אור ברסלב

השיב משה אבן העזר· רבי משה טייטלבוים מאוהעל

שאלה ע

שאלה סט

אשה שלותה ונשאת דיש בה מחלוקת רבוותא אי בעל בנכסי אשתו לוקח הוי או יורש הוי וכל הדינים הנולדים מזה:

תשובה דין הנ"ל מסתעף לכמה ענפים ואין בה הלכה ברורה זה אומר בכה וזה אומר בכה ותורה ח"ו נעשית כשתי תורות ולא כשתי רק כמאה ח"ו ע"כ ארדה כא לעומקא דדינא עד מקום שידי יד כהה מגעת כדי לברר וללבן כל הדברים כשמלה בעז"ה וד' יאיר עיני במאור תורתו וידריכני בנתיב האמת בתורת אמת. ומקודם אפרט כל הדינים אשר תלוים בזה כהררים בשערה. ואשר יבואו ע"י משקל' וטרי' שלי בעזה"י ואח"ז אשיב על ראשון ראשון וכו' כפי אשר יורוני מן השמים בס"ד ולא מרוב חכמתי כי יודע אני ומכיר במיעוט ערכי ושפל מצבי כי לא בינת אדם לי ואבקש מהחונן לאדם דעת שיערה ממרום רוחו עלי כדרך הבא לטהר:

(א). צריכין אנו לברר בפלוגתת רבותינו הקדושים כת הקודמים הרב אלפסי וכת דעמי' והרב ר"ח גאון וכת דעמי' כפי שיתבאר בלותה ע"פ ועמדה ונשאת דהללו מחייבין לבעל לשלם והללו מזכין ופוטרין הלכה כדברי מי או אם הוא ספיקא דדינא:

(ב). להסוברים דחייב הבעל לשלם או במקום דכ"ע מודים כפי שיתבאר אם הוא דוקא בגון דלא יכול לטעון שמא פרעה הא אם יכול לטעון טוענין לי' ואף אם לא טענינן לי' מ"מ אם טען הוא בעצמו שפיר דמי או דלמא לא שנא

: (ג). אם יש חילוק בין מחיים באש' דישבה תותי בעלה ובין אחר מיתה שמתה על פני בעלה אם נימא דמחיים לוקח הוי לקנין פירות ואחר מיתה יורש הוי לגוף וגם לפירות. או דלמא להיפך דמחיים כיורש ואחר מיתה כלוקח כפי שיתבאר דיש סוברים כן. או דלמא שוין הן ואין לחלק כלל.

(ד). במלוה בשטר שלותה קודם נשואין בשטר ממה גובה הבע"ח אם מקרקעי. או ממטלטלי מנכסי מלוג או מנכסי צאן ברזל.

(ה) מלוה ע"פ להסוברים דגובה מבעל או במקום דכ"ע מודו אם גובה מטלטלין:

(ו) אם יש חילוק בין אם שעבדת לב"ח מטלטלין אגב קרקע ובין לא שעבדה.

(ז) היכא דאין גובה מן הדין אם תפס מה דינו.

(ח). מה דין נכסי צאן ברזל במלוה ע"פ או לענין מזונות דאלמנה או במלוה בשטר ומטלטלין שהם נכסי צאן ברזל

. (ט). דין דשומא לא הדרא בשמו עינה דאתתא ואנסבה אם יש לחלק בין מחיי אשה ובין לאחר מיתה.

(י) בשמו לאתתא ואינסבא אם יש לחלק כנ"ל.

(יא) היכא דלא הדרא השומא לבעל אם הדרא ליורשי אבי' דלא נזכר בשום מקום דין זה.

(יב) אם משכחת שום אופן דנהדר הקרקע מהבעל ליורשים ביובל. ג"כ לא כזכר בשום מקום.

(יג). איך הדין באם החוב מאביה והיא בת יורשת ונסבה.

(יד) היכא דאתתא מכרה מנכסי מלוג תחת בעלה אם מוציא הבעל תיכף זה הגוף דמחלוקת קדומה היא כמו שיתבאר.

(טו) בכה"ג אם המכירה קיימת לכשנתאלמנה או נתגרשה.

(טז) במוכרת בטו"ה על ספק אם יש קיום למכירה זו.

(יז) באשה שחבלה באחרים ומתה אם גובין מהבע' דמי חבלה מנכסי מלוג וצאן ברזל שהי' לה.

(יח) אם תמצי לומר דגובין אם מוכרין תיכף מהיום ולאחר מיתה. אף אם תמות היא קודם יזכה הלוקח בנכסים כדי לשלם בדמי המקח לנחבל או לא.

(יט) אם תמצי לומר דאין מוכרין כנ"ל. אם מוכרין טובת הכאה דהיינו על ספק שאם תמות היא קודם יזכה בה הבעל. ואם ימות הבעל קודם יזכה הלוקח ודמי המקח הנ"ל תתן לנחבל.

(כ) מה הדין לנשים המסורת אם גובין המסירות לאחר מיתה מהבעל. ואם מוכרין תיכף כנ"ל בהקדום או מגבין תיכף להנמסר גופי' מהיום ולאחר מיתה בעד דמי חבלתו אף שהנכסים שוין יותר מ"מ ודאי מי שקונה כן קונה בזול או לא ואם תמצי לומר דלא. מ"מ אם מגבין לו מהנכסים עכ"פ כנגד דמי חבלתו מהיום ולאחר מיתה וגם יש לספק ולומר דלמא הוי אגר נטר כשמוכרין לו כך בפח ת משויו וטו"ה שאני דשם קונה על הספק לכך קונה בזול ולאו אגר נטר הוא וכן יש לספק בנחבל גם יש לספק דלמא גובין תיכף דמי המסירה מהבעל אף בחיים חיותה אף מנכסים שלו וכן יש לספק בנחבל.

(כא). האיך הדין של הנושאת ונותנת בתוך הבית.

(כב) אם אשה עברה על תקנות הקהל אם הבעל חייב לשלם הקנס.

(כג). אם עשתה שידוכין ונתחייבה בכתבים בתנאים שתכניס לו כך וכך אם הוי הבעל אחר נשואין כב"ח מאוחר שקדם וגבה קודם נשואין.

(כד). כשמעות הלואה בעין מה דינו.

(כה) כשאינם בעין רק דאתי מחמתה קיים.

(כו) בחיוב שלא מחמת הלואה כגון גזילה ופקדון או תרתי וכדומה ואם יש לחלק בין שהיא בעין או דאתי מחמתה קיים או לא ואם יש לחלק בין לפני יאוש ובין לאחר יאוש ואם שינוי רשות לחוד כיאוש לחוד.

(כז) במכרה מנכסי מלוג תחת בעלה אם הבעל צריך להחזיר הדמים אחר מיתה.

(כח) אם נימא דאם הוא בעין חייב להחזיר אם אכלו הוא או היא בדברים שמשועבד לה הבעל אם חייב לשלם.

(כט) חוב ע"פ דאית לי' קלא אם גובין מהבעל וממה גובין.

(ל). אם יש חילוק בין הלואה דקודם נשואין להלואה דאחר נשואין

(לא) במקום דצריך הבעל לשלם חובות שלה אם מנכה לה מהכתובה אם הוי כלוקח באחריות או לא או אם נימא דקנין בטעות הוא וקנין בטעות במקצת מה דינו.

(לב) במקום דאין גובין חוב מהבעל אם יש לה נכסי מלוג או נכסי צ"ב אם כופין אותה למכרה בטובת הנאה ונותן הדמים למלוה או שתמכור למלוה גופי' בטובת הנאה וכן בנשי' המסורות יש להסתפק בכה"ג.

(לג) אם מוכרת בטובת הכאה או מהיום ולאחר מיתה במקום שאין לה רשות למכור כה"ג אם יש מהדמים הנ"ל פירות לבעל.

(לד) כשאין לה כלל אם כופין אותה שתמכור כתובתה בטובת הנאה ונותן הד נים למלוה או שתמכור למלוה גופי' בטובת הנאה וכופין אותה שתשבע שלא למחול לבעלה.

(לה) אם אמרינן דהנחבל או הנמסר גובה מהבעל אחר מיתה בכה"ג אם מכרה לו להנחבל או להנמסר תיכף הנכסים מהיום ולאחר מיתה בפחות משוין כדרך מכירה כזו אם הבעל מוציא ממנו אחר מיתה כל הנכסים אף מה שכנגד דמי חבלתו.

(לו) בתקנה שתקנו חכמים לטובת שום אדם ויכול לומר אי אפשר אם דוקא להחזיק. או אף להוציא

(לז) למאן דאית לי' מלוה ע"פ גובה מהבעל. איך הדין אם פירנסה א' קודם הנשואין.

(לח) אם לותה תחתיו לדברים שמשועבד לה ואם יש חילוק בזה בין מתה האשה קודם גביית החובל או לא.

תמו ונשלמו הדינים שאנו צריכים לברר. ושאר הדינים אשר יתבררו ויתלבנו ממילא מתוך המו"מ עתיד אכי לכתוב בעזה"י בסימני דאוריית' בסוף הפלפול בקיצור הדינים היוצא מדברינו בעזה"י וזה החלי בעזר צורי וגואלי.

הנה במלוה ע"פ שלותה קודם שנשאת. ונשאת אם גובה מהבעל נחלקו רבותינו ר"ח גאון והרשב"א בפ' יש נוחלין ב"ב קל"ט ע"ב ורבינו ברוך מארץ יון וא"ז בהגהת הרא"ש ס"פ יש נוחלין ובמרדכי בפ' יש נוחלין כתב ור"ת ורשב"ם פסקו הרי ר"ת פסק ג"כ כרשב"ם. אך לי נראה דט"ס הוא במרדכי וצ"ל הר"ח והרשב"ם ונתחלף ת' בח' שטעות כזה באותיות הדומות מצוי. אך דהש"ך בסי' קי"ב ס"ק ו' כתב בשם המרדכי דר"ת נמי פסק כהרשב"ם הרי דגרס במרדכי ר"ת ומ"מ כ"ל כמ"ש דאל"כ למה לא הביא המרדכי ר"ח גאון שהביאו הרשב"ם והוא אב להוראה זו. ולמה השמיטו המרדכי אלא ודאי כמ"ש והתוס' בנדרים דף ל"ה ע"ב והגהת הרא"ש בפ' החובל בשם ראבי' וכ"כ הש"ך בשם ראבי' בתשובה והרב רבינו אהרן הלוי בחידושיו כתובות דף מ"ט ע"ש [והש"ך לא ראה אותי דאילו ראה אותו לא השמיטו]. דעת כולם דמלוה ע"פ גובה מהבעל בלותה קודם שנשאת אף שאכלה קודם שנשאת ואינו בעין והרב אלפסי בסוף פ' י"נ והרמב"ם סוף פ' כ"ו מ"ה מלוה הלכה י"ב והרא"ש סוף פ' י"נ דאינו גובה מהבעל וכ"כ המרדכי בשם רבינו אלחנן שם בפ' י"נ. וכן משמע קצת דעת המרדכי עצמו מדכתב דברי המיימוני לבסוף. וכן משמע דעת הנ"י בס"פ י"נ וכן הוא דעת בעה"ת שער מ"ג ענין ד' וכן מוכח מתשו' הרשב"א הביאה הב"י שם בטור א"ע סי' צ"א שנשאל באלמנה ששדכה את בתה ע"ש דודאי מאי דלא כתב דאיקני לא גרע ממלוה ע"פ ודוק. אך מתשובה שאצלה משמע דדעתו דוקא היכא דיש חשש פרעון. וסתרי אהדדי ויתבאר בסימן ודעת הטור שם משמע כאלפס ורבינו מאיר הלוי ז"ל כתב ג"כ כהאלפס הובא שם בטור וכן פסק הב"י בשם א"ע שם סי' צ"א סעיף ד'. ומור"ם הסכים עמו דלא הזכיר כלל דעת החולקים. וכן מבואר דעתם בחו"מ סוף סי' קי"ב וכן פסק המחבר בפשיטות שם בחו"מ סי' קל"ב סעיף ב' וכן הוא דעת הסמ"ע עיין בסמ"ע סי' קל"ב ס"ק נ' ד' ומה שכתב בסוף סי' קי"ב ס"ק ט"ו דמחיי' אשה דוקא מנכסי צ"ב סותר עצמו לסוף סימן ק"ג ואבאר בס"ד וכן דעת הב"ח בח"מ סי' קל"ב כהאלפסי ומביא ראי' מתוס' פ' השואל והש"ך בסוף סי' קי"ב נוטה לדעת הרשב"ם ומסיק דספיקא דדינא הוי ואין מוציאין מיד הבעל ואי תפס הבע"ח לא מפקי' מיני' והט"ז בסוף סי' קי"ב משמע שמסכים לדעת הש"ע. ועיין באורים ותומים בסימנים הנ"ל שג"כ דעתו דאינו גובה מהבעל ואי תפס לא מפקי' מיני' דמצי למימר קים לי כר"ח ורשב"ם וסייעתם. והב"ש בא"ע סי' צ"א סק"ט פסק ג"כ כהש"ך וכתב וכן הוא ג"כ דעת המחבר וגם הש"ך כתב דגם להרי"ף לא הוי רק בעיא דלא אפשטא לכך לכ"ע אם תפס הבע"ח לא מפקינן מיני' ע"כ רשמתי דעת חכמינו ז"ל במקומותם למושבתם הלא הוא בספרתם וכל המחלוקת הנ"ל הוא רק בסברא בעלמא.

[סי' ג'] ואציע לפניך המעיין. ומקודם תעיין בסוף פ' י"נ דף קל"ט ששם מקור המוציא לכל דינים אלו רובן ככולן דמבעי' לן שם לותה ואכלה ועמדה ונשאת בעל בנכסי אשתו לוקח הוי ומלוה ע"פ לא גבי מיני' או יורש הוי ומלוה ע"פ גבי מיני' ושקלינן וטרינן עד דמסיק ר' אשי דהוי כיורש והוי כלוקח והיכא דטבא לי' עבדי לי' והיכא דאיכא פסידא דאחריני אם יהי' כלוקח שוינהו רבנן כיורש. אך במקום דאפסיד אנפשי' לא חשו לי' ובזו נחלקו הרשב"א וכת דעימי' סובר דמלוה ע"פ קידם שנשאת גובה מהבעל דמשום פסידא דאחריני הוי כיורש וב"ח גובה ממנו דלא הוי אפסיד אנפשי' והאלפסי וכת דעמי' סוברי' דהוי אפסיד אנפשי' דלא הוי לי' לאוזפי בלא שטר ואין גובה מהבעל ע"כ וקצרתי בלשון הגמ' וגם כתבתי בשינוי הלשון קצת לפי שכל מעיין צריך לעיין בגמרא ולא יסמוך על לשון הגמ' המובא בספרים וטעמי ונימוקי ידוע לכל מעיין לפי שהמביא אינו מביא רק מה שצריך לו ותורה עני' במקום זו ועשירה במקים אחר לכך קצרתי וסמכתי על המעיין ונחלקו רק בסברא בעלמא כמ"ש ולא ראיתי לשום א' מהראשונים או מהאחרונים לחתור אל היבשה מים התלמוד להביא שום ראי' מבבלי או מירושלמי לדעת איזה דרך ישכון אור רק הב"ח בחו"מ סי' קל"ב הביא קצת ראי' מתוס' פ' השואל בב"מ דף צ"ו וקי"ל כאלפסי ע"ש. והנה לעומת זה התוס' בנדרים שכתבתי לעיל שפסקו להדיא כרשב"ם. ועוד דלא הוי ראיית הב"ח רק מתוס' וכי למנין גברי קא נחית אף די"ל דראייתו מהגמ' דלרשב"ם קשה קושי' התוס' זו לאו ראי' דיש לתרץ קושי' התוס' בפנים שונים ואף גם מהתוס' גופא אינו מוכרח ראייתו ויתבאר הכל בסמוך והכה עינינו רואות כמה נפיש חילי' דהמזכין וכמה נפיש חילי' דהמחייבין דהללו והללו רבים וגדולים בחכמה ובמנין ואין אנו יודעים על מי להשען ומוכרחים לשוט בים התלמוד וממנו תצא תורה והוראה לכל ישראל אף שאנו בעניותינו כעטלף לאור השמש כן אנו להבין דבריהם וכ"ש להכריע ולברר מה שלא בררו הם מ"מ היא היא הבנת דבריהם דלבם פתוח הי' כפתחן של אולם והי' להם לפשוט הראיות ולכך השמיטו ובעונותינו נעלם מאתנו ועוד האמת יורה דרכו ולא ניתנה התורה למלאכי השרת. ובפירוש אמרו בחולין פרק קמא דף ז' ע"א ת"ח האומר דבר הלכה אין מזניחין ואין מזחיחין ואין מזיחין אותו לומר הטוב טוב אתה מהראשוני' שטוב צפרנם של ראשונים מכריסן של אחרונים וקטנם עבה ממתנם. דמקום הניחו לו מן השמים להתגדר עכ"ל. ע"ש ובזו נפל בבירא מ"ש הב"י בהקדמתו לטור ח"מ שאין ראוי להכריע בראיות ונסתר מגמרא הנ"ל. ואין לומר דוקא על מנהג אמרינן כן או שלא נשמע בזה מהקודמים כלל. אבל אין לחלוק אם נשמע בפירוש דעת הקודמים זה אינו דעיין בתוס' שם ד"ה אלא דחלקו על כת הקודמין דסברי דאסור לפי שנעשה על פי הדבור. ומיהו א"ל דשאני חזקי' דהי' גדול בחכמה ובמנין כמוהם ואפשר יותר וכן רבי ומיהו לפ"ז קשה מאי מייתי ראי' לכל ת"ח כדקאמר מכאן לת"ח וכו' מיהו לק"מ דראי' דשם לא הי' מדחזקי' פליג די"ל כמ"ש. רק דראי' הוא כך דבאמת דבר ברור הוא שראו לכתתו אם רואין שהעם טועין בה. ודבר פשוט הוא להגמרא אף שע"פ הדיבור היתה מ"מ הא הדיבור לא הי' שתהי' קיים לדורות רק אז לשעתו בהליכתן במדבר. לכך יש לתמוה איך טעו אסא ויהושפט בטעות גמור כזה אלא ודאי דהי' מן השמים שיניחו לו לחזקי' מקום להתגדר. וכיון דמצינו דהניחו מקום מן השמים להתגדר אין לגעור בת"ח שאומר דבר הלכה אף שלא נשמע מן הראשונים אבל לא לחלוק עד שיהא גדול בחכמ' ובמנין כמוהם דכיון דמצינו בהדי' דעת הקדמון הגדול יותר להיפך מדעת האחרון הקטן אין סומכין על הנס לומר דמטעא קא טעי הראשון הגדול יותר כדי שיניח לזה מקום להתגדר וחזקי' שאני שהי' גדול יותר בחכמה ובמנין כדמשמע בכמה מקומות בדורו של חזקי' שבדקו מדן ועד ב"ש ולא מצאו תינוק ותינוקת שלא הי' בקי בה' טומאה וטהרה. והראי' אינו רק דמצינו שהניחו מקום להתגדר וממילא דהדין כך בת"ח שאמר דבר הלכה וזה ברור ונכון בס"ד. והא דאמרינן הלכה כבתראי היינו בשוין כנ"ל והא דפירש"י מקום הניחו לו אבותיו כשיבואו בנינו אחרינו אם לא מצאו מה לתקן במה יגדל שמם לאו דוקא רק שהוא ע"ד המליצה כאילו הם אמרו כך דאזלי' חזו אבל ח"ו שהם יאמרו כך ויניחו מכשול איסור ועוד דא"כ תקשי קושי' התוס' ד"ה אלא דע"ז לא שייך תירוצם ודוק. אלא ודאי כמ"ש. ומיהו נראה דהיינו בשירצה לחלוק מעצמו אבל להטות עצמו לאיזה צד מהראשונים בראיות מוכרחות מהמ' שפיר דמי כיון דגם לו יש סיוע מהראשונים. וראי' לדבר דבין התנאים לאמוראי' הי' ג"כ הפרש גדול עד שאמרו אם הראשונים כמלאכים כו' ואין לאמורא יכולת לחלוק על תנא מ"מ יש לו יכולת להכריע או לפסוק כחד מיני' ואף כיחיד נגד רבים כיון שיש לו עכ"פ חד תנא דמסייע וכן מבואר בכמה מקומות בש"ס לאין מספר וכ"ש ברבים נגד רבים ואפרט א' מהן ברכות דף י"ג בכונה דק"ש דר' אליעזר סובר דבעי' כונה עד אחר והיו הדברים האלה ור"ע דהלכתא כוותי' אליבא דכ"ע מחבירו ואית מאן דסבר אפילו מחביריו סובר דכל הפרשה כולה צריכה כוונה וכן אמר ר' אחא משום ר' יהודא דתמיד הלכתא כוותי' לגבי ר' מאיר וכן פסק ר' יוחנן כוותי' שם בגמרא רק דר' מאיר לחוד סובר דלא בעינן כוונה רק בפסוק ראשון ותמיד ר' מאיר ור' יהודא הלכה כר' יודא. וכ"ש לגבי ר' עקיבא וק"ו בן בנו של ק"ו לגבי תרוייהו והוי ג"כ יחיד נגד רבים ואף גם דר"א ג"כ פסק דבעי כוונה טפי מפסוק ראשון ואעפ"כ פסק רבא שם ע"ב הלכה כר' מאיר וכן קי"ל אלא ודאי כמ"ש:

ואם כן לפי"ז גם בנידון דידן הדין כך כן נ"ל ברור. אחר זה ראיתי בספר תורת חיים בחולין דף ז' ע"ח שהרגיש בקצת דברי במ"ש דברי הגמ' שם דהיינו דחילק על רש"י שכתב שיבואו בנינו אחרינו ע"ש ואני תקנתי קצת דברי רש"י עוד כתב דהפירוש בגמרא מכאן לת"ח אינו מדקבל רבי עדותו של ר"מ רק מדמצינו בחזקי' דהניחו לו מקום א"כ אין גוערין בת"ח שאומר דבר לומר לו למה לא נשמע בדורות הראשונים עכ"ל. וכוונתו דליכא למימר דהראי' מדקבל רבי עדות של ר"מ דהתם שאני דודאי לא חשדינן לי' דמשקר ר"מ אבל באומר דבר הלכה מדעת עצמו מנ"ל וק"ל (אבל הפלפול שכתבתי אני באם נשמע בפירוש או לא נשמע. וגם מה שפלפלתי בהא דחזקי' וגם מה שפלפלתי בדברי התוס' גם מ"ש דלפי רש"י נשאר קושי התוס' מזה לא כתב כלל והנאני שכוונתי לדעת הגדול במקצת הדברים).

סי' ד' ועיין בחו"מ סי' כ"ה סעיף ב' ובש"ך שם ס"ק כ"א מ"ש שם בשם תשובת מהר"מ אלשיך סי' ל"ט שם על מהרי"ק דחול' על התוס' דהוי כאמורא לגבי תנא דאינו כלום לנגד התוספות דאין אמור' יכול לחלוק על התנא. אלא כשתנא אחד מסייעו עד כאן לשונו אלמא כשקדמון מסייעו שפיר דמי ומשמע שם בתשובה הנ"ל דוקא היכא שיש הפרש גדול כגון אמורא לגבי תנא לא יכול לחלוק רק כשתנא אחר מסייעו אבל כשיש הפרש רק כמו בין אמוראי לאמוראי יכול בתראי לחלוק אף אם אין אחר מסייעו ע"ש כיון דהוא רואה את דברי הקדמון וחולק עליו ודאי דמבחין היטב בכור הבחינה וכל כה"ג אמרינן מאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי ועיין בש"ך יו"ד סי' רמ"ב בקיצור הנהגת הוראות או"ה אות ח' די"א שאין שומעין לאחרונים נגד גדולי הראשונים ע"ש ופירושו בלא הביאו האחרונים דברי הראשונים שכתב מקודם א"צ לפסוק כהאחרונים. ומשמע אבל רשאי וע"ז כתב ויש חולקין כנ"ל וע"ז כתב בתר הכי ומ"מ אם האחרון מביא דברי הראשון והוא מפורסם בכך שראוי לחלוק יכול לסמוך עליו. וצריך להתיישב בדבר עכ"ל כראה דפירושו צריך להתישב בדבר אם הוא בר הכי שראוי לחלוק דאין לפרש צריך להתישב אם יכול לסמוך עליו אף שאותו האחרון בר הכי דהא כתב שם בתר הכי מיהו אם יש ביד המורה להכריע יכול לפסוק כאיזה שירצה עכ"ל א"כ למה יגרע האי אחרון מהמורה. ונראה דמיירי אפילו יש הפרש גדול מ"מ אם היא רב מובהק יכול לחלוק. דאל"כ דמיירי שאין הפרש גדול א"כ במאי פליגי על מהר"מ אלשיך ומדבריו שם בסי' כ"ה מבואר דחולק עליו דכתב דמקצת דבריו אין נכונים עיין שם דא"ל דקאי אהא דכתב מהר"מ אלשיך אמהרי"ק שלא הביא דברי התוס' דהא דין זה נזכר שם ברמ"א בלא עלה זכרונו על ספר וכן הסכים הש"ך בסי' רמ"ב אות הנ"ל. ומיהו יש לומר דפליג בהא אמהר"ם אלשיך דדברי התוס' מפורסמים הן ואף שלא הביאן ודאי ראה אותן דדוקא בנמצא תשובת גאון שאין התשובה מפורסם. אבל חיבור התוס' מפורסם וכן משמע מהרמ"א שם בחו"מ בהג"ה ומדבריו בסי' רמ"ב שש דכתב כל מקום שדברי הראשונים כתובים על ספר והם מפורסמים והפוסקים אחרונים חולקים עליהם הולכים אחר האחרוני' מדנקט והם מפורסמים שמע מינה בלא הביאן מיירי דאם הביאן מה לי מפורסם או אינו מפורסם. אלא ודאי בלא הביאן ומפורסם ה"ט דאמרינן מסתמא ידע בהו. ודוחק לומר דלרבותא נקט מפורסמים. ועוד דכן משמע הלשון כתובין על ספר ולא על ספרן של אחרונים. וע"ז כתב אבל אם נמצא תשובת גאון הלא עלה זכרונו על ספר וזה ברור ודוק אבל בהפרש רחוק י"ל דמודה למהר"מ אלשיך. ועוד י"ל וצריך להתישב בדבר שכתב בסי' רמ"ב היינו אם יוכל לחלוק. ומ"ש בתר הכי מיהו אם יש ביד המורה להכריע לא קאי אמאי דסליק שכתב וצריך להתישב בדבר רק על מאי דכתב מקודם יכול לסמוך עליו ודוק מיהו כל זה לחלוק עליו בלא מסייע מכת הראשונים אבל אם יש לו מסייע מכת הראשוני' ודאי דיכול לחלוק ולהכריע דלזה כ"ע מודו כנ"ל ברור. ואעפ"כ דוקא ברב מובהק או שמברר בראיות ברורות לעין כל וראיות ברורות יתנו עדיהן ויצדקו ואל תסתכל בקנקן כו'. ועכשיו אחזור על הראשונות:

סי' ה' ולכאורה הדבר ממקומו מוכרע כהרשב"ם דלא הוי אפסיד אנפשיה במלוה ע"פ מדבעי למפשט האבעיא מנשאו גדולות ודחי שאני פרנסה דאית ליה קלא ואמאי הא בלא"ה י"ל דשאני התם נשאו גדולות דלא אפסיד אנפשי'. דהקטנות מאי הוי להו למעבד וכן גם מאי דקא פשיט מדרבין נימא דשאני אלמנה דלא קא אפסדה אנפשה משא"כ במלוה ע"פ דאפסיד אנפשי' אלא ודאי מדפשיט ולא דחי מידי בהא שמע מינה דגם במלוה ע"פ לא הוי אפסיד אנפשי'.

סי ו' ומיהו ראיה זו לאו מילתא הוא דהא ודאי דרבא ואביי ור"פ לא אסקי אדעתי' כלל דהוי כלוקח והןי כיורש. ומחלקי' בפסידא דאל"כ לא הוי קשי' להו הא דרבין עם תקנות אושא. דא"ל דאסיק אדעתיה ובאמת לא קשי' ליה מתקנות אושא על רבין דידע החילוק רק דא' רבא מי ידעינן היינו במלוה ע"פ. זה אינו. דהא אליבא דר"ח ורשב"ם קיימינן ולדידהו צריך ע"כ כומר דפשיטא דבמע"פ לא הוי אפסיד אנפשי' וא"כ דומה ממש לדרבין. ואמאי אמר מי ידעינן:

אלא ודאי דאף להרשב"ם צ"ל דלא אסיק אדעתי' לחלק כלל רק או דהוי כלוקח בכל מילי או דהוי כיורש בכל מילי בין לטובתו בין לרעתו וא"כ ליכא הוכחה למפשט שפיר רק ר' אשי בדור שאחריהם חידש דפוסח על שתי הסעיפים דהוי כלוקח והוי כיורש. ומחלקינן בפסידא אז שפיר יש לחלק בין האי דרבין לבין מלוה ע"פ. כדפסקו רב אלפס וסייעתו:

סי' ז' ומיהו יש להקשות על האלפסי והרא"ש דלמה כתבו דבעיין לא אפשיט' הא לפי סברתם דהוי אפסיד אנפשי' אפשט דמלתא דפשיטא היא דאינו גובה מהבעל לפום מלתא דר' אשי דר' אשי לא מספקא ליה מילתי' ואין לומר כמ"ש המנחת יעקב בתשובותיו סי' ב' דהוא גופא מספקא ליה להרי"ף והרא"ש אם הוי אפסיד אנפשיה דדלמא לא הוי אפסד אנפשי' רק אחר הנשואין כמו גבי לקוחות עיין עליו. זה אינו דהא האיבעי' ודאי לא הוי בהכי אם הוי אפסיד אנפשי' או לא דא"כ מאי פשיט מנשאו גדולות ומדרבין. אלא ודאי כמ"ש דלא חלקו כלל בהכי וא"כ מסיק ר' אשי היכא דטבא ליה וכו' וא"כ מהיכי תיתי נימא דמספקא להגמרא מלתא דלא מצינו דנסתפקו ביה ודאי דראוי לן לומר אף דלדידן מספקא מלתא להגמ' ודאי דפשיטא כהו מדלא ביארו הספק וזה ברור דמהיכי ניתלי חסרון ידיעה שלנו בחכמי הש"ס. וחלילה לנו לתלות בוקי סריקי באשלי רברבי. וא"כ לפ"ז האיבעי' דחכמי הש"ס נפשט היכא דאיכא פסידי דאחריני ולא אפסדו אנפשיה הוי יורש. והיכא דאפסדו אנפשי' הוי לוקח:

ולפ"ז הוי פשיט לחכמי הש"ס במלוה ע"פ אי גובה אי לא דלבם פתוח כפתחו של אולם לידע ולהבחין אם הוי אפסיד אנפשיה במלוה ע"פ או לא. רק דלדידן מספקא עלתא וא"כ הוי ראוי להאלפסי והרא"ש לומר ומסיק ר' אשי וכו' ולדידן מספקא מלתא וכו' לכך לא גבינן מספק ולא לתלות בוקי סריקי בחכמי הש"ס דהיינו חסרון ידיעה דסברא בעלמא לומר דהאבעי' לא נפשט בלא ראיה דנסתפקו בכך ואין לומר דהכי פירושו [דמודו דלא הוי אפסד אנפשיה כיון דאי יורש הוי לא אפסד אנפשי' כמ"ש הש"ך בסוף סי' קי"ב. ומה שהאו"ת מפלפל בו יתבאר בסמוך] רק דמש"ה הוי אפסד אנפשי' כיון דבעיין לא אפשט אי הוי לוקח או יורש לא הוי לי' לנחותי נפשי' לספיקא ולאוזפי בלא שטר דידוע דמספיקא לא מפקי' ממונא וכיון דהוי אפסד אנפשי' א"כ בפשיטות דאינו גובה כדר' אשי ולפ"ז אף דהוי בעיא דלא אפשטה והוי ספיקא דדינא היינו ההתחלה הוי ספק אבל אחר שנשאר הספק קיים א"כ הדין בודאי דאינן גובה דמכח הספק הוי אפסיד אנפשיה:

ונ"מ דתפיסה לא מהני. וכן יש לכוין לשון הרא"ש והאלפסי ודוק. וע"פ זה יתישב הרמב"ם והש"ע שכתבו בפשיטות ולא כתבו דהוי ספיקא דדינא. דזה אינו דהא אם נימא אם לא מחמת הספק לא הוי אפסיד אנפשי' א"כ לא היי ספק ודוק:

אלא ודאי דאפסיד אנפשי' לא תלי בהכי ודוק. ואם כן הדרא קושיא לדוכתא ויש לומר דהוה קשה לאלפסי והרא"ש מה דאמר רבא והשתא דשלח רבין מי ידעינן משמע דלא קשי' לי' אהא דרבין כלל. רק דאכתי לא ידעינן הדין דאנו עסקינן בו. וקשי' אדרבין הוי ליה למימר. לכך פירשו הם כוונת רבא והשתא דשלח רבין מי ידעינן הך דינא דמלוה ע"פ דהא אמר ריב"ח וכו' וא"כ צריך ע"כ לומר דלקוחות שאני דאפסדי אנפשיהו לכך הוי הבעל כלוקח. משא"כ בהאי דרבין משום פסידא דאלמנה הוי כיורש א"כ לפ"ז לא ידעינן במלוה ע"פ דראוי להסתפק אם הוי אפסיד אנפשי' או לא דבשלמא בלא ריב"ח הוי פשיט שפיר מדרבין כיון דמצינו דהוי יורש ודאי דהוי יורש לכל מילי דמהיכי תיתי לן לחלק כיון שלא מצינו שחלקו חכמים בתקנתם. אבל מדרב"ח מוכח דיש לחלק בכה"ג נשאר הספק במלוה ע"פ במקומו. ואין להקשות דא"כ מאי חידש ר' אשי. ועוד קשה דהעיקר חסר מדברי רבא ודרך אמורא לפרש ולא לסתום כמ"ש בכללי התלמוד לק"מ וחדא מתורצת בירך חברתה דרבא לא נחית לפרושי הא דרבין ולשנוי עלה. רק לומר דדין דידן לא נפשט דהא מדריב"ח משמע אפכא כפשטא דסוגיא רק דלא רצה להקשות ולומר קשי' אדרבין ואיך כפשוט מיניה דהוה יודע שיש לתרץ ואף לפי התירוץ הספק במקומו. אך דהוא לא נחית לזה לפרש הא דרבין דלאו תנא הוא שיצטרך רבא לפרש דבריו. וכיון דלא מפרש רבא התירוץ הוי קשי' לבני ישיבתו של ר' אשי בדור האחרון הך דתקנות אושא אדרבין ובא ר' אשי ושניה [שהוא מפרש אף דברי האמוראים שלפניו שקבץ כל השמועות וכל המימרות וכל דברי האמוראי' ובירר הכל כסולת נקי' ועשה מהן התלמוד כידוע] והשתא אנו מבינים כוונת רבא. ואין להקשות דאם רבא הוי מסיק אדעתיה התירוץ של ר' אשי למה נא מפרש אותו כי היכי דלא תקשי מתקנות אושא דהיינו תקנת סנהדרין אמתניתין דיובל לק"מ דבמתניתין א"ל דקודם תקנה נשנית ולא קשיא על המתניתין. ועוד י"ל דבמתני' היינו טעמא משום דיכול לומר אי אפשי וכו'. ועוד יש תירוצים שונים על המתניתין מאי דלא הוי על רבין ויתבאר הכל לקמן בעזה"י בסמוך ע"ש ותמצא נחת בעזה"י כנ"ל לפרש דעת הרי"ף והרא"ש דכתבו דהוי בעיא דלא אפשטא ועוד י"ל דזה לשון האלפס ודחינן שאני פרנסה כו'. וכמלוה בשטר דמיא. אבל בעל לוקח הוי ולא אפשטא בעיין. כ"ל דאין הפירוש בעי' דמלוה ע"פ רק אי לוקח הוי לא נפשוט. ובמקום דהוי פסיד' דאחריני ולא אפסיד אנפשיה דומיא דפרנס' דסליק מינה דשם לא הוי אפסיד אנפשיה לכך אי לא הוי כמלוה בשטר הוי בעיא דלא אפשטא:

ונ"מ לכה"ג במקום אחר דלא הוי אפסיד אנפשי' ולא הוי מלוה בשטר כמו גזילה דאינו בעין דקמה עלה בהלואה שגזלה קודם נשואין ואכלה. ואף דבהיכא דלא שייך אפסיד אנפשי' נשמע מדר' אשי דכיורש הוי משום פסידא דאחריני וא"כ ג"כ נפשוט מ"מ י"ל ע"פ מה שאכתוב בסמוך די"ל ע"פ התוס' דמחיים לא לוקח הוי ע"פ דין אפילו במקום פסידא דאחריני דע"ז לא קאי הפשטות ולא אפסדי אנפשי' דאבעי' במקומו אבל היכא דאפסדי הני אנפשי' פשיטא דלא גבינן מבעל דלא גרע מאחר מיתה והרי"ף מחיים איירי כדמשמע הלשון דלא כתב ומתה. וע"ז כתב הלכך מלוה ע"פ לא גבי מיני' דבעל פי' אף אם כא הוי אפסיד אנפשי' מ"מ מחמת ספק אין גובין ואפסיד אנפשי' כו' פירוש דאפסיד אנפש' ג"כ. מכ"ש דלא גבי עיין בלשון האלפס ותבין. ועוד י"ל ע"פ זה יותר כפשוטו דאבעיין לא אפשט קאי אמלוה כפשטא דמלתא והכי פירושו דגם בלא הסברא דאפסד אנפשי' בעיין לא אפשט כמ"ש:

הלכך מלוה ע"פ לא גבי ואפסיד אנפשי' פירוש דגם אפסיד אנפשיה מכ"ש דלא גבי. ומ"מ זה א"א לומר רק בלשון הרי"ף ולא בלשון הרא"ש עיין דכתב הלכך מרוה ע"פ לא גבי דאפסיד אנפשיה וק"ל וקשה לשבש הספרים. ועוד י"ל ע"פ זה שיהיה מרווח יותר ברי"ף ומכוון גם בהרא"ש די"ל כמ"ש לעיל בסימן ז' דהרי"ף והרא"ש מודו דלא הוי אפסיד אנפשיה במלו' ע"פ משום דאי יורש הוי לא אפסיד אנפשי' כסברת הש"ך בסוף סי' קי"ב ע"ש והא דקשה על הש"ע מלקוחות אבאר אי"ה בסימן רק דמש"ה הוי אפסיד אנפשי' כיון דבעיין לא אפשט אי הוי לוקח או יורש לא הוי ליה לנחותי נפשי' לספיקא. דידוע דמספיקא לא מפקינן ממונא:

וכיון דהוי אפסד אנפשי' א"כ בפשיטות דאינו גובה והספק נעשה ודאי. אד דדחיתי אותה שם לעיל דבבא הספק לא הוי אפסיד אנפשי' א"כ לא הוי ספק דהיכא דלא אפסיד אנפשי' פשיטא דגובה וא"כ לפי מ"ש כאן דמחיים האבעי' במקומו אף בלא אפסיד אנפשיה וא"כ עכשיו אתי שפיר לומר דהספק נעשה וראי ודוק מיהו לפי מה שאבאר לקמן בסי' דלפי המסקנא לית ליה כפירוש התוס' א"כ ליכא למימר הכי. ועוד דהרי"ף כתב בסתם נשאת הבת אלמנה ניזונית מנכסיו. ודוחק לו לומר דפירושו ע"י מכירה מהיום ולאחר מיתה כמו שפירשו התוס' ודין דגזלה קודם נשואין ואכלה אבארו בסמוך:

סי' ט' ועוד י"ל ע"פ מה שאבאר בסימן דיש סברא לומר דלאחר מיתה לוקח הוי ומחיים יורש הוי כסברת הסמ"ע ע"ש וא"כ מתקנות אושא לא מוכח רק לאחר מיתה. אבל מחיים דאבעי' במקומו אף היכא דליכא פסידא דאחריני או דאיכא ואפסדו אנפשי' דבלא אפסיד אנפשי' ודאי דיורש הוי כ"ש מלאחר מיתה רק באפסדו אנפשי' מספק במקומו:

וא"כ דברי הרי"ף והרא"ש כפשטן דכיון דאפסדו אנפשי' הוי בעי' דלא אפשטא דמחיים איירי ויתבאר בסימן י"א עוד תירוץ על מ"ש דהוי בעי' דלא אפשטא ועיין בסימן י"ד בסופו ותמצא עוד תירוץ על הנ"ל:

סי' י' ונחזור לעניננו לברר בעזה"י אן דעת תורה נוטה אם כרבינו חננאל והנמשכים אחריו. או כרבינו האלפסי והנמשכים אחריו דלכאורה יש להביא ראיה לרבינו חננאל מגמרא דילן שאנו עסוקין בו דמשמע דר' אשי קאי למפשט האיבעי' ג"כ ומשמע דדבריו הם עד והא דריב"ח וכו' הנאמר שם בגמרא והיא קושית הגמרא דמקשה על ר' אשי וא"כ בשלמא אם נימא כר"ח ורשב"ם דמלוה ע"פ גובה דהוי במקום פסיד' דאחריני. א"כ נפשט האבעי' מדברי ר' אשי עצמו ואתי שפיר. משא"כ אם אמרינן כהאלפס והרמב"ם והרא"ש א"כ לפי האמת האבעיא נפשט ותירוץ הגמרא. וא"כ קשה על ר' אשי דרוצה לפשוט ולא הגיד רק החצי והעיקר הפשטות חסר. ומיהו יש לדחות דלמא ר' אשי לא אמר דבריו רק עד הא דרבין ולא על האבעי' הנ"ל כלל. ועוד י"ל דאפשר דכולם מדברי ר' אשי עצמו אף שהוא בלשון קושיא ותירוץ ש

סי' י"א ולכאורה יש ראיה לדברי רב אלפס ומיושב ג"כ מה דכתב א דהוי בעי' דלא אפשטא דיש הוכחה דלהגמרא מספקא ליה אי הוי אפסיד אנפשי' במלוה ע"פ אי לא דאי לא תימא הכי רק דפשיטא לי' א"כ נפשט בעיין א"כ הוה ליה לר' אשי לפרש כל הצורך ואם נימא דר' אשי לא קאי רק אדרבין מ"מ הגמרא כיון שנסדר על האבעיא הנ"ל הוי ליה לפרושי לבסוף. ומלוה ע"פ נמי אפסיד אנפשי' ולא גבי. או אם פשיטא להגמרא דלא הוי אפסיד אנפשי' הכי הוי ליה לאסוקי לבסוף ומלוה ע"פ נמי גבי דמשום פסידא דמלוה עשאוהו כיורש כיון דעל האבעי' קאי הוי לאסוקי לבסוף הפשטות כיון דנפשט דהא איתא בכללי התלמוד המסורים בידינו דדרך ר' אשי לפרש כל הצורך ומכ"ש סתמא דגמרא אלא ודאי דהגמרא מספקא לי' ולא חש לפרש דממילא האיבעי' במקומו כיון דלא אמר שום פשטות. כן נ"ל דעת האלפסי.

סי' י"ב ומיהו יש לדחות דאפשר דהוי פשיטא להגמרא כל כן אי הוי אפסיד אנפשי' או לא עד שלא יצטרך לפרשו והראי' דהא לר"ח ודאי דפשיטא ליה בפשיטות גמור מדפוסק להוציא ממון וא"כ למה לא נימא דהוי פשיטא להגמרא לפי רוחב שכלם כביעתא בכותחא דאם לבם פתוח כפתחו של אולם אנו אפילו כסדקית של מחט אינו לנגדם. ועוד י"ל דאפשר דמבורר להדי' במקומות אחרים מגמרא אי הוי אפסיד אנפשי' במלוה ע"פ או כא הלכך לא חש כאן לפרש כמ"ש התוס' בגיטין פ' מי שאחזו דף ע"ב ע"א ד"ה ומשום כסופא דסופר וכו' דהיכא דכבר דקדק לא חש לחזור ולהאריך עכ"ל ע"ש א"כ ה"נ י"ל כן עיין בסמוך מה שאכתוב שם בס"ד:

**(הג"ה ואף שכתבתי לעיל בסי' ח' דלרבא מספקא ליה בזה. זאת לישב דעת אלפסי אבל אין מוכרח להוציא ממנו הדין לדידן להכריע מזה. די"ל דבאמת קשי' על רבין רק דרבא לא נחית לזה לא להקשות ולא לפרק רק לפום דאקשי' אביי שני' ליה רבא בדרך אדרבה ודוק:)**

סי' י"ג עוד יש לכאורה להוכיח דהעיקר כהרשב"ם דהקשה לי תלמיד א' דלמה לי' לר' אשי לשנוי גבי דרבין משום פסידא דאלמנה שוינהו רבנן כיורש. נימא משום דהבעל אפסיד אנפשי' שהיה יודע שיש אלמנה שהנכסים משועבדים למזונותיה ונשאה כמו דמשני גבי לקוחות עכ"ל התלמיד הנ"ל. ואני מבאר דבריו דהא דעשאוהו רבנן לוקח משום תקנתא דידיה הוא וי"ל דהיכא דאפסיד אנפשי' לא חשו ליה ולא עבדו לי' תקנתא והוי כיורש. ולכאורה השבתי לו דמכאן יהיה ראיה לרשב"ם דאני אוסיף עוד בקושיא דאי הוי משני הכי לא הוי מקשה הגמרא מידי והא איכא פסידא דלקוחות כיון דע"מ הבעל לא אפסיד אנפשי' ולמה ליה לשנוי שיהיה עליו קושיא ויצטרך עוד לתרץ. ומיהו יש לתרץ דנ"מ משום דאפסיד הבעל אנפשיה א"כ היכא דלא אפסיד אנפשי' אף דאיכא פסידא דאחריני לוקח הוי. א"כ לפ"ז מלוה ע"פ דלית ליה קלא ולא הוי אפסיד אנפשי' דלא ידע אין גובה ממנו משא"כ בדמשני משום פסידא דאלמנה א"כ בפסידא דאחרינא תליא מלתא אף אם לא אפסיד הבעל אנפשי' א"כ מלוה ע"פ גובה. ומיהו זה אינו רק להרשב"ם דסובר מלוה ע"פ גובה מהבעל אבל להאלפס דסובר דאף למאי דמשני עכשיו מלוה ע"פ אינו גובה משום דאפסיד המלוה אנפשי' א"כ לא נ"מ מידי והדרא קושיא לדוכתא. כך השבתי לכאורה:

סי' י"ד ומיהו אחר ישוב הדעת מעט שויתי נפשי הדרנא ואמרתי דמהא ליכא למשמע כלל. חדא די"ל דאף להאלפס נ"מ במלוה ע"פ דאילו הוי משני ר' אשי משום דאפסיד הבעל אנפשי' א"כ הוי פשיטא דמלוה ע"פ אין גובה משא"כ עכשיו דבפסיד' דאחריני תלי א"כ האבעיא במקומו די"ל דאפסיד המלוה אנפשי' וי"ל דלא אפסיד המלוה אנפשי' כמו שיתבאר. דכן כתב האלפסי דהוי בעי' דלא אפשטא. וא"כ נ"מ רבתי לענין אם תפס הבע"ח דרב אלפס לשיטתו דסובר בכל תיקו דמהני תפיסה עיין בהרא"ש על ב"ק פ' כיצד הרגל דף ח' ע"ב ע"ש אבל הא אין לומר דמכאן הוציא האלפס דהוי בעי' דלא אפשטא שתמהתי ע"ז בסי' ז' לעיל ע"ש. זה אינו דמנ"ל דלמא פשיטא ליה לר' אשי כסברת הר"ח והרשב"ם כיון דלרב אלפס גופי' מספקא לי' ואינו מוחלט אצלו הסברא אפכא מסברת הר"ח א"כ מהיכי תיתי נימא דלר' אשי גופי' מספקא לי' ואדרבה ראוי לן לומר דפשיטא לי' דא"כ בכל מאי דמספקא לן ופשטינן מהתלמוד לאסור דבר או שלא להוציא ממון נימא דלהתלמוד גופי' מספקא לי' ומשום ספק היא כך ונ"מ דנדון בו דין ספק. אלא ודאי כל כמה דלא מצינו ראיה דמפני הספק אמרו כך לא אמרינן הכי. ופשטינן לפשיטות גמור. א"כ ה"נ נפשוט מדר' אשי דסובר מלוה ע"פ גובה מהבעל לכך אין אנו יכולים לומר דמכאן הוציא רב אלפס דהוי בעיא דלא אפשטא. רק צ"ל כמ"ש לעיל בסי' ח' דמשם הוציא רב אלפס דלרבא גופי' מספקא לי'. וא"כ לפ"ז גם כאן מדר' אשי לא יכול למפשט דגם אם מספק' ליה כמו רבא יש נ"מ במאי דמשני משום פסידא דאלמנה כמ"ש ומהיכי תיתי נימא בלא ראיה דלר' אשי פשיטא לי' מאי דמספקא לרבא בפרט דר' אשי ראה ספקות' של רבא בזה לפי מה שבררתי שם דעת האלפס ולא פשט אותו. ואין מכאן קושי' על האלפס. ועוד יש מקום לומר דמכאן הוציא האלפסי הא דכתב דהוי בעי' דלא אפשטא דהא אם נימא כר"ח דפשיטא דבמלוה ע"פ לא הוי אפסיד אנפשי'. וא"כ יש כ"מ במאי דמשני ר' אשי משום פסידא דאלמנה מ"מ קשה מנ"ל לר' אשי גופי' דמשום פסיד' דאחריני שוינהו רבנן כיורשו ולקוחות ה"ט דאפסידו אנפשי'. ומלוה ע"פ גובה דלמא כיון דתקנו לטובתן דהוי לוקח לא חיישי רבנן לפסידא דאחריני כמו דלא חיישי לפסיד' דלקוחות ומלוה ע"פ אין גובה מהבעל. והא דרבין ה"ט משום דהבעל אפסיד אנפשי' דידע ונסבה לא חשו לתקנתו ואין לומר דר' אשי סובר כן מסברא דנפשי' דהיכא דאיכא פסידא דאחריני יורש הוי. דהא אי לאו דרבין ודאי דהוה אמרינן מכח תקנות אושא דהוי לוקח בכל מילי ולא הוי מחלקינן כלל רק מחמת הא דרבין מחלקינן וא"כ מדרבין לא נשמע רק היכא דאפסיד הבעל אנפשי' אבל אם נימא כהאלפס דלר' אשי גופי' מספקא לי' אם הוי המלוה אפסד אנפשי' אתי שפיר דלא יכול לשנוי' דרבין ה"ט משום דאפסיד הבעל אנפשי' דאם הוי משני כך ולא הוי ידעינן רק מזה התירוץ הוי פשטינן שפיר דמלוה ע"פ אינו גובה מהבעל בפשיטות ואף תפיסה לא מהני. וא"כ הוי מכשול בדין דבאמת לר' אשי מספקא לי' דלמא ה"ט דרבין משום פסידא דאלמנה ולקיחות ה"ט דאפסד אנפשי' ואפסד דמלוה לא הוי אפסיד אנפשי' ומגבי גבי וכיון דמסופק א"כ תפיסה מהני ואם הוי משני משום דאפסיד אנפשיה הוי אמרינן דלא מהני תפיסה והוי טעות בדין לכך משני משום פסידא דאלמנה ותו ליכא טעות בדין. דאף אם לא נדע רק מזה התירוץ מ"מ לא גבה ותפיסה מהני דבזה גופא ראוי להסתפק אם הוי הבעל אפסיד אנפשי' או לא ודוק היטב. וא"ל דלא תיקן בזה ר' אשי עדיין דנשכיל בזה דיש עוד תי' ונפשט מזה ספקותו כמ"ש בראש הסימן הנ"ל (וכמ"ש בסי' הנ"ל) דאין לדחות פשטות ולומר דהוא גופא מספקא לי' וא"כ אכתי יכול להיות טעות בדין זה אינו דאם נשכיל בזה נשכיל גם בזה. דקשה מנ"ל לרבי אשי ודוק אבל לר"ח ורשב"ם נשאר הקושי' מנ"ל לרבי אשי גופי'. וקב"ה חדי בפלפולא אבל כפי שיתבאר בסי' שאחר זה אין ראי' מכאן כלל וכלל לא לכאן ולא לכאן. וקושי' שהקשה התלמיד מעיקרא ליתי'.

(סי ט"ו) ועוד דבאלא"ה אף להאלפס אתי שפיר דנ"מ לדברים אחרי' דלא אפסיד הבעל אנפשי' והוי פסידא דאחריני ולא אפסיד אנפשי' כגון גזלה ואכלה קודם הנשואין דלא הבעל אפסיד אנפשי'. דע"פ היא ולית לי' קלא ולא הנגזל דמאי ה"ל למעבד דודאי שלא ברצונו הי' ולפום שינויא דהשתא גובה בכה"ג מן הבעל דבמקום פסידא דאחריני ולא אפסר אנפשי' יורש הוי משא"כ אם הוי משני דאפסיד הבעל אנפשי' דאז לא הוי גובה בכה"ג. וכן יש נ"מ לנידון דתשוב' הרא"ש בסבלונות הובא בטור א"ע סוף סי' צ"א ובש"ע שם סעיף ה' ולפי מ"ש הב"ש שם ס"ק י"ד דאין להם קול כמו מלוה בשטר ע"ש ודוק. ועוד יש כמה וכמה נ"מ לנחבל אם גובה לאחר מות האשה עיין מה שאכתוב בסמוך דאם הוי משני ר' אשי דאפסיד הבעל אנפשי' ודאי דנחבל לא הוי גבי כיון דלא אפסיד הבעל אנפשי' ודוק. אך דלפי זה קשה גם להאלפס דמנ"ל לר' אשי כיון דלא נשמע מדרבין כמ"ש לעיל. לכך נראה לי דמעיקרא לא קשה כלל דלא מיקרי אפסיד אנפשי' ולא יכול לשנוי' דהבעל אפסיד אנפשי' דבשלמא הלקוחות דעיקר עשייתן היינו הקנין לא הי' ראוי להיות ואפסדו אנפשי' בזה וכן הלואה בלא שטר. אבל בזה עיקר עשייתו הם הנשואין שכנסה וממילא דאוכל פירות מנכסי' כתקנת חכמים ויורשה אחר מיתה א"כ מאי אפסיד אנפשי' שייך בזה. וכי אשה שיש על הנכסים שלה חוב תעגן ותיתיב וכי קנסוה חכמים בשביל דעבד כדין שלא נתן עיניו בממון לחקור אם יש לה או אין לה כמ"ש בש"ע אה"ע סי' ב' סעיף א' בהג"ה ובח"מ שם ס"ק א' דלא יעכב מלישא עד שימצא בעלת ממון וקנסו חכמים. וזה ברור ונכון. וא"כ מהא ליכא למשמע מינה כלל ועיין בסמוך מה שכתבתי שם בס"ד.

סי' ט"ז ועדיין פש גבן לברורי בס"ד ממקומו דהא הרשב"ם פירש דהאבעי' דגמרא אי לוקח הוי או יורש הוי קאי בין מחיים ובין לאחר מיתה קצת קשה לכאורה דאיך נימא דבחיים יורש הוי האיך מצינו ירושה מחיים אלא ודאי או כלוקח או כמקבל מתנה הוי וצ"ל דה"פ דרבנן לא אלמוה לקנינו ליפות כחו טפי מהאשה דאתי מחמתה רק דהוא במקומה וכל זכות שהי' לה יש לו כמו יורש דבמקום המוריש קאי וזה פשוט. ומרוב פשיטותו לא ניתן לכתוב רק דאנו צריכין להציע למה שיבוא לפנינו בסמוך. וקשה דבחי' נפשוט דלוקח הוי ממשנה מפורש' בפ' החובל דף פ"ז ע"א דאשה שחבלה באחרים פגיעתה רעה לפי שאין לה מה לשלם. וקשה אמאי לא נגבי ממה שהכניסה לבעלה. ואף דיש לבעל הפירות מ"מ הא יורש הוי אלא ודאי דלוקח הוי מיהו לק"מ מכאן דהא י"ל דאיירי בלית לה נ"מ כמו דמשני הגמ' שם דף פ"ט ע"א ואל תטעה דקושיתי היא קושית הגמרא דשם. דזה אינו דשם הקושי' שתמכור מהיום ולאחר מיתה כמו שאבאר בסמוך ומיהו קשה דנפשוט ממשנה דכתובות ר"פ האשה שנפלו דף ע"ח ע"א דתני שם משניסת אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה שהבעל מוציא מיד הלקוחות. אלמא דלוקח הוי ונהי דלענין הגוף לאחר מותה לא שמעינן לפירות ובחי' שמעינן מינה דלוקח הוי כדאיתא שם בגמרא ע"ב לימא תנינא לתקנות אושא. ומשני מתניתין בחייה ולפירות ע"כ אלמא דמ"ע בחייה שמעינן משם דלוקח הוי ונפשט משם ועוד קשה וכי אבוה בר גניבא לא ידע מתניתין הנ"ל דמפורש בה דלוקח הוי ואין לומר דהאבעי' דוקא לאחר מיתה ודלא כהרשב"ם חדא דלא קאמר ומתה משמע דהאבעיא בחי'. ועוד קשה לפי מאי דפשיט מנשאו גדולות דמשמע דמוציאין הקטנות תיכף מהבעל ורוצה לפשוט מזה דהבעל יורש הוי ואמאי הא בחי' ודאי לוקח הוי ועוד דאמאי לא בעי בסתמא לותה ואכלה בעל לוקח הוי וכו' דנהוי משמע בין הלואה דקודם נשואין בין הלואה דאחר נשואין ולמה בעי דוקא בהלואה דקודם נשואין כדקאמר ועמדה ונשאת איזה סברא יש לומר דבהלואה דאחר נשואין פשיטא ליה טפי דהא אי נימא דהבעל יורש הוי גם בהלואה דאחר נשואין מוציאין מידו כמו ב"ח דמוציא מיד היורש ואי נימא דלוקח הוי אינו מוציא ואכתי לא ידע מסברא דאפסיד אנפשיה דנימא דמשו"ה פשיטא ליה בהלואה דאחר נשואין ומיהו להרשב"ם ז"ל דאפשר דפשיטא ליה דהיכא דאפסיד אנפשיה המלוה בעל לוקח הוי אך בקודם נשואין דלא אפסיד אנפשי' מבעיא ליה. וא"כ מתורץ ג"כ דלא תקשה מרב ושמואל דשם אפסיד אנפשיה דלא הוי להו למזבן מאתתא דיתבא תותי בעלה. ומיהו לפ"ז קשה מאי מקשה רב' מתקנות אושא ודוק. ולהרי"ף דמסופק במלוה ע"פ דקודם נשואין אי הוי אפסיד אנפשי' ודאי דליכא למימר דבזה האבעיא ולכך לא בעי רק בקודם נשואין דא"כ מאי פשיט מנשאו גדולות ומדרבין אלא ודאי דבעל האבעיא לא אסיק אדעתי' הך דיש לחלק בהכי דמהיכי תיתי לחלק רק דסובר או דהוי כלוקח בכל מילי או כיורש בכל מילי. אם כן הדרא קושי' לדוכתא למה בעי דוקא ועמדה ונשאת ודוחק לומר דבעמדה ונשאת האבעיא דוקא במלוה ע"פ ובנשאת כבר אף במלוה בשטר הוי האבעיא דאם לוקח הוי א"כ מלוה בשטר שאחר נשואין לא גבי מיניה דהוא לוקח מוקדם לכך לא מצי למבעי בסתמא דאם יפרש באבעיא מלוה ע"פ כמו שמפרש עכשיו יקשה אחר נשואין במלוה בשטר נמי. ואי ניבעי בסתם הא קודם נשואין ודאי דמלוה בשטר גובה דמכל מקום הוי ליה למבעי בסתם לותה ואכלה בעל לוקח הוי או יורש הוי דנהוי משמע בין קודם נשואין וכו' כמ"ש וכל חד כדינו ודוק. וא"כ בשלמא אם נימא דהאבעי' מחיים לק"מ דיש לומר דבלותה ואכלה אחר הנשואין פשיטא דגובה מהבעל אף אם נימא דלוקח הוי. ואף אם אין לה נכסים כלל גובין משלו דהא משועבד לה למזונות וא"כ נתחייב הבעל לשלם למלוה מכח שעבודא דר"נ כמ"ש באה"ע סי' ע' סעיף ח' אבל אם נימא דהאבעי' דוקא לאחר מותה א"כ קשה דבמתה לא שייך שעבוד דר"נ עיין שם בט"ז ובדברי מגיה שם ואבאר זה בסמוך אלא ודאי דהאבעיא בחי' וא"כ קשה נפשוט ממשנה מפורשת דלוקח הוי וא"כ מלוה ע"פ לא גבי ואף דהרא"ש ז"ל בחידושיו לכתובות דף מ"ט כתב דלשיעבוד ששעבד' אחר נשואין הוי הבעל מקבל מתנה אבל למה ששעבדה קודם נשואין הוי נכסי' בנ"ח היינו לפי מה דמסיק ר' אשי כאן כמבואר שם בדבריו אבל אכן על האבעי' קיימינן דלא ידע מדר' אשי. ומיהו לק"מ דשם דוקא בנכסים שנפלו לה משניסת איירי שלא זכתה בהן קודם הבעל לכך ידו וידה שוין והוי כלוקח כדמפרש שם במשנה אבל בנכסים שהכניסה אמר ר"ג התם אם מכרה קיים וכאן איירי בנכסים שהכניסה. ומי' עדיין קשה דנפשוט אפכא דיורש הוי בנכסים שהכניסה מדמכרה קיים וא"ל דמסופק אי הלכה כר"ג או כר"ש דשם במשנה זה אינו דא"כ לא הוי למבעי רק הלכה כר"ג או כר"ש. ולא לאבעי' בפ"ע כאילו לא היתה פלוגתא דתנאי ואי דידע מרב ושמואל שם ע"ב א"כ הדרא קושיא לדוכתא דנפשוט מרב ושמואל ומרבותינו דתקנו דלוקח הוי בנשאת אף בנכסים שהכניסה. ובלא"ה דוחק לומר דכל הני אמוראי לא ידעו דרב ושמואל דאמרי תרוייהו וכו' דהא הם היו המקבלים אמתים ואיך לא הגיע לאזנם מימרא דרב ושמואל. ומדרב ושמואל מצי למפשט שפיר דאין באמוראי בתראי לחלוק אדרב ושמואל כמבואר בכללי התלמוד. וזה ידוע לכל תלמיד וצורב והמפורסם א"צ ראיה. ועוד קשה דנפשוט ממשנה מפורשת בגמ' גיטין אפכא דבפ' השולח דף נ"ד ע"ב שם התקין ר"ג הזקן שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו וגובה כתובתה ושם בדף ל"ה ע"ב מקשה לכי מנסבה מיפר לה בעל. ומשני אין הבע' מיפר בקודמין:

ומקשה וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם ושרי לה. ומשני קסבר צריך לפרט את הנדר ופי' רש"י וכי מפרט קמי' דליתומי' נדרה אם נהניתי מכתובתי כלום לא שרי לה עכ"ל ופירושו מבואר דכי אמרה כך לחכם יאמר לה תחזיר ליתומים מה שגזלת ואז נתיר לך. וזה פשוט. וא"כ קשה אם נימא דבעל לוקח הוי ומלוה ע"פ לא גבי עיני' א"כ קשה לכי מנסבא תיזיל לגבי חכם. ושם לא שייך התירוץ צריך לפרט את הנדר דמה בכך דתפרט הא א"א למהדר דבעל לוקח הוי ואף אם מודית הבעל אין צריך להחזיר. וכיון דכבר עברה ודאי דנתיר לה ואף שנדרה לתועלת היתומים ובנדר לתועלת חבירו קיי"ל דאין מתירין אלא בפניו ורצונו כדתניא בפ"ק דנדרים וכן קי"ל ביו"ד סי' רכ"ח סעיף כ' וכדהקשו התוספ' שם בגיטין ע"ש אף דתרצו דדעבד אם התירה מותר תירוץ זה לא שייך רק על קושית הגמ' דמקשה שפיר דהחכם לא ידע ויתיר לה ואף שנדר היה לתועלת חבירו הא בדיעבד מותר אבל למאי דמשני צריך לפרט את הנדר לא שייך לומר דבדעבד מותר הא מ"מ כיון דלכתחילה אין להתיר לא חשדינן להחכם דיעשה שלא כדין דאם היא נחשדה ישראל מי נחשדו. ובפרט החכמים. ואפשר דהיינו תירוץ בגמ' צריך לפרט הנדר וידע החכם דנדרה לתועלת היתומים ולא יתיר שלא ברצונם כמו דקי"ל בנדר לתועלת חברו דאין מתירין אלא בפניו ודוק. מ"מ היכא דכבר עבר וא"א לקיים מתירין אף בלא דעתו כמ"ש מהרי"ט בתשובה חלק א' סי' א' בדברים נכוחים ע"ש ובאמת החכם יכפו' שתתן שט"ח שתשלם לכשתתאלמנה או תתגרש. ומ"מ מה בכך שמא תמות הוא קודם אלא ודאי מדתקן שתהא נודרת ש"מ דבעל יורש הוי. וגם קשה ממתניתין הנ"ל אדרב ושמואל. ומיהו לק"מ מכמה טעמים חדא די"ל דר"ג לשטתו ואף דהכא ר"ג הזקן והתם ר"ג סתם מ"מ לק"מ דהא רב ושמואל דאמרו כרבותינו דחזרו ונמנו כדאיתא שם בכתובות וא"כ אם ר"ג סתם היה קודם דנמנו רבותינו כדאמרו חזרו ונמנו מכ"ש דר"ג הזקן שהיה זקינו של זה ר"ג כידוע דהיה קודם. ועוד דלפי מ"ש התוס' שם בגיטין דף ל"ה ע"ב בד"ה ליחוש דהקושיא אינו רק לרב הונא אבל על מתניתין לק"מ דאיכא למימר שמדירין אותה על ככר זה ותאכל לאלתר כפשטו:

ועוד דאיכא למימר כדרב נחמן שם דמדרינן לה ברבים ע"ש. ועוד נראה דגם מדרב הונא ליכא למפשט אף דאכתי לא ידעינן בסברא דיש לחלק בין דאפסיד אנפשיה או לא דשם לא אפסדו היתומים אנפשיהו דמאי הוה להו למעבד דהא קשה אדר' הונא אף לפי האמת דיורש הוי במקום פסידא דאחריני ואף אם נימא דהך ר"ג סבר כמו ר"ג דכתובות. מ"מ היינו דוקא בנ"מ דמן הדין יורש הוי רק דאלמוה לתקנתו מכח תקנת אושא. אבל בנכסי צ"ב דבלא"ה לוקח הוי כדאיתא בב"ק פ"ט ט' ע"א דמשני חם אמרו בנ"מ יאמרו בנכסי צ"ב. א"כ קשה דשמא תכתוב הכל לבעל בכתובתה לנכסי צ"ב ותיזיל לגבי חכם ותשרי לה. ואף להפוסקי' דאף בנכסי צ"ב יורש הוי במקום פסידא דאחריני כמו שאבאר בסימן מ"מ שמא תתן הכל לבעלה במתנה ולא תכתבם בכתובה והוא יתן לה כת בה בסתם על סך גדול כנגדן ואז ודאי דהבעל א"צ להחזיר דהם שלו לגמרי והוי כלוקח או כמקבל מתנה דהוא כלוקח. והיא לא תפסיד. ומיהו בכה"ג י"ל דגובין מהבעל דהוי רק להבריח כדקי"ל בחו"מ סי' צ"ט סעיף ה' דמתנ' כדי להבריח לא מהני. ומיהו אכתי קשה דתתן לבעלה במתנה גמורה ולא תטול כתובה כנגדן כלל ובנתכוין מתנה גמורה איתא שם דקנה המקבל אף שכוונתו להבריח. וא"כ כשלא תיטול כתובה כנגדן כלל הוי נתכוין למתנה גמורה ואין לומר דא"כ מאי תרויח בזה הא קי"ל אין אדם חוטא ולא נו ולכן לא חיישינן להא זה אינו. דתרויח רווח ביתא כדמשני הגמרא בב"ק דף פ"ט ע"א אמר ר' שלמן משום רווח ביתא ע"ש לענין ערים שהוזמו א"כ ה"נ ניחוש להא. ואנן סהדי דמתכוונה למתנה גמורה כדי שלא תצטרך להחזיר ליתומים ובפרט לגבי בעלה. וא"כ מה הועיל ר"ג הזקן בתקנתן לר' הונא. אלא ודאי די"ל דמעיקרא לק"מ דשאני התם דגזילה הוי וכשהיא בעין מחויב להחזיר אליבא דכ"ע אף אם לוקח הוי. או מקבל מתנה הוי כמ"ש הנ"י על האלפסי כאן בב"ב בסוגיא דידן דמאי דקא פשיט מנשאו גדולות היינו שאינם בעין וכבר הפסידו ע"ש. ולהא ודאי לא חיישינן שתידור ע"ד שתפסיד ודוק. ומזה מוכח בפשיטות דאין הגזילה עצמה קיים רק דאתי מחמתה קיים נמי דינא הכי. דאל"כ אכתי קשה שמא תחליפם. ויש לדחות שתתירא שלא יתודע להיורשים. ואין להקשות דאף דאמרינן בגזילה אף דהבעל לוקח הוי מחויב להחזיר היינו קודם יאוש דשינוי רשות בלא יאוש לא קני. אבל לאחר יאוש ודאי דאם לוקח הוי א"צ להחזיר דהוי יאוש ושינוי רשות עיין ב"ק ר"פ הגוזל ומאכיל. וא"כ הכא שכבר נדרה ליתומים ודאי דיתומי' יאושי מיאשי וא"כ אם הבעל לוקח הוי או מקבל מתנה הוי יאוש ושינוי רשות וא"צ להחזיר והדרא קושיא לדוכתא לק"מ לא מבעיא לאביי בב"מ דף כ"א ע"ב דקי"ל כוותי' שם כ"ב ע"ב דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש לק"מ אלא אפילו לרבא שם דסובר יאוש שלא מדעת הוי יאוש הכא אפילו יאוש שלא מדעת לא הוי דאינו ידעי לא מיאשי. ויאוש שלא מדעת היינו אילו ידעי הוה מיאשי ודוק והכא ליכא שום יאוש כלל לא מדעת ולא שלא מדעת דסברו שלא גבתה כיון דנדרה ויאוש היינו בדבר שידע שהוא שלו מיאש לה מינה וזה פשוט וברור:

ועוד י"ל דמעיקרא לק"מ דאף דבעלמא ואם כבר עבר וא"א לקיים מתירין לו הכא לא דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם ודוק. א"כ היוצא מדברינו דע"כ צריך לתרץ כך גם אם נימא דיורש הוי א"כ ליכא למפשט מכאן כלל ולק"מ אך דקושיא ראשונה במקומו עומד דנפשט מרב ושמואל דבחי' ולפירות לוקח הוי ומלוה ע"פ לא גבי מיניה דבעל ואף דרב ושמואל אינהו סברי ב"ב דף קע"ה ע"ב מלוה ע"פ אינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות ע"ש וא"כ לדידהו אף אם יורש הוי מלוה ע"פ לא גבי מ"מ נוכל להוכיח ממה דאמרו מכרה בטל דלוקח הוי ואף לדידן מלוה ע"פ לא גבי מיני'. ואין לומר דמ"מ הגוף שלה וא"כ גובין הגוף וממילא ליכא פירות. ז"א חדא דא"כ שם בדרב ושמואל נמי נימא הכי דלקוחות קנו הגוף ממנה וממילא דאין לו פירות. ועוד דא"כ מאי בעי כאן א"כ ודאי דגבי דהא בגוף ודאי דאין לו זכי' בחי'. אלא ודאי דאמרינן דלקנין פירות הוי לוקח תמיד ולא אמרינן דהוי לוקח לפירות כשיש פירות הוי לוקח להו דנימא כמ"ש דכיון דנגב' הגוף תו ליכא פירות אלא אמרינן דנקנין פירות בהאי קרקע הוי לוקח משעת הנשואין אף להפירות שאינם עדיין בעולם הוי לוקח מאז וזה פשוט וברור ומרוב פשיטתו לא ניתן נכתוב. רק לפי שראיתי במרדכי פ' י"נ בסוגיא שאנו עסוקים בו כתב וז"ל לותה ואכלה ועמדה ונשאת מהו נ"ל דוקא שמתה בחיי בעלה עד שלא תבעה מנוה אבל אם היא עדין בחיים ויש לה נ"מ אז אין שייך לומר בעל לוקח הוי שהרי הגוף שלה הוי בההיא שעתא עכ"ל וכשראיתי זאת סבור הייתי שנתכוין נסב א הנ"ל שכתבתי בסמוך דסברא הנ"ל עלתה על דעתי תיכף בגמ' קודם שאריתי במרדכי ודחיתי אותה בשתי ידים. וכשראיתי זאת במרדכי עמדתי משתומם חל המראה מלבד דסברא הנ"ל בעצמו לא מסתבר כלל דפירושו כפשוטו דלקנין פירות הוי לוקח כמ"ש מלבד זה הא קשה כמ"ש ואם נוקי האבעי' לאחר מותה כמ"ש מלבד דדוחק גדול הוא וגם קשה עליו מדרב ושמואל כמ"ש. מלבד זה קשה מאי פשיט מנשאו גדולות וק"ל. ועוד יש לתמוה דמשמע מדבריו דאם תבעה קודם שמתה אז הוי הגוף של המלוה אף לאחר מותה:

אף אם אמרינן דלוקח הוי ודוק וקשה הא מוכח להדיא בגמ' דילן בי"נ ע"ב דאם אמרינן דלאחר מיתה לוקח הוי היינו דהוי לוקח לאחר מותה על הגוף למפרע משעת נשואין ולכך איכא לומר דכוונתו שמגבין הגוף מהיום ולאחר מותה הפירות בדמי החוב. אף אם תמות בחיי בעלה. אבל ודאי דהפירות בחי' של בעל. וא"כ לא קשיא מדרב ושמואל על המרדכי וגם מנשאו גדולות פשיט שפיר דישאו מבעל קתני והגוף מחיים לאו מבעל הוא כיון דבעל אוכל פירות ודוק. אלא ודאי דאיירי לאחר מיתת הגדולות ופשיט שפיר וא"כ לא קשי' כלל על המרדכי. וגם הרווחנו דלא קשיא על הגמ' מרב ושמואל. מ"מ קשה קושיתי דהא מוכח דאם אמרינן לוקח הוי לאחר מותה היינו למפרע משעת נשואין לכך רציתי לפרש במרדכי דכונתו באם תבעה בחי' כופין אותה שתמכור נכסים בטובת הכאה דהיינו שאם תמות היא קודם יפסיד הלוקח ואם ימות הבעל קודם יזכה בהן הלוקח ודמי טובת הנאה שתטול תתן למלוה. או שתמכרם למלוה גופי' בטובת הנאה דהיינו אף שמעות הלואה פחותים תרבה משיוו הנכסים מ"מ כיון שהן כל כך כמו דמי טובת הנאה שקיל להו בטובת הנאה. וכן משמע ממאי דמסיק המרדכי וזה לשונו ואפילו חבלה באחרים משמע בפ' החובל שמוכרת נ"מ בטוב' הנאה ומשלמת וכ"ש מה שלותה ואכלה. וא"כ משמע להדיא דגם לענין לותה ואכלה מוכרת בטובת הנאה. ומ"ש אז אין שייך לומר בעל לוקח הוי היינו על הגוף שלא תוכל למכור בטובת הנאה. ואף דקשה דמשום זה לא הוי צריך לדחוק לאוקמי בדוחק גדול דאבעיא דווקא באשה מתה. ובפרט שכבר הוכחתי לעיל דאבעיא גם בחי' היא י"ל כפשוטו דלענין מכירה בטוב' הנאה ודאי לא איירי דזה ודאי בין אם לוקח הוי או יורש הוי וזה פשוט. אך דטובת הנאה היא דבר מועט כמו שפי' רש"י שם בב"ק פ"ט ע"א ומבעי' לי' אם גובה חובו לגמרי תיכף מהבעל וזה פשוט וברור. ואין להקשות דאכתי מאי פשיט מנשאו גדולות דלמא גובין הקטנות בכה"ג זה אינו חדא דדוחק לאוקמי מתניתין בהך גבי' בדבר מועט הוא וישוה כפי המגיע להם ועוד דהמשמעו' דהגדולות הכניסו הכל לבעליהם ולא השאירו לקטנות כלל והקטנות גובין כל חלקם והא חלק הקטנות וחלק הגדולות שוה וא"כ האיך טובת הנאה שוה כמו חלק הקטנות דהיינו החצי דטובת הנאה דבר מועט היא ולא חצי דלכך קרי טובת הנאה וזה ברור ומבואר שם ברש"י דב"ק דדבר מועט הוא וא"כ איך ישוה כמו חלק הקטנות שהוא החצי דכל מה שיש להם יש להקטנות. ועוד דעיקר הפשוט מדר' חי' ובדר' חייא ישאו מבעל קתני ומכירה בטובת הנאה ודאי דלאו מבעל היא וזה ברור ונכון. וגם מפשטות דרבין אין להקשות דנזונית מלתא דפסיקא ואיך נדחוק ונימא ע"י מכירת טובת הנאה וכשהטובת הנאה שהוא דבר מועט שוה כל כך שתוכל האלמנה ליזון כל ימי חי' ובפרט דרבין אמורא הוא ודרך אמורא לפרש ולא לסתום כל כך ועוד דבלא"ה כתבו התוספות דהפשטות מרבין רק על אחר מיתה עיין ע"ב דיה והיורש וכו'. וגם המרדכי צריך לתרץ כמ"ש כי היכי דצא תקשי מאי פשיט מנשאו בתולות וק"ל וא"כ למה דחיק אנפשי'. והי' נ"ל דהמרדכי לאו על האבעיא קאי דודאי מודה דאבעיא גם בחי' רק דכתב לדין בפ"ע רק דמציין על הגמרא וה"פ לותה ואכלה ועמדה ונשאת מהו וכונתו דאבעיא הנ"ל לא אפשט' כמ"ש לקמן בסם האלפס וא"כ לא גבי המלוה ע"ז כתב ונ"ל וכו' ודוק דהמרדכי לאו פרשן הוא שיפרש דברי הגמ' רק פסקן כנ"ל ברור בדברי המרדכי אבל מה אעשה שהרי איתא בהגהת מהר"מ על המרדכי על מ"ש דאז אין שייך לומר בעל לוקח הוי דהגוף שלה הוי בההוא שעתא כתב בהג"ה וזה לשונו וסברא זו ישנה בתוס' ד"ה והיורש את אשתו מהר"ם עכ"ל ולא ידעתי איזה סברא חידש במרדכי הא מפורש בגמרא פ' החובל ועוד דהאיך תמצא בתוס' הנ"ל. אלא נראה מדברי מהר"מ שפירש דברי המרדכי כמ"ש מקודם. ומפרש דברי התוס' הנ"ל שכתבו דמדרבין ג"כ לא מוכח דמחיים יורש הוי רק דניזונות ע"י שתמכור הגוף מהיום ולאחר מיתה הפירו' וקשה למהר"מ הא רבין מלתא דפסיקא קתני ושמא אינו שוה למכירה כזו כדי שתספיק למזונות אלמנה לכך מפרש דמגבין הגוף וממילא דאף פירו' אין לו. ולכך כתב דסברא זו ישנה בתוס' וזה אינו דליכא למימר כך כונת התוס' חדא דכתבו התוס' בפירוש והפירות לאחר מיתה ועוד דאם כך הוא סבר' התוס' א"כ מאי נ"מ במחיים חי לוקח הוי יורש הוי ומאי הקשו מעיקרא אהרשב"ם אלא ודאי דכונת התוס' כפשוטו ודמי מכירה זו לאו דבר מועט הוא וטובת הנאה שהוא על הספק וק"ל. וא"ל שפירש מהר"מ במרדכי כפירוש השני ע"י מכירת מהיום ולאחר ומתה והיינו דסברא זו ישנה בתוס' זה אינו דהתוס' כתבו כך למאי דאמרינן לאחר מיתה ודאי יורש הוי כמפורש בתוס' אבל המרדכי הא קאי בהאבעי' ומפרש האבעיא לאחר מיתה ומסופק דלמא לוקח הוי לאחר מיתה. א"כ איך כתב בפשיטות דמחיים מגבין בכה"ג דמשמע מדבריו דע"ז לא בעי כלום. וגם קשה האיך מפרש מהר"מ הא דמסיק המרדכי מפ' החובל דמשם מוכח בהדיא דדוקא בטובת הנאה מוכרין ויש אתי לפרש הגהת מהר"מ הנ"ל בדרך עמוק אבל הוא רחוק וזר ויתבאר בסימן ע"ש ותמצא נחה דקב"ה חדי בפלפולא לכך נראה שכוון כפשוטו שמצינו גם בתוספות גבי כזו ע"י מהיום ולאחר מיתה גובה עכשיו אף שאינו נוטל כלום מהבעל כמו סברת המרדכי דגובה עכשיו תיכף ואינו נוטל מהבעל כלום. ואעפ"כ איזה תלמיד טועה כתבו. ולא ממהר"ם הוא דהא מכירה דטובת הנאה מפורש בפ' החובל כמו שהביא המרדכי עצמו ואיך שיהי' הפירוש במרדכי. הפירוש באבעיא ברור כפירוש הרשב"ם דמבעי' בחי' והדרא קושי' לדוכתא דנפשוט מדרב ושמואל. ועוד קשה דקא פשיט מנשאו גדולות דיורש הוי דלמא הך אתי' כר"ג דכתובות ולדידי' ודאי הבעל יורש הוי בנכסים שהכניסה דהא במשנה לא נשנית הך לדרבותינו כלל וגם ברייתא דר' חייא י"ל דאתיא כוותי' וקאי על המשנה אבל לפי מאי דמסקי רב ושמואל כרבותינו בעל לוקח הוי וקושי' זו קשה אף למאי דאפרש הגהת מהר"ם בסימן הנ"ל ויפרש הגמ' כן מ"ע תקש' קושיא זו ע"ש. לכך נ"ל דאף אם הוי אמרינן דהבעל נם מחיים ולפירות יורש הוי אף במקום פסידא דאחרינא ולא אפסדו אנפשי' דהא לא ידע עדיין מר' אשי. מ"מ איתא לדרב ושמואל דהא ודאי אם לא תמכור הנכסים כ"ע מודו דהבעל אוכל פירות ואין לה שום זכי' בהן ואף אם אמרינן דהוי כיורש אף דבעלמא היכא דהמוריש איתא אין להיורש זכי' ש"ה דבחיי המוריש לא ירש עדיין. אבל זה עשאוהו חכמים כאילו ירש כבר זכותה מעת הנשואין. וכל זכות שהי' לה הוא ירשה והוא במקומה קאי ושוב זין לה שום זכי' וא"כ גם למכור אינה יכולה דהוא כבר ירשה מקודם המכירה ושוב אין קנין פירות שלה. רק שלו. והא דמוריש שמכר אין לו להיורש כלום כמ"ש הרשב"א כאן בב"ב ע"ב דמזה עקר הראי'. היינו משום שמכר קודם שהוריש והיתה שלו אז אבל מכיון שהוריש שוב איכה להמוריש רק של היורש ואין המוריש יכול למכור דהיינו האשה אינה יכולה למכור אחר שכבר הורישה כנ"ל ברור. וראי' לדבר דהא אמרינן אין קנין לאחר מיתה רק בשכ"מ שלא תטרף דעתו תקנת חכמים היא אבל בבריא לא מהני לי' מכירה ולא מתנה ולא שום קנין על אחר מיתה והיינו ודאי מטעם דאמרן דכיון שמת כבר הוריש והיא של יורשיו ואין שלו ואין יכול להקנות בחיים חיותן על לאחר מותו כיון שאז אין שלו רק במהיום ולאחר מיתה מהני דחל למפרע ואין ליורש אלא מה ששייר המוריש. וא"כ ה"נ דלאחר שהוריש שוב אין שלו וזה נכון ודוק. וכללא דמלתא הא דכיורש שוינהו רבנן היינו דכמו דאין חילוק בין יורש ללוקח או מקבל מתנה רק לענין עבר כגון אם מכר המוריש או נתן או לוה קודם שהוריש אבל לענין מכאן ולהבא הרי הוא שלו לגמרי ה"נ בהאי בעל בעת הנשואין שוינהו רבנן דלא אלמוה להתחלת זכותו לענין עבר רק כיורש ובמקומה עומד. אבל מכיון שירש הרי הוא שלו לגמרי לענין מכאן ולהבא כנ"ל ברור ונכון דבאמת מקבל מתנה הוי דאיך שייך לומר ירושה מחיים כמ"ש בראש הסימן הנ"ל רק דפירושו דלא רצו חכמים ליפות כח מתנה זו בעת הנשואין מכח יורש וא"כ עכ"פ כיורש הוי דמכאן ולהבא היא שלו לגמרי ואין לה זכות כלל למכור לפירות דהא באמת קבל מתנה ממנה וכי הנותן אחר שנתן יש לו זכות רק דיפ' כח מתנה זו רק כיורש. וא"כ גם ביורש מכאן ולהבא היא שלו לגמרי ועוד דבמתנה תו דעשאוהו כיורש היינו כל גריעותא דמשכחת ביורש דעלמא יהבינן לי' משא"כ גריעותא דלא משכחת כלל בירושה דעלמא דהיינו דהמוריש ימכור אחר שהוריש לא משכחת כלל ולא יהבינן לי' כן נ"ל ברור ונכון בלי שום פקפוק ומיושב כל הקושיות ואביא עוד ראי' לזה בסמוך ואין להקשות לפי מה שבררתי דאף דכיורש הוי לפירות מ"מ מכירתה אין מכירה כרב ושמואל א"כ קשה מ"ט דמתניתין דשם בכתובות ותקנות רבותינו למה הלא אף אם יורש הוי ראוי לומר דלא יועיל מכירת האשה לענין הפירות דבעל כמ"ש י"ל דמקודם תקנת רבותינו כך היתה תקנת חכמים שהבעל יאכל פירות כל זמן שהגוף שלה ואף אם לוקח הוי א"ש וזה ברור ודוק:

ומהא פשיטנא ספקותי מאי שנסתפקתי לתקנת אושא שהבעל מוציא מיד הלקוחות משום דשוינהו רבנן כלוקח משעת נשואין וא"כ היא לוקח מוקדם האיך מפרשינן לה אם נימא דלאחר מיתה נעשה לוקח למפרע משעת נשואין ומאז היא שלו למפרע או דלמא ה"פ דנעשה כלוקח משעת נשואין הקרקע לאחר מותה אם תמות בחייו. ועד עתה הי' הגוף שלה. ונ"מ טובא חדא לאם מכרה בחי' דהבעל מוציא מיד הלקוחות אחר מותה ופסקו הרמב"ם והמחבר דהגוף ללוקח כל ימי חי' והפירות ללוקח עיין באה"ע סי' צ' סעיף ט' ואבאר זה בסמוך

(סי'

טו"ב) וא"כ לפ"ז במציאה שזכתה לו שדהו כל ימי חי' ללוקח וכן לכתוב פרוזבל כמ"ש הב"ח שם בק"א וא"כ אם נימא כפירוש הראשון א"כ לאחר מותה גם המציאה מוציא מיד הלוקח דהא השדה שלו למפרע משעת הנשואין רק דהלוקח משתמש בו כל ימי חי' וגם שכר שנשתמש בו יצטרך לשלם לו דהא למפרע המציאה שלו וכן הפרוזבל שכתב בחיי האשה ומתה האשה והגיע שנת השמט' הפרוזבל למפרע בטל ושביעית משמטתו. אבל אם נימא כפירוש השני א"כ המציאה נשאר ביד הלוקח וכן הפרוזבל בתקפו דהא אז היתה הגוף שלו ומיהו בפרוזבל עדיין צ"ע כיון דאין לו עכשיו קרקע לא בני חורין ולא משועבדים י"ל דנא כגבו דמיא ולא יגוש קרינן בי' אבל במציאה לפי פירוש הנ"ל ודאי דנשאר' ביד הלוקח ומהא פשטינא לה דהא לפי מה שבררתי בסברא נכונה וברורה בראי' חזקה דאף דאמרינן יורש הוי מ"מ לאחר שירש אין לו שום ריעותא וגריעות' דהא דמוריש שמכר אין לו להיורש כלום היינו משום שמכר קודם שהוריש. אבל מכיון שהוריש שוב אינה להמוריש רק של היורש:

ואם כן אם נימא הפירוש כלוקח שוינהו רבנן כפירוש השני שכתבתי קשה דמנ"ל לר' אשי לומר דלוקח שוינהו רבנן ויורש שוינהו רבנן ופוסח על שתי הסעיפים כדי שלא תקשה הך דריב"ח ודרבין ומתניתין דיובל אהדדי הלא אף אם נימא דיורש לחוד הוי ג"כ אתי שפיר הכל דמתניתין דיובל והא דקשה דריב"ח הא גם אם תאמר לוקח הוי קשה הא הוא כא זכה בהגוף רק לאחר מות האשה ונהי דהוי לי' אז לוקח מ"מ הלוקח שלקח מן האשה הוי לוקח מוקדם. אלא ודאי צ"ל דהוי לוקח למפרע מעת הנשואין מהזכי' דלאחר מותה וא"כ כיון דע"כ אתיית לסברא דלמפרע גם אם תאמר דיורש הוי אתי שפיר דתאמר דכיון שמתה נעשה יורש למפרע מעת הנשואין על הזכי' דלאחר מותה וא"כ למפרע אין זכיות האשה אחר הנשואין כלום דהוי מוריש שמכר אחר שהוריש כיון דעתה למפרע הוא ירש זכותה לאחר מותה מעת הנשואין גם בגוף הקרקע ולמפרע לא הי' לה שום זכי' למכור כאחר מותה אף בגוף הקרקע. אבל בהאי דרבין דהחוב מקודם נשואין ודאי דמוציאין מידו אבל אי נימא כפירוש הראשון שכתבתי אתי שפיר דלא יכול למימר יורש הוי למפרע משעת נשואין אף בהגוף ומאז היא שלו למפרע דהיינו כעין מהיום ולאחר מיתה ולא מצינו ירושה למפרע וכי תקנו רבנן היכא דאשכח כוותה תקנו כמו דאיתא להדיא בגמרא פסחים ב' ע"ב ע"ש וכן הוא בב"מ דף ע"א ע"ש אבל אם נימא דלוקח הוי ולא שייך כלל לומר בירושה דהוי יורש למפרע דירושה היינו לאחר מיתה אתי שפיר דלוקח למפרע מצינו שפיר בלוקח מהיום ולאחר מיתה לכך הוכרח ר' אשי לומר דלוקח הוי משא"כ אם נימא כפירוש השני. א"כ גם אם נימא דלוקח הוי משעת נשואין על זכי' דלאחר מיתה לא אשכחן כוותה דאין קנין לאחר מיתה ומכירה בכה"ג לא הוי מכירה כיון דלא חל למפרע מהיום הקנין על הגוף ולא שייך כלל מכירה או מתנה לאחר מיתה כמו דלא שייך ירושה מחיים כמבואר כל זה למי שיש לו קצת ידיעה בד"מ והמפורסם א"צ ראי' וא"כ אף דלא אשכחן כוותה א"כ הדרא קושי' לדוכתא דנימא יורש הוי בכה"ג וג"כ אתי שפיר הכל ולמה לו לפסוח על שתי הסעיפים ולחלק בין פסידא יותר טוב לומר דהוי כיורש בכל מילי ואתי שפיר הכל כמ"ש לעיל ולא נצטרך לרחם בדין לחלק בין פסידא כו' אלא ודאי דהעיקר כהפי' הראשון שכתבתי:

סי' י"ח ואין לומר דגם להפירוש הראשון קשה דנימא יורש הוי למפרע ואף דלא אשכחן ירושה כה"ג היינו משום דלא מוצינו ירושה מחיים וק"ל משא"כ בהך דאמרינן דבעל יורש מחיים הוי לפירות וא"כ כיון דמצינו בי' ירושה מחיים א"כ שייך שפיר לומר דכיון שמתה הוי יורש למפרע גם על הגוף כמו על הפירות זה אינו דודאי לא שייך לומר ירושה מחיים כלל. רק דבאמת מקבל מתנה או לוקח הוי רק דחכמים לא רצו ליפות כח מתנה או לקיחה זו רק כמו כח ירושה. אבל באמת מקבל מתנה או לוקח הוי מחיים כמ"ש לעיל בריש סימן ט"ז. ומצאתי און לי בחידושי הרא"ה על כתובות דף מ"ט ע"ב שכתב שם וזה לשונו הצריך לענינינו אפי' ליתא לתקנות אושא דקי"ל דלקוחות זוכין הני מילי אחר מיתתה אבל בחיי' ובחי' הבעל בעל אוכל פירות דכיון שנשאת משועבד לו קרקע זה לפירות והרי הוא מוקדם ללקוחות לענין פירות בחיי' וכו' דלענין הפירות הוי כמקבל מתנה שהיא נותנת לו גוף הקרקע כל ימי חייו לפירות וכיון שכן אחר נשואין אינה יכולה למכור זכות הבעל שיש לו בחיי' שהרי הוא מוקדם שזכה בהם משעת נשואין אבל למה ששעבדה קודם נשואין אפילו מלוה ע"פ גבי מיניה דבעל דלשעבוד שקדמו הוי בני חורין ולא משועבדים עכ"ל והיינו לפי מאי דמסיק ר' אשי כאן דהיכא דאכא פסידא דאחריני יורשי הוי הואיל ולא אפסדו אנפשי' הואיל וקודם נשואין היה ע"ש דכן מבואר שם בדבריו בהדיא שפסק כהרשב"ם כמ"ש בסי' א'. וא"כ ראה בעיניך ובלבבך תבין דלא כתב בלשונו דלמאי ששעבדה קודם נשואין הוי יורש רק ב"ח הוי דפירושו דמקבל מתנה הוי מ"מ דלא שייך ירושה מחיים רק דלא יפו כחו לענין שעבוד הקודם רק כמו יורש וזה ברור ונכון אף בלא שום ראיה. וא"כ ל"ל כלל דהוי יורש למפרע כיון דליכא ירושה מחיים אלא ודאי צ"ל דהוי מקבל מתנה למפרע והיינו לוקח למפרע והיא היא דמקבל מתנה דין לוקח יש לו ולזה נתכוין הגמ' בכל מקום דאמר בעל לוקח הוי היינו מקבל מתנה כמ"ש הרא"ה ז"ל שהבאתי וזה פשוט. ונקט בגמ' לוקח משום דהוא אב ולמקבל מתנה דין לוקח נתון לו כמבואר בכמה מקומות בפוסקים ואין צורך להאריך בזה דלמ"ש אין חילוק כלל דאף אם נימא דפירושו לוקח ממש ג"כ א"ש מ"ש ודוק וא"כ ע"כ צ"ל דעקרו רבנן ירושתו לאחר מותה דהוי יורש גמור ושוינהו כלוקח למפרע ואין להקשות דאעפ"כ נימא דהוי יורש למפרע ונהוי פירושו כעין יורש דמחיים דאמרינן דהיינו לוקח או מקבל מתנה רק ביפוי כח ירושה ונרויח בזה דלא תקשה מדרבין כיון דאין לו יפוי כח רק כמו ירושה. וא"כ אלמנה ניזונית מנכסיו דהא שעבודה קדמה לירושתו ולא נצטרך לשנויי משוה פסידא דאלמנה וכו' וממילא דלא תקשה מלקוחות וכו'. ולא נצטרך לשנויי דאפסדו אנפשי' ולא נצטרך כ"כ לחלק בפסידא רק ביובל נימא דהניחוהו על דין תורה משום פסידא דידי' לק"מ דאעפ"כ תקשה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא דלאחר מיתה דהוי יורש ממש מן הדין יפו חכמים כחו ושוינהו לוקח למפרע ומפיק מיד הלקוחות ובמחיים דהוי לוקח או מקבל מתנה שויהו כיורש וע"כ צ"ל דהיינו משום פסידא דאלמנה וא"כ קשה גבי לקוחות וצ"ל דאפסדו אנפשי' וזה ברור:

סי' י"ט ובלא"ה מהך גופא איכא למידק כפירוש הראשון דדוחק גדול לומר דיתקנו חכמים מה דלא אשכחן כוותה אלא ודאי דהפירוש הראשון עקר. וא"כ לפ"ז הנ"מ שכתב הב"ח בזה שהבאת לעיל בסימן טו"ב נמי קלושה היא ואבאר בסמוך ואין להקשות ממה דאיתאי בירושלמ' הביאו הב"ש בא"ע סי' צ' ס"ק מ"ז ובח"מ שם ס"ק מ"ג דאם מכר הבעל בנ"מ של אשתו המכר בטל אף אם מתה אשתו בחייו לפי שבשעת מכירה לא היה לבעל בגוף הקרקע כלום ע"כ. וא"כ קשה הא קי"ל דבעל לוקח הוי למפרע מעת הנשואין אף על הגוף דמטעם זה מוציא הבעל מיד הלקוחות שקנו מיד האשה דבשלמא אם הוי אמרינן כפירו' השני דהוי לוקח למפרע על הזכי' שיש לו לאחר מיתה אבל הנוף אינו שלו למפרע הוי אתי שפיר. אבל לפי מה שהוכחתי דכפירוש הראשון עיקר א"כ קשה דהוי כמו הכותו נכסיו לבניו מהיום ולאחר מותו ומכר הבן בחיי האב דכי מת האב זכה הלוקח לכ"ע כשלא מת הבן בחיי האב כמבואר בב"ק דף פ"ח ע"ב ע"ש. לק"מ דלזה הוי כיורש דדוקא משום פסידא דידי' שויהו כלוקח. אבל היכא דליכא פסידא דידי' יורש הוי כדינו ואף דהוו פסידא דאחריני וחיישי' לפסידא דאחריני כמו דמצינו בדרבין וכמו דמקשי הגמ' גבי לקוחות דהכא נמי אפסדו אנפשי' דמזבני מהבעל נכסי אשתו בחיי אשתו. ואין לפקפק ולומר דלא מסתבר כ"כ דמשום זה יפסידו נגד הבעל גופ' שקנו ממנו ושאני הכא דקנו מן האשה ומפסידין נגד הבעל ואומר להם הבעל לא היה לכם לקנות. וסברא נכונה היא ובפרט לפי מה שפירש הרשב"ם אפסדו אנפשי' משום שהערימו להוציא מיד הבעל א"כ ודאי דכאן דקנו מהבעל לא מסתבר לומר דיפסידו נגד הבעל. מיהו עיקר הפירוש של דאפסיד אנפשי' היינו כמ"ש בתומים ס"ס קי"ב דכיון דאפסיד אנפשי' לא חשו רבנן לתקנתו כיון דהוא בעצמו לא חש לתקנתו א"כ ה"נ י"ל כן שהיתה האשה תיכף יכולה להוציאה מידן. ולא חשו לתקנת' ושמא ימות הוא בחיי' ולכך לא חשו רבנן לתקנתן:

סי' כ ועוד דלפי מ"ש הש"ך בחו"מ ס"ס ק"ג ס"ק י"ט דלא אמרי' אלא במקום פסידא דאחריני לא שויהו כלוקח והניחוהו על דין תורה להיות יורש אבל לומר במקום פסיד' דאחריני להיות לוקח ולא יורש לגרוע מדינו לא אמרינן ע"ש א"כ לק"מ כאן אף במקום פסידא דאחריני יורש הוי. ועוד דבלא"ה לק"מ דכיון דתקנת אושא דהוא לוקח היתה לטובתו כמפורש בגמ' משום פסידא דידי' א"כ יכול לומר אי אפשי דכל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שהוא לטובתו שומעין לו דכן מפורש בגמ' בכמה מקומות בר"פ הכותב ובב"ק דף ח' ע"ב ובמקומות רבים בש"ס וכ"כ בתומים שם שם ק"ג ס"ק ח"י:

סי' כ"א בהא סליק ובהא נחתי דאפילו אם אמרינן דבעל מחיים יורש הוי מ"מ אם מכרה האשה בנ"מ מוציא הבעל הפירות כל ימי חיי' מחמת הסברא שכתבתי לעיל בסי' ט"ז. ועוד נ"ל לומר באופן אחר דודאי לא מסתבר כלל לומר דהוי יורש מחיים ולא יעלה זה על הדעת כלל ובפרט על בעל האבעיא קשה דודאי שאלתו שאלת חכם היא וצריך להיות התראות פנים לכל צד וסברא לכאן ולכאן. וא"כ לפ"ז אף אם לפי האמת נימא דאף מחיים ולפירות יורש הוי מהא דרבין הא דרבין הכריח אותנו לכך לומר דכך תקנו חכמים משום פסידא דאלמנה דנהוי יורש אף מחיים. ומינה דה"ה משום פסידא דאחריני דמ"ש. אבל אי לאו האי דרבין מהיכי תיתי לנו לומר דתקנו חכמים דהוי יורש מחיים. וזה ברור. ואין לותר דמנ"ל לרבין גופי' די"ל דקבלה היתה בידו דחכמים תקנו כך. וא"כ לבעל האבעיא דנא ידע מהך דרבין דאם הוי ידע הוה פשיט מיני':

אלא ודאי דלא ידע וא"כ מהיכא תסיק אדעתי' דהוי יורש מחיים ומאי מבעי' לי'. ועוד קשה אמאי לא פשיט מתקנת אושא דלוקח הוי ואמאי שבקוה לבסוף להקשות על אביי ולמה לא פשיט מינה והו"ל לדחות דברי רבין דהוא אמורא מקמי תקנת אושא ולמפשט מתקנת אושא. ולפי מ"ש לעיל בסי' ז' להאלפסי א"ש דלא תקשה זה ע"ש ומ"מ לשיטת הר"ח וסייעתו דלא מצי לפרש הכי קשה. ועוד דגם לאלפס קשה מה שנתקשה לי בראש זה הדיבור לכך נ"ל לפרש בשני אופנים ושניהם בקנה אחד עולין והוא דודאי ליכא שום סברא לומר דהוי יורש מחיים רק דודאי או לוקח או מקבל מתנה הוי רק דמבעי' ליה בהך דמלוה ע"פ אם הוי כיורש או כלוקח דהא טעמא דמלוה ע"פ דאין גובה מהלקוחות היינו משום פסידא דלקוחות כדמסיק רב פפא כאן בב"ב דף קע"ו ע"א דאמרינן שם ואינו גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא היינו משום דלית ליה קלא ולא ידע לאזדהרי חיישינן לפסידא דידהו וכדאמר עולא שם דף קע"ה ע"ב לכך עלה על דעתו למבעי דיש סברא לומר דאף דלוקח הוי בכל מילי מ"מ לענין זה הוי כיורש למבעי' לי' בין מחיים ובין לאחר מיתה כפירוש הרשב"ם דאבוה בר גניבא ידע מתקנות אושא דתקנו דלאחר מיתה הוי לוקח למפרע גם על הגוף רק דמבעי' לי' בהך דאף דלוקח הוי מ"מ זיל בתר טעמא ופסידא לא שייך גבי' דמאי פסידא אית ליה דבשלמא הלקוחות מפסידין הממון שנתנו עבור הקרקע אבל הבעל מאי קא מפסיד מאילו הי' טריף הבע"ח הקרקע מקודם שנשאה ואף דמקבל מתנה חשו לפסידא כמ"ש הסמ"ע בחו"מ סי' ל"ט ס"ק ב' דאלולי שקבל ממנו הכאה לא היה נותן לו ומפסיד אותו הכאה ואמרינן דאילו לא ידע שיש לו ליתן מתנה הגונה לא היה מהנה אותו. וא"ל דגם כאן אילו ידע שאין לה קרקע לא היה נסבה זה אינו דהא מבואר בש"ע א"ע סי' ב' סעיף א' בהגה דאין ליתן עיניו בממון ואינו ממון של יושר ע"ש א"כ איך שייך לומר דעבדו רבנן תקנתא משום זה למחשבי' בפסידא במה שהוא שלא כדין ותקנת אושא שאני שכבר זכה ויש לו יד מתקנת חכמים קודם שמכרה ועוד דשם לא הוי ממון שאינו של יושר דממון שאין של יושר הוי אם מדח' הנשואין משום זה כמבואר שם בח"מ ס"ק א' ע"ש אבל כאן איך נימא דפסידא דידיה היינו דהי' מעכב מלישא דהא זה הוי שלא כדין ואיך יחשבוהו רבנן לפסידא ויתקנו תקנה משום זה. וסברא נכונה היא בעזה"י או דילמא לוקח הוי גם בזה כיון דהוא לוקח בכל מילי ולא פלוג דלא חילקו חכמים בתקנתם דמלוה ע"פ אינו גובה מהלקוחות בין לוקח ללוקח אף שלא שייך הטעם. ועוד י"ל דהיה מזדמן לו אשה אחרת בעלת נכסים בשעה שעשה השדוכים עמה ולא היה מעכב מלישא וא"כ לא הוי שלא כדין כמבואר שם בח"מ וא"כ הוי פסידא שפיר וי"ל ג"כ דלא עבדא רבנן תקנתא משום זמנין דמתרמי פסידא ושאני פסידא דלקוחות דפסידא שלהם בודאי ואפשר ג"כ לומר דהוי פסידא דלא שכיחא כן נ"ל לפרש צדדי האבעי' ואם כן לא קשה דנפשוט מדרב ושמואל דנהי דלוקח הוי מכל מקום לענין מלוה ע"פ יש לומר דדינו כיורש מטעם דאמרן:

סי' כ"ב ועוד י"ל דפשיטא לו דלוקח הוי בחיים מכח תקנת רבותינו שם בכתובות ר"פ האשה שנפלו ע"ב וכרב ושמואל וגם לאחר מותה מכח תקנות אושא רק דמבעי' ליה במלוה ע"פ כיון דמעיקר הדין כיורש הוי קודם תקנת רבותינו או כמ"ש לעיל בסי' טו"ב ודוק ותקנת אושא רק דתקנתא עבדו ליה רבנן וא"כ מסתבר לומר במע"פ דגבי דשעבודא דאורייתא. ואף אם לוקח הוי ראוי לגבות מדין דאורייתא רק דתקנתא עבדו להו רבנן. וא"כ תקנתא לתקנתא לא עבדינן דהך גופא דאין גובין מן הלוקח גופא תקנתא [ועוד י"ל ע"פ מ"ש התוס' בב"מ פ' השואל דף צ"ו ע"ב ד"ה אלא לוקח הוי דלא מקרי פסידא דאחריני רק כעין פסידא דאלמנה דמאי הוי לה למעבד אבל התם בשואל לא דמי דחקו להשאיל ע"ש א"כ ה"כ לא הוי פסידא דאחריני כלל וק"ל ואפשר דיש לפקפק בתירוץ זה מ"מ די בראשונות] מ"מ כיון דבדין לא מהדר כמ"ש התוס' כחן ע"ב ועיין בתומים לחו"מ ס"ס קי"ב דכתב דאם לא כתבה האשה באגב דלא גבי מיני' דהבעל ממטלטלין אף להרשב"א דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי רק מתקנת הגאונים ותקנתא לתקנתא לא עבדינן והביא ראיה זו משומא הדרא ע"ש ויתבאר בסמ' והא דתקנתא לתקנתא לא עבדינן מפורש בב"מ דף ה' ע"ב ובשבועות דף מ"א. וא"כ ה"נ י"ל כן אבל בדרב ושמואל א"ש דאי לוקח הוי אין מכירתה דאח"כ מכירה או דלמא שעבודא לאו דאורייתא ומתחלה לא תקנו במלוה ע"פ להיות גבי מיני' דלקוחות ולא הוי תקנתא לתקנתא או דאף דשיעבודא דאורייתא מ"מ כיון דעבדינן תקנתא דנלקח לשאר מילי ממילא דלא גבי מלקוחות וסברא נכונה היא. ואף דלפי האמת אמרינן סברא זו בשומא הדרא כמ"ש שאני הכא דתקנתא דלפנים משורת הדין הוא. וע"פ זה יש לדחות דברי התומים ואבאר זה בסי' כן נ"ל לפרש ג"כ צדדי האבעיא ולק"מ מרב ושמואל.

תוכן העניינים

השיב משה אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה