שער ההלכה · מלאכות בונה וסותר
הגדרת המלאכה
הבונה בנין או אוהל קבוע, חייב משום בונה. וכן המחזיר דלת בית או חלון למקומם, עובר משום בונה. והמוציא דלת בית או חלון, עובר משום סותר. [ובמקרה שחם מאוד, רשאי לומר לגוי להוציא את החלונות ממקומם, כיון שיש אומרים שחלונות שלנו שנוח להוציאם, אין בהוצאתם איסור תורה.] (סימן שח ס''ט. שבת ה רפג)
הבית שנבנה על ידי חילול שבת
בתקופת היות רבי עקיבא איגר רב הקהילה בעיר פרידלנד, פרצה שרפה גדולה בעיר והאש הלוהטת כלתה בית אחר בית ללא חמלה. היהודים תושבי העיר התרוצצו מסביב בניסיון לכבות את האש ולהציל את מה שניתן מתוך הדליקה. רק לאחר מאמצים מרובים שככה הבעירה, אולם היה זה לאחר שהספיקה כבר לשרוף רבים מבתי העיר ולהותיר אחריה עיי חרבות.
רב הקהילה, רבי עקיבא איגר, השתדל ככל יכולתו לעזור לאומללים אשר נותרו ללא קורת גג לראשם. תוך זמן קצר נאספו הסכומים הדרושים לבניה מחדש והובאו פועלים שהתחילו לשקם במרץ את ההריסות. ברם, תנאי אחד התנה רבי עקיבא עם בעלי הבתים: שבחוזה הבניה שיעשו עם הפועלים, ייכתב במפורש כי ביום השבת תשבות המלאכה, ותמורת זאת יתנו להם סכום מסוים בעד אותו יום. כל היהודים קבלו את החלטתו של הרב ללא ערעור וקיימו אותה. רק אחד מהם העז להפר בגלוי את התנאי. היה זה גביר העיר, עשיר ועז פנים, שהחליט כי לא ישעה לדברי הרב, והוא הורה לפועליו להמשיך לבנות את ביתו גם בשבת, כדי לזרז את הבניה ולהעמיד את הבית על תלו מהר ככל האפשר. בשבת הראשונה אחרי התחלת הבניה שררו שקט ושלוה בכל העירה. באשמורת הבוקר הלכו היהודים אט אט ובנחת אל בית הכנסת וטליתותיהם על שכמם, כאשר לפתע עלה קול הלמות פטישים באוזניהם. אחדים מהם חיפשו את מקור הקול, והנה נתגלו לעיניהם פועליו של העשיר עובדים בקצב ובמרץ בבניית הבית כביום חול רגיל. השמועה הגיעה גם לאזנו של המרא דאתרא [רב המקום] רבי עקיבא איגר וחרה לו מאד על חילול השבת בפרהסיה אשר בתוך עירו. מיד שלח לקרוא אליו את העשיר.
השליח שהגיע אל הבית בו התאכסן העשיר עד לבנית ביתו, דפק בדלת. יצא משרתו ושאל לרצונו. ''אמור לאדונך, כי רב העיר קורא לו לבוא אליו'', ביקש השליח. המשרת נכנס פנימה, וכעבור דקות אחדות שב ותשובת העשיר בפיו: ''אדוני עסוק עתה מאד ומצטער הוא על שאינו יכול למלא את בקשת הרב''. השליח חזר אל הרב וספר על חוצפתו של הגביר, הטוען כי עסוק הוא ואין באפשרותו לבוא. הרב הבליג והמתין עד למחרת. שוב שלח את שליחו אל הגביר, והפעם היתה התשובה כי הלה ישן ואינו יכול לבוא. בליל שבת שלאחריו שלח רבי עקיבא איגר את השמש להכריז בכל העיר כרוז אשר כתב בכתב ידו ובה נאמר, כי איסור חמור הוא לבנות ביום השבת, והרב גוזר שמהיום והלאה לא ייעשה כן עוד, ובסיום הכרוז נאמר: ''וכל הפורץ גדר ישכנו נחש''. השמש מלא את פקודת הרב והכריז את ההכרזה, אך אותו עשיר לא שת לבו לדבר והמשיך במעשיו הנלוזים.
ביום שבת קודש נשא רבי עקיבא איגר דרשה בבית הכנסת ובה דיבר בחום על גודל האיסור של חילול שבת. הוא קרא בקול רם את הכרוז והוסיף אזהרה חמורה באוזני הציבור, כי בטוח הוא שכל מי שימרה את פיו ויבנה בשבת - הבית ההוא לא יתקיים. הגביר לגלג על דברי הרב והמשיך להורות לבנאים שיעשו את מלאכתם גם בשבת. תוך זמן קצר נבנה עבורו בית גדול ומפואר יותר מכל שאר בתי העיר. העשיר היה גאה מאוד בביתו החדש והנאה, ונכנס לגור בו בשמחה רבה. אולם כעבור זמן מה נפלה פתאום תקרת אחד החדרים והתמוטטה. מיד קרא הגביר למהנדס מומחה שיבדוק את סיבת התמוטטות התקרה. הלה בדק היטב את כל הקירות ומצא כי הרקב אחז בכל עצי הבית. ''התקרה וכל הקירות רקובים ומתולעים וסכנה היא לשהות בבית הזה'', אמר המהנדס, ''צאו מכאן מיד ופנו את הבית, כי יש לבנותו מחדש''.
השמועה על הפלא הגדול שארע התפרסמה בכל העיר, והכל שחו אודותיו: הלא ביתו של הגביר נבנה מאותם עצי יער אשר מהם בנו את שאר הבתים, אך רק בו שלטה הרימה. ''אין זאת, אלא שהתקיימו דברי הצדיק שנאמרו מעומק לבו, כי צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים'', אמרו האנשים זה לזה. את בית העשיר היה הכרח לבנות שוב, ולאחר שנבנה, פחד העשיר לגור בו ומכרו לאיש אחר.
תקיעת מסמר
התוקע מסמר בקיר, חייב משום בונה, כיון שהמסמר נעשה כחלק מהקיר, והרי זה כתוספת בבנין. ומכל מקום מותר לתלות תמונה על מסמר הקבוע בקיר. (שיג ט. ב שמו)
חופר בבית
החופר ברצפת ביתו גומה קטנה, כדי להשתמש בה להניח מעות או שאר חפצים, הרי הוא עובר על תולדת בונה. (שבת ד לג, שבת ה רעז)
מותר לילדים לשחק בגולות על גבי קרקע מרוצפת, אבל לא על גבי עפר, שמא יחפרו או ישוו גומות בעפר, ויעברו משום בונה. (ביאור הלכה סימן שלז ס''ב. ה''ע ד רמא)
החזרת מזוזה למקומה
מזוזה שנפלה ממקומה, מותר להחזירה לבית המזוזה או לחפירה בכותל שהיתה בו. ואין זה דומה לדלת בית או למסמר שאסור להחזירם, הואיל והם בטלים ונחשבים כחלק מהבית, אבל מזוזה היא קדושה ואינה בטלה להיחשב כחלק מהבית. וכמו כן, אין כאן איסור משום מתקן במה שמכשיר את הבית להיכנס בו, מפני שבשבת אין איסור לדור בבית שאין בו מזוזה, הואיל ואינו יכול לקובעה. גם אין המזוזה מוקצה, כיון שאפשר ללמוד ממנה דיני מזוזה. (שבת ג י)
כיסויי בורות
מכסה של בור שיש לו ידית או שחקוק בו בית אחיזה, מותר לפותחו ולסוגרו. אבל בלאו הכי, אסור אפילו להזיז את המכסה, [לפי שהוא ''מוקצה מחמת גופו'' כדלהלן]. ופשוט שאם הבור פתוח ויש חשש שיפלו בו, חייבים לכסותו בכל אופן. (ב שע, שעב)
פתיחת תיבה או חדר נעולים
תיבה או חדר נעולים ויש בהם מאכלים של שבת, ואבד המפתח, מותר לשבור את המנעול או התיבה והדלת. ואם יש שם גוי, ישבור על ידי גוי. ואין בזה איסור סותר, כיון שלא אסרה תורה מלאכת סותר אלא על מנת לבנות, שאז הוא מתקן בסתירה זו, אבל במקרה זה ששובר את התיבה או המנעול, הוא מקלקל ואיסורו מדרבנן, ולצורך שבת לא אסרו. (שבת ה רצד)
קליעת צמה
אסור לקלוע צמה בשיער או להתירה, משום שדומה לבונה וסותר. (סימן שג סעיף כו)
קרם או התזת ספריי על שיער
אסור לתת קרם שיער או להתיז ספריי על שיער, כדי לחזק ולשמר את עמידת התסרוקת, משום שדומה לבונה. (שבת ה יד) כתב הריב''ש: פוקסת שאסרו, היינו אחר שראש הנערות סרוק יפה ואין בו חשש של השרת שערות, רוחצות המסרק בשמן טרוף במים, ומעבירות המסרק על ראשן להדביק השערות זו בזו ולהשכיבן על הראש, שזה דומה לבנין. (ביאור הלכה ס''ס שג)