אור ברסלב

השיב משה אורח חיים· רבי משה טייטלבוים מאוהעל

שאלה יא

שאלה י

[מבעל המחבר ספר יד הקטנה] וז"ל בש"ע א"ח שי"ח סעיף י"ט וז"ל אסור לטוח שמן ושום על הצלי בעודו כנגד המדורה ואפילו נצלה הצלי דמכל מקום נתבשל בשמן והשום עכ"ל וכתב שם המ"א ס"ק מ"ה ונ"ל דבשומן מותר לטוחו דאין בו משום בישול כדלעיל סעיף ט"ז עכ"ל. וכלומר דשם כתב בשומן שנתבשל ונצטנן ונקרש דאין בו דין צונן לח דאסור במבשלו שנית משום דיש בה בישול אחר בישול אלא דין יבש יש להשומן דאין בו בישול אחר בישול ולכך כאן בצלי' מותר בשומן דהא ליכא בה משום בישול אחר בישול כיון שכבר נתבשל ע"כ תורף כוונתו ואני איש בער ולא אדע ולא אבין שהרי זה שאמרו דבנתבשל כל צרכו ועוד הוא עדיין רותח הרי בין יבש בין לח ודאי דלכ"ע ליכא בה עוד שום דררא דחיוב במבשלה שנית ואפילו במבשלה על האש בבישול ממש וגמור ורותח ומשום דהלכה מרווחת דאין בישול א"ב הודאי והברור דזה הוא דוקא בתבשיל עצמו לבד ומשום דהא לא עביד מידי בבישול השנית ומה פועל בה כלל כיון דכבר נתבשלה כולה ועוד היא רותח עדיין אבל במבשל שנית דבר בדבר כגון הנוטל דייסא או פירות ושאר כל דבר שכבר נתבשל כל צרכה ועוד עדיין היא רותח וכן דבש וכיוצא שג"כ כבר נתבשל כל צרכה וג"כ הוא עדיין רותח ונותן זה בזה על האש שיתבשלו שנית למען שהדייסא או הפירות יהי' נרקח בהדבש הרי ודאי וברור דחייב בחיוב תורה משום מבשל ממש וגמור ואע"ג דהא כבר נתבשל כל אחת לעצמה כל צרכה עד לתכליתה מ"מ מה בכך כיון דעושה כאן בישול חדש והוא במה שמקבל זה מזה טעם חדש ע"י הבישול הגמור וכן בחתיכה בשר שנתבשל כל צרכה ורותח ומים פשוטים רותחין שנתנם זה בזה ומבשלים שנית דג"כ חייב משום מבשל גמור ואע"ג דהבשר נתבשל במים לראשונה מ"מ נעשה כאן בישול חדש במה שהמים הפשוטים נעשו רוטב גמור בטעם בשר ע"י הבישול וכן ברבות ענינים בכיוצא בזה וכן בעושה ענין כזה בהגסה לבד כמו הנותן בשר רותח במים פשוטים לבד רותחין ואפילו אינה על האש והגיס בהן הרי נ"כ חייב בחיוב גמור לדידן דקיימא לן דהמגיס בקדירה אפילו אינה על האש דהוי מבשל גמור. וכל זה כראה לפשוט וברור בלי שום שאלת רב ובלי פקפוק וא"כ לפי הנהוג והסדור בדרך העולם בצלי שצולין בשפוד על האש למשוח את הצלי בעת צלייתו בשומן למען יוצלה ויתבשל הבשר בשומן היטב ודאי דיש בזה משיחתו בעת הצלי' חיוב בישול גמור מן התורה ואף במושח בשומן שכבר נתבשל וגם רותח דהא יש כאן בישול חדש וכנ"ל וכן אפי' למשחה אחר שהעבירה מעל האש כל זמן שהצלי רותח דג"כ ודאי דיש לחוש בה לחיוב תורה גמור לפי מה דקי"ל דדבר גוש כ"ז שהוא רותח הוא מבשל ומעתה מה גדלה התימא על הרב הגדול המ"א שזה דרכו תמיד וביותר בדיני שבת לדקדק בהן על דקדוק קל דרבנן דדרבנן ובהרחקה דהרחקה על כחוט השערה לגודל חומרות וקדושת שבת וכאן פסק בפשיטות דצלי מותר לטוחן ולמשחו בשומן והיאך שגה ולא הכיר מגודל וחומר האיסור שיש בה מצד בישול גמור שמחיוב התורה ואין זה אלא הפלא ופלא. ואין לדמות לזה מה שכל ישראל נוהגין בהיתר פשוט בשבת לערות מכ"ר רוטב רותח על מיני הריפות רותחין שהן בקערה כמו גראפין ושאר דברים. ואע"ג דהרב המ"א בסי' רנ"ג בס"ק ל"ב מחמיר בזה לערות הרוטב ראשונה להקערה ואח"כ ליתן הריפות כ"ז הוא בשביל חשש שמא יש רוטב צונן בתוך הריפות או הלאקשין או הרוטב עצמה אינה חם כ"כ ואיכא בה משום חשש בישול צונן לח אבל בשניהן רותחין גמורין ודאי דליכא בה שום חשש ולא אמרינן דהא דבר גוש אפי' בכלי שני מבשל כ"ז שהיס"ב ומה גם העירוי שמכלי ראשון. וא"כ בשניהן רותחין הרי יש כאן בישול חדש במה שהגראפין נתבשלין בשומן הרוטב ומקבלים טעם השמנונית בדרך בישול. התם שאני ושאני דאין זה מעשה בישול כלל כיון דכבר הנהוג והסדר לאכול הכל עם רוטב אף בשאין היס"ב בשניהן אלא שהן חמין. ואפי' נוהגין לאכול מיני הריפות ושאר דברים בשומן עצמה ואף בשאינן רותח שהיס"ב אלא שהן חמין שפיר לבד והוא כי אין הכוונה בהן כלל שיתבשל דוקא הריפות עם השומן דרך בישול אלא הכוונה דהם להטעים ולהכשיר לבד את הריפות בשמנונית הרוטב ובשומן ועל דרך שאוכלין לחם עם חמאה ולכן אף שלפעמים מזדמן שהיס"ב בשניהן ואיכא בהם' בישול מ"מ כיון דאין כוונתו בה כלל להבישול לא חשיבה כלל ומותר בהיתר גמור דהא ודאי אין לחוש בה משום קבלת הטעם לבד מה שמקבלין זה מזה דהא ודאי דמותר בשבת לערב חומץ ודבש יחד ואף שמקבלין טעם גמור זה מזה אלא דכל החשש הוא מחמת שקבלת זה הטעם הוא ע"י מעשה בישולו וכיון שאין מכוין כלל לזה מותר וכמו שכבר מצינו ברבות מאיסורי שבת אשר מכוין לה יש בה חיוב חטאת גמור וכשאין מכוון לה מותר בהיתר גמור והוא לפי שרק הכוונה אחשבה למעשה ובאין כוונה אין כאן כלום וכמו שכבר נתבאר זה במקומות רבים בדיני שבת ובאמת אף בריפות ושומן כשמכוון לה לבשול וכגון שנוטל ריפות ושומן שנתבשלו כבר כל א' לעצמה וכותבין יחד על האש למען יתבשלו הריפות שבית בתוך השומן לקלוט השומן לתוכה בדרך בישול ודאי דחייב בחיוב תורה גמור דהא מכוון לבישול הוא א"כ מכש"כ כאן בצלי דודאי אין דרך הנהוג בשעת אכילתה ליתן או לטבל זאת הצלי בשומן ולאכלה. והרי גם הוא אינו מושחו בעת אכילה אלא דוקא בשעת צלייתה על האש והוא למען יקלוט ויבלע השומן בדרך בישול דוקא ורק לזה הוא מתכוון בכוון גמור שיצלה ויתבשל הבשר עם השומן יחד ולכן ודאי דנראה דיש בזה חיוב תורה גמור ואף לא איסור דרבנן לבד ומעתה ילמדנו רבינו בדין זה דטיחות שומן על הבלי ובכל שאר עניני בישול זה בזה אחר שנתבשל כבר כל אחת לעצמה כל צרכה מה דינן ונא לבל ישיבני במהירות ולדחות אותי בקש ובדיחוי ובפרט לדבר הנוגע לחיוב תורה גמור ובגודל חומר וקדושת שבת כ"א להעמידני ב"ה על מקור הדברים ואמתתן:

עוד יבאר לי רבינו את הדין שבסי' שכ"א סעיף ב' וז"ל אין עושין מי מלח הרבה לתת לתוך הכבשין משום דדמי לעיבוד עכ"ל וכ"כ הטור לתת לתוך הכבשים שכיון שעושהו כדי להתקיים דמי לעבוד כדי שיתקיים שהמלח מקיימה עכ"ל. והוא מל' רש"י שבמשנה וז"ל מפני שהוא כמעבד מהקן את האוכל הנתון לתוכו כדי שיתקיים עכ"ל עתה ילמדנו רבינו אם האיסור הוא רק על הנתינה לתוך הכבשים וכן הבינו התוס' שבת שכתב כאן ס"ק ה' וכן בסי' ש"ך ס"ק ק"ו וז"ל דבמי מלח ליכא איסור רק לתת לתוך הכבשים אבל שלא לתוך הכבשים ליכא איסור ועוד משיג בזה על הט"ז שכתב דאיסור ליתן מלח במים הוא משום מי מלח עכ"ל או כוונת האיסור היא על עשיית המי מלח לבד ואף בלא עשה בה דבר ואחר שכל הסוגיא דגמ' מוכיח בביאור דהאיסור הוא על עשיית המי מלח לבד לכן יבאר לי רבינו ני' לשון רש"י והטור והש"ע גם בזאת בקשתי לבאר לי לאמתתה ובכל זאת לא נזכר דבר בכל האחרונים לדבר בה בביאור:

תשובה הגיעני דבריו הנעימים באור ליום ו' עש"ק בנפול תרדמה על אנשים ולא ראיתי בהם אז והנחתי הדברים למשמרת עד אחר השבת וכעת פתחתי וראיתי במכתבו דמר שהרבה להשיב אפו על הרב רבינו המ"א שאגה לו כלביא על שהתיר איסור דאורייתא ח"ו באיסור שבת החמור על זה תשוב אמרי חס לו לאותו צדיק שיצא מכשול כזה מת"י ובודאי יפה דן ויפה הורה כי מה שהמציא מעלתו ז"א דוודאי מה שמפליט ומבליע אינו מזיק לענין איסור שבת רק מבשל כמבואר בכל הפוסקים וכמ"ש המ"א להדיא בסי' שי"ח ס"ק כ"ח וס"ק ל"ב לענין כ"ש למ"ד דמפליט ומבליע או לענין כ"ר שאין היס"ב ע"ש א"כ מעתה הדעת נותן כיון שכל א' לבד נתבשל ולא שייך בהו בישול אף דמפליטין ומבליעין זה בזה מ"מ כיון דמצד הבישול לית בהו איסורא דכל א' בפ"ע כבר נתבשל ואין בישול אחר בשול גם מצד מפליט ומבליע אין איסור כיון דאין מצד זה שייכות איסור לענין שבת ולהמציא דבר חדש כזה לומר ולהרכיב כיון דמפליט ומבליע ע"י בישול אף שהוא בישול אחר בישול אסור ודאי דהמחדש צריך להביא ראי' על החידוש דמה"ת לחדש דבר שלא נזכר בש"ס ופוסקים ומה שהעמיד מעלתו סניגורין לדבריו דאף מגיס חייב בכה"ג ערבך ערבא צריך בוודאי דמגיס אינו חייב רק באינו מבושל כל צרכו רק אם נימא דכ"ז שעומד על האש שייך בישול אף שמבושל כל צרכו כמבואר כ"ז במ"א סי' הנ"ל ס"ק מ"ב וזה פשוט וברור אצלי עד שלא נצרכתי להביא שום ראי' לדעתי אך לרווחא דמלתא אביא ראי' שאין עלי' תשובה לענ"ד דבכל ענין אמרינן אין בא"ב אף היכא דמפליט או מבליע ע"י בישול זה וממקומו הוא מוכרע דמקור הדין דאב"אב הוא מהמשנה דשבת דקמ"ה ע"ב כל שבא בחמין מע"ש כו' ע"ש וכמבואר בהרא"ש במס' שבת ד' מ' ע"א דמשם הוציא דין זה ע"ש וא"כ הרי שם מבואר בפשיטות דכל שנתבשלו קודם שבת מותר לשרותו בחמין בשבת יהי' באיזה חמין שיהי' דמידי קתני שורין אותה באותו החמין בשבת בחמין קתני ובפרט לפי מ"ש דאיירי בדבר יבש לגמרי שכבר נתייבש איך נוכל להתעקש ולומר דמיירי דאותו החמין עדיין בעין ובאותו החמין דוקא מותר או בחמין אחרים שכבר קבלו הטעם מתרנגולת דוקא זה אין ספק אצלי שלא יעלה על דעת משכיל שיאמר כן וכ"מ להדיא בש"ע סי' שי"ח סעיף ד' מותר לשרותו בחמין משמע להדיא באיזה חמין שיהי' ואמאי הלא מפליט ומבליע בהחמין א"ו כמ"ש דאב"אב אף במקום שמפליט ומבליע וכמבואר שם בש"ע ובמ"א ס"ק י"ד וזה פשוט וברור אצלי בלי שום ספק ומעתא מרגניתא טבא דתלוי' בצוארו של אברהם נהיר נהורא וזהר זוהרא באין מכבה כנ"ל ברור.

ועל השנית במה ששאל במי מלח הברור דעיקר האיסור במי מלח הרבה אף שלא נתן לתוך הכבשים והוא מוכרע לדעתי מהגמ' ומהפוסקים דהנה מר"י בשבת דף ק"ח ודאי מוכח דבמי מלח לבד אוסר מדאוסר בנותן מום ומלח תחלה ואח"כ שמן והטעם כמו שפי' רש"י דבשעה שנותן מים ומלח יחד הוא כראה כמעבד ואי אמרת דלא כראה כמעבד רק בנותן לתוך הכבשים א"כ לסגי בנתינת השמן קודם שיתן לתוך הכבשים אף אחר שנתן מים ומלח דהא אז שנראה כמעבד כבר בא השמן לתוכו שמתיש כחו א"ו דבעשיית מי מלח לבד כראה כמעבד ומדר"י נשמע לרבנן דע"כ לא פליגי רק במי מלח מרובה או מועט אבל בהא לא פליגי ומה"ת להמציא פלוגתא חדשה ות"ק דנקט לתוך הכבשים היינו אורחא דמילתא שלכבשים דרך לעשות הרבה. ועוד דמש"ה דמי למעבד עשיית מי המלח משום שדרך ליתן לתוך הכבשין מש"ה נקט התנא לתת לתוך הכבשין וכמו שאבאר בסמוך בדברי רש"י ולטבילת פת ולתבשיל דרך לעשות מעט וגם מדברי הת"ק עצמו מוכח כמ"ש מדאמר וטובל בהן פתו ש"מ דבמי מלח מרובה אסור אף דלא נתן לתוך הכבשים דומיא דהכא בלא נתן כלל לתוך שום דבר וזה ודאי לא מסתבר דבשעת טבילת פת הוי כמעבד אלא ודאי כמ"ש וטבילת פת ונתינת לתבשיל ולתוך הכבשין אורחא דמלתא קתני כמו דלקמן שם בגמר' גבי מי מלח עזין פריך למאי עבדי לי' ע"ש וגם מדברי הב"י מוכרח כמ"ש דכתב והא פשיטא דמי מלח עזין דאסרינן אפי' במועטין אסור דאי דוקא במרובין מאי אריא עזין דאפי' אן עזין נמי וכ"כ הר"ן עכ"ל וקשה דנימא דנקט עזין דשם במי מלח לבד אסור כדמוכח לעיל מיניה שם בב"י בשם הרמב"ם דנראה כעושה מורייס ע"ש א"ו כמ"ש דאף באינן עזין אסור במי מלח לבד וכ"מ מדברי המ"א סי' שכ"א ס"ק ד' דכתב דלצורך סעודה אחרת אף מעט אסור רק לצורך טבול אותה סעודה מותר מעט והוא מהר"ן א"כ משמע להדיא אף שלא נתן לשום דבר אסור היכא דאסור בהא נחתי ובהא סלקי דדבר ה' בפי מעלתו אמת בזה דהאיסור היא על עשיית מי מלח לבד ודברי רש"י שכתב מפני שהוא מעבד מתקן את האוכל הנתון לתוכו כדי שיתקיים בהכרח צריך לפרש מפני שהוא מתקן כו' דהיינו שדרכו של המי מלח בכך לכך בעשיית המי מלח לבד דמי למעבד וכעין שמפורש בבית יוסף וברמב"ם גבי מי מלח עזין משום דדרכו לתת לתוך המורייס כמפורש בגמ' ונראה כמו עושה מורייס במי מלח עזין ומורייס עבדי לי' לזמן מרובה לכבוש בו דגים מש"ה אסור במי מלח עזין דמחזי ככובש כבשין עיין בגמ' ובב"י וא"כ ה"נ דמ"ש כנ"ל ברור ומ"ש מעלתו בשם התוס' שבת לא ידעתיו ולא ראיתיו ואולי מביא ראיות ברורות יתנו עידיהן ויצדקו ואם אינו מביא ראיה על עמדי אני עומד וקורא אני על בעל תוס' שבת במחכ"ת אלף פעמים בדבר זה כל המוסיף גורע ואף שהוא אהובנו האמת אהוב מן הכל ומיני' אין לזוע:

תוכן העניינים

השיב משה אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה