השיב משה אבן העזר· רבי משה טייטלבוים מאוהעל
שאלה עז
מהרב הגאון המפורסם הגדול בדורו זקן שקנה חכמה מהו' זאב וואלף זצ"ל שהי' אב"ד בכמה קהלות ישראל וזה לשונו:
נדרשתי על המקרה אשר קרה פה מקרה בלתי טהר גברא שאיש א' מעניי עירנו אזיל לי' לעלטא דקשוט ושביק חיי לא ולכל ישראל ולא הניח זרע ואין לו אח ישראל רק אח אחד אשר זה זמן רב קדם נשואי אחיו המיר דתו דת ישראל וחלף ועבר בגיותו ממדינה זו ואח"כ קודם נשואי אחיו זה בעת שערורית הקונפדראציע נתראה פה עם אנשי המלחמה הקאזאקין והי' גם הוא א' מהם ונתראה אז פה להתעולל על אמו וגיסו לתת לו מעות והוכרחו ליתן לו ואח"כ מאז ועד עתה זה קרוב לשלשים שנים לא נראה ולא נשמע ממנו מאומה ואומרים רוב העולם שקרוב לודאי שמת או נהרג כי לולא זאת הי' בא הנה וגם מאז זה כמה שנים הי' למאסקוויטר מלחמות רבות וגדולות עד הנה והקאזאקין ההם שהמשומד הנ"ל ביניהם הם הגוליירין היורדין תחלה למלחמה. וכעת האלמנה ההיא הנעצבת דפקה על פתחי ונפשה מרה לה להתעגן עולמות אם נצריך לה חליצה כי אינה יודעת לאיזה מקום תפנה לחקור אחריו והוא דבר בלתי אפשרית עולמות ולא זו בלבד שתתעגן אף אין לה לפרנס עצמה ותקותה להנשא לבעל לפרנסה ומגודל צעקת העני' הנעצבת ומגודל תקנות עגונות ששקדו חז"ל עליו הוצרכתי להזדקק לירד לעומקא דדינא להורות ולראות אם יש לה תקנה ותשועה למר נפשה להצילה מעיגון וזאת אשר מצאתי לפי קט שכלי:
הנה לפע"ד יש להאשה הזאת להפקעת עיגונה סמוכים גדולים עמודי עולם אשר לפע"ד אין חולק עליהם בנידון דידה ונתחיל בראשון לראשונים ובאחרון לאחרונים:
המרדכי הביא תשובת הגאונים שאם אשה נפלה לפני יבם מומר אינה צריכה לא חליצה ולא יבום ומשמע להדיא מלשונם דאף שאפשר שיחלוץ לה א"צ ואף אם הוא לפנינו ואף אם המיר אחר נשואין ומכ"ש בנד"ד שהמיר קודם נשואין ואינו לפנינו והוא ומקום עיגון ודאי. והטור בסי' קנ"ז הביא דעת ר"י גאון שמחלק שאם המיר קודם נשואי אחיו זה אינה זקוקה לו ואם המיר אחר נשואי אחיו זה זקוקה לו אך הביא דעת ר' שרירא גאון שאוסר וכתב הב"י שבמרדכי משמע שאינו חולק רק ר"י גאון מפרש דבריו ואף בלשון הטור אינו מוכרח כ"כ דפליגי ואף אם כאמר דהטור סובר דפליגי חדא דלזה שומעין דסובר שאינו חולק כדי למעט במחלוקת וגם הטור אזיל לשיטתי' שתמה על רי"ג מה חילוק יש בין המיר קודם נשואין ובין לאחריו לכך לא רצה להשוות דעת רי"ג לדעת רש"ג אבל הב"י הביא בשם הגמרא טעם לחילוק זה ולמה לא נשוה דעת הש"ע לדעתו רק רש"י בתשובותיו כתב שאין לסמוך על תשובת הגאונים להתירה משמע מדבריו אפי' אם המיר קודם נשואין וכן הרשב"א והרמב"ם כתב סתם שזוקק ולא חילק וכתב הה"מ שמשמע שאין חילוק ואינו מוכרח שהרי אף רש"ג כתב סתם ואפ"ה כתב רי"ג שמיירי בהמיר לאחר נשואין. אמנם אף אם כאמר ג"כ שחולק י"ל דהיינו היכא שהיא חי והוא לפנינו ואפשר שיחלוץ לה וחולקים תשובות הגאוני' שמתירין אף בכה"ג כמו שמשמע להדיא בדבריהם ע"ז חולקין כמ"ש רש"י אין לסמוך משמע היכא שאפשר לתקן אבל במקום עיגון כמו בנד"ד אפשר דאף הם מודים ואף אם נאמר שחולקים אף בכה"ג אכן במקום עיגון ודאי יש לסמוך אהמתירין כסוגין בכל הפוסקים בשעת הדחק סומכים אף על מיעוט הפוסקי' או פוסק א' מכ"ש שרבו המתירין וכ"כ הב"י וד"מ בסי' קנ"ח וקנ"ט באה"ע שרבו המתירין ביבם מומר וי"ל ודאי אף רש"ג מודה בנד"ד והכי דייק לישנא מתעגן עד דחליץ לה משמע שאפשר לחלוץ מלבד מ"ש הב"י בשם המרדכי דמשמע התם לא פליג שמיירי בהמיר לאחר נשואין. שנית דהרי הביא הב"י וד"מ כמה תשובות הגאונים שמתירין בדיעבד אם נשאת בשוגג והב"י הביא שראה מרבו שהתיר בדיעבד וכן קבעו בש"ע אה"ע אף שרמ"א כתב וי"א שדוקא ע"י חליצה אח"כ הרי הד"מ כתב בהדיא בסי' קנ"ט שמשמ' מדבריהם אף בלא חליצה מותרת בדיעבד ופשוט הוא בסדר גיטין ובהלכות גיטין שאף במקום חשש עיגון חשוב כדיעבד מכ"ש כאן שהוא ודאי עיגון שיהא כדיעבד. שלישית שהרי כתב הב"י וד"מ באה"ע בע"א שמעיד שמת המומר מותרת מחמת ס"ס ספק שמא הלכה כמ"ד שמועיל ע"א אף ביבמה ואת"ל דלא מהני ע"א שמא הלכה כרוב הפוסקים שמתירין במומר וה"ה ה"נ שנשתקע שמו ורגלים לדבר שמת ועכ"פ הוא ספק שמא מת ואת"ל שהוא חי שמא הלכה כרוב הפוסקים דמתירין וא"ל אדרבא משם מוכח להיפך דא"כ ל"ל ע"א נימא שמא מת ז"א דהתם ודאי ידוע היה מקומו אי' דהא ע"כ מעיד העד היכן מקומו היה שמת שם ולא הוי ספק כלל שמא מת חדא דמעמידין אותו בחזקת חי אפילו להקל כגון בתרומה וחטאת וגם היתה יכולה להתוודע אם חי או אם מת משא"כ הכא שאתרע חזקת חי שלו בא וראה שהתוס' כתבו בב"מ שאפי' גבי שבוי איתרע חזקת חי מכ"ש כאן בהרבה מלחמות והריגות ומשנה מפורשת היא עיר שכבשוה כרכום נותנין עליהם חומרי חיים וחומרי מתים וכאן נכבשו כמה פעמים במלחמה וקרוב הדבר לודאי שמכאן הוציאו התוס' לומר כן בשבוי אלא משום דשבוי לא הוי ככבשוה כרכום ממש לכך מסתפקים בדבר משא"כ כאן. רביעית לדידן שאנו פוסקין בש"ע שבדיעבד מותרת א"כ ע"כ הא שמחמירין לכתחילה היינו חומרא בעלמא מדרבנן לחוש לדעת האוסרין דבאיסור דאורייתא אין לחלק בין לכתחיל' ובין דיעבד ואף ברוב איסורי דרבנן אין מחלקין וא"כ ספק שמא מת הוי ספ' דרבנן ובפרט שהוא רק חומרא בעלמא אין להחמיר בספק ונ"ל דזה הוא טעם ס"ס שכתבו בע"א היינו דהוי ספק דרבנן ובדרבנן שומעין להקל כדעת המתירין דאל"ה לא הוי ס"ס גמור כמ"ש הש"כ ביו"ד סי' ק"י. וראי' גדול' לזה לסמוך על המתירין באיסור דרבנן שודאי אין הלכה כמוהם דאמרינן מת בתוך שלשים ועמדה ונתקדשה אם אשת כהן אינה חולצת כדי שלא להוציאה מבעלה אף שלא תתעגן ואמרינן ביבמות אף במעוברת ומניקת חבירו שהוא ג"כ דרבנן יוצאין אף מכהן משום שאין לנו על מי לסמוך אבל הכא אף שהלכה כרשב"ג בשעת הדחק סומכים ארבנן מכ"ש הכא במקום דחק ועיגון ודאי שסמכינן ארוב הפוסקים שמתירין אפי' בוודאי מכ"ש כאן בספק. וא"ל ג"כ שהוא נגד הש"ע שכתב סתם בסי' קנ"ז סעיף ד' דאין לסמוך על דיעה זו אדרבא הוא כפסק הש"ע שלשון אין לסמוך משמע היינו אם אפשר לחלוץ לה אף שצריכה להמתין או לטרוח טובא וגם בודאי חי כדמשמע לישנא נפלה לפני יבם מומר משא"כ בספק חי וגם א"א לחלוץ ומבואר כן מדבריהם ג"כ דסיים הרמ"א בדיעבד שרי משמע אף בחי ודאי וכאן כיון שא"א לחלוץ הוי כדיעבד כסוגין בכל ד' ש"ע ושרי אף בודאי חי וכ"ש בספק חי כנ"ל ואל יטעך דברי באר הגולה שכתב בשם הב"י על יש מתירין אלו שכל המתי' ראוי לכתתו ולהדפו כו' וגם אוי למי שמתיר כו' ע"ש שהוא טעות גדול נפל רשום מראה מקום. שצ"ל המראה מקום לעיל ס"ה באם היה המת מומר שע"ז כתבו הב"י אבל על דין זה אדרבא כתב בעצמו וגם הד"מ שרבו המתירין ואף אחרי כל אלה נא מלאני לבי להתיר לכתחלה דבר שאינו נמצא בפירוש בש"ע להתיר אמנם העירני מה שמצאתי בבאר הטיב בשם תשובת רד"ך ביבם מומר שא"א ליבמה לילך אצלו ולחלוץ כיון שהוי מקום עיגון דעתי נוטה להתיר אם יסכימו עמי חכמי הדור והוא ודאי מטעם שכתבתי כיון שהוא מקום עיגון הוי כדיעבד מכ"ש בספק חי וקרוב לודאי שמת כנ"ל שיש להתיר במקום עיגון. אמנם עיקר סמיכות היתרא הוא על תשובת האגוני' ור"י גאון ושותא דידהו לא ידענא ואיך נעבוד כוותייהו. ראשונה דברי רי"ג שתופסים הגאונים והפוסקים לעיקר להתיר אם המיר קידם נשואין דוקא מביא הב"י דברי הגמרא משום דס"ל נשואין מפילין וכיון דאז היה מומר ואסור לה שוב אינה נופלת לפניו לפי פשוטו שכתב כן להתירא א"א להולמו דמאי שייך כאן נשואין מפילין הא עדיין מומר הוא גם בשעת מיתה ולדבריו שאסר לה מש"ז ואינה זקוקה אף בשעת מיתה אינה זקוקה ולא נאמרה בגמ' אלא בכנס ולבסוף גירש וכיוצא בו שבשעת מיתה היא מותרת אפ"ה פטורה משום נשואין למ"ד נשואין מפילין משא"כ הכא אלא ודאי שהגמרא כתב כן לטעם איסורא אם לא המיר קודם נשואין כיון דאז לא היה מומר והית' מותרת לו אף אם המיר אח"כ ואסור לה היא זקוקה לו מחמת נשואין מפילין וה"ק כיון שהיה אז מומר כו' אף אם נשואין מפילין פטורה משא"כ המיר אח"כ אף דפשט דבריו לא משמע כך עכ"ר צריך לפרש כך וכ"מ להדי' בב"י שמפרש כן שסיים דמש"ה יש סוברין אפי' המיר אחר נשואין פטור דס"ל מיתה מפלת ור"ל שזה טעם תשובת הגאונים א"כ טעם רי"ג שאוסר בזה משום דס"ל נשואין מפילין:
אמנם גם פי' זה הוא תמוה דלא מצינו זה בגמ' לומר אף אם בשעת מיתה אסורה לו אם היתה ראוי' בשעת נשואין תהא זקוקה לו הגע בעצמך חם כנס הצרה תחלה ואח"כ הערוה תהא זקוקה לו וכיוצא בו זה לא מצינו אלא מצינו להיפך היכא דבשעת נשואין לא היתה ראוי' לו אע"ג דבשעת מיתה היתה ראויה כגון כנס ולבסוף גירש וכיוצא בו היא פטורה להך מ"ד דנשואין מפילין אבל לאיסורא לא מצינו והיא מן הנמנע ע"פ סברא שהרי עיקר כפילה היא המיתה כמ"ש ומת א' מהם אלא מ"ד נשואין מפילין בעינן גם מן הנשואין תהיה ראוי' לו אבל נשואין בלא מיתה ודאי אין מפילין והרי משנה מפורשת היתה בתו נשואה לאחיו משמע שהיה לו כבר אשה אחרת ואפ"ה פטורה. אחר כותבי זאת מצאתי קושיא זאת בתוס' ביבמות ריש פ' יש מותרות שהגמרא ר"ל שנשואין מפילין לאיסור כזה והקשו כן דלא שייך נשואין מפילין לאסור לשוק וכתבו שבלא"ה פריך לה שפיר מגופא ע"ש משמע וודאי שלומר כן ע"פ האמת א"א ואפשר שמן הגמרא הזאת הוציא הג"מר הנ"ל סברתו אכן א"א לפרש כן דברי רי"ג ואין לכו טעם לחלק כמ"ש הטור וגם תמוה מה איסור ערוה יש במומר לפוטרת מן החליצה הן אם מיתה מפלת או אם נשואין מפילין הלא אף חייבי לאוין צריכים חליצה מכ"ש זה שאינו אלא ניוול לה להנשא למומר לע"ז ואפי' שהוא בכלל לא תתחתן בם כו' וכי יסיר את בנך כו' והוא רחוק ואף אם נאמר כן הוא רק חייבי לאוין וזוקק לחליצה ומאין הרגלים לפוטרה מחליצה וכן על תשובת הגאונים תמוה זה ועוד תימא לפרש דברי רי"ג כן דהא קי"ל מיתה מפלת ולמה יפסוק שלא כהלכתא והב"ש בסי' קי"ג כתב אע"ג דקי"ל מיתה מפלת אפ"ה בעינן שהיה מומר קודם נשואין ולא כתב טעם ואין זה אלא תמוה וגם שורש פטור דמומר לא ידענו לו טעם ועיקר ואיך נעביד כוותייהו כיון דלא ידעינן טעמייהו. אמנם חובה עלינו להבין דברי הגאונים קדמונים ונלכה ונרדפה לדעת את דבריהם ונלע"ד שדברי כולם נכונים וברורים בטעמם ונקדים להבין דברי תשובת הגאונים קדמונים שפטרו לגמרי במומר נ"ל ע"פ שאמרו בברייתא הובא ביבמות דף ל"ט ע"ב אבא שאול אומר הכונס את יבמתו לשם נוי לשם אישות קרוב בעיני להיות הולד ממזר וחכ"א יבמה יבא עלי' מ"מ ועיין באה"ע סי' קס"ה שהרי"ף והרמב"ם פוסקים כחכמים ורש"י ותוס' ור"ח פוסקים כא"ש ורמ"א נ"כ דעתו כן שכתב בד"מ ובש"ע שמשום זה נהגו עכשיו לחלוץ ולא ליבם דפוגע באשת אח שלא במקום מצוה וא"כ י"ל דהגאונים ג"כ ס"ל כא"ש ולדידי' צ"ל מאי דאמר וקרוב בעיני ולא אמר סתם הולד ממזר דפוגע כו' דישראל ודאי מכוון לשם מצוה ג"כ דמאי מזיק לו זה הא אפילו מומר אוכל נבילות לתיאבון סמכינן כמת פעמים בש"ס ע"ז דלא שביק התירא ואכיל איסורא מכ"ש ישראל ודאי דודאי גם לשם מצוה מכוון אלא דעיקרו מכוון לשם נוי ס"ל לא"ש כיון שאין עיקרו לשם מצוה קרוב להיות הולד ממזר רק שאינו ודאי דשמא כוונתו עיקר לשם מצוה ולכך סברי רבנן יבמה יבא עלי' מ"מ כיון דמכוון ג"כ לשם מצוה כנ"ל אבל במומרים שלנו דמיקרו להכעיס ודאי אין מתכוון כלל לשם מצוה פוק חזו מ"ש הגאון ח"צ ז"ל בתשובתו הראשונה דחליצת מומר אין פוטר אפילו דיעבד אם יש שאר אחים משום דאפילו אם נעמוד על גביו ונאמר לו שיחלוץ לשם מצות חליצה וגם הוא יאמר בפירוש כן אפ"ה אדעתי' עביד ובלא כוונת מצוה אינו כלום מכ"ש ביבום שהוא הנאת הגוף ודאי אינו מכוון לשם מצוה ואינו עולה ליבום דפוגע באשת אח שלא במקום מצוה וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה וי"ל אף רבנן מודים בזה דמצות צריכות כוונה וכ"ש ביבום וחליצה כמ"ש הח"צ הנ"ל אלא לרבנן י"ל דמצות אין צריכות כוונה אבל לא"ש מוכרח והגאונים פסקו כוותי' זה נ"ל בטעמם של תשובת הגאונים מלבד זה שמצאתי דאתי לידי אח"כ מ"ש מהר"י מינץ בתשובתו טעם לדברי הגאונים משום דרכי' דרכי נועם והוא ג"כ נכון ומוכרח שהרי מש"ז עבדינן מתים כחיים וגם כתבו התוס' באשת אחיו שלא הי' בעולמו פטורה מטעם זה וקרא דיחדו לא צריך אלא היכא שהיתה חמותו מעוברת וקרא קאמר כי ישבו אחים יחדו משא"כ מומר שאין אחים יחדו אע"ג דודאי פוטר מיבום משום דמיקרי בן ולא אח וגם שם כתיב עיין עליו כ"כ הר"י מינץ ול"נ ראי' לדבריו שהרי הכתוב כי יסור את בכך מאחרי לעבוד ע"ז אלמא בזה הוא מוסר מאחרי ה' ממילא הוא מוסר מישראל הנקראים עם ה' ובזה מתורץ מאי דלא אשתמיט תנא למיתני זה דמומר אין זוקק ואדרבא תני סתמא מי שיש לו אח ע"מ זוקק ליבום אבל לדברי מהר"י מינץ לק"מ דתנא מיירי באח וזה לא מיקרי אח וגם נטעם שכתבתי נמי י"ל דתנא בהנך דשייך בי' יבום משא"כ מומר כמ"ש וכן נטעם דרכי נועם דלא שייך בי' יבום לא מיירי והוא מוכרח מהגמ' ע"פ תי' התוס' בריש כיצד אהא דפריך אשת אחיו שכא הי' בעולמו היכא כתיבא והקשו הא כתיב דרכי' דרכי נועם כו' ע"ש ותירצו דאצטריך קרא להיכא שהיתה חמותו מעוברת ע"כ וקשה א"כ מה פריך היכא כתיבא דלמא מתניתין מיירי שלא היתה מעיברת וא"צ קרא א"ו דזה כ"צ למיתני דלא שייך בי' יבום משום דרכי נועם ודוק ועפ"ז נ"ל דאף הרמב"ם סובר כתשובות הגאונים במומר אף שכתב במי שיש לו אח אפילו עובד ע"ז זוקק ליבום כוונתו שהוא בכלל ישראל בכל מצות ומנהגי ישראל רק עובד ע"ז כמו שמצינו בבית ראשון בעשרת השבטים שיצרם גבר לע"ז אבל ודאי לא סרו מדת ונימוסי ישראל בכל שאר דברים דבזה לא שייך כל הטעמים דודאי ישמע לחלוץ ולייבם לשם מצוה וגם לא שייך דרכי נועם אבל במומרים שבזמנינו שסרים לגמרי מכלל ישראל והמה נכרים גמורים ודאי שייכים כל הטעמים י"ל דמודה הרמב"ם:
אמנם דברי מר יהודאי גאון שמחלק בין מומר שהמיר קודם נשואין או אח"כ ודאי לא ס"ל טעמים הנ"ל א"כ צריכים אנחנו לפרש טעמו שהטעם שהביא ב"י בשם הגמ"ר הוא מופרך כמ"ש ואנו רואים שרוב הפוסקים נמשכים אחריו ונ"ל לפרש בטוב טעם די"ל דס"ל כטעם מהר"מ שכתב על תשובות הגאונים והוא ממ"ש בב"ק פ' הגוזל אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה והא שמחלק בין המיר קודם נשואין נ"ל לבאר בטוב טעם ויתבארו דברי תה"ד שהביא ב"י דמתיר באם התנה בשעת קידושין שכא תזקוק ליבום כתב בירושלמי לא משמע הכי שקאמר דהוי מתנה על מה שכתב בתורה ובגמרא דילן לא משמע הכי מדפריך בפ' הגוזל הנ"ל והוא תימא א"כ ל"ל תנאי דהא בגמ' מיירי בלא תנאי ע"ש וצ"ל משום דבגמרא תירצו ע"ז איתתא בכל דהו ניחא לה כו' ע"ש ופירש"י דניחא לה להנשא עכשיו לבעל אע"פ שתתקלקל אח"כ וא"כ גם במומר י"ל כן לכך בלא תנאי לא מהני אבל אם התנה חזינן דקפד' ולא ניחא לה נשאר סברת המקשה אדעתא דהכי לא קדשה נפשה ושפיר עולה פסק תה"ד להתיר אף שהב"י תמה כיון דהירושלמי אסר בהדיא כו' ע"ש לפע"ד דלא פליגי כלל גמרא דילן עם הירושלמי כמ"ש הד"מ אם התנה שלא תחול הקדושין לא מקרי מתנה על מ"ש בתורה והירושלמי מיירי בהדיא שלא תזקוק ליבום והתה"ד אע"ג שנקט לשון שלא תזקוק ליבום דנקט בשעת הקידושין מיירי וגם מביא הגמ' שאמר אדעתא דהכי לא קדשה נפשה ש"מ דהכי קאמר דאם תזקק לפני יבם לא יחול הקידושין וממילא לא תזקק ליבום א"כ עולה פסק תה"ד כהוגן וכן פסק באמת רמ"א בש"ע. אמנם מ"ש מהר"ם מזה טעם לתשובת הגאונים להתיר אף בלא התנה הוא תמוה לפ"ז שהרי הגמרא משני ע"ז איתתא בכל דהו ניחא לה ואיך מביא ראי' מהמקשה וצ"ל דהוא מפרש דלא כפירש"י דבכל דהו ניחא לה שתנשא עכשיו אלא מפרש בכ"ד ניחא לה אף אם תינשא למוכה שחין וזה לא שייך במומר שאסורה לו כמש"ל או אף אם מפרש כפירש"י י"ל דזה שייך במוכה שחין דהא אף אם תפול לפניו לא תתעגן רק יכפוהו לחלוץ וכמ"ש בריש יבמות מנין ליבמה שנפלה לפני מו"ש שאין חוסמין אותה כו' ופירש"י רק כופין אותו לחלוץ ע"ש משא"כ במומר שע"י נשואי זה יכולה להתעגן כל ימי' לא שייך ניחא לה כמ"ש מהר"מ מינץ משום דרכי נועם זה טעם לתשובת הגאונים. אמנם עפ"ז דנשאר סברת המקשה במומר קיים יש לפרש גם דברי רי"ג שמחלק בין המיר קודם נשואין ואח"כ עפ"י מה דאיתא במס' טבול יום בסופו במשנ' ר' יוסי אמר אף מי שהי' לבו להתנות כו' והקשה התיו"ט אמאי פליגי רבנן הא בעינן פיו ולבו שוה ובלבו הי' שלא תהא תרומה אם תשבר ותירץ דרבנן מיירי שיודע ודאי ששכח אז אף מלבו אבל מסתמא אמרינן שהי' בלבו וכסברתו כאן מוכח בב"ק שהרי בכסף לאביי ובמו"ש דפריך מינה לא התנה אפ"ה אמרינן אדעתא דהכי לא יהיב ולא קדשה ושם פסקינן כרבנן דר' יוסי וא"כ תקשה ראביי ואגמ' אלא ע"כ כסברתו דבזה מודו רבנן דמסתמא הי' בלבו א"כ מוכח דגמ' לא פריך אלא אם כפלה לפני מוכה שחין שהי' מו"ש בשעת נשואין ודאי אמרינן דמסתמא אמרינן דודאי הי' בלבה שאם ימות בעלה ותפול לפניו לא קדשה נפשה אבל אם לא הי' אז מו"ש ודאי לא אמרי' שהי' אז בלבה אם יהא אחיו מו"ש וימות בעלה לא יהיו קדושין דתרי מי ימר ולא אמרינן שעלה על לבו לאסוק אדעתא כמ"ש בשבת פ' כירה גבי מוקצה ובפסחים גבי קופיץ וא"כ שפיר עולה דברי רי"ג בטוב טעם שאם המיר קודם נשואין שייך סברת הגמרא אדעתא דהכי לא קדשה נפשה דהתירוץ לא שייך במומר וכסברת מהר"מ וכמ"ש משא"כ בהמיר לאחר נישואין ע"ז לא פריך הגמרא ודוק:
ואחר שנתבאר דברי תשובות הגאונים ודברי מר יהודאי גאון נכונים וברורים בטעמן ורוב הפוסקים פסקו כן ובנד"ד אף הש"ע ורמ"א ס"ל כן כמ"ש נ"ל דברי הרד"ך נכונים וברורים ומ"ש הב"ח שהוא לא מיירי בסתם מומר נ"ל ודאי כוונתו שלא מיירי בסתם מומר שיכול לחלוץ אלא מיירי בעומר שודאי לא יחלוץ ומכ"ש בנד"ד שא"א לחלוץ לה והוא ספק מת שיש להתירה אבל אע"פ ששאלת זו הוא כמו שאלת או"ה שהיא לאו וקילא יותר שהרי בדיעבד אם נשאת ודאי מותרת אף בלא חליצה כמ"ש הב"י בשם רבו והד"מ ואין כאן אלא חומרא לכתחלה נוכל ודאי לסמוך על כל אלה אלא יון שהוא פרסממי נישא אין להתירה אם לא שיסכימו עמי שני גדולי דורינו כמ"ש הרד"ך עכ"ל השאלה ששלח אלי.
תשובה מאי דבדיק לן מר בנידון הזקוקה למומר נעל' נתיבו ולא נודע מקומו אי' וכת"ר חתר לחבוש מזורה ושדר לן חורפי' והנה תחלת דברי פי כת"ר יביע דעת שרש"י מודה במקום עיגון ולפע"ד זה דבר שאין לו שחר שהרי בפירוש כתב במרדכי בזה"ל וכתב רש"י בתשובה אחת דלא סמכינן עלייהו כלל ואע"פ שחטא ישראל הוא לכל דבר ע"ש הרי הלשון זה מראה להדי' דאין לסמוך בשום אופן על תשובת הגאונים הנ"ל וגם מוכח להדי' דאף בהמיר קודם נישואין איירי דהא כתב הטעם אע"פ שחטא ישראל הוא וא"כ מה בכך שהמיר קודם נישואין הראשונים אף אם נשואין הראשונים מפילין הרי הוא ישראל וזוקק. וא"ל דאעפ"כ אפשר דרש"י מודה בהמיר קודם נישואין מטעם דמהר"ם דאדעתא דהכי לא קדשה עצמה וכמ"ש כ"ת בסוף דבריו די"ל דהאי טעמא כא שייך אלא בהמיר קודם נישואין וכ"כ הב"ח ז"א דהא רש"י ודאי לא סבר כן דהא רש"י לשיטתו דמפרש על הא דמשני הגמ' בכל דהו ניחא לה שתינשא עכשיו וא"כ לדידי' לא שייך טעם דמהר"מ כלל כמ"ש כ"ת בעצמו דלפירוש רש"י הנ"ל לא שייך טעם דמהר"מ וכל זה פטפוטי אורייתא דבלא"ה האמת יורה דרכו דרש"י בכל ענין סובר דזוקק. גם מ"ש כת"ר דלשנא דרש"י מתעגן עד דחליץ לה משמע שאפשר לחלוץ לפענ"ד היא הנותנת דמלשון זה משמע להיפך שהיא צריכה ממנו חליצה בהחלט דהאי לישנא מתעגן מורה להדי' דאף במקום עיגון איירי וזה ברור ואף מהר"מ שבמרדכי שמביא ראי' לדברי הגאונים לא רצה לסמוך על דעתו אף במקום עיגון ומנא אמינא לה דהא כתב שם במרדכי נשאל למהר"מ על יבמה שהי' לה שני יבמין כו' מפני תקנות העיגון והשיב שלא לעשות מפני שיש לה יבם ישראל ואזלינן הכא לחומרא והכא לחומרא עכ"ל הרי להדי' דעל זה דאיירי במקום עיגון מסיק ואזלינן הכא לחומרא כו' א"כ משמע דבשני הצדדים אזליכן לחומרא אף במקום עיגון וא"כ חזינא שאף מהר"מ שהי' מגדולי הראשונים ומשמע מדבריו שסובר כהגאונים אעפ"כ כתב שלא לעשות מעשה נגד רש"י אף במקום עיגון כמו שהוכחתי א"כ אנן מה נעני' אבתרי' ומדברי הרמב"ם ודאי דג"כ משמע להדי' דאין מחלק כלל בין במקום עיגון או לא או בין המיר קודם או אח"כ מדכלל להו בהדי אינך דאין לחנק בהו כלל והאמת עד לעצמו גם מ"ש כת"ר שאף אם נאמר שחולקים מ"מ אנן במקום עיגון ודאי דיש לסמוך אהמתירין כסוגין בכל הפוסקים בשעת הדחק עכ"ד כ"ת גם בזה לא ירד בני עמו דהרי משמע להדי' מה"בי דבכאן אין לסמוך אהמתירין אף במקום עיגון חדא שהרי בסי' קנ"ז העתיק דברי רש"י ואח"כ דברי מהר"ם כצורתן ומשמע דפסק כוותי' דמהר"מ ז"ל דאזלינן הכא והכא לחומרא אף במקום עיגון ועוד שאח"כ כתב בשם תה"ד דלית לן לאסוקי אדעתא להקל נגד דברי רש"י ע"ש ולשון זה לית לן לאסוקי אדעתא משמע שאין להעלות על הדעת כלל קולא זו אף במקום עיגון ועוד שהביא אח"כ בשם מהרי"ק שהתיר ע"פ עד א' שמת וא"כ הרי שם מסתמא איירי במקום עיגון דהא עכ"פ מיירי באינו לפנינו לחלוץ דהא הע"א מעיד שמת ואף עפ"כ לא התיר רק כיון שהי' הע"א מעיד הא אי לא הי' הע"א הוי אסר אף שהוא בקום עיגון וכתב ז"ל מותרת כיון שרוב הפוסקי' מתירין יבמה ע"פ ע"א ואפילו אם הי' המנהג כדברי האוסרין מ"מ פשיטא שבזיקת יבם מומר שרבו פוסקים המתירין אותה בלא חליצה ואע"ג דפשיטא שאין לסמוך על דבריהם כלל וחלילה להקל בשל ערוה שלא כדעת רש"י אשר כל ישראל שותים מימיו הנאמנים כמ"ש הר"מ בעצמו שלא מלאו לבו לעבור על דברי רש"י מ"מ אוקום תרי רובי להתיר אשה זו על דא אמינא דאיתתא זו שרי עכ"ל הרי להדי' דאף דכתב מהרי"ק שרבו המתירין אעפ"כ כתב פשיטא שאין לסמוך על דבריהם וחלילה להקל בשל ערוה. עכ"ל רק בצירוף עוד פוסקים המתירין בע"א ביבמה הא לאו הכי לא והיינו אף במקום עיגון דהא עובדא דידי' במקום עיגון איירי וכמו שהוכחתי ואף דיש לדחוק ולומר דעובדא דידי' לא הוי במקום עיגון כגון שיודעים המקום שהו' דר שם המומר ויכולים לשלוח לשם זהו דוחק גדול ובודאי בהא לא הוי מורה מהרי"ק להקל אף ע"י ע"א כיון דיש לברר אל' דאיירי במקום שא"א לברר כגון שהעיד שראה שנהרג ואין אחר עמו וכדומה וא"כ הוי מקום עיגון ואיך נרום ראש אנחנו להקל בדבר שלא הקילו אבותינו ובפרט בדבר ערוה גם הב"י כתב על דבריו וז"ל הרי כל האחרונים מסכימים לאסור יבמה שנפלה לפני מומר עכ"ל הרי משמע מדבריו שמסכים לדברי האחרונים לאסור אף במקום עיגון דאיירי בהו האחרונים הנ"ל וגם לשון לאסור משמע דבמקום עיגון איירי דאל"כ הול"ל להצריך חליצה וק"ל וכן הד"מ בסי' קנ"ז ס"ק ב' כתב בזה"ל דלא כהר"י מינץ שצידד להקל ל בדבר וע"ש ועיין בסי' קנ"ח אם יש עוד צד להתיר מסכימים להתיר ולצרף היתר זה דמשומד וכוונתו למ"ש בסי' קנ"ח בע"א ביבמה ובאמת בע"א ביבמה ממש כל הפוסקים רובם ככולם מסכימים להתיר בלא"ה ושם בסי' קנ"ח כתב הד"מ בזה"ל וכך פסק מהר"מ פדואה בתשובתו מאחר שהר"ן והמ"מ מסכימים לדברי הרמב"ן יש לסמוך עלייהו להקל במקום עיגון ולהאמין עד א' ביבמה וכ"כ מהרי"ק כו' ואפי' לדעת הרא"ש דהחמיר מ"מ ביבם מומר מודים דיש לסמוך אע"א עכ"ל וא"כ משמע ג"כ דוקא בכה"ג שיש ע"א אבל לא"ה לא אף במקום עיגון ובסי' קנ"ט ס"ק ב' משמע להדי' מדברי הד"מ שמסכים לדברי מהר"י מינץ ולבנימן זאב דאפילו אם נשאת בשוגג תצא אם לא חלץ לה המשומד לבסוף וע"ש והב"ח בסי' קכ"ז האריך להביא ראיה דמשומד זוקק עי"ש הרי בררתי להדי' דדעת רבותינו אשר אנו שותים מימיהם וכל בית ישראל. נשען עליהם שאין להקל בזו אף במקום עיגון ועוד וכי לא אשתמיט חד מהפוסקים הנ"ל למימר דבמקום עיגון יש לסמוך אהמתירין כמ"ש כיוצא בו במקומות אחרים א"ו דסברי דאין לסמוך כלל על היתר זה וכן מראה להדי' ואמת יש לו רגלים וחלילה להרים ראש נגדם להקל בדבר ערוה ובפרט בדבר שאין לו יסוד ואף רמז מן הש"ס רק בטעמים קלושים ודחוקים ובדוים מן הלב ולא נשאני לבו לומר דבר זה רק מפני שנראה בעליל מרבותינו הנ"ל שהזהירו מאוד שלא לסמוך על היתר זה ובוודאי דהיינו טעמייהו דעל זאת פקחו עיניהם רבותינו ז"ל הנ"ל דהדברים הללו של המתירין אין לו שורש ויסוד כלל בש"ס ובודאי דמש"ז לא רצו לסמוך על המתירין הנ"ל אף במקום עיגון אם לא בצירוף היתר אחר שיש לו יסוד ועיקר חזק.
ומ"ש כת"ר מהיתר דיעבד בשם הר"מ בסי' קנ"ט אני שמעתי ולא אבין דז"ל הד"מ בסי' קנ"ט ס"ק ב' וכ"פ מהר"מ מינץ ומשמע שם דאפי' לא חליץ לה המשומד בדיעבד לא תצא מבעלה אמנם בסדר מהר"מ כתב דתצא אפי' נשאת בשוגג אם לא שיחליץ לה המשומד לבסוף דאז לא תצא וכ"כ בנימן זאב סי' ע"א וע"ג עכ"ל ולא כתב שם יותר בענין זה א"כ הרי משמע להדי' שהסכים דאף בדיעבד אין להתיר ובל"ז הרי כבר הוכחתי בררתי דהדברים ממש מפורשים בכל הפוסקים שאין להקל אף במקום עיגון להתירה להנשא:
ומ"ש כת"ר דאיכא ס"ס אומר אני דאדרבא יש ס"ס להחמיר חדא שמא הלכה כרש"י והרמב"ם והרוב הפוסקים ובפרט דכן מסתבר והמתירין אחר המחילה אלף פעמים קוצים מטילין בין עינינו ועליהם להשיא ראי' שהמציאו דבר חדש שלא נזכר בכל הש"ס בבלי וירושלמי אף ברמז ובודאי דדבר חידוש כזה לא הי' מעלימין חכמי הש"ס מלזכרו בשום מקום ואת"ל הלכה כהמתירין מ"מ שמא כבר עשה תשובה קודם מיתת אחיו וישראל כשר הוא וחזר לדת אמת דהא זה שלושים שנה לא ידענו מה הי' לו וכבר כתב מהרי"מ גופא שאם עשה תשובה זקוקה אף להמתירין וכ"ה להדיא בתשובת הגאונים שבמרדכי בהגהות וז"ל ועדיין כשמת אחיו עומד בהמרות:
ועוד מ"ש כת"ר דאיתרע חזקת חי שלו אין אכי רואה שום ריעותא בכאן אם מחמת שנשתקע שמו הלא מי נתן את ריק ופוחז כזה למפורסם שיזכרו שמו הלא שם רשעים ירקב ומי יודע כמה מרחק רב בין מקום שהוא שם לכאן ומי יזכיר שמו ואם מחמת מלחמות שמא פירש מהן ואף דיש לצדד קצת ע"פ דברי התוס' בב"מ דף ל"ט ע"ב ד"ה דילמא שכיב שם בתירוצם הראשון דלא אמרינן חזקת שהוא חי וקים רק משום עגונה או משום אכילת תרומה וקרבן ע"ש וא"כ הכא הוי צד עיגון להיפך אבל מ"מ הי ס"ס להחמיר כמ"ש:
ומ"ש כ"ת בזיקת מומר שהוא דרבנן שותא דמר לא ידענא דוודאי האוסרין אוסרין מדאורייתא רק דהמתירין בדיעבד סוברים דאין לנו כח לכופה להוציאה נגד המתירין ובודאי דהמתירין בדיעבד מספקא לי' הלכתא כמאן לכך סברו דבדיעבד יש לסמוך אגדולים המתירין אבל ודאי דהאוסרין וסברו דאע"פ שחטא ישראל הוא אוסרין מדאורייתא ואף בדיעבד ועוד הלא כבר כתבתי דגם הסכמת הד"מ דאף בדיעבד אין להתיר בלא חליצה וא"כ כיון דחליץ לה אחר הנשואין גם בכל שאר יבמות לא הוי קנסא רק מדרבנן וא"כ כאן ביבם מומר יש להקל בקנס זה ולסמוך על המתירין:
ומ"ש כ"ת ראיה ממת בתוך שלשים עיין בב"י סי' קנ"ט שכתב בשם מהר"י וויי"לא לראיה זו עצמה להיכא שכבר נשאת ואח"כ חליץ לה יבמה המומר דלא הוי רק קנס מדרבנן כתב דמשום ראיה זו ממת בתוך ל' יום סמכינן אהמתירין ביבם מומר בכה"ג שכבר חליץ לה ע"ש א"כ הרי מוכח להדיא דאם לא חליץ לה אין להקל א"כ ש"מ דהוי מידי דאורייתא וזה ברור:
גם מ"ש כ"ת בלשון הש"ע לענ"ד ההיפך מבואר דאין שם סמיכה על דיעה זו ומה שהביא הבאה"ט בשם הרד"ך לא דבר חדש הוא כי כבר עלה זכרונו על ספר הב"י שראה את דבריו וחלק עליו הלא הוא בספרו בסי' קנ"ד יעו"ש. ומ"ש כ"ת דמומר אינו זוקק ליבום אם נימא דהלכתא כאבא שאול בהנושא יבמתו לשם נוי וכו' משום שאינו מכוין למצוה וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה ע"ז אני דן את כ"ת לכף זכות כי לא אמרה רק בדרך חידוד וטפל אבל לא לסמוך על סברא זו לדינא ח"ו דהא אף אם נימא דהלכתא כא"ש מ"מ איך יעלה על הדעת דמש"ז מיקרי אינו עולה ליבום שלא תעלה לחליצה מש"ז הא לא"ש כשאינו מכוין לשם מצו' לאו יבום הוא כלל דהא מש"ז ר"ל דהולד ממזר א"כ איך נימא דהוי אינו עולה ליבום משום דאסור לישא אותה משום דהוא שלא בכוונת מצוה דהא הנשואין דכה"ג לא מקרי יבום כלל וא"כ איך מקרי אינו עולה ליבום משום איסור נשואין הללו הא לא מקרי יבום כלל אלא כל שאינו עולה ליבום פירושו דאף אם ירצה ליבמה כראוי כדת וכהלכה בגוונא דמיקרי יבום ומ"מ אינו עולה לו מחמת סיבת דבר מה בכי הא אמרינן ג"כ דאינו עולה לחליצה וזה ברור וא"כ בנד"ד נמי אלו ירצה ליבמה כראוי לכוון לשם מצוה ויעשה מעשה ויבעלנה בכונה זו ודאי דאין עליו שום חטא ועון ואשמה על המעשה ההיא רק אדרבא קיים מצות יבום דמה בכך דאכן לא מהימנינן ליה מ"מ בוחן לבות הוא יודע א"כ ודאי דמקרי שפיר עולה ליבום דהאי למאי דמקרי יבום שפיר עולה לדידי' וזה ברור:
ומה שהביא כ"ת דברי מהרי"מ כבר ראו הב"י והד"מ דבריו ולא סמכו עליו וגם הוא בעצמו לא סמך על דבריו רק לענין דיעבד:
ובעיקר דברי המרדכי והר"י מינץ יש לפלפל הרבה וזה יצא ראשונה דהמעיין בהגהת מרדכי פ' החולץ יראה חלישת כח המתירין בטעמים וראיות כי הנה עיקר טעם המתירין הוא משום דס"ל דבת ישראל אסורה למומר באיסור חמור דמפקא מחליצה ומיבום והנה הטעם דנשואין מפילין המעיין בהגהת מרדכי יראה דמפורש להדיא שם דהיינו לאיסורא אם המיר אחר נשואי אחיו ומתוך כותלי מכתבו דמר כראה שלא עיין בהגהת מרדכי עצמו דאל"כ לא הוי חוכך בזה כלל והנה באמת דבריהם תמוהים מאוד גם בזה כאשר מכ"ת כתב ומיהו מלבד זה הנה בעיקר האיסור למומר לא ידענא שום רמז רמיזא שיהיה שום סרך איסור דאורייתא לא לאו ולא עשה כמ"ש רש"י ז"ל דאע"פ שחטא ישראל הוא וכמ"ש מהר"מ במרדכי וז"ל א"כ לגבי מומר כו' דאנן סהדי דלא ניחא לה להתיבם לו כי יעבירנה על דת ע"ש משמע להדיא דבעצמות הנשואין למומר ליכא שום איסור ואיך יתכן דיהא גרע מחייבי לאוין דאורייתא דזקוקין לחליצה. והנה על טעם מהר"מ דאדעתי' דהכי לא קדשה נפשה הקשה הר"ב שם בהגהות מ"ש ממי שיש לו אח ממזר דלא אמרינן הכי ועוד אפילו חייבי כריתות הוי מרבינן אי הוי תפסי בהו קידושין אבל מומר תפסי בהו קידושין ועוד דמרבינן ממזר אע"ג דביאתו פסולה כו' מומר דביאתו כשרה עכ"ל ונראה ברור דהקושיא שניה לא קאי על טעם הר"מ רק על טעם הראשון דמומר אינו זוקק משום איסור ובאמת קושיא עצומה הוא על טעם זה דאיך נימא דגרע מחייבי כריתות דאי הוי תפסי בהו קידושין הוי אמרינן דזוקקין. ומ"ש שם בשם מהר"מ דלא אמרי' אע"פ שחטא ישראל הוא רק בדברים דלא כתיב בהו אחוה כגון בגיטין וקידושין אבל יבום הא כתיב בהו אחוה כי ישבו אחים והביא ראיה תל זה מהסמ"ג דכתב במצוה דצדקה דמומר להכעיס אינו מצווה להחיותו ומותר להלות לו בריבית דגבי נשך כתיב בהו אחוה עכ"ל על זה תמה אני אם ראי' זו יצאה מפה קדוש הר"מ ז"ל דאחוה דהתם לאו באחוה מצד התולדה דהא על כל ישראל קאי רק באחוה מצד הדת והאי שיצא מכלל הדת לאו אחים מקרי אבל ביבום דבאחוה מצד התולדה מיירי מה"ת לומר דלאו אחיו היא ועוד דהתם בצדקה וריבית דקפיד קרא אחיות הא ודאי דארשע כזה לא קפיד דהא הוא מהמורידין ולא מעלין אבל הכא דמצוה בפ"ע הוא מה"ת לומר דאינו בכלל וזה ברור וראיה ברורה לדבר דהא הסמ"ג בעצמו סובר דמומר זוקק כמ"ש שם בהגהות הנ"ל ולענ"ד זה הוא מן המושכלות ראשונות שאין צריכים לראי' וגם דברי הר"ש שהביא שם נדחין עפ"ז וק"ל ועוד כתב שם בהגהות דטעם דמהר"מ לא שייך רק ביבמה מן האירוסין אבל לא לגבי יבמה מן הנשואין ע"ע דברי התוס' בפ' הגוזל ד"ה דאדעתי' דהכי וכ"כ שם בהגהות בשם ר"ת וכן ברור ופשוט וא"כ מי ירום ראש לחלוק על התוס' ור"ת ובפרט דלא מצינו שום חולק והוא מילתא דסברא דמיסתבר להו לסברא פשוטה ולא מצינו שום חולק על דברי תוס' בזה.
ולי נראה להביא ראיה לדברי התוס' הנ"ל דהא שם בתוס' הנ"ל הקשה ממקח שנתקלקל ותירצו וז"ל דהתם לאו בלוקח לחוד תליא מילתא כו' אבל הכא בקידושין בדידה קיימא והוא אינו חושש איך דעתה להתקדש עכ"ל ולכאורה דברים אלו תמוהין הם חדא דלמה להתוס' לומר והוא אינו חושש כו' הלא אף אם הוא חושש מ"מ בדידה קיימא דאין האשה מתקדשת אלא לרצונה והיא אינה מתרצה להתקדש אדעתא דהכי וע"ק בלוקח נמי מה בכך דהמוכר מקנה בכל ענין מ"ע הלוקח אינו ר צה לקנות רק אדעתא דהכי וכי המוכר יכיל להקנותו בע"כ אתמהא ומיהו דברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר דהנה התוס' בכתובות פ' אע"פ דף מ"ז ע"ב ד"ה שלא כתב לה הקשה ג"כ קושיא זו ממקח שנתקלקל ותי' דאנן סהדי שבאותו ספק רוצה לכנס עיי"ש והקשו א"כ מה הקשה הגמ' בהגוזל אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין הא באותו ספק מסתמא נכנסת בשעת קידושין ותירצו הא דמכניס עצמו לספק זה היינו משום שחפץ במקח זה ואם לא ירצה לקנותו רק אדעתא דהכי המוכר לא ירצה להקנותו לכך מכניס עצמו הלוקח לספק משא"כ בענין הקידושין דהבעל לא איכפת לי' כלל במה שאחר מותו למה תכניס עצמה לספק ולהכי לא פריך אם נעשה הבעל מוכה שחין תיפוק בלא גט דודאי אדעתא לא ירצה הבעל לקדשה לכך מכנסת עצמה לספק זה עכ"ל ואף שאין זה לשונם ממש מ"מ זה כוונתם והם דברים מושכלים מאוד ועפ"ז סובבים והולכים דברי התוס' דכאן בהגוזל ושניהם בקנה א עולים וא"כ לפ"ז מסתבר לומר דדוקא בקידושין לחוד לא אכפת ליה לבעל בתנאי זה שאם ימות בזמן האירוסין דלא יחולו הקידושין כי מה חפצו אחר מותו בהקידושין משא"כ בנשואין ודאי דמסתבר שלא ירצה לישא אדעתא דהכי שאחר מותו יעקרו הקידושין והנשואין ויהיה למפרע כל בעילתו בעילת זנות כדאמרינן בכמה דוכתי' אין אדם רוצה לעשות בעילתו בעילת זנות וכדאמרינן ביבמות ד' צ"ד ע"ב בגמרא אלא נשואין מי איכא למימר תנאה הוי בנשואין ע"ש רש"י ד"ה אבל נשואין וע"ש דף צ"ה ע"ב ובאה"ע סי' ט"ו סעיף כ"ז ע"ש וא"כ כיון דהוא לא ירצה לישא אדעתא דהכי א"כ ממילא דהיא מכנסת עצמה לספק ובפרט דהיא עצמה אפסר דאין רצונה לעשות בעילתה בעילת זנות כנ"ל ברור וא"כ לפ"ז טעם של מהר"מ ודאי אדחי ביבמה מן הנשואין גם דברי הב"ח שכתב דבמשומד אפשר דהתוס' מודים דאף שתנשא לא ניחא לה אדעתא דהכי עכ"ל הלא אף אם נדחוק לומר כן מ"מ לא שייך לומר כן רק לנגד זה שכתבו התוס' אבל למה שכתבתי ודאי אין לחלק:
ומ"ש שם בהגהות בשם רבינו אברהם דמסופק ביבמה שנפלה לפני מומר אי בעי חליצה דהוי במקום ערוה דקנאין פוגעים בו עכ"ל ג"ז תמוה מאוד דמה"ת לומר דקנאין פוגעין בו הלא אעפ"י שחטא ישראל הוא ובודאי במחילת כבודו אי לא מסתפינא הייתי אומר הא בורכא וערבא ערבא צריך ועוד שאף אם הוי האמת כן דקנאים פוגעין מחמת חילול קדושה הישראלית מ"מ כיון דאינו מחייבי כריתות וגם לאו ועשה אין בו ודאי דזוקק וזה ברור. והנה הר"י מינץ במכ"ת אוסיף מיא ואוסיף קימחא ולא הועיל כי הכל סברות בדויות מ"ש שם דמפורש בגמ' מי שיש לו אח מ"מ לאתויי ממזר ולא קאמר לאתויי מומר ע"כ לדידי מילתא דפשיטא דלא עלה על דעת הגמ' כלל דיהי' צריך לרבויי זיקת מומר מה"ת לא יזקוק כיון שאין בו שום איסור דאורייתא וממזר צריך לרבוי דהוא בלאו דלא יבא וזה פשוט וברור ואיך לא אשתמיט בש"ס דילן לאשמעינן חידוש כזה דאח מומר אינו זוקק וזה ברור גם מ"ש דקידושין ע"י מעשה חמיר מזיקה דממילא עדיין לא הועיל כלום דמי מכריח אותנו לומר כך כיון שלח נתבאר לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבע"פ ומה יענה לקושית ר"ב הלא אף חייבי כריתות אם הוי קידושין תופסין בהו הוי אמרינן דזוקקין לחליצה מכ"ש במומר דאין בו לא לאו ולא עשה וקידושין תופסין בו דזוקק ולע"ד זו ראי' שאין עלי' תשובה. גם מ"ש דמיקרי בן ולא אח כבר השבתי ע"ז ומ"ש בדברי הגהת מרדכי עומד ג"כ לנגד כל דברי מהרי"מ מלבד מה שנתחדש שם לומר דמש"ז מומר אינו זוקק משום דדרכי' דרכי נועם אף דקנסי' כת"ר לטעם זה מ"מ לא שמיע לי דאם ניתן רשות לשכלינו לדון ע"פ דרכי נועם מה שלא ביררו חכמי הש"ס אין לדבר סוף ויכולים להפוך הקערה על פי' ותיפוק תורה ויצא משפט מעוקל דא"כ אף אנו נאמר מי שיש כו אח במדינות הים לא נודע מקומו אי' נימא דמותרת לשוק משום דרכי נועם שלא תעגן ותיתיב א"ו דאין בזה משום דרכי נועם כלל ואינו דומה כלל למ"ש התוספת באשת אחיו שלא היה בעולמו דזה דומה ממש למ"ש בגמ' סוף פ' יש מותרות וממש היינו הך לכך נשאו לבם של בעלי התוס' להקשות כן אבל הא דמומר איכו דומה כלל ורחוק מדרכי נועם הנאמר בגמ' כמטחוי קשת וכרחוק מזרח ממערב לכך לזה קראתי נועם ולזה קראתי חובלים אחר בקשת המחילה אלף פעמים דוכי נתנה תורה לשיעורין הלא אם היתה התורה חוששת שלא ירע ולא יקשה לכל א' מישראל בשום פעם ע"י שום מצוה כבר היו בטלין כל המצות דא"א שלא יארע בזמן מן הזמנים איזו קושי ורעה לאיזה מישראל ע"י קבלת איזה מצוה מהמצות וכן הוא בכל המצות והגע עצמך הא דטרחו תנאי ואמוראי ביומא ד' פ"ה ללמוד דפיקוח נפש דוחה שבת הלא המה ר' ישמעאל ור"ע ור"א בן עזריה ור"י בר"י ור"י בן סוסף ור"ש בן מנסי' ור"י אמר שמואל כל א' המציא לימוד אחר ולמה כי כל הני תיפוק לי' דכתיב דרכי' דרכי נועם דאין לך דבר קשה משיסתכן וימות דכל אשר לאדם יתן בעד נפשו ואפילו חשש סכנה ודאי דהוי מצי לאתויי מדרכי נועם ואפילו שיחלל אחר כדי להציל נפש מישראל ראוי ללמוד מזה דדרכי' דרכי נועם שלא יניחו לאבד נפש מישראל א"ו דהך סברא דדרכי נועם לא אמרינן רק על תחלת נתינת המצוה דודאי לא נתנה על אופן דאין בידינו לקיימה ולהזהר בל יכשל בה כי בודאי לא נתנה שום מצוה למכשול ולפוקה וג"כ י"ל דבכלל זה ג"כ דודאי תחילת נתינתה איכו לצער אותנו בדברי צער וקושי רק הכל דרכי נועם אבל אחר שנצטוינו אף אם יארע לפעמים איזה צער וקושי באיזה מצוה לא משום זה הותרה הרצועה ח"ו לעבור עלי' דאם כן בטלה התורה בכללה ח"ו והס מלהזכיר וישתקע ולא יאמר דא"כ נתת תורת כל אחד ואחד בידו א"ו דלאחר שנצטוינו מחויבין אנחנו לקיימן בכל אופן וכל ענין ובכל תוקף ועוז לעמוד נגד יצרנו ונגד טבעינו ותאוותינו בכל און ויכולת ואף לסבול כל מיני צער שבעולם לקיים דברי אלהינו כי הוא עשנו ולו אנחנו עמו ולא יהי' ח"ו ככל הגוים בית יהודא לעשות כל איש הטוב בעיניו עד שמפני זה הי' הסברא נותנת שאפילו במקום חיותינו אנו חייבים למסור נפשינו על כל דיבור ודיבור מצוה ומצוה כי תחילת נתינת המצות אין בהם שום סכנה רק אחר שנצטוינו אף אם יארע לפעמים איזה סכנה נימא דמש"ז לא ניתן לדחות לכך הוצרך התור' לאשמעינן לכל חד כדאית לי' דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אבל בהא דס"פ יש מותרת לענין המתים דנעשים כחיים יליף שפיר מדרכי נועם מתרי טעמי חדא דאיך נימא דהמתים אינם כחיים א"כ איך אמרה התורה דאלמנה שאין לה בנים אסורה לעלמא במקום יבם בלאו דיבמה לשוק ויש לה בנים אסורה ליבם ומותרת לשוק וזה דבר הנוהג בתמידות בכל הנשים והוא מכשול מזומן שתנשא יבמה לשוק ואין בידינו להזהר ממנו כי אם תנשא לשוק בעבור הבן שיש לה ואח"כ ימות הבן דמיתה שכיח והוא סוף כל אדם ולזמן מרובה חיישינן לכ"ע אפילו למיתה דברי עיין בריש ד' אחין דף כ"ו ע"ב בגמרא ובתוס' ד"ה למיתה דברי ובריש יומא ע"ש ונמצא דלמפרע נשאת יבמה לשוק ואין בידינו להזהר ממנו ונמצא בכל פעם דתנשא אלמנה שיש לה בנים יש חשש זה ולא יתכן ולאו מקרה הוא אלא דבר הנוהג בתמידות ועוד דהא צער מזומן לכל האלמנות שכל א' ירא לנפשו שלא לפגוע ביבמה לשוק ע"י מיתת הבן וכל האלמנות יתעגנו ונמצא דתחילתן של דברי תורה דאיסור של אין לה בנים ובהיתר שיש לה בנים הוא צער ומכשול ודומה לזה אם נימא דאשת אח שלא הי' בעולמו זוקק אין בידינו להזהר מן המכשול וצער מזומן במה שאמרה התור' ביש לה יבם אסורה ובאין לה יבם מותרת דתנשא ואח"כ נולד יבם והתורה לא נתנה לפוקת ומכשול משא"כ בענין פיקוח נפש אי לאו קרא דאין כאן מכשול וגם הצער והקישוי הוא מקרה קרה ולא שניתן מתחלה לכך לזאת צריך קרא וא"כ ה"נ בנד"ד דהמצוה הוא אם מת ואין לו בנים דיבמה יבא עלי' והיא דרכי נועם ואף אם יארע לפעמים שדבר קשה לה וצער יש לה שתבעל לו מחמת דזילא לה מלתא דהא אין איסור בדבר לא מפני זה נאמר דבטלה מצוה ושריא להנשא לשוק דלאחר שנצטוינו חייבין אנחנו לסבול כל צער שלא לעבור על המצות רק או תבעל לו או תשתדל שיחליץ לה ואף אם היבם במדינות הים תעגן ותיתיב ותיסבול צער העיגון כדי שלא לעבור על איסור יבמה לשוק ולא מפני זה נאמר דתחילת מצות יבום ניתנה שלא בדרך נועם רק שמקרה קרה לא' מני אלף שיצמח לה צער מש"ז ומזלה היא דגרם שכך נפל בגורלה וזה ברור. וגם מהרי"מ עצמו לא סמך על דבריו רק בדיעבד שכבר נשאת בהיתר ע"פ גדולים וע"פ עדים שהעידו שמת היבם וכבר ראו הב"י ורמ"א וכל הגדולים האחרונים ולא סמכו על דבריו וגם הר"י מינץ בעצמו לא סמך על דבריו וכתב בסדר שלו היפך מזה כמו שכתב הד"מ בשמו והבאתיו לעיל:
ועיקר החידוש שכתב כת"ר דאף להר"מ יש לחלק בין המיר קודם נשואין ובין המיר אח"כ משום דחד ספק מעלה על דעתה משא"כ תרי ספיקי כבר קדמוהו הב"ח בסי' קנ"ז כעין זה וכתב דאף להר"מ יש לחלק כנ"ל משום דבחד ספק אינה מכנסת עצמה משא"כ בתרי ספיקי דהוא חשש רחוק מכנסת א"ע לספק ואעפ"כ לא סמך הב"ח על סבר' זו ומסיק לאסור וגם הרי"מ מביא מפורש בדברי הר"מ גופי' וז"ל דאדעתא דהכא לא קדשה נפשה מעיקרא היכא דהי' מומר בשעה שנתקדשה לאחיו דאסקה אדעתא עכ"ל הרי מפורש בדברי הר"מ גיפי' כדברי מכ"ת ואפשר דכוונת מהר"מ כפשוטו דמיתה אסקה אדעתא דהוא סוף כל האדם משא"כ המרה שלא שכיח מה"ת לאסוקה אדעתא והיא סבר' פשוטה וברורה אמנם כל זה לא יועיל ולא יציל דהא כל זה אינו רק ע"פ דברי הר"ם והר"ם בעצמו לא סמך על דבריו וכבר הסכימו כל גדולי הפוסקים דאין לסמוך על דבריו ובפרט ביבמה מהנשואין נופלין כל דבריו בבירא כמ"ש והוכחתי רק בהתנה בפירוש רצו הפוסקים לומר כיון דאינו עושין הנשואין והקידושין כאחד ודאי כיון דמתנה אקידושין גם אנשואין מתנה הוא סברא נכונה דאם אינה מתנה על הנשואין למה מתנה מה יועיל כיון דהנשואין היא כאחד עם הקידושין אבל בסתמא ודאי אמרינן להיפך כיון דאנשואין אינה מתנה או מטעמא דידי או מהטעם שכתבו התוס' ודאי דגם אקדושין אינו מתנה דמה יועיל וזה ברור:
העולה מהמקובץ הרי כת"ר כתב בעצמו איך נסמוך עלייהו כיון דלא ידעינן טעמייהו ודבר ה' בפי כת"ר אמת בזה רק שהטעמים שהמציא כת"ר כבר כתבתי דלענ"ד ג"כ אינם כדי לסמוך עלייהו ובפרט דממש כל הפוסקים הסכימו ומסתבר טעמייהו והדעת נותן דהאמת אתם ומ"ש כת"ר בפירוש דברי הב"ח ודאי דהב"ח אין דעתו להקל כלל אף במקום עיגון דאין בדבריו שום רמז רמיזא ע"ז שיש להקל במקום עיגון ולשון זה שכתב דלא מיירי בסתם משומד לא משמע כלל כפירושו של כ"ת רק דמשמע דבמהות המשומד יש חילוק וכמדומה לי דנידון דמהרד"ך מיירי באנוסים דיש. חשש שאביו נשא גוי' ותשובת ספר הרד"ך אין בידי כעת לעיין בו ומ"ש כת"ר דהוי כמו שאלת או"ה דלא הוי רק איסור לאו ימחול כת"ר ע"ז דדבר ערוה שאני כמ"ש מהרי"ק שאין לנו להקל בדבר ערוה וכמו דקי"ל בי"ד סי' קנ"ז סעיף א' בהג"ה ובש"כ שם ס"ק יו"ד דאף באיסור לאו דערוה יהרג ולא יעבור ואף דלפי דברי ט"ז שם לא מיקרי לאו דעריות בכעין זה דהא יבמ' לשוק לאו בפ"ע הוא כמ"ש בלא תתחתן בם מ"מ דבר ערו' מיקרי כמ"ש מהרי"ק וע' במ"ל פ"ה מה' יסודי התורה הלכה ב' דאף איסור ביאה דרבנן בכלל ג"ע הוי ויהרג ואל יעבור ע"ש סוף דבר הכל נשמע דדברי הש"ע שרירן וקיימין דאין לסמוך על היתר זה ולענ"ד עני' זו בעו"ה תוחלתה נכזבה ואין לה היתר מכבלי העיגון ומן השמים תרוחם שיתברר מיתתו ואבוד רשעים רכה ואם יאמר כת"ר מה לי ולך כי באת אלי להורות באתרי ח"ו לא להורות באתי ולומר קבלו דעתי רק לישא וליתן ואיני אומר רק שידי מסולקת מהתירה ולא בעינא דלמטי עלי אף שיבא מכשורא וחכמי ישראל הטוב בעיניהם יעשו והאל יראנו בתורתו נפלאות ויצילנו משגיאה וטעות ויזכנו לישועות הניבאות אמן כן יעשה ה' צבאות הנה אחר כמה שנים שכתבתי כל הנ"ל בא לידי ספר שו"ת מעיל צדקה וראיתי שמפלפל בדין זה בשאלה א' ב' ג' ד' וכבר פילפלתי בדבריו ואי"ה יבוא במקום אחר ועיין בתשובת מהר"י סג"ל סי' רל"ג ועיין בתשובת שמן רוקח ח"ב סי' נ"ג ובתשובת כתר כהונה סי' ס"ה: