השיב משה אורח חיים· רבי משה טייטלבוים מאוהעל
שאלה י
ע"ד החברה שומרים לבקר המשכימים יום יום לביה"מ קודם אור היום וגומרים תהלים. האם מותר לומר לנכרי להדליק להם נרות בשבת קודש קודם אור היום ואם למחות ביד הנוהגין היתר.
תשובה מקור הדבר בעירובין פ"ו דף ס"ז ע"ב ההיא ינוקא דאישתפיך חמימי בשבת אומר רבה ניתי חמימי מגו ביתאי א"ל אביי והא לא ערבינן כו' נימרו לי' לנכרי דליתי לי' כו' א"ל הזאה שבות ואמירה לנכרי שבות מה הזאה א"ד שבת אף אמירה לנכרי אינו דותה שבת א"ל ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה דהא מר לא אמר זיל אחים כ"ה הגירסא לפנינו ודעת בה"ג הביאו תוס' פ"ק דגיטין וב"ק דף פ' דמפרש ניתי לי' מביתי או דרך ר"ה דהוא איסור דאורי' אפ"ה שבות שרי וכפי"ז צ"ל דאיהו לא גריס דלא אמר לנכרי זיל אחים דאידי אידי דאוריי' אלא מפרש שבות דהזאה הוא שבות דמעשה דישראל עושה מעשה משא"כ כאן אינו אלא אמירה וכמ"ש הרי"ף פר"א דמילה וע"ז הקשו בתוספו' מהא דאמר התם ניחם ליה אגב אמי' אמאי לא על ידי נכרי עיי"ש. ובעירובין ריש ס"ח בתוספ' ומהרש"א דקשיא לשיטת בה"ג עיי"ש ולכאורה יש לומר דאפי' לפי פי' הנ"ל גרסינן דלא א"ל זיל אחים ולתרץ קושית תוס' והיא עפמ"ש הפר"מ לשיטת סמ"ג דאמירה לנכרי דאורי' בחפץ ישראל מקרא דכל מלאכה לא יעשה אפי' ע"י עכו"ם כפירש"י במקומו היינו בכל המלאכות שבתורה זולת הוצאה דמלאכה גרועה היא ושרי ביו"ט אפי' שלא לצורך כלל לרש"י ביצה י"ב א"כ האי קרא דכתיב ביו"ט לא קאי אהוצאה ושבת דיליף מי"ט דיו כיו"ט ולא אסור בי' אמירה אלא מדרבנן עכ"ד בפתיחתו סי' רמ"ג עוד כ' שם אפילו למאי דקי"ל דאמירה שבות מדרבנן כיון דאסמכו' אקרא אסמכתא כהאי חשיב כד"ת כמ"ש תוס' לענין מלאכת חוה"מ עיי"ש:
ולפ"ז י"ל הא דמחלקינן בין שבות דמעשה לשבות דאמירה היינו רק לענין הוצאה דלית לי' סמך מהתורה וקיל איסורו לכך מותר במקום מצוה אבל בשאר מלאכות דאמירה אסור אסמכתא כד"ת יחשב ואסור אפי' במקום מצוה והיינו דקא' דלא א"ל זיל אחים לי' דזיל אחים לי' אסור אע"ג דגם כאן אינו אלא שבות דהאמירה דבכל המלאכות יש לו סמך חמור איסורו וכד"ת ממש הוא וקושי' תוס' לק"מ:
אמנם המעיין בהלכות גדולות ובהרי"ף פר"א דמילה יראה מבואר דבכל המלאכות מותר לדידי' אמירה לנכרי בשבת לענין מילה שהרי כ' וז"ל והיכי דאייתי איזמל מע"ש ואיפגם או איגנב שרי למימר לגוי לצבותי' או לאתוי' כו' וע"כ כתב הרי"ף דבה"ג ע"כ לא גריס דלא א"ל זיל אחים כו' וכן מבואר ובתשובת הריב"ש סי' שפ"ז דבה"ג וסייעתו מתירין במקום מילה לומר לעכו"ם לעשות איזמל ולהחם בישועת יעקב בסי' ש"ז בדעת בה"ג עי"ש] והר"ן כ' פר"א דמילה וז"ל ואם באנו להשוות שאר מצו' למילה אף בכל המצות נתיר אפי' במלאכה גמורה ונראה שזה דעת בעה"ע שהתיר לומר לגוי להדליק נר לסעודת שבת הרי להדי' לדידי' שרי בכל מצות וכ"כ ב"י סי' ש"ז ובס' מנחת כהן למהר"א פמינטל וכן מבואר ברמ"א סי' ש"ז שכ' ויש מקילין אפי' במלאכה דאורי' וקאי נמי אדבר מצוה דנקט המחבר עיי"ש ולא כמו שעלה על דעת מעל' דהר"ן לא התיר רק לסעודת סבת דנהפוך הוא דהרמב"ן אוסר לומר לנכרי להדליק לסעודת שבת דיש בו הנאת הגוף ומתיר לצורך מצוה דמצות לאו ליהנות ניתנו עי' תשו' הריב"ש הנ"ל דשאר מצוה יותר מסתבר להתיר ומכח זה נצמח מה שנהגו באיזה מקומות שהגוי מדליק נרות ביה"כ עת תפילת נעילה וג"כ יש מקומות שנוהגין שהגוי מדליק נרות בשבת קודם אור הבוקר לתפלת השכמה וכמו שהעיד הפ"מ והגאון מלבוב סי ש"ז כי סמכו על בה"ג וסייעתו והגאון הנו"ב צווח ככרוכי' מאין להם להקל בדבר שרוב פוסקים חולקין ואוסרי' והרמ"א סיים להחמיר במקום שאין צורך גדול גם הפר"מ כתב שאין היתר ברור למנהג הנ"ל והנה בס' ישועות יעקב העלה לחלק היכי דאינו אומר בשבת וביוהכ"פ להדליק רק שכרו לנכרי בחול להדליק בשבת או ביוהכ"פ אין כאן אמירה לעכו"ם בשבת ויוה"כ רק שנעשה בשליחותו דישראל בכה"ג שרי לצורך מצוה אמנם הנוהגין לומר בשבת לעכו"ם להדליק אין סמיכה להתיר וראוי למחות בידם עכ"ד עיי"ש באורך הרי דבאומר בחול לנכרי להדליק בשבת וביוהכ"פ הסכים להתירא אלא שלא הביא שום ראי' לדבריו דאכתי מנלן דבכה"ג גם החולקין על בה"ג מודים דשרי במקום מצוה עיין עליו ואני אבוא אחריו ואמלא את דבריו דלכאורה אפשר ללמוד זכות גם על הנוהגין לומר בשבת ויוהכ"פ להדליק לצורך תפילה דהנה המ"א בסי' ש"ז ס"ק ח' הקשה על היש אוסרין וסוברי' דלא הותר אלא לגבי מילה הא מצינו בעירובין דבשעת סכנה הי' מעלין ס"ת מגג לחצר לקרות בו ותירץ דאין מדמין השבותין והאלי' רבא הקשה ע"ז הא היש אוסרין הם התוס' והרי כתבו להדי' דאין להביא ספר בשבת אפי' דרך כרמלית לקרות בו וכתב דאפשר לחלק בין ללמוד בו ובין לקרות בו ר"ל בציבור ביאור דבריו דאפילו האוסרים שבות דשבות במקום מצוה היינו דיחיד אבל מצוה דרבים שאני וכהא דפ"ג שאכלו דר"א שיחרר עבדו והשלימו לעשרה אע"ג דעבר בעשה לעולם בהם תעבודו משום מצוה דרבים שאני ואפי' רק מצוה דרבנן וכמבואר ברא"ש שם אפ"ה דחיין לעשה דאורי' ה"ה הכא משום מצות תפילה דרבים דחינן לשבות דרבנן ומה שהקשה שוב הא"ר מהא דכ' הגה"מ ורשב"א דאין להביא ס"ת לקרות בו לדעתי משום הא לא ארי' די"ל לקרות בו הפרשה ביחיד שמו"ת וכמ"ש המ"א סי' רפ"ה בשם רדב"ז אם הוא רגיל בטעמים יקרא מתוך הס"ת ואשכחן לשון קורא בתורה אפי' ביחיד בר"פ הי' קורא עיי"ש אבל לעולם בציבור שרי ולפ"ז גם שבות דאמירה לעכו"ם שרי במקום מצוה דרבים דהאוסרים לא איירי אלא ביחיד אבל כרבים אפי' שבות דמלאכה דאורי' שרי דמצוה דרבים דחי כי' ומה"ט התיר הט"ז לקמן סי' תרכ"ה שבות דאמיר' לעכו"ם לענין לולב דהוי עשה דרבים ע"ש וה"ה לתפלה דרבים וראיתי להפ"מ סי' ש"ז העיר בכ"ז ושקיל וטרי מהא דמג"א סי' תמ"ו שמביא שם דברי הר"ן לענין שופר דאין מפקחין עלי' את הגל כו' מטעם דיו"ט הוי עשה ול"ת וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ולא דחי להו מצוה דשופר אף דהוא עשה דרבים ה"ה הכא שבת עשה ול"ת ולא נדחו מכח מצוה דרבים ולכן סיים דאין היתר ברור להנוהגים להדליק נר ע"י גוי בשבת להתפלל עיי"ש.
ואחר העיון נראה דלענין אמירה לעכו"ם אין כאן אלא ל"ת ולא עשה והוא ע"ד שכ' ריטב"א ביבמות דף ואו לענין מחמר דעשה דשבתון לא קאי כ"א אלא אאבו' מלאכות שהן מלאכה ממש ויש בהן לאו וכרת אבל מחמר דאינו בכלל מלאכה דהא לית בי' כרת אצא לאו גם עשה דשבתון לית בי' הביאו הגאון מלבוב בספרו בדוכתי טובא כן נאמר לענין אמירה לנכרי שבות דאסמכי' אקרא דכל מלאכה לא יעשה אפי' ע"י גוי משמע א"כ לא אסרו חז"ל אלא בל"ת דרבנן אבל עשה דשבתון אפי' מדרבנן לית בי' דהרי הוא שובת וסברא זו מבואר בישועות יעקב סי' רס"ג דהאמירה לגוי אינו מבטל השביתה עיי"ש ובדברי בנו הגאון בסי' תצ"ח עי"ש תדע דלאו מטעם דהאמירה מבטל השביתה אסור דהרי אפי' באומר לנכרי בחול שיעשה בשבת אסור כמבואר בסי' ש"ז ועיקר הקפידא שלא תעשה המלאכה ע"י גוי בשליחותו דישראל אף שהוא שובת א"כ ליכא אלא ל"ת דרבנן ושאני התם לענין שופר דהנהו דתני התם משום לתא דמלאכה נינהו דחז"ל אחשבוה למלאכה א"כ בעשיתו אחת מהנה איננו שובת ממילא עובר בעשה ול"ת דרבנן אבל כאן באמירה לעכו"ם שהגוף שובת אין כאן עשה אפי' דרבנן אלא ל"ת [דמה דכתיב ודבר דבר היינו לדבר רשות אבל לדבר מצוה אפילו דיחיד שרי] ודחי כי' מצוה דרבים אע"ג דלא הוי בעידנא דבעשה דרבים לא בעינן בעידנא כמ"ש המ"א סי' תמ"ו ועיין תוס' רפ"ק דשבת ובגיטין דף מ"א דבמצוה דרבים אמרו חטא בשביל שיזכה חבירך ועפ"י האמור נבין היטב מה דמחלק הגמ' בין שבות דאית בי' מעשה לשבות דלית בי' ועשה דבשלומא להרי"ף דמפרש אית בי' מעשה היינו מלאכה ולית בי' מעשה היינו שבות דשבות ניחא אכל לבה"ג דמתיר שבות אפי' במלאכה דאורייתא אלא דמחלק בין שבות דמעשה לשבות דאמירה הוא מחוסר הבנה דאידי ואידי שבות היא ולא מצינו חילוק זה רק לענין מלקות דלאו שיש בו מעשה לוקין עליו ולא לענין שבות דרבנן וגם על אמירה לעכו"ם לוקה מכות מרדות ככל שאר שבותין כמ"ש הרמב"ם פ"י הלכה ח' וכמ"ש הזאה שבות שיש בו מעשה איכא בי' עשה ול"ת דרבנן לכך לא דחי' לי' פסח אבל אמירה לעכו"ם לית בי' מעשה א"כ הגוף שובת וליכא עשה אלא ל"ת לכך מילה דחי' לי' וזה נכון:
ולמאי דכתיבנא דאינו אלא כ"ת ממילא נדחה מפני מצוה דרבים דאפי' האוסרין מודו בי' כדכ' הא"ר והט"ז א"כ הרי מצאנו סמך להמקילין אפי' לומר בשבת לנכרי להדליק לצורך תפלה דרבים כך הי' אפשר לכאורה ועמ"ש בתו"ש בשם תשו' פנים מאירות בסי' רמ"ג אות ד' ובס' חכמת אדם כלל כ"ב סעי' י"א אבל מפני שאנו מדמין לא נעשה מעשה להקל בדבר חלילה וחלילה במה שהגאונים אסרו וגדרו גדר די"ל אדרבא זיל לאידך גיסא מדלא מפרש הרי"ף כפי' בה"ג ע"כ ה"ט דאיהו סובר דהאמירה גופ' כמעשה יחשב לו כדקי"ל בכ"ד עקימת שפתיו הוי מעשה כיוון דע"י דבורו איתעבד מעשה עי' תוס' שבועות דף כ"א ע"א ומבטל השביתה ואית בי' ל"ת ועשה מדרבנן וכסברת הפ"מ.
ואמנם כ"ז ניחא בא"ל בשבת לנכרי לעשות מלאכה אבל בא"ל בחול לעשות מלאכה בשבת ובשבת אינו א"ל כלל א"כ הרי הישראל שובת ממעשה ומאמירה אלא דאפ"ה אסור מקרא דלא יעשה דנעשה שליחותו בזה ודאי ליכא שום עשה אלא ל"ת דרבנן ונדחה מכח מצוה דרבים והרמ"א לא כ' להחמיר אלא כלפי מ"ש שנהגו לצוות לעכ"ם ר"ל בשבת להדליק אבל לומר לו בחול לצורך מצוה ונשואין לא שמענו להחמיר וכל השקלי' וטרי' דגמ' בעירובין קאי אהא דא' נימרו לו לנכרי דניתי ר"ל לומר לו בשבת ואותבי' מהזאה והוכרח לחלק בין שבות מלאכה דאוריי' ובין שבות דשבות להרי"ף אבל בחול קודם שבת לא מצינן למילף כלל מהזאה דהתם עושה מעשה דהזאה בשבת ואית בי' עשה ול"ת דרבנן משא"כ כשאינו אומר ולא עושה כלל בשבת לית בי' אלא ל"ת לחודי' מסתברא דנדחה במקום מצות וכיון דליכא ראי' מהזאה לאסור ממילא הדרינן לסברא קמייתא להתירו במקום מצוה דהרי רבה התיר בלא שום ראי' אלא מסברא והבן.
וראי' נכונה לזה דלצורך מצוה דרבים שרי מהא דכ' תוס' בר"ה דף כ"ד אהא דקא' שאני ר"ג דאחרים עשו לו אע"ג דבכל מילי אמירה לעכו"ם שבות כו' הכא לא גזור משום מצוה וכבר הקשה הב"ח ביו"ד סי' קמ"א הלא דעת התוס' דאין להתיר שבות דאמירה לגוי אלא במצות מילה דהוא דוחה שבת ולא בשאר מצוה ומה שתירץ היד אהרן דעדות החודש נמי דוחה שבת כבר דחאוהו האחרונים דה' דעת התוס' דאף במילה לא הותר מלאכה דאוריי' אלא שבות דשבות דלא כבה"ג עיין ס' ערך השלחן סי' ש"ז אלא ע"כ הכא שאני דהוא מצוה דרבים לצורך קידוש החודש שכל המועדות תלוים בי' לכך שבות שרי אפי באיסור דאוריי' אלא דלענין לומר לנכרי בשבת לא מצינן למילף מהכי דאימא שבת שאני דהוא עשה ול"ת אבל לומר לו בחול דאין בו אלא ל"ת דרבנן שפיר ילפינן מהכא דמותר לצורך מצוה דרבים:
עוד י"ל בטעם הדבר להקל בא"ל בחול משא"כ לומר בשבת דיש להבין מנ"ל הא דאמרו רבנן דאפי' בחול אסור לומר לנכרי שיעשה בשבת הא איסור אמירה לעכו"ם נפקא לן מאסמכתא דכל מלאכה לא יעשה ואימא דזהו דוקא בא"ל בשבת ובאמת נמצא בתשו' מהר"ם מרוטנבורג סי' תק"נ להתיר לומר לנכרי בחול אך בסי' ר"ב דחה דברי האומרים כך בראיות ברורות והכי קי"ל דאסור אפי' בחול כדע' הרא"ש פ"ק דשבת ופ' השוכר את הפועלים ובהר"ן שם ובש"ע סי' ש"ז ועכ"פ ע"ז לא מצינו שום סימן מקרא הנ"ל ומה"ת אסרוהו חז"ל ואין לומר מדכתב סתמא לא יעשה משמע ע"י אחרים אסור מטעם דנעשה בשליחותו דישראל ממילא אין חילוק בין א"ל בשבת או בחול הניחא להפוס' דאפילו ע"י רמיזה אסור כדכ' רמ"א בסוף סי' ש"ז אבל להפוס' והב"ח מכללן דע"י רמיז' מותר לרמוז לנכרי אפי' בשב' אע"ג דהנכרי מבין ועושה בשליחתו ע"כ דעיקר האיסור רק על האמירה שלא לומר לו לעשות מלאכה א"כ אימא דרק בשבת אסור אמירה לעכו"ם אבל בא"ל בחול שרי אע"ג דנעשה בשליחותו ואסמכתא דלא יעשה היינו שלא לומר בשבת:
וראיתי בס' תוס' שבת סי' רמ"ג אות י"א הביא קושית חוות יאיר למאי הוצרכו לאסור אמירה לעכו"ם ת"ל משום ודבר דבר דהוא דאורי' [ועמ"ש הפר"מ סימן ש"ז בזה] והוא ז"ל תירץ דמודבר דבר שרי במקום מצוה ומצד אמירת לעכו"ם אפי' במקום מצוה אסור ולהפוס' דאמירה לעכו"ם נמי שרי במקום מצוה יש נ"מ דאסור מצד אמירה לעכו"ם אפילו לומר לו קודם שבת שיעשה בשבת דלית בי' משום ודבר דבר עכ"ד תוס' שבת ולפי"ז להפוס' כבה"ג דאמירה לעכו"ם שרי במקום מצוה ניחא דע"כ אסמכתא דכל מלאכה לא יעשה אתא להורות איסור על שלא לומר לו אפי' קודם שבת דבשבת בלא"ה אסור מודבר דבר אבל להרי"ף ופנ"י דאמירה לעכו"ם אסור במקום מצוה אם כן אכתי קשה אימא דכל מלאכה לא יעשה היינו שלא לומר לו בשבת ואי דתיפוק לי' מודבר דבר אכתי אתי' להורות לאסור אמירה לעכו"ם אפי' במקום מצוה אבל לומר לו קודם השבת אימא דשרי אפי' לדבר רשות והנ"ל בזה כיון דכבר מצאו חז"ל סמך מקרא דלא יעשה שלא לומר לנכרי בשבת והאי אסמכתא כד"ת יחשב וכדכתב הפ"מ הנ"ל בסי' רע"ג שוב גזרו חז"ל לאסור אפי' לומר לו בחול שמא יאמר בשבת וכמ"ש הפר"מ בפתיחה ובסימן רע"ו דבזה גזרו גזירה לגזירה ולפי"ז דעת לנבון נקל לחלק בין א"ל בשבת לאומר לו בחול דבא"ל בשבת דיש לו סמך מקרא אסור אפילו לדבר מצוה ובפרט לפמ"ש דע"כ האי אסמכתא לאסור אפי' לדבר מצוה אתי' דאי לדבר רשות ת"ל מודבר דבר אלא ע"כ אפי' לדבר מצוה אסור ולכן לא שרינן אמירה לעכו"ם אפי' במקום מצוה אלא דשבות דשבות אבל לומר לנכרי בחול לעשות דלא מצינו לו סמך מקרא אלא דאסרו חז"ל מכח גזירה לא אסרו אלא לדבר רשות אבל במקום מצוה לא גזרו וכ"כ במקום מקצת חולי וצער וכדומה ותבלין לחילוק זה מבואר במג"א סי' רע"ו ס"ק ט"ו עכ"פ יזהירו שלא יאמר לו בשב' להסיק ע"ש מכלל דבא"ל בחול להסיק בשבת קיל יותר ועיין במג"א סי' של"א ס"ק ד' ובאחרונים שם וראי' ברורה לזה דאפי' האוסרים שבות במקום מצוה מודו דלומר לנכרי בחול שרי במקום מצוה דהא הגה' מרדכי בשבת פרק י"ח כתבו ע"ש הראבי' דאמירה לנכרי שבות באיסור דאורי' אפי' במקום מצוה אסור ובפ' משילין כתב המרדכי ע"ש אבי העזרי (הוא הראבי' ז"ל) בזה"ל דגוי המנגן בכלי שיר בבית נשואין אפי' אם ישראל יאמר לו לעשותו בשבת שרי כי בין שמחה אלא בכלי שיר ואיסור מדרבנן שרי במקום מצוה כו' וכש"כ אאינו אסור אלא משום גזירה עיי"ש ומדכ' תחילה ואיסור מדרבנן שרי שמקום מצוה מבואר דמתיר שבות אפי' בדאורייתא במקום מצוה וא"כ דבריו סותרין אהדדי וכאשר עמד ע"ז בעל מנחת כהן פ"א והניח בצ"ע ולא מצא טענה אלא ע"כ כדאמרן דדוקא בשבת אסור אמירה לעכו"ם במקום מצוה אבל לומר קודם שבת שרי ולכך כ' ראבי' אפי' אם יאמר לו לעשותו בשבת ר"ל שיאמר לו בחול לעשותו בשבת והאי בשבת קאי על לעשותו שהגוי יעשה ר"ל הכלי שיר בשבת וזה ומלאכה דאורייתא ועמ"ש לקמן דזה שלא כ' אפי' אם יאמר לו בשבת לעשותו דזה אסור אפי' במקום מצוה אבל לומר לו קודם שבת מותר אפי' במלאכה דאוריי' במקום מצות נשואין וז"ב וע"ש הטור בסי' של"ח על דברי ראבי' ואני כתבתי למעלה שאין להתיר אמירה לנכרי רק במילה היינו לפי שהי' סובר דראבי' מתיר אפי' בשבת אבל לפמ"ש דראבי' מן האוסרין שבות במקום מצוה והכא איירי לענין דמותר לומר לו קודם שבת אין כאן השגה ועיין בסי' של"ח סעי' ב' הביא הרמ"א ע"ש המרדכי הנ"ל דמותר לומר לנכרי לתקן כלי שיר משום כבוד חתן וכלה והקשה המג"א הא המרדכי לא התיר אלא שבות דרבנן והניח בצ"ע ולא ידעתי מה קשי' דנראה פשוט דהרמ"א מפרש מ"ש המרדכי אפי' אם ישראל יאמר לו לעשותו בשבת שרי ר"ל לעשות הכלי שיר ולתקנו בשבת דעשי' לשון תקון דהוי שבות במלאכה דאורייתא אפ"ה שרי במקום מצוה וזה שכ' ואיסור דרבנן (כלו' שבות אפי' דאורי') שרי במקום מצוה ומה דסיים וכש"כ שאינו אסור אלא משום גזירה זה קאי אריש דבריו גוי המנגן כו' ולאלומי למלתא דזה אינו אלא שבות דשבות אבל לעולם אפי' לומר לנכרי לעשות הכלי שיר ולתקנו בשבת כמי שרי להראבי' הגם דהוכחתי דהראבי' איירי רק לומר לו קודם שבת היינו משום דהראבי' אוסר שבות במלאכה דאורי' באומר לו בשבת אבל הרמ"א לטעמי' דלעיל סי' רע"ו וסי' ש"ז וסי' שכ"ה דיש מקילין אפי' שבות דמלאכה דאורי' במצו' נשואין ע"כ כתב סתמא דאפי' בשבת שרי לומר ולק"מ.
היוצא לנו מזה דקהלות הנוהגין להקל לנכרי לומר בחול להדליק בשבת קודם אור הבוקר או ביוהכ"פ לצורך תפילה דהוא מצוה דרבים יש להם על מה שיסמוכו וכבר יצא להיתר מפי הגאון מלבוב בספרו וכמש"ל ומעתה לא נפלאת ולא רחוקה להתיר כמו כן לומר לנכרי להדליק בשבת בשביל ת"ת דרבים דתפילה כנגד תמידין תקכו וכבר אמרו חז"ל בפ"ק דמגילה גדול ת"ת דרבי' יותר מהקרבת תמידין וממילא ה"ה לגמור תהלים ברבי' דחשיב כמו תפילה ות"ת דרבים וממילא דתו מותר אפי' לכל א' ללמוד ולקרות הפרשה מאחר שהודלק בהיתר ושמענו מכמה גדולי הדור וצדיקים בדור שלפנינו במדינה זו שהי' נוהגים להקל להדליק נרות ע"י נכרי בש"ק קודם אור הבוקר בביה"מ ללמוד תורה ברבים:
עוד אני אומר אם יש נר תמיד הדולק בביה"מ גם בליל שבת לא יכבה כרו וגם הרי הנר שמדליק הגוי לעצמו להחם תנור בית החורף בביה"מ קודם אור הבוקר יכולי' לומר לו להניחו על השלחן ולהשתמש לאורו כמבואר בסי' רע"ו סעי' ג' ברמ"א ועי' טו"ז שם בסוף הסימן [הגם שכ' המג"א דאין להתיר רק לבני תורה מ"מ כבר נתפשט המנהג בזה להקל] א"כ כיון שכבר יש כר הדולק שוב רשאי לומר לנכרי בחול למה לא הרבית נרות בשבת העבר כדי שיבין ויעשה כך לשבת הבאה וכמבואר בהגה"מ פ"ו מ"ה שבת ובש"ע סי' ש"ז סעי' ב' ואפי' לומר לו בפירוש אם עשית כך בשבת העבר הייתי נותן לך שכרך שרי כמבואר בא"ר שם ס"ק ח' בשם תשו' מהרי"ט צהלון ומותר להשתמש לאור הנוספים כיון שבלא"ה יש נר הדולק כמבואר היטב בס' תוס' שבת סי' רע"ו ס"ק ח"י ואין צריך למחות ביד הנכרי אף דהנר הוא של ישראל כיון דבלא"ה יש נר הדולק לא חשיב הנאה ותו דיש סברא לומר דללמוד דלא חשיב הנאה דמצו' לאו להנות נתנו כהא דקי"ל ביו"ד סי' רכ"א המודר הנאה מחבירו מלמדו מדרש הלכות ואגדות מהאי טעמא וראיתי בס' ח"א כלל ס"ב החמיר ללמוד דגם זה חשיב הנאת הגוף אף כשלומד ונראה מלשונו שם שכן מבואר בתשובת הריב"ש סי' שפ"ז אמנם המעיין שם יראה דליתא דעד כאן לא כ' הריב"ש שם אלא לענין סעודת שבת דזה ודאי יש הנאת הגוף שאוכל ושותה אצלו וכבר כ' הר"ן בנדרים דף ט"ו היכי דמתהני הגוף בהדי מצוה חשיב הנאה עיי"ש אבל ללמוד ולקרות מה הנאת הגוף יש בזה וכפי הנראה הרב חכ"א כ' כן מסברא דנפשי' ואינו מוכרח והסברא להיפך כדכתיבנא ולפי"ז יש לומר דאפי' אם אמרו לנכרי כבר להדליק בשבת הלא לא אמרו לו רק על שבת א' ובשבתות שאחריו הנכרי מדליק מעצמו שמבין שרצונו בכך שוב א"צ למחות בידו דלא גרע מאלו אמר לו בחול מדוע לא עשית כך בשבת העבר ומותר להנות לאורו כיון דבלא"ה יש נר הדולק בהיתר או מטעם דלמוד לא חשיב הנאה סוף דבר נשמע דאין למחות ביד המקילין בזה מכל הנך טעמא דאמרן נאום ידידו יקותיאל יהודא ט"ב.