אור ברסלב

השיב משה אבן העזר· רבי משה טייטלבוים מאוהעל

שאלה סו

שאלה סה

מבן בנו של המחבר

לכבוד ידידי הרב המאה"ג חריף ובקי מו"ה מנחם מענדל ני' פנעט אבדק"ק הארישאר (וכעת הוא אבדק"ק דעש).

ע"ד המעשה בא' שיצא קול בין הנכרים ע"ד אשתו עם ערל ידוע אח"כ מצא בה הבעל דבר מכוער עם אותו ערל דהיינו שאמר' לו השפחה בלילה בנפול תרדמה שילך לחוץ לראות מעשה אשתו הלך אנה ואנה עד אשר קרב אל הרפת החלוק לשנים ונדמה לו קול רעש שם ובבואו אל הרפת החיצון מצא שם את אשתו והלך לרפת הפנימי ומצא שם אותו הערל:

תשובה מקור הדבר הוא דרוכל ביבמות כ"ד דקאמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא ופרש"י מבעלה ומל' רבי אמרונהו דמפיק אשה מבעלה בקול כ"ד ויש בפרש"י פירושים שונים עי' רמב"ן ורשב"א ובאחרונים ה"ה הדו"פ ובית מאיר ותוס' כתבו בשם ר"ת דהיינו מנטען ולא מבעל דקלא דבתר נשואין ל"ח ולתרץ פרש"י להנך דמפרשים כוונתו דבקלא לבד מפקינין מבעל דקול דמי לכעור נ"ל ברור דרש"י לטעמי' דסובר כדעת היש מפרשים בתוס' יבמות דף צ"ד דקלא דבתר נשואין ל"ח היינו ביצא קול שתחלת הנשואין הי' באיסור שהרי רש"י כתב בגיטין פ"ח ע"ב ד"ה לא חיישינין שניסת לכהן ויצא עלי' קול שהיתה זונה או גרושה ולא כתב שהיא זונה אלא שהיתה היינו קודם נישואין ושם פ"ט ע"ב ד"ה דבתר נישואין ניסת היום ואח"כ יצא הקול שהיום נתקדשה לאחר קודם נשואין לא חיישינן. ולפ"ז איש ההוא דרוכל כמ"ש תוס' שם אלא שהתוס' השיגו על פי' זה דא"א לומר כך מהא דגיטין כתב גט לאשתו והוא יושבת ומשמשתו תצא ופריך עלה הא קלא דבתר נשואין לא חיישינין ואני איני מבין קושית' דנ"ל דלא קשה עידי דהא כתבו הטעם היכי שיצא קול שהנשואין הי' באיסור ל"ח משום שאמר' מדעבד נשואין מסתמא דק במלתי' שפיר ושקר הוא כוונתם דוודאי הבעל דק במלתי' קודם הנשואין ומדנשאה ע"כ קים לי' שהקול שקר והרי הנשואין דידי' כאלו טוען ברי שהקול שקר וברי מהני נגד קול וכעין מ"ש הרד"ך הביאו הרמ"א באה"ע סעיף זיין לענין שבוי' אפילו נשאת בצינעה הי"ל כאומר ברי דחזקה לא שביק התירא ואכיל איסורא ועיי"ש בח"מ וב"ש אבל קול שאחר נשואין הבעל א"י ויכול להיות שאמת הדבר להכי חיישינין א"כ זהו היכי שיצא קול שזינתה דהבעל א"י האמת אבל בגיטין שיצא הקול שהבעל כתב גט לאשתו והוא יושבת תחתיו ומשמשתו הבעל עצמו יודע אם אמת הדבר או לאו ע"כ מדיושבת תחתיו ע"כ הי' שהוא שקר הקול ולא גירש אותה וה"ה טוען ברי נגד הקול א"כ שפיר פריך מהא דאר"א קלא דבתר נשואין היכי שהנשואין הי' באיסור ל"ח מטעם מדנשאה וע"כ קים לי' וטוען ברי שהקול שקר וברי מהני נגד קול ה"ה בגט מדיושבת תחתיו וע"כ קים לי' וטוען ברי שלא גירשה והיינו דקפריך ואסרינין לה כו' דהא הבעל יודע שלא גרשה עיי"ש אבל קלא דבתר נשואין במקום שהבעל א"י אם אמת הדבר תצא וה"ה בראה דבר כיעור וא"י אם זינתה תצא. ובהיות כן נכונים דברי הב"ש בסי' ד' בהשגתו על הב"ח שמחלק לענין יצא שם מזנה בין פנוי' לא"א מטעם דבפנוי' תלינן בפריצות אבל בא"א שיושבת תחת בעל אם לא היו שם רק פריצות בעלמא לא הי' מוציאין קול מזנה וע"ז כ' הב"ש ול"ד כי בגיטין מ"ש כתנאי מבואר דאיירי בא"א ומ"מ אין חוששין עכ"ל והבאה"ט כ' שם לא הבנתי דהמעיין בגמ' פרש"י ותוס' יראה דהדין עם הב"ח וכוונתו דרש"י כתב שם יצא לה שם מזנה לאשה פנוי' כו' אבל לא ראה תשובת הב"ח סי' ק' ששם חזר בו והעלה ככל דברי הב"ש דאיירי כמי ביושבת תחת בעלה מכח לשון הרמב"ם והש"ע שכ' ואפי' הוציאה בעלה כו' ומחלק בין הכל מרננין ליצא קול וא"ש רש"י לאשה פנוי' לא בא אלא לבאר דאף בפנוי' קאמ' רבא היכי שיצא קול מזנה לעבד וכו' אה"נ דביושבת תחת בעלה נמי קא' רבא. דאין חוששין לקול כו' עכ"ד הב"ח בתשובה אמנם מ"ש הב"ש מהא דא' כתנאי מבואר דאיירי בא"א לכאורה דהוא נגד דברי התוס' וכמ"ש מעכ"ת וכבר קדמו הגאון מלבוב בס' ישועות יעקב וכתב שנעלם מהב"ש דברי התוס' שכתבו דאיירי בפנוי' וכן ראיתי שכתב אאזמ"ו הגאון ז"ל בתשובה סי' סמ"ך:

הן אמת כי אחר ההשקפה לא אוכל הבין דבריהם כי כפי הנראה סוברים דממ"ש תוס' דאיירי בקלא דקודם נשואין היינו בהיותה פנוי' אבל ז"א דשפיר איירי בא"א ויצא הקול בשעה שהיתה יושבת תחת בעלה אלא דכוונת תוס' דלא נימא האי תצא היינו מבעלה דזה קלא לאחר נשואין אלא תצא היינו במת וניסת לכהן וזה שכתבו תוס' שיצא עלי' קול קודם שניסת לכהן דייקא וכן מורה להדיא לשון הרשב"א שם ועיי"ש ואולי כוונתם דלפי דברי תוס' אין הכרח דאיירי בא"א דכיון דאיירי רק לענין כהן י"ל דאיירי ביצא קול בהיותה פנוי' ולא כדברי הב"ש שכ' דאיירי בא"א אלא די"ל דדיוקו של הב"ש דאיירי בא"א הוא מכח דקתני אכלה בשוק כו' הניקה בשוק בין מילי דפריצות וגם למה נקט הניקה בשוק הא כיון שהניקה ע"כ הרה לזנונים וילדה וע"כ נצטרך לומר דהניקה בשוק איירי בהיותה פנוי' אחר שהיתה נשואה ונתאלמנה וזה דחוק ואינו במשמעות הברייתא ויותר מיסתבר לומר דהאי הניקה בשוק היינו שיצא הקול שהניקה בשוק בא"א ביושבת תחת בעלה ולהכי אינו אלא פריצות ודומי' דהכי אכלה בשוק כו' ומפני זה כתב הב"ש דאיירי בא"א. אמנם לפי מ"ש למעלה בלא"ה א"ש דברי הב"ש דהא לדעת תוס' דהך דשם מזנה והך דבעולה איירי בסתם זנות דאסורה לכהן בזינתה עד שתאמר לכשר נבעלה החילוק פשוט ומבואר בין פנוי' לא"א דבפנוי' דאין האיסור רק מחשש שמא לפסול א"כ יש לומר זהו בראו שנבעלה ממש אז בעי' ברי אבל ביצא קול מזנה דאין כאן איסור ברור די"ל פרוציתא בעלמא אז לא בעי' ברי וסמכינן אחזקה דבודקת ומזנה וכה"ג כ' בהפלאה לענין טענת פ"פ עיי"ש בסוגיא ותו דבקול הו"ל ס"ס שמא פריצותא בעלמא ושמא לכשר נבעלה ובס"ס אפילו ר"י מודה דנאמנת באמרה לא נבעלתי כמ"ש תוס' פ"ק דכתובות משא"כ ביצא קול על א"א שזינתה דליכא רק ספק פריצותא דבכ"א שזינתה נאסרה לכהן להכי חיישינן וע"כ קושי' הב"ח רק לפרש"י אהך דיצא שם מזנה לכותי ועבד ובעולה לכה"ג דליכא רק ס' פרוציתא אבל אם אמת הדבר שזינתה עם העבד או נבעלה כה"ג אסורה ובזה אין חילוק בין פנוי' לא' וע"ז הוצרך הב"ח לסברתו שוב מצאתי כך בדרישה סי' ואו וז"ל אבל א"ל דלעיל בא"א איירי שהכל נאסרו עלי' דהא גם כאן יצא שם מזנה פרש"י עם כותי ועבד ושוים לכהן כא"א לישראל והביאו הב"ח בקו"א וע"ז כתב סברתו לחלק מטעם דבא"א לא א' פריצותא ולפ"ז יפה השיגו הב"ש דודאי פי' התוס' דאיירי תצא מכהן וכן הא דאריב"ן לא מצינו יושבת תחת בעלה היינו כהן הוא דחוק דלא כזכר כהן בברייתא אלא שהוצרכו לזה לפי שיטתם דקלא דבתר נשואין ל"ח כלל שלא תקשה מהא על ר"א וכמ"ש זקני מהרש"א שם אבל לרש"י דסובר כהי"מ דקלא דבתר נשואין היינו דוקא ביצא קול שהנשואין הי' באיסור אבל בקול לאחר נשואין במקום שא"י לבעל חיישינין אתי' הך ברייתא כפשטא ביצא קול לאחר נשואין על א"א שזינתה לענין תצא מבעלה ול"ק אר"א מהך וזה שכתב הב"ש דאיירי בא"א רק לשיטת רש"י שהוצרך הב"ח לסברתו ומוכח דאין חילוק בין פנוי' לא"א וכאמור:

אמנם אני לעצמו עדיין אני אומר דברי הב"ח נכונים וקושי' הב"ש מהך כתנאי לק"מ דעיקר סברת הב"ח לחלק בין א"א לפנוי' ביצא שם מזנה דבפנוי' תלינן בפריצות אבל ביושבת תחת בעלה אי לא הוי זנות ממש לא הי' מוציאים קול זנות א"ו אמת הדבר שזינתה ולפי"ז היינו דווקא ביצא קול מזנה בא"א אבל כאן בברייתא דקתני אכלה בשוק גרגרה בשוק כו' דאינו אלא מילי דפריצות י"ל דאיירי ביצא עלי' קול שאכלה בשוק כו' בהיותה א"א דבזה סובר ר"מ ור"ע לא תצא וריב"ן א' תצא א"כ שפיר קא' הגמרא אמילתא דרבא דא' יצא שם מזנה נ"ח דאיירי בפנוי' לכהן כפרש"י משום דאינ' אלא פריצותא בעלמא א"כ לא סבר כר"מ ור"ע דאינהו סברי משום פריצותא בעלמא נמי תבא מבעלה וממילא לדדהו בפנוי' כמי אסורה לכהן נהי ד"א פריצותא בעלמא הלא לר"מ ור"ע בפריצותא בעלמא כמי תצא מבעל וה"ה לענין איסור לכהונה וע"כ סובר כריב"ן דאמר אף כאן דבר ברור ואינו ר"ל עדים אלא שיצא הקול בדבר ברור היינו קול מזנה ולא קול פריצותא ממילא בפנוי' אף ביצא שם מזנה מותרת דא' פריצותא בעלמא חזו חבל בא"א ביצא שם מזנה אסורה לבעלה לרש"י דקלא דבתר נשואין חיישינן וכו' לכהן דאמרינן אמת הדבר דמשום פריצותא לא הי' מוציאין קול זנות על א"א כס' הב"ח וכה"ג כ' רמב"ן ביבמות וז"ל דאדרבא מדא' דבר ברור ש"מ לאו עדות גמורה אלא דבר שיש לו רגלים א' וכ"כ הרשב"א שמתרצים דדבר ברור לאו עידי טומאה אלא עידי כיעור קרי דבר ברור דהא לא נאמר עדות ברור עיי"ש א"כ לרש"י ה"ה קלא דלא פסק דמי לעידי כיעור הוי דבר ברור והשתא א"ש מ"ש רש"י אהא דשם מזנה דאיירי בפנוי' לענין כהן ולא פי' כפשוטו יצא שם מזנה על א"א ביושבת תחת בעלה אין חוששין דקלא דבתר נשואין ל"ח או על א"א לענין מת בעלה לכהן ולמ"ש ניחא דרש"י סובר ביצא שם מזנה ממש אסורה בין לבעלה ובין לכהן וכדפי' ואין צריך לדוחק של הב"ח בתשובתו שהבאתי למעלה:

ונראה דהב"ש הי' מפרש ברייתא אכלה בשוק כמ"ש הב"ח בתשובה הנ"ל וז"ל והכי פירושו אפי' לא העידו עלי' פ' ופ' שהלכו למד"ה רק שאכלה בשוק מ"מ מאחר שמתוך כך יצא עלי' קול מזנה ולר"ע דוקא שהעידו עלי' שנשאו ונתנו בה מוזרת כו' ומתוך כך יצא עלי' קול סתם מזנה ולריב"ן לא תצא אלא כשהעידו עלי' דבר ברור הא לא"ה ל"ת אעפ"י שיצא עלי' קול סתם מזנה דתלינן בפריצותא ורבא כריב"ן עכ"ד ולפי"ז לפמ"ש הב"ש דאיירי בא"א שפיר הקשה הב"ש מהך כתנאי כיון דאיירי ביצא שם מזנה ממש ואפ"ה א' ריב"ן לא תצא עד שיהי' עדים מוכח דאין חילוק בין פנוי' לא"א וזה עצמו שיטת הב"ח בתשובתו הנ"ל דאיירי הך סוגיא כמי בא"א אבל אני לתרץ דברי הב"ח בחיבורו על הטור באתי שפיר י"ל דהך ברייתא כפשטא ביצא עלי' קול פריצותא בעלמא ובהא פליגי דר"מ ור"ע א' תצא וריב"ן א' לא תצא עד שיהי' דבר ברור היינו קול שזינתה ממש דאז אסורה לבעלה ולכהן ולא תלינן בפריצות ביצא קול בהיותה א"א אבל בפנוי' אפי' בשם מזנה מותרת דתלינן בפריצות וכס' הב"ח ורבא כריב"ן וא"ש דברי הב"ח בחיבורו ונמצינו למידין מכ"ז דלרש"י בקלא דלא פסיק תצא מבעלה כמו בעידי כיעור ולפמ"ש יש מסוגיא זו ראי' לרש"י דלדידי' אתי' הך ברייתא כפשטא כענין אי תצא מבעלה וריב"ן א' לא תצא עד שיהי' דבר ברור היינו קול מזנה והכי קיי"ל וכדפי' אבל להתוס' דקלא דבתר נשואין ל"ח כלל אלא דאיירי הכא בקודם נשואין לענין כהן א"כ קשי' ממ"נ אהא דאריב"ן כתי' הכא כי מצא בה ערות דבר כו' אף כאן דבר ברור אי רצונו לומר עידי טומאה קשה נהי דלגבי בעלה בעי' עדים ולא סגי בקול דהו"ל קלא דבתר נשואין אכתי לכהן דהו"ל קלא קודם נשואין י"ל דסגי בקלא ואיך יליף ריב"ן דאיירי לענין כהן דהו"ל קלא דקודם נשואין מבעלה דהו"ל אחר נשואין ותו דהרי באמת קיי"ל קלא דקודם נשואין חיישינן וכיון דאיירי לענין כהן אמאי בעי' דבר ברור בעידי טומאה ואי נימא דהך דבר ברור היינו רק קול בדבר ברור שזינתה וכדפי' א"כ ממילא מוכח דמבעלה נמי מוציאין בקול שזינתה הגם דהו"ל קלא לאחר נשואין דהא קאי אקרא כי מצא בה ערות דבר וקאמר אף כאן דבר ברור היינו קול זנות אלא וודאי כרש"י דבקלא דלא פסיק מוציאין מבעלה:

והנה הנוב"י רוצה להכריע באיכא עידי כיעור אין חילוק בין בעל לבועל מהא דסנהדרין דפריך ודלמא לאוסרה על בועל באו דילמא סבר כרבי דעדי כיעור לבד נאסרה לבועל ולא לבעל ואי איתא הו"ל להעיד רק עדו' כיעור ולפענ"ד לק"מ ואין מזה הכרעה כלל דודאי לפי פשטות לשון הגמ' דהעדים יודעים שהאשה חבירה וא"צ התראה ואפי"ה יכולי' לומר לאסרה על בועלה באנו ולא לחייבה מיתה יפה הקשה הנוב"י דא"כ הי' להם להעיד על כיעור לבד כדי לאוסרה ולא למיתה אע"כ מדהעידו זנות מוכח דכוונתם הי' לחייבה מיתה אבל לפמ"ש תוס' בסנהדרין דף ט' ע"ב היכי שהעדים יודעים שהוא חבירה וא"צ התראה א"י לומר לאסרה באנו אלא איירי דלא ידעי שהוא חבורה או שא"י דא"צ התראה ומפני כך הי' סוברים שאינה חייבת מיתה ומה שהעידו היינו ע"כ רק לאסרה א"כ תו לא קשי' היה להם להעיד רק עדות כיעור דמה חילוק הלא גם בזנות ממש אינה חייבת מיתה בלא התראה לפי מה דסברו שאינה חבירה או שלא ידעו דחבר א"צ התראה ואין להוכיח מזה שהעידו זנות ממש שידעו שהיא חבירה וא"צ התראה דדילמא לא ידעו והי' סוברים שאינה חייבת מיתה אפי' בזנות ממש ומפני כך א' זנות דאין חילוק בזה בין זנות לכיעור דבין כך או כך אינה חייבת מיתה כיון שלא התרו בה לפי סברתם וזה ברור ובלא"ה י"ל דאיירי שאמרו שלא ידעו דבעידי כיעור לבד נאסרה על הבועל כמו שכא ידעו הך דחבר א"צ התראה וחי תקשה נוקי בדידעו הלא כבר כתבו התוס' דהוי מצי לומר בדידעו שהיא חבירה כו' גם אנו נאמר דהוי מצי למימר בדידעו דבכיעור נאסרה לבועל אלא בלא"ה משני שפיר והנה שיטת השאלתות ושיטת הר"מ מרוטנבורג דע"י עידי כיעור מפקינן לה מבעל אבל לא ע"י שראה הבעל בלתי אי איכא קלא דל"פ וראה הבעל דבר כיעור והטעם מבואר להדיא בהרא"ש ביבמות דעדים מפרסמין הקול ואיכא לעז טפי ועי' בפ"י כתובות סוגיא דפ"פ שכ' טעם מדנפשי' ומדבריו יש לומר טעם להר"מ מרוטנבורג לחלק בין עידי כיעור לראה הבעל דבר כיעור עפמ"ש בתשובת שב יעקב סי' ואו דבראה הבעל דבר כיעור אפי' לרבי דאמר תצא אינו אלא מדרבנן דעדים בעינן עיי"ש והבן ומבואר בפוסקי' דבראה הבעל דבר כיעור נהי דאין מורין אותו לגרשה עכ"פ מצוה עליו לגרשה:

ועתה נחזי בנידון דידן שע"ד הקול שבין הנכרים דן מעכת"ר כיון שבעדותן אין בו ממש כ"ש בקול היוצא מפיהם ואם לדין יש תשובה דאפשר קול יותר מועיל מעדותן והיא עפ"י מ"ש בתשוב' שב יעקב סי' ואו נידון איש א' שיצא עליו קול ע"י גוי שהאיש ההוא נטען על א"א עמד שם על המחקר באם יצא הקול ע"י גוי מסלפ"ת י"ל דמהני לחומרא וכמ"ש הט"ז ביו"ד סי' קכ"ב באם העכו"ם אומר כפ"ת יש להחמיר לאסור התבשיל וראי' לזה מסי' שי"ג לענין בכור ויותר מזה כ' החו"מ בסי' זיין ובסי' י"ז ס"ק אם עכו"ם אחד מסלפ"ת שהוא חי ועכו"ם מסלפ"ת שמת אם נשאת תצא ואפי' לדעת ב"ש בסי' זיין דמפרש דאיירי בעכו"ם א' מסלפ"ת דהיא טמאה לא מהני עדותו להחזיקה בודאי טמאה היינו לענין אם נשאת לכהן לא נאמר תצא אבל עכ"פ לכתחילה ראוי להחמיר והנוב"י מהדו"ת תמה עליו דהט"ז איירי באין הישראל יודע להכחישו אבל בעובדא דשב יעקב הנטען מכחישו ואמר שלא זנה עמה בחיי הבעל ודאי שאין נכרי מסלפ"ת נאמן ולכאורה עלה בלבי להליץ בעד הש"י דהרי התם הי' המעשה שהאשה ההיא אחר שנתגרשה נתעברה והנטען הודה כי צדקה ממנו אחר הגירושין ולפ"ז איתרע חזקות כשרות דידי' מפי עצמו ותו לא אהני ברי דידי' אפי' לגבי עצמו מה שאומר עתה שלא בא עלי' בהיותה א"א וכמ"ש מע"כת דבמקום דליכא חזקת כשרות לא אהני ברי דידי' אפי' לעצמו א"כ תו מהימן מסלפ"ת ואע"ג דכ' שם הש"י דמשום שהודה שבא עלי' אחר הגירושין לא אחזקינן לקלא קמא לומר שבא עלי' בא"א דהחשוד על זנות דפנוי' לא חשוד על זנות דא"א היינו לבתר דאסיק דהמסלפ"ת לא העיד רק שנתייחדה. ולא אמר זכות ע"ז כ' ע"י שבא עלי' בהיותה פנוי' לא מחזקינן לקלא קמא לומר שבודאי בא עלי' בהיותה א"א דחשיד ע"ד קל אינו חשוד על החמור אבל עכ"פ כיון דעתה איתרע חזקת כשרות דידי' תו לא אהני ברי דידי' וכאלו לא אמר כלום דמי ומספיקא לא נפק ממילא אה"נ מסלפ"ת מהני אי הי' מסלפ"ת על זנות ממש וע"כ לא קאמר הט"ז דישראל א"נ בהכחשת ישראל אלא משום דיש לישראל חזקת כשרות משא"כ במקום דאיתרע חזקת כשרות דידי' מסלפ"ת מהימן נגדו אמנם כן הנוב"י לטעמי' אזיל דמסיק בסי' ק"א מכח דברי המ"מ דדוקא דאיכא עידי יחוד אינה נאמנת לומר נאנסתי דאיתרע חזקת כשרות דידה אבל אי ליכא עידי יחוד רק מפי' אנו חיים נאמנת לומר נאנסתי במגו דלא נתייחדתי ומתרץ שם לשון הה"מ דנקט בא' נאנסתי קודם שנתארסה עיי"ש ולפ"ז שפיר תמה על הש"י דהא יש להנטען מיגו דבעי שתק ולא הודה שממנו נתעברה ע"כ מהני ברי דידי' מה שאומר עתה שלא בא עלי' בהיותה א"א נגד המסלפ"ת אבל מכ"ז אין תימא על השב יעקב אם הוא מפרש דברי הה"מ כפשוטו דוקא באשת כהן בא' נאנסתי קודם שנתארסה נאמנת אבל בא' נבעלתי דמשמע ברצון אינה נאמנת דאיתרע חזקת כשרותה מפי עצמה אע"ג דאית לה מיגו דנאנסתי אנו מועיל וכן משמע מהב"ש שהעתיק דברי הה"מ ככתבו וכלשונו נאנסתי עיי"ש א"כ ה"נ הגם דיש להנטען מיגו דבעי שתיק אפי"ה לא מהני ברי דידי' אחר שהודה שבא עלי' אחר גירושין ואיתרע חזקתי' ולכאורה יפלא על הנוב"י איך לא שת לבו לזאת להשב שב יעקב:

שוב ראיתי דהנוב"י שפיר קא מותיב לי' דכ"ז היה ניחא אי לא אמר הנטען ברי רק אחר הודאתו אבל בעובדא דש"י מבואר בהשאלה שקודם הגירושין וקודם שהודה הכחיש הנטען את הגוי ואמר ברי שלא חטא כלל בהיותה א"א ואז לא איתרע חזקתי' והי' נאמן ע"י הברי א"כ שפיר קאמר הנוב"י דנגד ברי לא מהני מסלפ"ת וכדכתב הט"ז ועכ"פ יצא לכו מכ"ז באם הנטען לא אמר כלום כ"א עתה אחר שהודה לפי דעת הב"ש או איכא עדים שאחר גירושין נתייחד עמה או זנה עמה ולית לי' מיגו דבכה"ג דאיתרע חזקת כשרות דידי' מודה הנוב"י דברי דידי' לא מהני מה שעתה מכחיש המסלפ"ת ולפ"ז ממנו נלמוד לנידון דידן שהבעל ראה בעצמו שנתייחדה עם הערל ההיא ואבדה חזקת כשרותה א"כ שפיר אהני קול ע"י מסלפ"ת דהרי הבעל א"י להכחיש הקול והיא לא אמרה כלום קודם שמצא הבעל דבר כיעור ומה שאומרת עתה ברי לא מהני מאחר שהורע חזקתה ע"י ראי' הבעל דבר כיעור שנתייחדה וכיון דלא אהני ברי דידה ממילא מסלפ"ת נאמן לא מבעי' להח"מ אלא אפי' להב"ש דע"י מסלפ"ת לא מחזקינן בודאי לומר תצא עכ"פ כיון דאהני מסכפ"ת לענין לכתחילה הרי מידי מששא אית בי' תו חזי לאצטרופי לכיעור וכמו שאר קלא דל"פ דע"י הקול ל"ת כ"א בצירוף הכיעור וא"כ בקול שיצא בין הגוים יש לחוש אולי יצא הקול ע"י מסלפ"ת שלא במכוון להעיד והו"ל קלא שיש בו ממש ועם דבר כיעור תצא אבל עפ"י האמת הא ליתא מתרי טעמי' חדא דהרי הנוב"י העלה שם דע"כ לא החמיר הט"ז בעכו"ם ומסלפ"ת לאסור אלא מחמת שהקדישה אין לה חזקת היתר וכ"ש בבכור שעומד בחזקת איסור והשב יעקב איירי שהגוי אמר בהיות בעל האשה חי ולא הי' לה אז חזקת היתר ע"כ רצה להחמיר ע"י מסלפ"ת אבל במקום שיש חזקת היתר מסלפ"ת אינו נאמן כלל להחמיר עכ"ד. א"כ הכא בשעה שיצא הקול הי' לאשה חזקת היתר לבעלה ממילא מסלפ"ת לא מהני כלל ולא חזו לאצטרופי לכיעור וגם אפשר שהאשה הכחישה הקול בברי קודם שמצא בה הבעל דבר כיעור ותו אפי' אי נימא דאהני מסלפ"ת להחמיר היינו אם הי' ידוע שהי' ע"י מסלפ"ת אבל הא ודאי דאין לנו לחוש שמא הי' הקול ע"י מסלפ"ת דהרי מבואר להדיא בשב יעקב וז"ל ממשמעות הגמרא דקאמר והוא דליכא אויבים אבל אי איכא אויבים בעיר אויבים הוא דאפקי לקלא משמע אפילו לא ידוע דאויבים אפקו לקלא כיון שידוע שיש אויבים תלינן לומר אמרינן מסתמא משנאתם הוציאו הקול הזה במכוון ולא חיישינן להחמיר שמא ע"י מסלפ"ת וכן מבואר להדי' בפשיטות בנו"ב סי' ך' בקול שיצא ע"י ערבי כיון שאין בדבריו ממש גם הקול אין בו ממש ועתה נחזי ע"ד ענין הכיעור דהיינו ששמע הבעל קול רעש בחרפת ואח"כ מצא שם את אשתו ואת הערל ע"ז דן מ"על דאין זה מקום אפל המוזכר ברמב"ם דמקום אפל היינו שאין דרך בני אדם לבא לשם כלל וגם ראי' בעי' ולא שמיעה כמבואר בתשוב' זקיני הרמ"א ז"ל אמנם מתורתו של הב"ח בתשובה סי' צ"ח למדנו דגם זה מקרי מקום אפל ודבר כיעור שכ' שם וז"ל כיון דאיכא הרבה נשים דמעידים בכיעור שראו אותם יוצאים זה אח"ז מן המרתף ממקום אפל וקלא דכא פסיק דמפקינן לה ובעלה עיי"ש הרי אף שהמרתף הי' במקום עוברים ושבים וכמבואר שם עכ"ז מקרי מקום אפל ודבר כיעור כ"ש בנידון דידן ברפת שאחורי הבית בלילה בעת נפול תרדמה מסתמא סברה שכבר כולם ישנים ואין רואה דהו"ל דבר כיעור להב"ח ואגב למדנו עוד מתשוב' הב"ח דהרבה נשים חשיב כע"א בכיעור וכמבואר שם להדיא למעלה עיי"ש וזה דלא כמ"ש בנוב"י בסי' כ' דעדות נשים לא נחשב למאומה סוף דבר אם תתן האשה אמתלא הגונה לפי ראות עיני כבודו ולפי ראות עיני הבעל עד שיאמר הבעל שאין לבו נוקפו אין בידינו לאסרה ולא לכופו לגרשה כי יש כמה צדדים להקל אבל אם הבעל יאמר שלבו נוקפו מכח מה שראה ושמע ורוצה לגרשה תבא עליו ברכה כו' והי' שלום:

ידידו דו"ש באהבה יקותיאל יהודה טייטל בום

תוכן העניינים

השיב משה אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה