכתובות ד' י"א ע"א דמתחייב בקנס רק מחששא דלמא תחזור בה ואכלה בגיות' רוצה לפטרו ורבא סובר דמן הדין לית לה ע"ש בתוס' ד"ה אביי והגע עצמך במס' חולין ד' ה' ע"א דאית' שם מכם ולא כולכם להוציא את העומר וכן שם ע"ב השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו והאי לא שב מידיעתו היא דהא מומר לאכול חלב הוא ע"ש יאמרו חכמים דמתחייב קרבן כדי שלא יהא חוטא נשכר אלא אין אלו אלא דברי תימא ודברים אלו אינם דברים כלל ואינם דברים שבלב רק דבר שפתים אך למחסור כדברי כת המדברים המצפצפים ומהגים ולא כדברי כת המעיינים וממילא דנדחה כל מה שכתבת דנהרס היסוד ונפל הבנין כשל עוזר ונפל עזור ותאמין לי ידידי כי כל מה שכתבתי עד הנה הנה היא למען אהבתך ולהדריכך במעגל יושר ולמען דעתי אותך שאתה רוצה לקבל האמת והנה לענ"ד נראה לישב קושית הרשב"א הנ"ל וגם לישב מה דהקשה הש"ס ביומא על ר"ל דלדעתי אין סברא כלל לומר דמקשה על ר"ל מכח דפסקו כל הפוסקים כר"א ר"ל דק"ל כוותי' דהא באמת גם שם קי"ל כר"י ולא כר"ל א"כ שפיר מצי לומר דר"ל סובר כר"פ ולא כר"א ועוד קשה הלא מה דפסקו כר"א הוא משום דמסתבר טעמי' דודאי לא חייבה התורה בקרבן רק במקום שזה מגיד וזה יתחייב ומפסיד עמון בכפירתו והרי המקשן שם ביומא לא אסיק אדעתא הך טעמא דהא לפ"ז לק"מ על ר"ל שם וכמו שתירץ הגמרא באמת שם א"כ כיון דלא ידע המקשן מהא דמסתבר טעמי' דר"א א"כ מה הקשה על ר"ל אדר"א והוא דבר תמוה מאוד לענ"ד ומקודם אתרץ לקושית הרשב"א דנ"ל דטעמא דר"פ הוא בשלמא הפסול לעדות מדאורייתא א"כ לאו בר עדות הוא כלל ואינו חל עליו השבועה משא"כ הפסול מדרבנן דמדאורייתא בר עדות הוא ומ"ט אתה רוצה לפטרו משום דאינו מפסיד בכפירתו דהא מ"מ הודאתו אינו מועיל יהי' מאיזה טעם שיהי' לזה אומר אני כיון דיש לזה תקנה קלה שיכשר עדותו דהרי אמרו בסנהדרין דף כ"ה ע"ב דאימתי חזרתן ר"ל של משחקי קוביא משישברו פספסיהן ויחזרו בהם חזרה גמורה דאפילו בחנם לא עבדי וכן הוא בש"ע חו"מ סי' ל"ד סעיף למ"ד ובוודאי מחויב הוא לעשות כן ולשוב מדרכו הרעה דמי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר ואל תרשע הרבה כתיב וכמו דדרשו רב עולא להאי קרא במס' שבת פרק במה מדליקין ד' ל"א ע"ב לכך סוב' ר"פ דמחויב הוא לשוב מדרכו הרעה ולהעיד ולכך כיון שכופר הוי מפסיד ממון בעדותו דאם לא כפר הי' בידו לתקן תיכף ומחויב הוא בכך וא"כ כיון שבידו לתקן הוי מפסיד ממון דהא אי בעי הוי משבר פספסין והי' מקבל עליו שלא יעשה עוד אפילו בחנם והי' מעיד והי' מועיל עדותו אף להעדות שראה בשעת שהי' פסול כמ"ש הש"ך בחו"מ סי' ל"ד ס"ק ל"ג דהפסולין בעבירה לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות ע"ש ור"א ס"ל דמ"מ התורה לא חייבה בקרבן רק במקום שאלו מגיד כאשר הוא עתה הי' מועיל ואין מחוסר אלא הגדה וכן קיי"ל כן נ"ל ברור בס"ד. והוא ישוב נכון לקושית הרשב"א ז"ל לדעתי בס"ד וממילא דלק"מ קושית התוספות בסוגיא דידן בשבועות ד"ה ורבנן עה שהקשו מן הכל מודים בעד מיתה כו' ע"ש ודוק וממילא דל"ק גם הקושיא השני' של הרשב"א דהא על אביי פריך הש"ס שפיר דמאן יימר דישבע ואין ענין כלל לסברת ר"פ לפי מה שביארתי סברת ר"פ בס"ד ומעתה נ"ל לתרץ גם הקושיא הראשונה מה שהקשה שם במס' יומא על ר"ל דהא באמת מבוא' ברמב"ם פ"ג מה' מלכים הלכה ז' וז"ל אבל מלכי ישראל גזרו חכמים כו' ולא מעיד ולא מעידין אותו עכ"ל ע"ש משמע דהא לא מעיד הוא רק במלכי ישראל והוא רק מדרבנן ולא במלכי ב"ד ומיהו במלכי ב"ד נמי אינו מעיד רק למלך אחר דלא גרע מכ"ג כמבוא' שם בכ"מ ואף שמהר"מ חביב כתב בס' תוספת יום הכיפורים במס' יומא שם דף ע"ד ע"ב דחלוקת ולא מעיד נקט הרמב"ם אגב אינך דלפי האמת המלך אינו מעיד מדאורייתא עכ"ל הוא דוחק גדול ובאמת גם בגמ' דסנהדרין דף י"ט ע"ב משמע דהוא רק מדרבנן דמסיק שם על עובדא דינאי המלך ושמעון בן שטח באותה שעה אמרו המלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו ע"ש ובאמת מהמשנ' גופא שם בסנהדרין ריש פ' כה"ג משמע כן דהא כריך ותני ולא מעיד בהדי אינך לא דן כו' והנך כולהו מדרבנן נינהו כנ"ל ברור ומה שאמרו כאן בסוגיא דשמעתן במס' שבועות כש"כ מלך לא מפרש הרמב"ם כמו שפירש רש"י משום דהוא מדאורייתא דהא הוא סבר דג"ז מדרבנן רק נ"ל דהכי מפרש לה כיון דמדרבנן לאו בר עדות הוא א"כ אינו מפסיד ממון ובכאן לא שייך הסברא שכתבתי גבי משחק בקוביא דהרי בידו להשיב מדרכו ומחויב הוא בכך א"כ הרי מפסיד ממון שישוב מדרכו ויעיד דודאי אין למלך להסתלק ממלכותו עבור עדותו של זה וגם אם מחל על כבודו אין כבודו מחול כדאיתא במסכתא קידושין ד' ל"ב ע"ב ובמס' סנהדרין י"ט ע"ב אבל במשחק בקוביא דמדאורייתא מחזי חזי דאם לא הוי חזי מדאורייתא לא הי' מועיל מה שבידו לשוב כיון דהשתא לאו בר עדות הוא כלל לא חיילא עלי' שבועה כלל כמש"ל משא"כ כיון דמדאורייתא חזו ורבנן הוא דפסלוהו א"כ הוי בר עדות דאורייתא ואין אתה יכול לפטרו רק משום דמ"מ אינו מפסיד ממון לזה מהני מה שבידו שמחויב לשוב כמ"ש ור"א סב' דגם בזה לא מתחייב כמש"ל וא"כ לפ"ז קשי' על ר"ל ביומא בין מר"פ בין מר"א לפי מה דס"ד דהמקשה שם דהא תרווייהו דרבנן הוא. וז"ב בפשט דברי הגמרא ביומא דאל"כ למה מביא הגמרא כלל ביומא דברי ר"פ והא דנקט והא משחק בקוביא חדא מיניהו נקט וה"ה באינך ונקט הך משום דסליק מיניה והתירוץ דמתרץ הגמ' שם הוא ג"כ לכ"ע בין לר"פ בין לר"א כנ"ל נכון וברור ומסוגיא הנ"ל דיומא הוציא הרמב"ם נ"כ הא דמלך לא מעיד הוא רק מדרבנן דאל"כ לא הוי מקשה הש"ס מידי על ר"ל דדילמא כר"פ ס"ל כנ"ל ברור ונכון בס"ד.

ועוד ראיה גדולה לדברי דאיך נימא דמלך פסול להעיד מן התורה א"כ מה ביני לשא' פסולין דאורייתא ולמה לא משני לאפוקי גזלן או משום דכב' תני בהמשנה ולא בפסולין וכדי שלא תטעה לומ' דוקא פסולי דאורייתא חזר ותני ואינה נוהגת אלא בראוין להעיד למעוטי גם כן פסולין דרבנן אבל אם נימא דמלך פסול דאורייתא א"כ ג"כ הוא בכללא דרישא כמו שאר פסולין דאורייתא א"ו דהעיקר כדעת הרמב"ם דגם המל' לא מעי' הוא רק מדרבנן ולשיט' רש"י נ"ל דרש"י סוב' כיון דהא דהמלך לא מעיד הוא רק משום דבזיון הוא לו א"כ אם אירע דהעיד ודאי עדותו מועיל וכשר הוא רק דמ"מ כש"כ מלך משום דמדאורייתא אינו מחויב כלל להעיד לא חייל עלי' שבועה כמ"ש הרשב"א סברא זו לדרכו ומעתה ל"ק דהוא בכלל הפסולין דהא באמת לאו פסול הוא כלל ודעת הרמב"ם נ"ל דאף להדיוט דמדאורייתא אינו מעיד דלא גרע מכ"ג כמ"ש הכ"מ בפ"ג מהלכות מלכים שם מ"מ ראוי לחייבו בקרבן שבועות העדות אם כפר בשבועה דהתורה לא תלתה חיוב קרבן רק במקום שהי' מגיד הי' מועיל וכאן כמי אם הי' מגיד הי' מועיל כמ"ש דלאו פסול הוא רק שבזיון הוא לו לכך אינו מחויב להעיד לכתחלה אבל אם כפר בשבועה ודאי חייב דאף שאינו מחויב להעיד לכתחלה מ"מ לא הי' לו לשבע לשקר רק שלא יעיד וכיון שנשבע לשקר ואם הי' מגיד הי' מועיל הי' ראוי לחייבו בקרבן שבועה כנ"ל ברור בדעת הרמב"ם וכמו שאבאר עוד מהרמב"ם דה' שגגות ועוד הלא אינו פסול כלל מה"ת דנימא דלאו בר עדות הוא כלל ולא חייל עלי' שבועה רק דהתורה חסה על כבודו ולא חייבה אותו לילך ולעמוד ולהעיד אבל כשר הוא ואם העיד עדותו מהני אם כן בר עדות הוא ואם כפר בשבועה חייב קרבן והוא סברא ברורה מאוד רק הא דפטרינן לי' מקרבן כמו דמבואר בסוגיא דידן דבמלך כ"ע מודו נ"ל דהוא משום דהתקנה הי' דלא מעידין אותו א"כ ממילא אם מעיד הוא דאין עדותו מועיל כלל דהא הו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה דהא אין מעידין אותו ונמצא לא יהי' בתורת הזמה דהא אין מעידין עליו להזימו והרמב"ם לשיטתו דסובר דגם בממון בעינן עדות שאי"ל דמטעם זה פסק בפ"ג מה' עדות דעדות המכחשת זא"ז בחקירות בדיני ממונות פסולה כמ"ש הש"ך בחו"מ סי' ל"ג ס"ק ט"ז ומ"מ הא גופא דהוי עדות שאאי"ל הוא דרבנן דהא דלא מעידין עליו הוא רק מדרבנן ולכך לא הוי בכלל הפסולין ולכך פריך שפיר על ר"ל ביומא ואף דבאמת דהא דאינו ניזום הוא מתק"ח דתקנו דלא מעידין עליו מ"מ אחר דתקנו כך פסול עדותו הוי מדאורייתא דכל עדות שאאי"ל מן התורה פסולה יהי' מאיזה טעם שיהי' הא דאי אתה יכול להזימו מ"מ כיון דשאאי"ל פסלתו התורה מ"מ אינו בכלל ולא בפסולין דתנן בהמשנה דמשמע שהם מצד עצמן פסולין דאורייתא אבל כאן מחמת העדר דין הזמה אין עדותן מועיל אבל מלך מצד עצמו לאו פסול הוא וגם הא גופא דהוי העדר דין הזמה מ"מ נצמח מכח תק"ח ולכך עלה על דעתו של המקשן שם במס' יומא דיחול עלי' ק"ש כיון דמדאורייתא לא הוי עדות שאאי"ל אף דלאחר התקנה הוי פסול עדות דאורייתא כמו שעלה על דעתו במשחק בקוביא אף דלאחר התקנה אין עדותו מועיל וכל שאין עדותו מועיל התורה פטרו מקרבן מ"מ הוי ס"ד כיון דנצמח רק מדרבנן הא דאין מועיל עדותו חייל עלי' ק"ש ה"נ הוי ס"ד בהא דמלך דמ"מ הא דהוי שאאי"ל הוא מדרבנן חייל עלי' ק"ש דממש סברא אחת ודברים אחדים הם ומשני כיון דאין עדותו מועיל יהי' מאיזה טעם שיהי' אין כאן ק"ש א"כ ממילא דא"ש במשחק בקוביא וכ"ש במלך דאחר התקנה דאין מעידין עליו מדאורייתא עדותו בטלה ומ"מ אינו בכלל ולא בפסולין דהמשנה דשבועות דמשמע דהם פסולין מצד עצמן וז"ב וע"פ מה שבארתי י"ל ג"כ כוונת הגמרא בסוגיא דידן במס' שבועות דאמר וכ"ש מלך הוא משום דאף דהא דלא מעיד ועדותו בטלה בדעבד נצמח מן התקנה מ"מ אחר שנתקן דלא מעידין אותו ממילא דעדותו בטלה מן התורה משא"כ משחק בקוביא דמדאורייתא מחזי חזי ובאמת כ"ל שהגמרא נתכוון להא וכל דבריהם בכלל דברי הגמ' דהיינו דבמלך לאחר שנתקן הו' מדאורייתא וגם לא שייך לומר דיש לו תקנה וראוי ומחויב לתקן עצמו אבל משחק בקוביא מדאורייתא מחז' חזי ורבנן הוא דפסלוהו וממילא דשייך לומר דיש לו תקכה ומחויב הוא בכך ודוק ולפי מה שבארתי הפירוש הוא בדברי הגמרא סנהדרין ד' י"ט ע"ב וברמב"ם פ"ג מה' מלכים ולא מעיד הואיל ולא מעידין אותו ר"ל דזה תולה בזה וכ"מ דאף למלך אינו מעיד ובדעבד ג"כ עדותו בטלה וממילא דאינו חייב ק"ש עדות דאלו מן התורה הרי זה מעיד למלך וגם בשאר כל אדם בדעבד אם העיד עדותו כשרה וממילא דקדם התקנה הי' חייב בקרבן שבועה לכל אדם אם כפר בשבועת עדות כנ"ל בדעת הרמב"ם וגם רש"י מודה ודאי להא דהוי עדות שאאי"ל ופסולים בדיעבד דהא הש"כ כתב שם דכ"ע מודים דבעינן בממון עדות שאאי"ל ע"ש ודבריו נכונים ולכך לא הוי בכלל הפסולין דבהמשנה דהא משמע דהן עצמן פסולין דאורייתא הן כמ"ש ועכשיו א"ש טפי הא דאמרינן כ"ש מנך דלפי מש"ל לשיטת רש"י קצת קשה דאף אם מצד זה מסתבר טפי למעוטי מלך משום דאינו מחויב כלל להעיד מן התורה מ"מ הלא ג"כ י"ל אפכא דמסתבר טפי למעוטי משחק בקוביא שאם מגיד אינו מועיל ממלך שאם מגיד הי' מועיל וכיון דיש סברא ג"כ להיפך א"כ שוב לאו כ"ש הוא ועכשיו א"ש דבאמת גם במלך אם יגיד לא הי' מועיל וא"כ כ"ש הוא במה דמן התורה אינו מחויב להעיד כלל כנ"ל ברור לדעת רש"י ועכשיו נחזור לדעת הרמב"ם דהוי מלך כ"ש משום דאם הי' מגיד אינו מועיל משום דהוי עדות שאאי"ל משא"כ במשחק בקוביא דבידו ומחויב לשוב מדרכו הרעה ואז הי' מועיל עדותו וגם הוי עדות שאי"ל ועפ"ז א"ש הרמב"ם בה' שגגות פ' עשירי הלכה ז' דכתב דהמלך מביא קרבן על שבועת עדות דהיינו במלכי ב"ד כמ"ש הכ"מ שם ול"ק מה שהקשה עליו הרמב"ן חביב בספר תוספות יה"כ שם הלא אין לחלק רק גבי דין דגזרו מדרבנן ובמלכי ב"ד לא גזרו משום דהם נכנעין לדת ישראל אבל גבי עדות דהא דלא מעיד היא דאורייתא ודאי דאין לחלק עכ"ד דלפמ"ש א"ש דמשום זה דלא מעיד מדאורייתא הי' חייב בק"ש דמ"מ אם הי' מגיד הי' מועיל וכ"ש למלך דמעיד לכתחלה רק כיון דתקנו דאין מעידין אותו לכך פטור משום דהוי עדות שאאי"ל ואם הי' מגיד לא הי' מועיל א"כ ממילא במלכי ב"ד דלא תקנו ומעידין אותו שפיר חייב בשבועות העדות בין להדיוט בין למלך דהא אם הי' מגיד הי' מועיל, וא"כ דברי הרמב"ם והכ"מ הם כפתור ופרח ואמת בדעת הרמב"ם ואין אנו צריכים להדוחקים של בעל תוס' יה"כ ואולי הכ"מ לא נתכוין לכך כיון שלא ביאר דבריו כן להדי' מ"מ רוח ה' נוססה בו וכיון לאמת בדעת הרמב"ם כנ"ל ברור בס"ד ואין להקשות לפי מה שביאר הש"כ דכ"ע מודו דבעינן במומין שאי"ל א"כ מה זה שתירץ הרשב"א בסוגיא דידן בשבועות בתירוץ הראשון דכל הפסולין מדרבנן אם תפס ע"י עדותן אף בעדים לא מפקינן מיני' עכ"ד איך נימא כן הלא כיון דאין עדותן מועיל להוציא ממון ע"פ אם לא תפס א"כ ממילא דהוי עדות שאאי"ל אף אם יתפוס דהא אם יזימו אותם יאמרו הלא עדותינו לא הי' מועיל כלום ומנא הי' לנו לידע שזה יתפוס אחר כך ואם כן כיון דהוי עדות שאאי"ל יהי' מאיזה טעם שיהיה הרי עדותו בטל מן התורה כמ"ש אם כן ממילא ודאי דאינו מועיל תפיסה בעדים והיא קושיא מושכלת בס"ד וא"ל דהרשב"א מוקי בתפס כבר בעדים והם יודעין זה א"כ מ"ט דמאן דפטר מקרבן בן כיון דאמרינן דמועיל עדותן לתפוס וכבר תפס א"ו דהרשב"א מוקי בלא תפס רק דמאן דמחייב סובר כיון דמועיל לענין אם יתפוס שפיר קרינן ביה אם היה מגיד היה מועיל ומאן דפטר סובר כיון דהגדה לחודיה אינו מועיל בלא תפיסה לא קרינן ביה אם היה מגיד היה מועיל רק צ"ל בדעת הרשב"א בתירוץ הנ"ל וא"כ הדרא קושיתי לדוכתא ומ"מ י"ל דהרשב"א בתפס כבר מיירי ומ"מ מאן דפטר סבר כיון דפסול מדרבנן הוא רק אם העיד ותפס לא מפקינן מיניה א"כ אכן לא כייפינן לי' שיעיד אף אם תפס ואין עליו חיוב הגדה כאשר הוא עתה קודם ששב מדרכו הרעה לכך לא חייל עליה שבועת עדות כן י"ל בדעת הרשב"א בתי' ההוא:

ועוד נ"ל בדעת הרשב"א שסובר כיון שאין עדותו מועיל רק לענין אם יתפוס א"כ עיקר עדותו מעיד בודאי לענין זה שאם יתפוס יועיל תפיסתו דהא בל"ז אין תועלת בעדותו א"כ לכך הוי שפיר עדות שאי"ל וחייבין בדין הזמה כיון דרצו לחייב אם יתפוס דומה למ"ש התוס' במס' ב"ק דף כ"ב ע"א בשם ר"ת דהא דקתני נמצאת כת שלישית זוממת כולן חייבים אע"ג דעדיין לא חייב נ"ש מ"מ כיון שמיעדין אותו וממילא מתחייב נ"ש כשיגח נגיחה רביעית לכך כשהוזמו צריכין לשלם נ"ש כפי מה שתעלה נגיחה ד' כשיגח דהא ע"כ לא באו כ"א לחייבו נ"ש בנגיחה ד' דלא מצי למימר לחיוב פ"כ אתינן כדמסיק ואזיל עכ"ל התוס' שם ור"ל כמו דאוקים שם בגמ' דמרמזי רמוזי. או דבאו רצופים או דאין מכירין את השור ע"ש א"כ כ"ש כאן דאין מועיל עדותו בלא תפיסה כלל וודאי דחייבין בדין הזמה כנ"ל והוא תירוץ נכון ומרווח בס"ד ואין להקשות ממ"נ אי לא יתפוס ודאי אין סברא לחייב בדין הזמה דמאן נימא דהוי אתי לידי תפיסה וגם מוכח ממשנה וגמ' מכות דף ג' ע"א דמספק הפסד לא מחייבינן בדין הזמה גבי מעידין אנו שגירש ולא נתן כתובה ע"ש ודוק א"ו צ"ל אם יתפוס ואח"כ יוזמו א"כ הוי כאשר עשה והתורה אמרה כאשר זמם ולא כאשר עשה ודומה להרגו דאין נהרגין וא"כ ממ"נ לא יצוייר כאן דין הזמה ואינו דומה להא דר"ת דשם כשיגח ולא שלם עדיין ויוזמו יהיו חייבים מי' לק"מ דהלא כבר כתבו התוס' במס' ב"ק דף ד' ע"ב ד"ה וע"ז בשם ריב"א ור"י דבממון אפילו כבר שילם על פיהם חייבין בדין הזמה דבממון לא הוי כאשר עשה משום דאפשר בחזרה וגם בממון הוי ק"ו דבממון עונשין מן הדין ע"ש והרשב"א לשיטתו שם בחידושיו לב"ק דף כ"ד מתרץ מדעתי' דנפשי' ממש כתירוץ ר"ת ושם בדף ה' ע"א כתב לדברי הרמב"ם דבממון חייבים בדין הזמה אפילו כבר שילם א"כ לפ"ז א"ש הכל וכל מה שכתבתי הוא נכון מאוד בס"ד לענ"ד הכ"ד א"נ:

תוכן העניינים

השיב משה חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה