הרוקח· רבנו אלעזר מגרמייזא
הלכות ברכות · שסג
רבינו יב"ק בר מאיר
לרב דאמר כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה ולא צריך מלכות ולרבי יוחנן דאמר צריכה מלכות לעכב. ואע״ג דעיקר כרב מכל מקום כל פתחי ברכות אנו עושים כר׳ יוחנן וכל חותמי ברכות כרב׳ ופתיחה שאין פותחין בברוך באזכרת השם בלא מלכות לפי שאין לשנות ממטבע הפסוק כלשון שהורה אליעזר עבד אברהם. ברוך ה׳ אלהי אדני אברהם עמדו ותקנו אותו לשון בלשון מלכות ולפי שהשתחוה בברכתו גם אנו שוחין בה תחילה וסוף כדרך שעשה אליעזר. ומלכות לא הזכיר שהרי הקב״ה עדיין לא הודיע מלכותו לבריותיו ושמי ה׳ לא נודעתי בימיהם. אבל בשאר ברכות צריך להזכיר לפי שכל הברכות לבד מן התפלה ענין הודאה וצריכין אנו לברך על מה שאנו נהנין מהן ועל המצות להודות למי שגזר עליהם לכך תיקנו מלכות בהנאות לה׳ הארץ ומלואה ועל המצוה כמו שכתוב וה׳ אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם לכך תיקנו שמע ישראל וידעת היום בפסוקים של מלכות הילכך על כל המצות תיקנו מלכות לברך למי שצונו עליהם וכמה פסוקים של שם ד׳ אותיות סמוכים למלכות ה׳ מלך ה׳ מלך ה׳ ימלוך לעולם ועד והיה ה׳ למלך ה׳ מלך עולם ועד. מי הוא מלך הכבוד ה׳ עזוז וגבור ואומר ה׳ צבאות הוא מלך הכבוד לכך כשהיה כהן גדול מזכיר את השם הנכבד והנורא הכהנים והעם משתחוים וכורעים ונופלין על פניהם ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. הילכך צריך לרבי יוחנן מלכות והא דתניא בתוספתא בשלהי ברכות הפותח והחותם ביו״ד ה״י הרי זה חכם באלף למד וחותם ביוד הי הרי זה בינוני. ביוד הי וחותם באלף למד הרי זה בור. באלף למד וחותם באלף למד הרי זה דרך אחרת. פי׳ הפותח וחותם ביוד הי חכם. שהוכחנו ביוד הי מלכות וברכה הסמוכה לחברתה אין צריך לפתוח בה בברוך אבל צריך לחותמה בברוך שברוך שבסוף כל ברכה וברכה כאלו משמשת אותה והסמוכה לה הילכך צריך להזכיר יו״ד ה״י שהיא במלכות והרי זה חכם. ואם פתח באלף למד שאמר בה מלכות. וכיון שחתם נמי ביוד הי כמו שחת׳ נמי במלכות ופתח לברכה הסמוכה לה נמי במלכות. ואם פתח ביוד הי וחתם באלף למד בור. לפי שאינו משמע באותו השם מלכות הרי לפתוח רק ברכה ראשונה במלכות ולא כל שאר ברכות בור הוא אבל אין להחזיק במצות שתי רשויות שהרי הזכיר שם הנכבד והנורא ברוך הוא אבל כשפותח וחותם באלף למד שהוא לשון רבי׳ יש להחזיקו כחשוד לשתי רשויות וכיון שתיקנו בפתיחת כל הברכות בסופן לא הצריכו כי אם ברוך אתה השם נמצא שחתימתם אתחלת ברכה קאי אתה הוא שגזרת כך ברוך אתה השם שגזרת כך נמצא חתימתה אפתיחת כל הברכות קאי הרי כולו מעין הפתיחה דמלכות אכולהו קאי. הילכך כל ברכה שמאריך בה צריך לפתוח ולסיים בברוך שבפתיחת׳ כבר הודה בא״י יוצר אור ובורא חושך כבר הודה על המאורות וחוזר ומזכיר מדת לילה ביום ומדת יום בלילה ומאריך ומרבה שבח צריך לחתום כמו שסיפר שבח של הקב״ה זהו טעם של כל חותמי ברכות אבל בברכת הפירות והמצות מאחר שכבר הודה על מה יחתום ומודה רב שהמלכות עיקר אבל עיכוב אינו מאחר שהזכיר יוד הי. בכל הברכות שהן הודאות להקב״ה יש בהן הזכרת שם ומלכות אבל בתפלת י״ח שאינו הודאה על שום הנאה ומצוה אלא על תביעת צרכיו של אדם לעולם יסדיר אדם שבחו של הקב״ה ואחר כך יתפלל. הילכך לא תיקנו בה מלכות והא דאמרינן בסרק כיצד מברכין (דף מ) בנימין רעיא כרך ריפתא אמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא ומסיק בריך רחמנא מריה דהאי פיתא רחמנא הוא השם ירושל׳ כיצד מברכין תני ר׳ יוסי אומר כל המשנה על המטבע שטבעו לא יצא רבי יהודה אומר כל שנשתנה מברייתו ולא שינה את ברכתו לא יצא רבי מאיר אומר אפי׳ אומר ברוך שברא את החפץ כמה נאה הוא יצא ר׳ אחא בר יעקב בשם ר׳ שמואל הלכה כרבי מאיר ונר׳ אעפ״י דבכל לשון יצא אם יש לו מי שבירך לו מותר לצאת במטבע שטבעו לו חכמים אעפ״י שאינו מבין כדא׳ מי שהיה עבד או קטן או אשה מקרין אותו ועונה אחריהם מה שהן אומרי׳ בסרק לולב הגזול במסכת סוכה (דף לח).
ברכה על הכל ברכה שהיא הודאה להקב״ה כגון המצות וכשקיימה גומרת לעשייתו ואינו מחויב בה עד שתזדמן לו והרשות בידו לפטור עצמו ממנה ואין משך למצותה וכשעשאה כבר נגמר׳ קבעו בברכתה על הכל או אם המצוה מוטל׳ עליו על כרחו ובפע׳ אחת נתקיימה מטבע שלה.
על נטילת ידים הנוטל ידיו שחרית להתפלל אעפ׳׳י שעיקרה משום שיבתא מיהו תחלתה כנגד תמידים ובתחילת עבודה צריך קידוש ידים ורגלים.
וכן לתפלה שאו ידיכם קודש וברכו ובנטילה זו נגמרה מצותו ונטילה באכילה שהרשות בידו. ואם ירצה יאכל. אפילו שבתות דחובה אכילתו מה אם ירצה שלא להסיח את דעתו מנטילה ראשונה הרי לאלתר נגמרה מצותה לכך מברך.
על הטבילה אם היא טבילת גר כשטבל לגירות שוב אינו צריך או אשה לבעלה או כהן גדול ביום הכיפורים כשטבל נגמרה המצוה ואע״פ שצריך לכהן גדול ה׳ טבילות אמרינן בפרק ב׳ דזבחים (דף יט) לא טבל בין עבודה לעבודה עבודתו כשירה. על השחיטה. בשחיטה בין קרבן בין חולין גומר המצוה. על ביעור חמץ גומר המצוה בביעורו על נטילת לולב עיקר מצותו במדינה ביום הראשון אלא שעשו זכר למקדש. על אכילת מצה על אכילת מרור אין עיקר אלא לילה ראשונה. על ספירת העומר תספרו חמשים יום ובכל יום ויום מצוה בפני עצמה ועוד לא היו מקריבין כי אם עומר אחד על ספירת העומר על שהספירה תלויה בעומר. על פדיון הבן בפעם אחת נפדה בלא משך. על מצות מזוזה כשקובעה נגמרה. לכך בשלהי ברכות ירושלמי העושה מזוזה לעצמו. על מצות מזוזה. על העריות ביום הברכה היא החופה כי מתייחדים מיד זה עם זה. על המצות בפרק לולב וערבה (דף מו) שכל מצוה היא גמרה על המילה מילה ופריע׳ אחת היא ואין לה משך כשמל כבר נגמרה. על פדיון מעשר שני או על חילול מעשר שני בירושלמי בפרק א׳ דדמאי משום שלאלת׳ נגמר׳ המצוה על כיסוי הדם שחט מאה עופות או מאה חיות כסוי אחד לכולם הרי נגמר׳. כל שיש משך למצותה וצריך עוד לקיימה מטבע שלה בלמד להכניסו בבריתו של אברהם אבינו שכל שעה חייב לחנכו במצות. והיא הודאה להקב״ה שזיכהו לבן. לעסוק בדברי תורה. והגית בו יומם ולילה להדליק נר של חנוכה המהדרין מוסיפין כל שמונה הרי יש משך והוי כמצוה אחת. לשמוע בקול שופר שצריך לתקוע למלכיות זכרונות ושופרות. להתעטף בציצית מצות׳ בכל יום ויום להניח תפילין בכל יום ויום מצותו משום הכי אמרי׳ בהקומץ רבה (דף לו) על של יד אומר להניח תפילין. על של ראש על מצות. אף על פי דבירושלמי בשלהי ברכות אומ׳ על מצות תפילין הרי קבלתנו כשהירושלמי חולק על תלמוד שלנו הבבלי הולכים אחר הבבלי ובתוספת׳ בשלהי ברכות כשהוא מניחו להניח תפילין הרי בשל יד צרי׳ לברך בלמד. בתוספת׳ ובתלמו׳ שלנו לפי שצריך למשמש בתפילין כל שעה. בסוכה בפרק לולב וערבה (דף מו) רבנן דבי רב אשי כל אימת דמשמשי בהן מברכי לשמור חוקיו לפי שנמשכ׳ לגמור את ההלל לפי שכל ז׳ ימי החג נמשך שחלוק בקרבנות וכתיב ביום אבל כשאין גומרין לקרוא את ההלל כל הברכות שטבעו חכמים בעל אם אמרו בלמד יצא כדאמרינן בפרק א׳ דפסחים (דף ד) [דף ז] לבער חמץ כולי עלמא לא פליגי דלהבא משמע על ביעור להבא נמי משמע לכך במסקנא פוסק על ביעור חמץ דהיכי סליק דעתא למינקט לישנא דלשעבר ולמינקט לישנא דלהבא אי לאו משום טעמא משום דאין משך למצוה ועוברת מיד כגון מילה ושחיטה שבשע׳ קיומן הלכו להם הרי כיון להבא קצת כגון לקיים ומיד עוברת אבל אותם שהן בל׳ אעפ״י שקיים קצת לא גמר הכל ועוד עתיד לקיים אי איפשר לברך אלא בלמד דהוא להבא וכל מצוה שאי אפשר כתפילין וטלית ודומי׳ בל׳ מדקאמר לשחוט לא סגיא בלאו איהו אלא שאי אפשר לחלק בכולן שהרי נר חנוכה על ידי אחר. נטילת ידים ולולב לעצמן וכל כיוצא בהן הרבה. זה סי׳ רבי׳ יב״ק משפירא איזו בל׳ ואיזו בעל וקיבלתי מרבי רי״ח כל הברכות העתיד לעשות יותר או כל היום ברכתו בל׳ להתעטף בציצית לגמור את ההלל. או לקרוא את ההלל שרוב פעמים החודש ב׳ ימים וכן ח׳ ימי חנוכה וח' ימי סוכה במצוה אחת וכן לישב בסוכה לעסוק בדברי תורה הרי ההלל שכתוב כל היום תהלתך לכך לגמור לקרוא אבל מקרא מגילה עיקר בלילה על מקרא מגילה. אעפ״י שחייב לאומרה ביום ועל תפילין של יד להניח על של ראש במצות תפילין ואם סח מברך שתים על של ראש.