הרוקח· רבנו אלעזר מגרמייזא
הלכות מליחה
תי
הלכות הדחת בשר ומליחה
בפרק כל הבשר (דף קיג) איתמר רב הונא אומר מולח ומדיח במתנית' תנא מדיח ומולח ולא פליגי ומסקנ' מדיח ומולח ומדיח אחר מליחה. אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה. במנחות בפרק הקומץ רבה (דף כא) במלח יכול תבינהו ופירש רב אשי יכול יתן בו טעם כביצה תלמוד לומר תמלח כיצד הופכו ומולחו וחוזר ונותן עליו מלח אמר אביי וכן לקדירה. ומפרש בערוך שצריך למולחו שלא יהא טוב לאוכלו וצריך למלוח החתיכה מכל צדדיה למולחה היטב אבל המולח מעט שמפזר המלח מעט לכאן ולכאן אסור לקדירה. וכשמולח צריך לשהות במליחתו כשיעור צליית הבשר קודם שידיחנה. ואם לא שהה אסור משום דמליח הרי הוא כרותח דצלי בשר שנצלה בלא מליחה מותר ואע"ג דאמרינן בפרק א' דיום טוב (דף יא) ושוין שמולחין על העור בשר לצלי היינו למתק הבשר אבל קיימא לן בפ' גיד הנשה ובפסחים בפ' כיצד צולין (דף עד) נורא מישב שייב האי אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה אפילו לקדירה שפיר דמי שפדיה בשפודא מידב דייב שדייה אגומרי נורא מישב שייב. בפרק הזרוע והלחיים (דף קלג) גבי חוטין שבלחי כי טוויא מידב דייב. ואי לקדירה מחתך ומלח ליה. והא דאמרינן בפרק השוחט אחד בעוף חותך כזית בשר מבית הטביחה ומולחו היינו לקדירה והיינו דאמרי' בפרק אין צדין (דף כה) בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא אם כן יודע שיכול לאכול כזית צלי. זהו מהרה בלא שהייה. בשר חי בלא מליחה היה מותר לאכול מאחר שלא פירש הדם דאמרי' בפרק הכל שוחטין השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא דאמר במנחות בפרק שתי הלחם חל יום הכיפורים להיות ערב שבת השעיר נאכל לערב היינו בשבת שאין יכולין לצלותו היינו בלא מליחה. מדאמר בירושלמי דפיאה דג מליח מערבין בו. בשר מליח מערבין בו חי דתנן הבבליים אוכלין אותו חי. מדקאמר מליח וקאמר בשר חי אלמא דחי לאו מליח אמר רב נחמן אמר שמואל דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורות הדגים אע"ג דמלחן בכלי נקוב ומאחר דדגים רפו קרמייהו עופות קמיטי בעידנא דפלטי עופות בלעי דגים מינייהו אבל בשר חתיכה עבה עם חתיכה דקה מותר דציר יוצא משניהם.
תיא
איסור נבלה שנמלחה עם השחוטה אסורה דרב מרי בר רחל אימלחה ליה חתיכה דנבילה בהדי שחוטה אתי לקמיה דרב א"ל הטמאים לאסור צירן ורוטבן שציר דנבילה אסור. וכן טהור מליח וטמא מליח או טמא מליח וטהור תפל אסור. וכן בשר תפל המונח בצד בשר מליח אסור ובעי קליפה אבל טהור מליח וטמא תפל מותר מאחר שלא נמלח. מעשה ביותרת הכבד שלא ניקרו כל צורכו נמלחו עם שאר בשר נראה שהן אוסרין כי קרום העליון יוצא מן הכסלים שהחלב נתון עליו והתחתון אין בו איסור ומאחר שהקרום לא הוסר ונמלח אסור וחלב הנמלח עם הבשר כל הבשר אסור כי החלב מפעפע.
תיב
בשר וכבד שנמלחו יחד הבשר אסור כי הכבד פולט כל שעה אפי' לאחר שפלט הבשר דממהרי הוא בולע דדמי למולח בשר ודגים דפלטי בשר ובלעי דגים כן בעידנא דפליט כבד בלע בשר. אע"ג דאמר בפרק כל הבשר כבדא שרי דיעבד. דווקא למולחו עם בשר אבל למלוח כבד לבד מותר. ירושלמי בפרק י' דתרומות ר' בא מלח כבדא ואכל ליה. והא דאמר בפרק כל הבשר גבי כבדא מה אתון ביה דילמא קניא בקופיא הוא פי' הקנה עם כל המחובר לו נתבשלו יחד הריאה והלב וכבד אם כן נמלח יחד למה לא אסרה הכבד מה שנמלח עמה ונראה הכבד הדבוק בריאה היה למטה והלב והריאה למעלה וכששהתה שיעור מליחת הריאה כדי צלייתה הודח והושם בקדירה ועתה פי קנה לחוץ והכבד פולט מן הסמפונות אי נמי לא נגע הלב והריאה בכבד בעת מליחתה.
תיג
דגים שנמלחו מעשה דגים שנמלחו בקערה שהיו אוכלות ממנה השפחות נבילה. ואסר אבא מרי מר י"בק הדגים. ולא דמי לדגים שעלו בקערה דמותר לאוכל בכותח דהוי נותן טעם בר נותן טעם. אבל הכא הנבילה נתנה טעם בדגים. ודמי לבר גוזלא דנפלה לכמכא דצלי בעי קליפה.
תיד
בשר וטחול שנמלחו יחד מותר בדיעבד ולא לכתחילה דרש מרימר בין כבד בין כחלא תותי בישרא שרי עילוי בישרא דיעבד אין לכתחילה לא.
תטו
תרנגולת שנמלחה מבחוץ ולא מבפנים אסורה דאמרינן במנחות בפרק הקומץ רבה (דף עא) תמלח כיצד הוא עושה מניח את האבר ונותן עליו מלח ומעלהו. אמר אביי וכן לקדירה. ריאה ובשר עם בני מעיים וכרס וקיבה והמסס או כליות ובשר עם חלחולית כרכשא אסור למלוח יחד דאמר רב משרשיא אין מחזיקין דם בבני מעים תרגומא הדורא דכנתא מעיא וכרכשא ופרשי אם נתבשלו בלא מליחה מותר. הילכך אין למלוח בשר או ריאה עם בני מעיים ולא כליות עם הכרכשא ולא כנתא גופה עם הדורא דכנתא כי הדם מבליע בו. ולא בשר וכבד ולא דגים ובשר. אבל בשר וריאה ולב וכליות מותר למלוח יחד. הלב אע"ג שהוא חלק וכל המותן שקורין למובי"לש ובשר השוק אע"ג שהן חלקין מותרין במליחה שהמלח נכנס בהן.
תטז
בשר שנמלח ואחר כך נפל בדם שיצא ממנו אסור ואפי' אם יחזור וימלחנו שיצא דמו אסור מדאסרינן בשר תפל וטמא מליח או טהור וטמא שנמלחו יחד או עופות ודגים דבלעי דגים. ולא נאמר ימלחנו פעם שנייה ש"מ מאחר שנאסר אין לו תקנה.
תיז
שומן אווז שנמלח ולא הודח והושם בקדירה אסור דהא כנתא גופה יש בה דם כן גם השומן הוי כבשר וצריך הדחה אחרונה.
תיח
הדחה אחרונה בשר שהודח והומלח ולא הודח באחרונה אסור דבעינן מדיח ומולח ומדיח כי דם הנפש אסור. ומה שנסרך על הבשר נתבשל אסור. וכן ראיתי הלכה למעשה שאסרו כמה פעמים כל רבותי' אפילו בשר יבש שלא הודח באחרונה כשתלו אותו בעשן והונח בקדירה לפשר המים להדיחו ושכחו עד שאין היד סולדת והורתח בו ואסרו הבשר מאחר שהדם נדבק בו ולא הודח ואעפ"י שנתייבש מאחר שבא במים הדר בלעה ודמי לחרסו של זב בזבחים בפרק התערובת וקנקנים של גוים בתוך י"ב חדש ולכתמים המטמאים. וחומץ בפסח דפליט. אבל רבינו ר' אליעזר ממיץ מתיר מאחר שנתייבש ונטפטף כל הדם כך קבלתי ממנו בשר לח מאחר שנמלח ולא הודח אפי' אם שהה כשיעור צלייה ואחר כך ניתן בכלי ומצאו בו ציר שניטף ממנו אותו הבשר אסור דרב דימי מנהרדעא מלח ליה מילחא גללניתא ומנפץ ליה. בה"ג מנפץ ליה ומחזיר ליה במיא שפיר דאין מועיל לו ניפוץ וצריך הדחה אחרונה שאם לא ינפצנו נעשו המים שהדיחה בהם רותחת מאחר שאינו נאכל מחמת מלחו הוי כרותח דצלי ונאסר הכלי והבשר על כן צריך כל אדם ליזהר שלא יכניס אדם בשר הרבה בכלי שבו מים מעט אלא יתן מים הרבה בכלי ומעט בשר בהם שיהו ראוי לשתותן או יתפס האבר וידיחנו מעט בידיו קודם שיתננו בכלי ולא יתן הבשר בכלי לכתחילה. כי ציר היוצא ממנו חוזר ונבלע בו ואסור. וקבלתי מאבא מרי מר יב"ק ומרבי רבי' משה כי ציר היוצא מן הבשר אינו אסור לאחר ששהה במליחתה כי הדחה אחרונה עבור דם הנדבק בבשר ודם האיברים אחר שפירש אסור אבל מוהל היוצא אינו אוסר. וכן מצאתי במנהג ר' שלמה מעשה בשני אונות שנתנום בכלי לאחר שהיית מליחתן ונמצא מי מליחתן בכלי והתירן שאינו דם כי אם מי מלח. וכן התיר רבינו תם ורבי' שמואל אחיו. בשר נמלח ונמצא בחתיכה רחבה ציר הרבה כי נכפלה והתירוהו. מאחר שפלט כל שעה שהרי כשמולחין חתיכות הרבה יחד נדבק ציר בכל חתיכה ומותר דרב ששת מלח גרמא גרמא אמר תרי תרי מאי טעמא לא דדילמא פליט האי והדר בלע האי חד נמי דילמא פליט מהאי גיסא ובלע מהאי גיסא אלא לא שנא ומותר. אבל חתיכה הנוגעת בציר התחתון שאין לו מקום לפלוט עוד אסור.
תיט
בשר שנמלח והונח בכלי שאינו מנוקב אסור. דאמר שמואל אין מניחין בשר אלא בכלי מנוקב. אבל אם אינו מנוקב אסור דאמר זעירי דם שמלחו אינו עובר עליו אבל אסור מדרבנן.
תכ
בשר שנמלח עם גיד הנשה. אם שומן הגיד עליה אסור דנהגו בו איסור אבל אם הוסר מן הירך שומן הגיד ונמלך גיד הנשה בירך. אמר בפרק גיד הנשה הנהו אטמהתא דאמלחו בגידא דנשייה ומסקנא אין בגידין בנותן טעם בין נתבשל בין נצלה בין נמלח משליך גיד הנשה והשאר מותר מאחר שאין בו שומן.
תכא
מסו חלב שבקיבה קרוש הוא. מסו שנמלח בקיבה אסור. דפסק רבי' שלמה בפרק כל הבשר חלב שנמצא קרוש בקיבה. שמולחו אותו בעור הקיבה בין נותנין עמו חלב אחר בין אין נותנין הקיבה עצמה נעשית נבילה וכל הנפלט ממנו אפילו ראשון הוי נבילה בין טעם בשר שבו בין טעם חלב שבו הכל אסור שכולו נבילה ולא דמי לדגים של היתר שעלו בקערה של בשר דדגים בבשר היתר הוה ליה נותן טעם בר נותן טעם ומותר אבל חלב קרוש בקיבה מלוח הכל אסור הוא. וקבלתי מרבי רבי' משה כהן שאין לומר חלב הקרוש בקיבה ליהוי עיכול כההיא דמנחות בפרק התכלת. שזאבים בלעו שתי תינוקות וטיהרו את הבשר דיצא מבית הרעי. דלגבי טומאה הוי עיכול כמו בפרק בהמה המקשה גבי נבילה מי לא עסקינן דאכיל סמוך לשקיעת החמה ואמר רחמנא טהור. ובשבת בפרק מי שהחשיך בדגים ובעופות כדי שתעלה לאור. דבאהלות בפרק י"א מייתי ליה גבי כלב שאכל כזית מן המת. אבל לעניין איסור לא הוי עיכול כדאמרי' בפרק א' דבכורות טהור שבלע טמא אסור באכילה. הילכך בפסח חטה הנמצאת בזפק עוף או בקרקבן ונתבשל בו או נצלה בו או נמלח בו ונתרכך אסור. וכן חלב בקיבה.
תכב
בשר שנתבשל בלא מליחה או הומלח ולא הודח אסור כי דם האברים באומצא אינו אסור אבל כשמבשלו יוצא ברוטב וחוזר ובולע ואוסר כל החתיכה דמשערינן בחתיכה שלא הודחה. מאחר דלא ידעינן מאי נפיק מיניה. והקדירה נאסרה. דאמר שמואל קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח דבלע.
תכג
למלוח בית השחיטה
ראש כבש אין למלוח בית השחיטה ואחר כך למולחו דאם כן כשימלח הראש אחרי הרי בולע במקום שכבר נמלח. וכן אין למלוח צואר תרנגולת ולמולגה ואחר למלוח כל התרנגול. אלא כך עושה רוחץ במים את צואר התרנגולת או בית השחיטה מהכבש ומולג ואחר כך רוחץ כל התרנגולת או כל הראש ואם הראש נתבשל ולא קרעו בין נמלח בין לא נמלח אסור לקדירה. דלא גרע מהא דאמרי' בפרק גיד הנשה רישא בכבשא תלא אנחיריה ודוץ ביה. ואבית השחיטה מידב דייב. אצדדין מקווא קוי ואסור הכי נמי מקווא קוי ואסיר.
תכד
קרום הראש ראש הכבש חתכו עצם הראש וניטל קרום העליון והמוח נשאר בראש ולא ניטל קרום התחתון ונמלח והודח ובשלו נראה דמותר דאמרי' בפרק גיד הנשה דמוקרא משום דצא וקיימא לן חתכיה ומלחיה אפי' לקדירה שפיר דמי. דלא גרע האי מרישא בכבשא אנחיריה אי דמא ביה שרי שיוצא הדם לחוץ ועוד הראש יש בו יותר מס' מוח. ובפרק השוחט אמרי' בבהמה הואיל ומנתחה אבר אבר אין צריך לנקוב הוורידין.
תכה
לב שלא נמלח ונתבשל בקדירה עם הבשר אוסר הלב את הבשר מחמת הדם הנבלע לחוץ. אבל הלב מותר דשיע ולא בלע. וקורעו לאחר בישולו כבש שמילאוהו בבשר ולא נמלח לא הבשר ולא הכבש ונצלה מותר דאמרי' בפרק כיצד צולין כבולעו כך פולטו, והילכת' מוליתא שריא אפי' פומא לעיל והני מילי בישרא. אבל כבדא אסור.
תכו
בשר שלא נמלח ועשה מוליאתא נתנו בעיסה לאפות אסור כי רבי' יב"ק פירש כך היה מנהגם היו טופלים הבשר שע"ג השפוד בבצק וצולין באש כך כדי שיתן הבשר השמנונית בתוך העיסה. בכיצד צולין רבין סבא טפל ליה בר גוזלא לרב אמר מי מעלי טפלי הב לי ואיכול אבל אם נמלאה עיסה בבשר שלא נמלח לקדירה אסורה ומסיק הילכת' דסמידא בין אסמיק בין לא אסמיק שרי חוורתא זג שרי לא זג אסור. שאר קימחי אסמיק אסור לא אסמיק שרי. בשר שלא נמלח וצולהו ומקבל השומן המטפטף אמרי' בכל הבשר אמר שמואל אין מניחין כלי תחת הבשר עד שיכלה כל מראה אדמומית שבו. אמר רב אשי לית ליה תקנתא אלא מישרא ליה גללי דמילחא. ובתר הכי שפי ליה פירוש בשר שלא נמלח או שנמלח ולא שהה כשיעור צלייה קודם שנתנו אצל האש נותן מלח בכלי שמקבל השומן והדם נגרר אחר המלח בשולים וכשיערה השמן מן הכלי אל כלי אחר לא יתערב הדם ויהיה השומן צלול ויש שאוסרין שאין אנו בקיאין שיעור מלח ליתן בכלי ואין להבל השומן מן התרנגולת או מן האווזא או מן הבשר אם לא שימלח הבשר וישהה במליחתו שיעור צלייה ויודח.
תכז
לחתוך בסכין בשר צלי
בספר תרומות מחמיר החותכין בסכין בשר צלי שאצל האש בשפוד לנסות אם צלוי הרבה ופעמים שחותך במקום מלא דם לפי שעדיין לא נגמר צלייתו למה לא נאסר הסכין הלא דם שריק ממקום הגומות והוא רותח בסביביו וגם פעמים נקבין בסכין או בשפוד של ברזל שצולה בו הכבד והדם רותח ואוסר הכלי כשצולין הבשר קצת. וכשחותכין אותו בקערה אפילו יצא אדמומית ממנו מותר ורבא אכיל ליה וקרי ליה חמר בשר.
תכח
צלה בשר וכבד אם צלה בדיעבד בשר וכבד יחד אם קיבל השומן בכלי השומן אסור כי דם הכבד צף בשומן ומתערב ואסור הא דאמר שמואל מליח כרותח כשאינו נאכל מחמת מלחו. שהיה פוגם המאכל מרוב המלח. אין לפרש שחפץ להוליכה בדרך רחוקה ומולח הרבה כההיא דפרק כלל גדול דבביתיה לא משוי מיכליה עץ. דליתא הכי דהנהו אטמהתא דהוו בי ריש גלותא דאימלחו בגידא דנשייה וכן רב מרי דאימלחו בשר שחוטה בהדי טריפה. וכי מלחה לאירח' רחיקא למיזל אלא כל לקדירה אין נאכלות מחמת מלחו. ושיעור מליחה כשיעור צלייה. דמליח כרותח דצלי. ואמרינן בפרק הקומץ רבה (דף כא) אמר רב יהודה דם שמלחו אינו עובר עליו וכן דם שבשלו ולגבי קדשים אמרינן וכן לקדירה כדאמר רבא דהיינו כבישול הופכו ומולחו ואין לגרוס וכן לצלי דדם האיברים כל זמן שלא פירש מותר. כדמשמע בפרק דם חטאת דם שחיטה מישרק שריק. והא דאמר בפרק א' דכריתות ה' לאוין בדם חד לדם האיברים זהו שפירש. ואמרינן בפרק מפנין (דף קכח) בשר תפל מותר מפני שלא פי' ואמרינן גבי כבד רב הונא חלטי ליה כבדא בחלא ומסיק אפילו חלא שרי דקמיט הדם בכבד אלמא דם שלא פירש מותר. ואמר שמואל כבד שחתך עליה בשר דמשמע דגוף הבשר מותר בעוד שלא פירש וכן בישרא דאסמיק בפרק כיצד צולין (דף עה) ובפרק גיד הנשה (דף צג) שפדיה בשפודא מידב דייב ומאחר שנצלה הכבד מותר לקדירה והא דאמר בפרק השוחט (דף לג) הרוצה שיבריא חותך כזית בשר ומולחו יפה יפה מפני שחתכו קודם שתצא נפשה ולבשל דאי לצלי לא גרע מבישרא דאסמיק והא דאמר השובר מפרקתה של בהמה אם חפץ לאוכלו בלא מליחה וכו' בבישול דאי לצלי הוי כבישרא דאסמיק. וההיא דפרק א' דביצה שמולחים על העור לצלי ביום טוב ולא הוי עיבוד עור שמילוחו מועט למתק עושין הלכך הצולה בשר אם לא מלחו מותר. וכל שכן אם מלחו ולא שהה במליחתו דדם האיברים הוי היתר. ודם שפולט שריק ונפיל לארץ אבל לבשל צריך להדיח הבשר תחילה היטב. או לשהותה במים ולמלחו יפה ולשהות עד שיעור צלייה. כדאיתא בה"ג וצריך למלוח הבשר משני צדדין וכן התרנגולת מבפנים ובחוץ. כדאמרינן בפרק הקומץ רבה (דף כא) גבי קדשים במלח תמלח הופכו ומולחו כששהה שיעור מליחה מדיח להעביר המלח הבלוע מן הדם ועוד מדיח לכך אמר שמואל ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה הרי בהדחה אחרונה שני פעמים יפה יפה וכשמולח ימלח על דף או על סל או על כלי נקוב שיזובו הדם לארץ דאמר שמואל אין מניחין אלא על גבי כלי מנוקב שאם הניחו בכלי שאינו מנוקב נאסר הכלי והבשר שבלע הכלי והבשר הדם. כדאמר שמואל קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח לפי שהקערה אסורה ואפי' לא שהה כי אם מעט נפלט מן הדם בכלי וכשמדיחין הבשר לאחר מליחה יתן מים תחילה בכלי. ואחר כך הבשר לכתחלה. מליחת בשר לבשל קרוי אינו נאכל מחמת מלחו ואז מליח הרי הוא כרותח דצלי. ואם נגעה אותו בשר בגבינה אם אין הגבינה מלוחה. הגבינה אסור אבל הבשר מותר שהגבינה אינה פולטת. ואם גבינה מלוחה ולא הבשר אז פולטת הגבינה ונאסר הבשר ולא הגבינה. ואם שניהם מלוחין ונגעו זה בזה שניהם אסורין ששניהם פולטין ובולעין שאין שייך לומר כבולעו כך פולטו כי אם בדם ולגבי בשר כשר ונבילה ששניהם מלוחין או הנבילה לבד מלוחה אז נאסר הכשרה. ואם הכשרה לבד מלוחה מותרת.
תכט
בשר שאינו מלוח ונפל בחלב והגביהו מיד מותר. ואם מלוח אסור כדאמרי' גבי גוזלא ואם אינו מלוח מדיחה במים. ואם נצלה ונפלה בעי קליפה ואם בבשר בקעים אסור.
תל
בשר וגבינה בשר וגבינה אם נמלח זה לבד וזה לבד ונתייבשו שאינם לחים מבחוץ ונגעו זה בזה מותרים רק שלא אדחו ואם נתבשל בשר, כשר ועדיין חם ובא בשר נבילה אפילו חי על בשר כשר חם מלמטה נאסר הבשר דקיימא לן כשמואל תתאה גבר. דתניא כוותיה בפרק כיצד צולין שבשר חם מפליט מחבירו. כל שכן אם בשר נבילה חם מחבירו דתתאה מפליט. ואם למטה הצוננת אינה מבליע אך קליפה בעי ואם נמלח דבר היתר בכל כלי אסור המלח אינו מפליט מן הכלי. והא דאמרינן הטמאים לאסור צירן ורוטבן גבי חתיכה ונבילה ומלוחה שחוטה אסרינן מן התורה כדמפריך בפרק העור והרוטב (דף קכ) נגמר מחלב מהותך. וכן צירן וכן לחלוחיתו ובפרק א' דבכורות (ד"ו) גבי איסור חלב טמאה תיפוק לי מהטמאים לאסור צירן ורוטבן זהו עיקר איסור המחוי במים וציר דגים הוי דרבנן כדמשמע בפרק אין מעמידין דפליגי בין מחוי לצירן.
תלא
א"י או שפחה שמלגו תרנגולת או הדיחו בשר. בספר תרומות מצאתי אם ב גוי או שפחה גויה שבבית ישראל שמלגו תרנגולת ולא ראה ישראל ולא ידע אי בכלי ראשון או בכלי שני מותר. או הדיחו הבשר ולא ראה ישראל אם שני פעמים הדיחו והביאו בקדירה או מלחו בשר ולא ידע אי בכלי דאסור או לאו אם הדיחו קערות שנשתמשו בהן בשר עם קערות חולבות ולא ידע אם הדיחן יחד או אלה לבד ואלה לבד או כל שאר ענינים הדומים להאי גווני אם הגוי אינו יודע משפט הדבר היאך עושין אז הכל אסור. דאזלי להקל טורחו עשה באיסור כמו שרגיל הא"י לעשות בביתו ואם יודע הכשר הדבר היאך הדין אז הכל מותר ואם ישראל יוצא ונכנס דמירתת הא"י להקל טרחו ולעשות באיסור שמא יראנו ישראל דתנן אין צריך להיות יושב ומשמר אלא אפילו יוצא ונכנס מותר בריש הכל שוחטין (דף ד) שרי לישראל לאכול משחיטת כותי מהאי טעמא שאינו מקפיד על לפני עור לא תתן מכשול. ואפילו הכי לא חיישינן שמא שהה שמא דרס שמא החליד אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אלא מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה ואותו הדם הנדבק לבשר על ידי המלח אינו אוסר הבשר לפי שהדם אינו מפעפע כי כל מקום שהצריכו חכמים קליפה ולא יותר לפי שהאיסור אינו מפעפע אעפ"י שיש בקליפה שומן כיון שהאיסור עצמו אינו הולך יותר ואין הקליפה אוסרת שלא יהא טפל חמור מעיקר. חתיכה מלוחה שנפלה בציר אסור דהוי ככבוש והוי כמבושל דגי' ועופות שמלחו זה עם זה וקרבי דגים ובלעי ומליחת בשר וחלב לא הוי כגדי שצלאו בחלבו שאסור לאכול אפילו מראש אזנו דחלב מפעפע בחמימות האש אבל מליחה הדם והציר אינו מפעפע ולפי רבינו אפרים אין שייך לומר הבשר נעשית חתיכה נבילה כי אם בבשר בחלב אבל דם הבלוע לא נעשית נבילה כי אם הדם הבלוע שאינו מפעפע קיימא לן אפשר לסוחטו אסור והלכה כרב באיסורי כנגד שמואל וכרבי יוחנן לגבי שמואל כדאמר בפרק מי שהוציאוהו (דף מז) כר' יוחנן לגבי ר' שמעון בן לקיש כדאמר בפרק החולץ ובפרק בהמה המקשה (דף עב) משום הכי קיימא לן איפשר לסוחטו אסור. חתיכה שבלעה איסור ואין בחתיכה ס' לבטל איסור שבו ונתבשלה אותה חתיכה עם חתיכות אחרות החתיכה אסורה שמא לא פלטה האיסור שבה מכל מקום הרוטב מותר אם יש בו ס' לבטל איסור הבלוע מההוא כזיתא תרבא דנפל לדיקול' דבישרא קלחת ונפל לתוך הרוטב וכן כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב אמר רב בשר אסור וחלב מותר שיש ס' לבטל טעם החלב. ואם אין ס' בבשר לבטל טעם החלב אסור. מלח הבלוע מן הדם שיורי מליחת בשר ונתנה בקדירה אם יש ס' כדי שיעור מלח הכל מותר לפי שהמלח אין בו איסור: