השיב משה אבן העזר· רבי משה טייטלבוים מאוהעל
שאלה סה
וז"ל השואל. משה עלה וכו':
הנה חזותי' דמר לא ידענא. אך שמעתי גודל וכו' לכן אמרתי אערוך נא אמרתי אליו בנידון אשה אחת בת אחד מעשירי עם ומנכבדי ארץ אשר יושבת גלמודה זה תשע שנים שבעלה נסע למקום אחד ולא חזר ולא נודע מקומו איו ונעל דרכו ונתיבו ולא ידענו מה הי' לו אם מת או נהרג או הרחיק נדוד. וכעת בא א' שמוחזק בכשרות ישר ונאמן ואמר להאשה הנ"ל שאם תתן לו כך וכך יעיד לה בב"ד ממיתת בעלה שהוא יודע ממיתת בעלה בבירור. אבל אינו רוצה להעיד בחנם שאם היתה עני' הי' מעיד לה בחנם אבל כיון שהיא עשירה וגם אביה עשיר גדול. וממש כל הון בוז יבוזו לה באופן שיתירה מכבלי עיגון. וא"כ כיון שהוא יכול להתירה ולא אחר כי אין אתנו יודע ממיתת בעלה יותר מממנו ע"כ ראוי ליטול מנה יפה. וכשמע האשה דבריו כי נעמו ותט שכמה לסבול ככל אשר יאמר כי הוא זה. וכן אביה הטה אזנו לדברים אלו ושמחו מאד בדבריו והבטיחו לו סך מה. והשלישו הסך הנ"ל באם יועיל עדותו יתנו לו הסך הנ"ל:
והעיד לפני הב"ד באופן המועיל והתירוה לינשא:
ואחר זה נתוודע להב"ד ע"פ עדים ממעשה שהיה בהבטחת המעות קודם שהעיד ומנתינת המעות שנתנו לו אחר שהעיד. ושלחו הב"ד ושאלו להאשה הנ"ל אודות הדבר ולא הכחישה. רק שאמרה שח"ו שתשכיר אותו שיעיד שקר. רק שיגיד האמת הבטיחה לו שתשלם לו בעד הטובה שיעשה לה שיעיד לה באמת. ויתירה מכבלי עיגון וגם העדים שהעידו לפני הב"ד מהבטחה ומנתינה הנ"ל העידו ג"כ כמוה. וכן הוא גם הוא העד הנ"ל שהעיד על מיתת בעלה לא הכחיש שנטל שכר. רק שאמר שלא ידע שזה יזיק לעדותו. אבל ח"ו שיעיד שקר בפרט להתיר אשת איש בשביל הנאת ממון כי לא נחשד על כך. הלא הוא מוחזק בכשרות והולך בדרך ישר מנעוריו ואיך יעשה הרעה הגדולה הזאת. רק שאמת העיד וסבר היה שאין איסור בזה במה שיטול שכר כי בעין יפה יתנו לו. ועכשיו אם הב"ד אומרים שאין עדותו מועיל כיון שנטל שכר הוא מוכן להחזיר השכר שנטל ליד האשה ויקבל על עצמו שלא יטול שוב אף פ"א ויעיד מחדש בחנם כי סבר היה שיטול ואעפ"כ יועיל עדותו אבל אם לא יועיל עדותו רק בחנם. ח"ו לו לעגן בת ישראל ויעיד בחנם. והשתא ינהר לן עיינין אי מהני סילוק והגדה אחר הסילוק או לא. והנה הרמ"א בהגהת ש"ע חו"מ סי' כ"ד סעיף ח"י כתב בנוטל שכר להעיד שאם החזיר עדותו קיים משמע שא"צ כלל לחזור ולהעיד רק דעדותו הראשונה קיים כשמחזיר מה שנטל אך בתשו' משאת בנימין סי' צ"ח מבואר דהיינו דוקא בנוטל שכר להעיד דלא הוי נוגע בעדות כגון שהתנה בפירוש שתתן לו דבר קצוב בשכר עדותו הן יועיל הן לא יועיל דאז אינו רק קנס שקנסו חכמים שיהיה עדותו בטל משום דעבר אמימרא דרחמנא דכתיב ראה למדתי אתכם מה אני בחנם אף אתה בחנם לכך כיון דאינו רק קנס סגי בהחזרת המעות לבד ואין צריך לחזור ולהעיד דהא עדותו שהעיד בראשונה לא פסול הוא רק קנס היה רביע עלי'. משא"כ בנידון דהוי נוגע כמו בנידון דידן שלא השלישה ליתן לו רק באם באם יועיל לו עדות א"כ הרי נוגע ממש ופסול לעדות מן התורה א"כ אף שמסתלק מן הנגיעה לא מהני אף לדעת הרמ"א בהג"ה כיון שעדותו בפסול הי' ופסול דאורייתא הי' בשעה שהעיד העדות רק צריך לחזור ולהעיד אחר שנסתלק מן הנגיעה ודעת מ"ב עצמו שם דאף בנוטל שכר צריך לחזור ולהעיד כך מבואר בתשו' מ"ב הנ"ל, ודעת שפתיו ברור מללו עכ"פ בנוגע דאף הרמ"א מודה דצריך לחזור ולהעיד, א"כ עכ"פ מבואר דאם יחזור ויעיד אחר החזרת המעות מהני, אך יש לפקפק ע"ז מדברי הש"ך בחו"מ סי' ל"ג ס"ק ט' ע"ש, ע"כ יורנו מורנו בירור הדין הנ"ל ושכמ"ה, ע"כ השאלה:
תשובה על זה
ביום אתמול כי עבר, האירו מול עבר פני משה אשר כוננו אצבעותיו בנידון אשר רבו פארותיו, ואני קטן ודל, עד כי לספור חדל רך אנכי בשנים ואיך אפצה פה מול נבונים, לא הגעתי לימי הבינה, לכך לא אוכל לעמוד על שורש הכונה, אף כי אקום לראש אשמורת התיכונה:
ואיך יעצור כח מי שלא הגיע עדיין אף לשלשים לכח, חכמה אין כאן, ניעור וריק הקנקן, זקנה אין כאן, ולא עב דקן, צעיר אני לימים, ואיך אטייל בגנזי מרומים, וראוי להיות נחבא אל הכלים, ולא להשיב כאחד מן הגדולים, עד יערה עלי רוחו משמים, כי אני שלשים חסר שתים, מצורף לזה מסיבות הזמן אשר לא נאמן, צרה כללית לעם לא אלמן הרבה נטושים מאב"י על פני השדה כדומן, קשים גזרותיו משל המן, קטן יעקב ודל, לכך שכלי מדולדל, אשאג כעופר מי יתן לי כיונה אבר, לתור לי מקום מנוחה, ללמוד לשמה מתוך הרוחה, לשתות בצמא ממי בריכה העליונה, כאמור ואת עלית על כולנה, ובצלה להתלוננה לסעדה ולכוננה, להתענג בנועם דשנה, ובזכותה יוסר מזרע מי מנה, כל שטנה וחרנה, ויושב ברק השנונה אל נדנה, ונבא לפניו ברננה, וירננו כל עצי רעננה, להיות גומים קולמסין, לחדש חידושין בעזרת לראשונים ראשון, אבל עתה נסתם החזון כי במשמניו שולח רזון, לעם ד' אין לחם ומזון, כל שומעי' ירגזון, על כן לבי בל עמי, כי איך אוכל לראות ברע אשר מצא את עמי, ואיך אשיב לשואלי דבר, אשר לא אוכל כעת לזרות ולהבר, מה לתבן את הבר, אך אהבה מקלקלת השורה, ואין מסרבין לגדול כמותו מי כמוהו מורה ואהבתו דחקני, וחיבתו אלצני, כי מרחוק קראני, ואני כמוהו אף מתוך לחץ ודחק, להשיב ממרחק, דבר חוק ומשפט לחוק, ולא להלכה אני אומר, כי לא עלי המלאכה לגמור, ואצ"ל לא למעשה אף בדבר קל, ואף כי בחומר והן רשאין הדורשין כמין חומר, ולא אני כי דעתי גז חיש ונעופה כצל תומ"ר מה אומר ומה אדבר חיילים לגבר ע"כ דברי רק לפלפולא בעלמא ודבר חכמה ויהי מה ואען ואומר על מאי דבדק לן מר בנידון שנתהוה בעירו והנה אין כל חדש שכבר נשאל על כיוצא בזה גדול אחד בדורנו הגאון האמתי המפורסם מוהרי"ח סג"ל לאנדא אב"ד ד"ק פראג יע"א ונדפסה בתשובותיו בחלק אה"ע סי' ז"ך ושורש דברי התשובה ההוא שהגאון הנ"ל העמיק והרחיב הפלפול בעיקר הדין אם נוגע פסול לעדות אשה והנה דעת הגאון הנ"ל נוטה להכשיר נוגע בעדות אשה ועיין עוד בתשובותיו שם סי' כ"ט אך שהגאון הנ"ל לא סמך על דעתו בזה כיון שלא קדמו אדם בזה ולא מצא לו חבר לא בראשונים ולא באחרונים ואדרבא כל התשובות מלאים מזה לפסול נוגע בעדות אשה לכך מבטל דעתו מפני דעתם וכיון שנוגע פסול לדעת התשובות כתב הגאון הנ"ל דלדעת הש"ך בחו"מ סי' ל"ג ס"ק ט' דכיון שהעיד כבר כשהי' קרוב שוב לא מועיל עדותו אף אחר שנתרחק דעביד להחזיק דבריו הראשונים א"כ ה"ה הכא כשהעיד כבר כשהי' נוגע שוב אין מועיל אף לאחר שנסתלק מן הנגיעה מטעם הנ"ל עכ"ל וכבר העלה וגם הביא מכ"ת ג"כ דברי הש"ך הנ"ל בהשאלה וכתב עוד הגאון הנ"ל מפראג שם בתשובתו סי' ז"ך וזה לשונו ואף שמשמע מדברי הש"ך דבעינן ג"כ אפסק הדין מ"מ גם כאן הוי נפסק הדין עכ"ל ע"ש דבנידון דידי' הוי נפסק הדין וכתב עוד וזה לשונו ועוד שכיון שהטעם משום דעביד לאחזוקי דיבור' קשה לחלק בין כבר פסקו שהוא פסול או לא וכתב עוד שם ועוד תיוהא קא חזינא הכא שאפילו בלי סברא זו דעביד אינש לאחזוקי דיבורי מ"ע עדיין נוגע הוא אף בהגדה השנית וכן מסיק שם דנוגע הוי בהגדה השנית והיינו כפי המעשה שהי' בנידון דידי' ע"ש ולא שייך זאת בנידון דידן וע"פ הנ"ל לא יצא להיתר מפי הגאון הנ"ל ע"כ תורף התשובה, ולפ"ז בנידון דידן שלא נפסק הדין הי' ראוי להתיר בפשיטות ע"י מה שיעיד אחר שמסלק עצמו מן הנגיעה לפי מה דמשמע מדברי הש"ך אך כיון שהגאון הנ"ל כתב דכיון שהטעם משום דעביד אינש להחזיק דבריו קשה לחלק בין נפסק הדין או לא והאמת אתו שתמוה מאד לחלק בזה ולאחוז החבל בתרין ראשין א"כ מוכרח אני להאריך ולקמן יתבאר דעיקר הוא דבעינן ג"כ אפסק הדין בנידון הש"ך, ואעפ"כ בנד"ד יש להחמיר אף בלא אפסק הדין, והנה הגאון מפראג הנ"ל לא דקדק אחר דברי הש"ך ז"ל בזה אם האמת אתו או לא ונראה דהיינו משום שבעובדא דידי' החליט הגאון הנ"ל דהוי נוגע בעדות אף בהגדה השנית כמ"ש בשמו בסמוך לכך ליכא נפקותא בנידון דידי' אם קי"ל כדברי הש"ך או לא לכך לא דקדק אחריהם אבל בנידון דידן הא לא שייך זה כמ"ש, וא"כ על דברי הש"ך ז"ל כל המחצב ואע"ג שמ"מ הי' נפקותא גם בנידון של הגאון הנ"ל בדברי הש"ך דאם לא קי"ל כדברי הש"ך ז"ל א"כ הוי מועיל שיסלק עצמו כנ"ל אבר אם קי"ל כדברי הש"ך ז"ל שוב אין תקנה לאותה אשה ע"פ אותו עד כיון שכבר העיד ונפסק הדין שפסול אף שבפעם השני לא נפסק הדין שפסול דהא לא עלה על דעת הב"ד כלל שיהי' נוגע גם בפעם שני מ"מ מה בכך הלא כיון שכבר נפסק הדין בפעם הראשון שפסול שוב לא מהני עדותו על דבר זה לעולם לדעת הש"ך מ"מ אפשר דהגאון הנ"ל לא השיב רק כפי המעשה שהי' באשר היא שם דאז לא הוי נ"מ בדברי הש"ך ועוד דאפשר דהוי ידוע להגאון הנ"ל בנידון דידי' שאי אפשר שוב להעד שיסלק עצמו ויעיד עוד פעם דכבר הלך לדרכו או באופן אחר אבל נראה דגם הגאון הנ"ל לא החליט דדעת הש"ך ז"ל אמת ויציב וכן משמע קצת מלשונו הזהב שכתב לדעת הש"ך לא מהני עדות מחדש משמע דלא החליט רק דלדעת הש"ך הוא כן וא"כ לפ"ז בנד"ד שכל עיקרו ויסודו על דברי הש"ך ז"ל הנ"ל ואין שום ריעותא אחרת צריכין אנו לברר דבריו ולחקור אחריהם:
ב. הנה הב"י בחו"מ סי' ל"ג כתב בשם בעל העיטור וז"ל והיכא דאתי בי תרי לדינא ואייתי סהדא ואשתכח דקרוב הוא ואפסיל ופסקי' לדינא ובתר כמה יומין נתרחק דאי הוי מסהיד האידנא כשר הוא מסתבר כיון דאפסק האי דינא איפסק ולא סתר דינא עכ"ל הנה משמע מלשונו דדוקא בכבר פסקי' לדינא שוב לא מצי לסתור הדין אבל תמוה דלמה יצא כאן מן הכלל דכל זמן שמביא ראי' סותר הדין וכאן שנתרחק העד הוי נמצא ראי' ויתבאר בעזה"י לקמן אות ה' וזקני הגאון רמ"א ז"ל כתב בהגהות ש"ע לסי' ל"ג סעיף י"ב מיהו אם נפסק הדין וכו' ע"ש משמע להדיא מדבריו דעדותו בזמן שהי' קרוב לא מעלה ולא מוריד רק העיקר באפסק הדין תלוי ועומד הוא דאף שלא העיד הקרוב כלל בב"ד בשעה שהי' קרוב רק כיון שנפסק הדין כבר לא מצי לסתור הדין בעדות זה שנתרחק וכן משמע מהסמ"ע שם ס"ק כ' והש"ך בס"ק ט' השיג ע"ז וכ' וז"ל אם נפסק הדין כ"כ הב"י בשם בעל העיטור אבל אין טעם לחלק בין נפסק הדין או לא אבל כונת בעהע"ט לומר כשהעיד העד תחלה בב"ד כשהי' קרוב ולא ידעו מקורבתו ואח"כ נודע מקורבתו ואפסל ופסקו הדין לא יוכל אח"כ לתבעו עוד בעד זה אחר שנתרחק שבודאי יאמר כדבריו הראשונים שלא יהא כשקרן וכן משמע מבעל העיטור וכו' עכ"ל, והנה מקודם שנפלפל בדבריהם בקושיו' ופירוקים לפרש שיחתן של חכמים ובמה דסיימתי אפתח שותא דמרן הש"ך ז"ל לא ידענא כי דבריו הקדושים מקושי הבנה לפענ"ד וסותר דברי עצמו בתוך כ"ד כי פתח דבריו יאיר נתיב חכמה שאין טעם לחלק בין נפסק הדין או לא ושוי' נפשי' הדרנא וכתב ונפסל ופסקו הדין משמע דוקא כשנפסק הדין וכן משמע ג"כ בסמוך מלשון בהע"ט שהביא ואם נימא דדברי הש"ך ז"ל מוכיחין סופן על תחלתן דה"פ שאין טעם לחלק בין כפסק הדין כו' ר"ל בנפסק הדין לחוד אם לא העיד כלל מקודם אבל בהעיד מקודם אז שפיר יש לחלק בין נפסק הדין או לא ודלא כהרמ"א א"כ קשה למה השיג על הב"י דהא בדברי הב"י משמע להדיא דתרוייהו בעי העיד וגם נפסק הדין ולא הו"ל להשיג רק על הרמ"א ומדכתב ע"ד הרמ"א וכ"כ הב"י והשיג ע"ז שמע מינה דעיקר כוונתו להשיג על החילוק שבין נפסק הדין או לא ולדחותו לגמרי דהא מה דכתב וכן כתב הב"י ודאי דר"ל דגם הב"י כתב הך סברא לחלק בין אפסק הדין כו' דלענין זה שוין הן הב"י ורמ"א דתרוייהו מחלקים בכך רק דכל חד כדאית לי' דאלו בגוף הדין איך כתב על דברי הרמ"א וכ"כ הב"י הלא הם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב דאילו זקני הרמ"א ז"ל לא בעי כלל שהעיד בקורבתו והב"י כתב להדיא ואייתי סהדא ואשתכח דקרוב הוא ואיפסל אלא ודאי דכונת הש"ך כמ"ש ולא מסתבר לי' האי חילוקא כלל וא"כ קשה למה חזר וכתבו ועוד הא הש"ך ז"ל מדויל ידי' משתלם כיון דכתב שאין טעם לחלק ואזיל בתר טעמא ונתן טעם וסברא ככהן שדעתו יפה משום דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' א"כ אם נימא דדעתו דבתרויהו תליא מילתא בהעיד וגם נפסק הדין א"כ מה הועיל עדיין קושיתו במקומו עומד' שאין טעם כלל לחלק בין אפסק הדין וממ"נ אם אמרינן הך סברא דעביד אינש וכו' א"כ אפילו לא נפסק הדין נמי ואם לא אמרינן הך סברא דעביד אינש וכו' בכה"ג שיעיד בשקר משום זה א"כ אפילו אפסק הדין נמי יועיל עדותו אחר שנתרחק וכן בהא שהביא הש"ך ז"ל דבריו קשים להולמן דכיון דמסיק הטעם דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' א"כ מה זה שכתב דכיון דאפסק הדין אפסק ולא סתר האי דינא וארכבי' אתרי רכשי. ועוד קשה להבין השגת הש"ך על הב"י דהא הב"י העתיק דברי בהע"ט ככתבו וכלשונו ממש כמו שהבי' הש"ך ג"כ בשמו ולא שינה כלל ולא נטה הב"י ימין ושמאל מלשון העיטור רק שלא העתיק גמר דבריו ומחזיקנא טיבותא להש"ך שהוסיף בהעתקה וכתב משמי' דבעהע"ט ז"ל דעביד אינש וכו' אבל מ"מ כל מה שכתב הב"י בענין זה הם דברי העיטור ממש כמו שהביאן הש"ך ולא יותר אפילו תיבה אחת א"ם מאי זו השגה עליו ולמה חרד השיך ז"ל את כל החרדה הזאת על הב"י הלא כי היכי שיתפרשו דברי העיטור ככה יתפרשו דברי הב"י שהם דברי העיטור ממש. והיה נ"ל לכאורה עפ"ז לומר דודאי דעת הש"ך ז"ל דלא תלי באפסק הדין כלל כיון שהטעם משום דעביד אינש וכו' והאי דכתב הש"ך ופסקו וכו' לאו דוקא דה"ה אף בלא נפסק רק דאורחא דמלתא נקט שמסתמא אין הב"ד מענין את הדין. ונקט כך הש"ך בלשונו משום דלשון בהע"ט שממנו מקור הדין הנ"ל כך הוא ודעת הש"ך ז"ל בדברי בהע"ט ג"כ כך הוא דלאו דוקא נקט אפסק הדין רק אורחא דמלתא כמ"ש דזיל בתר טעמא דמסיק העיטור דעביד אינש וכו' א"כ מה לי אפסק הדין או לא. והשגתו על הב"י כך הוא כיון דהב"י לא העתיק דבריו האחרונים של בהע"ט שמסיים דעביד אינש וכו' ולא העתיק רק דבריו הראשונים. א"כ ודאי דמשמע מדבריו דגם אפסק הדין בעי דאף אם נפרש בדברי בהע"ט כמ"ש דאפסק הדין לאו דוקא היינו משום דמוכיח סופו של דברי העיטור שמסיק דעביד אינש וכו' על תחילתן כמ"ש. אבל הב"י כיון דגאיז ליה להך א"כ ודאי דמורין דבריו כפשטא דבעי גם אפסק הדין ובודאי כך בירור כונתו של הב"י דגם איפסק הדין בעי. דאם כונתו היה ככונת בהע"ט היה לו להעתיק טעם האחרון שהוא מאיר עינים לפתח דבריו לפרשם דבהעיד לחור תליא מלתא ועיקר חסר מספר הב"י. אלא ודאי דכונתו כפשוטו דגם אפסק הדין בעי. וע"ז השיב הש"ך שאין טעם כלל לחלק בין איפסק הדין או לא רק בהעיד לחוד תליא מלתא כן נ"ל לכאורה לפרש דברי הש"ך והעיטור. וא"כ לפ"ז דעת הש"ך והבהע"ט דעל מה שהעיד בשעת קרובתו פסול לעולם להעיד כדבריו הראשונים אף אחר שנתרחק אף א לא אפסק הדין. אך גם דברים אלו אין להם שחר שחכמים גדולים רבותינו נוחי נפש הם המורים הם המגלים לנו כל נטמן. יאריכו ללא צורך בדברים הרבה ובענין שלם לתכלית בלא הועיל וליתן מכשול בדבריהם להלכה ולמעשה לפני המעיינים. ואיך נימא דמה שכתב הש"ך ואשתכח דקרוב ואפסל ופסקו לדינא כל הענין הוא לאו דוקא. ובפרט בדברי בהע"ט שדקדק עוד וכתב דכיון דאיפסק דינא אפסק ולא סתר דינא. הרי להדיא דהטעם הוא ג"כ משום דכבר אפסק הדין. ובזה לא שייך לומר אורחא דמלתא נקט דהא טעמא יהיב למילתי' בהך דכתב דכיון דאפסק וכו' ולא סיפור דברים בגופא דעובדא וק"ל. ועוד דלא הוי להש"ך ז"ל לסתום אלא לפרש דאפסק הדין לאו דוקא מכל הלין כראה דאין הדברים יוצאין מפשטן דהש"ך והבעה"ט תרוייהו בעי העיד ואפסק הדין והא דקשה ממ"נ כמ"ש לעיל לזה יש לומר דכך הוא סברתם דדוקא בכה"ג שהעיד בב"ד ולא ידעו מקורבתו ואח"כ אשתכח דקרוב הוא ואיפסול ופסקו הב"ד הדין להיפך מעדותו דאז מגיע לו בושת דנתפס כשקרן שרצה להטעות לב"ד ולא הועיל ומחזי בעיני המון כמאן דנמצא שקרן שיאמרו שרוצה להטעות בשקר עדותו. והא ראיה דהעלים קורבתו והב"ד הא פסקו להיפך מסתמא חקרו ששקרן הוא לכך מאמץ א"ע להעיד עכשיו שאינו קרוב ג"כ כדברים האלה. והב"ד יסתרו דינם כדי לגלות שגם בראשונה באמת העיד ולא פסקו הב"ד להיפך רק משום שקרוב היה ולא משום שחקרו ששקרן הוא אבל כשלא פסקו הדין א"כ לא מחזי כתפס כשקרן לא מאמץ כ"כ להעיד בשקר כדי להחזיק דבריו. וגם י"ל כיון שלא היה ידוע ומפורסם בשעת עדותו קורבתו ואח"כ אשתכח דקרוב הוא חושש דאיכא אינשי דלא ידעי דנתברר שקרוב הוא וכששמע הפסק של הב"ד יחשבו שנמצא שקרן ואין להקשות דאף כשלא פסקו הדין עדיין חושב דודאי כשלא יעיד עכשיו יפסקו הדין ויהיה נתפס כשקרן מ"מ כל זמן שלא נפסק הדין משמט עצמו. בודאי דכולי האי לא חשדינן ליה שיעיד בשקר משום ספק דאולי לא יבוא הדבר לידי גמר ואולי יתפשרו ועיין בסוף אות מ"ח שהבאתי ראיה דמשום אולי לא חשדינן שיעיד בשקר משום ספק שמא יתפשרו ועפ"ז מדוקדקים דברי הש"ך והעיטור ז"ל שכתב דכיון דאפסק הדין איפסק וכו' דעביד אינש וכו' דהיינו כמ"ש דכיון דאיפסק הדין אז אמרינן דעביד אינש וכו' הא לא"ה לא. אבל הב"י כיון דלא העתיק טעם האחרון של העיטור השיג הש"ך עליו שפיר וכתב שאין טעם כלל לחלק. כן נ"ל ברור כונת הש"ך ז"ל ולפענ"ד טעם דמסתבר הוא. והאמת יורה דרכו:
ג'. ועוד יש לדבר בדברי הש"ך הנ"ל וכבר רשום אצלי על קלף קטן מימים קדמונים. כשהיתי בר שבסר. וזה לשוני שם בש"ך סי' ל"ג ס"ק ט' דאם העיד א' כשהיה קרוב ונתרחק לא יוכל לחזור ולהעיד דעביד להחזיק דבריו הראשונים. והקשה לי אחד מתלמידי הא טעמא דקרוב פסול להעיד לאו משום דחשדינן ליה דמשקר אלא משום דגזירת הכתוב הוא כמפורש שם בסעיף יוד. והשבתי לו לפום רהיטא דאעפ"כ ליכא עדות כלל דבשעה הראשונה קרובים היו והתורה פסלם ועכשיו כיון דעביד אינש להחזיק דבריו הראשונים ג"כ אין כאן עדות כלל. ושויתי נפשי הדרנא תיכף בתוך כדי דיבור. ואמרתי לו ראה דבריך נכוחים וחסדאין מלך דנבטה בשפתים התירוץ שהשבתי לך ויהיה כמון אשר תדפנו רוח דלמא נימא דעדותו של עכשיו אינו כלום דעביד להחזיק דבריו הראשונים הא גם בראשונה לא חשדינן ליה כלל ששקר העיד דנימא שמעיד עכשיו לחזק דבריו הראשונים ולא בשביל לגלות האמת דהא גם בראשונה אמת היה. ועוד דאף אם מעיד רק כדי לחזק וכו' מה בכך הא גם בראשונה העיד באמת ועיין בגמ' פ' חזקת הבתים דף ל"א ע"ב שם הדר אייתי סהדי דאבהת' היא דסובר רבא דחיישינן לזילותא דבי דינא ע"ש ובדף ל"ב ע"א שקלי וטרי ארוך בזה. אף דבמסקנא לא קי"ל כוותי' דרבא מ"מ לא נפלאת ולא רחוקה היא לומר דבכה"ג אף ר"א ור"נ מודו לרבא כיון דראיה הנ"ל בעצמו כבר היה לפני הב"ד קודם שנפסק הדין וסברא נכונה היא. רק שכונתי כך הי' הא עדות שמעיד עכשיו אין לסמוך עליו דאם שיקר בראשונה גם בפעם שני דרכו לשקר כאמור. וע"כ אין לכו להכשיר עדותו שמעיד פעם שני רק ע"י דנימא שבם בראשונה העיד באמת כמ"ש וא"כ עדות השני' טפל לעדות הראשונה דאם הראשונה אמת גם השניה אמת ואם הראשונה שקר גם השניה שקר. וא"כ עיקר הסמיכה על מה שהעיד בראשונה דאמרי' דאמת היה ואיך נסמוך עלי' כיון דהתורה פסלו אמת כך היה כונתי לכאורה. אבל זה אינו דהא דל עדות ראשונ' מהכא א"כ עדות שני' בפ"ע עדות מעליא היא מאי נימא דעדות הראשונה תגרע כח עדות שניה משום דעביד להחזיק וכו' פ"ז תשיב אמרי הא גם בראשונה לא חשדינן ליה דמשקר דנימא שמעיד עכשיו בשקר מפח דעביד להחזי' וכו' אך דהמלך פסלו לעדותו הראשונה שנא יועיל אבל לא מזיק לעדותו של עכשיו שהעיד בכשרותו מאי נימא דעיקר הסמיכה על עדותו הראשונה לא תקום ולא תהיה אדרבה כל הסמיכה על עדותו בכשרות רק דאמרי' דעדות הראשונה כמאן דליתא כיון דאמת הי' רק דהמלך פסלו וכאילו לא העיד כלל בראשונה דמי והשני בכשרותה כדקאי קאי. אף דסמכינן להכשיר עדות שניה שלא יזיק לה עדות הראשונה על הך דאמרי' דגם בראשונה העיד האמת הא לא ארי' דוכי פסלו המלך שלא לומר שאמת היא דנימא שלא נסמוך על סברא זו, רק דאף דאמת היא פסלו שלא יועיל לעדות. וא"כ קושיתך במקומו עומד לפום רהיטא. חזר אותו תלמיד ואמר רבי הרשני לומר עוד דבר א'. מה דקשה לי על דברי הש"ך הנ"ל ואפרש שיחתי ואמרתי לו בני פתח פיך ויאירו דבריך שאל בני שאל. ועליך בני נאמר תלמיד המחכים את רבו ויתקיים בי ומתלמידי יותר מכולם. ובפרט אף שתלמידי אתה בחכמה גדול אתה ממני בשנים. ואולי לפעמים ימים ידברו. כי טו"ב אני בשנים וידיד ד' אשר לא הי' כמוהו כלל כל דין שדן קודם שהגיע לי"ח שנה החזיר לבעליו. ואם לויתן הועלה בחכה מה יעשו דגי רקק ושלשול קטן כמוני ע"כ ברר דבריך ויען ויאמר דקשה על דברי הש"ך הנ"ל מהא דפסקינן בסי' כ"ח סעיף ט"ו דאם קבלו עדות שלא בפני בע"ד דחוזרין ומגידין בפניו אמאי נימא דעבדי לאחזוקי דבריהם הראשונים דהא בפעם הראשון לא הוי עדות כלל כמו שמפורש שם דיכולין לשנות ממה שהגידו בראשונה וא"כ בעדותן פ"ש נימא דעבדי להחזיק דבריהם הראשונים והתינח אם שינו ממה שהגידו בראשונה אם לא שינו מאי איכא למימר דהא בלא שינו איירי מעיקרא שם בהג"ה סי' כ"ח סעיף ט"ו הנ"ל והש"ך לא נחלק שם כלל על רמ"א ז"ל והשבתי לו לפום רהיטא ישוב על שני הקושיות וחדא מתורצת בירך חברתה דודאי כיון דלא חשדינן לעדים שישקרו ולא שייך כלל לומר דעבדי לאחזוקי ואעפ"כ דברי הש"ך בכאן א"ש דנראה דבאמת הך דינא דהש"ך אינו רק באם מעיד לזכות קרוב והכי משמע לישנא דהש"ך שכתב כשהעיד העד מתחלה בב"ד ולא ידעו מקורבתו ואח"כ נודע שהוא קרוב והך מסתמא לא שייך רק במעיד לזכותו דהקרוב דאיש הנכחי בע"ד לא ידע בקורבתו שהוא קרוב לבעל דינו שיודיע לב"ד והקרוב הבע"ד מעלים הדבר כיון שהוא מעיד לזכותו אבל אם הוא מעיד לחובתו ודאי דהוא מודיע תיכף לב"ד שקרובו הוא ופסול להעיד עליו דקרובים מידע ידוע זה בזה מסתמא ובפרט קרובים כאלו שהם פסולים לעדות ודאי מסתמא מפירין זה את זה לכך נראה דהש"ך כא איירי רק במעיד לזכותו דהקרוב וא"כ לפ"ז א"ש דברי הש"ך וע"כ לא קשי' מסי' כ"ח דנ"ל דקרוב הוי עכ"פ מסתמא כאוהב דעלמא אך אוהב כשר לעדות דלא חשדינן ליה שיעיד שקר בשביל אהבה וכמ"ש הסמ"ע שם בסי' הנ"ל ס"ק א' לכך אמרינן דלא פסלן התורה משום חשד רק משום גזה"כ ואם כן לפי זה [עיין בהגה].**(
הג"ה (והא דכתב בש"ע שם סימן ל"ג סעיף יוד מה שפסלה התור' עדות הקרובים לא מפני שהם בחזקת אוהבים זה לזה הכי פירושו דלא מפני זה פסלן התור' אבל ודאי דהם בחזקת אוהבים זה לזה ואדרבא מכאן מוכיח דמחזקינן להו באוהבים דאל"כ הכי ה"ל למימר לא שהם בחזקת אוהבי' ומפני דייקא וק"ל וכן משמע לשון הטור שכ' לא מחמ' אהב' שביניה' דמשמע שיש ביניה' אהבה רק דלא פסלן מש"ז ועיי' שם בסמ"ע ס"ק ח"י דהטור כתב ב' הוכחות חדא ממשה ואהרן וחדא מאוהב שכשר להעיד וכ"ז פשוט).)** אחר דפסלן התורה לעדות מחמת גזה"כ בודאי דיש לחשוד אותו שאומר שקר כדברי בע"ד קרובו אף דלא חשדינן ליה שיעיד שקר עבור זה היינו אם היה עדותו עדות באם שלא פסלו התורה אבל עכשיו הא עדותו לאו עדות כלל ופטומי מילי בעלמא היא לאלומי מלתא דקרובו ולכך יכול להיות שמשקר היה בפעם הראשון בשטה שהי' קרוב ממילא גם עכשיו אחר שנתרחק יש סברא לומר דעביד להחזיק דבריו הראשונים שלא יהא נראה כשקרן ובאמת שקר נסכו אבל בעדות שלא בפני בע"ד למה נחשוד אותן דיאמרו שקר דאף דג"כ אין עדותן עדות מכח דכתיב והועד בבעליו כמ"ש הסמ"ע שם מ"מ לאו מוחזקים לאוהבים המה ואף אם ידוע שהם אוהבים מ"מ מה"ת דנימא דיעיד מעיקרא שקר ויחזיקו דבריהם אחר כך אדרבה אפכא מסתברא דמעיקרא לא יעידו שקר משום סופן דממ"נ אם סברי דעדותו של עכשיו מה שמגידין שלא בפניו הוי עדות א"כ ודאי דלא יעידו שקר כמ"ש ואי דידעי שאין בעדותן של עכשיו ממש א"כ הוי להו לאסוקי אדעתא שיצטרכו אח"כ להעיד בפניו ותהוי עדות ממש וא"כ יצטרכו לסתור דבריהם או להעיד בשקר וא"כ אדרבה אם חיישי לזה שלא יסתרו דבריהם ודאי מעיקרא קושטא קאמרי דלהא ודאי דלא חשדינן להו שירצו להעיד בשקר אבל בקרוב ודאי דלא מסיק אדעתי' שיתרחק לכך בעדות שלא בפני בע"ד לית לן בה במה שיחזיקו דבריהם הראשונים דגם מעיקרא אמת קא אמרי רק דהתורה פסלה לעדות זה דכתיב והועד בבעליו ועכשיו העידו בפני בע"ד ועדותן כשרה אבל בקרוב ונתרחק שפיר אמרינן דעביד להחזיק דבריו הראשונים וגם עדות השני בטל ודוק.
ואל תשיבני ממה דאיתא שם בסי' כ"ח בסמ"ע שאין מדקדקין כל כך בעדות שלא בפניו ע"ש היינו אם שינו אח"כ אמרינן כן דהרי אנו רואין דלא חיישי עדים הללו לסתירתם כיון שהגדה הראשונה לא היה בכלל עדות דהרי אנו רואין שסתרו עצמם משא"כ אם לא שינו כלל מהגדתן הראשונה י"ל שפיר כע"ש דעדותן קיימת ממ"נ אם חיישי עדים הנ"ל לסתירתן אף שבפעם הראשונה לאו בכלל עדות היה א"כ מעיקרא קושטא קאמרי דהא לא חיישי לסתירתן וא"כ לא העידו שקר כדי לאחזוקי דבריהם הראשונים והא ודאי לא מסתבר לומר דמעיקרא לא חיישי וסברי דאף שיסתרו א"ע אין בכך כלום כיון דאחת מהן לא בכלל עדות הוא כלל ועכשיו רוח אחרת אתם וחיישי לסתירתם אף בכה"ג דכולי האי ודאי דלא חיישינן לפסול עדות העדים והבו דלא לוסיף עלה כנ"ל. וא"כ לפ"ז הך דינא דהש"ך אינו רק אם העיד לזכותו של הקרוב אבל אם העיד לחובת קרובו ורצה זה להביאו עכשיו להעיד אחר שנתרחק מעיד שפיר ומיהו אינו מוכרח דהיינו דוקא למה שרציתי מעיקרא לחלק בין קרוב ובין שלא בפני בע"ד מחמת חזקת אהבה הוי צ"ל כן אבל לפי מה שהעלתי לחלק מטעם אחר דזה מסיק אדעתי' ודאי שיצטרך להעיד בפני בע"ד וזה לא מסיק אדעתי' שיתרחק וחילוק נכון מאד הוא בעז"ה א"כ לפ"ז יש לומר דהך דינא דהש"ך בכל ענין אף במעיד לחובת קרובו מסברא הנ"ל דכיון שפסלה התורה עדותו בין כזכות ובין לחוב ודבריו רק פטומי מילי בעלמא אפשר שמשקר מאיזה סבה או שהוא אוהב לבעל דינו של קרובו או שהוא שונא לקרובו שיש לו עמו קטט וכדומה כללא דמלתא דבמקום דלא הוי עדותו עדות י"ל ג"כ דמשקר.
ועוד י"ל ליישב כל הקושיות ובאמת הש"ך מיירי בכל ענין אף במעיד לחובת קרובו דהא יש לדקדק בדברי הש"ך דלמה כתב דוקא כשלא ידעו הב"ד בשעת עדותן שהוא קרוב ואח"כ נודע הלא גם אם ידעו שהוא קרוב מ"מ א"ל דעביד להחזיק דבריו הראשונים [אף שכבר פירשתי לעיל דדוקא בכה"ג עביד לאחזוקי לא שכחתי דברי עצמי רק דכאן הוא רק ההעתק ממה שהי' כתוב אצלי מכבר קודם שפירשתי כנ"ל ובסמוך יתבאר הכל על נכון] אלא ודאי דוקא בכה"ג שלא גילה שהוא קרוב ונעלם ממנו והוא ידע ואשם דרצה שיוציאו ממון על ידן והוא שלא כדין דהא קרוב הוא אף אם האמת אתו וא"כ חזינא דרוח אחרת היה אתו להרע או להטיב לחד מיניה אף שלא כדין דאם לא רצה רק לגלות האמת לאלומי מילתא בעלמא למה לא גילה שהוא קרוב לכך יש מקום למחשדי' שמשקר היה לכך גם עכשיו חיישינן דעביד להחזיק דבריו הראשונים הא לא"ה כגון שידעו הב"ד מעיקרא שהוא קרוב ושמעו דבריו בחקירה בעלמא יכול לחזור ולהעיד וא"כ לק"מ מקבלת עדות שלא בפני בע"ד דהא הב"ד יודעים ורואים שהוא שלא בפני בע"ד כנ"ל ע"כ לשוני שם על קלף ההוא והיה גנוז באמתחתי בין שאר כתבי וחידושי ת"ל מן יום ההוא והלאה והנה אף שהי' עלי טל ילדות נראים הדברים נכוחים בעזה"י אך דנראה בעליל ומוכח מתוכו שדעתי היה או דבהעיד לחוד תליא מלתא לדעת הש"ך ולא באפסק הדין כלל מחמת זה שהיה קשה לי דזיל בתר טעמא לכך היה ברור אצלי דלא בעי הש"ך איפסק הדין כלל ואיפסק פסק הדין דנקט לאו דוקא לכך כתבתי מה שכתבתי אבל לפי מה שהעלתי עכשיו דבעי ג"כ אפסק הדין ומינה אין לזוע בלשון הש"ך והעיטור ואמינא טעמא למלתא א"כ בלא"ה לק"מ מלעיל סימן כ"ח דשם לא אפסק הדין אך דקושי' זו ודאי דהוי קשת הא עדות הקרובים לא מפסל רק משום גזה"כ ובמה שכתבתי בילדותי נתיישב ת"ל ועוד הרוחנו דלדברים הללו שכתבתי אז א"כ אף באפסק הדין על עדות שהעידו שלא בפני בע"ד דפסולין הם אעפ"כ חוזרין ומגידין בפניו וכך כראה ברור הדין דלא מצינו מי שמחלק בהך בין איפסק הדין או לא וא"כ כל דברי אשר כתבתי אז שרירין וקיימין אף לפי מה שהעלתי בכאן והנה כעת אנה ד' לידי ספר או"ת על ש"ע חו"מ שחיבר הגאון האמתי המפורסם בכל קצוי ארץ וים רחוקים מוהר"ר יהונתן זלה"ה וראיתי בתומים סי' ל"ג ס"ק ח' שהקשה קושיות אלו שהקשה אותו תלמיד ועל קושיא זו הא הקרובים לא הוי הטעם משום דנחשדו לשקר תירץ דאחר שפסלן התורה אמרו בדדמי והיינו כדברי רק דאני כתבתי דלא הוי עדותו עדות אפשר שמשקר לאיזה סבה כיון דלא מהני ולא הוי עדות שקר והוא ז"ל כתב דאמרי בדדמי ומה שכתב דהעד חישב שהב"ד יודעים שהוא קרוב ולא יסמכו על עדותו דאם סובר שהב"ד יסמוך על דבריו לא נחשד לשקר פירוש דבריו אף שמטעה הב"ד שמעלים מהם קורבתו ממש כיון דידע שהאמת אתו בגוף העדות סובר דלא איסורא עבד ומציל עשוק מיד עשקו וכדאיתא בסי' ל"ד סעיף ד' בקוברי מת בי"ט ראשון משא"כ להטעות לב"ד בשקר הא ודאי לא נחשד דזה דומה ממש לעדות שקר אף שקרוב הוא מ"מ הא הב"ד לא ידעי מזה וסברא נכונה היא לפי תירוצו דלא נחשד להעיד בשקר רק דכאן לא הוי עדות שקר וכן לפי תירוץ הראשון צ"ל כך ודוק אך שמחמת זה נראה לי תירוץ השני שלי עיקר דע"ז קשה דא"כ כשהעיד כשהי' קרוב והב"ד ידעו בשעת עדותו מקורבתו פשיטא טפי דעדותו שאח"כ לא מהני וקל להבין ואילו מדברי הש"ך משמע דדוקא שלא ידעו הב"ד בשעת עדותו שהוא קרוב ובפרט לפי מה שהעלתי בדברי הש"ך דבעי ג"כ איפסק הדין מטעם שכתבתי והטעם הנ"ל לא שייך רק במעלים קורבתו מהב"ד לכך העיקר בעיני כתירוצי האחרון דמש"ה חשדינן לי' בכאן שמשקר הי' בפעם הראשון מכח דחזינן שרצה להטעות לב"ד שהעלים קורבתו א"כ חזינא דמכח הקרבות שביניהם עשה שלא כדין לכך אף על שקר חשדינן לי' משום הקרבות אף שהוא כעדות שקר ממש ואף אחר שנסתלק הקרבות אמרינן עביד אינש וכו' כנ"ל וקושי' זו משלא בפניו השאיר הגאון הנ"ל בצ"ע אבל אני כבר ישבתי בעזה"י הן לתירוץ הראשון הן לתירוץ האחרון בטוב טעם ודעת ותמי' לי על הגאון הנ"ל שלא הרגיש בזה דלדבריו ולתירוצו שמתרץ על קושי' הראשונ' דאחר שפסלן התורה אמרו בדדמי ובודאי כך צ"ל דבשעת קורבתן כיון שידעו דעדותו לאו כלום הוא לא דקדקו ואמרו בדדמי לכך אף אחר שנתרחק דעדות מעליא הוי ומדקדק שפיר מ"מ עביד להחזיק דבריו הראשונים א"כ לפ"ז שפיר הוי יכול ליישב קושי' שני' משלא בפניו כמ"ש בתירוצי הראשון דאיך נימא בשלא בפניו אמרו בדדמי שלא דקדקו כיון שידעו דעדותן שלא בפניו לאו כלום ואח"כ כשמגידי' בפניו אף דאז הוי עדות מעליא ובודאי מדקדקין היטב ואינם אומרים בדדמי ע"מ דלמא עבדי לאחזוקי דבריהם הראשונים אף שיודעים כעת שמשקר דלמה נימא דמשקרי בסופן משום תחלתן כדי להחזיק דבריהם אדרבה אפכא מסתברא דהא ודאי לכתחלה לא נחשדו להעיד שקר רק דאם כבר משקרי הא אמרינן דעבדי להחזיק דבריהם. וא"כ ממ"נ אם לא ידעו דאין בעדותן ממש וסברי דשלא בפניו הוי עדות א"כ ודאי דדקדקו שפיר וקושטא קאמרי ואי דידעו דאין בעדותן ממש א"כ ה"ל למידע שיצטרכו לחזור ולהגיד בפניו וא"כ ממ"נ אם חיישי שלא יסתרו דבריהם א"כ ודאי דמעיקרא קושטא קאמרי ודקדקו שפיר כדי שלא יצטרכו לסתור דבריהם או להעיד בשקר דהא ודאי דלכתחלה אין דעתם להעיד בשקר ואדרבה תחלתן דקדקו משום סופן ואי לא חיישי לסתירת דבריהם ח"כ עכשיו ג"כ אין חשש כיון דעדים הנ"ל לא חיישי לסתירת דבריהם משא"כ בקרוב דאמר בדדמי דלא נביא הוא שידע שיתרחק והשתא אחר שנתרחק דלמא עביד להחזיק דבריו הראשונים ותירוץ זה נכון מאד לשיטת הגאון הנ"ל ז"ל:
ד ונחזור לענינינו דהנה דעת הגאון בתומים מראה להדיא בפירוש דברי הש"ך דאין ענין כלל לנפסק הדין רק בהעיד לחוד תליא מלתא ומחמת זה דוחה דברי הש"ך והעיטור מהלכה מקמי הך דסי' כ"ח בשלא בפניו וכתב בסוף דבריו וזה לשונו דדוחק לומר תרתי הואיל וכבר נפסק הדין. וגם עביד לחזק דבריו הראשונים כולי האי לא אמרינן לסתור הדין דמנ"ל זה וקי"ל כל זמן שמביא ראי' סותר הדין עכ"ל הנה מבורר דלא מצא עלה ויתד לתלות בטעם דמסתבר דנבעי גם נפסק הדין רק באם נימא כיון דכבר נפסק הדין לא נסתרי' בכה"ג דעביד לחזק וכו' אף דבלא אפסק הדין נימא דלא חיישינן להך דעביד לחזק וכו' מ"מ כיון דכבר אפסק אין סותרין הדין בכה"ג ודחה להסברא הנ"ל בשתי ידים והדין עמו דתמוה מאד לחלק בזה כיון דהך סברא לא מסתבר לן בלא אפסק מה"ת לחלק ולומר דאין סותרין הדין בכה"ג בלי סברא וטעם על כן דעת הגאון הנ"ל דאפסק הדין אין ענין לכאן ולאו דוקא וסובל דחק הלשון ולחץ הקושי' שהשאיר בצ"ע ודחאו לדברי העיטור מהלכה משום זה. ולא אבה לפרש דבעי ג"כ אפסק הדין מחמת שהוא דבר זר מאד בעיניו כן מבואר למעיין היטב בדבריו אבל אני כבר העלתי דדברי הש"ך והעיטור מראין להדיא דבעי ג"כ אפסק הדין ואין באפשרות כלל לומר דלא בעי אפסק הדין כיון דכתב העיטור ואשתכח דקרוב הוא ואפסל ופסקי' לדינא וכפל ופירש בטעמו כיון דאפסק האי דינא איפסק ולא סתר האי דינא. ומה יכול להיות מפורש יותר ממה שהוא דמשמע דעיקר הטעם כיון דאפסק ועל שהוא דבר זר מאד בעיני הגאונים בעל נוב"י נ"י ובעל האו"ת ז"ל לומר דבעי ג"כ אפסק הדין דאין ענין כלל לטעמא דעביד להחזיק וכו' כבר נתתי בעזה"י תבלין לדבר זה דדוקא בכה"ג דאפסק הדין אמרינן עביד אינש וכו' כמ"ש בסוף אות ב'. ולענ"ד טעמא דמסתבר הוא וע"פ זה יבוא הכל על נכון דברי העיטור שכתב דכיון דאפסק וכו' ולא סתר האי דינא וכו' דעביד להחזיק וכו' דהיינו ר"ל דכיון דאפסק הדין אמרינן דעביד להחזיק וכו' ולכך לא סתר האי דינא כן נ"ל ברור ולענ"ד הוא פירוש האמתי בדברי הש"ך והעיטור ע"כ בארתי בעזה"י דברי הש"ך הצריכים ביאור רב:
ה ועכשיו מוטל עלינו ליתן טעם קצת לדברי רבינו הב"י שלא יהי דבריו לגמרי כתפל מבלי מלח דכיון דהשמיט הך דכתב' בהע"ט בסוף דבריו דעביד אינש לחזק דבריו הראשונים שמע מינה דלא ס"ל טעם הנ"ל או שלא הי' כתוב לפניו הטעם הנ"ל כלל בבהע"ט שלו א"כ יש להבין איזה טעם יש בדבר שמביא דברי בהע"ט לפסק הלכה דהרי לא נחלק עליו ונ"ל שטעמו דהא איתא בסוף פרק זה בורר כל זמן שמביא עדים סותר הדין ויש לתמוה פשיטא מאי קמ"ל ונראה ליישב דה"א דאיכא זילותא דב"ד למסתר דינם לכך לא נהדר הדין אף שמצא ראי' דהפקר ב"ד הפקר [ועיין בירושלמי סוף פ' זה בורר דר' אלעזר הוי מסופק באתעבד גז"ד עד דפשיט לי' ר' יוחנן פעם שנית והיינו ודאי מטעם הנ"ל] קמ"ל דליכא זילותא דב"ד כלל כיון דסתירת דינם הי' מחמת הראי' שלא הי' בפניהם כנ"ל ועיין בב"ב פ' חזקת הבתים דף ל"א ע"ב שם הדר אייתי סהדי דאבהתי הוא דסובר רבא דחיישינן לזילותא דבי דינא ע"ש ובדף ל"ב ע"א שקלי וטרי ארוך בזה אף דבמסקנא לא קי"ל כוותי' דרבא מ"מ לא נפלאת ולא רחוקה היא לומר דבכה"ג אף ר' אליעזר ור"נ מודו לרבא כיון דראי' הנ"ל בעצמו כבר הי' לפני הב"ד קודם שנפסק הדין וסברא נכונה היא. והשתא לפ"ז דבכה"ג לסתור הדין ע"פ הראי' שהי' כבר לפני הב"ד קודם שפסקו הדין ודאי דהוי זילותא דב"ד בדבר ובפרט דכ"ע לא ידעו שהי' קרוב אז ונתרחק עתה כן נראה לי סברת הב"י וכן מורה הלשון שכתב כיון דאסהד בב"ד ואשתכח דקרוב ואפסיל ואפסק הדין כיון דאפסק האי דינא אפסק ולא סתר דינא משמע דבזה לא שייך כל זמן שמביא ראי' סותר הדין כיון דאסהיד בכך בב"ד. אף דלשון זה הוא לשון הבעהע"ט מ"מ הא הבעהע"ט מסיק דעביד אינש כנ"ל אבל הב"י כיון דהשמיט הך דעביד אינש וכו' נלע"ד כך כוונתו כמ"ש ודעת זקני הרמ"א ז"ל נפלאה ממני דמה"ת לא יסתור הדין בעדות זה שנתרחק כיון דעדותו כעת עדות מעליא דהוי תחלתו וסופו בכשרות בשעת ראי' ובשעת הנדה וכמ"ש או ראה או ידע אם לא יניד עיין בב"י בשם הרשב"ץ ולא אסהיד עדיין כלל בב"ד וקי"ל כל זמן שמביא ראי' סותר הדין וממש לא מצאתי לו פתר רק סברא אחת יש לי לומר דסובר רבינו הרמ"א ז"ל דע"כ לא אמרינן כל זמן שמביא ראי' סותר הדין רק משום דכיון דמביא ראי' אגלאי מלתא למפרע דהדין בטעות הוי דאילו הוי ידעי הב"ד מהעדים לא הוי פסקו כך ובטעות נעשה וכמאן דליתא דמי וכיון דהיו עדים אז אף שלא הגידו כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת וחוזר הדין אבל הכא אף שמעיד עתה אחר שנתרחק מ"מ הדין באמת ובתמים הי' אז כשנפסק שאז לא היו עדים לכך אינו חוזר. כך נ"ל סברת רמ"א ז"ל:
והן אמת דלדינא לא נהירא לי סברת הב"י וגם סברת הרמ"א דבדויות הם ואין להם ראי' מהש"ס ומנא לן לחדש אבל כך נראה מוכרח דעתם ז"ל:
ו ונחזור לענינינו דלפי מש"כ סברת הב"י ורמ"א ודאי דלא שייך זה בנד"ד כלל ואף אם אפסק הדין דהפקר ב"ד לא שייך רק בממון אבל לא לענין אשה ומכ"ש בנד"ד דלא הוי אפסק הדין. ויהי' איך שיהי' בדברי הב"י ורמ"א אין ענין לנד"ד כלל וזה ברור. ולפי מה דבררתי דעת הש"ך והעיטור דדוקא באפסק הדין אז אמרינן עביד לחזק דבריו הראשונים א"כ לכאורה בנד"ד דלא הוי אפסק הדין עדותו כשר מה שמעיד עכשיו אחר שנסתלק מן הנגיעה. אך לפי מה שבררתי הטעם בסוף אות ב'. א"כ לפ"ז כראה דכאן הוי לא אפסק כאפסק. בנדון שכתב הש"ך דבנד"ד חישב העד שאם לא יעיד עכשיו יחסרו הב"ד את האשה הנ"ל להנשא ואחזי כשקרן דבשלמא בד"מ כתבתי דחושב אולי יתפשרו או אולי לא יבוא הדבר לידי גמר דין אבל בנד"ד לא שייך זה דודאי הב"ד לא יחרישו שיצא ח"ו מכשול מינייהו. ובודאי לא מסתבר לומר דחישב אולי הב"ד לא יאסרו אותה אף שהוא נוגע דהא רואה שקבלו הב"ד עדות שנטל ממון. ובודאי לא ידע מהא שהגאון מפראג דעתו נוטה להכשיר נוגע בעדות אשה ובפרט שודאי שקול המון בעיר שהב"ד יאסרו אותה ובפרט שהב"ד שלחו אחריו. מכל הלין נראה דלדעת הש"ך יש לפסול העד הנ"ל ואינו מועיל סילוק אם אמרינן דנוגע פסול לעדות אשה דאין לכו מקום מוצא להתיר האשה הנ"ל ע"פ דברי הש"ך. ועלי' אני דן אם דברי הש"ך ז"ל שרירן וקיימין להלכה. והנה לא ראיתי חולק על דבריו. רק דהגאון בתומים נראה כדוחה לדברי הש"ך והעיטור מקמי הך דסי' כ"ח בשלא בפניו כמו שהבאתי לעיל. אבל הוא משענת קנה רצוץ דכבר ישבתי לקושיא הנ"ל בטוב טעם. ונחזי אנן סברא זו דעבי' להחזיק דבריו הראשונים ולהעיד שקר משום זה. מהיכן המעיין כובע אם יש לו סמך בש"ס וספר העיטור אין בידי לעיין בו. אם מביא איזה ראיה.
ז ונ"ל שמוצא דבר זה הוא מקדושין פ' עשרה יוחסין דף ע' ע"ב בעובדא דר' יהודא בר יחזקאל בהא דאכריז על האי גברא דעבדא הוא הואיל דהוי רגיל דהוי קרי לאינשי עבדי ואזמני' האי גברא לדינא קמי' דר' נחמן וא"ל לדידי קא קרית לי עבדא דאתינא מבית חשמונאי מלכא ואמר ר' יהודא הכי אמר שמואל כל האומר מבית חשמונאי קאתינא עבד הוא וא"ל רב נחמן כל ת"ח שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו ע"כ. והא ודאי מטעם דעביד להחזיק דבריו. וא"כ אם בת"ח כך חיישינן שאר אינשי עאכ"ו. אך דמכאן אין ראיה דהתוס' ביבמות דף ע"ז ע"א בד"ה אם קודם מעשה אמרה כתבו אר"ת היינו דוקא היכא דהוא עצמו צריך לאותו הוראה כגון יתרא שנשא בת ישי וכו' ובפרק י' יוחסין בעובדא דר' יהודא אבל אם אין צריכין לאותו הוראה שומעין לו עכ"ל וא"כ לפ"ז לכאורה צ"ל הא דצריך היה ר' יהודא לאותו הוראה היינו להחזיק דבריו הראשוני' דכבר אכריז עליה דעבדא הוא. אבל התורה עני' במקום זו ועשירה במקום אחר כי סתמו התוס' דבריהם במקום זה ולא פירשו צד נגיעה דר' יהודא וביארו דבריהם בבכורות דף ל"ה ע"ב וזה לשונם שם שהיה נראה לר' נחמן שר' יהודא אומר כן לפי שהקניטו ע"כ. א"כ לפ"ז אין ראיה מכאן לדעת בה"ע דהא הטעם לא הוי משום שעביד להחזיק וכו' רק משום שהקניטו ואדרבה מוכח דהתוספת לא מסתבר להו סברת בהע"ט כלל מדלא כתבו דעביד להחזיק הכרוז דאכריז עלי' דמעשה רב הוא שהכריז במקהלות וא"ל דנהמניה בהאי מימרא דאמר משמי' דשמואל כל האומר מבית חשמונאי וכו' אף דהשתא י"ל דעביד להחזיק הכרוז מ"מ נהימני' ליה מכח הכרוז גופא דמסתמא הכריז כדין דהא אז לא הוי שייך עביד להחזיק ז"א דהא בשעת הכרוז אכתי לא אמר האי גברא מבית חשמונאי קאתינא דנימא דמחמת הך מימרא דשמואל הכריז עלי' ופשוט הוא וראה כמה רחקה דעת התו' מדעת העיטור דהא כתבו התוס' שהיה נראה שאומר כן משום שהקניטו והיינו במה דאמר לשמעי' מאן יהודא בר שויסקל ע"ש או מאי דאזמני' לדינא וקשה לא יהא אלא שונא ושונא כשר להעיד ולא תהא כהנת כפנדקת ת"ח כשאר אנשי. וכתר לי זעיר וניישב זה בסמוך ועכ"פ מסתבר להתוס' סברא זו שאמר כן משום שהקניטו טפי ממאי דנימא דעביד להחזיק דבריו דהא הכרוז הוי מעשה רב ממש טפי מהגדה בב"ד ואעפ"כ לא רצו התוס' לומר שהיה נראה לר"נ שמשום זה אומר כן ר' יהודא. ש"מ דלא מסתבר להו סברת בה"ע:
ח'. ומחמת הקושיא שכתבתי בסמוך על החוס' לא יהא אלא שונא נ"ל דסבירא להו להתוס' ז"ל כמ"ש הנ"י על האלפסי ביבמות פ' הערל וזה לשונו דח"ו לא חשדינן לת"ח שישקר רק כיון שנושא ונותן בהלכה כדי לקיים דבריו אומר בדדמי קסבר שקבל כן מרבו אבל אם איתא שרבו קיים דייק שפיר ואינו אומר בדדמי עכ"ל. ואל תטעה בלשון הנ"י דכתב לקיים דבריו לומר דסובר כהעיטור דה"פ לקיים דבריו מחמת הנגיעה שיש לו דהא כתב שם הנ"י סמוך לזה דברי התוס' דהיינו דוקא במילתא דשייך בי' כמו יתרא שנשא בת נחש. ונחזור לענינינו דעפ"ז לא ק"מ להתוס'. וכך הם דברי התוס' לפי שהקניטו והוא שונא לו ונושא ונותן לקיים דבריו נדמה לו כאילו כך קבל אבל משום להחזיק דבריו לחוד לא רצו התוס' לומר אפילו הא שאומר בדדמי. ולולי דברי התוס' היה כ"ל לומר דר' יהודא נוגע ממש הוי דלא לדייני' כהקורא לחבירו עבד דהא אזמני' לדינא. ויש להבין למה לא כתבו התוס' כן ונראה לי דהא קשה באמת על רב יהודא מה ראה על ככה קודם דשמע ממנו דאתא מבית חשמונאי להכריז עלי' דעבד הוא הלא זה ר' יהודא כי הוי שליף חד מסאני אתא מטרא. ואיך ח"ו נחשדי' שמשום שנאה יכריז לפסול משפחות בישראל. שדבר זה לא יעשה אפילו קל שבקלים אלא ודאי דאכריז משום הך מימרא דשמואל כל הפוסל במומו פוסל. ולא אסיק אדעתי' הך דאמר ר' נחמן דהיינו למיחש לי' אבל לא לאכרוזי עלי' וטעה בזה. וא"כ לפ"ז כבר פטור מדין הקורא לחבירו עבד שטעה בדין ואן לו אשמה בדבר. לכך כתבו התוס' משום שהקניטו:
ט'. ולכאורה יש להקשות על דברי התוס' דכתבו הטעם דהוי דן לי' ר"נ לר"י כת"ח שמורה בשעת מעש' היינו משום שהקניטו האי גברא לר"י א"כ קשה למה לא השיבו ר"נ זאת תיכף לר"י אמימרא קמייתא דאמר משמיה דשמואל כל הפוסל וכו' דבשלמא אם אמרינן הטעם דאינו נאמן בשעת מעשה משום שעביד להחזיק דבריו הראשונים שפיר דלא יכול להשיבו זאת אמימרא קמייתא דאמר דמשום כך אכריז דע"ז נאמן הי' דמאי נימא דלמא עביד השתא באמירתו משמי' דשמואל להחזיק דבריו הראשונים דהיינו מאי דאכריז עליה אדרבה והיא הנותנת דעל הכרוז גופא נהימניה דודאי אכריז כדין דהא לא היה לפני הכרוז דברים הראשונים דנימא דעביד הכרוז להחזיק דבריו דבשלמא ביתרא שנשא בת ישי אין לומר דנהימני' אנשואין גופא וק"ל חדא די"ל דלא ידע מהחשש כלל בעת הנשואין ועוד דשם בהאי מעשה דנשואין הוי נוגע אבל הכא בהאי מעשה דאכריז לא הוי נוגע דהא אנן קיימינן עכשיו אם נימא דלא כהתוס' דמשו' שהקניטו הוי נוגע וא"כ מה ראה על ככה ר"י דאכריז אלא ודאי דדבר שמואל בפיו אמת רק אחר דדחה דאין ראיה ממימרא קמייתא דשמואל ונמצא דהכרוז היה שלא כדין והוא בא לפסול אותו עכשיו מכח דאמר עכשיו דאתא מבית חשמונאי ע"ז השיב שפיר דעכשיו הוי כת"ח שמורה בשעת מעשה דעביד לאחזוקי דבריו הראשונים היינו הכרוז דאכריז עלי' אבל לדברי התוס' דמשו' שהקניטו מחשב כת"ח שמורה בשעת מעשה א"כ אמלתא קמייתא ג"כ הו"ל להשיבו דא"ל כמ"ש דהא הקניטו קודם דאכריז עלי'. מיהו לק"מ די"ל דר"כ גופא ידע ממימרא קמייתא דשמואל או דעדיפא משני ליה אף דאם נאמין לך או דאיכא ת"ח דקאי כוותך דשמע משמואל הך מלתא מ"ע היינו למיחש וכו' ועוד יש ליישב ואין להאריך:
י'. ונחזור לענינינו דנ"ל ברור דמקום מוצא להעיטור הי' מגמרא הנ"ל וכא קיים בשטת התוס'. אבל לפסק הלכה אין ראי' די"ל כמ"ש התוס' וכמו שכתבתי ולכאורה ראיה ברורה מדברי התוס' דלא ס"ל כדעת העיטור ז"ל הנ"ל כמ"ש לעיל באות ז. אבל יש לדחות די"ל דאה"נ דסבירא להו להתוס' כסברת העיטור והא דלא כתבו הטעם דר"י הוי נוגע משום זה דעביד להחזיק וכו' י"ל דמסתבר להתוס' דהך סברא דעביד להחזי' לא אמרינן רק באם עתה בדבריו מחזיק דבריו הראשונים שהיו כדת וכהלכה משא"כ בעובדא דר"י דאף לדבריו האחרונים מ"מ הכרוז שלא כדת היה דהא אז אכתי לא שמע ממנו דאתא מבית חשמונאי. לכך לא שייך הך סברא דעבי' להחזיק וכו' ולכאורה סברא נכונה מאד הוא אבל אינו אמת דמ"מ אטו כ"ע הוי קאי בהא שעתא בבית ר"כ דנהוי ידעו דהכרוז שלא כדת היה דמ"מ אם יפסול אותו עכשיו ושוב לא יכריזו דהכרוז הראשון בטעות היה ואפשר דאדרבה דהיו מכריזין מחדש עלי' דעבדא הוא א"כ אין זלזול כלל לר' יהודא בעיני המון שלא ידעו דמ"מ הכרוז הראשון שלא כדת היה משא"כ כשיצא זכאי בדינו בכשרות. א"כ יצטרך להכריז דהכרוז הראשון בטל. וכדי בזיון וקצף. אלא ודאי דלא מסתבר להתוספת סברת העיטור כלל כנ"ל
י"א. ועכ"פ אין ראיה מהתוס' דכאן לסברת העיטור ובפרט לפי דברי הכ"י שהבאתי דלא חיישינן כלל דמשקר רק שאומר בדדמי א"כ אף אם נימא דלא כהתוס' רק דהחשש הוא דכאן משום דעביד להחזיק דבריו אין ראי' מכאן דהא לא חיישינן כאן רק שאומר בדדמי משום זה אבל לומר שמשקר ויעיד שקר משום זה אף לעד דעלמא י"ל דלא חשדינן ליה בכך. ואין לומר דמ"מ נהוי עדותו בטל משום זה דניחוש דמשום שרוצה להחזיק דבריו אומר בדדמי ונדמה לו כך שהאמת אתו ובשלמא להתוס' והנ"י לא אמרינן כן רק במלתא דשייך בי' אבל לא משום להחזיק דבריו אלא לפי ע"ש לבהע"ט א"כ אמרינן כן משום דעביד להחזיק דבריו א"כ ה"נ נימא כן לא אאמין שמי שיש לו מוח בקדקדו יאמר כן מתרי טעמי חדא דבשלמא זה שהורה מתחלה בטעות. ואח"ז נתברר טעותו כמו בעובדא דר' יוחנן והוא נושא ונותן בדין בדעתו ובשכלו. אם יש שום צד לקיים מה שהורה ולבו חפץ שיתאמתו דבריו. ובתוך כך נתחדש איזה דבר והוא במחשבתו לקיים דבריו ועי"ז התגבר כח הדמיון שכך וכך קבל. מרבי על הדבר שנתחדש וע"י זה הדין והוראה במקומו ולא יצטרך להדר עובדא. וגם אם לא נתחדש שום דבר רק דהוי אמר על דבר זה כך מקובלני דהיינו על דרך משל דבתר דהקשה לו ר"נ לאכרוזי עלי' מי אמר אם הוי משיב דשמע משמואל בפירוש דמכריזין עליו משים זה בודאי דג"כ הוי משיב לו ר"נ כן דת"ח שהורה בשעת מעשה וכו' משום דמעיקרא לא אסיק וכו' אדעתיה דיש לחלק בכך בין למיחש ובין לאכרוזי ולא עלה על דעתו החילוק הנ"ל מדלא אמר תיכף משמי' דשמואל דמכריזין עליו משום זה. אלא ודאי דלא אסיק אדעתי' הך חילוקא. ומשום זה עשה מה שעשה ועכשיו שעוררו ר"כ דיש לחלק בכך וראה שהדברים נכונים והוא בעמקות מחשבתו לקיים הוראתו י"ל דנדמה נו דשמע כך משמי' דשמואל. וה"ה אף אם הורה מתחלה ח"ו במזיד שלא כדת ואח"כ כשהתחברו עליו בעלי תריסין להתווכח עמו ונתברר כי שלא כדין הורה. ובתוך כך נתחדש איזה דבר יש באפשרות שמחמת שחושב מחשבות לקיים הוראתו נתגבר כח הדמיון על דבר שנתחדש שכך קבל מרבו באותו דבר וע"י זה נתקיים הוראתו דלא עלה על דעתו זה מעולם דהא נתחדש עתה לכך הוא אפשרי המציאות אבל זאת ודאי לא אפשר שאם הורה ח"ו מתחלה במזיד שלא כדת וידע בעצמו וחקוק בלבו שעשה זאת שלא כדת לאיזה סיבה או פניאה ואח"כ כשיתחברו עליו מביני מדע ויאמרו לו שהורה שלא כדת ולא נתחדש שום דבר. יגביר בדמיונו ויסבור שכך שמע מרבו כמו שהורה והאמת אתו. זה ודאי אין באפשרות כלל שיסבור בנפשו כן דהא כבר אסיק אדעתיה הך מלתא בשעת שהורה שהוא שלא כדת ולא שמע כך מרבו. והדמיון אינו יכול לכזב ולהטעות להאדם רק מה שלא הוחלט עדיין בשכל ולא נתברר מעולם הפכו אבל בדבר שכבר הוחלט בשכל ונתברר אין כח בדמיון לאמת את הפכו ויאמין בו וא"כ זה העד דידע ואשם ועכשיו יהיה נדמה לו שאמת העיד זה דבר שלא יעלה על הדעת כלל ועוד דאם אמרינן כך בת"ח שתקפה עניו משנתו וקבל מרבו כמה דברים לאין מספר שמא טעה באחת מהן ודלמא מחמת כעס או שנאה נתגבר בדמיונו ונשתנה זכרונו דמצינו ברבן של נביאים בא לכלל כעס בא לכלל טעות ולמ"ש לסברת בהע"ט מחמת התאמצות להעמיד על דעתו אפשר בא לכלל טעות בדמיונו באחד מן הקבלות שקבל מרבו וכמה פעמים מצינו בש"ס אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן וא' מהם טעה בקבלתו ומכ"ש בכה"ג דיש לתלות בדבר מה דיש לחוש לו. אבל אינו דומה שמיעה לראי' שמא שלא ראה ידמה לו שראה. אין לך מתנגד לשכל יותר מזה דאם לא כן שונא יפסל להעיד לסברת התוס' ונ"י דמחמת שנאה אומר בדדמי:
יב ולולי דברי התוס' היה נ"ל לומר הא דת"ח שהורה בשעה מעשה דלאו משום דחשדינן ליה משום דהוא צריך לאותו הוראה אתינן עלי' ולכך אין שומעין לו. רק דאין שומע לו מצד הדין ולא משום חשד כלל דת"ח שאמר דבר הלכה ואין שום דבר אז לפנינו שיצטרך לאותו הוראה מקבלין אז עמנו דכל ת"ח נאמן בקבלתו אף יחיד דוהודעתם לבניך ולבני בניך בלשון יחיד כתיב. [ועוד דכל ישראל קבלו ממשה ועיין בסנהדרין דף ל"ו ע"ב] ולא חשבינן ליה אז כמעיד על הדבר חדא דאין שום דבר לפנינו רק כמקובל חשבינן ליה ומקבלינן מיני' ומורין כוותיה בכל ענין בין בד"מ בין בד"נ אבל אחר שאירע מעשה והוא בא ואומר קבלתו א"כ הוא מעיד עכשיו על הדבר ההוא בקבלתו ולהעיד צריך שני עדים דאם הוא דבר של ממון או דבר של איסור שהיה לו חזקת איסור באופן דאין ע"א נאמן עליו להתיר והוא בא להתיר בקבלתו או דבר שיש לו חזקת היתר והוא בא לאסור בקבלתו באופן שאין ע"א נאמן לא מהני מה שאומר ביחידות קבלתו דכמעיד על אותו דבר חשבינן ליה כיון דאותו דבר שצריך לאותו הוראה כבר הוא לפנינו והוא יודע מזה כמעיד על הדבר חשבינן ליה וצריך שני עדים וא"כ אף במלתא דלא שייך ביה לא מהני אמירתו דמ"מ ע"א הוא ודלא כהתוס' ועובדא דר' יהודא הא איה להאי גברא ולמשפחתו חזקת כשרות שמוחזקים בכשרות היו ועובדא דיתרא ביבמות ועמון ומואב בחזקת איסור הן מימות משה וכיון דלא ידעו הדרש ממילא דאף הנקבות בכלל. וכן בעובדא דבכורות שם דף ל"ח ע"ב בגמ' ע"ש. י"ל דהיה לו חזקת איסור קודם שנפל לו חילזון וכן בעובדא דגמ' ביבמות דאשת אחיו מאמו מסתמא בכלל איסור הוא ולפ"ז אמר שפיר ביתרא הישמעאלי דשמואל וב"ד קיים היה והוי מלתא דעבידא לגלוי וסגי בע"א כמו בעדות אשה ובפרט בכאן בעובדא דיתרא הוא ודאי מלתא דעבידא לגלויי וק"ל. ועוד יש לומר דכאן לא סמכו על עדותו של יתרא רק שלא להכריז מיד כמ"ש בגמ' בעו לאכרוזי עלה עד שישאלו משמואל וב"ד ובאמת שאלו אח"כ ואל תשיבני ממעשה דבנות צלפחד דהגיע המאמר מהקב"ה למשה. ומשה אמר לישראל אחר שכבר קרבו בנות צלפחד למשפט כמפורש בתורה. וא"כ לפי מ"ש קשה הלא כיון שכבר קרב המשפט. א"כ הוי משה כמעיד על הדבר בקבלתו שקבל מפי הגבורה. ומשה ע"א הוא ובודאי לא עשה תורתו פלסתר דכתיב בה ע"פ שנים עדים יקום דבר אלא ודאי קבלה שאני אף בשעת מעשה נאמן על קבלתו ולא כמ"ש ולא מקרי מעיד על הדבר. והא דת"ח שהורה בשעת מעשה דאין שומעין לו. ע"כ כמ"ש התוס' דהיינו דוקא במלתא דשייך ביה. לק"מ דאכתי במקומי אני עומד. ושאני משה דכבר קבלו אותו כל ישראל עליהם לנאמן דכתיב ויאמינו בד' ובמשה עבדו ולא גרע מצבור שקבלו עליהם א' שיהיה נאמן כבי הרי שנאמן הוא כבי תרי דאין אחר הקבלה כלום. עיין בחו"מ סי' כ"ח סעיף כ"ג ואף שכתב שם בנפטר א' ע"ש היינו דמעשה שהיה כך היה בתשו' הרשב"א ששם מקור הדין שכך תקנו שאם יפטר א' שיהיה נאמן כבי תרי אבל ודאי דיש יכולת בידם לתקן אף בסתם שיהיה נאמן כבי תרי באם הוא מדעת כולם דאין אחר הקבלה כלום דהא בנפטר ג"כ מ"מ א' הוא אך דאין אחר הקבלה כלום 'וזה פשוט' וכן מבואר להדיא בתשו' ההיא והיא בתשובת הרשב"א סי' תשכ"ט ע"ש מה דהביא ראיה מההוא דפרק שבועות הדיינים ההוא דאמר לחברי' מהימנת עלי כבי תרי וכו' ע"ש וזה פשוט וברור ועיין עוד בחו"מ סי' ח' סעיף א' וסי' נ"ג סעיף י"ח וסי' ל"ז סעיף כ"ב וא"כ לפ"ז אף אם נחשב כמעיד על הדבר. מ"מ משה מהימן:
י"ג ובהכי ניחא מה דהוי קשה לי על מה שראיתי באיזה ספר שהקשה על מה דאמרו חז"ל דאמר משה דינו לבקר משפט המן יודיע וכו' הא אין סומכין על הנס לפסוק ע"ש כמו שלא סמכו על חרוב ואמת המים דר' אליעזר לפסוק הלכה כמותו. ותירץ דמשה ידע הדבר ברוה"ק. ועל זה סמך לפסוק הדין רק כדי לברר הדבר בפני העולם שלא יעלה בלב שום א' איזה חשד ח"ו שפסק שלא כדין אמר דינו לבוקר משפט שהמן יודיע שהאמת אתו ע"כ ראיתי כתוב וקשה ני ע"ז הא בגמ' ר"ה פ"ק דף כ"א ע"ב איתא שם וחד אמר בנביאים לא קם נביא כמשה אבל במלכים קם נביא כמשה ומנו שלמה ומה אני מקיים בקש קוהלת למצוא דברי חפץ בקש קוהלת לדון דינין שבלב שלא בעדים ושלא בהתראה ויצאתה ב"ק ואמרה לו כתוב יושר דברי אמת עפ"י שני עדים יקום דבר עכ"ל הגמ'. ולכאורה יש להבין התראה מאי עבידתיה דבשלמא הא דרצה לדון שלא בעדים היינו משום דהוא יודע ברוה"ק ולא שייך עדים אבל מ"מ כיון דלא אתרו ביה מה מועיל ידיעתו יותר מראיית העדים בלא התראה. ומיהו לק"מ דהרי לכ"ע לא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד עיי' בסנהדרין ח' ע"ב ודף מ"א ע"א ומכות ו' ע"ב וט' ע"ב. ואף לרבנן דר"י בר יהודא כן הוא עיין ברמב"ם פ' י"ב מהל' סנהדרין הלכה ב' ע"ש ובכ"מ שם. וא"כ חישב שלמה בדעתו כיון דהוא יודע דברים שבלב ויודע דמזיד היה התראה למה לי וזה ברור. ומשום זה אמר בגמ' דינין שבלב דמשום שלא בעדים היה לו לומר דינין שבסתר ולא שבלב וק"ל אבל משום שלא בהתראה אמר שפיר דינין שבלב. ומוכרח הוא מתוך הפסוק דדברי חפץ משמע רק חפץ ורצון הלב דהיינו שידע שהיה מזיד וחפץ ורוצה לעבור על דבריו ית'. והנה אחר כותבי זה הוה קשה לי קצת לפרש דברי חפץ דקרא אליבא דמ"ד שם ביקש קוהלת להיות כמשה ומחמת זה הוכרחתי לעיין בחידושי אגדות של מורי זקני הגאון החסיד מוהרש"א ז"ל והנה כחוב שם על דברי חפץ להך מ"ד דהוא קאי על שערי בינה כמפורש בגמ' ע"ש והיינו דברי חפץ דכתיב כי באלה חפצתי:
והנה הדברים ראוים אליו קיל וראיתי בסמוך לזה שם דפירש לדברי חפץ דקרא אליבא דמ"ד דביקש לדון דינין שבלב היינו דרצה לדון כחפצו ודעתו שלא בעדי' והתראה ושורש כל דבריו הנאמרים שם הוא דהוא ז"ל פירש דיני' שבלב היינו בלב של שלמה שידע בלבו ועפ"ז הקשה דמאי דינין שבלב שייך בשלא בהתראה דהיינו דהעידו העדים ולא התרו בו ועוד הקשה הא ב"ק לא אזהר אלא על שרצה לדון שלא בעדים דכתיב ע"פ שנים עדים וכו' אבל התראה לא נשמע מזה. ותירץ ג"כ שהתראה היינו להבחין בין שוגג למזיד והיינו דינין שבלב שידע בלבו שמזיד הי' ע"כ והנאני שכונתי במקצת לדעתו הגדולה ועל זה שהקשה הא הב"ק לא אזהר לי' אשלא בהתראה תירץ דסמך עצמו דהתראה תלוי בעדים עכ"ל זקני הגאון הנ"ל ז"ל. והנה תמי' לי במאי דלא הרגיש בקושיתי מה"ת לי' דידון שלא בהתראה לא תהא ידיעתו יותר גדולה מראיית העדים או סנהדרין בעצמם דאעפ"כ אינו נהרג כיון דלא התרו בו. ואפשר דכיוון לזה ג"כ במתק לשון קושיתו מאי דינין שבלב שייך בשלא בהתראה ועוד תמי' לי על מה שתירץ על קושיתו השני' דסמך הב"ק עצמו דהתראה תלוי בעדים דנראה דחוק טפי ה"ל לשנוי דכמו דגוף הדבר צריך להתברר ע"פ עדים ולא מהני מה שיודע הדיין בבירור א"כ ודאי ה"נ זה שמזיד הי' צריך להתברר ג"כ ע"פ עדים ולא מהני מה שיודע הדיין דמזיד הי' כיון דאין עדים ע"ז והתורה אמרה ע"פ שנים עדים יקום דבר וזה ברור ואפשר דים לכוין גם זה בדבריו הנעימים שכתב דהתראה תלוי בעדים דהיינו דדוקא עדים צריכין על זה דמזיד הי'. אך מה שפירש בדברי חפץ להך מ"ד ביקש לדון דינין שבלב נטתה דעתי מדעתו דאיך שייך לומר שרצה לדון כחפצו שלא כדת תורה ח"ו ואין לומר דפירושו כדעתו וכידיעתו שידע הכל בלי עדים והתראה דידיעה אינו ענין לחפץ הנאמר בקרא ע"כ נ"ל ברור בזה כמ"ש דדינין שבלב היינו שרצה לדון על מה שבלב חברו אם לעקל אם לעקלקלות. והיינו דברי חפץ שידע חפצו ורצונו של חברו אם מזיד הוא. ואין להקשות לפי פירושו איך נכלל בדברי חפץ דקרא שלא בעדים הלא לא נכלל בזה רק שלא בהתראה. ומנין להש"ס לומר דרצה לדון שלא בעדים. ונ"ל דהך ממילא שמעינן מינה דכיון דידע דברים שבלב מכ"ש מה שנעשה תחת השמש בכלי המעשה דהוי ידע וכיון דדעתו הי' דכיון דהוא יודע שמזיד הי' לא צריך להתברר ע"פ עדים א"כ ודאי דלפי דעתו דגם גוף הדבר כיון דידע בבירור עדים למה לי וכמ"ש סברא זו לעיל וברור ונכון הוא וגם הקרא לא נקט רק מה דהוי רבותא טפי דאף דברים שבלב ידע. והך דשלא בעדים אתי מני' במכ"ש כנ"ל ברור ונכון בפירוש הסוגיא הנ"ל. ונ"ל דמכאן הוציא הרמב"ם ז"ל שהבאתי לעיל פי"ב מ"ה סנהדרין הלכה ב' דגם רבנן דר"י בר יהוד' סבר דהתראה לא ניתנה רק להבחין בין שוגג למזיד דהיא לכאורה תמוה אף לתירוץ הכ"מ מ"מ ענין לו להרמב"ם ז"ל זה דאף לרבנן כן הוא. וכ"ל דמכאן יצא לו להרמב"ם ז"ל זה דאל"כ קשה להך מ"ד ביקש לדון דינין שבלב איך יתפרש הקרא הנ"ל אליבא דרבנן דר' יוסי ב"ר יהודא ודוק. והנה יצאתי חוץ לדרכי אגב אורחא לפרש הגמ' הנ"ל דעסיקנא בי':
י"ד ונחזור לענינינו דנתבאר מהגמ' דר"ה הנ"ל דאין לדון רק ע"פ עדים ולא ע"פ ידיעה דרוה"ק א"כ לפ"ז חזר קושי' הספר הנ"ל שהבאתי לעיל ריש אות י"ג למקומו על מאי דאמר משה דינו לבוקר משפט הא אין סומכין על מעשה נסים. ומה שתירץ בספר הנ"ל דהי' דן ע"פ רוה"ק נסתר מגמ' הנ"ל. ולפי מ"ש לק"מ דשאני משה דכבר קבלו כל ישראל עליהם משה ונבואתו לנאמן כשני עדים ואין אחר הקבלה כלום וכיוצא בדבר צ"ל במעשה דמקושש ובנוקב השם שהורה לאחר מעשה ודוק. ומיהו קשה דמ"מ איך יתפרש קרא מפורש בישעי' לא למראה עיניו ישפוט וכו' ושפט בצדק דלים דקאי על משיח צדקנו שיבוא בב"א ופי' רש"י שידון הכל ברוה"ק וקשה הא קרא כתיב ע"פ שנים עדים וכמו דאיתא בגמ' הנ"ל וא"ל שאני בימי המשיח ז"א דהא עיקר גדול בידינו שלא ישתנה מהתורה אפילו אות אחת ולכאורה קושיא רבה ועצומה היא והנ"ל בזה דלק"מ דמבואר בחו"מ סי' ט"ו סעיף ג' ד' באם הדיין מבין שהוא דין מרומה באם התובע הוא הרמאי יסלק עצמו מן הדין והרא"ש הי' כותב ונותן ביד הנתבע שאין לשום דיין להזדקק בדבר ואם הנתבע הוא רמאי אם רואה באומדנא דמוכח שהוא חייב יחייבנו ע"כ וא"כ לפ"ז האי דידע בבירור ברוה"ק שהאמת כדברי התובע או הנתבע והעדים שקרים או שאין כאן עדים לא גרע משאר דיין שמבין בשכלו עם מי האמת ומידי דהוה דין מרומה דלא יהא ספיקו של דיין כודאי של נביא אמת ובפרט דמבואר שם סעיף ה' דיש לדיין לדון ע"פ אומדנא דמוכח ע"ש אך משרבו בתי דיני' שאינם מהוגנים תקנו שלא ידונו רק ע"פ ראי' ברורה א"כ הנביאות והרוה"ק הוי כאומדנא דמוכח עכ"פ דהא דשלמה היינו בד"נ דשייך בי' התראה והאי קרא דישעי' בד"מ כתיב כדכתיב ושפט בצדק דלים והיינו הנגזלים כדרך הכתוב שקורא לנגזל דל. ובד"מ לא אברי סהדי אלא לשקרא כדי לברר האמת כנ"ל. ומיהו לפ"ז בלא"ה ל"ק אהא דאמר משה דינו לבקר משפט דהיינו בד"מ כמפורש שם וא"כ בין אם נימא דהי' דן ברוה"ק או על פי המן לק"מ דהוי כאומדנא דמוכח עכ"פ:
ט"ו ונחזור לעניננו דלפי מ"ש אף בא"צ לאותו הוראה הוי דינא הכי דבשעת מעשה אין שומעין לו ולכאורה כדמות ראי' לזה מיבמות דף קכ"ב ע"א שם במשנה ושמח ר"ג ואמר מצאתי חבר לר' יהודא בן בבא ע"ש דנראה דודאי שיהודא בן בבא לא מדעתי' דנפשי' אמרה רק בקבלה וא"כ אמאי לא האמינו לו אלא ודאי דאמר בשעת מעשה דאתרמוי אתרמי כמשמעות המשנה שם שאין משיאין וכו' משמע דלא רצו להשיאה רק ר"י בן בבא לכך לא סמכו על דבריו שהוא עד אחד. הלכך בא ר' עקיבא ואמר שקבל כך מנחמי' א"כ יש לו חבר והוי שני עדים אבל לדברי התוס' קשה למה לא סמכו א"ע על דברי ר' יהודא בן בבא. ויש לדחות ואין להאריך כי מה אני לחלוק ח"ו על ר"ת ונ"י ז"ל ובפרט דהרמ"א ז"ל פסק ג"כ כוותי' בד"מ על יו"ד ס"ס רמ"ה וסתם כן בהגהת ש"ע יו"ד ס"ס רמ"ב. וגם דברי נסתרין מגמ' דסנהדרין דף ל"ו ע"ב דמסיק כגון רב כהנא ור' אסי דלגמרא דרב הוי צריכי ולסברי' לא הוי צריכי שונה לו בשעת הדין וסומך עליו ונמנין לשנים והוא בש"ע חו"מ סי' י"ט סעיף ה' ע"ש ואף דיש ליישב מ"מ העיקר כהראשונים ז"ל ובין כך ובין כך אין ראי' מהגמ' לדברי העיטור והתוס' בבכורות כראה דבריהם דלא סבירא להו סברת העיטור כמ"ש לעיל אות יו"ד ע"ש:
ולכאורה יש ראי' לסברת העיטור מתוס' דפרק כל הנשבעין דף מ"ה ע"ב ד"ה כי מטי זמן חיובי' שם לחד תירוצא מיהו אחר העיון קצת אין ראי' משם ואדרבה ראי' להיפך מזה שנצרכו להעמיד סנגורין לדבריה' וכתבו דשוב אינו נותן אל לבו לזכור ע"ש משמע דאם זוכר לא אמרינן הך סברא שמשקר משום זה ואף גם בסברא זו דלא יתן אל לבו לזכור לא נחו דעתם ועל כן מתרצים תירוץ אחר:
טז ועוד נראה להביא ראי' ברורה דהתוס' חולקין אסבר' העיטור דהנה בקדושין דף מ"ג ע"ב ד"ה והשתא דתקן והקשו וזה לשונם וא"ת מ"מ למה לא יהיו העדים נאמנים לאחר שנשבעו לומר פרענו שהרי שוב אינם נוגעין בעדו' עכ"ל ועיין מה שתרצו ונפרש דבריהם דלמה הקשו דיהיו נאמנים אחר שנשבעו טפי ה"ל להקשות אף קודם שנשבעו יהיו נאמנים דלאו נוגעים בעדות הם כלל כיון דבין כך ובין כך יצטרכו לישבע. ומיהו לק"מ דקודם שנשבעו כיון דעלי' רמי' שבועה בנידון ההוא לפטור עצמם ה"ל כבעלי דבר ממש לכך הקשו דאחר שנשבעו וכבר פטרו עצמם ונסתלקו ושוב לא הוו בע"ד יהיו נאמנים ועיין בפ"י בסוגיא הנ"ל דכתב סברא זו דהוי בע"ד ולדעתי מוכרח הוא מדברי תוס' הנ"ל וא"כ לדברי העיטור לא התוס' ולא וידי דכיון דכבר נשבעו עבדי להחזיק דיבורן ושבועתן לכך אין נאמנים בעדותן וכ"ש הוא מדברי העיטור דשבועת שקר חמור מאד בעיני אינשי וזלזול גדול מאד הוא להם שיאמרו הבריות שנשבעו לשקר אם לא יעידו עתה ולמה להתוס' להמציא דבר חדש דגזה"כ הוא דכתיב ע"פ שנים עדים יקום דבר משמע הנאמנים בדיבור בלבד ע"ש אלא ודאי דלא מסתבר להו כלל סברת העיטור ואף למ"ש דבעי העיטור ג"כ איפסק הדין דוקא ע"מ הא ודאי דלא מצי המשלח להשביע את העדים רק חייב לשלם ואז יש לו תביעת ממון עליהם דאם הי' הוא פטור לשלם א"כ לאו בע"ד דידהו הוי וא"כ הוי איפסק הדין ואין לומר דלא יפסקו הב"ד דחייב המשלח לשלם ויקח המשלח הרשאה מן המלוה ויחייבו בשבועה בתורת ממ"נ כמ"ש בחו"מ סי' מ"ט סעיף ז' בהג"ה ובהמחבר לענין שני יב"ש ע"ש וא"כ אח"ז יועיל עדותו דהא לא הוי איפסק הדין ז"א דאטו בשופטני עסקינן דלמה להמלוה ליתן הרשאה להלוה המשלח כדי שיועיל עדותן אח"כ להפסידו וזה ברור ונכון בס"ד. ועיין מ"ש בדברי תוס' הללו באות מ"ט ותמצא נחת ועיין עוד בדברינו בדברי תוס' הנ"ל באות ג"ן ע"ש:
טוב ולכאורה הי' נ"ל להביא סמך קצת לדברי העיטור מיבמות דף קט"ו ע"ב דאיתא שם אמר ר' יהודא אמר שמואל שילהי קציר חטין הי' והלכו עשרה בני אדם לקצור חטין ונשכו נחש לאחד מהן ומת ובאתה אשתו והודיעה לב"ד ושלחו ומצאו כדברי' באותה שעה אמרו האשה שאמרה מת בעלי תינשא מת בעלי תתיבם עכ"ל הגמרא ויש לתמוה בהך ושלחו ומצאו כדברי' אין לו מובן דשיטפא דלישנא משמע משום דראו דאמת אמרה האשה הזאת לכך האמינו לכל הנשים והוא דבר שאין הדעת סובלו דחכמים אמתים קדושים יעמדו בנין חזק קיים לעד על יסוד נופל דמשום דאירע שהאמת עם האשה הזאת יאמינו לכל הנשים אלא ודאי צ"ל דעיקר סמיכתם היה על רוחב שכלם שראו להאמין להאשה משום טעמים המפורשים בש"ס בכמה מקומות או משום חומר שהחמרת עלי' בסופה ודאי דייקא ומנסבא או משום דמלתא דעבידא לגלויי הוא רק דאז שאירע המעשה נמנו לדבר זה. רק דהא דאמר ושלחו ומצאו כדברי' למה שלחו כיון דלא סמכו ע"ז להתיר לכל הנשים. אלא ודאי צ"ל דקמ"ל דאשה זו שבאתה לפניהם לא התירו אותה רק ע"י שמצאו כדברי'. ויש לעיין למה כיון דנתחדש אז דנאמנת אשה לומר מת בעלי גם אשה זו בכלל כל הנשים ומאי גריעותא דידה משאר נשים וא"ל משום דנשכו נחש יש לחוש שאמרה בדדמי מת והא קמ"ל ז"א דעיין בב"י על טור א"ע סי' י"ז ס"ק נ"א ובחלקת מחוקק שם בש"ע אה"ע ס"ק ק"ה דאשה נאמנת בכה"ג לכך נ"ל פשוט דה"ט דהא בשעה שהעידה על עצמה עדיין לא היתה התקנה שנאמנת אשה לומר מת בעלי וא"כ עדין לא היתה התקנה דחומרא בסופה. כמו שמבואר ביבמות פ"ח ע"א דמחמירין בסופה כדי שיהיו מקילין בתחלתה כמו שאבאר באות י"ט וא"כ קודם דנתקן התקנה דמקילין בתחלתה ודאי דלא היה החומרא דבסופה א"כ ודאי דעל אמירה זו אינה נאמנת דלא שייך גבה מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה דייקא ומנסבא דהא לא היה אז חומרא בסופה ואף לטעם דעבידא בגלוי מ"מ בעי גם דייקא ומנסבא עיין ביבמות דף צ"ג ע"ב תוס' ד"ה ע"א ביבמה ע"ש. וא"כ אף אחר דנתקנה התקנה דנאמנת אשה לומר מת בעלי היא משום החומרא שבסופה תגיד האמת דאז ודאי תקנו החומרא דבסופה ג"כ מ"ט הך אשה דבשעה שהעידה לא היה החומר בסופה א"כ חיישינן ודאי דלמא שקר אמרה. ואף שתעיד עכשיו מ"מ כיון דעל מה שהעיד' בראשונ' אין להאמינה א"כ גם עכשיו אין להאמינה דעבדה להחזיק דברי' הראשונים כסברת העיטור ואם כן אצטריך שפיר להך דושלחו כו' וטובא קמ"ל ונפקא מינה גם לדידן:
ח"י ואין להקשות דאף דתקנה זו דאשה נאמנת נתחדש אז מ"מ הא דע"א נאמן בעגונה תקנה קדומה היה וא"כ כבר היה חומרא דבסופה גבי נשאת בע"א וא"כ ידעה הך אשה מחומרא דבסופה דכי אסקה אדעתא באם יתירוה ע"פ דיבורה תהיה עדיפא מנשאת ע"פ ע"א. לק"מ דיכול להיות דעדיין לא היתה תקנה זו דע"א. וראיה לדבר דהא משנה זו נשנת בימי ב"ש וב"ה דאשה נאמנת דב"ה אומרים לא שמענום אלא בבאה מן הקציר. וב"ש אומרים לא דברו אלא בהוה חזרו ב"ה להורות כב"ש וכמו דדורות אחריהם לא ידעו מהתקנה דע"א כמו שמפורש במשנה דף קכ"ב בימי רע"ק ור' אליעזר ור' יהושיע ור"ג עד שהעידו משמו של ר"ג הזקן שמשיאין אשה ע"פ ע"א ור"ג הזקן הוא היה נכדו של הלל ובודאי דלא נעלם מהם משנה זו דנשנית בימי ב"ש וב"ה אלא ודאי דיכול להיות דאשה נאמנת על עצמה ואין ע"א נאמן וכן בדף קי"ח ע"א במשנה דפלוגתא דר"ט ור"ע מבואר שלא היה להם שום ספק דאשה לגבי עצמה נאמנת. אלא ודאי דתקנה זו קדומה דהיא ודאי ע"א. וא"כ לק"מ דאז עדיין לא נתחדש הדין דע"א נאמן ולא היה החומרא בסופה בשום מקום וא"כ לכאורה יש סמך מכאן לדברי העיטור ז"ל:
י"ט ומיהו אחר העיון. זה אינו חדא דאף אם נימא הע"א שמעיד החומרא דבסופה מצד התקנה כמו דמשמע מגמ' דף פ"ח ע"א דמקילין בתחלתו משום שמחמירין בסופה כדי שיהיו מקילין בתחילת' כדאמר מתוך חומר וכו' וקשה לא ליחמיר ולא ליקיל ומשני משום עגונה הקילו בה רבנן ולא מצד הדין הוי החומרא דבסופה היינו משום דאיכא למימר דהיא בעצמה אנוסה היא ולא ידעה שבעלה חי דטעות כזה הוי אנוס עיין בתשו' הרשב"א ז"ל סי' יוד רק מחמת דראוי היתה לדייק קנסוה ועשאוה כמזידה עיין בתשו' הרשב"א אלף פ"ט ובש"ע אה"ע ס"ס י"ז בהג"ה כנ"ל ודוק. אבל בהעידה על עצמה שראתה שמת בעלה ובא בעלה א"כ מזידה הוא. ודאי דמעיקר הדין תצא מזה ומזה דאסורה לבעל ולבועל מדאורייתא. והן אמת דיש לדחות ולומר דכיון דמ"מ אכתי לא נשאת שום אשה ע"פ עצמה וע"פ ע"א לא ידע עדיין מה חומרא דסופה דוכי נשי גמירי לדמות דין לדין לדמות זו לזנתה תחת בעלה. ועוד דעכ"פ שאר החומרות לא הוי ע"פ דין ותו מעיקרא דדינא פרכא דהא אם אמרינן לסברא זו דעבדי' לאחזוקי דיבורי' הכי גרע מנוגע משום זה רק דאמרינן דנוגעים הן בעדותו משום דנוח להם לאחזוקי דיבורא שלא יהא נראים כשקרים אבל טפי מנוגעים ודאי דלא הוי וזה ברור. ועיין בתשו' מהרש"ל סי' י"א שכתב להדיא דמשום זה אמרינן דנוגעים הן והבאתי דבריו לקמן אות מ"ח. ופשוט הוא כדעה זו דאמרינן הסברא הנ"ל. וא"כ לפ"ז באשה שמעידה על עצמה שמת בעלה אין לך נוגע גדול מזה כמ"ש הגאון מפראג ג"כ בראש דבריו בסימן ז"ך הנ"ל ופשוט הוא אלא ודאי דמהימנינן לאשה על עצמה אף דנוגע' היא שבודאי לא תקלקל עצמה למה שהחמירו עליה בסופה וזה ברור. וא"כ לפ"ז אף לסברת העיטור היתה נאמנת האשה זו שבאה מן הקציר להעיד על עצמה אחר התקנה שתקנו חומרא דבסופה ותקנו שאשה נאמנת על עצמה ואף שהעידה כבר על עצמה קודם דמאי נימא דעבדה לאחזוקי דיבורה והלא לא הוי אלא נוגעת בעדות משום זה והא לא חיישי בה לנגיעה אלא ודאי דמהא ליכא למשמע מינה וע"כ דהא דאמר ושלחו ומצאו כדבריה היינו לאשמעינן דהיכא דאיכא לברורי בקל מבררינן:
היוצא מדברינו דגם מכאן אין סמך לדברי העיטור ולא ידעתי לו מקור מהש"ס ולכאורה נראה להביא עוד ראיה לדברי העיטור מפ' שבועת הדיינים דף ל"א מנין לדיין שלא ישמע דברי בע"ד קודם שיבא בע"ד חברו ת"ל מדבר שקר תרחק רב כהנא מתני מלא תשא שמע שוא ופירש"י שמטעים דבריו שלא בפני בע"ד אינו בוש מדברי שקר עכ"ל וכ"כ הב"י בטור חו"מ סי' י"ז והסמ"ע שם בש"ע סי' הנ"ל ס"ק יוד א"כ משמע דבפניו לא יעיז לומר שקר אבל שלא בפניו אינו בוש ואומר שקר. ואח"כ אף בפניו יחזיק בשקרו כיון שכבר אמר כן שלא בפניו ודוק כי כן צ"ל דאל"כ מה אכפת לן במה שמשקר שלא בפניו כיון שמ"מ אח"כ בפניו יבוש מלומר שקר. מיהו אעפ"כ אין ראיה כלל לכאן דודאי התם אלים העזתו כיון שכבר הטעים שקרו לדיין וק"ל להבין וזה ברור. ובפרט שבספר המצות של הרמב"ם בל"ת רפ"א ובספר החינוך לרא"ה מצוה ע"ד לא משמע כפירש"י דהטעם הוא משום שלא ישקר בפניו כמו שלא בפניו רק דהטעם הוא כששומע דברי א' נכנס שקרו באזניו של הדיין ועיין בסנהדרין דף ז' ע"ב ברש"י ד"ה שמוע בין אחיכם אך דהרמב"ם והרא"ש כתבו על פסוק דלא תשא ג"כ כך ודוק. גם ממ"ש הש"ך שם בסי' י"ז ס"ק ט"ו באם כבר נשאל מדיין וכתב לו פסק ודעתו עליו אין ראיה לכאן דהתם נשתנה אומד דעתו כיון שכבר היפך בזכותו וכמ"ש רש"י שם בסנהדרין דף ז' ע"ב וכ"ש היכא שכבר היפך בזכותו וכתב וחתם ודוק:
כ' והנה קשה בעיני מאוד להמציא דבר חדש לפסול עדות העדים בסברא בדוי' מהלב וללמוד זכות על הראשונים באתי שלא יאמרו עלי אוהב לטעון ושונא לפרוק. ובירא דשתית מיני' מי' וכו' ואמינא בדברי העיטור טעמא רבה ומתיישב בלשונו דהא לכאורה מוכרח הדבר לשיטת העיטור לפסול עדות העדים שהעידו אחר שנתרחק כיון שכבר העידו בשעת קורבתן בתורת עדות. והעלימו מהב"ד שקרובים הם. ואף בלא הטעם דעביד להחזיק דבריו הראשונים רק טעם אחר לגמרי ומוכרח הוא ואף בלא אפסק הדין דהא אם העידו העדים בתורת עדות והוזמו. ונמצאו שהם קרובים או פסולים אינם בני הזמה ופטורין מדין הזמה כמפורש במס' מכות ובטור ח"מ סי' ל"ח ע"ש ואעפ"כ פסולין הן לכל עדות שבעולם ע"י הזמה זו אף שנמצאו קרובים כיון שהעלימו קורבתן והעידו בתורת עדות בשקר בפני הב"ד כמו שמפורש ברמב"ם פ' כ' מה' עדות הלכה א' ע"ש. וא"כ העיטור לשיטתו שהביא הש"ך בסי' ל"ג ס"ק ט"ז בשמו שכתב להדיא דבעינן בממון ג"כ עדות שאתה יכול להזימה ע"ש וא"כ לפ"ז שפיר דאם העידו כשהיו קרובים כנ"ל דשוב לא יועיל עדותו בדבר זה אף אחר שנתרחקו דהא הוי עדות שאי אתה יכול להזימו דהא לא מתקיים בהו דין הזמה דהא אם יוזמו על איזה מעדותן נחייב אותן אם על עדות שהעידו בראשונה הא אז קרובים היו ואין בהם דין הזמה ואי על עדות של עכשיו שמעידין אחר שנתרחקו. גם זה אינו דהא כבר כתבנו בשם הרמב"ם דגם קרובים נפסלו מיהא ע"י הזמה וא"כ הא קי"ל כאביי ביעל קג"ם ועד זומם למפרע הוא נפסל אחת מהם. וא"כ כי הוזמו איפסלו משעה שהעידו בראשונה. וא"כ אגלי מלתא דבשעה שהעידו בשני' אחר שנתרחקו כבר פסולין הן. וא"כ ג"כ אין בהם דין הזמה. וא"כ הוי עדות שא"א יכול להזימה ואף אם לא הוזמו אין עדותן עדות. וזה נכון בס"ד:
כ"א וא"ל כיון דלא נגלה פסולן בב"ד קודם שהעידו לא דיינינן להו כנמצאו פסולים ומתקיים בהו שפיר דין הזמה דנמצאו פסולין היינו שנודע שכבר פסלן איזה ב"ד. זה אינו דהא בב"ק דף ע"ג ע"א מקשה לאביי דאמר ע"ז למפרע נפסל מהא דתנן גנב ע"פ שנים וטבח ומכר ע"פ ונמצאו זוממין משלמין הכל מאי לאו שהעידו על הגניבה וחזרו והעידו על הטביחה והוזמו על הגניבה וחזרו והוזמו על הטביחה וא"א למפרע הוא נפסל וא"כ כי איתזמי על הגניבה אגלי עלתא למפרע דכי אסהדו על הטביחה פסולין הוו כי חזרו והוזמו על הטביחה אמאי משלמין עכ"ל הגמ' וא"כ מוכח שפיר דאף דקודם העדות לא נראה פסולן בב"ד מ"מ אין בהם דין הזמה כיון דעכשיו אגלי מלתא דפסולין הוי. וא"ל דהיינו דוקא כשנראה פסולן קודם הזמתן כמו בכאן בגמ' הנ"ל דקודם שהוזמו על הטביחה כבר נודע פסולן משעה שהוזמו על הגניבה. וממילא נודע שפסולין היו בשעה שהעידו על הטביחה. א"כ נתבטלו העדות שהעידו על הטביחה קודם שהוזמו על הטביחה. לכך אין בהם דין הזמה משא"כ היכא שלא נודע פסולן עד אחר הזמה אפשר דשייך בהו דין הזמה גם זה אינו דהא שם בגמ' משני על קושיא הנ"ל שהבאתי הב"ע כשהוזמו על הטביחה תחלה ומקשה סוף סוף כי הדר איתזם להו אגניבה אגלי מלתא למפרע דכי אסהדי אטביחה פסולין הוו ע"כ אלמא אע"ג דלא נגלה פסולן שהי' בהן בשעה שהעידו על הטביחה קודם הזמה דטביחה מ"מ כיון דאח"כ אגלי למפרע דפסולין היה בשעה שהעידו פטורין מדין הזמה. ואין להתעקש ולומר דהתם הוי הפסול מחמת הזמה אחריתי עכ"פ א"כ בלא הזמה הנ"ל שאתה רוצה לחייבן מחמתו ג"כ פסולין הן. אבל הכא חדא הזמה הוא. ומחמת אותה הזמה שאנו רוצים לחייבן נפסלו וכל הזמה כמי נפסלו העדים מחמת' למפרע. גם זה אינו דכל הזמה שאני דנפסלו העדים למפרע משעת עדות הנ"ל שאתה רוצה לחייבן עליו וקודם שהעידו כשרים גמורים היו וא"כ כי העידו העידו בכשרותן. אבל הכא הזמה פוסלתן למפרע אף קודם שהעידו העדות שאתה רוצה לחייבן עליה. לכך אין בהם דין הזמה דאין חילו' אם נצמח הפסול מחמתה או מחמת דבר אחר. רק העיקר תולה אם נפסלו העדים למפרע קודם עדותן או לא רק משעת עדותן. וזה ברור ופשוט ואף שהאמת יורה דרכו וא"צ לראי' מ"מ אביא כך ראיה ברורה דהא שם בב"ק משני הגמרא על קושיא הנ"ל סוף סוף וכו' הב"ע כגון שהעידו בב"א וע"ש ברש"י ותוס' ואם נימא דבהזמה תליא מלתא א"כ אפכא ה"ל לשנוי כגון שהוזמו בב"א. וא"כ רק חדא הזמה היא ולא נפסלו מחמת הזמה אחרת ולא הוי צריך לשנוי כלל כגון שהעידו בב"א וא"ש טפי חדא שאף לאביי דס"ל הכחשה לאו תחלת הזמה היא הוי א"ש. וגם לישנא דמתניתין הוי א"ש טפי דקתני גנב ע"פ שנים. ומזה נצמח המאי לאו של הגמ' שם. ובהזמת קתני בסתם ונמצאו זוממין משמע בב"א: