אור ברסלב

השיב משה אבן העזר· רבי משה טייטלבוים מאוהעל

שאלה עח

שאלה עז

בדין האומרת טמאה אני לך

העולה ראשונה בדין האומרת טמאה אני לך הנה מקורו בסוף נדרים משנה דף צ' ע"ב בראשונה היו אומרים כו' עד שם דף צ"א ע"א איבעי' להו ועיין שם ברש"י ור"ן ותוס'. והנה לכאורה נסתפקתי לפי מסקנת הגמר' דאיירי המשנה באשת כהן שאומרת נאנסתי אי לפי המשנה ראשונה דנאמנת גם באשת ישראל אם אמרה טמאה אני ברצון היתה נאמנת רק דאיירי באשת כהן משו' דבעי למימר ונוטלות כתובה או דילמא דוקא אשת כהן שאמרה נאנסתי נאמנת דלא משו' נפשה רשיע' כדאמרינן בעלמא דהאומר פלוני רבעני לאונסי הוא ואחר מצטרפין להורגו משום דלא משוי' נפשי' רשע אבל אם אמר פלוני רבעני לרצוני אין נאמן משום דאין אדם משים עצמו רשע הה"נ אם אמרה נבעלתי ברצון אינה נאמנת אף למשנה ראשונה משום דאין אדם עשים עצמו רשע ולא מבעי' באשת ישראל דלית לה מיגו דאי בעיא אמרה נאנסתי דהא אנוסה שרי' אלא אפילו באשת כהן דאית לה מיגו ראוי לומר דמ"מ אם אמרה נבעלתי ברצון אינה נאמנת דהא מסקינן בכתובות דף י"ח וע"ב דאין אדם משים עצמו רשע אף היכא דאית ליה מיגו. מי' יש לדייק אם לא נימא פלגינן דיבורא עיי"ש בכתובות בתוס' ד"ה ואין אדם משים עצמו רשע כו' עיי"ש מי' כל זה לא שייך רק באשת כהן אבל באשת ישראל לא שייך כלל לומר פלגינן דיבורא דהא אינה אסורה אא"כ נבעלה ברצון ודוק:

וכ"מ לדידן בהאי ספיקא אף דלא קיי"ל כמשנה ראשונה היכא דהוי רגלים לדבר דפסק הרמ"א בסי' קט"ו סעיף ו' ומהרי"א בפסקיו סי' רכ"ב דנאמנת גם למשנה אחרונה והיינו משום דאיכא רגלים כדבר אוקמ' אדינא דמשנה ראשונ' א"כ אם נימא דלית לדינא דמשנה ראשונה מעיקרא באשת ישראל שאמרה נבעלתי ברצון א"כ גם אם איכא רגלים לדבר לא מפקינין אתת' מתות' בעלה דהא בכיון דלית לדינא דמשנה ראשונה ודאי דמשום רגלים לדבר לחוד לא מפקינן אתת' מתות' בעלה ולכאורה אמרתי לפשוט הספק הנ"ל דהא לפי מ"ש הר"ן הטעם דמשנה אחרונה שהתירו האיסור הוא רק משום שיש כח ביד חכמים לעקור איסור דאורייתא משום מגדר מילתא או משום דאפקיעו לקידושין אבל משנה הראשונה מדינא אמרו דנאמנת יש להבין מפני מה נאמנת למשנה ראשונה לאסור עצמה על בעלה הלא אין דבר שבערוה פחות משני' כדאיתא בקדושין דף ס"ו ע"א לענין לאסור אשה על בעלה עיי"ש ואפילו בשאר איסורין הא קיי"ל ביו"ד סי' קכ"ב סעיף ג' דעד אחד נאמן באיסורין להתיר ולא להחמיר וע"כ צ"ל דהיינו משום דשוי' אנפשיה חד"א דהא כשם שהכהן מוזהר על הזונה כך הזונ' מוזהרת על הכהן כר"ל וא"כ לפ"ז לא מהני כאן הא דאין אדם משים עצמו רשע להתיר לה האסור לה עפ"י דברי' כמ"ש התוס' בב"מ דף ג' ע"ב בד"ה מה אם ירצה לומר כו' שם באמרו לו אכלת חלב והוא אומר מזיד הייתי דהקשו והאיך נאמן לומר מזיד הייתי הא אין אדם משום עצמו רשע ותרצו דהיינו לענין לפסול עצמו. אבל הכא עושה תשובה ואינו רוצה להביא חולין לעזרה עכ"ל הה"נ הרי רוצה לעשות תשובה ואינה רוצה לישב תחת בעלה באיסור כל ימי' כאמרם ז"ל וכי מי שאכל שום כו' וא"כ הוי דינא דמשנה ראשונה אף באשת ישראל שאמרה נבעלתי ברצון וראיה לדבר דאם נימא דשייך אין אדם משים עצמו רשע באשת ישראל באמרה נבעלתי ברצון למה לא מקשה הש"ס באמרו ה"ד אי באשת ישראל אי ברצון הו"ל להקשות הא אין אדם משום עצמו רשע א"ו דלא שייך כאן אין אדם משים עצמו רשע אבל יש לדחות דמש"ה מקשה מי יש לה כתובה כי היכי דאם נתרץ דאיירי באשת כהן קשה ג"כ מי גרעה מאשת ישראל ברצון כמו דאמר להדיא בתר הכי אבל אם הוי מקשה הא אין אדם משים עצמו רשע הוי מצי לומר באשת כהן ברצון דאמרינן פלגינן דיבורה ומי' אף שאין ראיה כ"כ מ"מ הדבר מוכרח מצד עצמו כמ"ש. ומי' לפי מה דמסיק הר"ן דמן הדין אינה נאמנת אף למשנה ראשונה דלאו כל כמינה להפקיע שיעבודו ור"ל אף דהוא שוי' אנפשה חד"א מ"מ הבעל אינו מאמינה ואינה יכולה להפקיע שיעבודו במאי דשוי אנפשה חד"א רק דאמרו נאמנת מטעם כיון דכסיפא לה מילתא ודאי דקושט' קאמרה לכאורה עולה על הדעת דלפ"ז אפשר לומר דאינה רק באשת כהן שאמרה נאנסתי אבל באשת ישראל שאמרה נבעלתי ברצון אפשר אף דכסיפא לה מילתא לא מחזקינן לה בקושט' כיון דאין אדם משים עצמו רשע מי' ג"ז אינו דהא לא שייך כאן אין אדם משים עצמו רשע דאמרינן דכיון דכסיפא לה מילתא ודאי קושטא קאמרה ורוצה לעשות תשובה ולא לחזור ולאכול שום ולישב באיסור כל ימיה תחת בעלה כמ"ש לעיל דבזה לא שייך אין אדם משים עצמו רשע וז"ב:

אלא אי איכא לספוקי איפכא איכא לספוקי לפי מ"ש הר"ן הטעם דמשנה ראשונה הוא משום דכסיפא לה מילת' ודאי דקושטה קאמרה א"כ י"ל דע"כ לא פליג משנה אחרונה על משנה ראשונה רק בגוונא דאיירי בי' דהיינו באשת כהן שאמרה נאנסתי דלא כסיפא לה מילת' כ"כ כיון דאמרה דנאנסה ומה הוי לה למעבד אבל באשת ישראל שאמרה שזינתה ברצון דכסיפא לה מילת' טובא אפשר דאף משנה אחרונה מודה דאמרינן דודאי קושטא קאמרה דמנ"ל לעשות פלוגתא רחוקה כ"כ ועוד דבאשת כהן שאמרה נאנסתי אינה מפסדת כתובתה ובא"י שאמרה נבעלתי ברצון הרי מופסדת כתובתה ויותר ראוי להאמינה וראי' לדבר דנוכל לומר דהמשנה אחרונה לא פליג רק במה דאיירי ביה דהיינו באשת כהן שאמרה נאנסתי דהא ע"כ לתירץ הרב ר' אליעזר שהביא הפוס' בסוגיא דידן צ"ל כן דהא התוס' מקשים על משנה אחרונה אמאי לא נימא דשויה אנפשה חד"א כמו באומרת קדשתני וכתבו והר"ר אליעזר תירץ דהכהן מוזהר על הזונה אבל לא מצינו שהזוכה מוזהרת על הכהן ועכ"פ דעת לנבון נקל דהתינח לענין איסור זונה לכהן דאזהרה דכתבה התורה על הכהן הוא דכתיב אשה זונה לא יקח וגם קדושת כהונתו גורם אבל א"י שזינתה ברצון תחת בעלה דאסורה לבעלה משום דכתיב ונטמאה ונטמאה ודרשינן א' לבעל וא' לבועל א"כ קאי האיסור עלי' כמו עליו דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וזה ברור בדעת הר"ר אליעזר הנ"ל וא"כ לפ"ז בא"א שאמרה נבעלתי ברצון הדר' הקושיא להר"ר אליעזר הנ"ל דאמאי לא נימא דשוי' אנפשה חד"א וע"כ צ"ל דסובר הר"ר אליעזר דבאמת לא פליג משנה אחרונה רק במאי דאיירי המשנה ראשונה דהיינו באשת כהן שאמרה נאנסתי רק דהתוס' דוחה לדברי הר"ר אליעזר מכח קושיות דהא נתבאר בפ' יש מותרות כל היכא דאיהו מוזהר איהו נמי מוזהרת ועוד דאיך אכלה תרומה לר"ש. אבל הא לא קשיא להו להתוספות דאם כן באשת ישראל שאמרה שזינתה ברצון אמאי אינה אסורה ש"מ דנוכל לומר דהאמת כן אם כן אף אנו נאמר כן אליבא דהר"ן ז"ל כמ"ש ואין להוכיח דודאי פליג המשנה אחרונה אף באמרה נבעלתי ברצון דאל"כ בהא דקאמר הגמרא אי ברצון הו"ל להקשות א"כ אמאי פליג משנה אחרונה דאין זה הוכחה כלל. דאטו אנן אמרינן מכח איזה הכרח דהמשנה אחרונה לא פליג רק באמרה נאנסתי הלא ודאי י"ל דפליג בכ"ע מחמת חשש נתינת עיניה באחר רק דאנן אמרינן כיון דהמשנה כא איירי רק בנאנסה א"כ מנ"ל דגם באומרת שזינתה ברצון סוברת המשנה אחרונה דאינה נאמנת וא"כ לפ"ז דוקא למאי דמוקים הש"ס דהמשנה איירי באומרת נאנסתי י"ל כך כמ"ש אבל אם הוי מוקים דהמשנה איירי ברצון ודאי דה"א דהמשנה אחרונה פליג אף ברצון לכך הוצרך להקשות מי יש לה כתובת וז"ב ואדרב' לפי תירוץ הר"ר אל עזר קשה שפיר דא"כ הא דקאמר הש"ס אי ברצון הו"ל להקשות א"כ האיך פליג המשנ' אחרונה הא שוי' לנפשה חד"א והבן. ואעפ"כ לא הקשו התוס' מזה על הר"ר אליעזר ש"מ דאין זה קושיא כ"כ די"ל דעדיפא מיני' מקשה מהמשנה ראשונה גופא ומכ"ש לדידי דאין כאן התחלת קושי' מהגמ' הנ"ל ואין להוכיח מן הנך עובד' דמייתי הש"ס בדף צ"א באמרה חד מן אהלויי וחד מן נפטוי דשם איירי ע"כ באשת כהן דאין לך אונס גדול מזה כמ"ש הר"ן והנה כיון דהספק שני אינו רק לתירוץ האחרון של הר"ן אבאר אם תירץ זה עיקר בסוגי' או לאו וכדי לבאר זה אקדים דהנה על תירץ הר"ן דלא אמרינן שוי' אנפשי' חד"א הוא משים דמשועבדת לו כמ"ש ע"ז קשה איך אכלה בתרומה לר' ששת הא על זה נשאר הקושי' הא שוי' אנפשה חד"א ואיך יש כח ביד חכמים להתיר דבר מן התורה בקום ועשה ולדורות וכעין שהקשו התוס' על הר"ר אליעזר ולדעתי הוא קושי' עצומה על הר"ן והנה על התוס' דמתרץ במסקנתם כיון דיש לחוש שמא נתנה עיני' באחר יש כח ביד חכמים לעקור דברי' מכל וכל בסברא גדולה כזאת עכ"נ קשה מאוד אם כוונת התוס' דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התרה בגדר גדול אף בקום ועשה הלא אין גדר גדול מאליהו בהר הכרמל שהי' להפריש ישראל מע"א ואעפי"כ אמרינן ביבמות דף צ' ע"ב הכל לפי שעה שמע לו משמע אבל לא לדורות וכן הקשה הר"ן בסוגי' דידו והיא קושי' רבה וחזקה ואי כוונתם כמ"ש התוס' ביבמות דף פ"ח ע"א ד"ה מתוך חומר כו' עיי"ש אין הנידון דומה לראי' אי' דשם י"ל שפיר דדעת חכמים להאמי' כיון שיש טעם וסברא רבה דודאי קושטא קאמרה משום דהוא מילת' דעביד' לאגלויי וגם מתוך חומר שהחמרת עלי' בסופה ע"כ הדבר הגין להאמין ואין זה עוקר דבר מן התורה כיון שיש סברא רבה דאמרה אמת דמת בעלה אבל כאן אף למשנ' אחרונה וכי דעת חכמים הוא דודאי נותנת עיני' באחר רק דיש סברא רבה לומר דיש לחוש לכך וכמו דמשמע מלשון המשנה שלא תהא נותנת עיני' כו' וכן מלשון התוס' עצמם בתירוצם הנ"ל שכתבו דכיון דיש לחוש כו' וכן מבואר מצד הסברא דודאי יכול להיות דקושט' קאמרה דאין אפטרופוס לעריות רק מחמת חשש הנ"ל תקנו דאינה נאמנת הדר' קושי' לדוכתא איך יכול לעקור דבר מן התורה בקום ועשה ולדורות דהא מן הדין נאמנת ודילמא קושטא קאמרה ולדעתי הוא קושי' רבה עצומה על התוספות ומעתה אנן יתמי דיתמי מה נאמר בהסוגיא הנ"ל כיון דהתירוצים הראשונים של הר"ן כבר דחו להו הר"ן בעצמו ועל תירץ הר"ן קשה כמו שהקשו התוס' על הר"ר אליעזר כמ"ש ועל תירץ התוס' קשה כמו שהקשה הר"ן וכמו שביארתי אם כן נשאר לכו המשנה בלי פתר וכאיגרת דלא מקרייא:

והנה לכאורה רציתי לומר דהא למאי דמתרץ הר"ן מעיקרא דאפקיענהו לקידושין ודאי דל"ק ג"כ מתרומה דכיון דאפקיענהו לקידושין הרי לא נעשית זונה ואין להקשות דאם אפקיענהו לקדושין הרי איננה אשת כהן ואיך תאכל בתרומה דלק"מ דהא יש להבין בשלומא בכל מקום דאמרינן אפקיענהו לקדושין א"כ באמת כל בעילותיו עד השתא כבעילות זנות ומה שעבר אין אבל כאן דמתירין לו לשמש עמה מכאן ולהלן ע"י הפקעת קדושין איך מתירין לו לכתחילה ביאה בלי קדושין וע"כ צ"ל אחת משתי אלה או שדעת חכמים דאם נבעלה נפקעה הקדושין דמעיקרא ולא חלין עד עכשיו דהא מקדש על דעתם והוי כאומר מעיקרא הרי את מקודשת לי לאותו זמן דקיי"ל דמקודשת כשיגיע אותו הזמן כ"ז שלא חזרו בהן כמבואר במס' קדושין דף נ"ח ע"ב ודף נ"ט ע"א ובש"ע אה"ע סי' מ' סעי' א' אפי' בנתאכלו המעות וממ"נ אם ק שט' קאמרה ולא נתנה עיניה באחר א"כ הרי אין כאן חזרה וחלין הקדושין עכשיו ואם משקרת ונתנה עיניה באחר הרי אם לא נבעלה לא הפקיעו קדושין דלמה לן לאפקועי קדושין בחנם דודאי כוונת הר"ן באמרו דאפקיעו לקדושין ר"ל אם קושט' קאמרה וא"ל דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דתאמר טמאה אני ותאמר שחוזרת מקדושין הראשונים אם כן תאמר הרי יש ידי' מוכיחות דנתנה עיניה באחר ומשקרת ודאי דבכה"ג אפי' למשנה ראשונה אינה נאמנת ולא שייך בזה שוי' אנפשה חד"א כיון שהשקר נראה לעין כל וז"ב:

ועפי"ז נתישב קושית העולם שמקשין על הר"ן דמה הועילו בתקנתן דתאמר טמאה אני ונטולה אני מן היהודים דממ"נ אם הפקיעו לקדושין אינו יכול להפר ולמ"ש לק"מ וק"ל ומי' קשה התינ' קדשה בכסף קדשה בשטר ואין הנייר ש"פ ואין השטר בעין מאי א"ל דהא אליב' דהר"ן קיימינן ואיהו סובר בקדושין פרק האומר דאם מקדשה בשטר על לאחר זמן ואין השטר בעין כשהגיע אותו הזמן אינה מקודשת וכן פסק הרמ"א ז"ל בהג"ה אה"ע סי' מ' סעי' א' ומי' י"ל דביאה הראשונה שישמש עמה תהויין קדושין אף אם אינו מכוון בפירוש לקדושין כיון דהוא מסתמא לשם אישות שהוא בחזקת בעלה ואמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה והוי כנתקדשה לפני עדים ונחזור לענינינו דכיון דאפקיענה לקדושין א"כ לא נעשית זונה א"כ שפיר אכלה בתרומה וא"ל הלא אם אפקיענהו לקדושין הרי אינה אשת כהן ואיך תאכל בתרומה דהא כבר ביארתי דמכאן ולהלן הוי אשת כהן אך להר"ן דדחי להאי תירוץ מכח הקושי' דא"כ באמרה נאנסתי מנתין או ממזר מאי א"ל וע"ז תשוב אמרי דבאמת אמרינן הטעם דמשנה ראשונה הוא רק משום דכסיפא לה מילת' קושט' קאמרה אבל לא משום דשוי' אנפשה חד"א שהרי משועבדת לו ולאו כל כמינה כמ"ש הר"ן ואף דבאמרה הנאת תשמישך עלי אמרינן בפרק המדיר דף ע"א ע"ב דצריך להפר שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו אף שמשועבדת לו היינו דשם בודאי אסור לה וא"כ איך יאכילה דבר איסור אבל כאן הוא אינו מאמין לה דבשלומא אם היה הדבר תלוי ברצונה היינו אוסרין לה משום דנאמנת לגבי עצמה דשוי' אנפשה חד"א אבל כיון שמשועבדת לו ע"כ כשם שהוא אומר לגבי איסור' דרביע עלי' דידי' שאינה מאמינה ה"נ לענין איסור' דיאכילנה דבר איסור אומר שאינו מאמין לה ואינו מאכילה דבר איסור כנ"ל ברור בדעת הר"ן במ"ש שמשועבדת לו וסברא נכונה מאוד הוא ונחזור לענינינו דהטעם של המשנה הראשונה הוא רק משום דכסיפא לה כו' כמ"ש הר"ן והא דחלקו במשנה אחרונה על' המשנה הראשונה משום חשש דשמא נתנה עיניה אינו משום דדחו להך סברא דכסיפא לה מילתא כמ"ש הר"ן רק אע"ג דסברא רבה הוא מ"מ כיון דמ"מ חששו שלא תתן עיניה באחר תקנו דאינה נאמנת ואם נבעלה אפקיענהו לקדושין וכיון דאפקיענהו לקדושין אם נבעלה ממילא דאכלה ג"כ בתרומה דממ"נ אם לא נבעלה הרי ודאי מותרת בתרומה ואם נבעלה הרי אפקיעו לקדושין ולא נעשית זונה ולא שייך כאן לומר שוי' אנפשה חד"א דהרי אף אם כדברי' כן הוא הרי הפקיעוהו לקדושין ומותרת בתרומה והא דהקשה הר"ן א"כ באמרה נאנסתי מנתין או ממזר מאי א"ל והא אסורה לבעלה בכה"ג לק"מ דאף אם בגוף הדבר דנבעלה נאמנת למשנה ראשונה הרי הוא רק מטעם דכסיפא כה מילת' קושט' קאמרה וא"כ התינח בגוף הדבר דזלזול הוא לה אף אם נאנסה אבל בהא דאמרה שנאנסה מנתין או ממזר אין מאמינן לה מגוף הדין דאין לה זלזול יותר עי"ז כיון דבאונס הוא מה לי אם נאנסה מאדם אחר או מנתין וממזר ואף אם מאמינין לה שנאנסה אין מאמינן לה שנאנסה מנתין או ממזר כן היה עולה על דעתי לכאורה אבל אחר העיון קצת זה אינו דהא אף אם לענין זה דאמרה דנאנסה מנתין או ממזר לא שייך הך סברא דכסיפא לה מילת' כיון דבגוף הדבר דנבעלה מהמנינין לה מטעם דכסיפא לה מילתי רק דההיתר הוא מכח הפקעת קדושין א"כ לפ"ז הדרא הקושי' דתהא אסור' מחמת דאמרה דנאנסה מנתין וממזר משום דשוי' אנפשה חד"א אף דלא שייך הך דכסיפא לה מאי תאמר דלאו כל כמינה לאפקועי שיעבודו הלא כיון דהפקיעו לקדושין עד עכשיו הרי אין כאן שיעבוד וע"ק אם נימא דעיקר ההיתר לבעלה הוא מכח הפקעת קדושין א"כ ממילא דשרי' בתרומה א"כ מ"ט דרבא דאסרה בתרומה וכן מ"ט דרב ששת דמודה בנתארמלה בשלומ' אם אמרינן דשריות' דלבעלה הוא משום דסומכין על איזה סברא לומר דאינה נאמנת מסתבר לומר דאף אם סומכין ע"ז הסברא להתירה לבעלה משום חשש שלא תתן עיני' אבל לתרומה אין סומכין ע"ז כיון דאפשר בחולין ולר' ששת גם בתרומה סומכין ע"ז משום חשש לעז אבל בנתארמלה דאין כאן חשש לעז אין סומכין ע"ז אבל אם אמרינן דשריות' לבעלה הוא רק משום הפקעת קדושין וא"כ בודאי דמותרת ממ"נ גם בתרומה ואין כאן שום ספק א"כ למה תאסר בתרומה וכן קשה על הר"ן למה דרוצה לומר דהטעם הוא רק משום הפקעת קדושין והוא קושיא עצומה על תירץ הר"ן הנ"ל:

לכך נ"ל באופן אחר דבאמת אמרינן כולה מילתא כהר"ן דטעם משנה ראשונה משום דכסיפא לה מילת' כמ"ש וטעם משנה אחרונה דחזי רבנן בתראי דחשודין שתתן עיניה באחר ותאמר אף אם כסיפא לה א"כ אוקמי אדינא דאינה נאמנת כיון דאזלא לה הך חזקה דודאי קושטא קאמרה דשוי' אנפשה חד"א לא שייך כיון דמשועבדת לו כמ"ש הר"ן וכמו שביארתי דבריו וסובר רב ששת דאף אם לענין תרומה שייך לומר דשוי' אנפשה חד"א מותרת שלא יוציאו לעז על בניה והפקיעו לקידושין באשת כהן כדי שתאכל בתרומה כדי שלא יהי' הוצאת לעז על הבנים ורבא סובר דלא הפקיעו לקידושין מש"ז דאפשר בחולין כללו של דבר דהך סברא שכתב הר"ן מהפקעת קדושין לכ"ע אמינא אנא רק לר' ששת ורק באשת כהן כדי שתאכל בתרומה כדי שלא יהי' הוצאת לעז על הבנים והשתא ל"ק מנתין או ממזר כיון דשם לא מהני הפקעת קדושין למשרי' בתרומה לא הפקיעו לקידושין כלל וממילא כיון דלא הפקיעו לקידושין לא שייך שוי' אנפשה חד"א שהרי משועבדת לבעלה ולכך מותרת לו ואין להקשות דמ"מ כשתאמר נאנסתי מנתין או ממזר תהא אסורה בתרומה עכ"פ לק"מ דהא יש להבין דמה הקשה הר"ן מנאנסתי מנתין או ממזר דילמא באמת באמרה כן נאמנת והא דכתב הר"ן דאינו במשמע יש להבין למה דא"ל משום דמשנה סתמא תנן דהא מוקמינן לה באשת כהן דוקא שאמרה נאנסתי אף דתנן סתמא טמאה אני לך ובפרט מה"ת לומר דאיירי גם באמרה נאנסתי מנתין וממזר ודאי אין שום דוחק לומר דאיירי באומרת סתמא נאנסתי רק הא דכתב הר"ן אינו במשמע נראה דהוה משום דא"כ קשה מה הועילו חכמים בתקנתן דאם תתן עיני' באחר תאמר נאנסתי מפסול לי כנ"ל וא"כ לפ"ז לק"מ לפי מ"ש דבאמת מותרת לבעלה גם בכה"ג רק דאסורה בתרומה א"כ שוב לק"מ דמה הועילו חכמים בתקנתן דלמה תעשה זאת שתאמר נאנסתי מפסול לי הלא מ"מ מותרת לבעלה רק דמפסדת נפשה מתרומה ומה תרויח בזה כנ"ל ואף דבאומרת נאנסתי מפסול לי דאסורה בתרומה איכא חשש הוצאת לעז לר' ששת ודאי כל היכא דמצינא לתקוני מתקנינין וכל היכא דלא מצינא לתקוני לא מתקנינין כנ"ל.

ומיהו עדיין קשה דלמה מודה ר' ששת בנתארמלה הלא כיון דהפקיעו לקדושין קודם דנתארמלה או נתגרשה ואין נעשית זונה ממילא דשרי' אף אח"כ ויש לישב דה"ק דמודה ר"ש בנתארמלה או נתגרשה תיכף אחר אמירתה דממילא לא הפקיעו למפרע דלמה לן לעשות בעילותיו בעילות זנות בחנם כיון דלא שהת' תחתיו ולא אכלה בתרומה אחר אמירתה א"כ אסורה בתרועה עכשיו משום דשוי' אנפשה חד"א רק דקמ"ל דלא נימא דאעפ"כ אפקעינהו לקדושין כדי שתאכל עכשיו בתרומה כדי שלא יוציאו לעז על בני' ואף דאם אפקיענהו לקדושין שוב לא הוי אשת כהן מעולם מה בכ הרי זרע מכהן מאכיל אף אם אנס או פיתה אותה הכהן כמבואר להדיא במשנה מס' יבמות פ' אלמנה דף ס"ט ע"ב וכן פסק הרמב"ם פ"ח מ"ה תרומות הלכה י"ח ועיי"ש לכך קמ"ל דעכשיו ליכא לעז דאמר עכשיו הוא דאיתנסה לפסול לה והנה יוצא לנו מזה דלפי מאי דקיי"ל כרבא לא אמרינן כלל דאפקיענהו לקדושין א"כ יפה פסק הרמב"ם בפ' י"ח מה' איסורי ביאה הלכה טית דאשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי אף שמותרת לו מ"מ אחר שנתארמלה אסורה לכל כהן שבעולם וכתב הה"מ דנלמד מדין תרומה וכי היכי דבתרומה לא אכלה ה"נ אסורה לכהן דמ"ש ע"כ דבריו וכן פסק בש"ע אה"ע סי' ו' סעיף י"ג ולדברי יובנו הדברים הטיב דבשלמא לבעלה לאו כל כמינה לאפקיעה נפשה משיעבודו אבל לכהן אחר הרי שוי' נפש' חד"א ועיי"ש בהה"מ דהאי דינא דהרמב"ם כמעט מפורש בכתובות פ' האשה שנתארמלה דף ט"ז ע"א עיי"ש והנה לכאורה קשה מסוגי' הנ"ל ג"כ על מה דרוצה הר"ן לתרץ כאן דטעם דמשנה האחרונה הוא רק משום הפקעת קידושין א"כ כיון דאפקיעו לקדושין ובודאי לא הוי זונה א"כ למה תאסר לכהן אחר אך הא יש לישב כמו שכתב המ"ל שם לישב דברי הראב"ד שכתב שהוא מחכמתו של הרמב"ם ולא מסוגי' מפורשת עיי"ש א"כ נם על הר"ן ל"ק ועי"ל דכיון דלא מצא לה בתולים הוי כמו רגלים לדבר דכתב מהרי"א בפסקיו סי' רכ"ב דנאמנת אף למשנה אחרונה ונחזור לענינינו דלפי מה שפירשתי מיושב הכל.

אך עדיין קשה לר' ששת דסובר עקירת קדושין יש כאן וא"כ צ"ל כמ"ש דהויין קדושין מכאן ולהבא קשה א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן תאמר טמאה אני לך וא"כ שוי' אנפשה חד"א והא דאפקיעו לקדושין תאמר שאינה רוצה להתקדש לו ועוד דהאשה אינה מתקדשת אלא מדעתה והא שכתבתי א"כ הויין ידי' מוכיחות דעיני' נתנה באחר ואינה נאמנת מן הדין ולא שייך כאן שויה אנפשה חד"א כיון שהשקר נראה אף שמצד הסברא נראין הדברים נכונים אבל ז"א לפי מ"ש מהריב"ל בתשובותיו בחלק נ' סי' פ"ה באשה אומרת קדשתני בפני פלוני ופלוני והעדים מכחישין אותה מ"מ שויה נפשה חד"א עכ"ד ועיי"ש וא"כ אם לנגד שני עדים אמרינן שוי' נפשה חד"א לנגד ידים מוכיחות לכש"כ ומי' למ"ש לק"מ דבאמת לא שייך שוי' נפשה חד"א כיון דמשועבדת לו רק דהפקעת קדושין לר' ששת כדי שתאכל בתרומה ולא יהיה לעז וא"כ אם תאמר שאינה רוצה להתקדש לו עוד ממילא דלא הפקיעו לקדושין דאדעת' דהכי שתצא מת"י בעל כרחו עי"ז לא הפקיעו לקדושין ונמצא אם כן תאמר לא הפקיעו לקידושין ותהי' מותרת לו רק דתהיה אסורה לאכול בתרומה דכל היכא דלא מצי לתקוני לא מתקננין כמ"ש ולא קשי' א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דלמה תעשה כן הלא לא תרויח כלום דהלא מ"מ מותרת לבעלה רק דמפסדת נפשה מתרומה כמ"ש לעיל רק למה דרוצה הר"ן לתרץ דטעם משנה אחרונה הוא רק משום הפקעת קידושין קשה שפיר כנ"ל.

וע"ק דמ"ש לעיל דהביאה דלהבא תהוי קידושין הא באמת מבואר במס' כתובות דף ע"ד ע"א דלא אמרינן דבועל לשם קידושין רק בהנך דלא טעי אבל בהנך דטעי לא הרי מבואר דבעינן בפירוש לשם קדושין לכך בהני דטעי אמרינן לא אסיק אדעתי' לבעול בהדי' לשם קדושין א"כ לפ"ז בנד"ד אטו כ"ע גמירי דבכהן יש הפקעת קידושין דידע לבעול לשם קדושין ועיין בש"ע אה"ע סי' מ"ג ובס"ס ל"א ובח"מ שם ס"ק י"ט וס"ק כ' ובב"ש שם ס"ק כ"א וס"ק כ"ב ועיין עוד בש"ע אה"ע סי' כ"ח סעיף ט"ו ובחלקת מח' שם ס"ק כ"ט ועיין עד בש"ע אה"ע סי' קמ"ט.

וע"ק לתירץ דהר"ן הנ"ל אמאי לא אשתמיט בשום מקום במשנה או בגמ' הנ"ל למימר דיבעלה לשם קדושין לכד נראה דה"פ דתירוץ דהר"ן דבאמת תקנו חכמים דאינה נאמנת ומחזיקין אותה כמשקרת אך הא דקשה האיך עקרו מילת' דאורייתא לזה אמרינן אם קושטא קאמרה הפקיעו הקדושין וח"כ חין כאן איסור דאורייתא מאי תאמר הרי משהא אותה בלי קידושין הלא כיון דאינה מופקרת לכל רק מיוחדת לו לא הוי איסור דאו' להראב"ד והרמב"ן א"כ הם אמרו דאסור והם אמרו כחן דאין לחוש לזה שמא קושטא קאמרה דלנגד חשש איסור דרבנן שפיר יש כח בידם לתקן דאין לחוש כלל והבן כי נכון הוא בס"ד ועיין בהרמב"ם פ"א מה' אישות ה"ד ובהראב"ד ובהה"מ והכ"מ והל"מ שם ואני תמה דמלשון הרמב"ם בה' איסורי ביאה פ' י"ח הלכה ב' מבואר ג"כ דאין לאו רק במופקרת לכל עיי"ש והכה לדעת הרמב"ן י"ל דלא הוי איסור כלל דהוי כמו פילגש וכן הוא לדעת הרא"ש וטור ורוב הפוסקים דפילגש אין בה איסור כלל ויותר נראה דאף הרמב"ם מודה דלא הוי בפילגש רק איסור דרבנן ועיין בש"ע אה"ע סי' כ"ו סעי' א' ובהג"ה שם ובחלקת מ' ס"ק א' ב' ובב"ש ס"ק א' ב' ולהורות לבעלה שיקדשה ע"צ החומרא לא רצו חכמים להחזיק הדבר שנאנסה משום לעז כיון שיושבת תחתיו כנ"ל ברור בדעת הר"ן לתירץ הנ"ל וכן לדידי לר' ששת ואין להקשות דא"כ הדרא הקושיא לר"ש איך תאכל בתרומה ע"י הפקעת קדושין ולאו זונה הוא הרי אם הפקיעו לקדושין איננה אשת כהן דהא מכאן ולהבא ג"כ לא הוי קדושין י"ל דבאמת דינא דר"ש אינו רק ביש לה בנים משום לעז הבנים ואז שפיר אכלה בשביל הבנים אף שאיננה אשת כהן כמ"ש לעיל וכמו דיליף במס' נדה דף מ"ד ע"א דכתיב ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו קרי בי' יאכילו והנה לפמ"ש בשם מהריב"ן לב גם קושית העולם על תירוץ הר"ן לא מתרצי דהא לא מהני מה דהויין ידים מוכיחות כיון דשוי' אנפשה חד"א אבל לדידי לק"מ אף לר"ש דאם תאמר כן ממילא דאין כאן הפקעת קדושין ואם כן מותרת לו משום דמשועבדת לו ויפר חלקו רק דתהיה אסורה לאכול בתרומה א"כ לא שייך לומר מה הועילו חכמים בתקנתן דלמה תעשה כן כמ"ש לעיל וגם אם תעשה כן מ"מ תק"ח במקומו וכל זה לר"ש אבל לרבא דקיי"ל כוותי' אין כאן הפקעת קדושין כלל כנ"ל ברור והוא נכון בס"ד:

והנה לפי מה שביארתי הטעם דמשנה ראשונה הוא לכ"ע בין לרבא ובין. לר"ש משום הך סברא דכסיפא לה מילת' והטעם דמשנה אחרונה דאינה נאמנת לאסור עצמה על בעלה היא לכ"ע בין לר"ש ובין לרבא רק משום דחזו דחשודין שתתן עיני' באחר ותאמר טמאה אני ואזינ לה הך חזקה דקושט' קאמרה רק דלר"ש כיון דלמשנה אחרונה אינה נאמנת מטעם הנ"ל סובר דהפקיעו לקדושין כדי שתאכל בתרומה שלא יהי' לעז על בני' ולרבא ליכא הפקעת קדושין כלל וא"כ כיון דלכ"ע הטעם דמשנה אחרונה הוא משום דדחו להך סברא כיון דכסיפא לה קושטא קאמרה אם כן הספק שלי צריכה רבה דיש לומר שפיר דדוקא בנאנסתי דאין לה בזיון כ"כ לא חשה משנ' אחרונה לומר דנאמנת אבל באמרה שזינתה ברצון דכדי בזיון י"ל דגם משנה אחרונה מודה דאמרינן דקושט' קאמרה דמנ"ל לעשות פלוגתא רחוקה כ"כ לומר דהמשנה ראשונה אף באומרת נאנסתי סוברת דנאמנת מטעם דאית לה כסיפא אף דאין החרפה גדולה כ"כ וגם אינה מפסדת כתובתה ומשנה אחרונה סוברת אף באומרת נבעלתי ברצון דהחרפה עשרת מונים וגם מפסדת כתובתה דאינה נאמנת מה"ת לומר כן כיון דלא מצאנו דפליגי רק בנאנסתי דאיירי בי' מתניתין והנה לא נפלאת ולא רחוקה הוא דמצאתי און לי בתוס' כתובות פ' אע"פ דף ס"ג ע"ב ד"ה אבל אמרה מאיס עלי וקודם שנרד לעיין בדברי התוס' הנ"ל אמרתי דנ"ל להביא כדמות ראי' דבאשה שאמרה נבעלתי ברצון אסורה לבעלה גם למשנה אחרונה דקשה הכי עובד' דמייתי בש"ס באהלויי ובנפטויי שם במס' נדרים דאמר ר' נחמן עיניה נתנה באחר מה מייתי כיון דהדין הנ"ל הוא משנה מפורשת בלי שום חולק א"כ מה קמ"ל בהני עובד' דר' נחמן פסק כהמשנה כיהוד' ועוד לקרא דבכל מקום שיש איזו פלוגתא שייך להביא איזו מעשה דמעשה רב אבל על סתם משנה בלי חולק מה צורך להביא עובד' דר"כ אף דמשנה ראשונה לא סוברת כן מ"מ כיון דהמשנה גופא תנן בראשונה כו' חזרו ואמרו כו' ודאי דהעיקר כחזרו ואמרו וזיל קרי ביה רב הוא והוא תמיה גדולה לענ"ד לכך נ"ל ברור כמ"ש דגם להמשנה אחרונה אינה נאמנת רק באומרת נאנסתי דלא הוי לה בזיון כ"כ וא"כ טובא קמ"ל בהני עובדא דה"א אף דטעות הוי לענין דין כאונס מ"מ ה"א דלענין בזיון הוי כרצון דהעולם יחשדוה שהרגישה ולא חששה דאיך אינה מרגשת בין איש חיקה לבין איש אחר וא"כ כסיפא לה מילתא ונאמנת אף למשנה אחרונה קמ"ל מהני עובדא דר"נ דגם לענין בזיון הוי טעות כאונס דלא כסיפא לה מילתא טפי מאונס ולפ"ז א"ש נמי דמייתי תרתי עובדא דלא זו אף זו הוא דעובדא בתרא הוא רבותא טפי דבעובדא קמייתא לא אמרה שהרגישה שום שינוי ולא היה לה להבחין. משא"כ בעובדא בתרא דכיון דקאמרה מעולם לא ציערתן כו' הרי אמרה שהרגישה שינוי גדול אימא ודאי קושט' קאמרה דודאי הוא לה לבזיון דיאמרו דכיון דהרגישה כ"כ שינוי איך לא הבחינה ולא צעקה אלא דלא חששה וכיון דכסיפא לה מילתא נאמנת קמ"ל דאעפ"כ אינה נאמנת דמ"מ טעות הוי לפי דברי' ולא כסיפא לה מילתא טפי מאונס כנ"ל ברור לענ"ד.

ועוד נראה לתרץ להקושיא שכתבתי לפי מה דמתרץ הר"ן דהטעם דהמשנה אחרונה משום הפקעת קדושין א"כ איך מתירין לו לכתחילה לשהות עמה בלי קדושין מכאן ולהלן די"ל דאין כאן איסור כלל כמו שכתב הרא"ש במס' קדושין פ"ב דף מ"ה ע"ב בקטנה שהלך אבי' למדינת הים וקדשה אמה או אחיה דאין לה נשואין כלל אפילו מדרבנן מ"מ אין לאוסרה משום שתחשב כפנוי ועומדת אצלו בזנות דכיון דדרך קדושין ונשואין הוא אצלו אין זה זנות וכן כתב שם לענין קטן שהשיאו אביו וכן הוא דעת התוס' במס' יבמות פ' האשה רבה דף צ"ו ע"ב ד"ה נשא אשה וכן כתבו התוס' בסנהדרין פ' הנשרפין דף ע"ו עיי"ש אלמא אף דלא הוי קדושין כלל מ"מ כיון דבדרך קדושין הוא אצלו לא הוי כזנות כנ"ל.

ועוד נראה לומר דאף להרמב"ם אם נימא דסובר דיש איסור עשה דאוריי' בפנוי' עיין בהה"מ ובל"מ פ"א מ"ה אשות ובחלקת מחוקק סי' כ"ו ס"ק א' מ"מ א"ש דהא הגמ' במס' יבמות דף צ' ע"ב אמר ערל הזאה ואיזמל סדין בציצית כו' כולהו שב ואל תעשה נינהו ויש כח ביד חכמים לעקור עיי"ש והקשו התו' בד"ה כולהו הא סדין בציצית כי מכסי בטלית דבת חיובא ואין בו ציצית עובר בעשה בידי' עוד הקשו שם מלבישת כלאים דחשוב קום ועשה מה שאין פושטו עכ"ל עיי"ש:

ולי נראה לישב עפ"י מ"ש המרדכי הטעם דאם נפסקה לו בשבת ציצית בטלית שרי ללובשו מפני כבוד הבריות אף דמפני כבוד הבריות לא נדחה רק דרבנן וכאן יש עשה דאוריית' מ"מ כיון דלא כתיב לא תלבש בגד ד' כנפות בלא ציצית א"כ אין איסור בלבישה רק יעשו להם ציצית כתיב וא"כ הלובש בגד בד' כנפות בלא ציצית הרי הוא עובר בעשה דועשו להם שמחויב לעשות והוא אינו עושה וכל זמן שלובש עובר בעשה מה דאינו עושה בו ציצית א"כ בשבת שאינו יכול להטיל בו ציצית הרי אינו עובר בעשה כלל דהא אין יכול לעשות א"כ אין איסור כלל מדאוריית' בשבת ללבוש בגד בלא ציצית רק דמפני מראית העין אסור מדרבנן וא"כ הוי רק איסור דרבנן ושפיר מהני כבוד הבריות לדחות איסור דרבנן ע"כ דברי המרדכי א"כ אף אנו נאמר הלא בציצית אינו עובר על הלבישה בלא ציצית רק על החיוב שמחוייב לעשות א"כ הוי שפיר שב וא"ת אף שלובש בידי' מ"ו אין עובר על מה שלבוש בו רק על מה שאינו עושה א"כ העברתו לא הוי רק שב וא"ת משא"כ שעטנז שעובר על מה שהוא לבוש שנאמר לא תלבש א"כ כל זמן שאין פושטו עובר בידי' בכל רגע על מה שהוא לבוש בו והבן דלא אמרינן החילוק כמ"ש התוס' שם דחיוב ציצית הוא אחר העיטוף ואיסור שעטנז הוא בשעת לבישה רק דאני אומר דאף אחר לבישה ועיטוף יש חילוק דזה העברתו על מה שהוא כבוש הוי עובר בידי' דהא מכסי וקאי וציצית החיוב הוא שיעשה ציצית והעברתו הוא מה שאינו עושה ועיין במס' ברכות דף כ' בסוגיא דוהתעלמת' בתוס' והרא"ש ואפשר הי' לדחוק ולומר דהתוס' ג"כ נתכוונו בתרוצם למ"ש אך למ"ש לא קשי' ג"כ מה שהניחו התוס' בקושי' מדמברכינן להתעטף משמע דהחיוב הוא בשעת עיטוף דלמ"ש לק"מ דבאמת החיוב תיכף בשעת עיטוף שלא יעבור על העשה דועשו כו' כי אם נתעטף בלא ציצית הרי עבר על שלא עשה בו ציצית כשרצה ללובשו אבל מ"מ העברתו בשב וא"ת כנ"ל א"כ לפ"ז כאן להרמב"ם דהמעשה הוא שיקנה אותה תחלה שנאמר כי יקח איש אשה ובא אלי' כמו שמבואר ברמב"ם פ"א מה' אשות הלכה א' עיי"ש א"כ הרי לא נאמר מה"ת שאסורה לו בלא קדושין רק שמ"ע לקדשה א"ם העברתו אינו רק מה שאינו מקדשה והוא שב וא"ת והרי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשב וא"ת ולק"מ:

מי' תירוץ זה יש לדחות דאינו דומה לציצית דהתם לא נאמר שום איסור כלל על הלבישה רק חיוב על העשי' ועשו להם ציצית גדילים תעשה לך אבל כאן הרי נאמר כי יקח איש אשה ובא אליה משמע כי יקח ובא אלי' דהיינו או שיקח תחלה או דביאה עצמה תהוי קיחה דהיינו לשם קדושין לפני עדים משמע אבל בלא קיחה אסור לו לבא עליה אף דמ"מ לא הוי רק עשה דלאו הבא מכלל עשה עשה מ"מ האיסור הוא על הביאה עצמה בלא קדושין א"כ הוי קום ועשה מ"מ די בתרוצים הראשונים שכתבתי וכל זה לתירוץ הנ"ל של הר"ן או לדידי לרב ששת באשת כהן אבל לפי האמת דקיי"ל כרבא אין צורך לכל זה.

תוכן העניינים

השיב משה אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה