אור ברסלב

השיב משה אבן העזר· רבי משה טייטלבוים מאוהעל

שאלה ס

מהרב הגאון המנוח מו' מנחם מענדיל זצוק"ל אב"ד דק"ק ליסקא:

א

שוי"ר לכבוד אה' ש"ב ידיד עליון וידידי הרב הגאון הגדול החריף ובקי מופת הדור פאר הזמן חמדת הימים המפורסם בכל קצוי ארץ וים רחוקים נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מוהרר משה טייטל בוים יצ"ו נ"י ויזרח צדיק כתמר יפרח ורוב שלום עד בלי ירח. האב"ד ור"מ ומ"ץ דק"ק שינאווי יצ"ו:

מה מאוד ביקשתי שיעיין כת"ר בדבר השאלה הכרוך ולוטה פה ולהשיבני דבר ברור אסורה זו או מותרת וגם בדבר הכתובה ושכמ"ה הכ"ד א"נ ש"ב ידידו לנצח הק' מנחם מענדיל חונה פה ק"ק ליסקא:

(וזו תורף השאלה)

מעשה באיש אחד שהיה בדרך כמה חדשים בקיץ תקמ"ט ובא לביתו בתמוז בעש"ק ואשתו היתה טמאה נדה בעת ההיא ושבת בביתו וביום א' ממחרת השבת היה שבעה עשר בתמוז נסע האיש לדרכו בהשכמה ועדיין לא התקדשה מטומאתה ולא קרב אליה בעת ההוא ונשתהא בדרך עד ארבעה עשר בשבט תק"ן ובארבעה עשר בשבט בא לביתו ושהא בביתו ערך שני חדשים ואח"ז נסע עוד הפעם לדרכו והיה בדרך עד סוף כסליו תקנ"א ובביאתו זאת אמרו לו אנשים צדיקים שיפרוש מאשתו כי יש רינון עליה שזינתה גם ילדה וולד בשמונה עשר יום לחודש תמוז תק"ן וכאשר שמע הבעל דבריהם חקר כל הנעשה בעת היותו בדרך וספרו לו כל המאורע שאחר נסיעתו הראשונה בי"ז תמוז תקמ"ט אח"ז בשבת חנוכה תק"ן נתעלפה אשתו בעזרת נשים כדרך אשה מעוברת ולא רצתה לילך לביתה והיה קול בעיר שהיתה בושה מאמה על שנתעברה מבלעדי אישה והיה קול בעיר שלא היה בעלה עמה כי הוחזקה נדה אח"ז נסעה האשה הנ"ל ואמה למקום רחיצת מים חמין והיה קול שבשביל שאמה חולנית והוצרכה ליסע לשם לקחה את בתה עמה לשמשה אח"ז הגידה הערלית הפונדקית שנתאכסנו אצלה האשה הנ"ל ואמה במקום רחיצת מים חמין וספרה במסל"ת לפני אשה חשובה אחת שאמה לא רחצה כלל רק בת האשה הנ"ל רחצה א"ע בוקר וערב וסכה אותה המילדת הערלית משם ובימות החורף תק"ן ישבה בביתה כי היה שם מנין עשרה מתפללים ולא הלכה כלל לבה"כ אח"ז היה חופה בעיר ביום ו' עש"ק י"ז שבט ואף היא היתה בתוך הבאים וממש היה חשיכה בעת כניסה לחופה ואז בא בעלה הנ"ל מן הדרך ותיכף הלכה האשה מן החופה לבית הטבילה והקול היה הולך ומתגבר ואחר איזה ימים ספרה בעלת המרחץ לפני אשה חשובה הנ"ל איך שבאתה האשה הנ"ל אז פתאום מן החופה ולא היה לה שום חפיפה ולא חתכה ציפרניה כדרך בת ישראל ואמרה אלו לא היה אביה חשוב כל כך לא היתה שותקת על הדבר אך שהיתה מתייראה מאביה להרעיש על הדבר וביום ה' ניסן תק"ן הלכה האשה החשובה הנ"ל ברחוב לפני פתח בית אביה של האשה הנ"ל ובאתה האשה הנ"ל כנגדה בלא לבוש עליון שקורין יופא ובבואה לביתה ספרה האשה החשובה הנ"ל לפני בעלה איך שנתברר לה האמת שמאז שנתעלפה בבה"כ היא מעוברת כי ראתה שכריסה בין שיני' כאש' בחדש הששי מלפני' ומצידי' אף שהיא רכה בשני ובעזה"ר אמת הקול הזה שהרה לזנונים ועוד כמה נשים מעידין שהיה כריסה בין שיני' קודם פסח תק"ן ואח"כ ביו"ט של פסח תק"ן בעז"נ נתעורר הקול מאוד שנתוודע הבירור ובא איש א' ואמר לפני החשוב שבעיר הנ"ל איך שספרו לו אשתו ובתו שהנחשדת הנ"ל היא כריסה בין שיניה ועמד האיש הנ"ל שהגיד לפני החשוב הנ"ל ועוד אחרים עמו על פתח בה"כ של נשים כדי לראות את האשה הנ"ל וראו שכריסה בין שיני' כאשה בחדש הששי וחזר ואמר האיש הנ"ל לפני החשוב שבעיר הנ"ל אם לא תלד האשה בחדש תמוז תק"ן יניח לחתוך את ראשו והיה הקול הולך ומתגבר בפי כל ממש ואח"כ בסוף סיון תק"ן נקראת המילדת לבית האשה המעוברת הנ"ל והמתינו נשי העיר על זה לשמוע מן המילדת מה היא באותן הימים ואמרה המילדת שבודאי תלד לשני שבועות או קודם. כי כבר הגיע זמנה לישב על משבר בנים ואח"ז ילדה וולד בשמונה עשר יום לחדש תמוז תק"ן בערב ובאור היום בהשכמה עמדו בני העיר ברחוב העיר ואמרו זה לזה כבר נולד ממזר ותיכף באתה המילדת וספרה לפני החשוב שבעיר איך שאמה של היולדת נתעלפה אחר הלידה ודודתה פכרה בידיה והיולדת בעצמה הכתה פניה ולא רצתה לשכב במטה גם ספרה המילדת שאמרה להם ליתן לה ווינדלין ואין קול ואין עונה והוכרחה ליקח בעצמה שמלה חדשה לקרוע על ווינדלין גם בקשה כלי על רחיצת הילד ולא נתנו והוכרחה ליקח בעצמה בעקין של פסח לרחוץ בו את הילד גם אמרה שהילד גדול מאוד וקרובי האשה כשהיו אומרים להם מז"ט השיבו השי"ת יציל כל אב ואם מישראל ממז"ט כזה וחי הילד הלילה שנולד בו ויום ה' ויום ו' עש"ק וש"ק ויום א' והמילדת ספרה שהיולדת בעצמה הניקה להילד ובשבת היה אבי היולדת בבה"כ ועשה לו החזן מי שבירך כשעלה לתורה כנהוג ועשה מי שבירך גם לבתו היולדת עם בנה הנולד לה וביום ב' בהשכמה באו אנשי העיר לבהמ"ד ואמרו איך שמת הילד פתאום והלכו שני אנשים לבדוק את הילד וראו שהיה גדול מאוד ונגמר שערו וציפרניו כראוי לכל וולד קיימא ומחמת שחקר הבעל ומצא ככל הדברים הנ"ל ועוד אומר שראה מאשתו דברי קלות בימי נדותה בעת ביאתו סוף כסליו תקנ"א לביתו ונתאמתו מאוד הדברים אצלו שזינתה תחתיו ומחמת זה הוא פורש ממנה ואינו רוצה לדור עמה וקצת קרובים אמרו קודם ביאת הבעל בכסליו תקכ"א שזה הולד אשתהי שנים עשר חדש מי"ז בתמוז תקמ"ט עד י"ח תמוז תק"ן ועתה כשבא הבעל בכסליו תקנ"א צווח ואומר שלא קרב אלי' בזמן י"ז תמוז תקמ"ט הנ"ל מחמת שהיה עת נדותה כנ"ל התחילו אומרים שהיה נפל בן חמשה חדשים ועוד העיד איש אחד אפרתי שקודם שנשמע קול הרינון הנ"ל שמע מאיש אחד שאמר שהאשה החשודה הנ"ל היא זונה גדולה גם הבעל הנ"ל אין לו בנים מהאשה הנחשדת הנ"ל עוד יש בכאן איש אחד שהעם מרננין אחריו שעמו זינתה האשה הנ"ל והוא היה דר אצל בעה"ב אחד ואמר הבעה"ב בזה"ל איך קאן אייך נישט דער ציילין וואס פאר איין קרבות דיא. אשה החשודה האט עם האיש הנחשד הנ"ל מאן אין ווייב האבין ניט אזויא איין קרבות גם אשה אחת מעידה שבשנה העבר באתה אצלה אשת האיש הנחשד הנ"ל ואמרה בזה"ל איך ווייס גאר ניט וואס צוא טאן דיא אשה החשודה הנ"ל הענקט זיך אויף מיין מאן בעל' האט איר גיבראכט יין שיכרט זיא זיך אן אין הענקט זיך אוף מיין מאן גם אשה אחת האט גיזאגט בזה"ל מיר איז נאר קשה אויף אמה של הזונה הנ"ל ווען איך בין גיוועזין אצל האשה הנ"ל פלעגט זיא תמיד ציא געבין להאיש הנחשד הנ"ל כל מיני מגדים אין איין מאל זאגט זוא איהם קום מוט מור אויף דעם בודעם וועלין מיר דיא תבואה אובר שיטן זענין זייא גיגאכגין אין האבין זיך גיזאמט כמה שעות איז מור נאר קשה אויף אמה של הזונה הנ"ל וויא שטוסט זיא זיך נוט אוף דעם גם איש אחד האט גיזאגט אז ער האט גיזעהין וויא האשה החשודה האט פאר רעכט לאיש הנחשד הנ"ל דאס שטריימיל גם השכן אצל האשה הנ"ל האט גיזאגט דאס קרבות פון אשה חשודה הנ"ל עם האיש הנחשד הנ"ל איז ניט פשוט גם יש עדים שבמשך הזמן שבין י"ז תמז תקמ"ט עד י"ד שבט תק"ן היה לן האיש הנחשד הנ"ל עם האשה הנחשדת הנ"ל בחדר אחד חמשה שבועות בעת שלא היו אביה ואמה בביתם ולא הי' עמהם עוד איש רק המשרתת לבדה אמנם עדי כיעור הנ"ל מחמת שאביה של הזונה הנ"ל הוא אלים ותקיף אצל אדון העיר ודאי לא ירצו להעיד אם לא בעיר אחרת שלא בפני האשה והנה נכתב המעשה באריכות אף שימצא בו איזה דברים יתרים שנכתבו רק לאמת הדברים ברגלים והנחתי כתוב הדברים כמות שהן וקצת קרובי הנחשדת רוצים לטעון אשתהויי אשתהי יב"ח ורוצים להכחיש דברי הבעל שאמר שהיתה נדה. ע"כ דברי השאלה:

תשובה

הנה מה מצא מר ניהו רבה בי כי משש את כלי ומה אדע את אשר לא ידע כי עמו העוז והתושיה אך ענותו תרבני ואין מסרבין לגדול כי"ב ואדברה בעדותך נגד מלכים ולא אבוש לירד לעומק הדין או לרחק או לקרב המרוחקין בזרוע עיוני בעזה"י וזאת התורה היא המחצבת רהב תפר מחשבות ערומים ולא תעשנה ידיהם תושיה ובנות ישראל לא תעשה כזימתכנה. ובנות בוטחות תעלוזנה ואען ואומר הכה הדין הנ"ל תלוי באשלי רברבי דמקור דין זה כובע מש"ס יבמות פרק ב' דף כ"ד ע"א ודף כ"ה ע"א ועוד כמה סוגיות נטפלים אליה ולפי הראות כמה כתובים מכחישין זה את זה כי בסוגיא אחת האיסור מבואר ובסוגי' אחרת ההיפך על כן כל חכמי לב כל אחד ואחד כפי רוח מבינתו אשר חלק לו השם יתב' חתר להמציא השוואה להשוות כל הסוגיות שיהיו מכוונין לדבר אחד ומי כהחכם יודע פשר דבר הלא הם המורים הם המגלים לכו כל נטמן וכל אחד ואחד בורר לו דרך בפ"ע כפי אשר ישר בעיניו ואלו ואלו דברי אלקים חיים וכל דבריהם תורה אך למעשה צריך עיונא רבה איזה דרך ישכון אור ואיזה דרך שיבור לו האדם ואן הרוח ללכת ואן דעת תורה נוטה ויקוב הדין את ההר בעזה"י ואף כי צל אנשים הקדמונים זכר כולם לחיי העו"הב אנכי רואה כצל ההרים המעניקים את החמה בקומתן. ואנכי גם לא כחגב לעומתן. מ"מ לא ניתנה התורה למלאכי השרת כי אם גם לחוטבי עצים ושואבי מים. כמוני היום. ואף כי מתלמידי תלמידיהם אנחנו ומימיהם אנו שותים ומפיהם אנו חיים וכל דבריהם כגחלי אש וחביבין וערבין עלינו דברי דודים מיין הרקח עסיס רמונים יינה של תורה אך האמת אהוב מן הכל ושלהם היא כי הם החכימוני והאירו עינינו ובדבריהם אנחנו משתעשעים ומדבריהם על דבריהם כננס הרוכב על צווארי ענק כמשלנו ואם הראשונים כבני אדם כו' על כן אברר דעת כל אחד ואחד והקושיות אשר יפלו בדבריו עד כי לבסוף בעזה"י נשים את העקוב למישור להמציא דרך סלולה ובמסילה נעלה ואתהלכה ברחבה לישב כל הקושיות וכל הסוגיות ולא במצר דחוקה לסלק כל מכשול ואבן נגף עד נוציא לאור משפטה בעזה"י לפני כל יודעי דת ודין וחלקתי לשלשה דרכים הדרך האחד יפנה דרך הים התלמוד בבלי וירושלמי רחב ידים ויד הכל ממשמשין בו צי אדיר לא יעברנו שם אניות יהלכון תופשי משוט אני שיט הגדולים הראשונים ז"ל והדרך השני יפנה דרך הכרמים כרם ה' צבאות בית ישראל כולם נשענים עליו הלא המה הטור וב"י וכל האחרונים ז"ל והדרך השלישי יפנה דרך הזיתים זית הנטופה בשעתו אשר פריו יתן בעתו כאשר ישאל איש בדבר אלקים זית יפה פרי תואר קרא ה' שמם המה התשובות קדמאי ובתראי ז"ל הנמצאים אתי במחיצתי וכל דרך חלקתי לנתיבים ושבילים באותיות אלפא ביתא ליתן ריוח בין הדבקים כדי שהמעיין ימצא בנקל מבוקשו וזה החלי בעזר צורי וגואלי.

דרך הראשון

נתיב א

הנה רש"י ז"ל ראש המדברים בכל מקום דעתו שם בהסוגיא דיבמות דף כ"ד ע"ב וכ"ה ע"א לפי מה שסוברים התוס' שם הפירוש בדברי רש"י כך הוא לפסק הלכה דב"קדל"פ לחוד מפקינן אף מן הבעל אף בלא כיעור כלל ומלבד זה דהיינו כשאין שם קדל"פ לא מפקינן רק בעידי טומאה כרב וא"כ לפ"ז לפי פסק הלכה עידי כיעור לא מעלין ולא מורידין דבקלא דלא פסיק לא מפיהם אנו חיים דבלא עדותן אסורה וקיימא ובליכא קלא דל"פ לא מהני עידי כיעור דהא עידי טומאה בעינן כך הוא לפי מה שסוברין התוס' הפירוש בדברי רש"י ולא כמו שמפרשים הרמב"ן והרשב"א לדברי רש"י דלהמסקנא דמוציאין בקלא דל"פ היינו עם הכיעור דאיירי לעיל מיניה ומנא אמינא לה דהתוס' מפרשין כך לדברי רש"י מדהקשו על פירושו של רש"י ז"ל דפירש תצא מן הבעל מהא דקיי"ל דלקלא דבתר נשואין לא חיישינן וכתבו וזה לשונם ורוק למעלה בגג הכילה לא עדיף מקדל"פ דהא בסמוך אמר דלרבי מפקינין אף בקלא דפסיק מכח הך ברייתא עכ"ל של התוס' ורצונם לומר דהא בסמוך אמר והלכתא כוותיה דרבי בקלא דלא פסיק וכוותיה דרב בקלא דפסיק דאין מוציאין רק בעידי טומאה א"כ משמע דרבי סובר דמוציאין אף בקלא דפסיק דאל"כ הוי לגמרי הלכת' כרבי או דבגמ' סובר דרבי סבר דבקד"פ ג"כ מוציאין רק דלא קיי"ל כוותיה דרבי בקד"פ רק בקדל"פ קיי"ל כוותיה וא"כ קשה מנא לן זאת דרבי סובר דאף בקלא דפסיק מפקינן אשה מתותי בעלה דהא לא שמענו דברי רבי רק בהא דרוכל ושם הוי כיעור דהוי כקלא דלא פסיק ועדיף מיניה דהא חייש ליה אף דהוא בתר נשואין אלא ודאי מדפשיט להגמ' דרבי סובר דאף בקלא דפסיק תצא ש"מ דהא מילתא פשיטא להו לחכמי הש"ס דהכיעור הנ"ל דרבי לא הוי רק כקלא דפסיק ואפ"ה סובר רבי תצא לכך מוכח שפיר דרבי סובר דאף בקלא דפסיק תצא וא"כ לפ"ז הקשו התוס' שפיר' מקלא דבתר נשואין דהא אף קדל"פ לא מהני בתר נשואין וכש"כ כיעור כזה בלא קול דהוי רק כקלא דפסק בלא עידי כיעור כנ"ל וזה ברור ופשוט בכוונת התוס' להמעיין בדבריהם והנה מה דפשיט להו לבעלי התוס' דהא דאמרינן דלקלא דבתר נשואין איירי גם בקדל"פ דהא אם הוי יכולין לומר דאיירי רב אשי רק בקלא דפסיק לא הוי קשה מידי קושית התוס' ולא כלום דהוי אמרינן דדברי ר' אשי הם רק בקלא דפסיק ולפי המסקנא כאן ביבמות דפסקינן דבקלא דפסק אין מוציאין ודלא כרבי לכך אמר רב אשי שפיר דלא חיישינן לקלא דבתר נשואין אבל רבי באמת סובר דחיישי' לקלא דבתר נשואין אף בקלא דפסיק דהא הכיעור הנ"ל הוי רק כמו קלא דפסיק א"ו מוכרח דסברי התוס' דהך דר' אשי בקלא דבתר נשואין דלא חיישינן ליה איירי גם בקלא דלא פסיק וכן פירש זקני הגאון מהרש"א במהדורא בתרא דהתוס' מפרשים דהך דקלא דבתר נשואין איירי אף בקלא דלא פסיק מכח הוכחא זו שכתבתי מדברי התוס' עיי"ש במהדורא בתרא וזה פשוט מיהו יש להבין מנא להו להתוס' דבר זה דאיירי רב אשי גם בקלא דלא פסיק ומנ"ל להקשות מ"מ נראה דלק"מ חדא דהא רב אשי אמר כל קלא דבתר נשואין לא חיישינן ולשון זה כל קלא משמע איזה קול שיהי' הן פסיק הן לא פסיק ועוד דאם נימא דרב אשי לא איירי רק בקלא דפסיק לא הוי מקשה הגמ' מידי במס' גיטין דף כ"א ע"א על עובדא דמייתי שם יצא עליו קול פלוני כהן כתב גט לאשתו דנימא דשם איירי בקלא דלא פסיק וכן לא הוי מקשה הגמרא שם במס' גטין דף פ"ח ע"ב ואסרינן לה אגברא והא אמר רב אשי כו' דנימא דמתניתין שם איירי בקלא דלא פסיק עיי"ש וכן ביבמות דף צ"א ע"ב דמקשה מהא דרבי אשי היה קשה גם כן כקושיתי הנ"ל ועוד דהא עיקר מימרא דרב אשי הוא במסכתא גיטין דף פ"ט ע"ב וקאי אקול קדושין ושם מפורש דאמרי בקול דבר ברור דאל"כ אף מקמי נשואין לא חיישינן ליה מכל הלין נשמע להתוס' בפשיטות דר' אשי סובר אף בקלא דלא פסיק דבתר נשואין לא חיישינן כנ"ל פשוט וברור:

ועוד נ"ל דמיני' ובי' אבא ליזל ביה כרגא דהתוס' הכריעו מסוגי' זו עצמה דפרק כיצד במס' יבמות דאיירינן בה דר' אשי איירי אף בקלא דלא פסיק דאי נימא דר' אשי איירי רק בקלא דפסיק וכהמסקנא דסוגיא דילן כמ"ש לעיל א"כ אמאי נקט ר' אשי קלא דבתר נשואין דמשמע אבל לקלא דקמי נשואין חיישינן אף בקלא דפסיק ואמאי הלא לא קיימי הכי בסוגיא דידן במסקנא דהן לו יהא כפירוש רש"י דאיירי גם בתצא מן הבעל מ"מ גם בתצא מן הנטען ודאי איירי לכ"ע דהא כל השקל' וטרי' בהנטען איירי בהברייתות אלו ובמתניתין דשקלינן וטרינן בהו ועוד דהא אמרינן והלכתא בקלא דפסיק כרב ורב ודאי איירי בנטען וזה פשוט וברור וא"כ הרי נתבאר דאף מהנטען אין מוציאין בקלא דפסיק אף דהוי קלא דמקמי נשואין לדידיה וא"כ ש"מ דאף לקלא דמקמי נשואין לא חיישינן באם הוא קלא דפסיק וא"כ מוכרח לומר דהא דאמר דוקא לקלא דבתר נשואין לא חיישינן הוא בקלא דלא פסיק וג"ז נכון וברור בפירוש דברי התוס' וא"כ מ"מ נשמע מדברי התוס' הללו דמפרשים לפי המשך פירוש רש"י ז"ל דלהמסקנא דסוגיא דידן דאיירי בקלא דפסיק ובקלא דלא פסיק הוא בקלא לחוד בלא עידי כיעור דאם היו מפרשים דאיירי בקלא עם ע"כ הנ"ל לא הוי מקשין מידי דנימא דהעידי כיעור לחוד הוא עדיף מקלא דלא פסיק ולכך חיישינן אף בתר נשואין לרבי ואין להקשות דא"כ מאין הרגלים לומר דרבי מפיק בקלא דפסיק כיון דהך כיעור דתני רבי הוא עדיף מקלא דלא פסיק לא קשה מידי לפי זה דהא דאמרינן רבי מפיק בקלא דפסיק היינו ג"כ עם הכיעור הנ"ל לפי זה ומזה מוכח שפיר דהא רבי לא הזכיר בהך ברייתא מקלא רק דקיי"ל כרב דבקלא דפסיק גם בהדי כיעור לא חיישינן ולא מפקי' רק בע"ט כרב וא"כ לק"מ קושית התוס' וג"כ נוכל לתרץ קושית התוס' בענין אחר דנימא דבאמת הך כיעור לא עדיף מקדל"פ רק או שוה לקדל"פ או פחות ממנו ובאמת רבי לא סבר להא דר' אשי רק דהא דר' אשי הוא עפ"י המסקנא בסוגיא דילן כמ"ש לעיל בפתח דברי וכמ"ש זקני הגאון החסיד מהרש"א זצוק"ל במהדורא בתרא שהבאתיו לעיל וכל הקושיות שכתבתי לעיל לק"מ דנימא דרב אשי איירי באמת בקלא דלא פסיק והא דקיי"ל בקלא דלא פסיק כרבי היינו בהדי כיעור דרבי וטובים השנים מן האחד דהיינו כיעור וגם קלא דל"פ מקדל"פ לחוד ור' אשי איירי בקדל"פ לחוד בלא ע"כ כלל ולכך לא חיישינן ליה וג"ז נכון רק דאין אנו צריכין לתירוץ זה כיון דנוכל לומר דר' אשי קיים אליבא דכ"ע גם אליבא דרבי ודאי עדיף טפי א"ו מוכח בבירור ונראה בעליל דהתוס' מפרשים המסקנא לפי המשך פירוש רש"י גם בקלא לחוד וכן הוא ג"כ לשיטת התוס' עצמן לפי מה דמסקו התוספות עצמן דלענין תצא מהנטען איירי כאן בהסוגיא ודאי דמפרשים המסקנא ג"כ בקלא לחוד ודו"ק:

ואין להקשות לפי זה א"כ מה זה שכתבו התוס' ורוק דלמעלה בגג הכילה לא עדיף מקלא דלא פסיק דלמה להתוס' לומר כן הלא אף אם הוי אמרינן דעדיף מקלא דלא פסיק לא הוי מתורץ קושית התוס' דהא הוכחתם דרוק למעלה לא עדיף מקלא דל"פ לא הוי הוכח' רק אם סוברים התוס' דקלא דלא פסיק דמסקנא היינו גם בלא ע"כ כמ"ש וא"כ כיון דע"כ סברי התוס' הפירוש כך במסקנא א"כ אף אם הוי מפרשינן להא דרבי דתצא בהכיעור הנ"ל מחמת דעדיף טפי מקלא דלא פסיק מ"מ הוי קשה על ר' אשי מעיקר ההלכתא דקיי"ל לפי המסקנא והוי קשיא הלכתא אהלכתא דקיי"ל כר' אשי דבתראה הוא וגם מקשיני' מיניה מהך דר' אשי בכמה מקומות בכמה סוגיות א"כ משמע דהלכתא כוותיה וכאן פסקינן דהלכתא דלא כוותיה וא"כ קשה למה להתוס' הוכח' הנ"ל לענין קושייתם מי' לק"מ דהתוס' לא כתבו הך רק לחזק פירושם דרבי תצא מן הרוכל קאמר וק"ל ואין לומר הא זה לא מוכח באמת דנוכל לומר דבאמת רבי תצא מן הבעל קאמר ור' אשי קיים לפי המסקנא דלא כרבי דזה אינו דהא אם רבי תצא מן הבעל קאמר א"כ הא דאמרינן במסקנא והלכת' כרבי בקדל"פ היינו ג"כ דמוציאין מהבעל דאיירי בי' רבא א"כ הא דר' אשי לא קיימא אף לפי המסקנא ואין להקשות דלפ"ז אכתי הקושיא הנ"ל במקומו עומד דלמה להתוס' הוכח' הנ"ל דאף לחזק פירושם בהא דרבי לא צריכי להוכחה זו דהא סוף כל סוף אינו מוכרח כדברי פירושם בדברי רבי רק מכח מה שכתבתי דודאי הוי הפירוש דמסקנא כמו שהוא הפירוש בדברי רבי וא"כ קשיא הך דר' אשי אם לא נפרש דרבי תצא מן הרוכל קאמר א"כ לפ"ז הרי אף אם הוי אמרינן דהכיעור הזה עדיף מקדל"פ מ"מ הוי מוכח דרבי תצא מן הרוכל קאמר דאל"כ אלא תצא מן הבעל קאמר א"כ המסקנא דאמר והלכתא כוותיה דרבי ג"כ להוציא מהבעל איירי כמ"ש א"כ קשיא הך דר' אשי אלא ודאי דרבי תצא מן הרוכל קאמר וא"כ גם המסקנא מן הנטען איירי וא"ש וא"כ למה להתוס' הוכח' הנ"ל דרוק למעלה לא עדיף מקדל"פ:

ואין לומר דהתוס' לא כתבו זאת רק כדי שלא יקשה באמת על המסקנא בגמרא גופא מנ"ל להגמרא זאת דרבי תצא מן הרוכל קאמר לכך כתבו התוס' והך לא עדיפ' מקלא דלא פסיק וא"כ לק"מ די"ל דזה פשיטא להגמרא דהא דר' אשי סברא פשיטא הוא וליכא למ"ד שיסבור בהיפך לכך הוי פשיטא להגמ' דרבי תצא מהנטען קאמר דג"ז אינו דא"כ איזה הוכח' כתבו התוס' מהגמ' הנ"ל גופא מה אלימא דהך קושיא מהך קושיא ולא הוי להתוס' לומר רק כפשיט' דמסתבר להגמ' דהך דרוק למעלה לא עדיף מקלא דלא פסיק מי' י"ל דכך אזלין דברי התוס' דגם אם נפרש תצא מהבעל כפירוש רש"י וגם המסקנא קיימא לענין תצא מן הבעל ונעשה עצמנו כאלו לא ידענו מדברי ר' אשי מ"מ על כרחך גם אנחנו צריכין להודות דמסתבר להגמ' דהך דרוק למעלה לא עדיף מקדל"פ וא"כ לפ"ז א"ש הסוגיא גם אם נפרש דרק לענין הנטען איירי ול"ק מנ"ל להגמ' דרבי תצא מן הרוכל קאמר כמ"ש והשתא ל"ק מה אלימא דהך קושיא על הסוגיא הנ"ל מהך קושי' כמ"ש דהא הך קושיא ל"ק רק לפירוש התוס' אבל הך קושיא קשה גם לפירוש רש"י וע"כ צריך גם רש"י ז"ל להודות לסברא זו וגם בעל דינינו מודה בזה קאמרי התוס' וזה ברור.

היוצא מדברינו דהתוס' מפרשים לדברי רש"י ז"ל דלהמסקנא מוציאין בקדל"פ לחוד בין מהבעל בין מהבועל גם בלא עידי כיעור כלל וז"ב:

ויש להבין איך יתכן פירוש זה בגמ' דאיך שייך לומר והלכתא כרבי בקלא דלא פסיק דהיינו בלא כיעור כיון דרבי בכיעור איירי מיהו לק"מ דהא אף להמפרשים דכוונת הגמ' קלא דלא פסיק וכיעור קשה ג"כ איך שייך לומר בזה הלכתא כרבי כיון דרבי לא איירי כלל בקלא דלא פסיק ועל כרחך צריכין לפרש כמו שכתב הרשב"א בחידושיו דלא כרבי ממש קאמר אלא כרבי דאמר תצא שלא בעידי טומאה עיין בחידושי הרשב"א ור"ל דה"פ והלכתא כרבי דאמר תצא שלא בע"ט רק באופן דיש קדל"פ הכי נמי להתוס' לפי מה שמפרשין ברש"י נמי הכי פירושו דרבי אמר דמפקינן בכיעור אף בלא קלא כלל דלא איירי מקול כלל וא"כ לפ"ז לדידיה ודאי מפקינן אף בקלא דפסיק בלא כיעור רק בקול כל דהו לחודיה מפקינן דקים להו להגמ' דהכיעור דרבי לא הוי רק כמו קול כל דהוא וסובר רבי דתצא וא"כ רבי סובר דשלא בע"ט תצא רק או בכיעור או בקול כל דהוא שזינתה וע"ז פסקינן הלכתא כוותי' דתצא שלא בע"ט רק אם יש קלא דל"פ ובקלא דפסיק הלכתא כרב דלא תצא רק בע"ט וזה פשוט:

ולפ"ז היו יכולין התוס' להוכיח סברתם דהכיעור דרבי לא עדיף מקדל"פ מדאמר בגמרא והלכתא כרבי בקדל"פ משמע דעכ"פ רבי סובר תצא בקדל"פ אף בלא כיעור מי' עדיפא מיני' קאמרי התוס' דמהא דאמר והלכת' כרב כו' מוכח דאף בקלא דפסיק לחוד סובר רבי תצא וזה ברור:

ואכתי יש להבין דמנ"ל להתוס' באמת דהפירוש בגמ' והלכתא כרבי בקדל"פ היינו בקלא דלא פסיק לחוד אף בלא כיעור דלא איירי בי' רבי כלל רק דכש"כ הוא מדברי רבי כמ"ש דילמא באמת הפירוש בגמ' עם הכיעור דאיירי ביה רבי וא"כ לק"מ מהא דר' אשי דאיירי בלא כיעור ומנא להו להקשות דנהי דאפשר לומר דהקושיא מקינוי וסתירה קשה אף אם נפרש כך כמו שהקשה הרשב"א בחידושיו על השאלתות כמו שאבאר לקמן בעזה"י וכן הנימוקי יוסף מקשה כן על השאלתות עיי"ש מ"מ הך קושיא מר' אשי ודאי ל"ק אם נפרש כך וא"כ מנ"ל להקשות ולהוכיח דתצא מן הרוכל קאמר דילמא תצא מן הבעל קאמר כפירוש רש"י ואעפ"כ ל"ק מרב אשי לא מבעיא לפי מה דמסקינן ההלכתא דל"ק דהא דמסקינן דמפקינן בקלא דלא פסיק היינו עם דבר כיעור וטובים השני' מן האחד אלא אף מרבי ל"ק על ר' אשי ויכולין אנו לומר לפ"ז דרבי ג"כ סובר כר' אשי רק הא דמפיק רבי בכיעור לחוד היינו משום דהכיעור עדיף מקדל"פ לחוד כמו שרוצין התוס' לומר והא דהוכיחו התוס' דלא עדיף הוא אם נפרש דהמסקנא דהגמרא הן בקלא דלא פסיק הן בקלא דפסיק איירי עם הכיעור דאיירי בי' רבי ממילא דהוכחתם לאו כלום הוא כמ"ש:

והנראה לי בזה דהכי משמע להו להתוס' מפשט הלשון דהסוגי' וכן מראה באמת פשטא דהסוגיא דהא רב קאמר בעדים ורב ששת דפליג עליה דרב דעתו דאיירי המשנה וברייתא בקלא כמו דאמר רב ששת ואתא אחר ואפסקי' לקלא כו' אף דזה תמוה דהא אמרה רב ששת באיכא עדים ואיך שייך לומר ואפסקיה לקלא וכמו שהקשה רבינו תם באמת בחזרה כמו שהובא ברא"ש ובמרדכי מי' התוס' שלפנינו ורבינו תם קודם חזרה ודאי דהוי מפרשין ומתרצין כמו שאמר הרא"ש ז"ל במסקנתו וזה לשונו והאי דאמר כי אתי אחר ואפסקי לקלא אגב דבעי למימר אלא דליכא עדים ואתא אחר ואפסקי' לקלא נקט נמי בתחיל' קלא ועוד דאלישנא דמתניתין קאי דקרי ליה נטען דמשמע טעינת דברים בעלמא ולהכי נקט קלא ע"כ לשון הרא"ש ז"ל רק דרבינו תם בחזרה לא ס"ל כך ומסתבר לי' טפי כמו שפירש בחזרה אבל קודם חזרה וכן כל העומדים בשטתו דקודם חזרה כמו הר"ח והר"י ובה"ג ודאי דמפרשים להא דאמר רב ששת ואפסקי' לקלא כמו שפירש הרא"ש זל במסקנתו וא"כ מ"מ מוכח דהחולקי' על רב מוקמי מתניתין והברייתות בקלא ונמצא עד השתא איירי הגמרא בקלא וקלא מסתמא פירושו שיצא עליה קול שזינתה אבל מעדים שראו דבר כיעור או הבעל עצמו שראה דבר כיעור לא מיירי דלא נזכר כלל ונטען נמי משמע נחשד בקול לשון טעינת דברים כמ"ש הרא"ש ז"ל וא"כ כי מסיק הגמ' ואב"א הני מתנית' רבי היא אם הוי פירושו דרצה הגמ' לומר דאיירי הברייתות בעידי כיעור או שראה הבעל איזה כיעור א"כ הוי אוקימתא חדשה דלא איירי בה עד השתא וגם לא נזכר בהברייתות א"כ הו"ל להגמ' לפרושי והכי הו"ל לומר ואב"א הני מתניתא בראה דבר כיעור איירי ורבי הוא וכדרך הש"ס בכל מקום דמוקים באוקימתא חדשה וכאיזה תנא ומדלא אמר הכי רק בסתמא הני מתניתין רבי היא ש"מ דלא מוקים באוקימתא חדשה רק דאיירי כמו דאיירינן מעיקרא בקלא רק דמוקמא לה כרבי והכי פירושו דרבי היא דאמר תצא בהכיעור דרוכל יוצא כו' א"כ ודאי דסבר דאף בקול כל דהוא תצא דמסתבר להגמ' דהכיעורי' הנ"ל דרבי לא עדיף מקול כל דהוא שזינתה וכן מראין דברי רש"י שכתב בד"ה ואב"א וזה לשונו והנך מתניתא דאמרי נפקא רבי אמרניהו דמפקינן אשה מבעלה בקול כל דהוא עכ"ל וא"כ אמרינן עכשיו דס"ל לרבי בקול כל דהוא לחוד תצא וע"ז פסקינן הלכתא כוותיה דר' בקלא דלא פסיק דהיינו בקלא לחוד בלא כיעור תצא אבל לא בקלא דפסיק עם כיעור דהא בקלא דפסיק קיי"ל כרב דבעי עידי טומאה דווקא ולא עידי כיעור כנ"ל ברור בהבנת דברי רבותינו בעלי התוס':

ומיהו אכתי לפי דברינו דברי התוס' אינם מיושבים דקשה למה להתוס' להוכיח ממשמעות הגמ' דלקמן דמסיק והלכת' כו' דמסתבר להגמ' דרבי סובר אף בקלא דפסיק מוציאין הלא משם לא מוכח מידי דיש לומר כמ"ש דפירושו עם הכיעור רק דעיקר הוכח' הוא מהאי בעית אימא כמ"ש א"כ מזה גופא הוי להו להתוס' להוכיח זאת דהכיעור לא עדיף מקלא דאל"כ איך אמר הא מני רבי כיון דהברייתות לא מיירי כלל מכיעור מי' לק"מ די"ל דבאמת כיוונו התוס' לזו הוכחה דהא בסתמא כתבו התוס' וזה לשונם דהא בסמוך אמר דלרבי מפקינן אפילו בקלא דפסיק מכח הך ברייתא עכ"ל:

וא"כ י"ל דכוונת התוס' הוא מואב"א הא מני רבי דאמר בגמרא דהא הברייתא לא מיירי בכיעור וגם בקלא דלא פסיק דאינו מפורש שם רק נטען דמשמעו נחשד ואף בקלא דפסיק נטען הוא ומהגמ' משמע דלא מוקים הברייתא בשום אוקימת' רק הניחו אותה על משמעה ואמר הא מני רבי היא:

ונראה דלכך סתמו התוס' לשונם דמלקמן נמי מוכח דבקלא לחוד איירי דהלשון והלכתא כרבי בקדל"פ משמע דהוא רק קול לבד ולא דבר נוסף ומצורף להכיעור דאיירי ביה רבי דאל"כ הכי הוי ליה להגמ' לומר והלכתא כרבי והוא דאיכא ג"כ קלא דלא פסיק או דבקלא לחוד איירי וא"כ לפ"ז מוכח שפיר מלקמן בסמוך לחוד דרבי גופא סובר אף בקלא דפסיק לחוד מוציאי' כנ"ל בפירוש דברי התוס' דלכך סתמו לשונם דכיוונו לשני הוכחות הנ"ל וכן באמת מראין דברי הגמ' דבקלא לחוד איירי מכח הני מילי שכתבתי ויהיה איך שיהי' הדבר ברור כשמש בצהרים דהתוס' מפרשים לרש"י דבקלא לחוד בלא כיעור איירי אף שהתוס' שלפנינו לא ציינו כלל על פירוש רש"י מ"מ הא כתבו דאין לומר תצא מן הבעל כו' דהיינו פירוש רש"י ועל זה קאי גם מה שכתבו ועוד דלגבי בעל כו' וזה פשוט ועוד דהא הרא"ש ציין להדיא קושית התוס' על פירוש רש"י וא"כ הדבר ברור כמ"ש דלפי מה שמפרשין התוס' לדברי רש"י דעת רש"י כך הוא דבקדל"פ לחוד מוציאין בין מבעל בין מבועל ובקלא דפסיק אין מוציאין רק בעידי טומאה אבל עידי כיעור לא מהני כלל להוציא על ידיה אתתא מתותי' בעלה:

נתיב ב

ומעתה נשוב ונתבונן בדיעה זו היעמדו דבריו לפסק הלכה אם לא והנה בהשקפה ראשונה ודאי נימא דדיעה זו נדחית לגמרי מהלכה דאיך אנו יכולין להצילו משיני כפירים ואריות רבותינו בעלי התוס' ז"ל ועל ארבעה לא אשיבנו הלא המה ארבעה קושיות עצומות שהקשו התוס' על דיעה זו שנים מסוגיות מפורשות א' מהא דאין אשה נאסרת על בעלה אלא על ידי קינוי וסתירה ב' מהא דלקלא דבתר נשואין לא חיישינן ושני קושיות ממשמעות הסוגיא דילן חדא דאמר וב"ד בעדים הוא דמפקי משמע דדבר פשוט הוא דמהבעל לא מפקינן רק בעדים והתוס' סתמו דבריהם בראיה זו ומפורש הוא בחידושי הרשב"א וזה לשונו אלמא לכ"ע לא מפקי לה ב"ד מהבעל אלא בעדים דאי לרב בלחוד קאמר הול"ל קסבר ב"ד בעדים הוא דמפקי לה עכ"ל הרשב"א בחידושיו ולכאור' הוא ראיה שאין עליה תשובה וקושי' הרביעית אינו לפנינו בדפוס בדברי התוס' וטעות נפל בספרים וכך צ"ל בדברי התוס' דמבעל לא מפקינין אלא בעדים אע"ג דמנטען קתני בברייתא דמפקינן בקול באין לה בנים מן הראשון ועוד דבסמוך דרבה בר רב נחמן הוציאה תני ואפ"ה נטען אם כנס יוציא אלא בקנא לא מפקינן מבעל אלא מנטען והא דאצטריך בהנהו עובדי דסוף נדרים כו' כצ"ל בדברי התוס' לענ"ד וכן הוא במהדורא בתרא של זקני הגאון מהרש"א ז"ל וכתב דכן הוא בתוס' ישנים ובודאי דנאמן הגאון הנ"ל ז"ל וראיה זו איתא בהדיא בהרא"ש ז"ל בשם ר"ת וגם הרמב"ן והרשב"א ז"ל הקשו קושיא זו בחידושיהם. ולולי דברי זקני הגאון ז"ל ובפרט דכתב דכן מצא בתוס' ישנים הייתי אומר דלא איצטריך לן לשבושי כולי האי בספרים דילן רק במקום שנכתב אפי' הכי צריך להיות אבל דהוא טעות המצוי רק בשני אותיות וגם צריך להוסיף בדברי התוס' לפי הענין חסרון הניכר דהיינו תיבת הא וגם תיבת אמר ולמחוק שני תיבות דהיינו מן הראשון שכתוב בתוספות שלפנינו וכך יהי' פירושו ואף על גב דמנטען קתני בברייתא דמפקינן בקלא אף דקתני הוציאוה ונראה פירושו דר"ל איך אנחנו יכולין לומר דלכ"ע מבעל לא מפקינן אלא בעדים הלא קתני בברייתא דמנטען מפקינן בקול אף דקתני הוציאוה במתניתין דמשמע ע"י ב"ד ובי' קתני אם כנס יוציא משמע אבל בהוציאה שלא ע"י ב"ד לא יוציא הנטען דאל"כ ליתני הוציאה דהוי רבותא טפי דאף בהוציאה יוציא הנטען אלא ודאי מדקתני הוציאוה ש"מ דוקא בהוציאוה הוא דיוציא הנטען אם כן ש"מ דבקלא מוציאין גם מהבעל דהא הברייתא קתני דמהנטען מוציאין בקול ובמתני' מוכח דאין מוציאין מהנטען רק במקום דמוציאין מהבעל דהוציאוה קתני והיא בעצמה הוכחת רב דמזה דייק רב דאף מנטען אין מוציאין רק בעדים וא"כ כיון דתני בהברייתא דמוציאין בקול מהנטען א"כ מוכח להיפך דאף מהבעל מוציאין בקול וע"ז מתרצין התוספות הא הדר רבי נחמן בסמוך ואמר דהוציאה תנן משמע ע"י בעלה ר"ל לא ע"י ב"ד וכן סביר' לן אבל מבעלה לא מפקינן בע"כ ע"י קול אף באין לו בנים כן היה נ"ל בדברי התוספות לולי דברי זקני הגאון הנ"ל זצ"ל ושכן מצא בתוס' ישנים:

והנה בין לפי פירושי בתוס' ובין לפי פירוש זקני הגאון ז"ל הנ"ל צ"ל הא דכתבו התוס' וזה לשונם קתני בברייתא כו' ולא נקטו התוס' המסקנא דפסקינן כן ההלכתא היינו משום דקאי על דבריהם דמפרשין לדברי רבי תצא מן הרוכל ולא מן הבעל לכך נקטו להברייתא דרבי היא. ובאמת היו יכולין לומר דמנטען קיי"ל דמוציאין בקול רק דהכי שפיר טפי משום דרבי היא ועוד נראה לומר והוא העיקר דהמסקנא הוא רק בקלא דלא פסיק והתוס' נקטו רבותא טפי דאף דלהברייתא מוציאין מהנטען בקלא סתם דהיינו אף בקלא דפסיק אפ"ה סוברת דמהבעל לא מפקינן אלא בעדים מכש"כ להמסקנא דמקלינן וסברינן דאף מהנטען אין מוציאין רק בקדל"פ מכש"כ דסברינן דמהבעל אין מוציאין רק בעדים וזה הוא נכון לפי פירוש זקני במ"ב ז"ל ולפי פירושי הנ"ל י"ל ג"כ דהתוס' מקשין דלפי הברייתא מוכח דאף בקלא דפסיק מוציאין מהבעל א"כ י"ל שפיר דרבי תצא מן הבעל קאמר אף דהכיעור הנ"ל הוא רק כמו קלא דפסיק כמו שהוכיחו התוס' לעיל מכל מקום יש לומר שפיר בדברי רבי תצא מן הבעל דהא הברייתא דסובר דמוציאין בקלא דפסיק מהבעל כמו שהוכחנו רבי הוא כנ"ל עיי"ש בתוס' ויהי' איך שיהיה הפירוש בדברי התוספות הנ"ל מ"מ ארבעה קושיות חזקות כראי מוצקות עומדים כחומה על הדעת ההיא של רש"י לפי מה שסוברים התוס' הפירוש בדברי רש"י. מי' על קושיא רביעית מצאנו לה תירוץ בחדושי הרמב"ן ורשב"א כמה דמתרצי להשאלתות עיי"ש. קושיא חמשית קשה לי על הדעת ההיא דא"כ למה דתירץ הגמ' ואב"א כו' אכתי קשה הך מתניתא קמייתא דקתני משום דאתי אחר ואפסקי' לקלא לא יוציא איך מתוקמ' כרבי מי עדיף נטען לבתר הפסק מבעל גופא וכן הקשה הרמב"ן בחידושיו קושיא זו עצמה על השאלתות עיי"ש והתירוצים דמתרץ הרמב"ן שם על השאלתות לא שייכים כאן חדא הא דכתב הרמב"ן שם דאפשר דגריס הא מתנית' מני רבי אבל מתנית' קמייתא כדתריצנא ובדליכא עדים בדבר המכוער הוא עכ"ל הרמב"ן הנה על רש"י ז"ל ליכא למימר כן דהא רש"י לא גריס הכי ובהדיא כתב רש"י וזה לשונו והני מתני' דאמרי נפקא רבי אמרינהו עכ"ל והתירוץ השני דמתרץ שם הרמב"ן ז"ל להשאלתות עיי"ש ודאי דלא שייך כאן דהא עכשיו קיימינן דרבי מפיק אשה מבעלה בקלא לחוד עיי"ש ודו"ק והא דכתב הרמב"ן דודאי נטען באפסקי' אחר לא עדיף מהבעל עצמו ודאי דסברא ברורה היא עיי"ש בחידושיו וכ"כ רבינו ירוחם הביאו הבית שמואל באה"ע סימן י"א ס"ק ט"ו עיי"ש ועוד נדבר מאמיתית הסברא ההיא בתשובה זו אי"ה:

ועוד קושיא ששית קשה על הדיעה ההיא מגמ' גטין דף פ"ט ע"א דרבא אמר יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לו ולא מפליג בין קלא דפסיק ובין קלא דלא פסיק ועיין בבית יוסף לטור אה"ע סי' י"א שכתב בשם הרמב"ם דהך דיצא לה שם מזנה הוא אף בקלא דלא פסיק עיי"ש ועוד דקאמר התם בגמרא כתנאי וכו' ופירושו דרבא סבר כר' יוחנן בן נורי ואמר התם דבר ברור אבל קול בעלמא שנושאים ונותנים בה מוזרות בלבנה. לא מהני והיינו אף מקמי נשואין עיי"ש ברש"י ד"ה שם מזנה ובתוס' אכלה בשוק כו' ומכל שכן בתר נשואין וקושיא זו מר' יוחנן ב"נ מביא הרמב"ן בחידושיו בשם מהר"י והר"ח על השאלתות עיי"ש וכן הרשב"א בחידושיו ומה שמתרצין שם דדבר ברור היינו הכיעור עם הקול לא שייך כאן לדיעה ההיא של רש"י לפי מה שסוברין התוס' הפירוש בדבריו דסובר דבקלא לחוד מוציאין:

וע"ק קושיא שביעית הא דמייתי רב אלפסי ראיה מקדושין פרק האומר על הא דאשתך זינתה בעד אחד דאין דבר שבערוה פחות משנים משמע דעדים בעינן ומה שמתרצין הרמב"ן והרשב"א דלא תקשה קושיא זו על השאלתות דהתם אמר לא סגי בע"א רק שני עדים בעינן ועדי דבר כיעור שני' הן ע"כ לא שייך ג"כ לרש"י דהא לדיעה ההיא דקיימינן בי' לא בעינן עדים כללי אך מ"מ קושיא זו לק"מ לענ"ד דנ"ל דהתם לא אמר רק דלא מתקיים בע"א אבל קלא דלא פסק הוי כשני עדים דהא מאן דסבר דמוציאין מהבעל בקדל"פ ודאי דסובר כן דאיך יכחיש זה דאין דבר שבערוה פחות משנים שהוא פשוט בכמה מקומות בש"ס אבל מ"מ כבר אסתגר בקמייתא על כן דיעה זו נדחית מפני השעה לפום שעתה עד נוציא לאור משפטה בעזה"י וכנוגה צדקה כמו שיתבאר בסוף דברינו אם ירצה השי"ת:

נתיב ג

הדיעה השניה היא דעת רש"י לפי מה שפירש הרמב"ן את דבריו בחידושיו מס' יבמות בסוגיא דידן והרמב"ן ז"ל הוא עצמו שם בחידושיו הסכים כדיעה זו ודבריו מאירין ונהירין ובהירין וצהירין מתוק מדבש ושפתים ישק והוא דמהבעל אין מוציאין רק בקלא דלא פסיק עם עדי כיעור ומהנטען מוציאין בקלא דלא פסיק לחוד דנשואין שלו הוא הכיעור דאחזיק לקלא וכל העולם הם עדים על הכיעור ההיא דהא נשאת לו בפרהסי' כך היא לפי ההלכתא דאפסק בגמרא ואם כן לרבי דסובר דתצא מבעל בכיעור לחוד דהא לא איירי בקלא כלל א"כ לפי זה מהנטען מוציאין אף בלא כיעור כלל דהא הנשואין שלו הוי הכיעור ואף בקול כל דהוא מוציאין דהא מבעל לא בעי קלא רק כיעור לחוד ואם כן הכא בנטען הא הוי הנשואין כיעור רק דקול כל דהוא בעינן דאל"כ לא הוי נטען כלל וכך הוא המשך דברי הגמרא ואב"א הני מתניתין רבי היא דאמר תצא מהבעל בדבר המכוער וא"כ כל נטען מוציא אבל לרב דסבר דאין מוציאין מהבעל בדבר כיעור רק בעדי טומאה אם כן גם מהנטען אין מוציאין רק בעדי טומאה:

ועל זה פסיק והלכתא כוותיה דרבי בקלא דלא פסיק והיינו בקדל"פ לחוד אף בלא כיעור מהבועל ומבעל עם כיעור וכרב בקלא דפסיק דמתרוי' אין מוציאין רק בעדי טומאה כך מבואר בחדושי הרמב"ן אף שאין זה לשונו כי כתבתי בתוספת ביאור לענ"ד:

והנה דיעה זו מאירה כשמש בצהרים הן בסוגיא דידן דאמר הא מני רבי ולא מוקים בשום אוקימת' וכן הלשון והלכת' כוותי' דרבי בקלא דלא פסיק א"ש כיון דמנטען נמי איירי ושם בקלא לחוד סגי וק"ל

והנה על דיעה זו ל"ק קושיא שניה של תוס' מהא דלקלא דבתר נשואין לא חיישינן דהתם בלא כיעור איירי ובאמת הכיעור עדיף מקלא דלא פסיק והא דמשמע בגמרא דלרבי מוציאין אף בקלא דפסיק היינו משום דגבי נטען הא איכא כיעור ומבעל אין מוציאין רק עם הכיעור ואף בקלא דלא פסיק אף לרבי אין מוציאין רק עם הכיעור וכל הוכחות שהוכחתי לעיל דבקלא לחוד איירי במסקנא לא שייכים כאן לפירוש הזה דהא לענין הנטען באמת איירי בקלא לחוד ודוק וכן קושיא חמשית שכתבתי לעיל בנתיב ב' לא קשה מידי לפי דיעה זו וק"ל:

גם קושיא ששית ושביעית לא קשה על הדעת ההיא כמ"ש לעיל שם בנתיב ב' בשם הרמב"ן והרשב"א דתירוצם עולה יפה בין להשאלתות ובין לרש"י לפירוש הנ"ל רק דקושיא א' ג' ד' שכתבתי לעיל בנתיב ב' קשה גם כן לדיעה זו דמהא דקינוי וסתירה אף דתירצה רבינו מאיר לקושיא זו להשאלתות הביאו הרא"ש ז"ל וא"כ תירוץ זה א"ש אף לדעת רש"י לפי מה שמפרש הרמב"ן לדבריו עיי"ש בהרא"ש ז"ל בסוגיא דידן ביבמות מי' הכה הרשב"א ז"ל בחידושיו על קדקוד זה התירוץ מצד הסברא דמסתבר לו דהכיעור הנ"ל ודאי לא עדיף ממקנא לאשתו ע"פ עצמו או ע"פ ע"א ונסתרה אחר כך דאינה נאסרת על בעלה ואפילו במקנא לה ע"פ שנים ונסתרה ע"פ שנים איכא למ"ד שיכול למחול על קינויו ואע"ג דקיי"ל כמ"ד אין קינויו מחול לאחר סתירה הא ודאי דר' אחא ורבינא דפליגי בה לאו בדרבי פליגי דנימא דמ"ד דיכול למחול על קינויו לית ליה דרבי עכ"ל הרשב"א בחידושיו וכדברים האלה כתב גם כן הנימוקי יוסף בסוגיא דילן ואם כן קושיא הנ"ל מקינוי וסתירה במקומו עומד וא"ל דהא דקינוי וסתירה איירי בליכא קלא כלל אבל באיכא קלא דלא פסיק שזינתה עם הכיעור תצא דבאמת אם הוי קשיא לן על המסקנא הוי יכולין לומר כן אבל עיקר קושייתם על הא דרבי דאין לומר דפליגי ר' אחא ורבינא בהא דרבי כמ"ש הרשב"א בחדושיו הנ"ל וא"כ ע"כ תצא מן הרוכל קאמר רבי וממילא דהלכתא דאפסק בגמ' ג"כ לא קאי רק על הנטען וק"ל וא"כ בזה אין לתרץ דהא דקינוי וסתירה לא איירי בקלא דהא רבי ג"כ לא איירי בקלא מי' בעסקי סברא אין אנו כדאים להכריע בין רבותינו הגדולים הראשונים ז"ל דהנה אף דלא מסתבר לי' להרשב"א ז"ל לומר דהכיעורים הנ"ל דרבי עדיפי מקינוי וסתירה הנה לרבינו מאיר מסתברא לי' שפיר לומר כן ובהדי' כתב רבינו מאיר דעידי כיעור הוי כמו עדי טומאה ממש וכמו עד אחד אחר קינוי וסתירה וכפתח פתוח דמי ומי כהחכם יודע פשר דבר להכריע בין האריות האלו במילתא דתלי' בסברא ולא מוכח בראי' ברורה מהגמרא:

וכן קושי' השלישית שכתבתי לעיל בנתיב ב' קשה ג"כ על הרמב"ן ודלא קאמר בגמ' קסבר ב"ד בעדים הוא דמפקי ש"מ דדבר פשוט הוא להגמ' דלכ"ע ב"ד לא מפקי רק בעדים והיינו עדי טומאה דהא לפי שיטה זו רב עדי טומאה קאמר וק"ל:

וקושיא הרביעית שכתבתי לעיל מהא דרבה בר רב נחמן הוציאה ו קתני אפ"ה אם כנס נטען יוציא משמע בחדושי הרמב"ן שם דל"ק לדיעה זו כיון דמחלקין בין בעל לנטען א"כ משכחת שפיר דהוציאה הבעל ואם כנס נטען יוציא רק על השאילתות דלא מחלק בין בעל לנטען מקשה הרמב"ן מהא דרבה בר רב נחמן.

מי' מ"מ קושיא זו קשה אף לדיעה הנ"ל כמו שאבאר דהרי הרמב"ן ז"ל כתב לקושיא זו על השאילתות ממסקנת הגמ' דמסיק ולא היא אלמא איכא חומרא בנטען שאין בבעל וכש"כ בבעל שלא גירש כלל דבהיתר היא גבי' ו עכ"ל. א"כ קושיא זו ודאי דל"ק לרש"י לפי שמפרש הרמב"ן ז"ל לדברי רש"י ז"ל דבאמת יש חילוק בין נטען לבעל משום דאלומי אלמי' לקלא והוי דבר כיעור לכך תצא בקלא לחוד משא"כ בעל דבעינן עדי כיעור עם הקלא להוציאה ממנו וכן התם במה דהחזירה אינו מחלק להקל בזה ולא הוי כיעור לכך לא תצא וזה פשוט:

מי' לפי מאי דהקשה הרוס' לפי מה שכתב במהדורא בתרא דכן מצא בתוס' ישנים וכן הוא בחדושי הרשב"א דמקשה ממאי דאמר ורבה בר רב נחמן מתניתין הוציאה קתני דהיינו דאפקה הבעל מדעתו אבל בעל כרחו לא מפקינן ואפ"ה קתני אם כנס נטען מוציא וקשי' להשאילתות דסובר דהבעל ובועל דין אחד להם עכ"ד הרשב"א וכן התוס' מקשין על רש"י לפי מה שפירשו הם הבעלי תוס' ז"ל בדברי רש"י מכאן לפי מ"ש במהדורא בתרא א"כ מזה קשה ג"כ על פירוש רש"י לפי מה שפירש הרמב"ן ז"ל בדבריו אף דיש חילוק בין בעל לנטען לפי פירוש זה מ"מ קשה לפי זה א"כ מה הוא הראיה דמייתי רבה בר רב נחמן לעובד' דידי' מהמשנה דילן דנהי דקתני הוציאה היינו משום דליכא כיעור אבל נטען דכבר איכא כיעור ודאי דראוי להיות דתצא דהא גם גבי בעלה כה"ג דאיכא כיעור תצא רק דגבי בעלה ליכא כיעור אבל גבי בועל דאיכא כיעור כיון שנשאה ודאי דראוי להיות דתצא דודאי לא עדיף בועל מבעל והוי כמו הוציאוה וק"ל ואין לומר כיון דרבה בר רב נחמן לא אסיק אדעתי' הך סברא דאלומי אלמי' לקלא א"כ ראייתו נכונה א"כ הדרא קושיא לדוכת' דא"כ אין לחלק בין בעל לנטען וא"כ קשי' להרמב"ן והרשב"א מרבה בר רב נחמן כמו דקשה על השאילתות ואין לומר דאף אם מוציאין בקלא דפסיק וכיעור מכל מקום א"ל דהוא רק מדרבנן דאל"כ אין לחלק בין יש לו בנים לאין לו בנים אבל מדאורייתא לא מפקינן רק בעדי טומאה א"כ עכ"פ מוכח דמוציאין מדרבנן א"כ ה"כ בלא יחזור דרבנן וזו היא ראייתו של רבה בר רב נחמן דזה אינו דא"כ למה אמר הוציאה קתני הלא אף אם הוציאוה קתני וכפי מה דקיי"ל דהיינו בקלא דלא פסיק עם כיעור לרש"י והרמב"ן דקיימינן לשיטתייהו ג"כ הוי ראי' זו שפיר מהך גופ' דמוציאין מבעל הראשון שנשאה בהיתר במילתא דרבנן ומכש"כ מנטען ומבעל אחר החזרה באיסור ואין לומר דאם הוי אמרינן הוציאוה קתני הוי קשה מנ"ל דאיירי בכה"ג דלמא מיירי בעדי טומאה דהם לא ידעו מההלכתא דפסקינן בגמ' לכך מוכרח הגמ' לומר דהוציאה קתני וא"כ מוכרח הדבר דלא איירי בעדי טומאה ג"ז אינו דמשום זה לא הוי צריך הגמ' לומר דהוציאה קתני דאף אם הוציאוה קתני א"ש דיש לו הוכחות דלא איירי בעדי טומאה מכח הברייתות דלעיל וכמו דסובר ר' ששת אלא ודאי דמהא דתצא מן הבעל הראשון אין כאן שום הוכחא כלל דודאי במקום שעיקר התקנה מעיקרא היתה רק על זה שתצא מבעלה ודאי דיש כח ביד חכמים דהיינו היכא שהתחלת הדין ביושבת תחת בעלה שתצא אבל אין ראי' מזה לעובד' דרבה בר רב נחמן דשם התקנה היתה רק שלא להחזיר רק דרוצה לומד דממילא תצא כיון שעבר על דרבנן וזה מנ"ל אבל כשהתחלת הדין בנטען ראוי לומר דהתקנה היתה שלא ישאנה והא דתצא הוא ממילא כיון שעבר על התקנה ונשאה כנ"ל לסברא ברורה וכן צ"ל לפי מה דקיימינן עכשיו לכך הוי ראי' שפיר לעובד' דידהו א"כ לפ"ז הדרא הקושיא דאף אם הוציאה קתני אין ראי' מכאן לפירוש הרמב"ן ורש"י כמ"ש דהא בכה"ג גם גבי בעל תצא וא"כ עיקר התקנה הוי דתצא ודוק:

ומי' לק"מ דכבר כתב רש"י ז"ל בסוגיא דילן בדברי רבה בר רב נחמן דסובר דבמה דהוציאה בעלה הוי רגלי' לדבר כמו כנסה נטען וא"כ לפ"ז א"ש דאם הוציאוה קתני אין ראי' די"ל בעדי כיעור מוציאין וכפי מה דקיי"ל אבל לא משום דהוציאה בעלה או משום דכנסה הנטען רק אם קתני הוציאה א"כ ע"כ בליכא עדי כיעור איירי רק דמוציאין מהנטען משום דהכניסה של הנטען או הגרושין של בעלה מחזקין הקול דשווין הן לרבה בר רב נחמן ולא מסבר לי' לחלק בין התחזקות א' לבין שני פ' א"כ גם שם דכבר הוציאה אם כנס יוציא וע"ז מסיק ולא היא וכו' וא"כ קושי' זו ל"ק על רש"י והרמב"ן וזה ברור ונכון:

מי' בלא"ה לק"מ דודאי י"ל כמו דמתרצין קושיא זו להשאילתות דרבה בר רב נחמן ס"ל הכי ואנן לאו קיי"ל כוותי' וכן משמע באמת מפיר"שי בסוגין דילן דפירש בדרבה בר רב נחמן כרב דבעי עדי טומאה ולא כפי מה דקיי"ל וגם משמע מדברי רש"י דעיקר שקלא וטרי' של אלו האמוראים רבה בר רב הונא ורבה בר רב נחמן הוא אי גם בדרבנן תצא או דווקא בדאורייתא לכך על כרחך צריך לומר דסובר כרב לענין תצא מבעלה ומחלק בין בעל לבועל כיון שכנסה באיסור אבל אנן לא קיי"ל כוותי' בזה דאל"כ לא הוי מקשה רבה בר ר"ה מיד הוציאוה קתני א"ו דסובר רבה בר רב הונא כרב דבעי עדי טומאה וא"ל לפ"ז מה מקשה הגמ' ורבה בר רב נחמן נימא דרבה בר ר"כ לא סבר כרב לק"מ די"ל כמ"ש לעיל דאם הוציאוה קתני קשה מנ"ל הא דלא איירי בע"ט ומדרבנן דהא הוא רוצה עכשיו להוכיח זאת דמשום דרבנן תצא ואיך מוכח כן מתוך המשנה וא"ל כמ"ש לעיל מכח הברייתות זה אינו דהא מ"מ מתוך המשנה אינו מוכח כלל רק מכח הברייתא ומהברייתא לחוד מוכח בלא המשנה א"כ הו"ל לאתויי הברייתא ולא המשנה כנ"ל ברור בפירוש דברי רש"י:

אך מ"מ י"ל דהרמב"ן עצמו סובר כמ"ש מקודם:

מי' כראה דגם הרמב"ן סובר בדרבה בר רב נחמן כן דסבר כרב לענין מוציאין מבעל ומחלק בין בעל לבועל לכך לא מקשה הרמב"ן על השאילתות רק ממה דמסיק ולא היא כו' דהוא סתמ' דגמ' ואעפ"כ מתרץ דהיינו לרבה בר רב נחמן עיי"ש וא"כ ביררנו דקושי' זו ל"ק על הרמב"ן ורש"י ז"ל ולא נשאר רק קושיא א' ג' מהקושיות דלעיל שכתבתי בנתיב ב' על פירוש רש"י לפי מה שמפרשין התוס' כדבריו:

מיהו עוד קושיא חדשה יש לי להקשות על פי' הרמב"ן הנ"ל דהגמ' הו"ל להקשות על הא דפסקינן והלכתא כו' והא הוציאוה קתני ר"ל דאיך נימא דמנטען מפקינן בקלא דלא פסיק לחוד משא"כ בבעל א"כ איך קתני הוציאוה דהיינו ע"י ב"ד דהיינו בקדל"פ עם עדי כיעור כמו דקיי"ל ועל זה תנן אם כנס הנטען יוציא משמע דוקא בכה"ג הלא אף בהוציאה דהיינו בקדל"פ לחוד דאין ב"ד מוציאין אם כנס הנטען יוציא דלגבי הנטען הוי קדל"פ מדבר כיעור כמו שאמרנו והוי ליה להגמ' לפרש דלפי מה דקיי"ל צריך לומר דהוציאה תכן ומשמעות הגמ' דלא נצרך פלפול זה רק לשקל' וטרי' דרבה בר רב הונא ורבה בר ר' נחמן משא"כ להתוס' אליבא דרש"י ל"ק קושיא זו דהא אינו מחלק לפי מה דקיי"ל בין בעל לנטען א"כ א"ש דהוציאוה תנן דהא משמע בגמ' דהי' פשוט להם הגרסא הוציאוה רק דהתרצן חידש דרבה בר ר"נ הוציאה קתני. והנה תמי' לי על כל הגדולים שלא הביאו להא דהרמב"ן ז"ל ולא מצאתי לאחד מהפוסקים שהביאו דבריו וגם הרשב"א ז"ל תלמידו נושא כליו בכל מקום ג"כ לא הביא בחדושיו לדברי הרמב"ן הנ"ל מי' הרשב"א בתשובות סי' תקצ"ו כתב וז"ל ויש מן הקדושים שאמרו בכל כיוצא בזה אפילו אם כנס מוציא לפי שזה חיזק הקול כשנשאה ואין לך עדי דבר מכוער יותר מזה שעמד וכנס אחר ששמע הבריות ומרננים אחריו עכ"ל והיינו דברי הרמב"ן ז"ל והב"י באה"ע סימן י"א הביא לתשובה זו סתום כהלכתא בלא טעמא עיי"ש:

נתיב ד

הדיעה השלישי' היא דעת רש"י ז"ל לפי מה שפירש הרשב"א ז"ל בדבריו דהיינו דסבר לי' כהשאילתות דבין מבעל ובין מבועל לא מפקינן רק בקלא דלא פסיק וגם בכיעור ולרבי בכיעור מפקינין אפילו בקלא דפסיק עיין ברשב"א בחידושיו וגם על פירוש זה ק' קושיא הראשונה של תוס' מקינוי וסתירה לפי מה שכתב שם הרשב"א ז"ל לקושיא זו שהבאתי לעיל בנתיב גימל אך קושי' הב' מקלא דבתר נשואין לא קשה די"ל דהיינו בלא כיעור וכיעור עדיף מקלא דלא פסיק והא דאמרינן דלרבי אפילו בקלא דפסיק הוי מפקינן היינו עם הכיעור וקושי' הג' מלשון הגמ' וב"ד בעדים הוא דמפקי' הוא בתקפה גם על הדיעה ההיא וקושי' הד' כבר תרצה הרשב"א ז"ל שם וכבר הבאתי לתירוצו וקושי' החמישית שהבאתי לעיל דהוא אשר הקשה הרמב"ן ז"ל על דעת השאילתות ומה שתירץ הנ"ל דגריס הך מתניתי' ליכא למימר כן לרש"י כמ"ש לעיל וא"כ אם נימא דרש"י סובר כהשאילתות קשה על רש"י ז"ל קושיא ההיא ותירוץ השני שתירץ הרמב"ן ז"ל שם דלרבי בכל נטען יוציא היינו אף דליכא דבר כיעור דכניסה דידי' הוה דבר כיעור **(הג"ה ובאפסקה אחר שוב לא הוי כיער ודוק:)** אלא מיהו אנן קיי"ל במסקנא דבקלא דלא פסיק בדבר המכוער כרבי דאפילו מבעל מפקינן ובקלא דפסיק כרב דבעי עדי טומאה אבל בעדי כיעור לא תצא אפילו מנטען מכש"כ בקלא דלא פסיק בלא דבר המכוער דלא תצא נמצאו בעל ונטען שווין עכ"ל פירוש לדבריו דנימא דמסתבר לן דהכיעור עדיף מקלא דלא פסיק דכן צריך לומר לשיטה זו כדי שלא תקשה לן מהא דקלא דבתר נשואין דלא חיישינן וא"כ לפי זה כיון דפסקינן והלכתא דבכיעור בקלא דפסיק אין מוציאין אף מהנטען א"כ מכש"כ דבקדל"פ לחוד בלא כיעור אין מוציאין אף מהנטען כנ"ל בביאור דברי הרמב"ן הנ"ל וז"ב:

ע"ז אומר אני העני בדעה דמלבד שהקל וחומר הנ"ל אינו אמיתי די"ל דאף דהכיעור עדיף מקלא דלא פסיק מ"מ טובים השני' מן האחד דהיינו קלת דלא פסיק וגם כיעור מן כיעור לבד והכניסה דנטען נימא דהוי כיעור והרי בין כיעור א' לשני' לא מצינו שום חילוק דהכל נכנס בנדר הכיעור ומה לי אחד או שתים רצוני לומר דאם אין כאן קלא דלא פסיק אף שיש בה שתי כיעורים מ"מ לא מפקינן דלא הוי רק כיעורים לחוד בלא קדל"פ ולא מפקינן וא"כ אחר הנחה זו נסתר הך קל וחומר וכש"כ שכתבתי בביאור דברי רמב"ן הנ"ל די"ל בשלמא הא דאמרינן בנטען דנא נפקא בקלא דלא פסיק אף אם יש ע"כ היינו משום דבהנטען בלא"ה הוי כיעור בלא העדים אם כן העדי כיעור לא מעלין ולא מורידין דמה לי כיעור אחד או ב' מ"מ לא הוי רק כיעור לחוד אבל כשיש קלא דלא פסיק תצא מהנטען אף באין עדי כיעור דבנטען הוי כיעור מכח הכניסה עצמו אף בלא עדים וא"כ כי איכא גם קלא דלא פסיק דהא איכא כיעור וגם קלא דלא פסיק אצל הנטען וגם גבי בעלה אם איכא כיעור וקלא דלא פסיק תצא וא"כ כיון דנסתר הק"ו א"כ קשה אם נימא דמוכח מדרבי דבכל נטען מוציאין בלא אפסקי' אחר דהכניסה הוי כיעור אם כנסה תיכף אחר שגרשה בעלה משום החשד דהא הברייתא דמיירי באפסקי' אחר דמוקים כרבי ע"כ בלא כיעור איירי דבכיעור מה מהני דאפסקי' אחר דלא עדיף הפסק אחר מהבעל עצמו דמפקינן מיני' לרבי איו דאיירי בלא כיעור ואפ"ה בלא אפסקי' אחר מוציאין מהנטען א"ם לפי זה למאי דפסקינן הלכת' כרבי בקדל"פ ראוי לנו לומר דבקדל"פ לחוד מוציאין מהנטען אף בלא כיעור דהרי אין לכו שום הוכח' דפלגינן עלי' דרבי בסברא זו דכניסה דנטען הוי כיעור כיון דנסתר הק"ו והכש"כ הנ"ל ודו"ק:

ועוד דג"ז דקדל"פ גרע מע"כ ג"כ אינו מוכרח דאף דאמרינן דלקלא דבתר נשואין לא חיישינן ובצירוף ע"כ חיישינן היינו משום דטובים השני' מן האחד ורבי דמפיק בע"כ לחוד אפשר דלא ס"ל האי כללא דר' אשי דלקלא דבתר נשואין לא חיישינן והכלל הנ"ל הוא לפי מה דפסקינן ההלכת' וא"כ כיון דזה דע"כ עדיף מקדל"פ אינו מוכרח א"כ ממילא דנסתר הק"ו וכש"כ הנ"ל ונראה דהא דהרמב"ן ז"ל מסיק דלא כהשאלתות וכתב דיותר מחוור כמו שפירש מתחילה עיי"ש הוא משום הני טעמים שכתבתי הנה מלבד כל זה אלא אף אם נחזיק ק"ו וכש"כ זה לאמיתית דנימא דמ"מ אם קלא דלא פסיק מהני לצרף לכניסה דנטען מכש"כ דעדי כיעור מועילין לצרף לכניסה דנטען דהא עדי כיעור עדיף מקלא דלא פסיק מ"מ התירוץ זה של הרמב"ן אינו מובן לי דאיך נימא דהנך מתנית' רבי דהיינו דלרבי בכל נטען יוציא אף אם ליכא כיעור מנ"ל זאת בדרבי דהא רבי רק בכיעור איירי וא"ל דזה סברא פשוטה דכניסה דנטען הוי כמו כיעור דז"א דאיך אנו יכולין לומר דהוא סברא פשוטה הא באמת לא קיי"ל כסברא הנ"ל דהא קיי"ל דבקדל"פ וגם כיעור מוציאין מהבעל ואפ"ה אין מוציאין מהנטען בקדל"פ לחוד כמו שהוכיח הרמב"ן ז"ל מק"ו הנ"ל ולא אמרינן דכניסה דנטען הוי כמו כיעור לענין דמוציאין אותה ממנו א"כ מאין לנו לומר דרבי ס"ל סברא זו מנ"ל זאת והוא קושי' עצומה לענ"ד על הרמב"ן ז"ל דמתרץ כן ודו"ק וא"כ כיון דנסתר התירוץ הנ"ל כמ"ש א"כ נשאר הקושי' הנ"ל בתקפה ובפרט דבחדושי הרשב"א דהוא פירש לדברי רש"י דסובר כשהאילתות לא הזכיר כלל דיש סברא לחלק בין נטען לבעל ורבי סובר כן ומי' י"ל דאפשר דסבר להרשב"א כיון דאפסיק אחר לקלא עדיף הנטען מבעל עצמו אף דכתב הרמב"ן וזה לשונו ומי עדיף הנטען לבתר הפסק מבעל גופי' דמנסבא בהיתר גבי וקים לי' בקלא דלית' עכ"ל מ"מ י"ל דהרשב"א סובר דהבעל אם אינו מוציא אינו מפסיק לקלא בזה דהא נוגע הוא בזה דיאמרו שקשה לו להוציאה אף שאסורה לו או מחמת שלבו גס בה או מחמת שכתובתה מרובה ואינו יכול לברר בירור גמור להפסידה מכתובתה וגם אהבה מקלקלת השורה ושלשה חינות הן וזו אחת מהן חן אשה על בעלה כנודע מדברי רז"ל אבל באחר הנושאה לכתחילה אף שאינו אסורה לו מ"מ יאמרו אי לאו דקים לי' בקלא דלית' לא הי' נושאה לכתחילה להכניס רשעה לתוך ביתו להשחית את נחלתו ואין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקו כן י"ל הסברא להרשב"א.

וקושי' הששית מיצא לה שם מזנה מר' יוחנן בן כורי דאמר דבעינן דבר ברור כבר תירצו הרמב"ן והרשב"א דדבר ברור היינו כיעור עכ"ל וא"כ צריך לומר דיצא לה שם מזנה דאמר רבא שם היינו קלא בלא כיעור והא דאמר שם פריצות בעלמ' הוא דחזי היינו כגון אכלה בשוק וכו' דמביא הברייתא שם שאינו מורין על עצמות התועבה רק נראה שפרוצה היא ע"כ נפק עלה קלא ודבר כיעור היינו מה שמורה על עצמות התועבה כי נעשתה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ד מה' אשות הלכה ט"ו וזה לשונו כגון שהיו עדים שעשתה דבר מכוער ביותר שהדברים מראין שהיתה שם עבירה עכ"ל עיי"ש כנ"ל ברור.

וקושי' השביעית שכתבתי לעיל בנתיב ב' כבר תירצו הרמב"ן והרשב"א וכבר הבאתי לעיל. וגם קושיא שלי שהקשיתי לעיל בנתיב ב' על הרמב"ן לא קשה על פירש זה של הרשב"א וגם קושיא ראשונה מקינוי וסתירה יש לדחות דאפשר לומר דקלא דל"פ וגם כיעור עדיף אף מקינוי על פי ב' וסתירה על פי שנים דהא רבינו מאיר כתב דכיעור לחוד עדיף מהן וא"ב לא כשאר מהקושית הנ"ל בנתיב ב' ג' רק קושיא השלישית ודו"ק. ועוד קשה עפ"ז מה דלא קשה על שני הפירושים הראשונים פירש התוס' בדברי רש"י ופירש הרמב"ן ז"ל בדבריו והוא למאי דאמר ואב"א הא מני רבי הול"ל ואב"א הכא במאי עסקינן דראו בה דבר מכוער ורבי היא כיון דהוא אוקימתא חדשה וכן קשה כמי בהא דקאמר והלכתא כרבי בקלא בקלא דלא פסק הו"לל והלכתא כרבי והוא דאיכא קדל"פ כיון דרבי לא איירי בקלא כלל וכמ"ש לעיל דמש"ז לא מיסתבר כלל להתוס' לפרש דאיירי בקלא עם הכיעור ע"ש. והנה עוד פירש א' י"ל בדברי רש"י מה שנ"ל בדבריו והבאתי ראי' ברורה דזה אמיתית דעת רש"י ז"ל תמצאנו בנתיב שנים עשר.

נתיב ה

השטה הרביעית היא דעת רבינו תם קודם חזרה וכן היא דעת הר"י ובה"ג ורבינו חננאל המובא בתוס' לפנינו דסברי דמבעל אין מוציאין רק בעידי טומאה וכל הסוגיא ההיא דיבמות דאיירינן בה בנטען איירי ולענין דמפקינן מהנטען בקדל"פ לא פירשו התוס' דבריהם איך סברי אם היא עם כיעור או בקלא לחוד אף בלא כיעור ונ"ל דדעתם דמהנטען מוציאין בקדל"פ לחוד אף בלא כיעור ובקד"פ דווקא בעידי טומאה. ועידי כיעור לא מעלה ולא מוריד לפי ההלכתא וכמ"ש לעיל בנתיב א' איך התוס' מפרשים הסוגיא לדעת רש"י דאיירי גם בבעל כך:

מפרשים הסוגי' לפי שיטתם דסברי דאיירי בבועל לחוד כנ"ל ודו"ק. דאל"כ אלא נימא דסברי התוס' דהא דמוציאין מהנטען בקד"פ היינו עם הכיעור א"ם וודאי אף לדעת רש"י פירושו כך דמ"ש כיון דמסתבר להו להתוס' לפרש כך למה לא נפרש כן לדעת רש"י וא"כ לא מקשו מידי קושיות א"ב שהקשו על פי' רש"י כמ"ש לעיל שם בנתיב א'. ואף אם נדחוק דכוונת התוס' בקושיתם הראשונה לדברי הרשב"א בחידושיו דכתב דהקושיא הנ"ל מקינוי וסתירה קשה אף להשאלתות דלא מסתבר לי' לומר דכיעור עדיף מקינוי וסתירה דעפ"עא ומכש"כ מקינוי וסתירה דע"פ שנים דאיכא למ"ד דיכול למחול על הקינוי כמו שהבאתי דבריו לעיל בנתיב ג' מלבד שזה הוא דוחק לומר כן בדברי תוס' דעיקר חסר מדבריהם לפי זה ולא הוי להו למסתם אלא לפרש אלא אף נסבל לחץ ודוחק זה מ"מ הקושיא השני וודאי דלא קשה וגם הוכחתי דלא עדיף הכיעור דרבי מקדל"פ דהא אמרינן לרבי מפקינן בקד"פ אין לדברים הללו פירוש והבנה כלל לפי זה אלא וודאי כמ"ש היא העיקר ודו"ק:

נתיב ו

והנה לכאורה דיעה זו מסולקת מכל מכשול ואבני הקושיות דכל הקושיות שבע הנה בנתיב ב' כולם לא קשים לפי שיטת הקדושים הללו רק קושיא שלי שכתבתי לעיל בנתיב ג' על הרמב"ן עומדת ביתר שאת ועוז על דברי האלו דה"ל להגמרא להקשות על מה דפסק והלכתא כו' והא הוציאוה קתני א"כ נשמע להדיא דאף מהנטען אין מוציאין רק בעידי טומאה דהא אכתי לא אסיק הגמרא אדעתי' כלל דהוציאה קתני במתניתן. ולכאורה קשה על דברי תוס' האלו דאיך כתבו דכיעור דרבי עדיף מקלא דפסיק לפי מה שהוכיחו ע"ש הלא במס' כתובות ד' י"ג ע"א משני שם הגמרא מעלה עשו ביוחסין ורצה לומר דלענין יוחסין אוסרין על היחוד ע"ש וא"כ לפי זה כ"ש ביחוד של כיעור כגון האי דרבי דאוסרין לענין יוחסין וק"ו בן בכו של ק"ו בקלא דעדיף מכיעור דרבי לפי דעת התוס' וכ"ש בקלא דלא פסק ואילו בגיטין דף פ"ט ע"א איתמר אמר רבא יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין ע"ש דלענין יוחסין איירי וא"כ קשה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא דעל היחוד אוסרין ולקלא אין חוששין אתמהה. ומיהו לא קשה מידי לא מבעי' למאי שכתבו התוס' שם בכתובות ד' הנ"ל בדיבור המתחיל ואין אוסרין ושם באותו הדיבור לכך נראה כו' ע"ש וכן כתבו התוס' בקידושין ד' פ"א ע"א ד"ה מלקין שם באותו הדיבור ונ"ל דלעולם איירי ליוחסין כו' ע"ש א"כ לפ"ז לא קשה מידי דנבעלה שאני וק"ל אלא אפילו לתירוץ הראשון של התוס' שם בכתובות ד' הנ"ל בדיבור הנ"ל דלא מיירי בנבעלה מ"מ לא קשה דהתירוץ של הגמרא היא רק לר' יהושיע אבל אנן הא קי"ל כר"ג ור"א ואף לר"י התירוץ הנ"ל הוא רק לזעירי ואנן הא קי"ל כרב אסי ואף אם התירוץ הנ"ל הי' גם לר' אסי הא לרב אסי וודאי בנבעלה איירי וא"כ לא קשה מידי וע"ש בגיטין ד' פ"ט ע"א בתוס' ד"ה בעולה ודו"ק. ומיהו קשה דלפי מש"כ התוס' בכאן לחלק בקלא דלא פסיק בין קמי נישואין ובין לאחר נישואין דהיינו כיון דכבר נשאת מקילין וכתבו דקלא עדיף מכיעור וא"כ לפ"ז כ"ש בכיעור דיש לחלק בין קמי נשואין לבתר נשואין ומכ"ש ביחוד דיש לחלק כן ולומר דמקמי נשואין לא חיישינן וא"כ לפ"ז קשה מה מקשה הגמרא שם כתובות ד' י"ג מר' יהושיע דאיירי מקמי נשואין להכשירה לכהונה על רב דאיירי באשת איש ובתר נשואין הוא ולמה לן לחדש:

מעלה עשו ביוחסין בזה. ומיהו למאי שכתבו התוס' שם בכתובות ד"ה מעלה עשו כו' בשם הר"י דשליטין ע"ש לק"מ קושיא זו דהא רב נמי איירי בקמי נישואין וכן לפמש"כ התוס' שם בקידושין ד' נמי ל"ק קושיא זו דהא רב יוחסין ליוחסין איירי וקמי נשואין הוא ועפ"ז עניתי ואמרתי הא דמקשה הגמרא שם בכתובות הא דאחר רב מלקין על היחוד ואין אוסרין על היחוד לימא דלא כר"י דמלקין על היחוד עכ"ל הגמרא וק"ק מלקין על היחוד מה עבידתי' ואין ענין לקושית הגמרא הנ"ל והכי הול"ל הא דאמר רב אין אוסרין על היחוד לימא דלא כר"י והן אמת דלאו קושי' היא שבן דרך הש"ס בכל מקום בכה"ג להביא כולה מלתא ולא לדלג אך בכגון דא אומר אני כל היכי דאיכא לשנוי' משנינן וכאן י"ל שפיר דנצרך להך קושית הגמרא לאתויי' גם הך דאין מלקין על היחוד דבל"ז לא הוי ק"מ דמאין אוסרין על היחוד לק"מ דה"א כקושין דרב מיירי באשת איש בתר נשואין מקלינין ור"י איירי קמי נשואין ולכך מחמירין כמו בקלא דשני בין קמי נשואין לבתר נישואין לכך מייתי הגמרא הך דמלקין על היחוד וא"כ ליכא למימר דאיירי בא"א כקושית התוס' דהא לא לקי בא"א כדי שלא להוציא לעז אלא וודאי דאיירי בפנוי' או כתירוץ הר"י דשליטין או כתירוצם של התוספת שם בקידושין דליוחסין איירי דא"כ הוי ג"כ קמי נשואין ומקשה שפיר לימא דלא כר"י. ומיהו קשה דברי ר"ת אהדדי דאיהו מרי' דשמעתתא דהתוס' בסוגיא דידן ביבמות דאיהו הוכיח דקלא עדיף מכיעור וגם מחלק בין בתר נשואין לקמי נשואין ואיהו עצמו מתרץ שם בתוס' כתובות ד' י"ד ע"א מעלה עשו ביוחסין כו' וז"ל התוס' שם ואומר ר"ת דאע"ג דמלקין על היחוד איירי בפנוי' אין אוסרין על היחוד לא איירי אלא בא"א ע"ש א"כ לפ"ז הדרא קושיתי דמה מקשה הגמרא שם ולמה לן לשנוי' מעלה עשו נימא דשאני התם דאחר נישואין הוא ואף ר"ת בחזרה דסובר דכיעור עדיף מקלא מ"מ מזה לא חזר דיש סברא לחלק בין קמי נשואין לבתר נשואין כדאמר רב אשי להדיא כל קלא דבתר נשואין כו' וא"כ הקושיא במקומה עומדת מה מקשה שם הגמרא בכתובות מרב על ר"י. וא"ל דהא דפרשינן לדרב דאיירי בא"א היינו לבתר דשנינן מעלה עשו וממילא מוכרחים אנו לומר דאיירי בא"א אף דמלקין איירי בפנוי' אבל מקודם דשנינן להא תירוצא מפרשינן אוסרין דומיא דמלקין וא"כ מקשה שפיר וגם אתי שפיר הא דמייתי בהקושיא הך דמלקין כו' וק"ל. מיהו זה אינו דמ"מ קשה למאי דשנינן מעלה עשו ע"כ צ"ל דרב איירי בא"א וא"כ בהא לחוד מתורץ ולמה כן לשנוי' מעלה עשו תקנה חדשה לימא דרב איירי בא"א כיון דע"כ צ"ל כן אף לפי תירוץ הגמרא וא"כ הוא בתר נשואין אבל קמי נשואין חיישינן כדמוכח מר"י דמתני'. מיהו י"ל דהגמרא מקשה שפיר דמידי הוא טעמא אלא לרב הא איהו לא מחלק בין קמי נשואין לבתר נשואין דבהדי' סבר בשמעתתא דילן אף מהנטען לא מפקינן רק בעדי טומאה ולא בקלא וכ"ש בכיעור וכ"ש ביחוד דלא מפקינן אף דגבי נטען הוי קמי נשואין ע"כ צריך לשנוי' מעלה עשו. ומיהו קשה מה דמקשה לרב דאמר דאין אוסרין על היחוד הא איכא לשנוי' כמ"ש רק דליתא להאי שינוי' לרב מכח דברי רב בסוגיא דידן א"כ עיקר נצמח מכח דברי רב בסוגיא דידן והא לחודי' קשה בלא דברי רב דהתם א"כ הוי לי' להקשות מכאן דאמר דאין אוסרין רק בעידי טומאה בין לבעל בין לנטען וכל מה שיעלה על לב (לתרץ) קושיא זו הכל נסתר דא"כ הדרא קושיתי הראשונה לדוכתא דגם אאין אוסרין על היחוד לא קשה דמהא לא נצמח הקושיא רק מכח דברי רב ביבמות ודו"ק. ועוד קשה על דברי התוס' בסוגי' דידן וכן על פי' רש"י הן לפי מה שפירשו התוס' את דבריו והן לפ"מ שפירש הרמב"ן והן לפמ"ש הרשב"א מ"מ רב בעדי טומאה בעי להוציא מהנטען וכ"ש מהבעל וא"כ קשה מהך דאמר רב אין אוסרין על היחוד דמה רבותא דעל היחוד אין אוסרין הא ביחוד ועדי כיעור וגם קלא דלא פסיק אין אוסרין על הנטען וכ"ש על הבעל והו"לל רבותא טפי אלא וודאי מדאמר אין אוסרין על היחוד ש"מ דווקא על היחוד הוא דאין אוסרין אבל יחוד ועדי כיעור ומכש"כ גם קלא דל"פ אוסרין על הבעל וכ"ש על הנטען וא"כ קשיא דרב אדרב ועוד קשה תרתי דרב ל"ל דמאי אשמעינן רב במאי דאמר אין אוסרי' על היחוד הלא כבר נשמע זאת ממאי דאמר רב בסוגיא דידן ביבמות ובעדים והוא ק"ו ב"ב של ק"ו דעל היחוד אין אוסרין:

והנה בתשובת מיימוני לספר נשים בס' כ"ה בתשובת רבינו מאיר הביאו הרא"ש בסוגיא דידן ביבמות כתב שם בתשוב' ההיא להכריח שיטתם דעדים דקאמר רב היינו עדי כעור כתב ז"ל תדע דרב גופי' דאמר הכא בעדים אמר בפ' עשרה יוחסין שאין אוסרין על היחוד משמע דווקא ביחוד אין אוסרין אבל אם יש עדים שראו דבר מכוער אוסרין. וליכא למימר דה"ה אפילו בעדי כיעור אין אוסרין והא דנקט התם יחוד היינו משום רבותא דרישא דמלתא דאמר מלקין על היחוד משמע שאיחוד מלקין הא וודאי אי הוי רב אמר במלתא מלקין על היחוד אבל לא אוסרין הוי מצי לדחוי' הכי אבל מכיון דנקט תו במלתי' על היחוד אאין אוסרין אלמא דיחוד דווקא קאמר עכ"ל רבינו מאיר כלשונו וככתבו ממש הצריך לענינינו פה והדברים ראוין למי שאמרם. אך גם לרבינו מאיר קשה מה שהקשיתי דהך דרב דאמר דאין אוסרין על היחוד למה הא כבר נשמע דעתו דאין אוסרין או להיפוך דנימא הך דרב לחוד ותרתי דרב למה.

ויש לישב דמכאן לחוד ה"א דבקדל"פ אוסרין לכך אשמעינן רב דאף בקדל"פ אין אוסרין כ' כן הוא לרבינו מאיר אליבא דרב עיין עליו ואם מסוגיא דידן לחוד ה"א דמאי עדים דקאמר רב היינו עדי טומאה לכך אשמועינן רב כאן דווקא על היחוד אין אוסרין והוא גופא קמ"ל ועוד אשמעינן רב בסוגיא דידן מה דלא נשמע מרב בפרק עשרה יוחסין דאף מהנטען אין מוציאין רק בעדי כיעור ועוד י"ל דהא כבר מתרץ רבינו מאיר דנקט איידי דרישא רק דקשה לי דהל"ל אבל לא אוסרין וזה אינו קושיא רק באם דבריו ואין אוסרין על היחוד מנגדין לו האמת דהיינו אם נימא דרב בעי עדי טומאה ומדבריו אלו ואין אוסרין על היחוד משמע דבעדי כיעור סגי והיך שייך לומר שפת יתר שמנגד להאמת אבל לפי מה שסובר רבינו מאיר דדעת רב באמת כך היא דדווקא על היחוד אין אוסרין אבל על כיעור אוסרין א"כ ל"ק רק למה לי הך דרב אבל אינו מנגיד להאמת ומה י"ל שפיר איידי דרישא נקיט גם להך דינא אף דכבר אשמעינן זאת שכן מצינו אף במשניות דדרכן לאשמעינן בקיצור בדרך אגב אף למה שמפורש כבר כמ"ש התוס' בברכות ד' ב' ע"א ד"ה והא קמ"ל ע"ש. מיהו עדיין קשה גוף הקושיא על רבינו מאיר עצמו דהא גם רבינו מאיר מודה דבקדל"פ בלא כיעור אף שהבעל בעצמו ראה הכיעור לא מפקינן לרב עי"ש וזה וודאי דקדל"פ וכיעור בלא עדים רק בראיית הבעל עדיף מעדי יחוד לבד וראי' לדבר דהא פסקינן דבקלא (דלא) פסיק וכיעור בראיית הבעל מוציאין מהבעל ודלא כרב ע"ש כי כן הוא לרבינו מאיר הנ"ל ובהא דרב דאין אוסרין על היחוד קי"ל כוותי' דרב וליכא מאן דפליג עלי' אלמא דקדל"פ וכיעור דראיית הבעל עדיף מעדי יחוד וזה פשוט וברור דוודאי יחוד לחוד גרע מקדל"פ דהא התוס' כתבו דאף יחוד וכיעור גרע מקדל"פ לחוד ואף דהר"ת ז"ל לא פסק כוותייהו בהא מ"מ ביחוד לחוד בוודאי מודה וא"כ לפ"ז קשה ג"כ דרב אדרב דהאמר רב דאין אוסרין על היחוד משמע דווקא על היחוד הוא דאין אוסרין אבל קדל"פ וכ"ש עם כיעור בראיית הבעל אוסרין ואלו התם אמר רב דאף בכה"ג אין אוסרין וגם בקדל"פ בצירוף עדי יחוד וודאי דג"כ משמע מדברי רב בסוגיא דילן ביבמות דלא אסר בכה"ג דהא אמר דבעינן דווקא עדי כיעור דהם כעדי טומאה ממש לשיטת רבינו מאיר דקיימינן בי' עכשיו והכא בדברי רב בקידושין משמע דדווקא על היחוד אין אוסרין אבל במה דעדיף מיני' אוסרין וא"כ כפא דחטא נגרא בגווי' נשרף חרדלא. היוצא מדברינו דקושית רבינו מאיר עומדת כחומה גם על עצמו ולא על עצמו יצא אלא על הכלל כולו יצא דהיינו על כל פירושים שנאמרו ונשנו בסוגיא זו דיבמות קשה קושיא זו ותמי' על הרא"ש ז"ל שהביא כל דברי רבינו מאיר והשמיט לראי' זו ולסוף מסיק דלא כרבינו מאיר ומה יענה ביום שידובר בו לראיה זו של רבינו מאיר. ונראה דהרא"ש ז"ל הרגיש בזה שכתבתי דגם לרבינו מאיר עצמו קשה כמו כן ולכך השמיט לראיה זו והמרדכי הביא להא דרבינו מאיר וכתב גם ראיה זו בשמו ומסיק להלכה כרבינו מאיר ע"ש בפרקין דיבמות והנה כיון שבררנו דקושיא זו קשה לכל השטות והפירושים וודאי דמצוה גדולה לישבה ואם חומה היא נבנה עליו טירת כסף בעז"ה. ואען ואומר דלכאורה דלהתוס' שם בקידושין דכתבו דרב ביוחסין איירי והר"י דשליטין שם בכתובות גם קושית רבינו מאיר לא קשה די"ל בקמי נשואין באמת סבר רב דווקא על היחוד אינו אוסרין. ומיהו זה אינו דהא רב דאמר ובעדים וודאי דאיירי מן הנטען הוא דלא מפקינן רק בעדים דהא קאי על מתני' ולגבי הנטען הא הוי בקמי נשואין ואף שיש לחלק ולומר דשאני הנטען כיון דלבעל לא נאסרה משום דהוי לדידיה בתר נישואין לכך אף אחר שגירשה אינו חוזר וניעור דכבר החזקנו אותה בחזקת כשרות ולכך לא נאסרה אף להנטען סברא זו כתב הפ"י בגיטין ד' פ"ט ע"ב בתוס' ד"ה והלכתא לענין שאם יצא על האשה קול אחר שנשאת שכבר נתקדשה לאחר קודם הנשואין של זה ומת זה שישבה תחתיו בנישואין אם תנשא לאחר בלא גט מזה שיצא עליו קול שנתקדשה לו נראה דסברא זו ליתא אף שפ"י אמרה ורב גוברי' מ"מ הא מוכח בבירור שם בגיטין דף פ"א ע"א דליתא להך סברא דאמרינן שם בגמרא מאי תצא תצא משני עי"ש אף שהפ"י כתב די"ל דהתם שאני דלא נתבטל הקול לגמרי דאיכא למימר גירשה על תנאי שלא יחול אלא סמוך למיתה מ"מ הלא מקודם דלא אסיק הגמרא שם בדף כ"א אדעתי' הך דסמוך למיתה גירשה לא הקשה רק הא כמלא דאתה מוציא לעז על בניו של ראשון וק"ל אבל זה פשוט להגמרא דחוזר ונעור אך הי' ראוי להפ"י לומר דנשאר קושית הגמרא א"כ אתה מוציא לעז על בניו של ראשון וק"ל ומיהו לק"ו דמ"מ נ"מ בטעם השני של רבינו תם שם בגיטין ד' ע"ט ע"ב באין לו בנים מן הראשון וגם לסברת הפ"י בגירשה בעלה דלא נתבטל הקול וודאי דהוי ליה נטען קמי נישואין ובכה"ג קאמר ובעדים. אך נראה דמ"מ לא קשה לדברי התוס' בקידושין והר"י דשליטין בכתובות דוודאי הא דקאמר רב ובעדים אף לגבי נטען היינו אם כנסה לומר שתצא אבל לאסור עליו לכתחלה שלא תנשא לו וודאי דלא בעי עדים ובכיעור או בקלא נאסרה עליו וכן מפרש הגמרא להדיא לרב במאי דמשני הברייתא דאותיב עליו רב ששת ומוקים הברייתא דליכא עדים אפ"ה לכתחלה לא יכנוס ואף דאפסק אחר לקלא וגם להמקשן הוי פשיט ליה הסברא זו אליבא דרב רק דלא אסיק אדעתי' לומר דהברייתא רבותא בלכתחלה קמ"ל וזה פשוט וברור וכ בהנטען על השפחה כו' דאסורה רק לכתחלה לא מפרש דאיירי בעדים דכל דהוי נטען אוסרין לכתחלה וגדולה מזה נאמר במס' סוט' ד' כ"ו ע"א דכל אדם לא ישא דומה לכתחלה אבל בכאן דאמר רב אין אוסרין על היחוד כוונתו דאף לכתחלה אין אוסרין דמחמת יחוד לחוד לא הוי נטען כלל ואין אוסרין אותה ולכל חד כדאית ליה דהיינו לפירוש התוס' שם בקידושין פירושו דאין אוסרין אותה לכהונה ליוחסין איירי ולפי' הר"י דשליטין שם בכתובות פירושו דאין אוסרין לאביו אלא לאחיו של זה שנתיחדה עמו וזה נכון וברור וא"כ לק"מ דרב אדרב וגם לא קשה תרתי דרב ל"ל דהאי דרב איירי לענין תצא דיעבד והאי דרב איירי לענין איסור לכתחלה והאי דרב דאיירי בלכתחלה איירי ביחוד דווקא דבי' אין אוסרין גם לכתחלה אבל במאי דעדיף מיני' אוסרין לכתחלה והאי דרב דאיירי לענין דיעבד דלא תצא אף בכיעור או בקדל"פ לא תצא וגם הלשון אין אוסרין משמע לכתחלה לענין שיכנס אף לכתחלה אבל לענין תצא אם כנסה לא מיירי שם רב בקידושין דבאמת אף במה דעדיף מיני' מיחוד לא מפקינן אם כנס. וא"כ לפ"ז מיושב קושיא זו לכל השיטות ולכל הפירושים שנאמרו בסוגיא זו דיבמות וראיות רבינו מאיר הלכה לה וגם הוא בעצמו צריך לתירוץ הנ"ל. ומיהו לרבינו תם עדיין לא מתורץ דהא איהו מפרש להא דאין אוסרין דאיירי בא"א וא"כ דיעבד הוא. ומיהו לא ק"מ דמידי הוא טעמא אלא לר"ת הא איהו יכול לפרש שפיר הא דאין אוסרין לא על בעלה קאמר דעל בעלה וודאי לא נאסרה אף במה דעדיף מיחוד רק דאין אוסרין על היחוד היינו ע"ז שנתיחדה עמו ודווקא על היחוד הוא דאין אוסרין אבל ע"י כיעור וקלא וודאי דאוסרין אותה על הנטען עכ"פ לכתחלה והא דקאמר רב ובעדים היינו לענין תצא מהנטען כמ"ש אבל בפנוי' לא מצי ר"ת למיקים דהא לא נאסרה כלל על הבועל כיון דפנוי' היא ואין זה דוחק לפרש כך אליבא דר"ת דהא הוא מפרש בתצא דרבי תצא מרוכל ועד לא עייליתי' אפיקתה דלא נאמר כלל בברייתא שם דרבי שנשאה רוכל ואיך שייך לומר תצא אעפ"כ מפרש ר"ת כך ומכ"ש כאן דלא נאמר רק דאין אוסרין וודאי דשייך לפרש לומר דהיינו למי שנאסרה האשה הזונה אין אוסרין על היחוד ואף החולקין שם ולא רצו לפרש כן יכולים כאן לפרש כך בלי שום דוחק כלל דנימא דה"פ דאין אוסרין על היחוד שאין שום איסור נצמח ע"י יחוד דהיינו בין לבעל בין לבועל ר"ל זה שנתיחדה עמו ואיירי בתרוויהו בבעל ובבועל שנאסרת אשה מזנה והא דאמר על היחוד אין אוסרין לא קשה הלא אף בזה דעדיף מיחוד אין אוסרין לבעל' דר' אמ' ע"י יחוד לא יצמח שום איסו' אבל במה דעדי' מיחוד נצמח איזה איסור דהיינו לנטען ודברים נכונים הם בעזה"י. ומצאתי און לי בפסקי מהרא"י בעתה"ד בפסקים וכתבים סי' רכ"ב שכתב שם ג"כ וז"ל דאין אוסרין על היחוד משמע כלל אין אוסרין לא לבעל לא לבועל עכ"ל ע"ש שכתב כן שם לצורך ענין אחר מ"מ שמחתי מאד שכוונתי לדעת הגדול כמותו בזה דידוע דמהרא"י הוא גדול האחרונים וזה נכון וברור ועוד י"ל דגם לכל אדם קאי דאין אוסרין אותה דלא הוי בכלל דומה מכח יחוד ודוק וגם זה נכון מאד בעז"ה ועיין בכתובות דף ס"ג ע"ב בתוס' ד"ה אבל אמרה מאיס עלי דמפרשים שם הא דאמר רבא בנדרי' איתתא שריא היינו לבועל ומביאין ראיה לפירוש זה מר"ת דפירש בהא דרבי תצא מרוכל ע"ש בתוס' הנ"ל וא"כ כאן כ"ש הוא דיש לפרש כן ודוק. וא"כ לפ"ז גם הקושיא הראשונה שהקשתי על ר"ת מאי פריך מר"י על רב נימא דשאני בתר נשואין מקמי נשואין תלק"מ דהגמרא מקשה שפיר ד לבעל לחוד קאמר רב דאין אוסרין על היחוד א"כ קשה דרב אדרב כמ"ש א"ו דאין אוסרין פירושו דאין שום איסור נצמח דהיינו אף לזה שנתיחדה עמו א"כ לזה הוי קמי נישואין ומקשה הגמרא שפיר וסברת הפ"י בגיטי' שהבאתי לעיל דאינו חוזר וניעור לא מסתברא כלל כמ"ש לעיל כנ"ל בשיטת ר"ת ז"ל וא"כ יצא ר"ת בדימוס בעזה"י מתוך סוגיא ההיא דכתובות שהבאתי.

נתיב ז

הנה לפי מה שבררנו לק"מ על שיטת התוס' רק במה שדקדקתי על מאי דלא מקשה הגמרא והא הוציאוה קתני והוא דקדוק עצום וגם התוס' מקשים לעצמן מהאי דסוף נדרים ומתרצים בכמה מקומות בתירוצם שונים ולכאורה קשה לי על דברי התוס' בסוגיא דילן ביבמות שכתבו וז"ל והא דאצטריך בסוף נדרים כו' משמעות דבריהם דדוקא על דבריהם ושיטתם קשה מההיא דנדרים אבל לפי' רש"י לא קשה ואמאי והלא גם לפי' רש"י קשה לפי מה שסוברין התוס' הפירוש בדברי רש"י כמ"ש בנתיב א' דהא לרש"י לפי המסקנא כיעור לא מעלה ולא מוריד וא"כ קשה מהאי דנדרים ממ"נ אם מיירי שם דליכא קלא דל"פ וא"כ קשה למה לן טעמים דרבא הא משום כעור לא נאסר' אי מיירי שם דאיכא קדל"פ שזינתה א"כ קשה טפי דמאי מהני הני טעמים דרבא הא מ"מ נאסרה מחמת הקדל"פ בשלמא לפירוש הרמב"ן והשאלתות דסברי דלא נאסרה רק בקדל"פ וגם כיעור א"ש דלא קשה מהאי דנדרים די"ל דמיירי שם דהוי קלא דל"פ כמ"ש הרמב"ן בחידושיו לדעת השאלתות וא"כ בלאו הכי טעמים הוי אסורה דהא איכא קלא דל"פ וגם כיעור אבל מחמת הני טעמים דאזיל הכיעור שרי' דלא נשאר רק קדל"פ לחוד ומחמת קדל"פ לחודא לא נאסרה לשיטתם אבל על רש"י לפי מה שסוברים התוס' הפירוש בדבריו קשה ומיהו להתירוץ השני דמתרץ שם הרמב"ן דהכיעור הנ"ל דנדרים אלים מהכיעור דרבי דהא הכא בדבר מכוער דרבי מסקינן דבעינן קדל"פ ועדים בדבר מכוער ואלו בסוף נדרים לא בעינן קלא עכ"ל הרמב"ן ז"ל א"כ תירוץ זה נראה דיש לתרץ גם לרש"י לפי מה שסוברים התוס' הפירוש בדבריו דהיינו ג"כ דכיעור דסוף דנדרים אלים כמו קדל"פ אף דשאר דבר מכוער כמו דרבי לא מעלה ולא מוריד לפי המסקנא לפי הפירש ההיא מ"מ האי מכוער שאני וכ"ש היא מהא דכתב הרמב"ן דשם צריך אתה לומר דהאי כיעור דסוף נדרים הוי כמו כיעור וקדל"פ והכא בשיטת רש"י הנ"ל אינו צורך לומר רק דהוי כמו קדל"פ לחוד וק"ל לכך ל"ק מהאי דנדרים על רש"י אבל התוס' על שיטתם מקשים שפיר מהאי דנדרים דהא הם סוברים דאין מוציאין מהבעל אלא בעדי טומאה א"כ אם מיירי שם בנדרים דאיכא עדים מה מהני כל אמתלאות והוכחות שהוכיח רבא הלא אין אחר עדים כלום אלא וודאי דמיירי שם דליכא עדי טומאה א"כ וודאי דאין מוציאין ולמה לי הנך טעמים דרבא הנ"ל כנ"ל כוונת דברי התוס'. ועוד נ"ל דל"ק מהאי דנדרים על שיטת רש"י הנ"ל די"ל שפיר דמיירי שם בעובדא דנדרים דהוי ג"כ קדל"פ רק דקדל"פ שהי' שם פי' רק מעובדא הנאמר שם בגמרא ולא מדבר אחר וא"כ כיון שיש הוכחה שבעובדא לא הי' מעשה עבירה א"כ הרי חזינן דאין בקול זה ממש. ועוד אפשר לומר לרש"י דרבא סבר כרבי לכך הוצרך להני טעמים אבל אנן קי"ל דלא כוותי' דרבא דסובר כרבי רק כמו דפסק כאן ביבמות סתמא דגמרא והלכתא כו' אבל להתוס' דסברי דגם רבי תצא מן הרוכל קאמר מקשים התוס' שפיר מהאי דנדרים כנ"ל וכדברים האלה צריכין אנו לומר בכתובות דף ס"ג ע"ב בתוס' ד"ה אבל אמרה מאיס עלי שתרצו שם להאי דנדרים לשיטתם דסבר דאין אשה נאסרת על בעלה עד שיראו כדרך המנאפים דאתתא שרי' לבועל קאמר עי"ש וא"כ לכאורה קשה מה הרווחנו בזה אכתי לא מתורץ דהא התוס' סברי לענין הבועל כמו לרש"י לבעל כפום מה דק"ל בקדל"פ לחוד תלי' מלתא וא"כ אכתי קשה ממ"נ כמ"ש א"ו דיתפרש ג"כ באחד מהדרכים שכתבתי ודוק היטב וזה ברור לענ"ד בפירוש דברי התוס' הן כאן ביבמות מה שמקשים מהאי דנדרים דווקא לשיטתם ושם בכתובות לתירוצם הנ"ל שניה' בקנה אחד עולים וזה ברור בס"ד:

תוכן העניינים

השיב משה אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה