אור ברסלב
השבת בהלכה ובאגדה שער ההלכה › סעודה רביעית

השבת בהלכה ובאגדה

שער ההלכה · סעודה רביעית

הבדלה

חובה גמורה

לעולם יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת בדרך כבוד, כדי ללַווֹת את השבת המלכה, ואפילו אינו אוכל אלא כזית [27 גרם]. וסעודה זו היא חובה, ואינה ממידת חסידות. ואמרו בזוהר הקדוש: מי שלא קיים סעודה רביעית, כאילו לא קיים גם סעודה שלישית. וכתב מרן החיד''א שמעלתה גדולה מאוד, ומצילה מחיבוט הקבר. והנכון לאוכלה עם בגדי שבת. ויאכלה עם פת, ורק אם אי אפשר לו בפת, יאכל עוגה או לפחות פרי. ויכוון באכילתו להשאיר ברכה לסעודות החול. (שבת ב תמ, תמה)

ומעשה בגאון מוילנא שפעם חלה במוצאי שבת והיה מקיא ולא יכול לאכול. לאחר שנרדם והרגיש יותר טוב, ציוה את בני ביתו שאם עדיין לא עלה עמוד השחר, יפוררו לו כזית פת ויאכילוהו בכף, כדי לקיים מצות סעודה רביעית. (שבת ב תמא)

אבר אחד יש באדם ונִסְכּוֹי שמו, והוא הנקרא לוז, שהוא עיצומו, עיקרו ושורשו של האדם, מעצם השמים. וגם כשימות האדם, העצם הזו אינה נימוחה ולא נפחתת, ואפילו יכניסוה באש אינה נשרפת, ובפטיש אינה מתפוצצת, והיא נצחית, וממנה יחיה האדם בתחיית המתים, והיא המקבלת עונג בעולם הבא. והיא העצם התחתונה שבשדרה. וכן אמרו במדרש שהאדם נברא מן הלוז שבשדרה, ונשאר קיים עד תחיית המתים, שאז יתרטב בטל של תחיה ונעשה כמו השׂאור שמתפיח את העיסה, ויתפשט לכאן ולכאן ויתמתחו מתוכו כל האיברים והגידים ועור ובשר. ואבר זה אינו ניזון משום אכילה ושתיה אלא מסעודת מוצאי שבת בלבד. (שבת ב תמד)

נשים

נשים חייבות בסעודה רביעית כאנשים. ויאמרו בפיהן שאוכלות ''לשם מצות סעודת מלוה מלכה'', וסגולה היא להן ללדת בקלות והרווחה. ומעשה ברעייתו של הגאון מוילנא, שקיבלה עליה תענית הפסקה [ממוצאי שבת עד ערב שבת], והפסיקה לאכול אחר סעודה שלישית, ולאחר ששמעה ההבדלה הלכה לישון. כשנודע הדבר לבעלה הדגול, אמר: ''לכו ואמרו לה, שכל התעניות שתעשה, לא יכופר לה על ביטול סעודה רביעית אחת'', ואז תיכף קמה ואכלה סעודה רביעית. וכן כתבו בשו''ת רב פעלים, כף החיים פלאגי', חמדת ימים ועוד. (שבת ב תמ)

סעודה רביעית לפני תענית הפסקה

אם דרך בני אדם למלא כרסם במאכל ומשתה ב''סעודה המפסקת'' הקודמת לצום, ויש המשכימים קום בטרם יעלה השחר ותחל התענית - הרי שהבבא סאלי שרגיל היה בתעניות ארוכות, לא פיצה את עצמו באכילה מיוחדת לאחר התענית, ואף בסעודה שקדמה לה לא הִרבה באכילה. נכדו רבי דוד חי אביחצירא שליט''א, סח לשומעיו, כי סעודת ''מלוה מלכה'' שהיתה האחרונה בטרם יחל ב''תענית הפסקה'', לא כללה מעבר לשיירי חלה מסעודות השבת טבולות בכוס תה. והיה זה די והותר עבורו... (''אביר יעקב'' 317)

מאכל חדש

כתב החיד''א: טוב להכין מאכל חדש לסעודה רביעית, ולא יסתפק משיירי המאכל של שבת. כמסופר בגמרא (מסכת שבת קיט ע''ב) על רבי אבהו, שהיה מכין לכל סעודת שבת עגל שלם. ובסעודה רביעית, היה שוחט עגל רביעי, ואוכל ממנו את הכליות. כשגדל אבימי בנו, אמר לו, אבא, למה לך להפסיד כל כך, נשאיר כליות משבת לסעודה רביעית. נשאר העגל הרביעי, ובא אריה ואכלו. ע''כ. ומכאן גם למדנו שאין מרוויחים מאומה מצמצום בהוצאות שבת. (שבת ב תמו)

זמן סעודה רביעית

טוב ונכון לאכול סעודה רביעית מוקדם, כדי שיהיה ניכר שמלוה את השבת בסעודה. ולכתחילה יאכל עד ארבע שעות, או עד חצות הלילה, ואם לא אכל עד אז, אף אם הלך לישון, יקום ויאכל עד עמוד השחר. (שבת ב תמא, תמט)

האוכל סעודה שלישית והגיע צאת הכוכבים, ואכל עוד כזית פת, כדי לצאת ידי חובת סעודה רביעית, יצא ידי חובתו. על כן, היודע שיצטרך לנסוע במוצאי שבת ויגיע מאוחר מאוד לביתו, ויקשה עליו לאכול סעודה רביעית, יעשה כן. (שבת ב תמז)

סגולות לרפואה

אמרו חז''ל (מסכת שבת קיט ע''ב): ''חמין במוצאי שבת - מלוגמא'' [רפואה לאדם]. והיינו שישתה משקה חם וירחץ במים חמים. והרפואה היא, שלא תהיה לו עצבות, ויהיה לבו שש ושמח. וטוב שיאמר בפיו: ''חמין במוצאי שבת - מלוגמא''. ורמזו בזה (תהלים קמז ג): ''הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם'', ראשי תבות מחב''ש חמין במוצאי שבת מלוגמא. (שבת ב תמז)

אמרו חז''ל: ''פת חמה - מלוגמא''. והיינו פת שנאפתה מכבר, ועתה מחמם אותה ומצטמקת ויפה לה. וכן פת שנאפית עתה אבל אינה חמה כל כך. אבל אם היא חמה מאוד כשהוציאוה מהתנור, לא יאכלה, שמתשת כוחו של אדם. (שבת ב תמו)

ההפסד העצום מהכעס

כתב בספר כל בו: נהגו הנשים לדלות מים במוצאי שבתות, כמבואר במדרש אגדה, שבארה של מרים שנמצא בים הכנרת, מחזר על כל הבארות והמעיינות בכל מוצאי שבת, וכל מי שהוא חולה ויזדמנו לו המים וישתה, אפילו כל גופו מוכה שחין, מיד מתרפא מכל תחלואיו. ומעשה באדם אחד שהיה מוכה שחין, והיתה אשתו שואבת מים בכל מוצאי שבת, שמא תזדמן לה בארה של מרים. והנה במוצאי שבת אחת, הלכה והתעכבה יותר מדי בדיבורה עם חברתה בחוץ, ובדיוק באותו מוצאי שבת הזדמנה לה בארה של מרים, ומילאה את כדה מאותם מים. וכיון שבאה אצל בעלה, כעס עליה שאיחרה, ומרוב כעסו נפל כדה משכמה, ונשבר הכד, ונפלו מטיפי המים על בשרו, ובכל מקום שנתזו המים, נרפא השחין. אבל אילו לא היה כועס ולא היו נשפכים המים, והיה שותה ומתרחץ מהם, היה נרפא כליל. על זה אמרו חכמים (מסכת קידושין מ ע''ב): ''רגזן - לא עלתה בידו אלא רגזנותו'', ה' יצילנו. (בית יוסף רצט)

וכתב הגאון רבי חיים פלאג'י: ומכאן תוכחת חיים, לבל יהיה אדם כועס בכל זמן אפילו על דבר שראוי לכעוס עליו, כי כעס בחיק כסילים ינוח, הלוא תראה כי אדם זה על ידי כעסו, איבד טובה הרבה. וכן יש לפרש כוונת הפסוק (קהלת יא י): ''וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ, וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ''. ועיין במדרש מעשה בעיור אחד שירד לטבול במים, ונזדמנה לו בארה של מרים, וטבל והתרפא.

@ דיני השמעת קול בשבת

כלי שיר

אסור לנגן בכלי שיר בשבת, שמא יתקלקל הכלי ויבוא לתקנו. למשל: המנגן בכינור ומתח את המיתר, כדי שישמע הצליל חד יותר, עבר על מלאכת ''מכה בפטיש'', כדלהלן בדיני ט''ל מלאכות. (המאירי, צרור החיים, מהר''ם שיק ועוד רבים. שבת ה רלה, רסח)

קול נגינה בפה

כתב הרמ''א (סימן שלח ס''א): ''אלו הקוראים לחבריהם ומצפצפים בפיהם כציפור, מותר לעשות כן בשבת''. ואפילו אם מנעים בקולו כעין שיר, מותר, שלא אסרו כשעושה בפיו. וכתב מרן החיד''א: על זה סמכו בארצות אשכנז ופולין, אותם המצפצפים והמהגים בגרונם כשמשוררים, אף על פי שנראים ונשמעים כמנגן בכלי שיר ממש, וגם חכמים קדושים וחסידים נהגו לשורר כך, והשומע קולם, נדמה לו כניגון של כלי שיר ממש. (שבת ה רלו)

מחיאות כפיים וריקוד

אמרו חז''ל (ביצה לו ע''ב): אין מטפחים [ביד, להכות כף אל כף] ואין מספקים [להכות כף על ירך] ואין מרקדים [ברגל], גזרה שמא יתקן כלי שיר. וכן פסקו הרי''ף, הרמב''ם והרא''ש, וכל הראשונים [חוץ מתוספות], ומרן השלחן ערוך (סימן שלט ס''ג). והרמ''א כתב: ''ומה שאנחנו לא מוחים במקילים בזה, משום שמוטב שיהיו שוגגים ולא יהיו מזידים''. על כן, הרואה מבני אשכנז שמקילים בזה, מן הראוי שיודיעם שלא נכון לעשות כן. ודברי חכמים בנחת, נשמעים. ואם אין לו השפעה עליהם, לפחות יזהר לעצמו, כמו שכתב הבית יוסף (יורה דעה סימן קצו): ''שכשאמרו, מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, בודאי שבעל נפש צריך לחוש לעצמו''.

ומה שכתב הרמ''א לאחר מכן: ''ויש מתירים בזמן הזה, כיון שאין אנו בקיאים בעשיית כלי שיר, ואפשר שעל זה נהגו המקילים''. כבר כתבו הפוסקים [הש''ך, פרי מגדים, ר' צדוק הכהן מלובלין בספרו לבושי צדקה, תורת חסד מלובלין, עין יצחק אלחנן, ויאמר משה, מחצית השקל ועוד] שגם בדעת הרמ''א אנו פוסקים כדעה הראשונה שהובאה בסתם, וכאן היא הדעה המחמירה. ובלאו הכי כבר כתב בספר בני ציון ליכטמן: ''דעת התוספות לא הובאה בשום פוסק, ואפילו הרא''ש והמרדכי והאגודה והטור שרגילים תמיד להביא דעת התוספות, לא הזכירו כאן מדבריהם כלום, ומבואר שלא הסכימו להם. והרמ''א שהביאם צריך עיון רב על דין זה''. עכ''ל. ובשבט הלוי וואזנר כתב, וזו לשונו: ''עלינו לדעת כי דברי התוספות דעת יחיד היא, וכל הראשונים כתבו הטעם שלא מוחים בהם, משום שמוטב שיהיו שוגגים ולא יהיו מזידים, ולדעתם הגזירה קיימת ואסור לעשות כן, אלא שאין בידינו למחות, ואין אנו מצווים למחות כי לא ישמעו לנו. וכן מבואר בדרכי משה, ולדעתו דברי התוספות אינם להלכה''. ע''כ. ומעתה, הלוא טעם זה שמוטב שיהיו שוגגים ולא מזידים, לא שייך אלא לדלת העם שאינם בני תורה, אבל בני תורה המדקדקים במצוות, בודאי שאם מודיעים להם את ההלכה, הם פורשים ממעשיהם אלו. ואמנם יש מקילים כשרק הולכים במעגל ולא מגביהים רגליהם. אך הנכון להימנע מזה, כי הניסיון מורה שפעמים רבות מתלהבים ומגביהים רגליהם ממש. (שבת ה רסב, רסח)

מחיאות כפים בשינוי - כגון: בגב ידו הימנית על כף ידו השמאלית, מותר. (סימן שלט ס''ג)

חג שמחת תורה - לכבוד שמחת התורה התירו למחוא כפיים ולרקוד, ואפילו כשחל בשבת. אבל אין לקשקש בפעמונים או לנגן בחצוצרות. (שבת ה ער)

שבת חתן - אין להתיר למחוא כפיים ולרקוד גם לכבוד חתן וכלה. בתלמוד ירושלמי מובא מעשה ברבי יהודה הנשיא שחיתן את בנו רבי שמעון, והיו מוחאים כפיים לאחורי ידיהם [בשינוי] בשבת. עבר משם רבי מאיר בעל הנס ושמע שמוחאים כפיים, אמר: ''רבותינו, הותרה השבת?!'' [כי לדעתו אסור אפילו בשינוי]. שמע רבי יהודה את קולו, ואמר, מי הוא זה שבא לרדותנו בתוך ביתנו?! שמע רבי מאיר את קולו וברח. רצו התלמידים אחר רבי מאיר להביאו, ומרוב שרץ מהר עף סודרו [צעיפו] מצווארו, ובתוך כך הצליח רבי יהודה לראות מהחלון את צווארו של רבי מאיר. אמר רבי יהודה, לא זכיתי לתורה אלא בזכות שראיתי את צווארו של רבי מאיר מאחוריו. ובאר הרדב''ז, כי בהביט האדם אל מי שדעתו נוחה ממנו, מתעוררת נפשו אל הכוונה השלימה ונחה עליו רוח ה', וכל שכן בהיותו מתכוון אל רבו ונותן אליו לבו, תתקשר נפשו בנפשו ויחול עליו שפע קדוש, וכמו שנאמר (ישעיה ל כ): ''וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ''. ע''כ. למדנו שאף בשמחת חתן וכלה, לא התירו מחיאת כפיים אלא בשינוי. (וכן פסקו רבנו זלמן, הפרי מגדים, המשנה ברורה ועוד. שבת ה רעא) ומכאן ילמד האדם על גודל מעלת ההסתכלות בצדיקים, ועל ההפסד שיש בהסתכלות ברשעים.

הכאה באצבע - אסור להכות באצבע האמה על האגודל בנעימה לשיר. (סימן שלט ס''ג)

הכאה על השלחן - אסור להכות על שלחן או בקבוק בעת השירה. כן פסקו הרמב''ם והשלחן ערוך והרמ''א שם. וכתב רבי חיים פלאג'י שמצוה רבה לבטל מנהג המקילים בזה, וכן כתבו הפרי מגדים, הגר''ז, כף החיים ועוד.

כפיים שלא לשם שיר - מותר למחוא כפיים לעורר הישן או לחיזוק לאחר דרשה. וכן מותר להכות באמה על האגודל לעורר הישן, כל שאינו עושה בנעימה לשיר.

וכן אמרו בגמרא (מסכת יומא יט ע''ב) על הכהן הגדול שהיה עליו להישאר ער בליל כיפור, ואם היה עייף ומתנמנם, פרחי כהונה [בחורים צעירים שמתחיל שער זקנם לפרוח] היו מכים לפניו באצבע צרדה [אמה על אגודל]. והיו עושים כן להעירו, ולא בקול נעימה לשיר. (שבת ה ערה. ה סז, סט)

פעמונים בכניסה לבית

פעמונים התלויים מעל דלת הבית, וכשנכנסים לבית נשמע קולם, מותר ליכנס לבית בשבת. שאין זה קול נעימה לשיר. וגם הרמ''א שהחמיר בכלי המיוחד להשמיע קול, דווקא שמקיש בידיו ומתכוון להשמיע קול, אבל כאן שאין הנכנס לבית מכוון להשמיע קול, ואינו עושה מעשה בידיו, אלא הקול נשמע מאליו, מותר. ועיין להלן בהלכות בישול, שהרי זה בגדר ''פסיק רישיה שלא נוח לו בדרבנן'', שהרבה פוסקים מתירים זאת, ושם מבואר המושג היטב. ומה שנוח לבעל הבית לשמוע את הקול, כדי שידע שמישהו נכנס, אין זה נחשב נוח לפותח את הדלת בעצמו. (עיין שבת ה רנה, קעג. ה עה)

תוכן העניינים

השבת בהלכה ובאגדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה