השיב משה חושן משפט· רבי משה טייטלבוים מאוהעל
שאלה פב
נשאלתי לענין אם שני דיינים מסכימין לדין או שני פוסקים רק שחלוקין בטעמן וא' חולק עליהם בעיקר הדין דשני הטעמים לא ישרו בעיניו אם מונין להמסכימי' בעיקר הדין לשנים כיון דבעיקר הדין המה שוין אף שחלוקין בטעמן. או דילמא אין מונין להם אלא אחד כיון דעל הטעם של כל אחד מהם הרי החולקים שנים א"כ בטל. ואין כאן טעם לסמוך עליו להורות כוותיהו:
תשובה (א) מבואר מגמ' דחולין דף ל"ו בשוחט והתיז דם על הדלעת דפליגי רבי ור' חייא אם הוכשר לקבל טומאה דרבי סבר הוכשר ור' חייא סבר תולין והנה לדברי ר"פ שם דפליגי בנתקנח הדם בין סימן לסימן דרבי סבר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וה"ל ודם שחיטה ומכשיר ור' חייא סבר אינה לשחיטה אלא בסוף וה"ל דם מכה שאינו מכשיר ומאי תולין תולין עד גמר שחיטה דאי איתא לדם בסוף שחיטה ואי לא כגון שנתקנח לא מכשיר אמר שם דכיון דר' שמעון סובר דאין דם שחיטה מכשיר כלל א"כ הוי לי' דבריו של רבי בנתקנח בין סימן לסימן א' במקום שנים ואף דר' חייא ג"כ לא ס"ל להא דרבי שמעון דהא לר' שמעון גם אי איתא בסוף שחיטה לא מכשיר ולר' חייא מכשיר מ"מ כיון דבנתקנח מיהו אשוו להדדי דלתרוויהו לא אכשרי הוי לי' רבי חד ואין דבריו של אחד במקום שנים וכן לר' אשי שם אף דר' חייא לא ס"ל כר' שמעון בתרתי דהא אי איתא בסוף בשחיטה סובר דמכשיר ודאי וגם בנתקנח לא ס"ל כוותי' לר' אשי דהא לר' שמעון ודאי לא מכשיר משום דסובר דם שחיטה לא מכשיר ור' חייא סובר תולין לא אוכלין ולא שורפין משום דסובר דדם שחיטה ודאי מכשיר רק דמסופק אם ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף והוי דם שחיטה ומכשיר או אינו אלא לשחיטה אלא בסוף וה"ל דם מכה ואינו מכשיר מ"מ כיון דלענין שריפה מיהו שוו להדדי דלתרויהו לא שרפו הוי לי' רבי חד ואין דבריו של אחד במקו' שנים ע"כ דברי הגמ' שם הרי אף דחלוקין בטעמן מונין להם שנים כיון דשווין בדין. ואף דלדינא ג"כ אין שווין לגמרי ויש נ"מ כמה וכמה ביניהם מ"מ בהאי דשווין מונין להם שנים וז"ב:
(ב) מיהו נ"ל ברור דוקא היכא דאין שני הטעמים סותרין זה את זה בכה"ג הוא דמונין להם שנים דהא בהאי דר' ור' חייא יכול להיות שניהם אמת אינה לשחיטה אלא בסוף ודם שחיטה אין מכשיר אבל היכא ששני הטעמים סותרין זה את זה דאי הא לא קיימא הא ודאי דאין מונין להם שנים דהא חד מינייהו ודאי דאין דבריו כלום ומנא אמינא לה מהא דאיתא במס' סנהדרין פרק אד"מ דף ל"ד ע"א דאם אמרו שנים טעם א' משני מקראות אין מונין להם אלא אחד משום דאין טעם אחד יוצא משני מקראות הלכך חד מיניהו ודאי מטעא טעי ע"כ אלמא כיון דאין יכול לומר דילמא שניהם אמת אין מונין להם אלא אחד א"כ ה"נ דכוותה וג"ז ברור:
(ג) והנה לכאורה מבואר דין זה דשנים שאמרו דבר אחד משני טעמים דמונין להם שנים מהרמב"ם פרק יו"ד מה"ל סנהדרין הלכה ה' דס"ל שנים שאמרו טעם א' אפילו משני מקראות אין כמנין אלא באחד וכתב שם הכ"מ ומ"ש רבינו אפילו משני מקראות כלומר לא מבעיא ממקרא א' דלא חשיבי אלא כחד אלא אפי' אמרו טעמא משני מקראות משום דחד מינייהו ודאי טעי דאין טעם א' יוצא משני מקראות עכ"ד ונמצא לפי דבריו אין נמנין לשנים רק אם אמרו מטעם אחד נחשבין כאחד וצ"ל הטעם בזה דכיון שאין ביניהם שינוי כלל ואין א' מוסיף על דברי חבירו כחד חשיבי דאין תועלת ברבים אם לא ניתוסף טעם ע"י ריבוים כן צ"ל בדעת הכ"מ אבל דברי הכ"מ הנ"ל תמוהין מאד ומרפסן איגרי דנימא הא דכתבה התורה אחרי רבים להטות הוא דוקא בשכל א' אומר טעם אחר ועוד קשה דא"כ האיך אמרינן בכל הש"ס היכא דרבים פליגי עם היחיד דהלכה כרבים כגון היכא דתנן דתנא א' אומר כך וחכמים פליגי עליו אמרינן הלכה כחכמים משום דהלכה כרבים הלא מן הסתם כולהו מטעם א' אמרו וא"כ אין נחשבין רק כאחד וברוב פעמים מפרש הש"ס רק טעם אחד כדברי החכמים ואפרט המקום הראשון שבש"ס בזה במס' ברכות דף ט' ע"א שם הכי קאמרי לי' רבנן פליגי עיליוך ויחיד ורבים הלכה כרבים כו' ע"ש פירוש רש"י דסבירא להו לחכמים במשמעות בשכבך כל זמן שדרך בני אדם לילך ולשכוב וסברי זמן עסק השכיבה עד חצות ע"כ והכא כיון דטעמא דכולהו ממשמעות בשכבך אינם נחשבין לרבים לפי דברי הר"מ הנ"ל. ועוד קשה מנ"ל לרבינו הרמב"ם דבר זה דהגמ' לא מבעיא קאמר דילמא דוקא קאמר דדוקא טעם א' משני מקראות אינם נחשבין אלא לאחד כדמפורש טעמא דודאי חד מינייהו טעי אבל כשאומרים טעם א' ממקרא אחד ודאי דנחשבין לשניים כיון דשנים מסכימים לדבר אחד ולא נתברר דודאי טועה אחד מהן אלא ודאי כבוד רבינו הגדול הכ"מ במקומו מונח ודבריו תמוהין כאן. והנכון דתיבת אפילו הוא ט"ס שנפל בספרי הרמב"ם ז"ל וז"ב א"כ לא מוכח כלל מהרמב"ם ומ"מ הדין דין אמת דמוכח מדברי הגמ' הנ"ל כמ"ש:
והנה (ד) נשאתי עיני וראיתי במהרי"ק בשורש מ"ג והוא בדפוס שורש מ"א ענף ד' כתב ג"כ דאף שאמרו משני טעמים נמנין לשנים והביא ראי' מגמ' חולין הנ"ל ושמחתי שכוונתי לדעת הגדול כמותו אבל בדין זה דהטעמים סותרים א"ע לא כתב כלום ומקום הניח לי והנה נשאתי עוד עיני וראיתי שדברי מהרי"ק הנ"ל הובאו בהגהת זקני הרמ"א ז"ל בחו"מ סי' כ"ה סעיף ב'. והנה הש"ך ביו"ד סי' רמ"ב בפלפול בהנהגת או"ה השיג עליו וכתב דמהרי"ק לא ברירא לי' דין זה וגם לא כתב שם אלא לישב מנהג האשכנזים בהדס וגם מסיים שם ומ"מ כל זה רחוק בעיני ע"כ לשון הש"ך. והנה שות' דמרן הש"ך לא ידענא דדין זה דמונין לשנים אותן שנים שאמרו דבר אחד משני טעמים ודאי ברור לי' למהרי"ק בלי שום פקפוק דהא הביא ראי' מגמ' חולין הנ"ל שהוא ראי' שאין עלי' תשובה רק דשם פקפק מטעם אחר שהרי אינו מבואר בודאי דרש"י לא חשיב להא להדס שוטה שמא במקומו הי' מצויין הדסים שוטים כאלה אבל באמת י"ל דלדינא מוד' רש"י דגם אם הא' למעלה הדס שוטה מיקרי כמ"ש שם מהרי"ק להדיא דנוכל לומר דאפשר לדעת רש"י כשר ורבינו משה פוסל אותו להדיא כמ"ש שם וכן בא"ח א"כ אין ראוי לצרף דעת רש"י כיון שלא נתברר דעתו והרי הלכה רווחת היא דבמקום שפוסק אחד ביאר דעתו והשני לא ביאר לא דחינו לודאי דהך משום ספיקו דהך וז"ב בעיני דמה דמסיק וכל זה רחוק בעיני ר"ל שיהי' דעת רש"י כך אבל לא על הצירוף כלל דהרי כתב לעיל דאין לתמוה. א"כ אם נהגו כדעת רש"י שהרי כדאי הוא רש"י לסמוך עליו ר"ל אף שלא בשעת הדחק וכ"ש בשעת הדחק אלא ודאי דכוונתו שאין כאן סמיכה על דעת רש"י כלל רק על ספר א' נקרא בעל השלמה והוא רחוק לסמוך על זה הספר לחוד וז"ב בכוונת מהרי"ק שם ומ"ש הש"כ שם להקשו' ע"ז מדברי האגור בשם מהרי"א והוכיח מזה לחלק בין איסור מדאורייתא לדרבנן עיי"ש. לדידי לאו קושי' הוא כלל דה"פ דדברי מהרי"א הנ"ל שכתב אחר שהביא דברי הא"ז וא"כ בנ"ד שרי ר"ל להא"ז בלא צירוף הדיעות כלל וע"ז כתב ואע"ג דמוכח דהרא"ש לית לי' האי סברא לחלק כו' מ"מ אין להחמיר בשביל זה כיון דלכ"ע חתיכה עצמה נעשה נבילה אינו אלא מדרבנן ר"ל וא"כ בשל סופרים הלך אחר המיקל. ואף דלענין חנ"נ בשאר איסורין מחמרינין היינו משום המנהג דכבר נתפשט המנהג בינינו כהתוס' וכהשערים אבל בלח בלח ראוי להקל כהא"ז ר"ל גם בלא צירוף דיעות וכ"מ דגם בב"ח אין להחמיר בכה"ג ואח"כ כתב ובנד"ד בין למר ובין למר שרי כו' ר"ל דבנ"ד א"צ לזה דהוי מדרבנן דבל"ז בין למר ובין למר שרי וז"ב והא דאנן אסרינן בכה"ג בב"ח כמ"ש בהגהות זקני הרמ"א ביו"ד סי' צ"ב סעיף ד' היינו מצד החומרא כמ"ש האפי רברבי או כמ"ש הש"ך ס"ק ט"ו דבב"ח כ"ע מודו דאמרינן חנ"נ אף בלח בלח עיין באגור הל' חלב ותמה אני על הש"ך אף אם לא פירש כמ"ש איך דחינין לראי' ברורה מהש"ס מפני דקדוק קל שיש בלשון איזה פוסק. ואולי לרווחא דמילת' כתב כן וברור בעיני דנשמט מהש"ך ז"ל מכח רהיטת עיונו הראי' שהביא מהרי"ק ז"ל מהש"ס ומשום דהביאו בקיצור נמרץ לא ראה אותה מכח רהיטת עיונו דאל"כ לא הוי פליג על דין זה ואם הי' לו מה להשיב עכ"פ לא הי' שם זכרונו אחר הדלת והי' לו להביאו ולהשיב עלי' וזה ברור לדעתי.
והנה (ה) הש"ך בחו"מ סי כ"ה ס"ק י"ט הבר' לגזיזי' שכתב דנ"ל שמה שהעלה ביו"ד סי' רמ"ב דבאיסור דאורייתא לא אזלינן בתר רבים אם מסכימין להקל משני טעמים היינו אם באנו לפסוק ע"פ חיבורים אבל כשהרבים לפנינו פשוט דאזלינן בתרייהו אע"ג שאין מסכימין מטעם אחת דלא אשכחן בשום דוכתא בסנהדרין או דיינים צריכין הרבים לומר טעם א' ועוד הביא ראי' מפ' אד"מ דלא משני משום הכי כותבין דברי המזכין ודברי המחייבין כדי שלא יאמרו שניים שני טעמים ועוד דהא אמר אביי מקרא א' יוצא לכמה טעמים עכ"ל הנה גם מזה נראה שהי' בהעלם דבר ממנו הראי' שהביא מוהרי"ק דאל"כ לא הי' צריך להנך ראיות דראי' שהביא מהרי"ק הוא מורווחת יותר ויותר דבאמת הראי' שהביא הש"ך אינה ראי' ברורה כ"כ דא"כ תקשה לפי האמת דלמה לא משני כדי שלא יאמרו שנים משני טעמים הסותרים זא"ז דבכה"ג ודאי דלא מצרפינן להו למנין שנים כמו שהוכחתי לעיל סי' ב' דמ"ש מן טעם א' משני מקראות אלא ודאי צ"ל דחדא מתרתי ושני והיא היא ורבותא אשמעינן דאף שאמרו מטעם אחד אין נמנין לשנים משום דאין טעם א' יוצא משני מקראות והיא גופא קמ"ל בהאי שינויא דאין טעם א' יוצא משני מקראות אבל בשני טעמים הסותרים זא"ז מילתא דפשיטא הוא דחד מינייהו ודאי טעי. ואין לומר דמנ"ל באמת האי דינא דהא לא משמע מהא דכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין האי דינא דאין טעם א' יוצא משני מקראות דהא י"ל שכותבין מש"ה טעמא שכתבתי כדי שלא יאמרו משני טעמים הסותרין זא"ז. דקל"מ דבאמת האי דינא נשמע מזה שהשיב ר' יוחנן לר' אסי ויליף לה מקרא כדמפרש אביי רק דניחא להש"ס למנקט האי שינויא כדי לאשמועינן הא דר' יוחנן וז"ב וכן צ"ל ע"כ א"כ לפ"ז גם ראיית הש"כ ליתא דג"כ נוכל לומר דמשני חדא מתרתי ורבותא אשמועינן דאף דאמרו מטעם אחד אין כמנין לשנים ואף דלפי האמת ראיית הש"ך נכונה דאינו דומה למ"ש דבשלומא בהא שכתבתי ודאי דהוא כשמע משינויא דגמרא דהא בכאן ודאי דחד מינייהו טעי כיון שהטעמים סותרים אבל אי הוה משני כמ"ש לא הוה נשמע הא דמשני הש"ס דלא הוה ידעינן הא דאין טעם א' יוצא משני מקראות ע"כ ניחא ליה להש"ס לשנויי הך דנשמע מינה תרווייהו וכמו דמשני הגמ' בחולין פרק א"ט דף כ"ב ע"א סברי ליבעי מיניה חדא דפריש לן תרתי כו' ע"ש. אבל בהא דהש"כ דשניים שאמרו שני טעמים דלא נשמע האי דינא מהאי שינויא דמשני הש"ס דהא יש לומר דש"ה דודאי חד מינייהו טעי' אבל כאן יכול להיות ב' הטעמים אמת ואם נימא דגם בכה"ג אין מונין להם שנים כיון דלא שוו בטעמן ה"ל להגמ' לשנוי גם הך כדי לאשמעינן האי דינא וז"ב מ"מ אין זו ראיה מרווחת כ"כ כמו הא דמס' חולין וכן הא דכתב הש"כ ועוד הא אמר אביי מקרא אחד יוצא לכמה טעמים עכ"ל ור"ל משמע דמונין להם שנים כיון דשניה' יכולי' להיות אמת אלמא אף דלא שוו בטעמן הגם דלפי האמת היא ראיה אמיתית מ"מ אינה מרווחת דיש לדחות דילמא אביי לא אמרה כלל לענין דנמנין לשנים דילמא אף ששניהם יכולים להיות אמת מ"מ כיון דהם אינם שווין בטעמן אינם מצטרפין למנין שנים רק דאביי הא גופא קמ"ל דיש לדרוש ממקרא א' כמה טעמים וכן הא שכתב הש"כ שם על הגהת הרא"ש ואולי כיוון להראיה שכתבתי עכ"ל ג"כ יש לתמוה עליו דלמה לא נימא דכיון להראיה שהביא מהרי"ק מגמ' דחולין הנ"ל הנה כל זה מורה שהיה הראיה מהגמ' דחולין בהעלם דבר ובהעלם עין מהש"כ [ו] ואולם בכאן י"ל דכוונת הש"כ כך דא"ל דהגהת הרא"ש כיוון להראיה דמגמ' חולין הנ"ל דהא י"ל דילמא דוקא בכה"ג הוא דנמנין לשנים היכא דלא נשמע להדיא דכל א' חולק על טעם של חבירו כמו שם בגמ' דחולין הנ"ל דאף דר' חייא ודאי לא סבר כר"ש בהא דדם שחיטה אינו מכשיר מ"מ י"ל דילמא ר"ש נמי ס"ל כר' חייא דאינה לשחיטה אלא לבסוף אבל היכא דנשמע להדיא שכל א' חולק על טעמו של חבירו שזה איכו רוצה בטעמו של חבירו וזה אינו רוצה בטעמו של זה מנ"ל דנמנין לשנים. והגהות הרא"ש כתב להדיא ואין ראייתו של זה נראה לחבירו כלל וכן של זה לחברו כו ע"ש והא לא מוכח מגמ' דחולין הנ"ל לכך כתב הש"ך אולי כיוון להראיה שכתב הוא ז"ל דמינה נשמע גם האי דינא דאל"כ ה"ל להגמ' לשנוי דמשום הכי כותבין דברי המזכין ודברי המחייבין דדילמא יאמרו שנים משני טעמי' וכ"א חולק על טעמו של חבירו. אלא ודאי דגם בכה"ג נמנין לשנים כן י"ל בכוונת הש"ך ז"ל בזה:
[ז] אמנם באמת אין כחלק בזה כלל אף בלא הראי' של הש"כ ז"ל דאם נימא דאם חלוקין בטעמן שכ"א חולק על עם של חבירו אין מצטרפין למנין שנים א"כ ע"כ הטעם גורם הצירוף דהיינו דדוק' באם שווין בהטעם מצטרפין א"כ גם בהא דנשמע מכל א' טעם אחר אף דלא נשמע שכל א' חולק על הטעם של חבירו האיך מצטרפין דכיון דבמה דשווין לענין הדין אין גורם הצירוף כיון שכל א' אמרו מטעם אחר אף די"ל דסובר גם טעם חבירו מנ"ל זאת על דרך משל כגון בהא דגמרא חולין דר' חייא אמר דאינו מכשיר משום שאינה לשחיטה אלא לבסוף ומר"ש נשמע דסובר בדם שחיטה אינו מכשיר א"כ כל א' אמרו מטעם אחר ואיך מצרפינן להו. מאי תאמר דילמא ר"ש סבר ג"כ כר"ח דאינה לשחיטה אלא לבסוף אמינא לך וכי מש"ה די"ל דילמא מצרפינן הלא כמו די"ל דר"ש סובר כר"ח דאינה לשחיטה אלא בסוף י"ל ג"כ דסובר כרבי דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ועוד מ"ש רש"י דמצטרפין משום דילמא הלא גם רבנן דר"ש י"ל ג"כ בהו דילמא סברי כר"ח דאינה לשחיטה אלא לבסוף אלא ודאי דמש"ה לא מצרפינן להו משום די"ל ג"כ ההיפך דילמא סברי כרבי אם כן בדר"ש נמי י"ל ההיפך ולמה מצרפינן ליה דבשלמא אם אמרי' דהדין גורם לצרף אמרינן שפיר דאם אמרו שנים משני הטעמים דנמנין לשנים אם אינם סותרים זא"ז דוקא כיון דיכול להיות דשניהם אמת אף דלא נתברר דשניהם אמת לק"מ דהא דנמנין לשנים הוא משום דשנים אמרו דבר א' לענין הדין והוא הגורם של הא דנמנין לשנים רק הפעולה של הא דאמרי' דיכול להיות שניהם אמת הוא דא"כ לא נתברר דחד מינייהו ודאי טעי [אבל אם אמרינן אף דשוין לענין עיקר הדין] מכל מקום כיון שכל אחד חולק על טעם חבירו לא מצרפין להו למנין שניים א"כ איך מצרפינן להו משום דילמא הלא י"ל דסובר ההיפך. אלא ודאי דאין משגיחין בהטעם כלל כיון דשוין לענין עיקר הדין רק אם לא נתברר דחד מינייהו טעה בודאי א"כ ממילא דגם אם כל אחד חולק על טעם של חבירו מ"מ כיון דשוין המה לענין הדין ולא נחברר דחד מינייהו טעה בודאי כיון שאין הטעמים סותרים זא"ז ויכול להיות שניהם אמת ואלו ואלו דא"ח אף שהמה חולקין זע"ז בודאי דמצרפינן להו למנין שנים דהא הדין הוא הגורם ולא נתברר דחד מינייהו טעה בודאי וזה ברור ואמת בס"ד.
[ח] והנה אם היה למראה עיני הכהן הגדול רבינו הש"כ ז"ל הראיה מגמ' דחולין הנ"ל בודאי דלא הוי נחית לחלק בין דיינים שהרוב לפנינו ובין חיבורים ופוסקים שאין הרוב לפנינו דהא בהא דר' אושעיא ג"כ לא הוה הרוב לפניו דר' ור' חי' פלוגתא אחרת ופלוגתא דרבנן ור"ש פלוגתא אחרת ולא היו הפלוגתות הנ"ל בזמן אחד ובמקום א' ועיין במס' ב"מ פ' השוכר את הפועלים דף פ"ד ע"ב א"ר יהושע בן קרחה ומי שאין לו אב ימות פי' רש"י דנח נפשי' דרשב"י אלמא דאחר מות רשב"י דהוא סתם ר"ש אכתי רבי תלמיד הוה וא"כ אין הצירוף כמו בדיינים רק כמו בחיבורי' ופוסקים וי"ל ג"כ כמ"ש הש"ך דילמא בזה העיקר כאותו פוסק דמחמיר ובאידך מילתא כהפוסק השני דמחמיר הכי כמי י"ל דילמא בהא דדם שחיטה מכשיר קיי"ל כרבנן דר"ש ובאידך קיי"ל כרבי דישנה לשחיטה מתחלה כו' ואעפ"כ מצרפינן להו וז"ב בלי פקפוק.
[ט] וגם בלא זה אין טעם לחלק בין רוב הפוסקים או רוב הדיינים כיון דאזלינן בהו בתר רובא בפוסקים כמו בדיינים מהיכא תיתי נימא דיש חילוק ביניהם לענין אם אמרו משני טעמים מאי תאמר דילמא בהא קיי"ל כהפוסק דמחמיר ובאידך קיי"ל כהפוסק השני דמחמיר דע"כ צ"ל דאף דלענין הדין שאנו דנין עליו שווין המה מ"מ כיון שכל א' אומר מטעם אחר א"כ דילמה בטעם דיהיב האי י"ל דקיי"ל כהפוסק השני החולק עליו דהא בהטעם הוה יחיד וכן בהטעם דיהיב השני י"ל דקיי"ל ג"כ כהפוסק השני החולק עליו דהא ג"כ הוה יחיד בטעמו וכן צ"ל בכוונת הש"כ והלא בזה ג"כ י"ל בדיינים דבטעם דיהיב האי קיי"ל כהחולקים עליו דהא הוי יחיד בטעמו וכן בטעם דיהיב השני י"ל כן והלא זה עיקר הפקפוק בחלוקין בטעמן כמ"ש בפתח דברינו אלא ודאי דאמרינן כיון דשוין לענין הדין עכ"פ הוה להו רובא א"כ ה"נ בפוסקים ואין שום סברא לחלק בין דיינים לפוסקים וזה ברור [י] וא"ל דמש"ה שביק הש"ך להראי' דמס' חולין דאף לר"פ דמתיר באכילה להדלעת ע"י הצירוף ר' חייא ור' שמעון מ"מ אינו אלא בדרבנן דהא מה"ת לא הוי תרומה רק בדגן תירוש ויצהר דזה אינו מכמה טעמים חדא דכיון דפסק בסתם דבנתקנח הדם בין סימן כסימן קיי"ל דלא הוכשר מכח הצירוף ר' חייא ור"ש א"כ אף אם נגע הדלעת בשרץ אחר ההכשר ואח"כ נגעה במשקה של תרומה דאורייתא כגון ביין ושמן ג"כ מתירין אותו המשקה אף דלרבי הוה תרומה טמאה דאורייתא וז"ב ועוד דאין טעם לחלק בין דרבנן לדאורייתא רק לדידן דמסופקין בדין זה א"כ ראוי להחמיר בדאורייתא ולהקל בדרבנן אבל כיון דנתברר הדין מהש"ס דהוי רובא ומה"ת לומר דגם לחכמי הש"ס מספקא להו מילתא דזה לא יעלה על הדעת כיון שאין כאן רמז בש"ס דמספקא להו רק שהורו כך בפשיטות. א"כ כיון שהדין ברור מה לי דאורייתא או דרבנן וזה ברור.
[יא] מיהו זה פשוט דוקא היכא דע"י צירוף הוי רובא כגון בהא דחולין דגם רבנן דר"ש לא נתברר דסברי כרבי א"כ הרי ר"ש ור' חי' רוב לגבי רבי אבל היכא דע"י צירוף לא הוי רובא כגון אם הוי רבים החולקים על ר"ח א"כ גם אם נצרף ר"ש לר"ח לא הוי רובא ודאי לא אורינן כוותיהו וזה פשוט [יב] ועיין בתומים בקת"כ סי' קכ"ג קכ"ד מ"ש על הפוסקים שכתבו דבד"מ יכול לטעון קים לי אף כמיעוט הפוסקי' נגד הרוב משום דאין הולכין בממון אחר הרוב ותמה עליהם דאיך שייך לומר בדיינים אין הולכים בממון אחר הרוב א"כ הא דתנן שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב זכאי וכן להיפך ואמאי הא אין הולכין בממון אחר הרוב וא"כ עקרת מ"ש בתורה אחרי רבים להטות וזהו רובא דאיתא קמן דשני פוסקים מזכין וא' תחייב והוי כדיינים ובזו ודאי הולכין אחר רוב עכ"ד וכן אני אומר כאן בנ"ד דתמה אני על הש"כ דכתב אבל כשהרבים לפנינו כו' דלמה מחשיב כפוסקים אין הרבים לפנינו כיון שחיבוריהם לפנינו ומפיהם אנו חיים ודאי הוי רבים לפנינו וז"ב:
[יג] והנה מ"ש בתומים שם להליץ בעד הפוסקים הנ"ל ושורש דבריו דודאי אין להוציא ממון מספק רק כשברור כשמש דהממע"ה אפילו במקום רוב כי בדיינים כשיש רוב מחייבין א"כ הם מוציאין לדעתם בבירור דהמיעוט בטל לגבם והוי הם העיקר ב"ד והם המוציאים ממון א"כ הדיינים המוציאין להם ברור הדבר משא"כ כשיש רוב הפוסקים א"כ לדיינים המוציאים אין הדבר ברור רק בספק דאין בידם להכריע רק שילכו אחר הרוב בזה אמרינן שפיר דאין הולכין בממון אחר הרוב דהממע"ה אף במקום רוב ע"כ תורף דבריו אף שאין זה לשונו הנה בנ"ד לא שייך זה דא"כ גם כשמסכימין מטעם א' כמי אין להוציא עמון על ידיהם כמו שהוא באמת לדעת הפוסקי' הנ"ל אבל אנן אמרינן באו"ה דאזלינן בהו אחר הרוב או בממון אם נימא דלא כדעת הפוסקים הנ"ל רק כדעת הסוברים דמוציאין ממון ע"פ רוב הפוסקי' א"כ כשמסכימין משכי טעמים כמי מוציאין כיון דכבר הוכחנו דהוי רוב וז"ב וגם שם דחה התומים הסברא הנ"ל וכל מ"ש שם א"ע כלל לנד"ד לחלק בין כשמסכימין מטעם אחד ובין כשמסכימין משני טעמים ובפרט שכבר הוכחנו מהש"ס בראי' שאין עליה תשובה לענ"ד בס"ד [יד] ואל תשיבני מדברי רש"י ז"ל במס' פסחים סוף פ' אור לארבעה עשר דף כ"א ע"א ד"ה אין הכרעת שלישית מכרעת כו' אבל השתא דלא הזכירו בית ושדה טעמא אחרינא הוא כו' ע"ש דזה אין ענין לנ"ד כלל דהתם לענין דנהוי עלי' תורת מכריע אמרינן אבל לא כענין צירוף רבים דאטו ב"ש וב"ה שקולין במנינן הוו באופן שאם נצרף דברי היחיד לא' מהם הוי רובא אלא ודאי לאו לענין מנין רבים איירי רק מתורת הכרעה וזה פשוט וברור. ועיין בתוס' שם ד"ה אין הכרעת שלישית מכרעת מ"ש בשם ר"י והיינו ודאי רק בתורת הכרעה וזה ברור ועיין בגמרא פסחים דף י"ג ע"א וע"ש בתוס' ד"ה ר"ג לאו מכריע הוא כו' וא"ל דר"ג נהי דלא מכריע הוי מ"מ רובא הוי דבחולין נצרף לי' דעת ר' יהודה ובתרומה נצרף ליה דעת ר"מ לק"מ דלא הוי רובא דהא איכא רבי ור' יהושע ור"א בר יהודה איש ברתותא דסברי כר' יהודא כמבואר שם בעמוד הנ"ל ואף מקודם דמשני ואי בעית אימא מ"מ ידע מהברייתא רק דהאב"א חידש דרב סובר כהאי תנא דפירש דקבעו הלכה כמותו אף לאכול ועיין רש"י שם בד"ה ה"ג ואב"א כו' ע"ש רק דר"פ דחי לה דלא מוכח מהברייתא די"ל דילמא קבעו כמותו רק לבער ועיין בתוס' ד"ה ר"ג שכתבו בל"ז דעל אב"א סמוך א"כ מכש"כ דא"ש מ"ש דידע מהברייתא וז"ב:
טו עוד יש לי להביא ראי' ברורה מהרי"ף ז"ל בפ' א"ט בשמעתא דגלודה דחשיב לי' שמואל ורבה בר חכה ור' ינאי רבים לגבי רב ור' יוחנן דבעי מקום מיוחד דאינהו תלתא ואינהו תרי אף דלאו מחד טעמא אמרו הני תלתא וגם בדין אינם שווין דשמואל סובר דדוקא שיור דעל פני השדרה מעלה ארוכה ור' ינאי סובר דשיור שעל טבורו מעלה ארוכה ורבב"ח סובר שיור שעל ראשי פרקים מ"א מ"מ מחשיב להו לרובא לענין זה דמ"מ סברו כולם דבעינן מקום מיוחד ואין כל העור מציל בשיור מכש"כ היכא דשווין לגמרי בדין רק שהטעמים חלוקין דמצטרפין למנין רובא וכאן הוי ג"כ כמו מחברים ופוסקים דלא נחלקו כאחד בזה רק דגמ' הביא דעתם דר' יהודא א"ש כך וכך פירש ר' נהוראי משמי' דשמואל ור' אלעזר בן אנטיגנוס אמר משמי' דר' ינאי לגרסת הרי"ף ואח"כ הביא הפלוגתא דרב ור' יוחנן עיין בגמ' חולין פ' א"ט דף נ"ה ע"ב דמשמע להדיא מלשון הש"ס כך דלא נחלקו כאחד רק דמסדרי הש"ס הביאו המימרות ששמעו משמיה דכל א' וז"ב רק מפני שיש לפקפק דשמואל הוי כמאן דליתא לגבי ר' יוחנן דשמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן וכן לגבי רב משום דהלכתא כרב באיסור לנגד שמואל וכן רבה בב"ח כמאן דליתא לגבי ר' יוחנן משום דתלמידו הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב ע"כ כתב דלעומ' זה הרי ר' ינאי דהוא רבי' דר' יוחנן עמהם ע"כ מבואר מדברי האלפס שם וא"כ מבואר עכ"פ דהוי רובא בכה"ג וכן הסכים הר"ן לדברי הרי"ף בזה וגם הרא"ש והרשב"א סוברים כן רק דהקשו על הרי"ף דה"ל לפסוק כר' ינאי ולא כשמואל והרא"ש נחלק עליו משום דלא גריס ר' ינאי רק ר' אלעזר בר' ינאי א"כ הוי שמואל ורבה בב"ח כמאן דליתא לנגד רב ור' יוחנן ור' אלעזר בר' ינאי יחיד לגבי' ורב ליתא לגבי ר' יוחנן לפי כלל הלכה דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. וכן מוכח ג"כ מהרמב"ם בפ"ט מהל' שחיטה דאיהו פסק להחמיר ככולהו הנך תלתא אמוראי שמואל ור' אלעזר בר' ינאי לפי גרסתינו ור' ינאי לגרסת הרי"ף ורבה בב"ח כיון דלא אפסיק הלכתא בינייהו ועכ"פ לא פסק כרב ור' יוחנן והיינו ודאי משום דבזה סובר כהאלפס דהוי תרי לגבי תלת. אלמא דסובר ג"כ דהוי רובא בכה"ג. דא"ל דטעמו דהרמב"ם הוא רק משום דהלכה כר' ינאי דמכש"כ דהוי הלכתא כוותיה לגבי שמואל ורבה בב"ח וז"ב א"כ הרי לנו חמשה עדים נאמנים הלא המה הרב אלפסי והרמב"ם והרשב"א והרא"ש והר"ן דהוי רובא בכה"ג וכן מבואר מדברי הב"י ביו"ד סי' כ"ט עיי"ש
(טז) ואף לפי מה דתירץ שם הב"י לקושית הר"ן והרשב"א על הרי"ף דפסק להחמיר כשמואל הלא אין זה מוציא מידי ספק כיון שכל אחד תופס מקום מיוחד ואינו בדין להכשיר עד שיתקיימו דברי כולם ותירץ דהרי"ף מפרש דר' ינאי ורבה בב"ח עודו לשמואל דסגי בע"פ כל השדרה רק דר' ינאי סבר דעל טבורו נמי מהני ורבה בב"ח סבר דבראשי פרקים נמי סגי ושמואל הוא המחמיר וסובר דלא סגי רק בע"פ כל השדרה עכ"ד הב"י ולפ"ז לכאורה לא מוכח כלל מהרי"ף ז"ל דהא ר' ינאי ורבה בב"ח מודו לשמואל לכך הוי רובא לגבי רב ור' יוחנן אבל ז"א דמה בכך דמודו בהיתר דמהני השיור בע"פ כל השדרה דהא רב ור' יוחנן ג"כ סברי כך דהא סברו דשיור מהני בכל מקום לבד מעור בית הפרסות לרב אלא צריך לצרף אותן לאיסור ובזה אינן שווין דשמואל אוסר כשלא נשאר ע"פ כל השדרה והם מתירין אם כשאר על הטבור לר' ינאי או על ראשי פרקים לרבה בב"ח וכן ר' ינאי ורבה בב"ח אינן שוין דר' ינאי אוסר כשלא נשאר ע"פ כל השדרה ועל הטבור ורבה בב"ח מתיר אם נשאר על ר"פ אלא ע"כ צ"ל דעכ"פ שוין בזה דבעי מקום מיוחד אף דלכל אחד מעכב מקום אחר מ"מ מצטרפין לרובא וז"ב מאד לכל מעיין בצדק. וכן מבואר להדיא מלשון הרי"ף ז"ל שכתב וז"ל וכיון דשמואל ור' יוחנן ור' ינאי כולהו סבירא להו דלאו כל העור מציל רק מקום מיוחד כו' עכ"ל ועוד הא רשב"א ור"ן דלא פירשו כהב"י דא"כ לא הוי קשיא להו ולא מידי על הרי"ף ואעפ"כ הסכימו להורות דלא כרב ור' יוחנן כי לחומרא כהני תלתא אמוראי וכהרמב"ם ז"ל והיינו מטעם של הרי"ף ז"ל דהוי רוב נגד רב ור' יוחנן אלמא דהוי רוב בכה"ג וכן מוכח מהרמב"ם ז"ל גופי' דהא הוא ז"ל ודאי דלא מפרש כמו שפירש הב"י לדעת הרי"ף דאל"כ הוי פסק סק כשמואל לחוד דהא כולהו מודו דסגי בעל פני השדרה לבד אעפ"כ סובר דהוי רוב נגד רב ור' יוחנן כמ"ש וכל זה ברור בס"ד. (יז) אחרי שובי ניחמתי דיש לדחות הראי' הלזו מהרי"ף והרמב"ם והרא"ש והרשב"א והר"ן והב"י בשמעתא דגלודה די"ל דשאני הכא דעכ"פ בזה דאין השיור מועיל בשאר מקומות חוץ מהני שלשה מקומות אית להו מחד טעמא דסבירא להו דאינו מועיל להעלות ארוכה ככל וא"כ שוין המה בזה בדין ובטעם משא"כ היכא דכל א' אומר טעם מיוחד:
(יח) והנה לכאורה יש להוכיח מכאן איפכא דהא קשה על הרי"ף וכל הפוסקים לבד מהרא"ש כיון דאזלי בתר רוב דיעות בהאי דינא דגלוד' א"כ ה"ל להכשיר בנשאר רק באחד מהני שלשה מקומות דשמואל ור' ינאי ורבה בב"ח על דרך משל דאם נשאר על הטבור א"כ הרי ר' ינאי ורב ור' יוחנן מכשירין דהא לר' ינאי מציל על הטבור ולר' יוחנן ולרב לא גרע משאר העור דמציל וא"כ ה"ל רבים לגבי שמואל ורבה בב"ח. ועוד דהלא ודאי אין הלכה כשמואל ורבב"ח נגד רב ור' יוחנן כמבואר בהרי"ף שם ובב"י והוא פשוט וברור ומכש"כ בהצטרף ר' ינאי עמהם ועוד הלא כל חילי' דהרי"ף דלא למפסק כרב ור' יוחנן משום דר' ינאי הוא בהדי רבב"ח ושמואל וא"כ בנד"ד דר' ינאי הוא בהדי רב ור' יוחנן א"כ בודאי ראוי להכשיר וכן אם נשתייר רק בר"פ א"כ ג"כ ראוי להכשיר דהא כשר כרבב"ח ורב ור' יוחנן והוי להו רבים לגבי שמואל ור' ינאי או ר' אלעזר בר' ינאי וכן אם נשתייר על פני כל השדרה אף אם נפרש כהרשב"א והר"ן דכל אחד בעי מקום אחר ולא סברו ר' ינאי או ר' אלעזר בר' ינאי ורבה בב"ח כשמואל מ"מ כיון דכשר לשמואל ורב ור' יוחנן הו"ל רבים. והכה לכאורה מסכימין מטעם אחד דכולהו ר"ל רב ור' יוחנן ור' ינאי ס"ל דעור שעל מקום טבורו מעלה ארוכה ומה בכך דרב ור' יוחנן סברי דגם בשאר העור מעלה ארוכה מ"מ בהאי עור מחד טעמא מכשירין ומיהו י"ל דלא מיקרי מחד טעמא דהא טעם דר' ינאי הוא דמקום זה מהעור גורם הצלה וטעמא דרב ור' יוחנן הוא משום דכל עור מציל באיזה מקום שיהיה וגם זה כאחד מהם ואינו דומה למ"ש לעיל בסי' י"ז דשם הוי מחד טעם ממש דכולהו סבירא להו בשאר העור חוץ משלשה מקומות שאינו מעלה ארוכה ולא נחלקו רק במקומות המיוחדים אבל זה דוחק גדול דודאי דהוי מחד טעם דלדברי כולם עור זה ומעלה ארוכה דלרב ור' יוחנן בכלל מאתים מנה הוא ומה לי בזה דסברי גם בשאר עור דמציל ועוד אף אם נימא דלא מיקרי מחד טעמא הלא מוכח בראי' ברורה מהש"ס דחולין והוא ראיה שאין אחרי' תש בה דהוי רבים בכה"ג וחפשתי בכל הפוס' ובכל המפורשים ראשונים ואחרונים ולא ראיתי מי שהרגיש בזה ואין לומר משום דבטלי דעת רב ור' יוחנן דלא בעי מקום מיוחד משום דהוי תרי לגבי תלת דבעי מקום מיוחד לכך לא מצרפינן לדעתם לחד מהני תלתא דכבר בטלה דעתם דהרי ר"ש נמי הוי יחיד לגבי רבים לבני פלוגתי' דסברי דם שחיטה מכשיר וגם ר' ור' חי' גופא סברי דם שחיטה מכשיר והוי רבים לגבי' אעפ"כ מצרפינן לי' לדר' חי' כיון דבהאי דינא דסובר כר' חי' בגוף הדין לא אשכחן דרבנן פליגי עלי' דר' מאיר חזר בו כמבואר בגמ' שם דף נ"ה ע"ב ע"ש וכן לא מצרפינן תנא דבי ר' ישמעאל דאומר בר"פ א"ט דף מ"ב ע"ב סבר לה כר' מאיר בגלודה דהא מסקינן שם מ"ג ע"א אלא הנך תרתי דאפקת לא תיפוק ע"ש אבל רב ור' יוחנן ודאי דמצטרפי ועוד קשה על הרי"ף והרמב"ם והר"ן דעכ"פ בנשתייר על טבורו ובר"פ דכשר לר' ינאי ולרבה בב"ח א"כ הוי בהני תלתא אמוראי גופי' תרי לגבי חד ר' ינאי ורבה בב"ח לגבי שמואל הו"ל להכשיר ולכאורה מוכח מזה דסברו דלא מצטרפין למהוי רובא אם אינם מצטרפין מטעם אחד וכאן ודאי לא הוי מטעם אחד דהא ר' ינאי מכשיר מטעם שיור שעל טבורו ורבב"ח מכשיר מטעם שיור שעל ר"פ. מיהו לא ידעתי מה יענו ביום שידובר בהם הגמ' דחולין הנ"ל וגם הלא בדיינים ודאי דהוי רבים אם אינם מסכימים מטעם אחד ואין שום טעם לחלק בין דיינים ובין אם מורין הדין ע"פ רוב מחכמים הקודמים וכמ"ש לעיל בסי' ט' ובסי' י"ב:
(יט) ומיהו כד דייקינן שפיר יש ליתן טעם לחלק ביניהם דבשלומא בדיינים שבא נידון א' לפניהם ורבים מסכימים עליו להתיר אף שאין מסכימין מטעם אחד אין אנו משגיחין על הטעם ככל רק כיון שהנידון ההוא מותר עפ"י רבים מתירין אותו דהתורה אמרה אחרי רבים להטות ולא חילק בין אם אמרו מטעם אחד או לא אבל בנידון שבא לפנינו ואנו דנין בה ע"פ התורה אשר יורונו החכמים שקדמונו איך נימא דרוב החכמים מתירין הלא נידון זה וע"ד משל בהמה זו לא הי' לפניהם כלל ולא דברו בה כלום וע"כ לא נדע דעתם רק ע"פ טעמם וכיון שחלוקין בטעמם איך מצטרפין דאם דל טעמם מכאן אין אנו יודעים דעתם כלל על דרך משל אם גלודה בא לפני שלשה חכמים ויש לה שיור על ר"פ וגם על הטבור וא' מהדיינים אומר שאסורה ושנים מתירין אותה ואחד נותן טעם לדבריו משום דשיור שעל הטבור מציל הרי אף שהטעמים חלוקים מ"מ שנים אומרים שבהמה זו מותרת אבל כשאנו דנין על הבהמה הנ"ל ע"פ דעת אמוראי קמאי איך נימא הרי ר' ינאי ורבה בב"ח מתירין את הבהמה זו וכי לפניהם הובאה או דברו בה כלום רק צ"ל הלא לדברי ר' ינאי דאמר שיור שעל הטבור מציל א"כ ממילא דהבהמה זו מותרת ולרבה בב"ח דאמר שיור שעל מציל ג"כ הבהמה זו מותרת א"כ עיקר הצירוף שאנו מצרפין אותן הוא רק ע"פ הטעמים וא"כ איך מצרפינן להו כיון שהם חלוקין ולא קרב זה אל זה והיא סברא נחמדה בס"ד:
(כ) ועוד יש ליתן טעם לשבח לחלק ביניהם דבשלמא בדיינים שיושבים על איזה נידון לדון או להורות בו שפיר הולכין אחרי הרבים אף שאין מסכימין מטעם א' דהתורה נתנה להם רשות לחתוך כל כלל ופרט ע"פ דעתם ע"פ התורה אל השופט אשר יהיה בימים ההם כתיב שאין לך אלא שופט שבימיך והתורה אמרה שילך בהן אחר הרוב ולא חילקה בין אם מסכימין מטעם אחד או לא לכך אזלינן בתרייהו בכל ענין שכך הוא מצות התורה אבל בהפוסקים שהורו לדורות בזו לא שייך אחרי רבים להטות דאל השופט אשר יהיה בימים ההם כתיב ולא עליהם הטילה התורה הפס"ד לדורות דניזל בהם בתר רבים יש לומר שמשום זה הטעם רשות ביד ב"ד שלאחריהם לחלוק עליהם ולקבוע הלכה כמיעוט נגד הרוב אם חריפא סכיניהו לחתוך ולהכריע בשיקול דעתם ע"פ התורה כדתנן בעדיות ולמה נשנו דברי יחיד בין המרובים לבטלה שאם יבוא ב"ד שלאחריהם יסמוך עליהם ופירשו הראב"ד והרמב"ם בה' ממרים דיש רשות ביד ב"ד לקבוע הלכה אפילו כיחיד במקום רבים ע"כ ועיין בתומים בקת"כ סימן קכ"ג קכ"ד שכתב שמשום זה דהדין הוא דיכול הב"ד לקבוע הלכה בשיקול דעתם אפילו כיחיד נגד רבים בכת הקודמין משום הכי מהני תפיסה כנגד רוב הפוסקים רק אח"כ דחה האי דינא דתפיסה ע"ש. (נ"ל דהיינו כמ"ש בסי' ט') רק הא דאזלינן בתר רוב פוסקי' דאין בידינו להכריע ואל מי מקדושים נפנה ע"כ אנו אומרים שאין אנו יודעין מי מהם כוון אל האמת האוסרין או המתירין או המטמאין או המטהרין או המחייבין או המזכין ע"כ ראוי לומר דודאי הרוב כוונו אל האמת כיון דהרוב כוונו על דבר א' ואל דעת אחד ודאי דכך הוא האמת וכך הוא הכרעת דעתינו דודאי יותר ראוי לומר דהרוב כוונו אל האמת ממה דנימא דהמיעוט כוונו אל האמת וא"כ נפסק הדין ע"פ הכרעתינו כמו שציותה התורה ואל השופט אשר יהיה בימים ההם כנ"ל ברור וא"כ לפ"ז סמכינן דהא דמטין ע"פ רוב הפוסקים הוא רק משום דהדעת נותן יותר דהם כוונו להאמת א"כ לפ"ז דעת לנבון נקל דהיינו דוקא כשמסכימין מטעם אחד דאז הדעת נותן דהאמת אתם משא"כ כשכל אחר אומר טעם אחר שוב אין כאן הכרעת הדעת דהם כוונו אל האמת דהא לא הסכימו לטעם אחד. ואין כאן טעם א' שיהיו מסכימין עליו הרוב דיהיה הכרעת דעתינו משום זה דהוא אמיתי ועל כל טעם וטעם נוכל לומר שאינו אמיתי ושמא כולם אינם אמת דהא אין בהם גם אחד שיהיה מוסכם מהרוב וכיון דהטעמים אינם אמיתיים ממילא דהדין אינו אמת משא"כ בדיינים דכך ציותה התורה למיזל בהו בתר רבים בכ"ע וגם זה סברא נחמדת בעזה"י.
[כא] ולפ"ז היה מקום לומר דבדיני ממונות גם בדיינים לא אזלינן בתר רוב אם אינם מסכימין מטעם אחד דהא כתב שם בתומים לחלק בין הא דאמרינן אין הולכין בממון אחר הרוב ובין הא דאזלינן בתר רוב דיינים דזה אינו דבשלמא בשאר רוב כמו דיש רוב דזבני לרדי' ומיעוט לשחיטה שניהם אמת דרוב קונים לחרישה ומיעוט לשחיטה וא"כ אין הולכין בממון אחר הרוב דאולי הוא מהמיעוט דהא ישנו מיעוט בעולם שקונים לשחיטה ואם אתה תדין על כולם לרדי' א"כ אתה עושה עול בדין דהא ישנו באמת אנשים הקונים לשחיטה אבל הדיינים המחולקי' בדין שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי דאחד מהם טועה ויש כאן שקר ואמת ויותר מסתבר דיחיד טועה משנימא דרבים טועין וא"כ דהמזכה טועה בדין איך נימא בד"מ לילך אתר מיעוט וכי נלך בתר שיקרא ח"ו עכ"ל וא"כ לפ"ז נוכל לומר דבשלמא באו"ה דאזלינן בי' בתר רובא שפיר דאף אם הדיינים אינם מסכימין מטעם א' מצות התורה כך הוא למיזל בתר רובא אבל בדיני ממונות דאין הולכין אחר הרוב וכל עקרו של הא דאזלינן בדיינים בתר רוב הוא רק מטעם הנ"ל דודאי ראוי לומר דהאמת הוא עם הרוב א"כ י"ל שפיר לפ"ז דדוקא כשמסכימין מטעם א' הוא דהדעת נותן דהאמת אתם כיון דהרוב כוונו לדעת אחת ודאי המיעוט טעו משא"כ היכא דחלוקין בטעמיהן שאין כאן טעם א' שיהיו הרוב מסכימין עליו א"כ אין כאן הכרעת דעת דהמיעוט טעו א"כ הדרינן לכללן שאין הולכין בממון אחר הרוב כנ"ל ברור:
(כב) אבל זה אינו דודאי גם בד"מ מצות התורה היא אחרי רבים להטות כמבואר בסנהדרין דף ג' ע"ב לא מבעי' לר' יונתן דיליף הא דד"מ בשלשה משום דאין ב"ד שקול דבעינן ב"ד נוטה אלמא דסובר דאחרי רבים להטות קאי ג"כ על ד"מ וכן לרבנן דר"י ולר"י דמפרש שם דמודו בשאר ב"ד דבעינן ב"ד נוטה והיינו ג"כ בד"מ כמבואר שם בגמ' משמע דכולהו ס"ל דאחרי רבים להטות קאי ג"כ על דיני ממונות אלא אפילו לר' יאשי' דסובר דלא בעינן ב"ד נוטה בשום ב"ד רק בד"נ. ומוקים לקרא בד"נ הטעם כמה שכתב שם רש"י בד"ה בדיני נפשות או כמ"ש התוס' בד"ה מוקים לה בד"נ ע"ש מ"מ אמר בגמרא דאית לי' אחרי רבים להטות בדיני ממונות דמייתי לה מק"ו מדיני נפשות ע"ש א"כ הוי מצות התורה גם בדיני ממונות וממילא שאין לחלק כלל בין אם מסכימין מטעם א' או לא כמו שאין מחלקין בד"נ ובשאר דינים וזה ברור. (כג) וא"ל דא"כ כשאר הקושי' מהא דאין הולכין בממון אחר הרוב דהא לא שייך תירוץ התומים כיון דהמיעוט ודאי טעי איך נילך בתר שקרא דהא אף במקום דלא הוי ידים מוכיחות דטעו המיעוט אזלינן בתר רובא כמ"ש דשערי התירוצים לא ננעלו וי"ל בזה כמה וכמה תירוצים חדא דהרי כתבו שם התוס' בסנהדרין ג' ע"ב דיה דיני ממונות לא כש"כ דהא רובא דזבני לרדיא לא חשיב כהנך רובא הלכך לא סמכינן אהך רובא בדיני ממונות עכ"ל משמע להדיא דברוב גמור הולכין אחריו בד"מ ורוב הדיינים ודאי רוב גמור הוא ומצות התורה עלייהו אחרי רבים להטות. וכן מסיק בתומים שם להלכה כדעת התוס' דסנהדרין הנ"ל דרוב גמור הולכין אחריו בממון ועוד יש לומר דגם אם אין כאן הכרעה דהמיעוט טעו מ"מ יש לחלק כמ"ש התומים דברוב דזבני לרדיא הרי המיעוט דזבני לשחיטה ודאי במציאות ואם נדון על הכל דזבני לרדיא יש כאן עול בדין דהא ודאי יש אנשים דקונים לשחיטה וא"כ על כל א' איכא למימר שמא מהן הוא והממע"ה ואוקי ממונא בחזקת מרא אבל בדיינים שנחלקו אזלינן שפיר בתר רובא די"ל דדברי המיעוט דחוין המה וטעו ואף דלא מכרעה מ"מ כיון די"ל כך ואין ודאי שיש מציאות לדבריהם שייך שפיר לומר דאזלינן אחר רוב כמצות התורה אחרי רבים להטות ועוד יש לומר כיון שאין מציאות ודאי להמיעוט אזי ודאי דחוין המה דכבר דחה אותן התורה באמרה אחרי רבים להטות ודוק ועוד י"ל כמ"ש התומים שם לעיל דלהרוב הדבר ברור בלי ספק והם המוציאין דהם עיקר ב"ד משא"כ בשאר רוב דאינו ברור לב"ד וכבר הבאתי דבריו לעיל בסי' י"ג ע"ש.
[כד] וגם אני אענה חלקי ליישב הקושיא הנ"ל על הא דקי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב הלא אזלינן בתר רוב בדייני' והנה דברי התוס' בב"ק פרק המניח דף כ"ז ע"ב ד"ה קמ"ל כו' דהקשו מ"ט אין הולכין בממון אחר הרוב ליתי בק"ו מדיני נפשות כדאמרינן בסנהדרין דף ג' כו ואף ברובא דליתא קמן אזלינן בד"נ בתר רובא כו' ותירצו וז"ל ויש לומר דהתם גבי דיינים שאני דחשיב מיעוט דידהו כמי שאינו וליכא למימר התם אוקי ממונא בחזקת מרי' דהא ב"ד מפקי מיני' אבל גבי שאר עמון דאיכא מיעוט וחזקה לא אזלי' בתר רובא עכ"ל הרי כתבו דלא ילפינן מדיני נפשות בק"ו רק בדיינים אבל בשאר רוב לא ילפינן דאיכא מיעוט וחזקה דאוקי ממונא בחזקת מרי' והנה תירוצם תמוה מאד דמ"ש מיעוט זה דאמרי' דהוי כמו שאינו משאר מיעוטים ועיין בתומים שם בקת"כ סי' קכ"ג קכ"ד מה שתמה על תירוצם הנ"ל וכתב דמהר"א ששון נתקשה בדברי התוס' הנ"ל ולא ירד לכוונתם ועיין מה שתירץ בתומים על קושיתם וכתב דיש לכוון זה בתירוצם הנ"ל והנה גם אני אענה חלקי ליישב קושית התוס' הנ"ל וג"כ יש לכוון תירוץ זה בתירוץ של התוס' הנ"ל:
וממילא (כה) יתיישבו עוד כמה קושיות עצומות וחזקות א' דקשה לי אהא דמקשה התוספות בחולין דף י"א ע"א שם בגמרא דהקשה מנ"ל דאזלינן בתר רובא והקשה התוס' הא רובא וחזקה רובא עדיף ולחזקה כבר יש לו לימוד ע"כ קושי' התוס' וכוונת' אם כן רובא לילף מחזקה בק"ו דסברא דהא איכא למימר עמון יוכיח דאין הולכין בו אחר הרוב ולאחר חזקה הולכין בו כמו דאשכחן בכמה מקומות. והן אמת די"ל בפשוט דהתוס' דחולין שם סברי בשיטתם בסנהדרין דרוב מעלי' הולכים אחריו גם בממון. מיהו למה שאבאר יתיישב בס"ד גם לשיטת התוס' בהמניח ואגב נבאר קושי' התוס' הנ"ל ליישב מה דתמוה לי טובא בקושייתם הנ"ל בל"ז דהא בקושי' התוס' הנ"ל יש לפידים בתוך הכדים וקול ושוברו עמו דבדברי הקושי' עצמה מתורצת היא ולק"מ דסברת התוס' בקושייתם כיון דחזינן בכמה מקומות דרוב מנגד כחזקה ואזלינן בתר רובא ודחינן החזקה מקמי' אלמא עדיף מהחזקה מסברא א"כ מה מקשה מכלן הא הוי כש"כ מחזקה והוי ק"ו דסברא ע"כ ביאור קושי' התוס' וקשה דהוא הנותנת דכיון דקי"ל רובא עדיף מחזקה דהיכא דהחזקה מנגד להרוב דחינן להחזקה ואזלינן בתר רובא לכך ליכא למימר דהא דאזלינן בתר רוב הוא רק משום דילפינן מחזקה מק"ו דא"כ איך קיי"ל דרובא עדיף מחזקה כשהרוב מנגד לחזקה הלא דיו לבא מן הדין להיות כנידון והוא קושי' עצומה על התוס' ונ"ל דסברות התוס' הי' דזה דומה כמ"ש התוס' בקידושין דף יו"ד ע"ב דדריש שם בגמ' דארוסה בת ישראל לכהן אוכלת בתרומה בק"ו משפחה כנענית עיי"ש והקשו התוס' דנימא דיו אסוף דינא כו' עיי"ש ותירצו בשם רבינו שמשון מקוצי דלא אמרינן דיו אלא היכא דבעי לומר דין חדש כו' אבל הכא דרחמנא אמר קנין כסף אוכל ואין אני צריך ללמוד מהק"ו אלא מהו קנין כסף עכ"ל התוס' שם פירוש דרחמנא אמר קנין כספו יאכל ואינו ידוע אם המתקדשת בכסף בכלל ואתא הק"ו רק לאגלוי דהוי בכלל ובזה לא אמרינן דיו דלבתר דאיכא ק"ו ילפינן מקרא והק"ו לא הוי רק גלוי מלתא בעלמא ע"כ א"כ ה"נ סבר התוס' דהא כתיב אחרי רבים להטות רק די"ל דילמא דוקא ברובא דאיתא קמן כמו שהקשה הגמ' וא"כ כיון דאיכא ק"ו דראוי לילך גם בתר רובא דליכא קמן איגלי מילתא דאין לחלק בין רובא דאיתא קמן לבין רובא דליתא קמן ובכול' אמרה תורה למיזל בתר רובא א"כ לבתר דאיכא ק"ו ילפינן מהא והק"ו לא הוי רק גילוי מלתא בעלמא ולא אמרינן דיו כנ"ל בדעת התוס'.
[כו] ואשובה לענין ראשון ליישב קושייתי על התוס' הנ"ל דנימא ממון יוכיח וגם ליישב קושית התוס' בריש המניח ובסנהדרין דף ג' ע"ב וגם נתרץ קושי' התוס' ביומא דף ע"ה ע"א שם גמרא להחזיר לו אבדתו ע"ש בתוס' ד"ה להחזיר לו אבדתו שהקשו הא סבירא ליה לשמואל אין הולכין בממון אחר הרוב בהקדים מה דקשה לי על הרא"ש ז"ל בחולין דף י"ב דהביא בשם ר"ת דאף דלא קיי"ל כר' מאיר דחייש למיעוטא מ"מ היכא דאיכא חזקה בהדה חיישינן למיעוטא להחמיר דהא דסמכינן ארוב מצוין אצל שחיטות מומחין הן ולא אמרינן סמוך מיעוטא דאין מומחין לחזקה דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת ואיתרע לה רובא משום דמיעוטא דאין מומחין לא שכיח ואפילו ר' מאיר דחייש למיעוט דנא שכיח לא חייש עכ"ל הרא"ש ז"ל ותמיה לי טובא הא שם בגמרא דף י"ב ע"א איתא מי שאבדו לו גדייו ומצאן שחוטין דמותרין רק כשמצאן במקום שדרך להטיל נבילות שם אז אסור וגם התוס' מביא בשם התוספתא ה"ה נגנבו ומבואר בהדיא בגמ' בב"מ דף כ"ד ע"ב דבעינן רוב העיר ישראל וכ"ב הרא"ש בחולין שם וכתב עוד שם דבנגנבו בעינן רוב גנבי העיר ישראלים וכן מבואר שם בש"ע יו"ד סי' א' סעיף ד' וכן קיי"ל וקשה דבכאן נשאר הקושי' דנימא סמוך מיעוט דעכו"ם או מיעוט דגנבי עכו"ם לחזקה דבהמה בחי' בחזקת איסור עומדת ואיתרע לה רובא וכאן לא שייך תירוץ הרא"ש ז"ל דהוי מיעוטא דל"ש כיון דיש מיעוט עכו"ם בעיר או בנגנבו מיעוט גנבי עכו"ם איך הוי לא שכיח וכן קשה ג"כ על הריטב"א ז"ל בחידושיו לחולין בדף ג' ע"ב שתירץ ג"כ לקושי' הרא"ש הנ"ל איך סמכינן על רוב מצוין כו' נימא סמוך מיעוטא לחזקה תירץ דלא חשו למיעוט. אלא היכא שהמיעוט בודאי אסור דשחיטת עכו"ם נבלה אף אם שחט שפיר וכן קשה על הרא"ה ז"ל בספר בד"ה בה' שחיטה דף ז' ע"א דהוכיח דלאו דוקא רוב מצוין אלא כל המצוין אצל שחיטה מומחין הן דאי לא תימא הכי אלא רוב דוקא א"כ נימא סמוך מיעוט לחזקה ע"כ דבריו וקשה דמה יענה בהא דאבדו גדייו דמתירין ברוב העיר ישראל וכן בנגנבו ברוב גנבי העיר ישראל נימא סמוך מיעוטא דעכו"ם לחזקה וא"ל דכאן נמי יסבור הרא"ה דרוב לאו דוקא אלא בעינן כל העיר ישראל שזה דבר שאין לו שחר חדא דבשלמא ברוב מצוין שייך שפיר לומר אף דנקט רוב אשגרית לישן היא אבל באמת כל המצויין אצל שחיטה מומחין הן כע"ש הרא"ה ז"ל שם לפי שדבר מפורסם הוא בישראל שאבר מן החי אסור והנבלה אסורה ואין לה תקנה אלא בשחיטה הלכך אין אדם מישראל נזקק לה אלא א"כ יודע הלכות שחיטה עכ"ל א"כ שייך לומר כיון דידוע דודאי רק מומחין מצויין א"ש לכך לא דק הגמ' בלישנא ונקט רוב דהוא אשגרות לישן משא"כ ברוב ישראל אם צריכים להיות דוקא כולו ישראל ה"ל להגמ' לפרש ולא לומר רוב ישראל או רוב טבחי ישראל עיין שם בגמ' במס' ב"מ דף כ"ד ע"ב בעובדא דר' חנינא מצא גדי שחוט. ועוד דבשלמא ברוב מצוין אם נימא דכל מצוין ב"י דהא ודאי ראוי לסמוך דמומחה הוא ושייך שפיר לומר דרוב דנקט אשגרית לישן הוא ולא דק אבל בהאי דרוב ישראל דיש טעות בדין דבאמת אין להכשיר ברוב ישראל רק בכולו ישראל א"כ איך נימא דרוב דנקט אשגרית לישן הוא ולא דק הלא אמרינן כמה פעמים בש"ס אימר דאמרינן לא דק לחומרא לקולא מי אמרינן אלא ודאי דבאמת מתירין ברוב ישראל והדרא קושיתי נימא סמוך מיעוטא דעכו"ם לחזקה דבהמה בחי' בחזקת איסור עומדת והוא קושי' עצומה על הרא"ה ז"ל וכן קשה על הרשב"א ז"ל במשמרת הבית שם דף ז' ע"ב לחד תירוצא דמתרץ כעין תירוץ הריטב"א דכתב דלא אמרינן לנגד רוב מצוין אצל שחיטה סמוך מיעוטא לחזקה משום דהמקלקלין הוי מיעוטא דמיעוטא דגם בהמיעוט שאינן מומחין יש שאינן מקלקלים ע"כ דבריו. א"כ קשה ג"כ עליו כונו שהקשתי על הריטב"א והיא היא וקושיא עצומה וגדולה וחזקה היא על רבותינו ר"ת והרא"ש והריטב"א והרא"ה והרשב"א ז"ל אבל על שאר תירוצים דמתרץ שם לא קשה קושיא זו אבל על תירוץ זה סל הרשב"א וכן. על הרא"ש והריטב"א והרא"ה ודאי דהקושיא חזקה מאד:
(כז) ונראה לתרץ דהא מבואר מדברי הרא"ש שהבאתי דלא סמכינן מיעוטא לחזקה רק היכא דחייש ר' מאיר למיעוטא אבל מיעוטא דר' מאיר לא חייש לה גם אנו לא סמכינן לה לחזקה המ"ש גבי מיעוטא דל"ש ואפילו ר' מאיר למיעוט דל"ש לא חייש כו' ע"ש הרי כיון דר' מאיר לא חייש לה גם אנן לא סמכינן לחזקה ונ"ל הטעם דהא דאנן סמכינן מיעוט לחזקה הוא רק להחמיר ומדרבנן דהא מה"ת קיי"ל רובא וחזקה רובא עדיף והרי כיון דליכא רק רובא איכא מיעוט עם החזקה אעפ"כ אמרינן רובא עדיף אלא ודאי דהיינו לדידן רק חומרא דרבנן. וא"כ י"ל שפיר דאנן לא מחמרינן רק במיעוט חשיב דר' מאיר חייש לה אף בלא חזקה לכך גם אנן סמכינן לה לחזקה אבל במיעוט שאינו חשיב דגם ר' מאיר לא חייש לה גם אנן לא סמכינן לחזקה כנ"ל:
(כח) והנה שם בחולין דף י"א ע"א רובא דאיתא קמן כא קא מבעיא לן כי קמבעיא לן כגון קטן וקטנה פירש"י דפליגי ביה ר' מאיר ורבנן וקשה על רבנן דפליגי מכלן ע"כ משמע דברובא דאיתא קמן לא פליגי ומודה ר' מאיר דלא חיישינן למיעוט ועיין במס' בכורות דף י"ט ע"ב בתוס' ד"ה ברובא דאיתא קמן דכתבו בהדיא דר' מאיר לא פליג ברובא דאיתא קמן ועיין במס' יבמות דף קי"ט ע"א בתוס' ד"ה כגון ולפי דברי התוס' בבכורות אתי שפיר גם שם ביבמות דג"כ אמרינן דהוה מצי למימר וליטעמך וכמ"ש התוס' בכמה דוכתא בש"ס א"כ לפ"ז גם אכן לא סמכינן לחזקה רק בליתא קמן אבל ברוב דאיתא קמן דרוב חשוב הוא ודוחה להמיעוט ומשוי ליה כמאן דליתא לכ"ע ואף ר' מאיר לא חייש לה א"כ גם כן לא סמכינן לה לחזקה גם להחמיר כנ"ל ברור:
(כט) והנה הא דהביא הרא"ש ז"ל ראי' דאנן סמכינן מיעוט לחזקה להחמי' מרובא דבהמות אינם חולבות אלא א"כ יולדות רובא דליתא קמן הוא אבל ברובא דאיתא קמן כ"ל ברור דלא סמכינן מיעוט לחזקה אף להחמיר ולפ"ז יתיישב הכל בס"ד דמרוב מצוי' אצל שחיטה הקשו שפיר דנימא סמוך מיעוטא לחזקה דרובא דליתא קמן הוא אבל ורוב העיר ישראל או מרוב גנבי העיר ישראל לא קשה מידי דרובא דאיתא קמן הוא שיש לפנינו בעיר רוב ישראל ומיעוט עכו"ם או רוב גנבי ישראל ומיעוט גנבי עכו"ם א"כ בכה"ג לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה וא"כ אף דמה דתירצו ברוב מצוין לא שייכי כאן ברוב העיר ישראל או רוב גנבי העיר ישראל מ"מ אתי שפיר דברוב העיר ישראל או ברוב גנבי העיר ישראל אין כאן התחלת קושי' כנ"ל נכון בס"ד. והנה הקשה על דברי א' מתלמידי הלא בגבינות בית אונייקי במס' ע"ז ל"ד ע"ב דמקשה שם הש"ס מאי איריא רוב עגלים אפילו מיעוט כמי דהא ר"מ חייש למיעוט ע"ש והלא התם הוי רובא דאיתא קמן ע"כ קושייתו והשבתי לו דטעה בזה דהוא סבור דמה שהוא בעיר אחד הוי איתא קמן ומה שהוא לכל העולם הוי ליתא קמן אבל זה אינו דאטו בחדא מחתא מחתינהו דבאמת יש אף בעיר אחד מה דמיקרי ליתא קמן דאטו בכמות תליא מילתא בקביעי וקיימי תליא מילתא דמה דקביעי וקיימא לפנינו הוי רובא דאיתא קמן כמו תשע חניות וסנהדרין כמו דאמר בחולין דף י"א ע"ב רובא דאיתא קמן כגון ט' חניות וסנהדרין עיין בהשמטות סי' ח' וכמוהו רוב העיר ישראל דאנשי העיר קבועים לפנינו וכן ברוב גנבי העיר ישראל דקבועים בעיר לפנינו אבל בהמות ועגלים הנשחטים אשר עוברי' וחולפים בכל יום הכי אזלי והכי נינהו אחריני רק שדרכן של אותו העיר לשחוט רובן שלא לע"א ודאי הוי רובא דליתא קמן וזה פשוט וברור והנה אף שא"צ לראיה דהוא מושכל ראשון דגבינות בית אונייקי הוי רובא דליתא קמן מ"מ לרווחא דמלתא אביא ראי' לזה דהלא התוס' במס' בכורות דף כ' ע"א דיה ואי בעית אימא בין לקולא כו' הוכיחו דר"מ לא חייש למיעוט מדאו' מדלא גזר שאר מקומות אטו גבינות בית אונייקי כדגזר במס' ע"א דף מ' ע"ב בר"פ כל הצלמים שאר מקומות אטו מקומו שהיו נעבדים כולן פעם אחת בשנה אלא ודאי דגזר רובא אטו מיעוט הוא דרבנן לכך לא גזר שאר מקומות אטו בית אונייקי ע"כ דברי התוס' ואי אמרת דהא דבית אונייקי הוי רובא דאיתא קמן מה צריכין לראי' דהוי דרבנן והלא ודאי דליכא למימר כלל דפליג ברובא דאיתא קמן וחייש למיעוט מדאורייתא וכי פליג על הקרא דכתיב אחרי רבים להטות אלא ודאי דהוי רובא דליתא קמן לכך צריכין לראי' דלא חייש רק מדרבנן וז"ב ועד הלא כבר הבאתי לעיל דהתם בבכורות דף י"ט כתבו להדיא דר"מ לא פליג ברובא דאיתא קמן וא"כ קשה על התוס' מגבינות בית אונייקי אלא ע"כ כמ"ש דהוי רובא דליתא קמן וז"ב ואל תשיבני מהא דר"פ כל הצלמים דודאי הוי רובא דאיתא קמן שאר מקומות נגד מקומו של ר"מ ולכאורה היא קושיא עצומה על התוס' במס' בכורות דף י"ט שהבאתי מיהו לק"מ דהא דאמרינן דלא חייש למיעוטא ברובא דאיתא קמן היינו כגון ט' חניות דבנמצא הלך אחר הרוב ולא חיישינן שמא מן האסור הוא אבל כאן אין כאן חשש כלל בשאר מקומות דודאי אינן נעבדין רק כיון דבמקומו של ר"מ ודאי אסור גזר הא אטו הא דאי שרית בהא שרית נמי בהא וכדרך כל הגזירות שגזר היתר אטו איסורא רק חכמים דלא חיישי למיעוט בכל מקום א"כ המיעוט אינו חשוב אצלם למגזר אטו דידי' ואף דברוב דאיתא קמן לא חייש למיעוט היינו מהטעם שאבאר בסמוך בסי' ל' אבל לענין חשיבות מצד הסברא אין לחלק בין איתא קמן לליתא קמן לפי מה דקי"ל דאזלינן מן התורה בתר רובא גם בליתא קמן וכמו שאבאר באות ל' וא"כ כיון דחשיב המיעוט לר"מ בליתא קמן לחוש לו שמא הוא המיעוט א"כ גם באיתא קמן חשיב אצלו עכ"פ למגזר היכא דשייך למגזר והמיעוט בודאי אסור אבל לחוש ברובא דאיתא קמן שמא הוא מן המיעוט ודאי דלא חייש ומהטעם שאבאר בסמוך באות ל' וז"ב כשמש ועפ"ז הבנתי דברי התוס' במס' יבמות ר"פ האשה בתרא דף קי"ט ע"א בתוס' ר"ה כגון ט' חניות כו' ע"ש דתירוצם שם אין מובן כלל שכתבו התוס' וז"ל ושמא לאו דווקא נקט ט' חניות וסנהדרין אלא כגון מיעוטא דפליגי בחולין דף י"א ובפ"ז דף מ' עכ"ל התוס'. והנה דברי התוס' תמוהין המה מאד דהא בחולין דף י"א ליכא שם שום פלוגתא דפליגי ר' מאיר ורבנן רק קטן וקטנה ומ"ש ובע"ז דף מ' קשה דאם רצונם לומר דפליגי שם ברובא דאיתא קמן כמ"ש דהא שאר מקומות הוי רובא דאיתא קמן א"כ קשה אמאי לא נימא דפליג גם בט' חניות דמ"ש אנא ודאי דמש"ה סברת התוס' הוא דודאי לא פליג בט' חניות משום דרובא דאיתא קמן ודאי נלמד מאחרי רבים להטות וכמבואר בגמרא חולין י"א ע"א ובתוספות בכורות דף י"ט ע"ב שהבאתי אם כו קשה אמאי פליג שם ר' מאיר בע"ז דף מ' ברובא דאיתא קמן ודוחק לומר דהתוספת לא קאי בתירוצם הנ"ל רק על קושיא השנית היכא אשכחן דפליגי בט' חניות ועל זה תירצו דלאו דוקא נקט ט' חניות אלא דאשכחן דפליגי ברובא דאיתא קמן בע"ז דף מ' הדומה לט' חניות. אבל על קושייתם הראשונה לא תירצו כלום ואם נימא לפרש כן בתוס' אזי ודאי צ"ל כיון דקושי' ראשונה כשאר מעל ולא תירצו כלל ודאי צ"ל כמ"ש התוס' בבכורות ד"ה וליטעמך ע"ש בחולין י"א הוא ט"ס בלי ספק ואיזה תלמיד טועה הוסיף כן על דברי התוס' על הגליון מבחוץ והכניסו המעתיקים או המדפיסי' בפנים וז"ב מיהו למ"ש אתי שפיר דתירצו גם לקושיתם הראשונה במ"ש כגון במיעוט דפליגי בע"ז דף מ' ורצו לומר דשם פליג ר"מ ברוב דא"ק נגזור רוב אטו מיעוט דאסור בודאי שלא יבואו להתיר במקום האסור משום שיראו שמתירין בשאר מקומות ולא ידעו דבכאן אסורין משום שהם נעבדין פעם א' בשנה ואינו דומה לט' חניות דאין שם שייכות גזירה. כלל וא"כ הא דאמר בש"ס כגון ט' חניות וסנהדרין לאו דוקא דהא בהני גם ר"מ לא פליג אלא ר"ל רובא דא"ק הדומה לט' חניות וסנהדרין והוא הפירוש של הא דאמר ביבמות רובא דא"ק כגון ט' חניות ר"ל רובא דא"ק שהוא כגון ט' חניות כו' ודומה לו והיינו בהא דפליגי בע"ז דף דלא חשו רבנן אף למיעוט דאסור בודאי למגזר משום ליתא דידי' על הרוב משום שהתורה גילה שאין לחוש למיעוט בא"ק. משא"כ ר"מ דגזר בכה"ג אבל ברובא דל"ק דלא גילה התורה אולי גם רבנן לא אזלו בתר רובא כלל כן הפירוש של הקושי' שם ביבמות לפי התוס' הנ"ל והוא ברור כשמש בביאור התוספות הנ"ל:
ל ולכאורה קשה לי על דברי התוס' ביבמות שם ובבכורות דף י"ט דמבואר מדבריהם דודאי אין שום הוה אמינא לומר דר"מ פליג גם ברובא דקמן דאיך יחלוק על הקרא הלא כיון דהוכיחו התוס' בחולין י"ב ע"א ד"ה פסח וקדשי' ושם דף פ"ו ע"ב ד"ה סמוך מיעוט לחזקה דמס' בכורות דף כ' ע"א ד"ה ואב"א ובמס' יבמות דף קי"ט ע"א בד"ה מחוורתא דר"מ לא חייש למיעוט אלא מדרבנן ע"ש א"כ לפ"ז י"ל שפיר דגם ברובא דא"ק פליג ולא פליג אקרא דהא מדרבנן הוא דחייש. ואפשר לומר דהכי פירושו דבסנהדרין לא פליג דודאי דהולכין אחר הרוב דאין שום סברא לומר דיהי' סבור שאין הולכין מדרבנן אחר הרוב דא"כ לא יופסק דין הן בד"מ הן בד"נ לחיוב או באו"ה להקל עד שיסכימו כולם וזה רחוק מאד דר"מ יסבור כך אלא ודאי דלא פליג. א"כ גם בכל רוב דא"ק לא פליג דמ"ש דאין לומר דכוונ' התוס' בקושיתם רק על סנהדרין דא"כ איך כתבו בבכורות י"ט שם דיה וליטעמך דלפ"ז לא מצי לומר וליטעמך דהא יכול לומר דפליגי בשאר רובא דא"ק לבד מסנהדרין. אלא ודאי דאין לחלק בין סנהדרין לשאר רובא דא"ק. אלא ודאי צ"ל דהפירוש הוא כמ"ש. ומיהו כל זה איננו שוה לי דהא כתבו התוספת בהוכחתם וכי פליג אקרא וזו איכה הוכחה כמ"ש ועוד דודאי הוי י"ל לפי ההוה אמינא הנ"ל באמת לר"ת צריך שיסכימו כולם ואף שהוא רחוק שיסבור כך כיון דלא מצינו שום תנא דיסבור כן הלא באמת לפי המסקנא פליגי ברובא דל"ק. ועוד קשה לי דלפי האמת איך שייך כלל לחלק בין רובא דא"ק ובין רובא דל"ק דהא דמחלק הגמרא בחולין דף י"א בין רובא דא"ק ובין רובא דל"ק היינו דוקא מקודם שיש הוכחה מן התורה דאזלינן בתר רובא דל"ק וברובא דא"ק כתיב קרא אבל לבתר דמסיק שם שיש הוכח' מן התורה דאזלינן גם בתר רובא דל"ק. או שהוא הלכה למ"מ כמ"ש רש"י שם דף י"ב ע"ח ע"ש ואעפ"כ חייש ר"מ למיעוט מדרבנן א"כ מהיכי תיתי לא נימא דגם ברובא דא"ק חייש מדרבנן דמ"ש ובפרט למ"ש לעיל בסי' כ"ה דדעתי הוא כיון שיש הוכחה דאזלינן גם בתר רובא דל"ק ממילא ג"כ הוא אחרי רבים וכו' וי"ל דמכאן יש הוכחה רבה למ"ש הט"ז ביו"ד סי' קי"ז ס"ק א' וכ"כ בחו"מ סי' ב' דאין כח ביד חכמים לאסור דבר שפירשה התורה להתיר עכ"ד והרבה יש לי לפלפל בדברי הט"ז הנ"ל אלא שאין כאן מקומו ויתבאר אי"ה במקומו ולפענ"ד זהו יסוד של דברי התוס' במס' בכורות ובמס' יבמות דרובא דא"ק דמפורש בי' קרא דכל רובא דא"ק שוין המה א"כ אין יכולת ביד חכמים לאסור וא"כ קשה וכי יחלוק אקרא אבל רובא דל"ק אף אם יש בו הלכה למ"מ או הוכחות וממילא דג"כ נלמד מאחרי רבים כו' כמ"ש לעיל בסי' כ"ה מ"ע קרא מפורש לית בי' שיאמר דניזל בהו בתר רובא יש כח ביד חכמים לאסור ושפיר חייש מדרבנן כנ' ברור וא"כ אף אנן דחיישינן רק מדרבנן לסמוך לחזקה י"ל ג"כ דהיינו דווקא ברובא דל"ק אבל ברובא דא"ק דמפורש בתורה דניזל בתר רובא הוי מיעוטא כמאן דליתא ולא חיישינן לה אפילו להצטרף בהדי חזקה כנ"ל:
(לא) והנה נשאתי עיני וראיתי בדבר זה דלא אמרינן מדרבנן סמוך מיעוט לחזקה להחמיר ברובא דא"ק מפור' ברש"י במס' קדושין דף פ' ע"א בד"ה אם רוב שרצים כו' ע"ש ועיין בחידושי הרמב"ן ורשב"א ביבמות דף קי"ט ועיין במשמרת הבית בהל' שחיטה דף ז' ע"ב ודו"ק. ולפ"ז מיושב שפיר קושי' התוס' בסנהדרין דף ג' ע"ב ובב"ק ר"פ המניח דף כ"ז ע"ב דהא טעמא דאין הולכין בממון אחר הרוב הוא משום דאמרינן סמוך מיעוט לחזקה דאוקי ממונא בחזקת מרי' כמ"ש שם התוס' בהמניח לכו ברוב הדיינים דרובא דא"ק הוא לא אמרינן בי' סמוך מיעוט לחזקה ושפיר אזלינן בהו בתר רובא וכן מיושב ג"כ קושי' התוס' ביומא דף פ"ה דהתם מיירי ג"כ ברובא דא"ק ברוב העיר ישראל ע"כ אזלי, בי' בתר רוב גם בממון אבל ברובא דל"ק כגון בהא דמיעוט קונין לשחיטה ורוב לרידי' דודאי איכא אינשי דזבני להכי ולהכי רק רוב הקניות הוא לריד' וא"כ הוי רובא דל"ק עיין דף צ"ב ע"א וע"ב עיין שם ברשב"ם שכתב ורובא דשוורים לרידי' זבני וז"ב וגם הוא רק רוב דדרך עולם הוא כך דרוב הקניות הוא לרידי' והוי רובא דל"ק וכן מבואר מדברי התוס' סנהדרין ג' ע"ב דרובא דלרידי' הוי רובא דל"ק כתבו שם בד"ה דיני ממונות וכו' וז"ל ואין לומר דגם בד"נ כו' ור"ל לכך גם בד"מ אין הולכין שם אחר הרוב אלמא דהוי רוב דל"ק וזה ברור וכן בהא דריש המניח דרובא קרו לה לכדא כדא ולחביתא חביתא ואיכא דקרו לחביתא כדא כו' ג"כ הוי רובא דל"ק דהא אין ידוע לנו כלל מי ומי שקורין כך ומי ומי שקורין כך כמו שאין אנו יודעין בהאי מוכר משל מי הוא רק דזה ידוע דרוב המדברי' בלשון ב"א הוא כך אבל אין ניכר וידוע הרוב והמיעוט דמלתא דלא רמי הוא לידע לשון המדבר של כל א' וא' לכך הוי רובא דל"ק ואינו דומה לרוב ישראל דניכרי' וידועים וכן רוב גנבי. העיר ישראל ודאי אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן אם לא שהם ידועי' וז"ב ויש לכוון זה בתירוץ התוס' בר"פ המניח מ"ש דהתם גבי דיינים שאני דחשיב מיעוט דזהו כמי שאינו ר"ל כיון דמפורש בי' קרא אחרי רבים וכו' הוי המיעוט כמו שאינו כמ"ש וליכא למימר אוקי ממונא בחזקת מרי' דהא ב"ד מפקי מיני' ר"ל דרובא עדיף מחזקה וליכא מיעוט דליצטרף בהדי' דהא המיעוט הוי כמי שאינו לכך שפיר ילפינן בק"ו מדיני נפשות אבל גבי שאר ממון דאיכא מיעוט' וחזקה דהיינו ברובא דל"ק דהמיעוט מצטרף בהדי חזקה לא אזלי' בתר רובא כנ"ל ברור ביאור דברי התוס' והנה גם שם בסנהדרין רצו התוס' לומר דהא דאין הולכין בממון אחר הרוב הוא דוקא ברובא דל"ק כמ"ש שם. וא"ל דגם בד"נ כו' ור"ל כמ"ש להם גם בד"מ אין הולכין אחר הרוב רק ברובא דל"ק אבל ברובא דא"ק ודאי ילפינן מד"נ ולא הקשו ע"ז רק דמוכח דבד"נ אזלינן אחר הרוב גם ברוב דל"ק ודוק והשתא מיושב ג"כ קושיתי על התוספת בחולין י"א דנימא ממון יוכיח דהא מדאורייתא הולכין בממון אחר הרוב דהא טעמא הוי משום סמוך מיעוטא לחזקה והא דאמרינן סמוך מיעוט לחזק' הוא רק מדרבנן לרבנן דפליגי על ר"מ דקי"ל כוותיהו וכאן טרח הש"ס למצוא ילפותא מה"ת א"כ הקשה התוס' שפיר כנ"ל נכון.
ולכאורה מפורש הדבר ברשב"ם דף צ"ג ע"א בד"ה דהוא גופי' מוחזק כו' אבר בתר רובא דל"ק לא אזלינן עכ"ל משמע דבתר רובא דא"ק אזלינן גם בממון ואפשר לדחות. אבל העיקר כמ"ש ודוק ועיין בחלק התשובות אשר ני בסי' סמ"ך בדרך הראשון נתיב י"ט בעיקר הראשון דרכתי דרך אחר נאה ליישב הקושיות הנ"ל של התוס' דר"פ המניח וביומא דף פ"ד ע"ש ותמצא נחת ועיין עוד שם בדרך השלישי נתיב ב מה שפלפלתי בחכמ' ליישב קושי' רבינו ישעי' הזקן על הרמב"ם בהל' כחלות ספ"א שכתב קטן נוחל ומנחיל הלא אין הולכין בממון אחר הרוב ע"ש היוצא מזה דודאי מצות התורה גם בד"מ אחרי רבים להטות ובודאי בדיינים מטין אחר הרוב אף שאין מסכימי' מטעם א' גם בד"מ. ואם כי עדיין יכול המתעקש לומר דאמת הוא דמצות התורה גם בד"מ מאחרי רבים להטות אך מה בכך הלא מה"ת אזלי' בכל מקום בתר רובא רק דמדרבנן אין הולכין בממון אחר הרוב מטעם סמוך מיעוט כחזקה וא"כ גבי רוב דייני' נמי ראוי לומר כן מדרבנן ודלא כמ"ש רק דמש"ה אין אומרים כן ברוב דיינ' משום דאמרי' דהמיעוט כיון דהרוב מנגדם ודאי שקר בימינם משא"כ בשאר מיעוט דיש לו מציאו' באמת כסברת התומים וא"כ לפ"ז באין הרוב מסכימין מטעם א' דלא נתברר ביטול דברי המיעוט א"כ ראוי לומר עכ"פ מדרבנן ואין הולכין בממון אחר הרוב והראי' שהביא הש"ך בחו"מ סי' כ"ה ס"ק י"ט דאזלינן אחר הרוב אף שאין מסכימין מטעם א' בדיינים ס"פ חד"מ אין ראי' לפ"ז דשם איירי בד"כ. מיהו כבר הוכחתי בראיות ברורות מגמ' ופוסקי' דלא אמרי' סמוך מיעוט לחזקה ברובא דא"ק דודאי כן הוא דעת הרא"ש והריטב"א והרא"ה והרשב"א בחידושם למסכת יבמות קי"ט ופי' רש"י הנ"ל ועוד דהלא מוכח כן מהגמ' דב"מ בנמצא גבי שוחט דמותר משום שחיטה ברוב העיר ישראל ולא אמרי' סמוך מיעוט דעכו"ם לחזקה דבהמה בחיי' בח"א עומדת אלא ודאי כמ"ש דברובא דא"ק לא אמרינן סמוך מיעוט' לחזקה מה אית לך למימר דילמא העיקר כמו שרוצה לומר הרשב"א במשה"ב בהל' שחיטה שם וכן בחידושיו ליבמות דף קי"ט דלרבנן דפליגי על ר"מ לא אמרי' כלל סמוך מיעוטא לחזקה או דנימא כמ"ש הרשב"א במשה"ב שם דף ח' ע"א וכן בחידושיו למס' יבמות דלא אמרי' סמוך מיעוט' לחזקה רק כשאתה מסלק מן הרוב גופא אבל לא כשהוא בפ"ע כמו במיעוט מפילות דהא המיעוט הנ"ל הוא מהרוב דמתעברות מהן הרוב יולדות ומיעוט מפילות בזה אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה דהא המיעוט לקוח מן הרוב וממעיטו לכך מצטרף בהדי חזקה המנגדו אבל כשהמיעוט בפ"ע ואינו מן הרוב א"כ אינו ממעיטו והרוב בשלימות המיעוט המנגדו בטל לגבי' וכא מצטרף בהדי חזקה עכ"ד והנה אם תאמר כהתירוצים הנ"ל א"כ שוב ליכא למימר הטעם דאין הולכין בממון אחר הרוב הוא משום דאמרי' סמוך מיעוט' לחזקה לא מבעי' לתירוץ הראשון דהא לא אמרינן כלל סמוך מיעוט' לחזקה לרבנן דקי"ל כוותיהו אלא אפי' לתירוץ הב' הא בכולן המיעוט בפ"ע כמו דכל הקונים בהמות יש בהו רוב דזבני לרידי' ומיעוט לשחיטה וכן בכולן לכן צריך אתה לומר אחת משני פנים או שהטעם הוא דאין הולכין בממון אחר רוב הוא כמ"ש בחלק התשובות סי' א' בדרך הראשון נתיב י"ט בעיקר הראשון דהוא משום דאומר ברי לי היפך הרוב ע"ש ח"כ הרי ביארתי שם דלגבי דיינים היושבים על מדין אין יכול לומר ברי כי היפך דעתם והרוב הם העיקר ב"ד דהתורה אמרה אחרי רבים להטות וא"כ לפ"ז אין חילוק בין אם מסכימים מטעם א' או לא. או דנימא דכך קבלו חז"ל שלא לילך בממון אחר הרוב. וע"כ צ"ל דברוב דיינים לא הי' הקבלה לכך ילפי' מד"נ א"כ ג"כ אין לחלק בין מטעם אחד או לא וז"ב. והנה כשאר עוד מקום לומר כמ"ש הרשב"א במשמ' הבית דחזקה שמתעסקין בה לבטלה לא סמכינן לה למיעוט' וע"ש שכתב שם כן בשם רש"י דקדושין ובאמת ליתא כן ברש"י שלפנינו. ונראה שהוא ט"ס וצ"ל הרמב"ן דכעין זה כ' הרמב"ן בחידושיו במס' יבמו' דף קי"ט ליישב האי דקדושין פ"י יוחסין ודוק ונחזור לעניננו דאם נימ' כדעת רשב"א א"כ לפ"ז לא קשי' ג"כ הקושי' מנמצא גדי שחוט דמתירין ברוב ישראל מתעסקין לבטלה ע"י השחיטה כמ"ש שם. א"כ לפ"ז נ"ל לפרש פירוש מרווח יותר מכל הפירושים בתוס' דהמניח הנ"ל והוא דרוב דזבני לרידי' וכן הא דקרו לחבית כדא אין מתעסקין לבטלה להחזקה. משא"כ בדייני' הרי מתעסקין לבטלה שהם דנין לחייב או לזכות והיינו שכתבו התוספות וליכא למימר אוקי ממונא בחזקת מרי' דהא ב"ד הוא דמפקי מיני' וזה נכון מאד וא"כ אם נימא כן הרי בדיינים לא אמרינן סמוך מיעוט לחזקה וא"כ ממילא דאין חילוק בין אם מסכימים מטעם א' או לא ודוק. היוצא מזה דראיות ברורות יתנו עדיהן ויצדקו דגם בד"מ הולכין אחר הרוב בדיינים אף באין מסכימין מטעם א' ועוד אף בלא ראיות מהיכי תיתי לן לחדש דבר ולבדות מן הלב מה שלא נמצא בש"ס ופוסקים בלא ראי' פסוקה וברורה דהיכן מצינו דבעינן שיאמרו כולם מטעם א' כמ"ש הש"ך ובפרט למה שבארתי דמה"ת ודאי ד"מ וד"נ שוה רק דנימא דמדרבנן בעינן בד"מ שיהי' כולם מסכימים מטעם א' ודאי קשה איך לא אשתמיט בכל הש"ס ופוסקי' נכתוב חידוש גדול כזה. אלא ודאי דליתא ובפרט שליכא שום ראי' לזה דהא על זה דלא שייך כומר אין הולכים בממון אחר הרוב ברוב דייני' יש כמה וכמה טעמים וכבר בארתי בראיות ההיפך ע"כ ודאי דאזלינן בתר רוב דייני' אף אם אינם מסכימים מטעם א' ומינה אין לזוז:
(לב) והנה במ"ש ליישב קושיתי מאבדו גדייו ותרנגוליו דלא סמכינן מיעוט' דעכו"ם כחזקה דבהמה בחי' בח"א עומדת משום דהוי רובא דא"ק לכאורה תירוץ זה יתכן לפי עה שמובא דין זה בפוסקי' בנמצא בעיר באם הוא רוב ישראל דמותר דזה הוי רובא דא"ק דיושבי העיר קבועי' הם משא"כ בעובדא דגמרא ב"מ כ"ג ע"ב ר"ח מצא גדי שחוט בין טברי' לצפורי משמע דנמצא בשדה בדרך בין טברי' לצפורי ואמר שם דהתירו לו משום שחיטה משום דהוי רוב ישראל והשתא נחזי אנן איזה רוב הוי אי מעירות הסמוכין הוי רוב ישראל מה בכך הלא קי"ל רוב וקרוב הולכי' אחר הרוב וראוי לילך בתר רובא דעלמא. בשלמא בנמצא בעיר לק"מ כמ"ש הסמ"ע בחו"מ סי' רנ"ט ס"ק ו' באבידה שנמצא בעיר שרוב' עכו"ם רק שהמקו' שנמצ' שם עוברי' רוב ישראל דחייב להחזי' וה"ה להיפך דאם העיר רוב ישראל רק שהמקום שנמצ' שם הוא מקו' שעוברי רוב עכו"ם אינו חייב להחזיר והקשה דלמה לא נימא רוב וקרוב הולכין אחר הרוב דהיינו רוב העיר ותירץ דלא אמרינן כן אלא היכא דהקרוב אינו במקום שנמצא שם עצמו וצריכין לומר שבא לשם ממקום אחר ובזה מסתבר לומר שנתגלגלו לשם מרוב בני עמה עכ"ל ונראה לפרש דדוקא בלא נמצא באותו מקום עצמו המצוי שם דהיינו דלא נתברר מי ומי מצוי שם דניזל בתר קורבא שנמצא סמוך לאיזה מקום וכה"ג מיירי בעגלה ערופה בכהא אמרינן דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב אבל בנמצא באותו מקום עצמו אשר נתברר המצוי שם ודאי אזלינן בתר אותו מקום או משום דנימא דבתר קורבא כהאי אזלינן בנמצא בו עצמו רק בתר קורבא דסמוך לא אזלינן או דנימא דהיינו רוב ולא קרוב דעה לן ברובא דעלמא כיון שנתברר לן בודאי רוב המצוים באותו מקום וזה ברור מאד ועפ"ז נתיישב תמיהת הפליתי על הסמ"ע ביו"ד סימן א' בהא דאבדו גדייו ע"ש עיין בהשמטות סי' ט'. וא"כ לפ"ז בנמצא בעיר ל"ק דניזל בתר רובא דעלמא דהא נמצא בקרוב עצמו וגם בודאי רוב המצוין מאנשי העיר אבל בנמצא בשדה דהוא רק קרבא דסמוך א"כ ראוי למיזל בתר רובא דעלמא וע"כ צ"ל דאיירי בידעינן דבמקום שנמצא רוב עוברים ושבים המה רוב ישראל אף שהוא בדרך בשדה וז"ב וא"כ לפ"ז דלא מתירין רק מחמת עוברים ושבים הלא הוי רבא דל"ק דהא לא קביעי נינהו והני אזלי והני אחריני נינהו כמ"ש בגבינות בית אונייקי:
ומיהו אפשר כומר דאיירי דידעינן דכל המצוין שם הוא רק ממקומות הסמוכין והמצוין שם ממקומות אחרים הוא רק מיעוט' דמיעוטא דלא חיישינן להכלל לכ"ע כמבואר בש"ס יבמות שם ובכל הפוסקים ואין זה משום דאזלינן בתר קרוב רק דאין אחר הידיעה בודאי כלום כגון דידעינן שאותו דרך אינו כבושה רק למקומות הסמוכין ואין מצוין שם ממקומות אחרים והוי רוב ישראל משום דבמקומות הסמוכין הוי רוב העיר ישראל וא"כ הוי רובא דא"ק דהא יושבי העיר קבועין הם כנ"ל ולפ"ז יש לפקפק במ"ש הש"כ ביו"ד סי' א' ס"ק י"ז דמותר ברוב ישראל מצוין אפילו רוב העיר והשוק עכו"ם דבזה י"ל דאסור דמצוין הוי רובא דל"ק ואמרינן סמוך מיעוטא לחזקה מיהו נ"ל דכל דתלי במעשה שאין כראה כ"כ תמיד לפנינו או אין ניכר איך הוא הוי רובא דל"ק דאין העשי' כראה לפנינו תמיד כמו רובא דלריד' דתולה במעשה הקני' וגם אין ניכר בהקני' איך הוא. וכן בגבינות בית אונייקי דתולה במעשה השחיטה. וכן בקרי לכדא חביתא דתולה במבטא לא הוי רוב נראה וניכר אבל ברוב דתלי במנין אנשים דנראה לפנינו וניכר כמו ברוב דיינים וכן ברוב המצוין שהרוצה לראות רוב המצוין יש לראות במקום ההוא הוי רובא דא"ק כמו ברוב שרצים דכתב רש"י דהוי רובא דא"ק דהיינו ג"כ משום דבקל יכול הרואה לראות דבבית הזה מצוין שרצים יותר מצפרדעים וז"ב:
[לג] ונחזור לעניננו דיש סברא לחלק בין רוב דיינים ובין רוב הפוסקים כמ"ש בסי' י"ט וכ' אף די"ל כן מ"מ אינו מוכרח דודאי י"ל דאף שאנו מוכרחין לזכור טעמם מ"מ כיון שנודע ששניהם מסכימים לענין הדין מצרפינן להו וגם כן י"ל כיון שאין אנו יודעין להכריע על כן הדין הוא דאזלינן בתר רוב בדיעות הקדמונים כמו דאזלינן בכל התורה בתר רובא אז מצות התורה עלייהו אחרי רבים להטות וא"כ כיון דהוי רוב לענין הדין הוי שפיר רוב ובודאי כיון דיש להטות הסברא לכאן ולכאן ראיות ברורות יתנו עידיהן ויצדקו וכבר כתבתי דיש ראי' ברורה שאין עלי' תשובה מהש"ס דחולין דאזלינן בתר רובא בדיעות הקדמונים אף שאינם מסכימים מטעם אחד עיין בהשמטות סי' וא"ו ומינה אין לזוז. (לד) והא דקשה על הפוסקים בגלודה כמ"ש בסי' י"ג לכאורה עלה על רעיוני לומר דשם במס' חולין דבין לר"ש ובין לר"ח הדם שניתז על הדלעת ונתקנח איכו מכשיר הוי שפיר מסכימין לענין הדין דדם זה אינו מכשיר אף דהטעמים חלוקין אבל בגלודה דנשתייר על הטבור ועל ר"פ אף דבין לר' ינאי ובין לרבה בב"ח הבהמה כשרה מ"מ ר' ינאי סובר דשיור שעל הטבור מציל ורבב"ח סובר דשיור שעל ר"פ מציל ולא הוי מסכימין לענין הדין אבל זה אינו דמ"מ הבהמה כשרה לתרווייהו וגם מ"מ קושיא הראשונה שכתבתי שם לעיל בסי' י"ח לא מיתרצא דהא ודאי רב ור' יוחנן ור' ינאי מסכימין דשיור שעל הטבור מציל וזה הוי ג"כ מטעם אחד והנראה לי בזה דהא בלא זה קשה למה דתירץ הב"י ביו"ד סי' כ"ט לדברי הרי"ף דר' אלעזר מוסיף אדשמואל ואינו חולק עליו בדינו דהיינו דמודה לדשמואל דשיור שע"פ השדרה מציל רק שמוסיף דגם שיור שעל הטבור מציל וכן הוא דברי רבב"ח ע"ש בב"י ולפ"ז קשה דאם כן דהפירוש הוא בגמ' דדיעה בתרא מוסיף אקמייתא א"כ כשם דר' אלעזר בא' מוסיף אדשמואל כך מוסיף ג"כ אדרבה בב"ח ומודה לרבב"ח דשיור שבר"פ מציל דהא אתמר בגמ' בתר רבב"ח וא"כ לפ"ז בנשתייר על ר"פ לבד ראוי להכשיר כיון דר ינאי ורבב"ח מכשירין והוי רוב לגבי שמואל והוא קושי' עצומה מאד על הב"י ועל הרי"ף עיין בהשמטות סי' ב' ועוד קשה למה דתירץ הב"י לקושיא אחרת שעל הרי"ף מה דהקשו עליו הרא"ש והרשב"א דלמה לא פסק לגמרי כר' ינאי דהוא רבי' דר' יוחנן ותירץ דמספק' ליה להרי"ף אם נפסוק הלכתא כר' ינאי או דנימא דדל מהכא שמואל ורבב"ח דלית הלכתא כוותי' לנגד רב ור' יוחנן א"כ כשאר ר' ינאי יחיד לגבי רב ור' יוחנן ור"ל אף דהלכה כר' ינאי נגד ר' יוחנן וכ"ש לנגד רב י"ל דהיינו דוקא נגד א' מהן דלא הוי רוב נגדו אבל לא לנגד שניהם דהוי רוב נגדו לכך כיון דמספקא להרי"ף פסק להחמיר ע"כ דברי הב"י וקשה דמ"מ ה"ל למפסק כר' ינאי שעל הטבור מציל ממ"נ אם נימא דהלכה כר' ינאי משום דהוא רבי' דר' יוחנן והלכה כמותו לגבי ר' יוחנן וכ"ש לגבי רב ושמואל ורבה בב"ח כמו שמבואר כל זה בהרא"ש והרשב"א בחי' בחולין דף נ"ה ע"י א"כ הרי הלכה כמותו וחם נימא דדל מהכא רבב"ח ושמואל ונשאר ר' ינאי יחיד א"כ הרי הלכה כרב ור' יוחנן דשיור של כל מקום מציל וכ"ש שעל הטבור א"כ הרי שעל הטבור מציל ממ"נ מיהו קושיא זו יש לתרצה דג' ספיקות מספקא לי' להרי"ף אם נימא דהעיקר דהלכה כר ינאי דהיינו דכללי ההלכתות בפלוגתא דאמוראי הם אף ליחיד במקום רבים וכיון דהלכ' כר' ינאי לנגד ר' יוחנן כ"ש נגד רב דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן וכ"ש לנגד שמואל דשמואל ורב הלכה כרב באמוראי וגם שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן כדאיתא בעירובין פ' מי שהוציאוהו וכ"ש לנגד רבה בב"ח תלמידו של ר' יוחנן או נימא דכלל ההלכתא אינו רק נגד יחיד אבל לא ביחיד נגד רבים. וכפי זה י"ל ג"כ בתרין אנפין או דנימא דהלכה כהני תלתא אמוראי דבעי מקום מיוחד נגד רב וד' יוחנן ובהני אמוראי לא אמרינן דהלכה כר' ינאי דהוי א' במקום שנים דדל מהכא רבה בב"ח ושמואל דלית הלכת' כוותיהו לגבי רב ור' יוחנן ונשאר ר' ינאי יחיד והלכה כרב ור' יוחנן הלכך מספיקא עבדינן לחומרא דהלכה כהנך תלתא אמוראי ועבדינן כשמואל דמחמיר מכולהו כנ"ל לכאורה לפרש כוונת הב"י להרי"ף עיין בהשמטות סי' א'. ועוד קשה על מ"ש הב"י להרי"ף דאתיא למימר דדל מהכא שמואל ורבה בב"ח דלית הלכת' כוותיהו כנגד רב ור' יוחנן ונשאר ר' ינאי יחיד לגבי רב ור' יוחנן והנם כרב ור' יוחנן ע"כ דאיך אפשר לומר כן ממ"נ אם נימא דכללי ההלכה אף נגד רוב א"כ ראוי לומר הלכה כר' ינאי ואם נימא דאינו נגד רוב א"כ הרי ר' ינאי ושמואל ורבה בב"ח הם רוב נגד רב ור' יוחנן אף דלפי הכלל הלכה כרב ור' יוחנן נגד שמואל ורבה בב"ח הלא הכלל אינו נגד רוב דאם הכלל הוא גם נגד רוב הרי ראוי להיות הלכה כר' ינאי כמ"ש אלא צ"ל דאינו נגד רוב וא"כ הם רוב נגד רב ור' יוחנן וראוי להיות הלכה כמותם וכ"ש דאחד מהם ר' ינאי דהלכה כמותו נגד כל א' מהם דהיינו נגד רב או נגד ר' יוחנן רק שאתה אומר דלנגד שניהם אין הלכה כמותו משום דרבים הם. א"כ לפ"ז כיון דיש עמו שנים שמואל ורבה בב"ח הרי רבים אשר אתו ובודאי אין ראוי להיות הלכה כרב ור' יוחנן וא"כ ממ"נ אין הלכה כרב ור' יוחנן ואיך כתב הרי"ף דאיכא למימר הלכה כרב ור' יוחנן ואין כומר דהרי"ף מסופק דילמא לא מצטרפי ר' ינאי ושמואל ורבה בב"ח למהוי תלתא משום דכי אתא רב ור' יוחנן דהוי בתר ר' ינאי וחלקו עליו הרי בטלה דעתו משום דיחיד הוא לגבייהו וכיון דכבר נדחה דברי ר' ינאי ממילא במה דנחלק שמואל ורבה בב"ח על רב ור' יוחנן הלכה כרב ור' יוחנן הוא דדילמא שמואל ורב ורבה בב"ח ור' יוחנן נחלקו בזמן א' דהא בדור אחד הוי א"כ לא בטלו דברי ר' ינאי כלל במה דבעי מקום מיוחד דכשחלקו עליו רב ור' יוחנן כבר הסכימו שמואל ורבה בב"ח עמו בהא וא"כ הרי רבים אשר אתו ועוד קשה דאף דכבר רבו על ר' ינאי רב ור' יוחנן מ"מ ראוי לצרף דעתו אח"כ כמו דמצרפינן שם בחולין דעת ר' שמעון אף דרבנן פליגי עלי' ובטלו דעתו וכמ"ש לעיל בסימן י"ח ומיהו קושיא זו יש ליישב ולומר דדוקא שם מצרפינן דברי ר"ש להא דר' חייא ולא אמרינן דכבר בטנו דעתו הרבנן דפליגי עלי' משום דבנידון דר' חייא לא אשכחן רבנן דפליגי ואפשר דמודו לכך לא בטיל דעת ר"ש לצירוף הזה. משא"כ בנידון זה דגלודה דעל מה דאנחנו רוצים לצרף דעת ר' ינאי דבעי מקום מיוחד בזה ודאי דנחלקו רב ור' יוחנן אמרינן שפיר דכבר בטלו רב ור' יוחנן דעתו ושוב לא מצרפינן ליה דבהא גופא דנחלקו עליו לא מצרפינן לי' כן כ"ל והיא סברא נחמדת בעזה"י אבל קושיתי בסי' י"ח לא מתיישב עפ"ז דהא בנידון דמצרפינן לדרב ור' יוחנן חד מהני תלתא דבטלי דעתם מודה להן ושוב אין כאן רוב לבטל דעתם ואדרבה הרוב עמהם משא"כ כאן דהמבטלי' דעת ר' ינאי קיימי במלתייהו ודוק היטב: