הרוקח· רבנו אלעזר מגרמייזא
הלכות שבת
ל
מפני מה אין אדם חייב לישא תפילין בשבת כמו בחול לפי שאין עושי' אות על אות אות משבת דכתיב ביני ובין בני ישראל אות היא ואות תפילין דכתיב והיה לאות על ידכה. ותימה מאי טעמא נמי יהא חייב בחול לנושא' שהרי יש אות ממילה דכתיב ונמלת' את בשר ערלתכם והיה לאות ברית וי"ל דאות ממילה לא קרי אות דבעינן אות מיציאת מצרים ושבת ותפילין אות יציאת מצרים הוי ולא עבדינן אות על אות. מעשה זה בא לפני רבינו שמריה שאשה היתה חולה ובקשה לשלוח שליח אחר אוהביה בשבת והתיר לה רבינו שמריה וראיותיו מההיא דבבא בתרא (ד' קנז) א"ר לוי קונין משכיב מרע בשבת ואין לחוש וכו' עד כדי שלא תטרף דעתו. מה קניין בשבת שבות כמו ששנינו במס' י"ט (ד' לו) אין דנין בשבת שבות והתירו חכמים גבי חולה מפני טירוף הדעת. ה"נ אמירה לכותי שבות הוא התירו נמי מפני הטירוף. ואם נפשך להשיבני איסור חמור יש כאן כמו אל יאמר לכותי בשבת הנראה וכו' ה"נ גבי חולה יש בו חשבונות שבכל מקום שקונין צריכין לחשב ואמרינן במס' כתובות (ד' יב) אסור לחשב חשבונות אע"פ כן התירו חכמים ה"נ לא חיישינן לשום מלתא במסכת שבת בפ' כל כתבי הקדש (דף קיז) אמר רב חסדא לעולם ישכים אדם להוצאת שבת שנ' והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו לאלתר. במכילת' והכינו מכאן שיכין לע"ש במס' סוכה בפ' לולב וערב' (דף מד) אל יהלך אדם בע"ש יותר מג' פרסאות אפי' לביתו בפ' א' דשבת (דף יט) אין מפליגין בספינה בים פחות מג' ימים קודם לשבתא ומצור לצידון מותר אפי' בע"ש. ירו' בפ"א דברכות אסור לארס בע"ש הדא דאית' סעודת אירוסין אבל לארס מותר ירוש' דסנהדרין אסור לידון דיני ממונות בע"ש והא מתני' פליגין אין דנין דיני נפשות לא בע"ש ולא בעי"ט הא דיני ממונות דנין אמרי הא להלכה והא למעשה.
לא
צורך שבת כל אדם יעשה שום דבר לצורך שבת כדאשכחן גבי האמוראי' בפ' כל כתבי דף קיט) יש קונה הבשר יש בוקע עצים יש מתקן האש יש גודל הפתילות יש מדליק הנרות יש חותך הירקות יש מולח הדגים יש מחריך ראשי הבהמות ויש יוצא ונכנס להביא מגדים ובגדים וכלי תשמיש.
לב
הצעת המטה סמוך למנחה יציע מטתו ויביא מצעות מן המנחה ולמעלה על הכסא ויעריך שלחנו כדאמרי' בסוכה בפ' לולב וערבה (דף מח) מוריד הכלים מן המנחה ולמעלה ואמר בפ' הישן (דף כח) היו לו כלים נאים ומצעות נאות ואמרי' בפ' כל כתבי הקדש (דף קיט) תניא רבי יוסי ברבי יהודה אומר שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם מביה"נ לביתו מלאך טוב ומלאך רע כשבא לביתו מצא נר דלוק ושלחנו ערוך ומטתו מוצעת מלאך טוב אומר יהא רצון שיהא לשבת הבאה כך ומלאך רע אומר בעל כרחו אמן וכו' ואם לא הציע מע"ש יתקן מטתו בשבת דתנן בפ' ואלו קשרים (דף קיג) מציעין את המטות מלילי שבת לשבת ולא משבת למ"ש א"ר אלעזר לעולם יסדיר אדם שולחנו בע"ש ובמ"ש אעפ"י שאינו צריך אלא לכזית וידיח קערותיו וכוסותיו מע"ש בכל כתבי הקדש (דף קיח) ת"ר קערות שאכל ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית שחרית מדיחן לאכול בהן במנחה מן המנחה ולמעלה אין מדיחין כלל וכלי שתי' מדיחי' כל היום דאין קבע לשתייה.
לג
רחיצה בע"ש יחוף ראשו וירחץ בפרק במה מדליקין (דף ל) ע"ש היה חופף ראשו הדלקת נר בשבת חובה ורחיצת ידים בחמין ערבית מצוה.
לד
מלאכה בריש פרק מקום שנהגו (דף נ') העושה מלאכה בע"ש ובעי"ט מן המנחה ולמעלה אינו רואה סי' ברכה.
לה
אוכל בפרק ערבי פסחים (דף צט) קיימא לן כרבי יוסי אוכל והולך עד שתחשך בע"ש ואם אכל עד שתחשך פורס מפה ומקדש דקיימא לן טעם ומקדש.
לו
תענית אין להתענות לכתחלה בערבי שבתות דאמרינן בשלהי מגילת תענית הנשב' להתענות בע"ש הרי זה שבועת שוא שמקצת ע"ש כשבת ואם מתענה ישלים עד הלילה כדמסיק בערובין בשלהי בכל מערבין (דף מא) הלכה מתענה ומשלים וכן פוסק בפרק סדר תעניות כיצד (דף טו) ואמרי' בירושלמי ר' זעיר' בשם רב הונא אפי' יחיד שגזר על עצמו תענית ע"ש מתענה ומשלים וקיימא לן בפ' א' דתענית (דף ח) כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית. אין לקבוע סעודה בע"ש דאמר בפ' השולח גט (דף לח) שתי משפחות היו בירושלים ושתיהן נעקרו אחת שקבעו סעודה בע"ש ואחת שקבעו סעודה בשבת בעת בית המדרש.
לז
קבלת שבת יש לאדם לקבל שבת בעוד יום בע"ש דאמרינן בפ' בתרא דיומא (דף פא) י"ט ושבתות מוסיפין מחול על הקודש ויליף ממערב ועד ערב תשבתו שבתכם.
לח
צליית בשר ופת בפ"א דשבת (דף יט) אין צולין בשר וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי שהוא השליש אין נותנים הפת לתנור אלא כדי שיקרמו פניה.
לט
חייט לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה. ולא הלבלר בקולמוסו. תנא דבי שמואל יוצא אדם בתפילין ע"ש עם חשיכה. בשלהי פ' א' די"ט (דף טו) היה בא ותפלין בראשו וקדש עליו היום מניח ידו עליהם עד שיגי' לביתו. תנא תנניא אומר חייב אדם למשמש בבגדו ע"ש עם חשיכה אמר רב יוסף הלכתא רבתא לשבתא. הילכך אדם צריך למשמש בכיסו או בחגורו פן יהיה תלוי כיס או סכין או בחגור שבמכנסים והאשה. בכיסה או בבתי זרועותיה בכפה שבראשה. בפ' בתרא דשבת (דף קנג) א' רב אדא בר אהבה היתה חבילתו על כתיפו רץ תחתיה עד שמגי' לביתו וזורק לה כלאחר יד בבית ודוקא רץ. מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי אין עמו נכרי מניחו על החמור הגיע לביתו נוטל כלים הנטלים מתיר החבלים והשקים נופלים ודוקא כיסו אבל מציאה לא. אבל מציאה שבאה לידו כבר הוי ככיסו. חמור חרש שוטה וקטן אחמור מנח ליה חרש ושוטה לשוטה יהיב חרש וקטן למאן דבעי יהיב אם אין שם נכרי ולא חמור ולא שוטה ולא קטן אינו יכול לטלטלן אפי' פחות מד' אמות (נ"ל כוונתו על מ"ש חז"ל ולא רצו לגלותה ע"ש דאל"כ הוא נגד הפוסקי') בערובין פרק מי שהוציאוהו מי שבא בדרך וירא שמא תחשך והיה מכיר אילן או גדר ואו' שביתתי תחתיו לא אמר כלום שביתתי בעיקרו מהלך ממקום רגליו עד עיקרו אלפים אמה ואם אינו מכירו ואמר שביתתי במקומי זכה לו מקומו. בפ"א דשבת (דף יט) לא ישכיר אדם כליו בע"ש לא"י ברביעי ובחמישי מותר.
מ
אגרת אין משלחין אגרת ביד א"י מע"ש אלא א"כ קצץ לו דמים לא קצץ אלא בחנם נושא האגרת אסור אם לא יגיע למקום שנשתלח שם אפי' לבית הסמוך לחומה.
מא
דין ע"ש סמוך לחשיכה בית הילל מתירין לשרות דיו וסממנים וכרשינין ואונין של פשתן לתוך התנור וצמר ליורה ופורשין מצודות דגים ועופות וחיה עם חשיכה. ירושלמי דכתיב ששת ימים תעשה מעשיך וביום ז' מוכרין לנכרי וטוענין עמו ומגביהין עליו ונותנין עורות לעבדן וכלים לכובס נכרי וכלים שאין עושין בהם מלאכה כגון טבלאות ותיבות אבל כלים שעושין בהן מעשה כגון מדה ומחרישה וכלי נגר וקורדום אדם מוזהר על שביתתה אפילו השאילם באמצע השבת צריך ללקחם בע"ש.
מב
בידקא פותקין מים לגינה מע"ש ומניחין מוגמר תחת הכלי' בשבת ונותנין קילור על גבי העין בשבת ואספלנית ע"ג המכה ומתרפא כל השבת ואסור ליתן חטים לריחים של מים לטחון בשבת מפני שמשמעת קול ומאחר שבית הילל מתירין עם השמש מותר ליתן לגוי לארוג בגדי' או לתפור או לכבס בגדים עם חשיכה.
מג
אש מתקנין אש כדי שיצת רובו שאין צריך להביא עצים אחרים בפחמין כל שהן עץ יחידי בעינן רוב עוביו ורוב היקיפו קנים שאגדן או גרעינין בחותלות אין צריכין רוב וכן בזפת או בגפרי' או רבב או גבינ' או קש או גבבא אין צריכין רוב.
מד
פתילות אמר עולא צריך שידליק ברוב היוצא שתהא שלהבת עולה מאיליה נר שבת חובה נר ביתו עדיף מנר חנוכה ועדיף מקידוש היום משום שנום ביתו חמר רב הונא הרגיל בנר הויין לו בנים זכרים תלמידי חכמים. לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה תניא רמז לנר שלא יקדים ושלא יאחר במס' שבת (דף כא) במה מדליקין ובמה אין מדליקין אין מדליקין לא בלכש בצמר דק תחת קליפת הארז ולא בחוסן פשתן שלא ננער מן הנעורת ואל בפתילת האידן בצמר בין קליפת הערבה ולא בשל צמר ולא בשל שיער מפני שהלהב מסכסכת בהן ונכבה. כל היוצא מן העץ שכותשין אותו כמו קנבוס וחרולים אין מדליקין בו אלא פשתן צמר גפן מותר וצריך להבהב הפתילה.
מה
שמנים פסול שמנים ליתן בנר לא בזפת ולא בשעוה ולא בשמן היוצא מגרעינין לא בחלב בין מהותך ובין שאינו מהותך כשאין נר אחר של שמן או של שעוה סביב לפתילה ומדלא קתני אין משמשין לאורן ש"מ אין מדליקין בהן מפני שאין נמשכין אחר הפתילה אבל משתמשין לאורן. שמש קבוע לא יבדוק כוסות וקערות בנר שמן פן יטה שמש שאינו קבוע אפי' בנר שמן בודק. תנא רואה מה שבכוס ובקער' ואינו חושש מדליקין בפתיל' המחורכ' ולא בסמרטוטין חלב מהותך וקרבי דגים שנימוחו נותן בהן שמן כל שהוא ומדליק. מצאתי מה שרגילין לכסות קטן בפני הנר היינו משום בזוי מצוה.
מו
ברכת נר בשבת בהדלקתו ב"א יי' אמ"ה א"ק ב"ו להדליק נר של שבת. בפ"א דשבת (דף יא) לא יקרא לאור הנר. אמר רבא אפי' גבוה י' בתים אחד אינו קורא אבל שנים קורין בענין אחד אבל לא בב' ענינים ובמדור' אסור לקרות אפי' י' פן יגעו בזנבות האודי', ואין פולין לאו' הנר אמר רב יהודה אמר שמואל אפי' להבחין בין בגדו ובין בגדי אשתו אסור תינוקות של בית רבן קורין שאימת רבן עליהן או אימת צבור עליהן.
בליל שבת או בליל יום הכפורים מי שאינו יודע השעור ידלק בעוד החמה זורחת על האילנות או על החומה. ביום המעונן כשהתרנגולין על הדף בשדות כשהעורבין הולכין על האילנות.
מז
בגדים בע"ש קודם לכתו לביה"כ יחליף בגדיו בפ' כל כתבי הקדש (דף קט) רבי חנינא מעטיף וקאי אפניא דמעלי שבתא ור' ינאי לביש מאני מעלי שבת בפ' אלו קשרים (ד' קיג) מקפלים את הכלים אפי' ארבעה וחמשה פעמים ומסקנא באדם אחד אסור בחדשים לבנים אבל בשני בני אדם או בצבעונין או בישנים מותר כשאין לו להחליף אבל יש לו להחליף אסור. אמר רב הונא יש לו להחליף מחליף אין לו להחליף משלשל בבגדיו.
וכבדתו מעשות דרכיך שלא יהיו מלבושיך של שבת כמלבושיך של חול. בחגיגה בפ' אין דורשין דף כ) משמע שמלבושי שבת עושה להם שמור גדול ובבראשית רבה בפסוק ויברך אלהים את יום השביעי ברכו בעטיפה אין לו להתעטף מחליף אין לו צריך לערב מכובסין עם אינן מכובסין אין לו משלשל. לנע' טליתו מותר בשבת כדאיתא בפ' חבית (דף קכז) ובפ' חבית משמע דמותר להביא מלבוש צורך חבירו אם ילבישנו על כל מלבושיו כמו בי סדיא לרבא וכן האולירין מביאין בלרי נשים לבי בני וכדאמר רבא לבני מחוזא אבל שני חגורים אסרו בפ' במה אשה יוצאה (דף נח) בפ' חבית (דף קיט) אסור לעשות מרזב בשבת שמסלקין בגדיהן כשהן ארוכין ע"י חוטין שנראה כמרזב אסור בשילהי ר"א או' תולין (ד' קמא) טיט שעל גבי בגדו מכסכסו מבפנים אבל לא בחוץ.
מח
יום המעונן הדליקו קצת בע"ש נרות והתפללו מנחה וזרחה החמה ואמרו רבותינו שלא יגעו בנרות שהודלקו לצורך שבת ואותם שקבלו שבת עליהן אסורין במלאכה ואותם שלא קבלו עליהן מותרין להדליק ומסקנא בברכות בפ' תפלת השחר (דף כז) מי שהתפלל שקבל שבת אסור בעשיית מלאכה רב התפלל של שבת בע"ש וכו' א"ל בדילנא אבל אם טעה יחיד שהיה סבור שהוא לילה והוא יום המעונן והתפלל מותר דאביי שרא ליה לרב דימי בר ליואי לכברויי סלי אפניי' דמעלי שבתא דטעותא הוה אבל צבור שהתפללו וטעו לא נטריחם להתפלל והקבלה הבלה כאשר הורה ר' הואיל והתפללו.
מט
בערב שבת לאחר שהציע מטתו וערך שלחנו והטמין תבשיליו והדיח קערותיו וכפותיו וקשותיו והאיר נרותיו ולבש מלבושיו והחליף בגדיו הולכים לבית הכנס' ואו' אשרי יושבי וגו' וקדיש יתגדל כו' יתברך כו' ומתפללין בלחש י"ח ברכות וחוזר שליח צבור ומתפלל על ברכת השלום וקדיש כו' עד ואמרו אמן. בערבית אומר ברכו ואין או' והוא רחום יכפר מפני שאין מתפללי' תחנוני' בשבת ואו' החזן במשך קול רם ברכו כו' ואו' מעריב וק"ש עד השכיבנו ומסיים פורס סוכת שלום על עמו ישראל ועל ירושל' בירושלמי בפ"א דברכות לפי שאין מצות ציצית בלילה לפיכך מוסיפין שומר עמו ישראל אמר ר' לוי הדא דתימר בחול אבל בשבת ובי"ט פורס סוכת שלו' ואו' בלחש ושמרו בני ישראל עד שבת וינפש קדיש יתגדל ויתברך ומתפללי' בלחש אתה קדשת ז' ברכות ויכולו עד אשר ברא אלהים לעשות בפ' כל כתבי (דף קיט) אמר רב ואיתימא ר' יהושע בן לוי יחיד המתפלל בע"ש צ"ל ויכולו כדרב המנונ' דנעשה שותף להקב"ה ושני מלאכים או' לו וסר עונך וחטאתך תכופר ולאח"כ החזן מתפלל מגן אבות דרבנן תקנו אותו ומסיק רבא במדרש ויכולו ג"פ חייב אדם לומר בשבת אחד בתפלה ואח' לאחר התפלה ועל הכוס.
נ
יום טוב שחל להיות בערב שבת
שליח ציבור היורד ערבית אין מזכיר של י"ט. בפ"ג דברכות (ד' כא) הני בי רב דטעו והתחילו תפלת חול גומר אותה ברכה. בריש תפלת השחר (ד' כו) טעה ולא התפלל מנחה של ערב שבת מתפלל ערבי' שתים של שבת אמר רב נחמן אמ' שמואל מתפלל אדם של שבת ע"ש ואומר קדושה על הכוס ואחר שאמר מעין שבת מגן אבות אומר קדיש והגאוני' פסקו בין יחיד בין צבור צריכין לומר ויכולו ברכת מגן אבות ואם שמע מגן אבות מפי שליח צבור יצא ידי חובתו אפי' לא התפלל בערבית שליח צבור מברך על הכוס פרי הגפן אק"ב ורצה בנו אע"פ שפוסקין בערבי פסחים אין קדוש אלא במקום סעוד' ואין אורחי' בבית הכנס' מכל מקום איכא עניי' יהבי דעתייהו עלייהו ונפקי כן פסקו הגאונים וכן משמ' בירושלמי ובפסיקת' דסוכות ביום השמיני עצרת ואח"כ אומר במה מדליקין והיתום אומר קדיש.
נא
קבלת שבת צריכין כל ישראל למהר לקבל השבת מלעשות כל מלאכה דאמר בפרק, ב"מ (דף לד) בין השמשות ספק כולו יום או כולו לילה בין השמשות משתשק' החמה וכל זמן שפני מזרח מאדימין הכסיף העליון ולא הכסיף התחתון בין השמשו' והוא תלתא רבעי מיל הם ט"ו מאות אמות וכי שלים בין השמשות דר"י מערבין ערובי חצירות ולא ערובי תחומין ופוסקי' הלכה כר' לעניין שבת והא דאמר בפ' מי שהיה עמא משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ה' מילין היינו כשמתחלת החמה בעובי הרקי' בחלונו' עד שתעבור ה' מילין אבל בפ' ב"מ משתשק' שכבר בעובי הרקי' אבל צאת הכוכבים בברכות ובמגילה הוי לילה וכן באיזהו מקומן (דף נו) מחשבין זה מן משתשקע החמה.
נב
סדר הסעודה וקדוש
לאחר שיוצאים מבי"הכ יושבין על שלחנו ומביאין כוס מודח מבפנים ומבחוץ כדאמר בברכות פ' שלשה שאכלו (ד' נא) כוס של ברכה צריך הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ ובריש פ' המוציא (ד' עו) יין כדי מזיגת הכוס יפה והוא כוס של ברכה ומוזג רביעית הלוג ומקדש וקיימא לן בריש ערבי פסחים אין קדוש אלא במקום סעודה והטעם וקראת לשבת עונג במקום עונג שם תהא קריאה. בערבי פסחים (ד' קו) זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין בכניסתו ובפ' ר"א בפ' ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש המקדש ומברך על יין בלילי שבתות מאריך ימים בעו"הז ולעו"הב ותניא לילי שבת ולילי יום טוב יש בהן קדושה על הכוס. ומקדש ויכולו השמים וכו' עד אשר ברא אלהים לעשות פרי הגפן אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו וכו' ושותין בטעימת מלא לוגמיו וקיימא לן בשלהי פ' בכל מערבין (ד' מ) המברך צריך שיטעום הוא או אחר מדקאמר ליתביה לינוקא ומאחר שיכול להטעימה באחר היינו דאמר בריש מסכת נזיר (ד' ג) מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין רשות מאי היא קדושא ואבדלתא כי מושבע ועומד מהר סיני פי' להטעימו. ואמרינן בריש פ' ג' דברכות נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. וקיימא לן בערבי פסחים (ד קי) מי שלא קידש בע"ש מקדש והולך כל היום כולו ואם קידש ובא אחר שלא שמע קדוש אותו המקדש יכול לקדש פעם שנייה כדאמר בראש השנה בשלהי ראוהו ב"ד (דף כט) כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא ומסיק קידוש ואכילת מצה. רבי הוה בי רב פפי מקדש לן וכי אתא אריסיה הדר מקדש ליה. ואם קידש ולא אכל ונכבו הנרות וחפץ לאכול בבית אחר יש לו לקדש פעם שנייה במקום סעודה כדאמר רב הונא וכן אמר אביי משמיה דרבה בע"פ (ד' קא) ואם אכל לאחר קידוש כזית יכול לאכול בבית אחר בלא קדוש. ואם הדליק נרות בביתו ורוצה לאכול בבית אחר בחצר יקדש במקום שחפץ לאכול. יין שריחו רע אין מקדשים עליו כדאמר בב"ב בפ' המוכר פירות (ד' צז) אמר רבא סוחט אדם אשכול של ענבים ואו' עליו קדוש היום יין שמזוג במים או יין צמוקים לחים מקדשין עליו. בערבי פסחים (ד' קיז) צריך שיזכיר יציאת מצרים בקדושא בשבתא בין ביחיד בין בצבור בין בצלותא בין בקדושא מסיים מקדש השבת ומה שאומרים ויכולו על הכוס שאם שכחו בתפתו בע"ש לכך תקנוהו לומר על הכוס. לאחר הקדוש נוטלין ידיהם כדקיימא לן בברכות בפ' ואלו דברים (ד' נב) בית הילל או' מוזגין ואח"כ נוטלים ידיהם כדמסיק בסוף ההלכה תכף לברכה נטילה ומסיק בערבי פסחים (ד' קו) אם נטל ידיו קודם הקדוש שיכול לקדש דרב כד חביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא ומסתמא דנטל ידיו כבר מיהו עיקר נטילה אחר קדוש כבית הילל רביעית מים צריך ליטול מהם לידיו כדאמרינן בסוטה (ד' ד') המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם ויברך על נטילת ידים עם כשנוטל דאמרינן בפרק א' דפסחים (ד' ז) כל הברכות כלן עובר לעשייתן וינגב ידיו דאמרינן בפ' א' דסוטה (ד' ד) כל האוכל בלא נגוב ידים כאלו אוכל לחם טמא. ובוצע על שתי ככרות דאמר רב אשי חזינא לרב כהנא דנקיט תרתי על שם לחם משנה ובוצע חדא העליונה ויאכלו כל צרכם לאחר סעודה נוטלין מים אחרונים בלא ברכה ואמרינן מים ראשונים צריכים שיגביה ידיו למעלה אחרונים צריך שישפיל ידיו למטה. אצבעותיו למעלה מאי טעמא מפני שיטהר ידיו על פני כולם ואסמכתא וינטלם וינשאם מים אחרונים ידיו למטה מפני שיצא כל הזוהמא. מים אחרונים אין נוטלין אלא בכלים הנוטל מים אחרונים תחילה הוא מברך המזון כדאמר רב חייא בר אשי אמר רב אם הם מן ג' ועד ט' יאמר המברך נברך שאכלנו משלו והם משיבים ברוך הוא שאכלנו משלו ובטובו חיינו ואם הם י' יאמר נברך אלדינו שאכלנו משלו כדאמר בברכות (דף מט) ובמגילה ברכה שלישית פותח בנחמה ומסיים בנחמה ואו' קדושת היום באמצע טעה ולא הזכיר של שבת ופתח בברכת הטוב והמטיב חוזר לראש ברכת המזון אבל לא פתח הטוב והמטיב כי אם סיים בונה ירושלים אמן אומר ב"א ה' אלדינו מלך העולם שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל לאות ולברית ב"א ה' מקדש השבת. ואחר כך מסיים הטוב והמטיב כדאמר בפ' שלשה שאכלו.
נג
סדר תפלות שחרית בשבת
בשחרית בשבת יקרא הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום. בפ"א דברכות (ד' ח) לעולם ש ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור אחד תרגום ושנים מקרא ואפי' עטרות ודיבון וישלימו לו ימיו ושנותיו ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר. הולכים לבית הכנסת ואומר ברכות כסדר כל יום ולאחר פרשת תמידין יאמר וביום השבת ואומר איזהו מקומן ור' ישמעאל וזמירות ונשמת כל חי בפי ישרים ובמקהלות קדיש וברכו יוצר לאל אשר שבת ומתפללין אבות ומחיה אתה קדוש ישמח משה רצה ומודים שים שלום ומתפלל שליח צבור מגן מחים וקדושה רצה ומודים שים שלום וקדיש כ' וזה הכלל שים בידך כל יום שיש בו מוסף גומר כל הקדיש תתקבל יום שאין בו מוסף אינו גומר ומוציא ספר תורה ואומר גדלו ועונים רוממו על הכל יתגדל וקורין שבעה. ואמרו חז"ל אסור לקרות בתורה בסמיכה מהא דאמרינן בירושלמי ר' יוחנן איקלע לההוא אתרא חזא ההוא גברא דהוה קרי בסמיכה א"ל אסור לך שנאמר ואתה פה עמוד עמדי אמר לו בעל בשר אני והתיר לו אבל שאר בני אדם אסור וכל שכן לתפלה אסור לסמוך. ואמר במסכת מגילה (דף ט) אין פוחתין מהם אבל מוסיפין עליהם ואומר קדיש להפסיק בין הקורא בתורה למפטיר וקטן המפטיר בנביאים לא יקרא פחות מכ"א פסוקים בהפטרה אבל אי סליק עניינא אי נמי במקום שמתרגמים די בי' פסוקים ומשום כבוד תורה המפטיר בנביא צריך שיקרא בתורה וצריך לחזון לראות שיקרא בתורה ג' פסוקים ואם בפרשה ה' פסוקים יקרא כולן למפטיר כשם שאין מתחילין פחות מג' פסוקים כדאמר בפ' הקורא את המגילה עומד (ד' ךא) כמו בפרשת בא אל פרעה יתחיל והיה כי יביאך האחרון כי פתוחה כויהי כי הקשה פרעה וכן בפ' ציצית בתוספתא דמגילה קטן מתרגם ע"י גדול אבל אין כבוד שיתרגם גדול ע"י קטן שכתיב ואהרן אחיך יהיה נביאך ואמר בשלהי מסכת מגילה עולא אמר הקורא בתורה לא יסייע למתורגמן בגיטין בפ' הנזקין (ד' נד) האי סיפרא דאפטרת' שרי לטלטולי בשבתא אע"ג דלא ניתן לכתוב ולעולם מפטיר מעין הפרשה שקרא וכששני הפרשיות יחד קורא הפטרה האחרונה אבל בנגעים קורא הראשונות ולאחר י"ז בתמוז בשבת שאחריו לעולם דברי ירמיהו ובשבת אחרת שמעו דבר ה' בית יעקב שבת ג' חזון ישעיהו וסי' דש"ח ואחר ט' באב נו"ע אר"ק נחמו ותאמר ציון ענייה סוערה אנכי אנכי רני עקרה קומי אורי. לאחר שיקרא המפטיר בתורה ג' פסוקים יושב החזן וגולל ספר תורה במס' סופרים (פ' יד) גולל התורה ג' דפין ומגביה ומראה כתיבתה לעם לעומדים בימינו ובשמאלו בשלהי מסכת מגילה גדול שבכולן גולל ס"ת ונוטל שכר כנגד כולם ואמר תגלל המטפחת ואל יגלל ס"ת הוא הדין תגלל הרצועות סביב לתפילי' ומניחם בכיס והאוחז ס"ת ערום נקבר ערום בלא אותה מצוה ומברך קודם שיפטיר ואחר שיפטיר. יקום פורקן תיקנו בשבת ולא ביום טוב מקדשים החדש חוץ מתשרי אשרי יושבי יהללו ומחזיר התורה יתגדל ומתפלל מוסף בלחש מגן מחיה וקדוש תכנת שבת רצה ומודים שים שלום וחזן מתפלל מגן ומחיה נעריצך ואו' קדושה לדור ודור תכנת רצה ומודים וברכת שלום וקדיש גומר כו' אין כאלהינו פיטום הקטורת ועומד היתום ואו' קדיש ויוצאין מבית הכנסת.
נד
סדר סעודת שבת יושבין על שלחן הערוך ומברכין בפ"ה כדאמר בפ' ערבי פסחים (ד' קו) . דהוי קדושא רבא ונוטלים ידיהם ומברכין על נטילת ידים ובוצעין המוציא על שתי ככרות ואוכלים כל צורכן לאחר שאכל התבשי' שהטמין יש מזמרי' זמירות ושבח בשבת להקב"ה ואוכלי' אחרי כן קנוח סעוד דגים או עופו' או פירו' להיות ג' סעודות אחת בע"ש ואחת בהשכמה ואחת קנוח סעודה דאמר ינן במס' סוכה בפ' כל הישן (ד' ךז) אם השלים במיני תרגימא יצא ולאחר שאכלו התבשיל יברכו בה"מז ויטלו ידיהם ויבצעו המוציא על ב' ככרות ויאכלו קנוח סעודה ויברכו בה"מז מפני שאין רוצין לבטל עת בית המדרש שדורש החכם כדאמר בפ' השולח (ד' לח) משפחה אחת היתה וכו' ובמקום שאין דורשין יקבעו אכילתן סמוך למנחה כדאמר בפ' כל כתבי הקדש (ד' קיח).
נה
סעודת מנחה בתוספתא מדיחין י' כוסות שאם יצטרך באחת שותה מהן מציעין י' מצעות שאם יצטרך יסב על אחת מהן כל המקיים ג"ס בשבת ניצול מג' פורעניות מחבלו של משיח ומדינה של גיהנם וממלחמות גוג מגוג ובפ' שלשה שאכלו (ד' מט) בשבתות ובימים טובים לא סגי דלא אכיל פת כל אדם שיכול יחזור אחר מיני בשמים להריח ולברך וגם מיני פירות וירקות כדאמר במנחות פ' התכלת חייב לברך ק' ברכות בכל יום ובשבת ממלא להם באיספרמקי ומגדים וקיימא לן בפ"א דשבת (ד"ט) דסעודה קטנה מותר לאכול במנחה גדולה ואיכא שהות טובא בין אכילה למנחה קטנה פי' סעודה גדולה למושכה.
ויקהל משה אמר הקב"ה למשה עשו קהלה גדולה ודרוש להם ברבים הלכות שבת שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ושבת לדרוש לישראל איסור והיתר וכן דוד היה מקהיל קהלות בשבתות בשרתי צדק בקהל רב והיינו דוד דגלי באסמכתא כתיב וה' עמו ואין להניח הדרשה עבור הסעודה השלישית כדאמר בפ' השולח גט. ובמדרש משלי בפסוק אשת חיל מי ימצא אמר ר' חמי בר חנינא מפני מה נתחייבו שני בניו של ר' מאיר שמתו שניהם ביחד בשבת במנחה מפני שהיו רגילים להניח בה"מ במנחה ואוכלים. בפר' בתרא דתענית בירושלמי טור דשמעון למה חרב מפני שהיו משחקים בכדור ובטלין מן התורה.
נו
סדר תפלת המנחה המנחה במנחה אשרי וסדר קדושה וקדיש ואני תפלתי לפי שכתוב למעלה הימנו ונגינו' שותי שכר לפי שהאומות משתכרים ומדברים ממעשיהם המקולקלי' ומניאוף אבל ישראל אע"פ ששותי' מתפללי' ומברכים לכך סמך בתהלים שותי שכר ואני תפלתי ולוקחים ס"ת וקורים כהן ולוי וישראל ואמרינן בפ' הקורא את המגילה (ד' כא) תני רב שימי אין פוחתים מי' פסוקים בבית הכנסת וידבר עולה מן המניין וקיימא לן קטן אינו עולה מן המניין ג' אבל למניין ז' עולה היה קורא בתורה ונשתתק זה שעומד תחתיו יתחיל במקום שהתחיל הראשון אין פורסין על שמע פחות מי' אם התחילו והלכו מקצתם גומר. וכן אם עברו לפני התיבה או נשאו כפיהן או היו מפטירים והלכו מקצתם גומר. ובבבא קמא פ' מרובה אמרינן עזרא תיקן תלתא גברי לתלתא קראי בסוטה בפרק ואלו נאמרים (ד' לט) אמר רבה בר רב הונא כיון שנפתחה ס"ת אסור לדבר אפי' בדבר הלכה דדוקא רב ששת בפרק א' דברכות (ד' ח) מהדר אפיה וגריס דתורתו אומנתו. וקיימא לן בפ"ק דברכות ועוזבי ה' יכלו זה המניח ס"ת ויוצא אבל בין גברא לגברא שרי. בפסיקתא שמעו דבר ה' בית יעקב מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי אמר ר' יצחק זה המניח ס"ת ויוצא. וקריאת ס"ת מעומד שנ' ואתה פה עמוד עמדי במנחה אין מפטיר בנביאים כדאיתא בפרק הקורא את המגילה (ד' לא) אבל בכתובים היה מנהג לקרות כדאיתא בפ' כל כתבי ד' קיו) ובפ' במה מדליקין. יום טוב שחל להיות בשבת המפטיר במנחה בשבת א"צ להזכיר של יום טוב להיות שם בנביא. ובפ' מרובה מי' תקנות של עזרא שהיו קורים במנחה בשבת ובמגילה בשלהי פר' בני העיר (דף לא) קיימא לן כר"י מקום שמפסיקין בשבת שחרית שם קורים במנחה ובשני ובחמישי ולשבת הבאה. והלכה פותח ורואה ומברך וקורא. בגיטין בפ' הנזקין (דף נט) אלו דברים מפני דרכי שלום כהן קורא ראשון ואחריו לוי וישראל ומייתי מקראי אין שם כהן נתפרדה החבילה ולא קרי אלא גדול במקום כהן. בפ' הקורא את המגילה עומד אין שם לוי כהן שקרא יעמוד במקום לוי ויברך פעם ראשון ושניה ברכה ראשונה וברכה אחרונה ולאחר קריאת התורה במנחה אין אומר קדיש מאחר שאין מפסיקין דבר בין קריאת התורה לתפלה ע"כ ממתינין לומ' קדיש עד שמחזירים התורה למקומ' ויאמר קדיש ויתפלל אבל או' בשבתות ובי"ט הפטרות ובחול אומר תהלה ע"כ אומר קדיש אחר קריאת התורה ולא בחול ומחזירים את התורה ומתפללין בלחש מגן ומחיה וקדוש אתה אחד רצה ומודים ושים שלום ואחר כך החזן מתפלל מגן ומחיה ונקדש את שמך ועונים קדוש ברוך ימלוך לדור ודור אתה אחד רצה ומודים שים שלום צדקתך צדק וצדקתך אלקים צדקתך כהררי אל לפי שיש קבלה שנפטר משה בשבת אע"פ שבסדר עולם משמ' כי יש שקורין מדרשים בין מנחה למעריב ויש שדורשים אגדות או מפרשין. דאמרין בנדרים בפ' אין בין המודר (ד' כט) תינוקות אין קורין בתחלה בשבת משום דבשבתא אוכלין ושותין ויקר עליהון עלמא ואמ שמואל שינוי ווסת תחלת חולי מעיים ע"כ נהגו לפרש מקרא בשבתות ואגדות כהתחלת אלו תיבות 'ב'ש'ב'ת. "ברוב "שרעפי "בקרבי "תנחומיך ישעשעו נפשי לומר בשבת ישעשע עצמו באגדות וטעמים. ובמדרש על פסוק ברוב עם הדרת מלך ר' ישמעאל או' בשעה שהן נאספין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ושומעין האגדה מפי חכם ואחר עונין יהא שמיה הגדול מבורך באותה שעה הקב"ה משמח ומתעלה בעולמו ואומר למלאכי השרת בואו וראו עם שיצרתי לי ומלבושי הדר ברוב עם ה"מ.
א"א צדקתך בכל שבת שיש בו הלל ולא באותה שבת שאם היה חול לא היו נופלין על פניהם מפני יום של מחר כגון שבת ולמחר ראש חודש או י"ט או פורים או ט"ב דבש" וחלב" תחת" לשונך סופי התיבות שבת רבות מחשבות" בלב" איש". למפרע סופי תיבות שבת.
נז
אלו מלאכות אסורין בשבת
אבות מלאכות ארבעים חסר אחת בפ' במה טומנין (ד' מט) כנגד מלאכה ומלאכתו מלאכת שבתורה. בירושלמי בפ' כלל גדול אלו הן אבות מלאכות מ' מלאכות חסר אחת הזורע החורש הקוצר המעמר הדש הזורה הבורר הטוחן המרקד הלש האופה הגוזז את הצמר המלבנו המנפצו הצובעו הטוהו המסיך העושה שתי בתי נירין האורג שני חוטין הפוצע שני חוטין הקושר המתיר התופר שתי תפירות הקורע על מנת לתפור שתי תפירות הצד צבי השוחטו המפשיטו המולחו המעבדו המחתכו הכותב שתי אותיות הבונה הסותר המכבה המבעיר המכה בפטיש המוציא מרשות לרשות הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. אבות מכלל דאיכא תולדות יש מלאכות חייב במזיד כרת או מיתת סקילה ובשגגתו חטאת ויש מלאכות פטור אבל אסור. הזורע. הזורע זריעה בכל שהוא כדאמר בפ' המצניע (ד' צא) ובפ' הבונה הזומר כדי להגדיל הענף הנוטע המבריך ענף כופף ונועצו בארץ המרכיב ענף באילן אחר או משקה לזרעים בפ"א דמועד קטן (ד"ב) הוי זורע ירושלמי כל דבר שמכחיל את הפרי חייב משום נוטע הנוטע המבריך המרכיב המקרסם המזרד הפסל המזהם והמפנק המאבק המעשן המתליע הקוסם הסך המשקה המנקב העושה בתים וכל דבר המכחיל את הפרי חייב משום זורע בריש מסכת משקין בית השלחין משקין לזרעים רב יוסף אמר משו' זורע יש ליזהר אדם שאוכל על גבי עשבים בגן בשבת שלא ישפוך מים על הזרעים כשנוטל ידיו או שופך לחוץ.
עציץ נקוב וזרוע בו המונח על גבי יתידות אסור להניחו על גבי קרקע משום נוטע כדאמר בפרק המוציא יין (ד' פא) גבי פורפיסא.
נח
החורש החורש בפ' הבונה (ד' קג) החורש כל שהוא חייב שראוי לזרע דלועין בשלש החופר החורץ כולן מלאכה אחת הן בכלל גדול (ד' ע"ג) אמר רב ששת היתה לו גבשושית ונטלה בשדה חייב משו' חורש אמר ר' אבא החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה פטור אבל אסור. בפרק א' דמשקין (ד' ב) המנכש והמשקה לזרעי' חייב משום חורש. ירושלמי כל דבר להניית קרקע חייב משום חורש החופר החורץ הנוצע המדייר והמעדר המזבל המכבר המרבץ המפעפע גושים להניית קרקע חייב משום חורש. המרבץ בחורשין המצית את האו' בחישת הקנים ובאגם המסקל הבונה מדרגות הממלא את הנקעים תחת הזתים העושה עוגיות לגפנים חייב משום חורש כמה חורש כדי ליתן זכרותה של חיטה קיימא לן כר"ש גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ בין גדולים בין קטנים בפ' במה מדליקין (ד' לז) אבל גדולות מאד אסור דהוי פסיק רישיה ואסרינן אפי' בעיליתא דשישא בשלהי פ' המוציא יין (ד' פא) אסר רב הונא לפנות בשדה ניר בשבת שמא יקנת ברגב אדמה וישליך בגומא וישוה השדה והוי כחורש ואע"ג דשרינן בשלהי פ' המצניע (ד צה) לרבץ הבית לכתחלה מיהו לכבד הבית אסור כדמשמע בפ' ר"א דתולין (ד' קמ) דאסור לגרוף דברי הכל אבוס של קרקע ועוד חכמים אוסרין אפי' אבוס של בניין אטו אבוס של קרקע ועוד המכבדת מוקצה ליגע בשבת כדמשמע בפ' כל הכלים (ד' קכד) דמכבדת של תמרה אסור כי המכבד את הבית משוה גומות ומודה ר"ש בפסיק רישיה. ובמס' ביצה (ד' ךב) אוסרין רבנן לכבד בין המטות. בשלהי פרק יום טוב כל הכלים נגררין. בשלהי כירה (ד' מו) היכא דליכא פסיק רישיה שרי ר"ש.
נט
הקוצר תנא הקוצר הבוצר הגודר המוסק האורה כולם מלאכות אחת הם זומר וצריך לעצים חייב נמי משום קוצר בשלהי פ' המוציא יין (ד' פא) גבי פרפיסא היה מונח על גבי קרקע והניחו על גבי יתידות חייב משום תולש בשלהי המצניע (דף צה) התולש מעציץ נקוב חייב אינו נקוב פטור עציץ הוא של חרס דאמר ר' יונה כלי חרס עומד בפני השרשין כשאינו נקוב בפ"א דגיטין (דף ז) ובפ"ב ובריש פרק כל הקרבנות במנחות ירושלמי הדין דגזז ספוג גנזי כסבר גרגר חייב משום. קוצר בפרק הבונה (דף קג) התולש עולשין והמזרד זרדים וכל אם ליפות הקרקע כל שהוא בפ' לולב הגזול (דף לז) הדס במחובר אסור להריח בו דלמא אתי למיגזייה בפ' שמנה שרצים (דף קז) הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב דעוקר דבר מגידולו. מאן דתלש כשותא מהיזמי והיגי מחייב מאן דתלש פיטרא מאונא דחצבא מחייב ירושלמי מאן דצייד כוורא וכל דבר שמבטלו מחיותא חייב משום קוצר. בשחיטת חולין בפ' העור והרוטב (דף קכ) תאנים שצמקו באיבן התולש מהן בשבת חייב. ובמס' ביצה בפ' משילין (דף ל) אין עולין באילן שמא יתלוש. ונראה אדם שעושה להריח בעציץ בשלקוסתא מותר ליקחנו אפי' מן הקרקע מאחר שעומד שם שלא לשם נטיעה וכן אם היה פסח ליל ראשון והוא נתן מרור שלו בקרקע שיהא לח מותר ליקחו דדמי להא דאמר בפ' במה טומנין (דף נ) הטמין לפת וצנונות תחת הגפן אם היו מקצת עליו מגולין וכו' ניטלין בשבת כיון דמתחלה לא נטעי ליניק' ועומד לאכילה לא אסרום אעפ"י שממהרין ללקוט ודמי להא חטין שזרען בקרקע לר"ש מהא דפרק כירה (דף מה) אע"פ שזרען מאחר שלא השריש לא הוי תלוש. בפרק ב' דעירובין (דף יז) אין עולין באילן בין לח בין יבש בימות החמה וכוורת התלוש ממנו בפ' המצניע.
ס
המעמר המעמר בפרק הזורק (דף צו) במקושש רב אחא בר יעקב אמר מעמר היה בפרק כלל גדול (דף עג) אסור לכנוף מילחא ממילחתא ירושלמי ההוא דשטח צימוקין קולטה חייב משום מעמר. כל שהוא נוגע באוכל חייב משום מעמר. המתקן גורן תבואה ביחד חייב משום מעמר. בפ"א דביצה (דף יג) בצלים משיעמיד ערימה.
סא
הדש תנא המנפץ המנפט כולן מלאכה אחת הם. ירושלמי ההוא דכתית אורז ושעורין חייב משום דש הנוגע בקליפה חייב משום דש כל מפרך משום דש הדא דשחיק כד מפריך ברישיה חייב משום דש. בפ' חבית (דף קמג) אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין דמפרק תולדה דדש. בשלהי פ' במה טומנין (דף נא) אין מרסקין לא את השלג ולא את הברד שיזובו מימיו, בפרק חבית (דף קמה) ר"י או' סוחטין כבשין בשבת לצורך השבת אבל לא למוצאי השבת אחת כבשין ואחת שלקות בד"א לגופן למימן לא יסחוט ואם סחט נעשה כמי שסחט זיתים וענבים וחייב חטאת אמר ר' אבא בר ממל בצל שרסקו אם ליתן טעם אסור אם להוציא שורפו מותר. בפרק חבית (דף קמד) אמר רב יהודה אמר שמואל סוחט אדם אשכול ענבים לתוך הקדירה. בתוס' לא תקל האשה חלב מדדיה ותחלוב לתוך הכוס או לתוך הקערה ותניק את בנה משמע בכלי אסור לחלוב דתולדה דמפרק הוא אבל על גבי קרקע מותר מדלא אמר לא תחלוב סתם. מסוכרתא דנזייתא במס' שבת (דף קיא) ובפ"א דכתובות ופ"ב דבכורות פי' מוכין שסביר הברזא הוי סחיטה ואסור להדיקה ביומא טבא דתולד' דדש ולא תולדה דסחיטה דאינו אלא במים.
סב
הזורה הזורה תבואה או קיטנית ירושלמי אמר רב' חייא בר אשי זה שרוקק מבליעו בכסותו רקק והפריחו הרוח חייב משום זורה.
סג
הבורר ת"ר היו לפניו מיני אוכלין בורר ואוכל לאלתר בורר ומניח לאלתר לבו ביום לא יברור ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב היו לפניו מיני אוכלין בורר בידו ובחיקו ואוכל לאלתר ולא בקנון ובתמחוי לברור אוכל מתוך פסולת מותר ולא בתורמוס. בשלהי פ"א דיו"ט (דף יד) בחיקו ובתמחוי ולא בנפה ולא בכברה. בשלהי פ' המצניע (דף צה) מחבץ חייב משום בורר. הני דשחיק תומא כדמנחה בקליפתא חייב משום בורר בפ"ר אליעזר או' תולין (דף קלז) חכמים אומרים אין תולין את המשמרת ביו"ט ואין נותנין לתלויה בשבת אין מסננין את החרדל במסננ' ביו"ט נותנין יין צלול ומים צלילין לתוך המשמרת מסננין את היין בסודרין ובלבד שלא יעשה גומא מסננין בכפיפה מצרית ולא יגביה מקרקעית הכלי טפח פרונקא אפלגא דכובא שרי לא יתן קש בפי כד דמיחזי כמשמרת השופה שכר או יין בנחת ישליך השמרים שלא יברר עד מצוי ירושלמי משמר חייב משום בורר אבל שופך שכר מכלי אל כלי.
סד
הטוחן אמר רב פפא האי מאי דפרים סילקא חייב משום טוחן אמר רב מנשה סלית סילתא הוי טוחן. ירושלמי שחק מלח שחק פלפלין חייב משום טוחן ואפי' ביו"ט אסרו חכמים לטחון פלפלין. בפרק יום טוב אבל תבלין נדוכין כדרכן ביו"ט. בפ' ר"א או' תולין (דף קמא) שרי למטחן פילפלי בשינוי בקתא דסכינא אפי' טובא.
המרקד בירושלמי האי מאן דחשר גיר חול עפר חייב משום מרקד או יצר חסס המרקד עפר בכלל גדול גבי חביתא.
סה
הלש הלש בפ"א דשבת (דף יח) שריית מים לדיו אסור רבי יוסי בר יהודה אומר אחד נותן קמח ואחד נותן מים אינו חייב עד שיגבל וסתם לן מתני' כוותיה בפרק מי שהחשיך (דף קנה) נותן מים למורסן אבל לא גובלין גובלין את הכלי בשנוי על יד על,, יד ירושלמי הדין דגבל גיר עפר מלוגמא סמנין חייב משום לש הלש המקטף העורך כולו משום לש. בפרק ר"א אומר תולין (דף קמ) חרדל שלשו מע"ש מותר למחות בין ביד בין בכלי ונותנין לתוכו דבש ולא יטרף אלא מערב וכן שום שריסקו מע"ש או שחליים ששחקו מע"ש.
אין שורין את החילתית בפושרין בזבחים דם חטאת (דף צד) זרה פשתן במים חייב משום לש.
סו
האופה שדא סיכתא לאתונא חייב משום מבשל או ארתח כופרא ירו' המתיך אבר הצולה המטגן השולה המעשן כולהון משום מבשל בפר' כירה (דף מב) האלפ' והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכה תבלין אבל יתן לתוך הקערה או לתוך התמחוי. ירושלמי מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהן מלמעלה ר' יונה או' אסור עירוי ככלי ראשון הוא מלח אפי' בכלי ראשון לא בשלה כרב נחמן. בפ' כירה (דף נח) אין נותני' ביצה בצד המיחם בשביל שתגלגל. ואם גילגל חייב חטאת ולא יפקיענה בסודרין ולא יטמיננה בסודרי' בחול ובאבק דרכים ולא יתן ביצה או כמון או פלפלין או תבלי' בקדירה.
המיחם שפנהו ויש בו מים חמין לא יתן לתוכו מים מועטין אבל נותן בתוכו מים מרובין להפשיר' ומיחם שפינה מתוכו מים לא יתן לתוכו מים מערה אדם קיתון של מים לתוך ספל של מים בין חמין לתוך צונן בין צונן לתוך חמין. המערה ממיחם למיחם ומאלפס לאלפ' ומקדירה לקדירה מותר ליתן לשני ואסור ליתן לראשון בפ' חבית (דף קמה) כל שבא בחמין לפני השבת שורין אותו בחמין בשבת כל שלא בא בחמין מלפני השבת מדיחין אותו בחמין בשבת. חוץ ממליח ישן וקולייס האספנין שאם הדיח חייב חטאת. בפ' כירה (דף מז) מתחמם אדם כנגד המדורה ויוצא ומשתטף בצונן. ובלבד שלא ישתטף בצונן ויתחמם כנגד המדורה שמפשיר מים שעל ידיו מי שרחץ ידיו במים לא יעמוד כנגד האש לחמם ידיו והם לחות שמפשיר מים שעל ידיו אמר רב יהודה אמר שמואל אחד מים ואחד שמן כנגד המדורה יד סולד' בו אסור אבל להפג צינתו מותר חמי טבריה מותר לרחוץ בהם אף בשבת שאר חמין אסורים אפי' ביו"ט להשתטף בצונן להקר מותר בלא שיפשוף ובלבד שלא ישוט חמין שהוחמו מערב שבת מותר לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו פת בקערה שנותן בו תבשיל אע"פ שמרככו אינו נראה בשול ומותר קדירה שאצל האש אין להגיס ישראל בכף בשבת דהוי בשול מדאמרי' בפ"א דשבת (דף יח) ודילמא מגיס ומשני ביורה עקורה וטוחה עסקינן מוליאת' מותר להניחה על התנור בבית החורף אע"פ שמפשיר השומן הואיל שכבר אפוי' כל צורכה ובשר שבקערה שבו חמין.
סז
הגוזז הגוזז את הצמר ת"ר התולש את הכנף חייב משום גוזז בבכורות בפ' הלוקח הבהמה מן הגוים (דף פד) רבי יוסי בן המשולם אמר השוחט את הבכור עושה מקום בקופיץ מיכן ומיכן ותולש את השער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו וכן תולש את השער ובלבד שלא יזיזנו לראות מקום המום ומסיק רב הונא כנגדו בי"ט מותר דעוקר מגידולו כלאחר יד שאין דרך לתלוש שער אלא לגזוז ותולש לאו היינו גוזז ומקשי התולש את הכנף חייב משום גוזז. מתרץ שאני כנף דהיינו אורחיה וכנגדו ביו"ט אסור לתלוש הנוצה מצואר העוף בשעת שחיטה הלכך מי ששוחט ביו"ט אווזין ותרנגולין אינו ממרט הנוצה כי אם הופך הנוצה אילך ואילך ושוחט. כך קבלתי מאבא מורי הרב ר' י' ב"ק נ"ע והתירו לטלטל נוצה של עופות לאחר שהסירו אותה מעל העוף מידי דהוה אעור לפני הדורסן והתירו סופו משום תחלתו כדעולא בפ"א דביצה אבל קבלתי ממורי רבי יב"ק שמותר למרט הנוצה בי"ט להרויח השחיטה מאחר שצריך לאחר השחיטה למרט הוי המרטה הכשר שחיטה מה שאין כן בצמר הבהמה שיכול לשחוט כך ואם היה גוזז הצמר אחר השחיטה היה חייב משא"כ בעוף שאם לא יעשה ריוח בתלישת הכנף יקלקל השחיטה או בעיקור או בפגימה. אבל בשבת המוציא נוצה אחת חייב משום גוזז. ירושלמי עוף שאין לו גיזה. תלישתה היא גיזתה וחייב. בשלהי המצני' (דף צד) הנוטל ציפרניו זו בזו או בשיניו וכן שפמו בכלי חייב ולאחרים הנוטל שתים חייב או מלקט לבנו' מתוך שחורות אפי' שאר אחד חייב וקי"ל כרשב"א ציפורן שפירש' רובה וציצין שפירשו רוב' ביד מותר בכלי אסור לא פירשו רובם בכלי חייב ביד אסור פירשו רובם ומצערות אותו ביד מותר. בפ' שואל (דף קמט) אין רואין במראה של מתכת פן יסיר נימא המדולדלת.
סח
המלבנו המלבנו ירושלמי הדא איתת' דשרקא מעילא חייבת משום ליבון בפ' חבית (דף קלז) המנער טליתו בשבת ובחדשים ובאוכמי וקפיד עליהם והניעור הוי כמלבן אבל ישנים או לבנים אין מקפיד עליהם מותר בגד מטונף אין לשפוך עליו מים דאמר בפ' נוטל בגד שעליו לשלשת מקנח בסמרטוט היתה של עור נותן עליו מים עד שתכלה. אסור לפרוס בגד על המים כדאמר במס' י"ט בפ' המביא (דף ל) ובשבת ובפ' שואל לפרוס סודר עלייהו דלמא מיטמיש במיא ואתי לידי סחיטה. בריש במה טומנין (דף מח) חזייה דפר' סודרא אפומא דכובא ואנח עליה נטלא דאסור. בזבחים בפרק דם חטאת (דף צד) אמר רבא זרק סודר במים חייב אבל כסוי שכר בגד שאינו מקפיד אם ישרה במים מותר לסוחטו כדאיתא בפ' דם חטאת. עור הרך משכשכו במים ולא מכבסו כרב חייא בר אשי דבר כבוס הוא במיים שייך כבוס ולא ביין ושמן כדמשמע בריש המביא כדי יין (ד"צ) בשלהי ר"א אומר תולין אחדא אפומא דשישא אסור אבל ביין לא הוי מלבן משום הכי מסננין את היין בסודרין. דבר שאינו מקפיד כגון קנוח ידיו במפה או בטבילה במטפחת מותר דדמי להא דפ"ב דביצה (דף יח) מערמת טובלת בבגדי' ובפרק חבית מסתפג אדם באלונטית ובפרק בתרא דיומא עובר במים ובלבד שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו בפ' רא"א תולין (דף קמא) טיט שעל גבי בגדו מכסכסו מבפנים ואין מכסכסו מבחוץ.
סט
המנפצו המנפצו ירושלמי האי מאן דנפיס סיב או גמי או הוצין חייב משום מנפץ.
ע
הצובעו בפ' כלל גדול (דף ע"ה) השוחט או הפוצע חלזון חייב משום צובע א"כ העושה חבורה ונצרר הדם חייב המאדם אודם בשפה חייב הצר צורה הראשון משום כותב והשני משום צובע חיסר אבר אחד ובא אחר וגמרה חייב משום מכה בפטיש. בפ"א דחגיגה (ד"ח) מעשר בהמה בי"ט לאו משום סקרתא. ובשלהי פרק המצניע (דף צה) כוחלת אסורה משום צובעת ולא תעביר סרק על פניה או יין אדום או ענבים שחורים או תותים וגודגדניות אסור לצבוע את המפה אם חתך אצבעו או יצא דם מחוטמו לא יקנח בבגד או דיו או סיקרא בפ"א דשב' (דף יח) מניחין קלורי' על גבי העין בע"ש ומתרפא והולך כל השבת אבל לא בשבת אם אינו שרוי אבל שרוי מניח אפי' בשבת רק שלא יעמיץ ופותח בפ' שמונה שרצים (דף קח).
עא
הטוה בשלהי המצניע (דף צד) פוקסת אסור שנראה כטווה בכלל גדול (דף עד) אסור לטוות צמר אפי' מעל גבי בהמה ירושלמי השוזר חייב משום טווה.
עב
המיסך ירושלמי מאן דעביד גפן ומחצלן חייב משום מיסך ההוא דעבד קופין ובר ציפר חייב משום מיסך ההוא דעבד ערסוון לאורך חייב משום מיסך השובט בכלל מיסך העושה שני בתי נירין בנירין ובקירוס ובנפה ובכברה ובסל חייב.
עג
האורג האורג שני חוטין כמלא רוחב הסיט בין בתחלתו בין בסופו ובשפה שני חוטין ברוחב ג' בתי נירין ירושלמי ההוא דעבד ערסוון כו'.
עד
הפוצע שני חוטין ירושלמי ב' נירין בחף אחד ושני חפין בניר אחד האורג שני חוטין הפוצע שני חוטין גזר.
הקושר אלו קשרים שחייבין עליהם קשר הגמלים וקשר הספנים בפר' כלל גדול (דף ע"ד) שכך צדי חלזון קושרין ומתירין.
ירושלמי שכן קושרין ומתירין אין קושרין דלי בחבל כלל יש קשר פטור אבל אסור כגון מכנסים שבוע או שבועים דמי לקיטרא זרגורי בזממ' ובאיסטדיר' דמי למנעל דרבנן ואסור וכן חבל דגרדי אסור.
עה
המתיר בפרק אלו קשרים כשם שמחייב על קשורן כך חייב על היתירן היתר, מנעל תני חדא חייב חטאת כדאושכפי ות"ח פטור אבל אסור בדרבנן שמניחין שבוע כך אסור להתיר ולקשור בשבת המכנסים ות"ח מותר לכתחלה מנעלים שלנו שבכל הלילה מתירין סנדל חייב בשל סוחרים שקושרין ברצועה אסור בשאר בני אדם ומותר בסנדל של שנים. ירושלמי נשמטו רצועות מנעל וסנדל נוטל ומחזיר ובלבד שלא יקשור. במסכת ביצה בפרק המביא (דף לא) אמר שמואל חותמת שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך שבכלים מתיר ומפקיע וחותך אחד שבת ואחד יום טוב. במסכת סוכה בפ' לולב הגזול (ד' לג) גבי לולב הותר איגודו אוגדו כמין אגודה של ירק ולא קושרו אלו קשרים מותרין קושר אשה מפתחי החלוק וחוטי שבכה ושל פסיקיא ורצועות מנעל וסנדל שלנו ונודות יין ושמן וקדרות של בשר ודלי בפסיקיא וקושרין לפני בהמה שלא תצא כר"א בן יעקב וקושר בחבל בפרה ובאבוס עניבה אינה קשירה.
עו
התופר התופר שתי תפירות והוא שקשרן המותח חוט של תפירה חייב. ירושלמי א"ר אבא בר' ירמיה בשם רב המותח צדדין חייב משום תופר.
עז
הקורע על מנת לתפור שתי תפירות חייב הקור' על מתו ובחמתו וכל המקלקלין פטורין.
עח
הצד הצד את הצבי הצד את החלזון חייב בפרק האורג כל שמחוסר צידה פטור אינו מחוסר צידה חייב הצד צבי סומא וישן חייב חיגר זקן וחולה אסור כל שבמינו ניצוד חייב אין במינו ניצוד.
פטור צבי שנכנס לבית ונעל א' בפניו חייב שנים פטור הצד ארי בגרזקי שלו חייב ישב א' על הפת' ולא מלאהו וישב השני אצלו ומלאהו השני חייב ישב לו צפור תחת כנפיו יושב ומשמרה עד שתחשך בפר' שמונה שרצים (דף קז) הצדן והחובל בהן חייב שאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור הצד חיה ועוף שברשו' אסור הצד פרעוש בשבת אסור נשכו מותר להשליכו ממנו כמו קוץ ואסור להורגו אבל כינה מותר. בפ' האורג (דף ק) כופין הקערה על עקרב שלא תשך. ירושלמי צבי ישן חייב דקמץ חדא ופתח חדא.
אסר רבי ינאי להרוג צירעה בשבת.
עט
השוחטו בפ' שמנה שרצים (דף קז) החובל בהן חייב נצרר הדם אעפ"י שלא יצא ההורג פרעוש או ביצי כינים חייב אבל ביצי הראש מותר השולה דגים מן הים כיון שיבש כסלע בין סנפירין חייב בפרק בתר' דערובין (דף קג) חותכין יבלת במקדש אבל לא במדינה אם להוציא דם כאן וכאן אסור. בפסיקתא בפ' ואלו דברים שחטו ונמצא טריפה בגלוי חייב בפ' רא"א אם לא הביא כלי נולד מהול אין צריך להטיף דם ברית. ואין מחללין עליו השבת ירושל' שחיטה תולדת חבורה היא.
פ
המפשיטו בפ' כל כתבי ארבעה עשר שחל להיות בשבת מפשיטין את הפסח.
פא
המולחו בשמנה שרצים (דף קב) צנון אסור למולחו. ביצה מותרת למלוח וקיימא לו צנון אינו ממלח אבל אטבולי מטבלי במלח. אסור למלוח בשר.
פב
המעבדו עיבוד בקמח גבי עריבת העבדנין בפרק אלו עוברין (דף מה) ובשחיט חולין בפ' העור והרוטב עבדה בד' מילין. ובפ' ביצה (דף יא) אין נותנין את העור לפני הדורסן.
פג
המוחקו ירושלמי שהיו שפין העורות במשכן על גבי העמודים הוא חייב משום ממרח השף בין העמודים חייב משום ממחק בפ' חבית (דף קמו) אם היתה נקובה לא יתן עליה שעוה מפני שהוא ממרח בחדש אבל לא בישן ר' חייא בשם ר"י הממרח את האספלנית חייב מפני שהוא ממרח בעירובין בפ' המוצא תפילין (דף קב) מחזירין רטייה במקדש אבל לא במדינה בתחלה כאן וכאן אסור והלכה כרב יהודה רטייה שפירשה מעל המכה הוחלקה למעלה מחליקה למטה למטה מחליקה למעלה מגלה מקצת רטייה ומקנח פי המכה ולא הרטייה מפני שהוא ממרח הממרח חייב. ירושלמי רטייה שתפחה מחזירין אותה בשבת והוא שתפחה כנגד המכה מכה שנתרפית נותנים עליה רטייה שאינו אלא כשמרה חוץ מעלי גפנים שהם לרפואה.
פד
המחתכו אמר ר' אמי משמיה דר' יהושע בן לוי המגרר ראשי קלנתו' חייב משו' . מחתך ירושלמי האי איתתא כד משתיא ומקטעיא בשמים חייבת משום מתחכת ההוא דעבד ערסון כד מקטע חייב משום מחתך בפ' חבית (דף קמו) טפא דאסיא אסור שמא יקטום בפ' כלל גדול (דף עד) קפיד אמשתחא חייב משום מחתך.
פה
הכותב שתי אותיות בפרק הבונה (דף קג) הכותב ב' אותיות בין בימינו ובין בשמאלו בין משם אחד בין משתי שמות בכל לשון חייב ר"י אומר לא חייבו בב' אותיות אלא משום רושם. בשילהי כלל גדול (דף עה) ובגויל שרטוט נמצא המשרטט על עור או על שום דבר חייב. ירושלמי שהיו משרטטין בעורות מהו משרטטין מסרגלין כתב ב' אותיות בהעלם אחת חייב בב' העלמות פטור בדיו בסם בסיקרא בקומוס בקנקנתום ובכל דבר העושה רושם על ב' כותלי זויות על ב' לוחי פנקס והן נהגין זה עם זה חייב כתב על בשרו חייב מסרט על בשרו פטור. כתב במשקין במי פירות באבק דרכים באבק סופרים ובכל דבר שאינו מתקיים כתב אות אחת לאחר ידו ברגלו בפיו במפרקו כתב על גבי כתב נתכוון לכתוב ח' וכתב ב' זיינין אחת בקורה ואחת בארץ פטור ואסור כתב אות אחת בטברי' ואות אחת בצפורי חייב הגיה אות אחת או נטל גגו של ח' ועשאו ב' זיינין או או השלים אות לספר חייב.
פו
המוחק המוחק על מנת לכתוב ב' אותיות בפ' כלל גדול (דף עה) כתב אות גדולה ויש במקומה לכתוב ב' אותיות פטור מחק אות גדולה ויש במקומה לכתוב ב' אותיות חייב. ירושלמי המוחק על מנת לתקן חייב יש כותב נקודה מלמעלה וחייב משום כותב ומשום מוחק. ירושלמי בפרק הבונה כתב בדיו על עלי ירקות במשקין ובמי פירות על הלוחות אסור. בפ' שואל מונה אורחיו ופרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב שמא ימחק. ירושלמי על גבי דיו משום כותב ומשום מוחק הבונה כל שהוא הקודח כל שהוא. ירושלמי ההוא דעבד דפין חייב משום בונה בשילהי פרק כירה המחזיר קנה מנורה חייב. מלבנות המטה וכרעי המטה ולווחין של שקיבום אסו' ולא יתקע ואם תקע חייב והלכה כרשב"ג אם היה רפוי מותר בריש פ' כל הכלים דלת של שידה ושל תיבה ושל מגדל נוטלין ואין מחזירין שמא יתקע לול של תרנגולין לא נוטלין ולא מחזירין בפ"א דביצה (דף יא) מסלקין את התריסין ואף מחזירין ואם הציר מן הצד אסור ובפ' המביא אבנים של בית הכסא מותר לצדדן ביום טוב משום כבודו בפ' רא"א תולין (דף קמ) וחכמים או' אין תולין את המשמרת ירושלמי בפ' הבונה רב המנונא הור' לריש גלותא להתיר שולחן של פרקים בשבת המחזיר קנין של מנורה חייב של צדדין אסור בפ' מי שהוציאוהו (דף מד) משום דדופן שלישי לא הוי אהל דופן רביעי תוס' הוי ואהל טפח מלמעלה הוי אהל גמור בפ' כלל גדול (דף עג) היתה לו גבשושית בבית ונטלה או גומא וטממה חייב משום בונה. בריש פ' תולין (דף קלח) כילה דידן אסור לנטותה וילון מותר לנטותו ומותר לפורקו כשאין בגגה טפח ולא מחתא מפוריא טפח ושאין בפחות מג' סמוך לגגה טפח ושאין בשיפוע טפח אבל יש בגגה טפח או יש בפחות מג' טפחים סמוך לגגה טפח או נחתא מפורייא טפח או יש בשפוע טפח אסורה בשלהי פ' המצניע (דף צה) אסור לכבד את הבית משום אשוויי גומות וכן בפ' תולין (דף קמ) גבי אבוס וכן בפ' מפנין (דף קכו) גבי אוצר.
פז
הסותר במס' ביצה בפ' המביא (דף לא) וחותם חותמו' כו' ואע"ג דפליגי בפרק הבונה (דף קכ) אי יש סתירה בכלים אי לא עד אחד שבת ואחד יום טוב בפרק כל הכלים (דף קכב) אין סתירה בכלים מיהו אסור הוא. בפרק חבית (דף קמו) שובר החבית לאכול הימנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי אין נוקבין מגופה של חבית מצדה נוקבין נקב בברזא שהיה בה נקב ואין מוסיפין נוקבין נקב קטן ישן אבל לא חדש.
פח
המכבה בפרק ב"מ (דף כט) המכבה את הנר כחס על הנר כחס על השמן כחס על הפתילה שצריך להבהבה חייב לקח שמן מן הנר חייב. בפ"ב דביצה (דף כב) המסתפק מן הנר חייב משום מכבה. בפרק כל כתבי הקדש נר שאחורי הדלת לא יפתח וכן לא יפתח הדלת כנגד המדורה ר"ש בן ננס אומר פורסין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהן האור מפני שהוא מחרך ועושין מחיצה בכל הכלים אפי' מלאין שלא תעבור האור טלית שאחז בה האור נותן עליה מים מצד א' אם כבתה כבתה נר שעל גבי טבלא מנער הטבלא והנר נופל מאליו אם שכחה או נפלה עליה. ירו' ספר שאחז בו האור נותן מים בצד שני אם כבה כבה. אחז האור משני צדדיו נוטל וקורא בו אחז האו' בטלית מב' צדדין לובשה ומתעטף בה אם כבתה כבתה בכריתו' בשלהי ספק אכל חלב (דף כ) החותה גחלים בשבת חייב שתים מפני שמכבה העליונות ומבעיר את התחתונות דסבר כר"י מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. בזבחים בשלהי התדיר (דף צב) ופ' כירה גבי מיחם. כתבי הקדש מצילי' מפני הדליק' בין קורין בהן בין אין קורין בהן היו כתו' תרגום או בכל לשון אין מציל' ס"ת אם יש בה ללקט שמונים וחמש אותיות מצילי' מפני הדליקה מצילין תיק הספר עם הספר ותיק התפילין עם התפילי' אעפ"י שיש בתוכן מעות ומצילי' למבוי שאינו מפולש ויש לו ג' מחיצות ולחי אחד מצילין מזון ג' סעודות בפ' כירה מצילי' את המת מן הדליק' אפי' בלא ככר ותנוק הציל פת הדראה מציל פת נקייה הציל פת נקייה לא יציל פת הדראה מציל סל מלא ככרות באותה חצר וחבית של יין בחצר המעורבת ולשם מוציא כל כלי תשמישו ולובש שמונה עשר כלים ומוציא וחוזר ומוציא. נכרי שבא לכבו' א"א לו כבה ואין זקוק לומר אל תכבה. קטן שבא לכבות אין שומעין לו בדליקה התירו לומ' כל המכבה אינו מפסיד ירושלמי ביומיה דר' אמי נפלה דליקה בכפר אפיק כרוז בשוקיהון דארמאי מאן דעבד לא מפסיד כבוי של עץ אסור מן התורה ולא של מתכת בפ' כירה גחלת של מתכת במקום שיזיק) לרבים מכבים בשלהי כירה אין נותנין מים בכלי מע"ש ליתן תחת הנר וכ"ש בשבת נכרי שבא לכבות אין אומר לו כבה ואפי' בע"ש אסור לומר לנכר עשה כן בשבת דדוקא מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי דאי לא שרית ליה אתי לאתויי אבל בשאר דוכתי לא ואמיר' לכותי שבות.
פט
המעביר בפרק א' דביצה (דף כב) הנותן שמן לנר חייב משום מבעיר ירושלמי בפרק כירה גבי היתה לפניו משום מבעיר לאחריו משום מכבה בשילהי ספק אכל החותה בגחלים בשבת חייב שמבעיר את התחתונות.
צ
הטמנת קדירתו בפ' ב"מ (דף לב) אמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין אפי' בדבר שאין מוסיף הבל משחשיכה גזירה שמא ירתיח ואין טומני' בדבר שמוסיף הבל אפי' מבעוד יום שמא יחתה בגחלים וקיימא לן כחנניה בפ"א דשבת כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו על גבי הכירה שאינה גרופה ושאינה קטומה. כל הלכה דקידרא חייתא או בשיל דגדי' ודברחא ודצליית בשר בצל וביצה ובישול פסח בתנור וכל פ' כירה מיירי בשהיי' לערב דשרי אבל פר' במה טומנים דאסיר היינו הטמנה לצורך מחר אין טומני' בדבר המוסיף הבל שמא יטמין ברמץ ויחתה וירתיח לצורך מחר אבל גרוף מן הגחלים או קטום למעלה באפר מותר. ופירשו הגאונים הא דאסרינן בפרק כירה תנור שהסיקוהו בקש ובגבבא אין סומכין לו ולא על גבו ולא מתוכו דדוקא בתנור דנחתימי' אבל לא בתנור דילן וכן הלכה כלישנא בתרא. אין צולים בשר בבישרא אגומרי מדפריך והאמר מר גדיא בין שריק בין לא שריק שפיר דמי הילכך תנור שריק אפי' דברחא ואפי' לא בשיל שפיר דמי וקיימא לן כר"י דמצטמק ויפה לו מותר. ואין להטמין בתוך הגחלים. ואם חפץ גורף או נותן אפר על גבי הגחלים ומעמיד קדרתו על הגחלים הקטומין ואפר סביב קדירתו כ"ש שאנו נותנין בתנור נותנין בבית הגוי דלא אתי לחתויי שם מותר. בפ"א דשבת (דף יא) לא יקרא לאור הנר שמא יטה ולא שנים בשני עניינים. אבל שנים בענין אחד מותר אבל בבה"כ בפני הצבור מותר דדמי לתינוקות דאימת רבן עליהן ובמדורה לקרות אפי' י' בני אדם אסור מפני זנבות האודים אין בודקים כוסות וקערות לאור הנר או להבחין בין בגדו לבגד אשתו. בפ' ב"מ (דף כג) פתילות ושמנים שאין מדליקי' בהן משום גזירה שמא יטה. בפרק א' דשבת (דף יט) אין נותנים פת לתנור ולא חררה על גבי גחלום עד שיקרמו פניה. בפ' כל כתבי (דף קיז) שכח פת בתנור וקדש עליהם היום. בפ' מפנין יולדת צריכה לנר חברתה מדלקת לה אפי' היולדת סומא עושין מדורה לחיה הקיז ונצטנן עושים לו מדורה אפי' בתקופת תמוז בפ' כל כתבי נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל ואם בשביל ישראל אסור נר הדולק אם רוב ישראל או מחצה על מחצה אסור להשתמש ישראל וכן גבי מרחץ אסור לישראל עד כדי שיחמו חמין. אמר בפ' שואל וכן בפרק כל כתבי (דף קכג) גבי עשבים או מילא מים לבהמתו או עשה כבש אם הגוי מכירו אסור וכן אם הביא חלילין וכן אין לישב אצל האש שתיקן העו"ג פן יבעיר עצים או יחתה בגחלים עבור ישראל וכל מלאכה בשביל ישראל אחר אסור כגון שמדליק א"י הנר לישראל שיהנה בו מיד וכן כשמחמם המרחץ וא"י המלקט עשבים או עשה כבש הילכך ימתין בכדי שיעשו למוצאי שבת אבל חלילין שהובאו ממקום קרוב מותר לספוד בהן מיד אבל הובאו מחוץ לתחום נאסרו עולמית כארון ותכריכין פן יאמר לעשותו אבל א"י שעושה מלאכה לעצמו שאין לומר בשביל ישראל כגון נר לאחד נר למאה וכבש לירד בו אז מותר מיד לישראל ואם אין הא"י משתמש בו אסור לישראל כי בשבילו עשאו ואסור לכל ישראל דלא דמי להובא מחוץ לתחום בשביל זה מותר לישראל אחר כדאמר בפ' אין צדין (דף כד) דדורון כשיש מאותו המין במחובר אסור לכל בכדי שיעשו ואם אין מאותו המין במחובר דמותר לישראל אחר ובפ' בכל מערבין (דף לט) גבי טביא וא"י שאפה פת לעצמו אסור לכל ישראל שמא נטחן היום מדאסרינן פירות הנושרין.
צא
א"י שחולב בהמה לישראל לצורכו של א"י יקח הא"י החלב ולא ימכרנו לישראל בפחות דהוי הערמה דאמר בפ' כירה ובבבא מציעא בפרק השוכר את הפועלים (דף צ) גבי תורא דגנבי' ארמאי ומגנחין יתהון א"י המבשל לישראל גרע מישראל המבשל בשבת דאמרינן בגיטין בהניזקין (דף נד) לא נחשדו ישראל על השבתות משום הכי המבשל שרינן בפ"א דשחיטת חולין (דף טו) אבל א"י המבשל אסרינן ליה בכדי שיעשו א"י שנוטל כלים או מאכל של ישראל והוציאן לצורך ישראל ומונחים ברשות הרבים אע"פ שהיה ישראל יכול לילך לשם לאכול אסורין כדמשמע בעירובין בפ' מי שהוציאוהו. ירושלמי פירות שיצאו לרשות הרבים וחזרו שוגגים יאכלו מזיד לא יאכלו ר' נחמיה אומר לא יאכלו כר"מ המבשל בשבת וכו'. ירושלמי בפ"א דשבת נתן כליו לכובס נכרי ובא ומצאו עובד בהן בשבת אסור אבל בשכר בעבידתיה טריד אלמא בחנם צריך למחות בידו בפ' כל כתבי הקדש (דף קכג) א"י עושה בשלו אבל בשל ישראל אפי בבית הא"י אסור במרחץ בפ"א (ד"ז) שהנכרי עושה לעצמו בעצים שלו אבל נכרי שעושה בבית ישראל אסור וצריך לגרש הנכרי מביתו שלא יעשה מלאכה בביתו ביבמות בפ' החולץ וינפש בן אמתך בעבד ערל הכתוב מדבר אבל בביתם עושים מלאכה כדאמר בפ"ב דכריתות (ד"ט) עבד ואמה עושים מלאכה לעצמם בשבח. ירושלמי בפ"א דשבת תני אומנין נכרים עושי' עם ישראל בביתו אסור בביתם מותר. אמר ר"ש ב"א במה ד"א בקיבולת אבל בשכר אסור ובשלהי פ"א דע"ז לא ישכיר מרחצו לנכרי מפני שנקראת על שמו ונכרי עושה בו מלאכה בשבתות וביו"ט ובמועד קטן בפרק מי שהפך (דף יב) מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור אבל חולה שאין בו סכנה אומר לא"י כדאמר בפרק יום טוב (דף כב) או במקום הצלה כדאמר בפ' כל כתבי הקדש (דף קכא) או במקום מצוה כדאמר בערובין בפרק הדר (דף סז) ההוא ינוקא דאשפוך חמימא לימא ליה לא"י ליתן ליה מגו ביתא או משום יישוב ארץ ישראל כדאמר בפ"א דגיטין (ד"ח) כתיבן אונו ובשלהי פרק מרובה.
צב
המכה בפטיש בפ' כלל גדול (דף סו) המסתת את האבן חייב משום מכה בפטיש בכלל גדול הצר בכלי צורה והמנפח בכלי זכוכית או שקלא לקופיא מגלימא וקפיד חייב משום מכה בפטיש ירושלמי כל גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש בפ"א דמכות הפותח בית צואר חייב וכן כל כלי כשגומרו בריש כל הכלים אין בניין בכלים אבל יש מכה בפטיש.
צג
המוציא מרשות בפרק הזורק (דף צו) גמר העברה הוצאה אב והכנסה תולדה. ירוש' בפ"א דשבת ויכלא העם מהביא כשם שנמנעו מלהוציא מביתייהו וליתן לגזבר כן נמנעו מלקבל להכניס ללשכה. אני יוצא בתוך מצרים מלמד שהכנסה קרויה יציאה. בפ"א דשבת (ד"ו) רה"י רה"ר כרמלית מקום פטור רה"י חריץ י' טפחים ורוחב ד' טפחים או גדר גבוה י' ורוחב ד' כ"ש ד' מחיצות כבית רה"ר סרטיא ופלטיא גדולה ומבואות המפולשין מב' צדדין. אין מוציאין מרה"י לרה"ר ואין מכניסין מרה"ר לרשות היחיד ואם הוציא או הכניס בשוגג חייב חטאת במזיד והתראה חייב סקילה במזיד בלא התראה בכרת אבל ים ובקעה והאיסטונית והכרמלית אינן כרשות הרבים ולא כרה"י אין נושאי' ואין נותנים לתוכן ואם הוציא והכניס פטור אבל אסור חצירות של רבים ומבואות שאינם מפולשים עירבו מותרים לא עירבו אסורים אסקופה שאינה רחבה ד' טפחים מטלטל מן הבית על האסקופה שהיא מקום פטור ומרשות הרבים על האסקופה ובלבד שלא יחליף כלי הבית ליתן ברה"ר. בעירובין בפ' הדר סלע שהוא גבוה י' ורוחב ד' אין מטלטלים לא מתוכו לים ולא מן הים לתוכו אם הוא בית סאתים יותר מיכן כרמלי. פחות מי' מטלטלי' קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה הוי כרמלית בעירובין בפרק המוציא תפילין (דף צח) לא יעמוד אדם ברשות הרבים וישתין לרשות היחיד וכן לא ירוק נתלש רוקו והפך לא יהלך ד' אמות עד שירוק. בפ' הזורק שתי גזוזטראות בדיוטא אחת המושיט מזו לזו חייב רקק מים שרה"ר מהלכת בו הזורק לתוכו ד' אמות חייב ובפחות מי' בקעה אסור לטלטל ולזרוק בתוכה ד' אמות דתנן בערובין בפרק עושין פסין (דף כד) גבי הגינה והקרפף דבר שלא הוקף לדירה אסור לטלטל בו והזורק לתוכו חייב. בפ"א דשבת (ד"ו) מחיצה היא אלא שמחוסרת דיורין. בפרק הזורק שני גגין משני צידי רה"ר אם מידלי חד ומחתי חד אסור לזרוק מזה לזה אפי' של אדם אחד בערובין בפרק כל גגות (דף פט) ר"ש או' אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרפיפות כולן רשות אחת הן דלא כר' יצחק בר אבדימי דאמר בכל מקום שאתה מוצא ב' רשויות והן רשות אחת כגון עמוד ברה"י גבוה י' ורוחב ד' אין מטלטלין לא מתוכה לרה"י ולא מרה"י לתוכה גזירה משום תל ברה"ר אין הלכה כן דהא אמר רב הלכה כרבי שמעון.
צד
הלכות מחיצות והוצאות
כל דבר שהוקף לדירה במחיצה כגון בית וחצר הוי רה"י ועולה עד לרקיע בין עשאן המחיצות כראוי בין עשוי משתי או ערב ואפי' פרוץ כעומד מותר לטלטל בתוכו. בפ"א דערובין שיירא שחנתה בבקעה והקיפוה כלי בהמה מטלטלי' בתוכה ובלבד שיהא גדר גבוה י' טפחים ולא יהיו פרצות יתירות על הבנין פירצה י' אמות כפתח ומותרת יותר מיכן אסור פרוץ כעומד מותר וכן משמע בפ"א דסוכה בתוספתא בפ"ד דכלאים. ובפ"א דערובין מייתי לה ר"י אומר אם היו קנין מדוקרנים ועשה לה פיאה מלמעלה מותר נמצאת אומר שלש מדות במחיצות כל שהוא פחות מג' צריך שלא יהא בין זה לזה ג' אע"פ שהעומד משהו מתיר אף כנגד הפרוץ דפחות מג"ט כלבוד דמי כל שהוא שלשה ומג' עד ארבעה צריך שלא יהא בין זה לזה כמלא נכנס ויוצא ובלבד שיהא עומד כפרוץ להתיר אף הפרוץ ואם הפרוץ מרובה על העומד אף כנגד העומד אסור יתידות. שבארץ וזמורה למעלה הוי מחיצה לענין כלאים ולזרוק בתוכו בשבת אבל לטלטל לא התירו לעשות פיאה שיעור בית סאתים אלא ע"י חבלים מחיצות של שתי וערב מתיר עד בית סאתיים אפי' ליחיד בישוב פירצה שהיא יותר מי' יצא מתורת פתח ואוסר בחצר ואם יש לו צורת הפתח אפי' יתר מי' מותר אמר רב חסדא צורת הפתח שעשאו מן הצד לא הוא ולא כלום. צורת הפתח קנה מיכן וקנה מיכן וקנה על גביהן וצריכה בריאה לעמוד בו דלת אפי' דלת של קשין. בתוספתא רה"ר מקורה אסרו חכמים לטלטל תחתיה. מיכן מרתפות הפתוחות לרה"ר אפי' מקורה למעלה אסור לטלטל תחתיהם אם לא יהיה צורת הפתח גמור מאחר שאין כתלים שם.
צה
הוצאות אלו שחייב אדם עליהם בכל שהוא. אמר ר"ע (ד"צ) פילפל כל שהוא מיני בשמים בכל שהוא עיטרן בכל שהוא ריח רע בכל שהוא ארגמן שמן טוב בתולת הוורד מיני מתכות אבני המזבח מקק סופרים מקק מטפחותיהן חגב חי טהור צפור' כרמים בין חיה ב"מ כל שהוא. בפרק המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה בכל שהוא זפת וגפרית ליתן ע"פ נקב של יין כחול כדי לכחול עין אחת וכן דם מים לשוף בו קילור דבק כדי ליתן בראש השפשף קנה של ציידין זבל וחול הדק לזבל כרישא חול הגס ליתן על פי כף סיד אדמה כחות' האיגרת חרסית לעשות פי כור צורפי זהב. אלו כגרוגרות בפ' כלל גדל (דף עו) המוציא אוכלין כגרוגרות עמיר כמלא פי טלה היא גרוגרת. בפ' דר' עקיבא (שם) חגב מת כגרוגרת. בפ' המצניע כל אדם שאינו מוציא לזרע כגרוגרת. בפ' המוציא יין (דף פו) כדי מזיגת הכוס רובע רביעית של לוג חלב של בהמה כדי גמיע חלב האשה או לובן ביצה כדי ליתן על פי כתית. שמן לסוך אבר קטן של קטן בן יומו. מים לשוף בהן את הקילור קילור לשוף בו את המום כל המשקין ברביעית כל השופכין ברביעית רבב הוא שומן או חלב למשוח איספוגית קטנה כסלע היא כגרוגרת חבל לעשות אוזן לקופה גמי לעשות תלאי לנפה וכברה הוצין לעשות אוזן לכפיפה מצרית סיב ליתן על פי משפך קטן של יין מוכין לעשות כדור כאגוז נייר לכתוב קשר מוכסין נייר מחוק לכרוך על פי צלוחית קטנה של פלייטון עור לעשות קמיע קטנה וכן המוציא לעבדו קלף לכתוב שמע ישראל עד ובשעריך. דיו לכתוב שתי אותיות קנה כקולמוס המגיע לקשרי אצבעותיו קנה עבה או מרוסס לבשל כגרוגרת מביצת תרנגולת טרופה ונתונה באילפס עצם לעשות תרווד זכוכית לגרר ראש הכרכר צרור או אבן לזרוק בבהמה ומרגשת חרס לקבל בו רביעית. בפ' ר' עקיבא (דף פט) עצה לבשל ביצת. תרנגולת תבלין לתבל ביצה. קליפת אגוזים ורמונים סטים ופואה לצבוע בגד קטן פי שבכה. סמנים שרויים לצבוע דוגמא לאירא. מי רגלים בן מ' יום ונתר אלכסנדרית ובורית וקמוליא ואשלג לכבס בגד קטן פי שבכה. זרעוני גינה חמשה. זרע קישואין שנים זרע דלועין ב' ופול המצרי ב' בפ' כלל גדול (דף עו) תבן כמלוא פי פרה עצה הוא תבן של מיני קטנית כמלא פי גמל עמיר כמלא פי טלה הוא כגרוגרת עשבים כמלא פי הגדי עלי שום ועלי בצלים כגרוגרת יבישים כמלא פי הגדי. בפ' המוציא יין (דף עח) סובין ליתן על פי כור צורפי זהב שער לגבל טיט לפי כור צורפי זהב סיד לסוד אצב' קטנה שבבנות. בפ' המצניע (דף צב) הוציא ככר חייב הוציאוהו שנים פטורין הוציא בין בימינו בין בשמאלו בתוך חיקו על כתיפו חייב או הוציא מי' טפחים חייב. הוציא על ראשו כלאחר ידו ברגלו בפיו במרפיקו באזנו בשערו בפונדתו ופיה למטה בין פונדתו לחלקו בשפת חלוקו במנעלו בסנדלו פטור לפניו ובא לאחריו פטור לאחריו ובא לפניו חייב. הוציא אוכלין בפיו או משקין חייב כדמשמע במכות בפ' ואלו הן הלוקין. בעירובין בפרק המוצא תפילין (דף צח) לא יעמוד אדם ברה"ר וישתין מים ברה"י ברה"י וישתין לרה"ר וכן לא ירוק. רבי יהודה אומר נתלש רוקו בפיו לא יהלך ארבע אמות אמר רב יוסף השתין ורק חייב לא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברה"ר או ברה"ר וישתה ברה"י אלא א"כ הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה אבל לעניין כרמלית אין צריך רובא. קולט אדם מן המזחילה למטה מי' טפחים מן הצנור מכל מקום שותה. בור ברשות הרבים לא ימלא ממנו מים. בפרק כיצד משתתפין (דף פו) בור שבין שתי חצירות מותר לשאוב מפני שכותל ביניהם ומחיצה תלויה מותרת אמת המים העוברת בחצר אין ממלאין הימנה אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוה י' טפחים בכניסה וביציאה חצר שפחותה מד' אמות אין שופכין לתוכה מים. ר"א בן יעקב אומר ביב קמור ד' אמות ברה"ר שופכין לתוכו מים בשבת אמר רב נחמן עוקה מחזיק סאתים נותן לתוכה סאתים בימות הגשמים מחזיק סאה נותן בתוכה סאה אבל בימות החמה סאתים נותן בתוכה סאתים מחזיק סאה אין נותן כל עיקר אבל צינורות העומדים בעובי החומה אסור לשפוך בהן מים כי המים יצא חוצה.
צו
הזורק בפ' הזורק (דף צו) מרשות היחיד לרשות הרבים מרה"ר לרה"י חייב מרה"ר לרה"י ורה"ר באמצע פטור או מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע פטור חוליות הבור והסלע גבוהין י' ורחבין ד' הנוטל מהן והנותן בהן חייב פחות מיכן פטור הזורק בכותל למעלה מי' כזורק באויר זרק תוך ד' אמות ונתגלגל לחוץ פטור חוץ לד' אמות ונתגלגל לתוך ד' אמות חייב זרק חוץ לד' אמות ואחזתו הרוח אפי' הכניסתו הרוח חייב. בפ"א דשבת זרק חפץ ונחה לתוך ידו של חבירו חוץ לד' אמות חייב אם עמד במקומו וקיבל. המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו אחד המוציא ואחד המכניס ואחד המושיט ואחד הזורק חייב זרק מסטיו ורה"ר מהלכת בו הזורק לתוכו ד' אמות חייב. פרק כלל גדול (דף עג) נתכוון לזרוק ב' וזרק ד' פטור בפ' הזורק תל המתלקט ד' מתוך ד' זורק ונח על גביו חייב הזורק ונזכר לאחר שיצאת מידו. זרק ונח בפי כלב או בפי כבשן חייב.
צז
העברה בפ"א דשבת (דף ה') המעביר חפץ מתחילת ד' לסוף ד' חייב היה טעון אוכלין ומשקין מבעוד יום ונכנס ויצא כל היום כולו אינו חייב עד שיעמוד לפוש.
צח
המושיט בפ' הזורק (דף צו) שתי גזוזטראות זו כנגד זו ברשות הרבים המושיע והזורק מזו לזו פטור שתיהן בדיוטא אחת המושיט חייב.
צט
בקעה בין בימות החמה בין בימות הגשמים אפי' מוקפת מחיצות הוי כרמלית כדתנן בערובין בפ' עושין פסין הגנה ודבר שלא הוקף לדירה שאסור לטלטל בתוכו הזורק מרשות הרבים לתוכו. חייב בפ"א דשבת גבי קרפיף שתי גגות בשני צידי רשות הרבים והם של אדם אחד אם גג א' גבוה מחבירו אסור לזרוק מזה לזה ואם הן שוים מותר. מקום פטור שאין בו רוחב ד' לא יטול בעל הבית ויתן לעני ולא עני לבעל הבית בפ"א דשבת. בערובין בפרק המוצא עומד אדם ברשות הרבים ויטלטל ברשות היחיד ברשות היחיד ויטלטל ברשות הרבים ובלבד שלא יוציא חוץ לד'. אמות דף שלפני החלון ויוצא לרשות הרבים אין נוטלין ונותנין עליו כלים שאין נשברין. במסכת ביצה בפ' המביא (דף ל) אמר רבא לא ליתיב איניש אפומא דלחיא דלמא מגנדר ואתי לאתויי אבל אפומא דביתא שרינן. ירושלמי בפרק הזורק שני כרמלית הסמוכות זו לזו אין מטלטלין מזו לזו כמו ים ובקעה.
ק
במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה לא תצא אשה בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה משום דבחול לא תטבול בהן עד שתרפם דלמא מתרמיא לה טבילה של מצוה ושריא להו ובעודם מרופים אינן תכשיט ואתי לאתויי ואסרו לנשים מיני תכשיטים דלמא שלפא ומחויא לנשים שאינן חשובות אבל נשים חשובות מותרות דלא שכיחא להראות ומלתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן. לכך מנהג נשים שלנו רגילות לצאת בתכשיטין נאים וקיימא לן כר' אליעזר יוצאה אשה בעיר של זהב היא בת נפש וכן בחומר בוטין ובטבעות כסף וזהב ובשרשרות זהב ונזמי האוזן ובזהוב ובמפתח של כסף מדתניא בתוספתא ולא במופתא שבאצבע הא בצואר מותר וחגורות מוזהבות כרב דאמר שרי וכלילא שרי. בפ' תולין (דף קמא) לא תצא אשה במנעל מרופט ולא תצא האשה במנעל חדש ואם יצאתה שעה אחת מבעוד יום מותר. יוצאה אשה באבן תקומה ובמשקל אבן תקומה לא שעיברה אלא שתתעבר הבנות יוצאות בחוטין ערביות רעולות מדיות פרופות פורפת על האגוז ועל האבן אבל לא על מטבע ואם מטר יורד לובשת מלבוש עב עליה כההיא דנדרי' בפ' הנודר מן הירק (דף נה) תניא יוצאין בשק עבה וביריעה ובחמילה מפני הגשמים אבל לא בקופה ולא במחצלת. לא יצא האיש בסנדל המסומר ולא במנעל אחד ולא בתפילין ולא בקמיע שאינו מומחה ולא בכל כלי זיין ולא בטבעת יוצא האיש בקמיע שהוא מומחה שריפא ושנה ושילש בין קמיע של עקרין או קמיע שעשה אדם מומחה אפי' חולה שאין בו סכנה. יוצאין בסלע שעל גבי הצינית בת ארעא יוצאין בשני סרבלין או בשני עורות אם צריך להן אבל אם אינו צריך כי אם לאחד אסור דלא שרינן כל מה שיכול ללבוש כי אם גבי דליקה בפ' כל כתבי (דף קכ) אבל שלא במקום דליקה אסור וכן בפ' במה אשה תרי המייני קאמרת ואסורין הן. בפ' הנודר מן הירק (דף נה) יוצאין בשק עבה לא רועים בלבד אמרו אלא כל אדם. בתוספתא אמר ר' יהודה מעשה בר' טרפון שיצא בלילי שבת לבית המדרש ונתנו לו סדין אחד ואחזו בשתי ידיו ויצא מפני הגשמים יוצאין בסגוס וביריעה ובמילא ובסקורטיא ובקטבליא מפני הגשמים אבל לא בקופה ובמחצלת. בתוספתא יוצא האיש בקיסם שבשיניו ובסנדליו לרשות הרבים ואם נפל לא יחזיר ואין צריך לומר שלא ליתן לכתחילה יוצאין בקליפת שום ובקליפת בצלים שעל המכה ואם נפל לא יחזיר ואין צריך לומר שלא ליתן לכתחילה. בפ' במה אשה (דף סו קיימא לן כרבי יוסי ואין הקיטע יוצא בקב שלו ולא בכסא ולא בסמוכות שלו ולא בקשורי עץ שלו. בפ' חבית (דף קמז) אסור לצאת בטלית מקופלת ומונחת על כתפיו. מוקי רבי שמריה לפני יב"א כהן אחד ששכח טליתו בביתו בשבת ושאלו אם יכול להתעטף בביתו כמו חתן תחת המקטורן ולהביאה לעלות בו לדוכן ואמר להשאיל אחר ולנו אמר שמותר הואיל ואם עשה כן בחול קיים מצות ציצית נמצא דרך מלבוש ולא גרע מחתן. ולא במעות הצרורות בסדינו בפרק הנוטל (דף קמב) המוציא כליו מקופלין ומונחין לו על כתיפו וסנדליו וטבעותיו בידו חייב ואם היה מלובש בהן פטור. בפ' תולין (דף קלח) סיינא הוא כובע מהדק ברצועה מותר ואי לא אסור. בפ"א דשבת (דף יא) לא יצא החייט במחטו ולא הלבלר בקולמוסו.