השיב משה אבן העזר· רבי משה טייטלבוים מאוהעל
שאלה ס · דרך השני
נתיב א
ומעתה נחזור על דברי הטור וב"י והאחרונים וכל הנוגע לענינים הללו. הנה בטור בסי' ד' וכן הרמב"ם בפ' י"ד מהלכות איסורי ביאה הלכה ך' כתבו בא"א שיצא עלי' הקול והכל מרככים עלי' כו' היא עצמה חוששין לה משום זונה ואם היתה פרוצה ביותר חוששין לה אף לבני' עכ"ל ע"ש והיא מגמ' דסוטה ד' ך"ז בענין ישא אדם דומה כו' נ"ל ברור דכיונו רק לחשש בעלמא ורוצה להתרחק מן הכיעור באופן דבת דומה טובה הימנה ואם היא פרוצה ביותר בת דומה ודומה שוים הם וזה נ"ל ברור בדבריהם דאל"כ הול"ל דאסורה לכהן משום זונה ובוודאי דחשש בעלמא קאמרי ונראה שגם הרב המגיד והב"י שם כוונו לזה ומה שכתבו דכהן חושש לה מדין תורה וישראל אם רוצה להתרחק מן הכיעור עכ"ל לא רצו לומר דלכהן אסורה מדין תורה דאם כן הכי הול"ל בהדיא דלכהן אסורה מד"ת רק דכוונתם דלישראל אף חשש ליכא מד"ת דאף אם זינתה וודאי לא נאסרה עליו רק דהחשש הוא משום כיעור דמכוער הדבר לכנוס זונה ואין רוח החכמים נוחה הימנו ואף אם בעל נפש הוא אין לחוש לעצמו מצד איסור רק מצד כיעור אבל כהן אם בעל נפש הוא חושש שמא זינתה ואסורה לו מדין תורה דזונה אסורה לו מד"ת אף כשלא נאסרה עליו משום חשש זה מ"מ אם רוצה לחוש חושש ואם כן החשש הוא מד"ת כנ"ל אבל אם נימא דכוונתם לאיסור גמור בכהן צ"ל וודאי לדעתם כמו שפרשו האחרונים דהכל מרננים אחרי' גרע טפי אבל הוא דוחק גדול והנ"ל כתבתי ובסי' ו' באשה שיצא עלי' שם מזנה כמ"ש בגמ' ככה י"ל בדברי הטור ואיירי שם מן הדין ונקט לשנא דגמ' אין חוששין ומ"ש שם הב"ח בסי' ד' כבר כתבתי דליתא ודברי מהרי"א שהביא ומבוארין גם כן בהג"הת רמ"א סי' ד' סעיף ט"ו נכונים דהא לענין חללים לא שייך רוב בעילות דאף מבעלה חללים המה אחר שכבר זנתה ואם כן לא עדיפא מזונה ואין לומר דלפ"ז מוכח דהגמ' שם בסוטה איירי בישראל דאי בכהן היאך אמר דישא בת דומה ומטעם דרוב בעילות כו' ואל ישא דומה הא מ"מ בת דומה חללה היא אם זינתה ומה מהני הטעם דרוב בעילות ואם כן לא עדיף מדומה ואם כן קשה על הני דמפרשים הסוגיא בכהן דלא קשה מידי דבכהן שרוצה לישא איירי אבל בעלה הראשון הי' ישראל וחללה אינה רק מפסולי כהונה וזה פשוט וברור ומ"ש הרמב"ם בסוף פ' י"ז מה' איסורי ביאה ואפילו הוציאה בעלה כו' נכון דהא לא קי"ל כרבי והא דמשמע מדברי הרמב"ם דאף בקדל"פ לא נאסרה לכהן מדכתב שאין נושאין אשה מאלו אלא בעדות ברורה כו' ואם כן משמע אבל בקלא לא אף שהוא קלא דלא פסיק היינו משום דאזיל לשיטתו דאין אוסרין על הבעל אלא בעדי טומאה כמ"ש בפ' ך"ד מה' אישות הלכה ט"ו וט"ז ע"ש רק דכאן וסוף פ' י"ז מה' איסורי ביאה איירי בהוציאה הבעל מרצונו וכ"כ הה"מ בסוף פ' י"ז מ"ה א"ב עי"ש ואף דסובר דמהנטען מוציאין בעדי כיעור וצ"ל משום דנטען שאני משום דבכניסתו אלומי אלמי' לקלא משא"כ כהן דאדרבא יאמרו וודאי קים לי' בקלא דליתא כנ"ל ומיהו קשה לשיטתו למה לא נאסרה לכהן בקדל"פ הא הוי קלא דקמי נשואין וכן קשה בהנטען למה לא תיאסר בקדל"פ לחוד הא אצלו הוי קלא דקמי נשואין וקושיא זו בנטען כבר הקשיתי לעיל עיי"ש בדרך הראשון בדיעה השישית. ונראה לישב דסברין בפירוש דברי רב אשי בקלא דבתר נשואין כמ"ש בדרך ראשון נתיב י"ט בעיקר השלישי וגם הם יכולים לסבור כך אף דסוברין דמהבעל לא מפקינן רק בעדי טומאה ומנטען דמכוער מאוד כניסתו תצא בקדל"פ בהדי עדי כיעור מ"מ מצי סברי כמ"ש שם דרך הראשון נתיב י"ט בעיקר ג' ואם כן קושיא זו דבנטען לק"מ וכן קושיא זו על הרמב"ם לענין איסור לכהן ג"כ לק"מ כנ"ל ברור:
נתיב ב
והנה בהגהת רמ"א שם בש"ע סי' ד' סעיף ט"ו כתב ומ"מ היא עצמה נאמנת כו' עי"ש משמע לכאורה דבלא נאמנות דידה מן הדין חוששין אין מזה ראי' כ"כ די"ל דהיא עצמה נאמנת לסלק החשש ואף אם נימא כוונת רמ"א דבפרוצה ביותר חוששין מן הדין מ"מ נ"ל עיקר בדעת הרמב"ם והטור כמ"ש ואף אם נודה בזה לרמ"א מ"מ י"ל דוקא בפרוצה ביותר חוששין מן הדין גם מ"ש הט"ז שם ס"ק ז' כבר כתבתי דליתא ומ"ש הב"ש שם ס"ק כ"א כבר כתבתי דנשמט ממנו התוס' שם ומ"ש הח"מ בסי' ו' ס"ק י"ד על הב"ח יפה כתב ומה שתירץ שם על הקושי' הנ"ל וכן כתב שם הב"ש ס"ק ל' כבר כתבתי שהוא דוחק ולי נראה כמ"ש בדעת הטור והרמב"ם כן הוא דעת הש"ע ומ"ש הב"ש בסי' ד' ס"ק כ"ה והרמב"ם מיירי הסוגיא דדומה בכהן לא ידעתי מנ"ל הא דהרמב"ם מסתם סתם ועיין במ"ש שם פ' י"ז מהלכות איסורי ביאה הלכה כ':
נתיב ג
ומ"ש בש"ע סי' ו' סעיף ט"ז ואפילו הוציאה בעלה כו' הם דברי הרמב"ם בסוף פ' י"ז מ"ה א"ב שהבאתי לעיל דכבר פרשתי את דבריו במה שיש בו די בעה"י לכן המחבר בש"ע אזיל גם כן לשיטתו שפוסק בסי' י"א סעיף א' דאין מוציאין מהבעל רק בעדי טומאה כהרמב"ם כמ"ש שם אם הוציאה בעלה והא דלא הגיה הרמ"א כאן כלום ושם בסי' י"א כתב וי"א דאם הי' בכאן כו' נ"ל דסמך עצמו אמאי דהגיה שם דהוא ק"ו ב"ב של ק"ו משם דמה מאם בעלה מוציאה מכ"ש שלא תנשא לכהן ואדרבא מצינו כמה פעמים בש"ס מעלה עשו ביוחסין ומכ"ש דלא גרע ובפרט גריעות כ"כ דמבעלה מוציאה ולכהן תנשא. ועוד נ"ל דמש"ה לא הגיה הרמ"א כאן כלום משום דשם בסי' י"א כתב דוקא בשניהם מוציאין דהיינו בקדל"פ וגם בעדי כיעור וכאן מיירי בעדי כיעור לבד ואף אם נימא דמ"ש בש"ע כאן בסי' ו' ואפילו הוציאה בעלה קאי על אשה זו דאיירי לעיל מיני' דיצא עלי' שם מזנה מ"מ י"ל בדעת הש"ע ורמ"א גם כן כמ"ש בש"ס דקול מזנה לאו כלום כנ"ל ועוד דאין מוכרח דאיירי הש"ע בקדל"פ ועוד דאין מוכרח דקאי על אשה זו דסמוך לי' רק י"ל דהכי פירושו דיצא על אשה שם מזכה אין חוששין וגם אם הוציאה בעלה לאיזה אשה משום שעברה כו' כן י"ל גם כן אבל העיקר י"ל דהטור והש"ע סברי בזה כמ"ש בש"ס דגיטין הנ"ל ועיין בבאר הגולה שם בסי' ו' סעיף ט"ז שכתב על הדין הנ"ל אפילו הוציאה בעלה כו' שלא ידע מאין יצא לו הדין זה והוא מהרמב"ם סוף פ' י"ז מ"ה איסורי ביאה ומ"ש עוד בבאר הגולה ושמא י"ל דדין זה דנשואה לא קאי איצא קול מזנה עכ"ל כוונתו לתירץ הב"ח סעיף ד' ולישב מ"ש הח"מ בסי' ו' ס"ק י"ד על תירץ הנ"ל מהש"ע כאן וק"ל אבל בלא"ה תירץ הב"ח איכו עולה יפה שם כמ"ש כבר בס"ד והב"ח בסי' ו' הוסיף מיא והוסיף קמחא ולא הועיל כלום להמעיין:
נתיב ד
ועיין בסי' י"א בטור וב"י ובוודאי דהנכון כדברי הב"י בדעת הרי"ף והרמב"ם והאמת יורה דרכו דכן מבואר להדיא בדבריהם וזה פשוט דכוונת דברי הרא"ש כמ"ש וכ"כ הרי"ף והרמב"ם כמ"ש הב"י והנה הב"ח רוח אחרת אתו ובמחילת כבודו כל דבריו בנוים על קו תהו ואבני בהו הנה מ"ש שעל כל אחד מאלו מוציאין מהבעל ולא ישאנה הנחשד ואם נשאה פירש דבדיעבד יש לחלק משמע מדבריו דגם לכחחלה אין איסור לנחשד רק בקדל"פ או בעדי כיעור שהם כע"ט לדעת הראשונים שהביא הטור והיינו בעדים דקאמר רב לדעת זה שהו' דעת ר"ת בחזרה דבריו תמוהים דוודאי לכתחלה לא ישאנה נחשד אף בקד"פ כדמוכח בברייתא באפסיק אחר דחשיב לי' כמו קד"פ. ואמת דהב"י גם כן כתב בשם הנ"י דבקלא דפסיק אף לכתחלה מותרת להנחשד מ"מ קשה דהנה הב"י בסוף סי' הנ"ל כתב בשם רבינו ירוחם ולעולם לכתחלה לא יכנוס הנחשד עי"ש משמע אף בקד"פ וכן עיקר אבל על הנ"י קשה ויש לדחוק ולומר דמ"מ בקד"פ גרע טפי מאפיק אחר אבל הוא דוחק דמנין לחלק בזה והעיקר כרבינו ירוחם וע"ז תימה גדולה על הב"ח שם שכתב שעל כל אחד מוציאין מהבעל כו' ואם נשאה כו' פירש דבדיעבד יש לחלק כו' עי"ש משמע להדיא מדבריו דמהבעל מוציאין אף ביש לה בנים ומהנטען ל"ת אם יש לה בנים מהבעל וזו תימה גדולה שלא נמצא כן בשום דיעה מהדיעות שיסבור בשום אופן דמהבעל מוציאין ומהנטען אין מוציאין ואם הוי מפרש הטור בנים מהנטען הוה אתי שפיר די"ל דמהבעל הוציאוה לפי שלא היו לה בנים ממנו אבל מהנטען אין מוציאין דממנו יש לה בנים אבל הטור מפרש יש לה בנים מהבעל ואיך יתכן זה דמבעל הוציאוה ולא חיישי ללעז הבנים מהבעל ומהנטען אין מוציאין דחיישינן ללעז הבנים מהבעל ובסוף דבריו כתב הב"ח עצמו וכ"ש מהבעל עיי"ש ואם כן סיים במה דלא פתח ובאמת לא על הב"ח תלונתי רק על הטור בעצמו שמשמע כו להדיא מדבריו שכתב וז"ל הוציאוה ב"ד מבעלה וע"ז כתב ואם עבר ונשאה אם יש לה בנים מהבעל לא תצא משמע להדיא דמהבעל מוציאין הב"ד אף בכה"ג ובאמת הוא תימה גדולה הפלא ופלא על הטור ועוד קשה שסותר דברי עצמו שאחר זה כתב הטור ומיהו ע"י עדים שראו הכיעור אסורה בין לבעל בין לנחשד אם כן משמע דגם מהבעל לא מפקינן ביש לה בנים וכן בדעת הרי"ף כתב מוציאין בין מבעל בין מנחשד אם אין לה בנים משמע קצת דגם מהבעל לא מפקינן בכה"ג אם יש לה בנים והן אמת דיש לדחות דקאי רק אנחשד וכן מהא דלעיל דכתב ומיהו ע"י עדים כו' גם כן אין ראי' כ"כ די"ל דהכי קאמר דע"י עדים בין מבעל ובין מבועל מפקינן אף ביש לה בנים ואלו באין עדים לא מפקינן רק מבעל ולא מבועל כך יש ליישב הסתירה אבל היא גופא תימה ותמי' לי על הנושאי כלי הטור איך לא הרגישו בזה וביותר תימה על הב"ח שהוא מפרש באר היטב דברי הטור באופן שמראה באצבע התימה גדולה והנה צ"ל שסובר הטור כסברתי דהחילוק שיש לה בנים הוא דווקא בנטען ולא בבעל אך להטור דמפרש בנים מהבעל קצת מנגד להסברא וכבר הוציאוה מהבעל מה יתן ומה יוסיף אם יוציאוה מהנטען מ"מ הלעז במקומו כיון שהוציאוה ב"ד מבעלה באופן שדברי הטור צריכים אצלי תלמוד:
נתיב ה
ומ"ש הב"י בשם מ"כ מרמב"ם מבואר דסובר תצא דרבי פירושו לצי"ש וגם מבואר דלא נאסרה על הנטען רק משום דכבר הוציאה בעלה על ידי זה וגם מבואר דעתו דאין אסורה על הנטען אף לכתחלה רק בקדל"פ וגם כיעור הא בקלא לחוד לא וגם מבואר מדבריו דבעי דווקא קול דאיתחזיק בב"ד ומ"ש והא קמי נשואין בע"כ ונראין הדברים ק"ו באיסור כרת התרתם כו'. והכי פירושו והא דאמרינן בגמ' דקלא דלא איתחזיק בב"ד לאו קלא הוא ע"כ דקמי נשואין הוא דהא איירי שם לענין שיצא על אשה פנוי' שנתקדשה דהא קלא דבתר נשואין בלא"ה אמר רב אשי דלא חיישינן ע"ש בגיטין דף פ"ט ע"ב וא"כ ה"נ בנטען אף דאצלו קמי נשואין הוא מ"מ לאו כלום הוא כיון דלא איתחזק בב"ד ונראין ק"ו הדברים באיסור כרת התרתם דהיינו שם בקידושין ספק א"א היא מ"מ מותרת ואיסור לאו דהיינו מה שנאסרה זונה על בועלה לכ"ש וע"ז כתב דלא נימא דלא הוי לאו כלל אף אם וודאי זנתה כיון דהבעל לא ידע ולא נאסרה עליו ע"ז כתב דאם זנתה הוי איסור לאו שהרי אלמלא לא היה האונס היתה בת שבע אסורה לדוד ר"ל אף דאורי' לא ידע וע"ז מסיק אבל הכא דלגברא אסורה אלו היה יודע הבעל אסורה גם כן לבועל מן התורה עכ"ל והיינו ממש כמ"ש לעיל בדרך הראשון בנתיב י"ט בעיקר השני בהוכחה זו עצמה מדברי התוס' בכתובות דף ט' וכ"כ הב"י בסי' הנ"ל ראיה זו בשם הרא"ש בתשובה הנה פרשתי דבריו לפי שסתומין המה מאד כמבואר להמעיין אך מ"ש הריב"ם הנ"ל דבעינן קלא דאיתחזק בב"ד עיין בב"ש בס"ק י"ב דכתב דמהרמב"ם משמע אפילו אין מוחזק בב"ד עכ"ל וזה מחוור יותר מדלא אידכר כאן בש"ס דיבמות להא דמוחזק בב"ד כלל וכן משמע בטור בש"ע וכן עיקר והנה מה שתירץ הב"ח לקושית הנ"י דהברייתא לא תני אלא דתידוק מינה אבל כשאין שם עדי טומאה לא תצא עכ"ל לא מחוור כלל דהך דיוקא למה הא מפורש בברייתא אבל אם יש לה בנים לא תצא ואפשר דכוונתו דאשמעינן דעדי כיעור לא מהני דמדלעיל לא מוכח דאיירי בע"כ או דאשמעינן דקדל"פ מהני ואם כך כוונתי וודאי די"ל כן אבל הוא דוחק קצת לפרש כן בהברייתא:
נתיב ו
ומ"ש הב"ח דלשיטת ר"ת בחזרה מוציאין בע"כ אף כשיש לה בנים וודאי דכן הוא לר"ת ולרבינו מאיר וכן מפורש בדברי ר"מ ובע"כ צ"ל כן דאל"כ קשה מאי פריך הגמ' על רב מהך ברייתא דתני בד"א דלמא ביש עדי כיעור איירי אלא ע"כ צ"ל דהא מלתא דפשיטא דביש ע"כ אפילו ביש כה בנים תצא וכן מפורש בדברי הר"מ ז"ל דעל פשיטות הזה תיסוב קושית הגמ' הנ"ל אך מ"ש דלשיטת ר"ת האי בד"א קאי אברייתא דרוכל לא נהירא כלל דאם הך ברייתא מתני אחר דברי רבי א"כ בע"כ רבי היא ודקארי מה קארי לה ובוודאי הגמ' ידע להברייתא מקומה אי' דהברייתא בפ"ע היא ובנטען איירי דהא האלפסי גרס בה בנים מן הנטען וכן מ"ש עוד הב"ח דאי אין ממשות בקול ויש ע"כ אסורה לבעל ולנחשד באין לה בנים אבל ביש לה בנים לא תצא עי"ש דבריו תמוהים מאוד דוודאי לדעת ר"ת בחזרה ור"מ ז"ל ע"כ כע"ט הן ולא שאני כלל בין יש בקול ממשות וזה ברור ופשוט בדברי הר"מ ז"ל דאל"כ אכתי קשה מאי פריך הש"ס על רב מברייתא דבד"א דלמא ביש ע"כ מיירי וכשאין בקול ממשות דהא וודאי דרב לא מחמיר טפי מהמסקנא דגמ' רק מקול ודוק ולפ"ז פירושא על הטור לא מחוור והדין עם מהרש"ל ז"ל ואף דהב"ח בעצמו כתב דמפורש בפירש מהר"מ דבע"כ אף בלא קול מוציאין אף ביש לה בנים דהא כתב כב' ע"ט דמי מיהו כל זה אינו אלא לשקלא וטרי' כו' עי"ש אע"ג דדבריו נחמדים למראה בזה מ"מ מנ"ל להמציא דבר חדש לומר שלפי המסקנא חוזר הר"מ מסברתו הראשונה דע"כ כע"ט הן ועוד לא הוי ליה להר"מ לסתום אלא לפרש דברי' דלהמסקנא לאו כע"ט דמי ועוד קשה דאיזה הכרח היה אף קודם המסקנא וע"כ כע"ט ממש הן ואף ביש בנים תצא הן לרבי והן לרב דדילמא גם רבי סובר דביש לה בנים לא תצא רק בע"ט וכפשטא דברייתא דבד"א רק דבאין לה בנים סובר דאף בראיית הבעל תצא ובאמת לרבי אין חילוק בין ראיית הבעל ורב פליג וסובר דראיית הבעל לא מועיל כלל להוציא אף באין לה בנים רק ע"כ בעינן אבל ביש לה בנים לכ"ע בעינן ע"ט ממש וא"כ לפ"ז הדרא הקושיא מאי פריך על רב מברייתא דבד"א דלמא ביש ע"כ מיירי א"ו צ"ל דפשיטא להש"ס מסברא דפשיטות גמור דע"כ כע"ט ממש הן ואף ביש לה בנים תצא אף לרב א"כ לפי המסקנא היכן אזלא פשיטות הנ"ל וכי בשביל דמחמיר טפי מרב דהיינו דבקדל"פ מוציאין אף בלא ע"כ ניקול אף בע"כ וזו תימא גדולה על הב"ח וזה ברור להמעיין ומה שהביא הב"ח ראיה מדברי הרא"ש ז"ל אף נדנוד ראיה אין משם להמעיין בדברים דכוונתו לומר דמהשאלתות משמע דתרתי בעינן ולר"ת באחד מהן סגי ובוודאי דלכל חד כדינו כדמפרש בדברי רבינו מאיר ז"ל ולמה לו להרא"ש לשנות עוד הפעם כל הפירושים בקושיתו מה שלא נצרך לו להקושיא כלל וקיצור פסקי הרא"ש לא איירי מבנים כלל עי"ש היוצא מכל זה דדברי הרש"ל ברורים דלר"ת ז"ל ע"כ כע"ט הן ואף בקדל"פ וביש בנים תצא ומה שהקשה הב"ח מקלא דבתר נשואין ומה שתירץ במחילת כבוד תורתו שגה הרבה בזה דוודאי הא דקלא דבתר נשואין איירי אף בקדל"פ כמו שהוכחתי בכמה מקומות בש"ס ואם היינו יכולים לפרש כן בוודאי דלא הוי מקשה התוס' מידי מהא דקלא דבתר נשואין ועוד הא הרא"ש ז"ל כתב דקשה לר"ת מקלא דבתר נשואין וע"ז תירץ הר"מ ז"ל דמשמע דלדברי הר"מ ז"ל מיושב קושיא זו ולפי מ"ש הב"ח אין ענין כלל לדברי הר"מ ז"ל דבדברי הר"ע ז"ל לא מתורצת הקושיא הנ"ל רק אם נימא דאיירי בקד"פ א"כ גם בלא דברי הר"מ ז"ל לא קשה ואיך תולה זה בדברי הר"מ ז"ל א"ו כמ"ש דהא דאמרינן דקלא דבתר נשואין לא חיישינן אף בקדל"פ איירי א"כ בדברי הר"מ ז"ל מיושב שפיר דעכ"פ בעינן ראית הבעל הכיעור בהדי קדל"פ ושם איירי בקול הומי' בעלמא וכ"כ הט"ז דהכא שאני שיש ג"כ ראיית הבעל ומ"ש הרא"ש ז"ל דבקלא דבתר נשואין איירי בלא עדים היינו לשקלא וטריא דרב דבע"כ דווקא מפקינן וממילא למאי דמסיק דבקדל"פ מוציאין בראיית הבעל צ"ל דאיירי שם בלא ראיית הבעל וזה ברור דלא כהב"ח ז"ל ע"ש ועיין במרדכי דמבוארים הדברים יותר דהקושיא והתירץ הנ"ל קאי לדברי רב לכך כתב דאיירי בלא עדים וזה פשוט וברור דמשום זה כתב הר"מ ז"ל במסקנא דבקדל"פ סגי בראיית הבעל דמשמע דעכ"פ ראיית הבעל בעינן כדי לישב קושיא זו וגם קושיא דקינוי וסתירה:
ומ"ש עוד הב"ח דכן משמע בהסוגיא דהני מילי דינייהו שוים ג"כ אין נכון דא"כ לכל הגאונים דמפרשים דלא כר"מ ומפרשים דעדים היינו ע"ט והמה רוב מנין ורוב בנין רש"י ותוס' והר"ח והאלפסי והרמב"ם והרא"ש ורוב הפוסקים וא"כ וודאי הא דקאמר קדל"פ ואיכא עדים היינו אף ביש לה בנים א"ו דלק"מ דעיקר כוונת הגמרא דקד"פ בעינן דווקא עדים אבל בלא עדים לא ולא לבאר דין דיש לה עדים וגם זה ברור. ועוד דאף אם יהיבנא לו דשוים הם מ"מ י"ל להיפך דאף בקדל"פ וראיית הבעל לא מהני הבנים וכמ"ש הט"ז ע"ש בדבריו:
וגם מ"ש לפרש בדברי הרמב"ם אין הדעת סובלו ואף אם נסבול כל הדוחקים שלו בדברי הרמב"ם בפ' כיד מ"ה אישות מ"מ מה יענה בדברי הרמב"ם סוף פ' י"ז מ"ה א"ב דכתב להדיא דאם היו עדי דבר מכוער ואח"כ מת בעלה הרי זו מותרת לכהן וא"כ איך נימא דכופין את הבעל להוציא ולכהן מותרת לכתחלה הכזה מעלה ביוחסין א"ו דאין כופין את הבעל להוציא בזה רק אם רצה הבעל מדעתו וזו ראיה שאין עלי' תשובה וגם בפ' כ"ד מה"א מבואר להדיא דהיאך יתכן לכתוב שאם רצה הבעל להוציא במה שכופין להוציא וכן בהלכה שאחר זה שכתב להדיא אין כופין הבעל להוציא נימא דלא קאי אהלכה שלפני' בתמיה ועוד דכתב שם וז"ל וכן זאת שעשתה ד"מ משמע להדיא דעל אשה זאת דאיירי לעיל מיניה קאי וכן בפ' ב' מ"ה סוטה הלכה י"ג דאיירי להדיא בעדי ד"מ ועלי' כתב אם הוציאה בעלה משמע מדעתו וגם בפירש המשניות להרמב"ם במשנה דהנטען על השפחה ביבמות שם כתב להדיא דביש ע"כ לא תצא מהנטען אם כנסה רק בע"כ וקדל"פ אז תצא מהנטען באין לה בנים דווקא עי"ש ומ"ש הב"ח דמשמע מהסמ"ג שהבין בדברי הרמב"ם דמוציאין מהבעל בע"כ שעל דברי הרמב"ם כתב ור"ת לקח לו שיטה אחרת הרואה בסמ"ג נרא' דלא נתכוון באמרו שיטה אחרות רק בזה דמפרש לרבי תצא מהרוכל דמדברי' דלעיל משמע דתצא דרבי היינו ברוצה לצאת י"ש כפירש הנ"י ע"ז כתב ר"ת לקח לו שיטה אחרת ומשמעות דורשין איכא ביניהו כנ"ל ברור בדברי הסמ"ג והנה לפסק הלכה כתב הב"ח דראוי להוציא בקדל"פ לחוד או בע"כ אך הבעל יכול לומר קים לי כהרי"ף ושאר גאונים אך בקדל"פ וגם ע"כ שרוב הפוסקים וכל האחרונים שוים להחמיר בזה וודאי דכופין אותו להוציא ע"כ:
נתיב ז
והנה דברי הט"ז בס"ק א' נכונים אך מש"כ דבקדל"פ ואין ע"כ וודאי דדינא כמו בע"כ ומפקינן אף ביש לה בנים אינו מוכרח די"ל כמ"ש לעיל וכמו שהוא להגאונים דפליגי אר"ע ז"ל כמו שהוא להאלפסי דמפרש בהדיא דביש לה בנים אף מן הנטען אין מוציאין רק בע"ט ע"ש ובחנם כתב על רש"י וסוף דבריו אינני מבין כי דבריו ברורים למבין ומה שדוחה לדברי הדרישה הדין עמו וביותר קשה על הדרישה מהא דמוכח מהמקשה דהקשה על רב מהברייתא דבד"א דמזה מוכח דהוה פשיטות גמור דבע"כ אף ביש לה בנים תצא וכן מ"ש בדברי הטור יפה דיבר וכן מש"כ על הגהת רמ"א נכון הוא והנה לפסק הלכה כתב דבקדל"פ וע"כ כופין את הבעל להוציא ובאחד מהן אין כופין להוציא אבל אם הבעל רוצה לגרשה יכול לגרשה בע"כ ואין בזה משום חרגמ"ה ומה שתירץ הט"ז בס"ק ו' על הנ"י תמי' מאוד דמש"כ אם נשאה בהיתר שלא ידע וע"ט עכ"ל נפלאה דעת ממני מה נשאה בהיתר שייך כאן דהא כיון דיש עדים וודאי דאכן אמרינן קושטא קאמרי העדים וא"כ הא נשאה באיסור דהא הוא ידע בעצמו שטמאה ומה בכך שלא ידע מעדים ומה שנסתפק הח"מ בס"ק ג' כבר נפשט לעיל בעזה"י:
נתיב ח
והנה הב"ש בס"ק ד' האריך ולשונו מגומגם קצת ויש כמה טעות בדפוס והרוצה לעמוד על תוכן כוונתו יראה דמפרש לדברי הטור מש"כ בדעת ר"ת אין עדים בדבר אלא שיצא הקול מפני שראה דבר מכוער כו' אין פירושו שראוי עדים דבר מכוער דא"כ אפילו יש לה בנים תצא והיינו כפירש הב"ח רק מש"ה הב"ח דבקד"פ אפי' יש ע"כ אם יש לה בנים לא תצא ע"ז חולק עליו ופוסק כמהרש"ל ולפ"ז מה דמסיק הטור אלא אם ראו עדים היינו אפילו ביש לה בנים וזה ברור לדברי הב"ש למעיין היטב בדבריו ומה שהקשה על הד"מ יפה הקשה ועיין בב"ש ס"ק י"ב ועיין ס"ק ט"ו מ"ש ולא קשה ממ"ש בסי' ד' כו' ע"ש והיינו סוגיא דסוטה בדומה ולא ידעתי מה שקשה לו משם ואי משום דאיתא שם אם כנס איכו מוציא היינו משום דזונה לישראל לא נאסרה ומ"ש בשם התו' דשם מיירי בקד"פ כבר כתבתי בדברי התוס' הנ"ל מה שיש בו די ואין צורך לכפול הדברים ומהש"ע לעיל סי' ד' וודאי דלק"מ לכאן דהא דאמר שם וישראל רוצה להתרחק מן הכיעור היינו ישראל אחר שרוצה לכנסה אחר שוות בעלה או גרשה וזה פשוט וברור ובכהן הוא דאמר דחושש לה ואם נפרש דחשש בעלמא כמו שפרשתי וע"כ צ"ל כפירושי משום דהוא רק שם מזנה ולא קול ברור והב"ש סותר עצמו למאי שכתב בסי' ד' ס"ק כ"א ובסי' ו' ס"ק למ"ד דהכל מרננים אחרי' דיימא טפי ועדיף מקול שמוחזק בב"ד עי"ש וכאן כתב דאיירי בקד"פ והנכון כמ"ש בעזה"י:
והנה לענין פסק הלכה כל הפוסקים רובם ככולם מסכימים בקלא דלא פסק בע"כ מוציאין עכ"פ באין לה בנים מהבעל ודעת המקילין בטלים במיעוטן בפרט דכבר הוכחתי בראיות חזקות מתוך הש"ס דעיקר בקדל"פ לחוד מוציאין מהבעל אף ביש לה בנים וגרע מהנטען דאומר ברי לי:
נתיב ט
ואל תשיבני דאיך נימא דאמירת ברי מהני ואין הב"ד יכול לכופו רק באם שיש רגלים לדבר טובא א"ם קסה ממשנה מפורשת במס' כתובות ד' כ"ז ע"ב אמר ר' זכרי' בן הקצב המעון הזה לא זזה ידי מתוך ידה כו' אמרו לו אין אדם מעיד על עצמו עכ"ל ולפמ"ש קשה דאמאי לא מהימן הא הוא אומר ברי לי ואיך כייפינן לי' להוציא. ובאמת הוי קשה לי טובא על מתני' הנ"ל מ"ש מנשאת לאחד מעדי' דביבמות דף פ"ח ע"ב דאמר לא תצא משום דברי לו מכ"ש הכא דבהיתר גמור נשאה. אחר זה ראיתי בפ"י במשנה דכתובות דף כ"ז ע"א שם ואין אדם נאמן ע"י עצמו שכתב שם וז"ל לכאורה יש לתמוה אהא דנקט האי לשנא דפסיקא דמשמע דכל היכא דבעינן עד אחד דמכשרינן קרוב או פסול אפ"ה אינו נאמן ע"י עצמו והא ליתא דהא קי"ל דבכל התורה כולה היכא דע"א נאמן באיסורין אפילו הבע"ד בעצמו נאמן ע"ש וא"כ לא שייך האי דינא רק בשבוי לחוד משום דרוב עכו"ם פרוצים בעריות החמירו חכמים עליו עכ"ל עי"ש דהוא כתב כן על מה דהוא עצמה אינה נאמנת א"כ לפ"ז לענין קושיא הנ"ל שהקשיתי גם כן יש לומר שהחמירו חכמים משום דרוב עכו"ם פרוצים בעריות ומשום גדר וסייג נגעו בה או דהוי משום זה כמו רגלים בדבר בכאן דהא בלא"ה צ"ל כן מכח קושית הפ"י דלמה יהא חמור משאר איסורין ועוד נ"ל לתרץ קושיתי בטוב טעם ודעת בסברא ישרה בעזה"י דשבוי' נאסרת מגזירת חכמים ועיין בב"ש בסי' ד' בס"ק א' דכתב בשם מהרי"ק דמעלה היא ביוחסין וע"ש בס"ק כ"ג ול"נ דכ"ע מודו רק דעל ידי נפשות שאני דאיכא חשש טובא שמא נתרצית מחמת אימת מות אבל לאונס גם בעכו"ם לא שכיח כ"כ כמו ברצון לכך רק מעלה היא כו' והנה אף אם האמת דלא נאנסה כלל מ"מ אסורה מדרבנן עד שיתברר היתרה בב"ד דהם אמרו והם אמרו דאם יתברר בבית דין שלא נאנסה תהא מותרת ואם כן כשמעיד על ידי עצמו דאין אנו מאמינים לו כיון דנוגע הוא אף דלא מחינן בידו כיון שאומר ברי לי מ"מ הרי לא נתברר בבית דין היתרה דעדותו לאו כלום ואם כן ממילא דלא יצתה מכלל שבוי' שאסרוהו חכמים ואסורה לו וודאי מדרבנן אף אם האמת כמו שאמר שלא נאנסה:
כללא דמלתא דעל שבוי' היתה תקנה בפני עצמ' לאוסרה לכהן ואם כן צריך עדות להוציאה מכלל שבוי' שתקנו חכמים לאוסרה ועדותו לאו כלום היא ונשארת בכלל התקנה אבל בזה דלא היתה תקנה לענין דתצא מהבעל או מהנטען רק דבזינתה וודאי אסורה מדאורייתא לשניהן וספק הוי כספק דאורייתא ולכתחלה לא תנשא לנטען בוודאי מפני לעז הבריות כמו בנטען על השפחה דוודאי לא נאסרה לו ואסור לכונסה לכתחלה אבל לענין תצא מהבעל או מהנטען לא היתה שום תקנה רק דנידון בה ע"פ דין שמא זינתה ואסורה לבעל משא"כ להנטען כיון דהוא אומר ברי לי וגם היא אומרת כן אין אנו יכולים לכופו רק משום דמצד הכניסה הוי רגלים לדבר כייפינן ליה להוציא כנ"ל ולמ"ד היא סברא צחה בעזה"י:
ונחזור לענינינו דאף שאיני כדאי מ"מ סניף גדול הוא להוציאה עכ"פ בקדל"פ ועדי כיעור ומכ"ש כשאין לה בנים והיותר כראה לי לפסוק דבקדל"פ לחוד מוציאין מהבעל אף ביש לה בנים ומכ"ש באין לה דהא עיקר דעת גדולים דסברו כן דבקדל"פ לחוד מוציאין מהבעל הלא הם רבינו מאיר ור"ת ועוד כמה גדולים וכבר הראיתי מקום דהני הסוגיות מורים דמדאורייתא הוא ואם כן ראוי לומר בדאורייתא הלך אחר המחמיר ובפרט דזה פירוש הברור בסוגיא כמו שבארתי בס"ד בדרך הראשון נתיב כ' ומשם ולהלן ואין לך פירוש שאין עלי' קושיות חזקות לבד הפירוש הזה שכתבתי שם שאין עלי' שום קושי' לפענ"ד כמ"ש. ומ"ש הב"ש בס"ק ד' בשם תשובת הר"י לבית לוי כי יש בזה צד קולא לכוף על הגט עי"ש שותא דמרן לא ידענא דאין כאן צד קולא כלל דהא וודאי אם רצה הבעל להוציאה וודאי יכול להוציאה בע"כ ואין בזה משום חרגמ"ה דהא לכ"ע רשע הוא אם אינו מוציאה אף לאותן הסוברים דאין כופין אותו להוציא מ"מ רשע יתקרי אם אינו מוציאה כמ"ש לעיל בדרך הראשון בשם תה"ד ועיין בב"י סוף סי' קט"ו בשם תשובת הרשב"א שכתב וז"ל ואפי' את"ל שהיא מידת חסידות מ"מ היאך יתקן הרב שלא ינהג במידות חסידות עכ"ל ומכ"ש באופן דרשע מתקרי וכ"כ הט"ז כאן בס"ק א' דכאן לא שייך תרגמ"ה וכ"כ הב"ש כאן בס"ק ו' וכתב שכ"כ בתשובת מהרי"א ובתשובת מהר"מ לובלין וכן הוא להדיא בהגה"ת רמ"א סי' קט"ו סעיף ד' לענין עוברת ע"ד יהודית דליכא חשש זנות ומכ"ש באיכא חשש זנות דהוא ספק איסור דאורייתא וע"ש בב"ש ס"ק י"ט וזה ברור ונכון גם מצד הסברא שלא תיקן רבינו גרשון רק באם מגרשה בע"כ והוא עושה מרצונו בזדון לבו במרד ובמעל אבל אם הוא עושה מחמת שהוא ירא לנפשו והוא גם הוא אנוס ע"פ הדיבור של ד"ת הקדושה למה ימחה בידו ר"ג וזה ברור וכמעט שאין שום חולק בדבר ועיין בדרך השלישי מש"כ בזה בס"ד וא"כ כיון דהעליתי דחרגמ"ה וודאי אין כאן א"כ וודאי ראוי לומר בדאורייתא הלך אחר המחמיר ובקדל"פ לחוד מוציאין ודווקא דליכא אויבים כמפורש בש"ס ובכל הפוסקים:
נתיב י
ומיהו נ"ל דאם יש ע"כ ושאר ריעותות דהוי רגלים לדבר אף באיכא אויבים מוציאין דהא קשה לי טובא על לשון הגמ' דאמר והוא דליכא אויבים אבל איכא אויבים אויבים הוא דאפקי לקלא עכ"ל הגמ' משמע מלשון הגמ' הנ"ל דהוא וודאי גמור דהקול יצא מאויבים קשה דמנ"ל זאת דילמא באמת זינתה וקול אמת היא ואף אם לא היו האויבים כלל הי' הקול יוצא ונהי דהקול נצמח מאויבים והוא שקר מ"מ מידי ספיקא לא נפקא ואף אם תלינן הקול באויבים הכי הו"ל להגמ' לומר אבל באיכא אויבים איכא למימר אויבים הוא דמפקי לקלא דהוי משמעו דאנן תלינן בהכא אבל מלשון הגמ' שלפנינו משמע דמחזיקינן לוודאי גמור דאויבים היא דאפקי לקלא וקשה מנ"ל זאת ובשלמא הא דאמר אבל אפסיק מחמת יראה היא דפסיק דמשמעו גם כן דמחזקינן וודאי דמחמת ירא' פסיק שם א"ש דהא גם כן מה דאמר אבל פסיק מחמת יראה משמע גם כן דידעינן בוודאי דפסיק מחמת יראה וע"ז מסיים שפיר מחמת יראה היא דפסיק וממילא דאין בפיסוק הנ"ל כלום אבל בהא דאמר דאיכא אויבים משמעו דאייר דידעינן דאיכא אויבים אבל אף על פי כן זאת לא ידעינן אם הקול נצמח מהן אם כן הוי לי' למימר בלשון איכא למימר ואם תרצה לומר דאיך יכול לומר בלשון איכא למימר א"כ איך יתיר איסור מספק ע"ז תשיב אמרי דבאמת קשה איך יתיר באיכא אויבים משום ספק א"ו צ"ל דהוי כמו ס"ס שמא יצא הקול מאויבים ואת"ל שאינו כאויבים מ"מ שמא אינו אמת ועל פריצות וכיעור שנדמה לבריות אמרו כך ואם כן לפ"ז הדרא הקושיא דהוי להגמ' למימר בלשון איכא למימר ומיהו באמת אין זה ס"ס כלל דמה בכך שיצא מהאויבים אם אמת הוא אלא ע"כ צ"ל הכי דמחמת שנאה הוציאו הקול ולאו אמת היא ואם כן ספק א' היא אם אמת היא אם לא ודומה ממש לשם אונס חד הוא שכתבו התוס' בכתובות ד' ט' ע"א והביאו כל הפוסקים בכללי ס"ס וזה ברור ואם כן קשה טובא למה באמת מתירין באיכא אויבים א"ו דכמו שכתבתי עיקר דבקדל"פ לחוד איירי הגמ' ולכך כיון דלא כראה שום דבר שמסייע להקול מוכחא מלתא טובא דוודאי אויבים הוא דאפקי כיון דאיכא אויבים דאל כ אלא שהי' בקיל קצת ממש לא יבצר שלא יתראה ממנה כיעור ופריצות לכך מחזיקינן לוודאי גמור דהאויבים הוא דאפקי והוא סברא נכונה בעזה"י:
ועוד י"ל כיון דליכא שום ריעותא כלל מלבד הקול ולא איתרע חזקת כשרות דידה בלא הקול וא"כ כיון דאיכא אויבים לא הוי הקול ריעותא כלל כל כך וא"כ היא בחזקת כשרות דידה ואמרינן דוודאי אויבים הוא דאפקי לקול ולכך אמר בגמ' שלשון וודאי אויבים אפקי לקלא ולכך לא חיישינן לה כנ"ל ברור כשמש בגמ' וא"כ לפ"ז ביש כמה ריעותות הנראה לבד הקול וא"כ כבר איתרע חזקת כשרות דידה דוודאי רשעה ופריצה היא עכ"פ ואין שום הוכחה שהקיל שקר כמ"ש בדברי הגמ' ואדרבה יש רגלים לדבר שהקול אמת נ"ל ברור שיש לצרף הני ריעותות בהדי קלא דל"פ אף באיכא אויבים לכופו להוציא דמהיכן ידעינן דאויבים הוא דמפקי לקלא כיון שיש סיוע להקול וגם איתרע חזקת כשרות דידה כנ"ל ברור. ועוד דמה"ת בכה"ג לחשדי' לישראל שיוציאו לעז על א"א בחנם על לא דבר רק משום שנאה דלא יעשה כן בישראל וודאי דיותר מסתבר לתלות הקלקלה במקולקלת שנולדו בה כמה ריעותות כנ"ל ברור:
ואף גם אם בקלא לחוד דמפורש שם בש"ס דבאיכא אויבים דלא חיישינן לקלא יש להבין דא"כ כל אדם יאמר שיש לה אויבים ומה הוא הסוג של אויבים ובאיזה בחינה מן האיבה נקראים אויבים דאי משום טינא בלב כל דהוא א"כ אין לך שאין לו אויבים ובמה יבורר הדבר זה הרי דברים מסורים ללב והאדם יראה לעינים ואיך יהי' דברי רז"ל ח"ו כעיר פרוצה אין חומה בלי שיעור מוגבל א"ו דהתורה עני' במקום זה ועשירה במקום אחר וילמד סתום מן המפורש במקום אחר דמלשון הרמב"ם בפ' כ"ב מה' סנהדרין עם הש"ע חו"מ סי' ז' סעיף ז' וז"ל ולא למי ששונאו אע"פ שאינו מאויב לו משמע דאויב הוא טפי משונא והכא אויבים אתמר בגמ' והנה מוכח בסנהדרין במשנה ד' כ"ז ע"ב דכל שלא דיבר עמו ג' ימים באיבה אויב הוא אף דשונא תנן מ"מ הא מפיק לי' בגמ' שם ד' כ"ט ע"א מקרא דכתיב והוא לא אויב לו ע"ש אלמא דהאי אויב מקרי והרמב"ם דכתב אע"פ שאין אויב לו היינו משום דלא בעי לענין פסול דיינים שונא כה"ג אלא אף בפחות מהכי נפסל עי"ש בכ"מ וזה ברור והנה לפ"ז מסתמא מחזיקינן לקלא עד שיברר בב"ד דהי' לו אז בעת שיצא הקול אויבים כה"ג ואויב א' לא סגי דהא אויבים אמר בגמ' ולא אמר אלא אי איכא אויב והדבר מסתבר דמאדם א' לא נפק קול כי האי ובפרט משונא דלא משתמע מילי'. וגם נ"ל ברור דבעינן שונא לנחשדת אבל לא שונא של אבי' דהבו דלא לוסיף עלה דמה"ת נימא דבשביל שהוא שונא של אבי' יוציא עלי' קלא כי האי אבות יאכלו בוסר כו' דאם נימא אויבים לקרובים א"כ אין לדבר סוף ודומה לזה כתב הרמ"א בתשובה סי' י"ב לענין קבלת עדות שלא בפני' ובשביל שאבי' אלם דא"כ אין לך משפחה שאין בה מוכס עכ"ל ובוודאי דהגמ' נתכוון על אלו דאיירינן בי' הנחשד והנחשדת שיש להם אויבים ועיין בהאלפסי שכתב להדיא והיכא דאיכא אויבים לנטען וזה ברור בעיני דלא כתב כן רק משום דאיירי בתצא מן הנטען עי"ש ונראה ברור דמוכח מדבריו דאין מתירין להנטען משום אויבים דידה מדנקט אויבים לנטען דהיכא משום איבה מוציאים לעז עלי' וישפכו דם נקי חנם אלא דלענין היתר לנטען בעינן אויבים לדידי' דאף אם אין אויבים לדידה אמרינן דעלי' הלעז אמת אבל לא עם זה הנטען והם מחמת שנאה סבבו הקול על השונא להם וכאן מצא בע"ח כו' וכל שקר שאין אמת בתחלתו אין מתקיימת בסופה כן נראה ברור מדברי הרב האלפסי ואם כן פשיטא דה"ה להיפך דאין מתירין לבעל משום אויבים דנטען דהיכא משום איבה דידיה יוציאו לעז עליה על לא חמס בכפה א"ו דאויבים דידה בעינן ובאויבים לבעל אני מסופק ויש לנטות לכאן ולכאן אבל אויבים דנטען וודאי דלא מהני רק דאויבים לדידה מהני אף אם אין אויבים לנטען די"ל דעל הנטען יש לעז דנואף הוא עם איזה אשה והשונאים סבבו עליה וזה ברור ומוכח מדברי האלפסי דדייק והוסיף על דברי הגמ' וכתב דאיכא אויבים להנטען והרב האלפסי וודאי דאינו מוסיף ומשנה מל' הגמ' כ"א בכוונה נאותה כמבואר להרגיל בספרו ואי למעוטי אויבים לקרובים ל"צ דמלתא דפשיטא היא והנה היוצא מזה דהקול בחזקתו עד שיתברר בב"ד שיש לה אויבים כה"ג. והנה בש"ע כתב לה או לו ובהג"ה או לבעל ונרשם בצדו הר"ן בפ"ב דיבמות ופשוט דכיון על הנ"י וע"ש דלא כתב רק לנטען או לנטענת ולא הזכיר מבעל כלום ע"ש והא דכתבו לנטען או נטענת אם כוונת' כפשוטו דבין להתיר לבעל ובין להתיר להנטען מהני א' משתיהן נ"ל דבמחילת כבוד תורת' לא דקדקו בדברי האלפסי דמסתבר טעמיה דהאלפסי רק די"ל דכוונת' במ"ש לנטען או לנטענת היינו כל חד במילתי' כנ"ל וכל זה לא מהני רק בקלא לחוד אבל לא בקלא עם כיעור דברים המסייעים לקול אף דבש"ע משמע להדיא דמהני אף כה"ג וכן משמע בטור והאלפס"י והרמב"ם מיהו היינו דווקא לשיטתם דהא דאמר בגמ' והלכתא כוותיה דרבי בקדל"פ לא איירי בקלא לחוד וק"ל ובאמת קשה עלייהו מה שהקשיתי כאן מהא דאמר בגמ' והוא דאיכא אויבים מלבד הקושיא אשר כבר כתבתי ומזה גם כן סעד גדול לשיטתי ולפרושי דהא דאמר בגמ' והלכתא כוותיה דרבי בקדל"פ בקלא לחוד איירי ואם כן הא דאמר והוא דאיכא אויבים גם כן בקלא לחוד איירי וא"ש הכל כנ"ל להלכה ולא למעשה דמי אנכי פרעוש הקטן לחלוק על רבותינו הגדולים ומאן יהיב לן מעפרייהו ונמלינהו לעיינין ועכ"פ הוא סניף גדול דאין למהר בהיתר אויבים רק כשיתברר שישלמו כל התנאים הנ"ל שכתבתי וכל זה רק בריעותות אחרות מלבד ע"כ רק ראיית הבעל איזה כיעור או עדים לדבר דלא הוי כיעור רק פריצות קצת בזה אני מבטל דעתי מפני דעתם אבל בצירוף ע"כ ממש בדרך שיתבאר בהדי קדל"פ דיש לו עמודים גדולים הלא המה ר"ת ור"מ והמרדכי דמוסכם לדעתם דבע"כ לבד מוציאין אף בלא קלא ואף ביש לה בנים עכ"פ אני אומר דהיכא דהוי קדל"פ בהדי ע"כ דלא מהני היתר דאויבים ע"פ מה שכתבתי דהא הני גדולים סברי דלא בעינן קלא כלל כנ"ל ברור להלכה למעשה באופן שיסכימו עמי גאוני הזמן:
נתיב יא
והנה יש עוד לחקור דאף אם נימא דאין חוששין לקול מ"מ אם הוא חושש לקול מה דינו ונ"ל דהוא כ"ש מע"א דאם אינו מאמינו ודאי דלא כלום היא בדבר שבערוה עיין בקידושין דף ס"ו ע"א אעפ"כ אמר שמואל אי מהימן לך זיל אפיק וכמו דמפרש רבא לדברי שמואל הנ"ל אי מהימן לך כבי תרי קאמר דהיינו דדעתו סומכת על דבריו ומאמינו ועיין ברמב"ם פ' כ"ד מה"א הלכה י"ז וא"כ מכ"ש בקדל"פ ודעתו סומך על הקול ההוא ועכ"פ לא גרע מאמרה לו אשה אחת אשתך זינתה ודעתו סומכת על דברי' כמ"ש ברמב"ם וגדולה מזו כתב הרשב"א בתשובה סי' קי"ח דאפילו עכו"ם בין מסיח לפי תומו ובין מתכוון להעיד אי מהימן ליה חייב להוציא ויליף לה מהאי דקידושין דאע"ג דאין דבר שבערוה פחות משנים כל שהוא מאמין לע"א אסור בה כאלו העידו עליה שנים שאחר האמנת הלב הדברים אמורים וה"נ דכוותיה אפילו בנכרי מסל"ת או אפילו מתכוון לאסור או להעיד עכ"ל הרי דיליף עדות נכרים מעדות ישראל ואף שאינו דומה מ"מ כיון דבתר האמנת הלב אזלינן אין לחלק א"כ ה"ה ה"כ דכוותי' והנה אף שיש לפלפל הרבה בענין זה דמאמין עיין ברי"ף שם בקידושין פ' האומר ובר"ן שם ובהרא"ש שם ובטור וש"ע סי' קע"ח ובסי' קט"ו סעי' ו' ז' ובהאחרונים שם ובתשובת הרשב"א אלף רל"ז ואלף רמ"ט ור"ן ואין הזמן מסכים עמי כעת לירד לעומק הדין בזה ומ"מ סניף גדול הוא למ"ש אם הוא מאמין בלבו למה ששמע ועיין בתשובת מהרימ"ט חלק אה"ע סימן א' ודבריו יתבארו בדרך השלישי אי"ה כי שם מקומו ושם יתבאר דהעיקר בזה דבמה דסמכא דעת' דבעל ראוי לאסור כן כראה לי:
נתיב יב
והנה מחמת הכרת העובר שבא בהשאלה הנה אם יתברר זה בב"ד ע"פ עדים שראו בפסח שהיה כריסה בין שיני' וודאי דמשום זה לבד אסורה לבעלה וכופין אותו להוציא דאף להסוברים דבר שבעה ניכר לשליש ימים דהיינו שני חדשים ושליש דהא מי"ד שבט עד פסח עדיין לא הוי שני חדשים ושליש ואף אם הוי ב' חדשי' ושלש מ"מ זה לא יתכן לכ"ע שיהיה ניכר כ"כ כמו שספרו הנשים והאנשים וראיה לדברי דהא בסנהדרין דף ס"ט ע"א אמר ר"י מנהר פקוד משוי' דר' הונא ברי' דר"י ש"מ מ"ר כרוספדאי יולדת לשבעה אין עוברה ניכר לשליש ימים ע"ש ודוחה רבינא ואמר לעולם אימא לך עוברה כיכר לשליש ימים כו' ע"ש וקשה דאיך יתכן שיחלקו במציאות ודבר שיוכל להתברר בחוש ואם יצוייר דבר זה שיהא כיכר בהיכר גדול אחר ב' חדשים ושליש איך לא הגיע זה לאוזן חכמי הש"ס הלה המה ר"י ור"ה ברי' דר"י והיאך טעו כ"כ ח"ו במציאות עד שיתירו לישא לאח ע"ש ברש"י ואף רבינא לא דחי רק בלשון לעולם אימא לך אבל לא שיכזב דעתם מהמציאות בפועל וחכמי הש"ס בדיק לן שחקרו היטב אחר טבע המציאות בדבר הנוגע לגופי' התורה וכן קשה במאי דפליגי סומכוס בש"ס בשם ר"מ במס' נדה ד' ח' ע"ב ור"א בשם ר"ק הגדול בהחולץ דף מ"ג ע"א ואיך יחלקו במציאות א"ו דהכרה דקה וקלושה היא באופן שא"א לברר אם הכרה זו הוי הכרה אם לא ובהא גופא פליגי דלמר מחשב הך להכרה ולמר לא מחשב הך להכרה וכן ה"נ דכתב רש"י שם בסנהדרין היינו כשהוכר בהכרה דקה מאן דחשיב לשתי חדשים ושליש גם כן להכרה יאמר להכרה דקה הלזו שמא זו היא מן האחרון ומאן דלא מחשיב להכרה א"כ מאי דחשיב לדידיה קצת הכרה היא וודאי מן הראשון כנ"ל אבל שיצויר בשני חדשים ושליש הכרה מעליא כמו שמבואר בהשאלה זה לא יתכן אליבא דכ"ע דא"כ איך יחלוקו במציאות נגלה וכמו שבארתי כנ"ל ברור כשמש ובפרט דגם קודם פסח אמרו הנשים שניכר כריסה בין שיני' ואף דאין להאמין לנשים מ"מ במילתא דעבידא לגלוי' לא משקרי בה ואף שלאמיתות הענין לא יועיל אמירת הנ"ל מ"מ לצרף לרגלים לדבר וודאי שיועיל אבל אם יעידו האנשים שראו בפסח כמו שבא בשאלה וודאי שיועיל לאסרה משום זה לבד בלא צירוף דבר אחר כלל ואליבא דכ"ע כנ"ל ומיהו הא שכתבתי היינו להסוברים דבר שבעה ניכר לשליש ימים אבל לפי האמת וודאי דקי"ל דלא מנכר כלל בפחות מנ' חדשים ואף בר ז' ואף בפחות מעט מג' חדשים לא מנכר כלל אף הכרה משהו ומנא אמינא לה מסוגיא דיבמות בפ' החולץ ד' מ"ב ע"א דמקשי סתמא דהגמ' ותמתין משהו ותנשא וכי מלו ב' חדשים לבדקה ע"ש בפירש רש"י וכן בסמוך ונבדקה בהילוכה עי"ש הרי להדיא דאם הולד לבתרא לא מינכר בפחות מג' משהו ואף בהכ משהו ואף אם יהא בר ז' דוק וזה סוגיא בכל המקומות היכא דמקשה סתמא דגמ' כן ש"מ דהכי קי"ל ודלא כר"ח הגדול ולכך פסקינן הלכתא בד' מ"ג ע"א דצריכה להמתין ג' שלמים ודלא כר"ח הגדול והא דדחי רבינא בסנהדרין להא דר"י לא דפליג עליו רק דדחי דמהא דר' כרוספדאי ליכא הוכחה כנ"ל ברור מוכרח מהש"ס דילן. ועוד ראיה ברורה מיבמות פ' החולץ דף ל"ז ע"א דמשני הגמרא והא מדלא הוכר עוברה כו' וקשה דבמה פסיקא ליה דבלא הוכר איירי הא בלא המתינה איירי וא"כ אף בהוכר איירי דמ"מ לא ידעינן דמאן הוא והול"ל הב"ע בלא הוכר אלא נ"ל כפירש"י דוודאי בלא הוכר איירי דאי בהוכר לא הוי מספקא לן עכ"ל ור"ל דאי ניכר תיכף לג' חדשים מן הראשון וודאי דראשון הוא דאלו בפחות מג' לא מנכר בוודאי וא"כ וודאי דהכרה הנ"ל לא מן השני וזה ברור הרי מבואר מהגמ' בראיות חזקות וכמעט שאין עליה תשובה דע"ז סמכינן וודאי דפחות מג' וודאי לא מנכר וזה ברור ורבינא וודאי לדחי' בעלמא קאמ' להוכח' של ר' יעקב מר' כרוספדאי אבל לא דפליג בעיקרו דמלתא ועוד דאף אם נימא דרבינא פליג בסנהדרין וסובר דבר ז' ניכר לשליש ימים וקי"ל כוותי' מ"מ הרי אמר דהרוב לט' ילדין ולא תלינן בז' ועפי"ז דנין ד"נ ואם כן מה"ת דלאסור אשה לבעלה לא ניזיל בתר רוב ומ"ש מד"נ דכתיב ושפטו העדה והצילו ואעפ"כ קטלינן ע"פ הרוב הנ"ל ואל תתמה דלפי' מאי נ"מ בהא דפליג רבינא אר"י דאלו במ"ש רש"י ז"ל שם הלא מכח רוב הנ"ל ג"כ מחזקינן ליה דבנו של ראשון הוא ומיהו בלא דברי רש"י שפיר' התם וז"ל דאפילו עתידה לילד לשבע לאחרון כו' ע"ש לולא דבריו הייתי יכול לומר דרבינא ס"ל כר"י פרק בנות כותים דף ל"ח ע"א דאף היולדת לתשעה יולדת למקוטעין א"כ יוכל להיות דילדה בספ' אם הוא סוף תשיעי לראשון או תחלת תשיעי לאחרון וא"כ ליכא רוב והעובר ניכר שני חדשים ושני שלישים מהאחרון ועוד משהו לפי ערך הלידה שבחודש ט' להאחרון ואם כן לר"י דסובר דתמיד לא מככר בפחות מג' חדשים אף שהעיבור הוא פחות מט' חדשים מדאמר ר' כרוספדאי דג' חדשים הוא זמן של בן סורר ומורה שאין ראוי לאב אם כן לפי זה מוכח דהוא מן הראשון אבל כיון דדחי רבינא ואומר דבהכרה בפחות מג' לפי ערך העובר אם כן לא מוכח דבן של הראשון הוא מיהו ע"ז הפירוש אכתי קשה לרבינא דאמר דהכרה כפי העובר דהיינו שלישיתו הן רב או מעט אם כן למה אמר דזמן של בסו"מ ג' חדשים שלמים אכתי לא בעי שלמים דדלמא הוי מוליד לתחלת ט' והכרה בפחות מג' וראוי לאב ואם נימא דגם ע"ז יש רוב דיולדות לט' שלמים א"כ הדרא הקושיא דאף למאי דדחי רבינא ראוי להחזיקו לבנו של ראשון מכח רוב הנ"ל ובאמת דקושיתי הנ"ל הוא קושיא עצומה מאוד בגמרא דסנהדרין הנ"ל דמאי דחי רבינא דלמא בסורר ומורה הוי הטעם מכח רוב א"כ גם בנידון של ר' יעקב הוי ג"כ ריב ומאי נ"מ דהא בהדיא אמרינן ביבמות דף ל"ז ע"א דמחמת דרוב נשים לט' ילדן ראוי להחזיקו לבן הראשון רק משום דאיתרע מכח שלא ניכר וא"כ הכא דניכר הקושיא במקומו עומד ומיהו י"ל דאיירי בניכר לשני חדשים ושליש לאחרון כפירש"י רק של ראשון הוא כבר ארבעה חדשים ושליש כגון שנשאה ב' חדשי' אחר מיתת הראשון וילדה לסוף ט' דראשון וסוף ז' לאחרון והעובר היה ניכר כמ"ש בשני חדשים ושליש לאחרון די"ל דבן ז' לאחרון הוא והכרה לפי ערך העובר של ז' חדשים דהיינו שלישיתו ואי משום הרוב הא איתרע הרוב כיון דלא ניכר עד ארבעה חדשים ושליש מהראשון והיינו ממש כמו דמשני ביבמות וזה ברור ואם כן לפ"ז במקום דלא איתרע הרוב כיון שזונה מסתר' עיבורה בכל אופן ואי אפשר להתוודע רק בהחדשים אחרונים ששוב א"א להסתיר עיבורה וודאי דאזלינן שפיר בתר רובא ולא ניחוש דלמא בר ז' היא וראיה ברורה לסברא זו דזונה מסתר' עיבורה ומשום כך א"א להתוודע כל כך מהר ממאי דמשני ביבמות דף מ"ב ע"א אשה מחפה עצמה כדי שירש בנה בנכסי בעלה עכ"ל הגמ' ואם כן הרי מבואר כיון שהיא מחפה משום ירושת הבעל תוכל להסתיר הריונה באופן שלא יוכר עיברה ואם כן לפי זה ק"ו ב"ב של ק"ו וכל שכן הוא בזונה שמסתרת ניאופה מפני הבושת ועל ידי חיפוי בוודאי דאינו כיכר כל כך מהר לבריות וזה ברור.
נתיב יג
ועפ"ז יתבאר מדרש תמוה והוא בראשית רבה על פסוק ויהי כמשלש חדשים בפרשה פ"ה וז"ל סומכס אומר בשם ר"א מנין שאין העובר ניכר במעי אשה אלא עד שלשה חדשים מהכא ויהי כמשלש חדשים ר"ה בשם ר"י לא סוף שלשה שלמים אלא רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם ולא סוף דבר ג' שלימים. וגם הנה היא הרה לזנונים אלא מלמד שהי' מטפחת על כריסה ואומרת מלכים אני מעוברת גדולים אני מעוברת עכ"ל המדרש והנה המדרש הזה אין לו ביאור כלל מה הוא הקושיא והלא סוף דבר ג' שלמים ומהו התירץ אלא מלמד כו' והנה בעל ע"כ פירש וז"ל ולא סוף דבר וגם הנה כו' כי מי הגיד להם לבריות שהיתה הרה אע"פ שהעובר ניכר לשלשה חדשים ה"מ לאשה עצמה שיודעת שהיא הרה ולאחרים אינו ניכר אלא מלמד כו' עכ"ל הרי דהחליט המ"כ דאף לאחר ג' חדשים אינו ניכר לאחרים רק לה לבדה ובמחכ"ת אין אלו אלא דברי נביאות דהיכן מצינו זה דהכרה דג' חדשים היינו לה לבדה ואפס זולתה ואדרבא הלא מוכח ממשנה מפורשת בש"ס דילן להיפך דהא ריש פ' החולץ במשנה דילן ספק בן ט' לראשון ובן ז' לאחרון כו' וע"ז מקשה הגמ' לימא הלך אחר רוב נשים כו' וע"ז משני דזו לא הוכר עוברה כו' וקשה דאם נימא כמ"ש המ"כ דהכרה הוא רק לדידה א"כ מנ"ל למגרע כח הרוב דאזלינן בתרי' בכל מקום מכח דלא הכירה דלמא ידעה ולא אמרה תיכף שלא תאסור עצמה על בעלה דרחמה לי' וחשבה אולי ביני וביני תפיל ולא יורגש ותשאר בהתירה או שתלד בתשעה ותאמר שהוא בר שבעה ואף עכשיו דכבר אסרינן לה מ"מ אינה רוצה לומר להחזיקה נפשה ברשעה וידעה ושתקה אלא מסתמא דניכר להדיא לעין כל והוא קושיא עצומה על המ"כ. ועוד לפירושו של המ"כ קשה למה נקט המדרש בקושיתו האי קרא וגם הנה הרה כו' דהא בי' איירי והנראה לי בזה דלפמ"ש א"ש דזונה שאני כיון דכ"ע לא אסקי אדעתיהו שזינתה ומלתא דלא רמיא עלייהו והיא יודעת בניאופה וודאי דחשבה מחשבות לבל יודע כמ"ש לעיל בסמוך בראי' ברורה מש"ס דיבמות ד' מ"ב ע"א דמשני אשה מחפה עצמה כדי שירש בנה עי"ש וזה ברור והיינו קושית המדרש ולא סוף דבר ג' שלמים פי' דבזה לא כשלם עדיין פי' הפסוק וגם הנה הרה לזנונים דלזנונים דייקא דאנו ניכר מהר כמ"ש והוכחתי מש"ס בהוכחה ברורה בעזה"י אלא מלמד שהיתה מטפחת על כריסה ולא בושה כלל ולא הסתירה הריונה ולכך ניכר היטב כנ"ל ברור ביאור דברי המדרש והוא פירש נאה ואמת במזה"י לפע"ד דגם לפירש המ"כ צ"ל כן הפירש על לא סוף דבר דלא נשלם עדיין שפיר פירש דקרא וק"ל ואם כן סברא הנ"ל מוכרחת מהמדרש הנ"ל וגם מש"ס דילן ביבמות ד' מ"ב ע"א דזה ק"ו אמיתי ממאי דמשני שם כמ"ש וזה נ"ל ברור ואם כן בנידון דידן אף אם הוי אמרינן דהכרה יוכל להיות בבר ז' לשני חדשים ושליש מ"מ אזלינן בתר רובא דבר ט' הוא הואיל ולא איתרע כמ"ש ועוד דכאן וודאי לא איתרע והא באמת הנשים אמרו שגם מקודם הוכר עוברה וכל זה שכתבתי לרווחא דמלתא אבל כבר הוכחתי דקי"ל דלא מנכר בשום אופן בפחות מג' חדשים:
נתיב יד
ועוד ראי' ברורה דאף בג' חדשים לא מנכר להדיא רק ע"י בדיקה או ע"י הילוכה אבל לא בראי' דהא אכתי קשה לי קושיא עצומה מאוד בגמ' דילן דיבמות ל"ז ע"א דסמכינן אזו דלא הוכר עוברה למגרע כח רובא מהא דמשני בד' מ"ב ע"א אשה מחפה עצמה כדי שירש בנה ע"ש וכ"ש הכא שיש לחוש לטעם זה ועוד נוסף שלא תאסור עצמה לבעלה כמ"ש ולכך לא הוכר עוברה ואף אם נימא דמכח טעם דירושה לא שייך להקשות כאן חדא דמנ"ל להקשות דלמא איירי שנכסי בעלה הראשון הם יותר משל זה ועוד דאף אם אינו יותר מ"מ עדיף טפי להחזיקו בבן הראשון דהוא לבדו היורש כי גם אח לו ועוד דאין אדם חוטא ולא לו ואף בשביל בנו אין אדם מצוי לחטוא כמ"ש בגמ' דיבמות ד' ד"ו ע"א וכולן מתרת לבניהם או לאחיהם אבל בד' מ"ב משני שפיר דשם לא הוי חטא במה שמסתר' הריונה דמ"מ מותרת לו עי"ש ומיהו טעם זה שכתבתי כדי שלא תאסור עצמה לבעלה וודאי שקול כמו הטעם דירושה דלא גרע נוגע בדבר העתיד וראיית הנולד מכולא האי ואולי מדבר הנוגע לעצמה ומוכן והוה והוא קושיא עצומה מאוד לפע"ד על הגמרא הנ"ל והנראה לי בזה דוודאי מוכח להדיא מהגמ' ד' מ"ב ע"א דבג' חדשים גם כן לא מנכר להדיא רק או ע"י בדיקה בשדי' או בהילוכה מדקא מקשי הגמ' ותמתין עשהו ותנשא ונבדקי' בסוף ג' ומשני אין בודקין נשואות שלא יתגנו על בעליהן ועיין פירש"י וקשה למה הקשה ונבדקה בדיקה זו למה כיון דמנכר לעיני הרואים ומאי תירץ התרצן א"ו כמ"ש דלא מנכר רק ע"י בדיקה או ע"י הילוכה ובאמת הקשה הגמ' שם דנבדקה ע"י הילוכה ומשני דמחפה עצמה והנה זה ברור דהטעם דמחפה עצמה לא שייך רק על קושיא נבדקה בהליכה וע"ז משני דמחפה ומשנית הליכה משא"כ על בדיקה דהקשה לעיל לא שייך תירץ זה דאינו תולה ברצונה רק התירץ ע"ז דאין בודקין נשואות קאי אדוכתי' והנה לפי"ז א"ש הסוגיא בד' ל"ז ע"א דהא קושית הגמ' ואמאי לימא הלך אחר הרוב כו' הוא דניתי חטאת קבועה כפירש"י והנה משני הגמ' שפיר דאיתרע הרוב דעלי' וודאי התירץ שפיר דאף שאין אנו מאמינים לה מ"מ איך נחייבה חטאת כיון דהיא אומרת דברי לה שלא הוכר ואיתרע רובה דוודאי לגבי דנפשה נאמנת לחייב עצמה במה שתאמר ולפי דברי' היא חייבת באשם תלוי ולא בחטאת והכהנים מקריבים אותה שפיר כיון דלפי דברי' חייבת בכך ואדם נאמן על עצמו בכל חיוב הקרבנות רק דעיקר קושית' על הבעל ולפמ"ש גם כן לק"מ דהא יש לה בדיקה אף אם מחפה עצמה רק דאין בודקין לנשואות שלא יתגנו אבל הבעל בעצמו וודאי דידע האמת מכח הבדיקה הנ"ל דמשמוש ידים יש כאן מסתמא כמבואר במס' שבת ד' ק"ע ע"ב נקט מרגניתא בחדא ידי' וכורא בחדא ידי מרגניתא אחוי לי' כו' ע"ש לכך גם הוא מביא אשם תלוי משום דהוי מלתא דרמיא עלי' לידע אם מעוברת מאחיו היא אם לא ומסתמא דקדק ואף אם לא דקדק במכוון מ"מ כיון דמלתא דרמיא עלי' וודאי שפיר מרגיש אם הי' ניכר משא"כ היכא דלא הוי לי' לאסוקי אדעתי' ולא הוי מלתא דרמיא עלי' ולא אדעתי' וזה ברור ובמדרש הנ"ל מקשי גם כן שפיר כיון דאין ניכר רק ע"י בדיקה מה"ת להו לאסוקי אדעתי' דזנתה לבדקה ואי משום דניכר בהליכה הא כיון דמחפה לא מנכר ואם כן הא וודאי דבזנות מחפה עצמה ואיך יתכן הרה דזנונים וכמ"ש היוצא לנו מזה דאף בג' חדשים אין ניכר להדיא לעיני הרואים רק ע"י בדיקה או ע"י הילוכה וזה מוכח מהסוגיא ד' מ"ב ע"א וגם מסוגיא ד' ל"ו ע"א ואם כן מכ"ש בפחות מג' דלא מנכר לעיני הרואים ואם כן זו שניכר להדיא הריונה לעיני כל וודאי שזינתה מקודם שבא בעלה בלי ספק:
נתיב טו
ומיהו קשה כיון דהבעל והאשה וודאי דאינם נאמנים רק לגבי עצמן כיון דנוגעים הם אם כן הולד למה מחזקינן בחזקת ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון נחזקיהו לוודאי בן ט' לראשון מחמת הרוב דלא איתרע לגבי' כיון דאינו ידוע רק לבעל והאשה ואין אנו מאמינים להם ואם כן הולד השני הוי ממזר וודאי ולא ממזר ספק ע"ש בד' ל"ז מ"א ת"ר ראשון ראוי להיות כ"ג כו' עי"ש כל השקלא וטריא והנה יש מקום ליישב קושיא זו ועפ"ז יש מקום גם כן לישב מה שהקשיתי גם כן על המ"כ דהנה הפ"י בכתובות סוף פ' המדיר כתב דאיכא למימר דהא דרוב עדיף מחזקה היינו שרוב הוא לגמרי נגד החזקה כגון רוב נשים מתעברות ויולדות דע"י כך לא שייך חזקה זקוקה ליבם דע"י הרוב משתנה החזקה עכ"ל הצריך לענינינו פה והבן זה דהיינו דהא דאמרינן דרוב עדיף מחזקה היינו שהחזקה עשוי להשתנות ע"י הרוב ואם כן לפ"ז י"ל שפיר דגם לגבי הולד אתרע הרוב דהא כתבו התוס' בחולין ד' י"א ע"ב ד"ה כגון שהיו אביו ואמו כו' דאזלינן בתר חזקה דהעמד האם בחזקת צדקת כו' ואם כן לפ"ז כאן יש ג"כ חזקה דלא הרגישה אמו לשלש חדשים מן הראשון דהעמד האם בחזקת צדקת דאם הרגישה לא היתה שותקת שתשב תחת בעלה באיסור כרת ואם כן כיון שיש חזקה שלא הרגישה ורוב היולדת לט' מרגישין לשליש ימיהן אם כן איתרע הרוב דרוב יולדת לט' וא"ל כיון דהרוב דיולדת לט' מורה שהרגישה דאם היא מרוב הנ"ל מסתמא הרגישה לשלשה חדשים אחר הראשון דהא הרוב מרגישין לשליש ימיהם והחזקה מורה שלא הרגישה אם כן הרי רובא וחזקה ורובא עדיף זה איכו דהא החזקה הנ"ל אין עשוי להשתנות ע"י הרוב זה ובכה"ג לא אמרינן רוב עדיף מחזקה כמ"ש בשם הפ"י ודוק. ועוד י"ל אף בלא סברת הפ"י מ"מ כאן אין הרוב מנגד להחזקה כלל רק ע"י צירוף תרי רובא דהיינו הרוב דיולדת לט' והיולדת לט' רובן מרגישין לג' חדשים ואם כן איכא תרי מיעוטי מיעוט היולדת לז' ואף אם היא מהיולדת לט' איכא מיעוט דאינם מרגישין ואם כן סמוך תרי מיעוטי להדדי ואיתרע רוב כמ"ש הר"ן בחולין פ' א"ט גבי לוקחין בצים דלמא מעוף טמא הוא שהקשו התוס' הא טמאים נמי מיעוט הוא כמו נבלות וטריפות ותירץ הר"ן דאע"ג דמיעוט נינהו כי סמכינן להו בהדי מיעוט דנבלות וטריפות הו"ל רוב או מחצה על מחצה עכ"ל והיינו משום דסמוך מיעוטי להדדי ואם כן ה"נ י"ל כן סמוך תרי מיעוטי להדדי ואתרע הרוב וחזקת צדקת במקומ' עומדת כיון דאין הרוב סותר החזקה הנ"ל בתקפה הוא ואם כן כיון דהחזקה בתקפה אמרינן דודאי לא הרגישה רק או שהיא ממיעוט הנולדים לז' או ממיעוט שאינם מרגישים לשליש ימיהם לכך הוא ספק וזה נכון מאוד לפע"ד בעזה"י ועד השלישי אני בא ליישב קושיא זו לפמ"ש בגינת ורדים כלל ל"ז דבדאיכא תרי חזקות לא אמרינן רוב עדיף ואם כן לפמ"ש דאם ניכר הי' הא מרגישין בו הבעל והאשה אם כן תרי חזקות יש שלא ניכר ונרגש חזקת הבעל וחזקת האשה ולא אמרינן רוב עדיף רק בתרייהו אזלינן דוודאי לא נרגש ולכך הוא ספק אם הוא מן הנולדים לז' או מהמיעוט שאינם נרגשים בשליש כו' והנה לפמ"ש לעיל דאף אם הוי מנכר בבר ז' בפחות משלשה מ"מ ראוי לילך אחר הרוב דיולדת לט' בזה לכאורה קשה ע"ז מאוד מאוד דאם ארוסה תנשא לבעלה בחופה וקידושין כדת ואחר הנשואין תלד בחודש ז' ניחוש לחשש ממזר ח"ו או שאם בא בעלה שנשתהה כמה ימים ושנים וילדה בשבעה נחזיקו לממזר חליל' ישתקע הדבר ולא יאמר ולהרבות ממזרים בישראל וגדולה מזו הרמ"א בהגה כתב באהע"ז סי' ד' סעיף י"ד באשה שנתעברה בסוף סיון כו' ע"ש ותלינן שהוא בן ז' ע"י שיפורא ולא אמרינן דרוב יולדת לט' א"ו דלא משגחינן על הרב בזה אעפ"כ דברי נכונים בעזה"י בנידון דידן דהא באמת יש להבין דאמאי לא נאסר אשה לבעלה על רוב וכי עדיף מד"נ דאזלינן בי' בתר רובא ונ"ל הטעם דהרוב אינו רק במקום שיש ספק מהני הרוב להוציא מידי ספק משא"כ בליכא ספק כלל ואם כן כל כמה דלא ראינו דברים המורים על זנות מה"ת לספק בזה כלל רק בזה דבן ט' לראשון דהוי ספק מעלי' שפיר מהני הרוב כנ"ל לכאורה ותשלום פלפול זה עיין בדרך השלישי נתיב ה' ו' מ"ש בס"ד ואם כן לפ"ז בנידון דידן דאיתרע חזקתה וראוי לספק בזינתה או לא וודאי דמועיל הרוב כיון דכבר נצמח הספק מכח כיעור ולגבי ספק וודאי דמהני הרוב וכל זה הוא רק סניף וכבר בארתי דקיי"ל שא"א בשום אופן שיוכר עוברה בפחו' מג' חדשים ואף בג' חדשים אינו ניכר להדיא כמ"ש וא"כ זו שהוכר עוברה היטב קודם פסח או בפסח כמו שבא בשאלה וודאי דאם יתברר כן בב"ד ע"פ עדות אנשים כשרים להעיד וודאי דזונה הוא וכופין את הבעל להוציאה כנ"ל:
נתיב טז
והנה בירושלמי דיבמות פ' החולץ על האי מתני' בספק בן ט' לראשון מבואר שם דיוכל להיות הכרת העובר לחמשים יום אם הוא בר ז' דשיפרא כגון שנתעברה סוף סיון וילדה תחלת כסלו ע"ש בפ"מ ובמראה הפנים דמביא ראיה מזה לתשובת מהר"י מינץ שהביא רמ"א בהגה שהבאתי לעיל בסמוך בנתיב ט"ו ויפה דיבר אך מה דכתב וז"ל אבל לשיטת הבבלי דף מ"ב משמע דהכרת העובר לאו מלתא היא בכה"ג כדאמר התם אשה מחפה עצמה כו' עכ"ל לא דק בזה דמשם לק"מ דנהו דלא סמכינן אבדיקה להתירה להנשא על סמך הבדיקה שיבדקו אחר כך ע"מ אם הוכר וודאי דהכרה מהני והכא בהוכר איירי אך דוודאי פליג תלמודא דידן על הירושלמי הנ"ל כמ"ש דמתלמודא דידן מוכח להדיא מקושית הגמ' דף מ"ב ע"א דמקשה ונבדקה והן מסוגיא דדף ל"ז משמע דוודאי בפחות מג' לא מנכר כמ"ש לעיל ואף בזה דהירושלמי סובר דאם לא הוכר עוברה אחר ג' מן הראשון מחזקינן להולד עי"ז לוודאי מן האחרון כמו שאמר אלא כן אנן קיימין כשבא עלי' אחר ב' חדשים כו' ניתני היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיהיה לה חמשה חדשים ור"ל א"ו מוכח דלא חיישינן לזה דאם מן הראשון הוא כבר הי' ניכר לאחר ג' חדשים מן הראשון וכן פי' בפ"מ וזה מוכרח בכוונת הירושלמי שם ע"ש והסוגיות דתלמודא דידן בדף ל"ז שם ודאי דפליגי ע"ז דהא מפורש להדיא שם דבלא הוכר עוברה לשליש ימים ספק הוי ובוודאי דהלכתא כבבלי במקום שחולק עם הירושלמי והנה אף להירושלמי הנ"ל מ"מ בנידון דידן מחזיקינן לה בזונה מכח מ"ש דוודאי להדיא לא מנכר אף בג' חדשים כמו שהוכחתי מתלמודא דידן ובזה לא מצאנו הירושלמי דפליג בזה ועוד כיון דיש רגלים לדבר מהדברים המורים על זנות בלא זה ומש"ז ראוי להסתפק בה אם כן וודאי ראוי לילך בהבחנה בתר רוב דיולדות לט' ומיהו אין צריך לכל זה דוודאי קי"ל כבבלי ועוד דהירושלמי מסיק שם בעצמו על מתניתן דהיבמה לא תחלוץ כו' בשם רבא שני' הכרת עובר שני' היא לידתו. הכרת עובר לחדשים שלמין ולידתו לחדשים מקוטעין עכ"ל ומה שפירש הפני משה שם דבהכרת עובר בתר רוב נשים אזלינן וג' חדשים בעינן ע"ש ומשמע מדבריו בדברי רבא דבירושלמי הנ"ל דרבא סובר גם כן דיכול להיות הכרה בפחות מג' אם הוא בר ז' אך דאזלינן בתר רוב שותא דידיה לא ידענא חדא דמנ"ל לפרש כן דמסתמא משמע מדברי רבא דהכר' הוא דוקא בג' שלמים ועוד דלאיזה ענין אזלינן בהכרה בתר רוב אי לזה דבעינן שתמתין ג' חדשים קודם שתנשא הלא אף אם ספק שקול אזי ראוי להמתין דהבחנה דאורייתא היא מקראי דלהיות לך לאלקים ולזרעיך אחריך ואף אם הוי דרבנן מ"מ המתיר בוודאי עתיד לבא וראוי להחמיר אף בספק דרבנן כמו שמבואר בש"ס ובכל הפוסקים וק"ל ואפשר דהפ"מ ר"ל דטבע הכרה בכל הנשים הוא כטבע הלידה ברוב הנשים וכמו שהוא הפירש בדברי רש"י ז"ל בש"ס דילן במס' נדה כמו שאבאר ועיין בהרא"ם ב"פ וישב על פסוק ויהי כמשלש חדשים וכבר הוכחתי מש"ס דילן דלא קי"ל כן כמ"ש הוא ז"ל שם ועיין בדברי זקני הגאון מהרש"א ז"ל במס' נדה דף ח' ע"ב ורוח ה' דיבר בו דהא על ט' חדשים אמר בגמ' שם ראיה גדולה היא ואם כן צ"ל כי אמר סומכס זכר לדבר ודאי דעל בר ז' אמר וכוונת רש"י דטבע הכרה בכל הנשים כטבע הלידה ברוב הנשים ע"ש ומ"ש זקני הגאון הנ"ל ז"ל שם בנדה דמסוגיא דפ' החולץ משמע דלא כהרא"ם ולא מפרש איזה סוגיא וודאי דנתכוון לסוגיא אחת מהסוגיות שהבאתי ואפשר שנתכוון לכולן וה"ק דב"פ החולץ אזלא כך הסוגיא ושייך לומר כן אף על ב' וג' מקומות הנה לפע"ד כל הדברים שכתבתי בזה ברורים הם בעזה"י:
והראב"ע שכתב בפ' וישב כמשלש בתוס' מם קודם שלש עכ"ל אינו כדאי להכריע בין התנאים ובפרט נגד מסקנת הש"ס ועיין במכלל יופי של החכם המדקדק הגדול ר"ש בן מלך מ"ש על הפסוק הנ"ל:
נתיב יז
והנה מחמת שילדה בתמוז וודאי דאם נימא דבר קיימא היה הולד וודאי דאין להסתפק בזה ולומר שמא מבעלה היה מעת שבא לביתו בארבעה עשר ימים לחודש שבט דחדשים דימים לא הוי אף ששה חדשים ואף חדשים דשיפורא לא הוי רק ששה וזה וודאי א"א ועובדא דירושלמי דשלשה עשר מן הראשון ושבעה עשר מן האחרון וחמשה שלמים באמצע היה ז' חדשים דשיפורא וגם ששה חדשים שלמים דימים ועובדא דמהר"י מינץ המובא בהגהת רמ"א סי' ד' הי' ז' חדשים דשיפורא משא"כ כאן דהא אמרינן בגמ' דהיולדת לז' יולדת למקוטעין אבל לא שתלד בששי ועוד דאם משכחת שתלד בששי אם כן בזה וודאי נשאר קושית העולם בכתובות דף ל"ט ע"א דאיתא שם דא"א לאשה שתלד קודם שנעשה בוגרת עיין בח"מ בסי' ד' ס"ק י"ב מה שתירץ על קושית העולם הנ"ל ואם נימא דיכולה לילד בששה גם תירוצו ליתא בזה ובפרט אם נימא דבששה שאינם שלמים יכולה לילד כמו שהוא בעובדא דידן וודאי דנשאר הקושיא ובלא קושיא זו היא פשיטות גדול דשבעה למקוטעין שמעינן אבל ששה למקוטעין לא שמעינן והא דנימא דהוא בן י"ב ואשתהה הוא דאשתהו ז"א מכמה טעמים חדא דוודאי נאמן הבעל באמרו שלא בא עליה גם אז בתמוז דאשתקד כשהי' בביתו דוודאי נאמן לשוי' אנפשי' חד"א כמו שמבואר בגמ' כתובות דף ט' ע"א ובאה"ע סימן ו' סעיף י"ד ובסי' ס"ח סעיף ז' וזה פשוט ועוד דאף בלא נאמנתו הא הוי יום א' יותר מי"ב חודש מעת שנסע מביתו עד זמן הלידה ובעובדא דרבה תוספאה ביבמות דף פ' ע"ב אתמר שם עד תריסר ירחי שתא והבו דלא לוסיף עלה והיש מי שאומר בסי' ד' סעיף י"ד היינו משום דשמא בא בצנעה אבל כאן הרי שניהם מודים שלא בא דוודאי אינה מכחישתו בזה כמו שמבואר בהשאלה ועוד דבלא זה הא כבר כתבו ר"מ ז"ל דברא' בה דבר כיעור הסכימו הפוסקים דלא אמרינן אשתהי עיין בהגהת רמ"א שם סעי' י"ד ובח"מ ס"ק י"א ובב"ש ס"ק י"ח וכאן בנידון דידן הא ראו בה דבר כיעור כמבואר בהשאלה אף שאינם מכיעורים דרבי מ"מ הא כבר כתב הרמב"ם בפ' כ"ד מה"א והש"ע בסימן י"א וכיוצא בדברים אלו והוסיף רמ"א בהג"ה לפי ראות עיני הדיינים ולפי ראות עינינו כדי בזיון וקצף בהכיעורים הללו שבא בהשאלה ועוד דמה שישן בלילה בחדרה בחושך ואופל לא גרע משניהם יוצאים ממקום אפל המוזכר להדיא ברמב"ם ובש"ע ובפרט במשך חמשה שבועות ומצורף לזה דהח"מ בס"ק י' והב"ש כתבו בשם התוס' והאגודה דלא קי"ל כלל כרבה תוספאה ועוד דלפי המבואר בהשאלה שהוחזקה כדה אז אם כן וודאי דאינה נאמנת בשום אופן שבא עליה בעלה עיין בסי' קט"ו סעי' ב' ומיהו לענין איסור וודאי דא"צ לכל זה דוודאי שוי' אנפשי' חד"א וכל זה ברור בעה"י
נתיב יח
מיהו בהא גופא אם נחזיק להולד שהי' בר קיימא ולא נפל יש לעיין והנה לשיטת הרמב"ם אף בח' וודאי שנולד חי אף אם מת מיד רק שיצא חי לאויר העולם ומת תיכף בשעה שנולד אם נגמר שערו וצפרני' פוטר את אמו מן החליצה ומן היבום דהא בר קיימא וודאי ובר שבעה הוא ואשתהה הוא דאשתהי רק דחומרא דרבנן בעלמא היא להצריכה חליצה עיין ברמב"ם פרק א' מהלכות מילה ובפרק ב' מ"ה רוצח ופרק א' מ"ה יבום ופ"א מ"ה נחלות ובהה"מ פ' א' מ"ה יבום ובלח"מ שם ועיין בדרך השלישי נתיב ב' מ"ש שם בס"ד ועיין בש"ע אה"ע סימן קנ"ו סעיף ד' ובב"ש שם ס"ק ג' ועיין בהרי"ף שבת פ' ר"א דמילה שם בסוגיא דרבי שמעון בן גמליאל כל ששהה שלשים יום באדם איכו נפל ועין בכ"י שם שכתב טעם על הא דהשמיט לדאביי ועיין בהרי"ף ובנ"י פרק הערל שם בסוגיא דרבי אבוה דבן ח' אין עושין בו מעשה ועיין עוד בהאלפסי פרק החולץ שם תני' רבי שמעון בן גמליאל אומר כל שלשים יום באדם כו' ומ"ש האלפסי שם בפ' החולץ בטעמא דנתקדשה לכהן דלא תחלוץ וז"ל אבל הכא כיון דמת בתוך שלשים יום ספיקא הוי ומספיקא לא מפקינן איתתא מתותי בעלה עכ"ל אל תטעה לומר דדעתו דמדאורייתא ספק הוי ואעפ"כ לא מפקינן מכח ספק דאם כן קשה למה להגמ' בפרק החולץ דף ל"ז ע"א לומר דמשום זה באשת כהן דאינה חולצת משום דאיכא רבנן דסברי דאפילו כא שהה ולד מעלי' היא הלא אף לרשב"ג לא הוי אלא ספק כמו דאמר בגמ' שם דף ל"ה ע"ב ובשבת דף קל"ה ע"ב על דברי רשב"ג הא לא שהה ספיקא הוי ואם כן איך מוציאין מתותי בעלה א"ו דהנכון דכוונת הרב אלפסי דמדרבנן ספק הוי אבל לדין דאורייתא קי"ל כרבנן דלא הוי ספק כלל רק לדינא דרבנן קי"ל כרשב"ג דהוי ספק לכך מקלינין בנתקדשה לכהן וזה ברור ועין בדרך השלישי מ"ש שם:
ונחזור לענינינו דלדעת הרמב"ם הנ"ל ולהש"ע דסתם כדבריו ולא הביא שום דימה אחרת וכן הרמ"א לא הגיה כלום וכן נראה דעת האלפסי א"כ וודאי דבגמרו שערו וצפרנו אף אם מת מיד הוא וודאי בן ז' או בן ט' וא"כ וודאי זינתה וזה ברור בלי שום ספק אלא אפילו לדעת התוס' והרא"ש עיין בתוס' דיבמות דף ל"ב ע"ב ד"ה הא לא שהה ובהרא"ש שם דבפיהוק ומת לא מהני גמרו שערו וצפרנו ואף לרבנן דפליגי ארשב"ג ומכ"ש בבן ח' ודאי עיין בתוס' דסוגיא דשבת דף קל"ו ע"א וע"ב ובתוס' דסוגיא פ' ערל דף פ' ע"א וע"ב ובהרא"ש שם ועיין שם פ' החולץ ד"ה מת בתוך שלשים ועיין ברא"ש ועיין בחידושי הרמב"ן והרשב"א בסוגיות האלו וא"כ לתוס' והרא"ש הנ"ל משכחת בן ח' והוא כפל וגמרו שערו וצפרנו ואף דבסתם ולד לא חיישינן לזה מדאורייתא היינו בנפל מן הגג אבל בפיהק ומת אפשר דחיישינן מדאורייתא ואף אם נימא דלא חיישינן רק מדרבנן מ"מ בבן ח' וודאי י"ל דחיישינן מדאורייתא לשטתו אף אם גמרו שערו וצפרנו וא"כ כיון דיש במציאות עכ"פ בו ח' שגמרו שערו וצפרנו א"כ וודאי דאין ראוי לאסור אשה על בעלה אם אין שם ריעותא רק זאת שילד בחודש ח' מביאת בעלה ולד שגמרו שערו וצפרנו ופיהק ומת אף בלא הסברא דאשתהי דכיון שיש במציאות מה"ת לומר דזינתה ולא שייך למיזל בתר רובא ובר ט' הוא כיון דלא נולד שום ספק ודוק מ"מ בכהא דלא הוי רק חמשה חדשים וד' ימים וודאי דכ"ע מודו בזה דאין במציאות כלל שיהא כגמר שערו וצפרנו ויחי' חמשה ימים מעל"ע ויהי' גדול מאוד כמו שראו שני אנשים שהלכו לבדוק הנראה הנשמע כמהו וודאי אף החולקים על הרמב"ם מודו בזה וא"כ משום זה לבד בלא צירוף שום דבר ובלא קול ובלא כיעור כלל וודאי דאסורה וכופין אותו להוציא מכ"ש הכא דכבר נולד הספק קודם הלידה אף אם לא הוי נולד גמור כמ"ש מ"מ וודאי דלכ"ע ראוי ליזל בתר רובא:
נתיב יט
ומ"ש הב"י בסוף סי' קע"ח בשם מ"כ מהר"ד דוראן ועיין בהגהת רמ"א בסי' ד' סעיף י"ד ובח"מ ס"ק י"ג ובב"ש שם ס"ק ב' הנה אף אם נימא דתשובה זו דסמכא הוא מ"מ וודאי הבו דלא ליסוף עלה דשם לא איירי בגמרו שערו וצפרנו וגם עיקר היתרו בשביל שהבעל לא חשדה כלל וכלל ומחזיקה בכשרות וגם זה יסוד ההיתר שלו שהיו רמי הקומה ע"ש בב"י דעיקר סמיכת ההיתר ע"ז אבל בחסר אחת מאלה וודאי דלא הותר. ואולם בתשובה ההיא עצמה יש ג"כ לדקד' טובא כמ"ש בח"מ ועיין בדרך השלישי ע"ש ובנ"ד דהבעל חשדה ולא זו שחשדה אלא אף זו שנתאמת אצלו הדברים ועיין בתשב"ץ חלק רביעי בתשובת ר' שלמה דוראן סי' ו' בשורש ב' שם באחד שנשא אשה על אשתו שכתב שמחויב ליתן נט לראשונה בלא תנאי כתב שם ח"ל גם מטעם אחר חייב הבעל הנזכר להוציא אשה הנזכרתי במה שראינו מכתביו ומטענותיו במה שהוא חשדה בדברים אחרים והוא מאמת את הדברים ולפי דבריו שוי' אנפשיה חד"א כו' עכ"ל הצריך לענינינו פה ובפרט בנד"ד שנגמר שערו וצפרניו והי' גדול מאוד וודאי דכ"ע מודו דאין זה במציאות כלל בבן חמשה חדשים וד' ימים אף אם שניהם הם רמי הקומה וכ"ש באינם יוצאים כלל מסתם בני אדם בקומה ומ"ש במהר"י מינץ סי' ו' אבאר אי"ה בדרך השלישי באורך ע"ש:
נתיב כ
נחזור לענינינו דמש"ה לחוד כופין את הבעל להוציא ע ומכ"ש בצירוף קדל"פ וע"כ דמה שישן בחדרה בלילה לא גרע משניהם יוצאים ממקום אפל ומכ"ש במשך ה' שבועות ועוד כמה כיעורים ורגלים כדבר וגם המילדת אמרה שהניקה בעצמה את הילד ואלו שם בתשובת מהר"ד דוראן שהזכיר בב"י כתב שם שבדקוה ולא נמצא שפע חלב ע"ש בב"י ס"ס קע"ח ואף אם לא נאמין להמילדת מ"מ לא בדקה בכך כמו שם בעובדא דמהרד"ד הנ"ל ומסתמא הי' לה לפי מראהו גדלות הילד דכלו לו חדשיו אבל שם בעובדא דמהרד"ד הנ"ל הבדיקה מכריע מאוד דהוא עדיין בחדשים מועטים בפרט דכאן יש כיעורים ונחשד ושם ליתא מזה כלל ומיהו באמת אף בלא הכיעורים ובלא קלא כלל וודאי דכופין את הבעל להוציא כמ"ש מחמת הכרת העיבור והלידה בזמנים הללו כמבואר בהשאלה ומשום אחד מהו לחוד הוי ראוי להוציא ומכ"ש בצירוף ההכרה והלידה כנ"ל ומכ"ש בצירוף כל הני הטעמים קדל"פ וע"כ וזה ברור ובפרט דגם זאת שראה הבעל בעצמו ממנה כיעור ופריצות בעניני נדה:
והנה לענין הכתובה וודאי ממה שבארתי מבואר ועיין בב"ש סי' קט"ו ס"ק ד' והנה כבר כתבתי דיני כתובה ונדוניא והוספת שליש בעזה"י הכל בחר היטב והוא חתום באוצרותי אבל לבאר דעתי בפירש בזה לא רציתי להיות כעורכי הדיינים ח"ו ושלא לעבור הגבול שגבלו הראשונים בדיני ממונות כמבואר בח"מ סי' י"ז סעיף ה' בהג"ה שלא לכתוב פסק לאחד מהצדדים בדרך א"כ וכהיכי דלא לימרו רבנן מחנפי אהדדי ובטוח אני בצדקת כבוד תורתו שלא יהי' בלבו עלי בגלל הדבר הזה והנה מקבלת עדות שלא בפני' בשביל שאבי' אלם כבר פסקה רבינו הרמ"א בסכינא חריפא בתשובותיו סי' י"ב דאין בזה דין אלם ואין מקבלים שלא בפני' והכריח כן מהש"ס ומהרש"ל שם בתשובותיו דחה ראיותיו ויתבאר הכל בדרך השלישי ומ"מ מי יבא אחרי המלך הגאון רמ"א ז"ל ובוודאי יש להדר שיהי' הקבלת עדות בפני' אבל אם לא הי' אפשר בשום אופן לקבל בפני' כבר הורה זקן הגאון מהרי"ח מפראג כ"י ה' יאריך ימיו בתשובותיו הנחמדים נוב"י ח"ב ומפלפל שם באורך ומבאר דבכה"ג מקבלין שלא בפני' וכל דבריו תורה אבל לדעתי שאין צורך הכא כ"כ בעדותן המעידים על הכיעור כי בלא"ה אסורה מחמת הכרת העובר והלידה בזמן קצר כנ"ל וכופין אותו להוציא. כל הנ"ל נ"ל ברור להלכה למעשה ובלבד שיסכים עמי כבוד תורתו ועוד שני רבנים מובהקים ויתברר כל מה שבא בשאלה מענין הכרת העובר וגדלות הילד וגמר סימניו וכל שאר הדברים הכל בב"ד מומחים ומובהקים הראוים לקבל עדות בעסק כזה ובקיאים בקבלת עדות ובפרט בעדות נשים כמבואר בפוסקים ואף שמכ"ת הוא גדול מאוד בעיני מ"מ אף אם כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים כמו שנתפרסם בכל תפוצות ישראל מ"מ אף משה ואהרן פסולים הם וגזירת המלך היא לכך אין בדברים האלו ממש עד שיתברר הכל בבירור לפני ב"ד כנ"ל ואז הנני סניף להם לגזור אומר על הבעל שיוציא הרשעה מתוך ביתו ועל כל ב"ד מישראל מוטל לכוף כאגמון ראשו להסיר צחנתו ובאשו. והארורה הרשעה תהי' גרושה לא דרושה רק עזובה ונטושה בחרפה ובושה ואשמה ישיב בראשה. סליק דרך השני בעזרת יוצרי עושי וקוני: