הרוקח· רבנו אלעזר מגרמייזא
הלכות ברכות
שסג
רבינו יב"ק בר מאיר
לרב דאמר כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה ולא צריך מלכות ולרבי יוחנן דאמר צריכה מלכות לעכב. ואע״ג דעיקר כרב מכל מקום כל פתחי ברכות אנו עושים כר׳ יוחנן וכל חותמי ברכות כרב׳ ופתיחה שאין פותחין בברוך באזכרת השם בלא מלכות לפי שאין לשנות ממטבע הפסוק כלשון שהורה אליעזר עבד אברהם. ברוך ה׳ אלהי אדני אברהם עמדו ותקנו אותו לשון בלשון מלכות ולפי שהשתחוה בברכתו גם אנו שוחין בה תחילה וסוף כדרך שעשה אליעזר. ומלכות לא הזכיר שהרי הקב״ה עדיין לא הודיע מלכותו לבריותיו ושמי ה׳ לא נודעתי בימיהם. אבל בשאר ברכות צריך להזכיר לפי שכל הברכות לבד מן התפלה ענין הודאה וצריכין אנו לברך על מה שאנו נהנין מהן ועל המצות להודות למי שגזר עליהם לכך תיקנו מלכות בהנאות לה׳ הארץ ומלואה ועל המצוה כמו שכתוב וה׳ אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם לכך תיקנו שמע ישראל וידעת היום בפסוקים של מלכות הילכך על כל המצות תיקנו מלכות לברך למי שצונו עליהם וכמה פסוקים של שם ד׳ אותיות סמוכים למלכות ה׳ מלך ה׳ מלך ה׳ ימלוך לעולם ועד והיה ה׳ למלך ה׳ מלך עולם ועד. מי הוא מלך הכבוד ה׳ עזוז וגבור ואומר ה׳ צבאות הוא מלך הכבוד לכך כשהיה כהן גדול מזכיר את השם הנכבד והנורא הכהנים והעם משתחוים וכורעים ונופלין על פניהם ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. הילכך צריך לרבי יוחנן מלכות והא דתניא בתוספתא בשלהי ברכות הפותח והחותם ביו״ד ה״י הרי זה חכם באלף למד וחותם ביוד הי הרי זה בינוני. ביוד הי וחותם באלף למד הרי זה בור. באלף למד וחותם באלף למד הרי זה דרך אחרת. פי׳ הפותח וחותם ביוד הי חכם. שהוכחנו ביוד הי מלכות וברכה הסמוכה לחברתה אין צריך לפתוח בה בברוך אבל צריך לחותמה בברוך שברוך שבסוף כל ברכה וברכה כאלו משמשת אותה והסמוכה לה הילכך צריך להזכיר יו״ד ה״י שהיא במלכות והרי זה חכם. ואם פתח באלף למד שאמר בה מלכות. וכיון שחתם נמי ביוד הי כמו שחת׳ נמי במלכות ופתח לברכה הסמוכה לה נמי במלכות. ואם פתח ביוד הי וחתם באלף למד בור. לפי שאינו משמע באותו השם מלכות הרי לפתוח רק ברכה ראשונה במלכות ולא כל שאר ברכות בור הוא אבל אין להחזיק במצות שתי רשויות שהרי הזכיר שם הנכבד והנורא ברוך הוא אבל כשפותח וחותם באלף למד שהוא לשון רבי׳ יש להחזיקו כחשוד לשתי רשויות וכיון שתיקנו בפתיחת כל הברכות בסופן לא הצריכו כי אם ברוך אתה השם נמצא שחתימתם אתחלת ברכה קאי אתה הוא שגזרת כך ברוך אתה השם שגזרת כך נמצא חתימתה אפתיחת כל הברכות קאי הרי כולו מעין הפתיחה דמלכות אכולהו קאי. הילכך כל ברכה שמאריך בה צריך לפתוח ולסיים בברוך שבפתיחת׳ כבר הודה בא״י יוצר אור ובורא חושך כבר הודה על המאורות וחוזר ומזכיר מדת לילה ביום ומדת יום בלילה ומאריך ומרבה שבח צריך לחתום כמו שסיפר שבח של הקב״ה זהו טעם של כל חותמי ברכות אבל בברכת הפירות והמצות מאחר שכבר הודה על מה יחתום ומודה רב שהמלכות עיקר אבל עיכוב אינו מאחר שהזכיר יוד הי. בכל הברכות שהן הודאות להקב״ה יש בהן הזכרת שם ומלכות אבל בתפלת י״ח שאינו הודאה על שום הנאה ומצוה אלא על תביעת צרכיו של אדם לעולם יסדיר אדם שבחו של הקב״ה ואחר כך יתפלל. הילכך לא תיקנו בה מלכות והא דאמרינן בסרק כיצד מברכין (דף מ) בנימין רעיא כרך ריפתא אמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא ומסיק בריך רחמנא מריה דהאי פיתא רחמנא הוא השם ירושל׳ כיצד מברכין תני ר׳ יוסי אומר כל המשנה על המטבע שטבעו לא יצא רבי יהודה אומר כל שנשתנה מברייתו ולא שינה את ברכתו לא יצא רבי מאיר אומר אפי׳ אומר ברוך שברא את החפץ כמה נאה הוא יצא ר׳ אחא בר יעקב בשם ר׳ שמואל הלכה כרבי מאיר ונר׳ אעפ״י דבכל לשון יצא אם יש לו מי שבירך לו מותר לצאת במטבע שטבעו לו חכמים אעפ״י שאינו מבין כדא׳ מי שהיה עבד או קטן או אשה מקרין אותו ועונה אחריהם מה שהן אומרי׳ בסרק לולב הגזול במסכת סוכה (דף לח).
ברכה על הכל ברכה שהיא הודאה להקב״ה כגון המצות וכשקיימה גומרת לעשייתו ואינו מחויב בה עד שתזדמן לו והרשות בידו לפטור עצמו ממנה ואין משך למצותה וכשעשאה כבר נגמר׳ קבעו בברכתה על הכל או אם המצוה מוטל׳ עליו על כרחו ובפע׳ אחת נתקיימה מטבע שלה.
על נטילת ידים הנוטל ידיו שחרית להתפלל אעפ׳׳י שעיקרה משום שיבתא מיהו תחלתה כנגד תמידים ובתחילת עבודה צריך קידוש ידים ורגלים.
וכן לתפלה שאו ידיכם קודש וברכו ובנטילה זו נגמרה מצותו ונטילה באכילה שהרשות בידו. ואם ירצה יאכל. אפילו שבתות דחובה אכילתו מה אם ירצה שלא להסיח את דעתו מנטילה ראשונה הרי לאלתר נגמרה מצותה לכך מברך.
על הטבילה אם היא טבילת גר כשטבל לגירות שוב אינו צריך או אשה לבעלה או כהן גדול ביום הכיפורים כשטבל נגמרה המצוה ואע״פ שצריך לכהן גדול ה׳ טבילות אמרינן בפרק ב׳ דזבחים (דף יט) לא טבל בין עבודה לעבודה עבודתו כשירה. על השחיטה. בשחיטה בין קרבן בין חולין גומר המצוה. על ביעור חמץ גומר המצוה בביעורו על נטילת לולב עיקר מצותו במדינה ביום הראשון אלא שעשו זכר למקדש. על אכילת מצה על אכילת מרור אין עיקר אלא לילה ראשונה. על ספירת העומר תספרו חמשים יום ובכל יום ויום מצוה בפני עצמה ועוד לא היו מקריבין כי אם עומר אחד על ספירת העומר על שהספירה תלויה בעומר. על פדיון הבן בפעם אחת נפדה בלא משך. על מצות מזוזה כשקובעה נגמרה. לכך בשלהי ברכות ירושלמי העושה מזוזה לעצמו. על מצות מזוזה. על העריות ביום הברכה היא החופה כי מתייחדים מיד זה עם זה. על המצות בפרק לולב וערבה (דף מו) שכל מצוה היא גמרה על המילה מילה ופריע׳ אחת היא ואין לה משך כשמל כבר נגמרה. על פדיון מעשר שני או על חילול מעשר שני בירושלמי בפרק א׳ דדמאי משום שלאלת׳ נגמר׳ המצוה על כיסוי הדם שחט מאה עופות או מאה חיות כסוי אחד לכולם הרי נגמר׳. כל שיש משך למצותה וצריך עוד לקיימה מטבע שלה בלמד להכניסו בבריתו של אברהם אבינו שכל שעה חייב לחנכו במצות. והיא הודאה להקב״ה שזיכהו לבן. לעסוק בדברי תורה. והגית בו יומם ולילה להדליק נר של חנוכה המהדרין מוסיפין כל שמונה הרי יש משך והוי כמצוה אחת. לשמוע בקול שופר שצריך לתקוע למלכיות זכרונות ושופרות. להתעטף בציצית מצות׳ בכל יום ויום להניח תפילין בכל יום ויום מצותו משום הכי אמרי׳ בהקומץ רבה (דף לו) על של יד אומר להניח תפילין. על של ראש על מצות. אף על פי דבירושלמי בשלהי ברכות אומ׳ על מצות תפילין הרי קבלתנו כשהירושלמי חולק על תלמוד שלנו הבבלי הולכים אחר הבבלי ובתוספת׳ בשלהי ברכות כשהוא מניחו להניח תפילין הרי בשל יד צרי׳ לברך בלמד. בתוספת׳ ובתלמו׳ שלנו לפי שצריך למשמש בתפילין כל שעה. בסוכה בפרק לולב וערבה (דף מו) רבנן דבי רב אשי כל אימת דמשמשי בהן מברכי לשמור חוקיו לפי שנמשכ׳ לגמור את ההלל לפי שכל ז׳ ימי החג נמשך שחלוק בקרבנות וכתיב ביום אבל כשאין גומרין לקרוא את ההלל כל הברכות שטבעו חכמים בעל אם אמרו בלמד יצא כדאמרינן בפרק א׳ דפסחים (דף ד) [דף ז] לבער חמץ כולי עלמא לא פליגי דלהבא משמע על ביעור להבא נמי משמע לכך במסקנא פוסק על ביעור חמץ דהיכי סליק דעתא למינקט לישנא דלשעבר ולמינקט לישנא דלהבא אי לאו משום טעמא משום דאין משך למצוה ועוברת מיד כגון מילה ושחיטה שבשע׳ קיומן הלכו להם הרי כיון להבא קצת כגון לקיים ומיד עוברת אבל אותם שהן בל׳ אעפ״י שקיים קצת לא גמר הכל ועוד עתיד לקיים אי איפשר לברך אלא בלמד דהוא להבא וכל מצוה שאי אפשר כתפילין וטלית ודומי׳ בל׳ מדקאמר לשחוט לא סגיא בלאו איהו אלא שאי אפשר לחלק בכולן שהרי נר חנוכה על ידי אחר. נטילת ידים ולולב לעצמן וכל כיוצא בהן הרבה. זה סי׳ רבי׳ יב״ק משפירא איזו בל׳ ואיזו בעל וקיבלתי מרבי רי״ח כל הברכות העתיד לעשות יותר או כל היום ברכתו בל׳ להתעטף בציצית לגמור את ההלל. או לקרוא את ההלל שרוב פעמים החודש ב׳ ימים וכן ח׳ ימי חנוכה וח' ימי סוכה במצוה אחת וכן לישב בסוכה לעסוק בדברי תורה הרי ההלל שכתוב כל היום תהלתך לכך לגמור לקרוא אבל מקרא מגילה עיקר בלילה על מקרא מגילה. אעפ״י שחייב לאומרה ביום ועל תפילין של יד להניח על של ראש במצות תפילין ואם סח מברך שתים על של ראש.
שסד
הנאות שאין צריך לברך
כל הנאות שבאכילתו ובשתייתו באים טעונין ברכה ואכלת ושבעת וברכת אבל כל הנאות שחוץ לגוף אין צריך לברך כגון הרוחץ והסך אע״ג דהוי בכלל שתייה לגבי יום הכפורים או הסך בשמן של תרומה שמשלם חומש אעפ״י כן לענין ברכה אינו מברך שעיקר שמן לאניגרון ולמקפ׳ אבל שמן ערב זכינו לריחו. בפרק כיצד מברכין (דף מג) [דף לו] או כבוש או טחון בבשמים אבל החושש בגרונו דמכוין לרפואה ואית ליה הנאה באכילתו מברך אבל על הרפואה לבד בלא אכילה אינו צריך לברך חנקתיה אומצ׳ שאין כוונתו ליהנות אין צריך לברך דאין הנא׳ כל כך כמו בשמן אבל הנאת הריח הנשמה נהנית צריך לברך והיא כאכילה והשוכבים על מטותיהן ועל כרים וכסתות ומצעות רכות והמיסב על השלחן וכסאות נאות ומשוח יפה ואוכל ושותה בכלים שונים והמתקשט בבגדי צבעונין המרחיבין דעתו של אדם אין צריך לברך כי אם בתחילת קנייתם בפרק הרואה שצריך להודות כמו שמודה מלביש ערומים ואוזר ישראל שהוא מותר מן הבהמה. וכמו נתן לשכוי הודאה לקונו על בריותיו. יוצר המאורות שכל טובות והנאות על ידי האור כי טוב. המוציא לחם מן הארץ. שנהנה באכילתו להוציא לחם מן הארץ. ולאחר הרחיצה נותן הודאה כמו על ההקז' או יוצא לדרך ולא על הנאתו או נכנס לבית הכסא ומפליא לעשות דהוי הודאה על הסילון ועל העמוד.
שסה
כל דבר שתדיר ואי איפשר בלא הם נותן הודאה שינה לבישה ואזור מתנים קרות הגבר הילוך פקיחת עין ועל גבורות כמו על ההרים ועל הגבעות זועות וזיקים ורעמים והים הגדול ורוחות והרואה קשת וחמה בתקופת' ולבנה בגבורת' והכוכבים במסילותם ולבנה בחידוש' שכתוב כי ארא' שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ ועל תיקון העולם כגון גשמים ובשורות טובות שמבריאי' גופו של אדם צריכין ברכה. כמו כן חידוש כמו כלים חדשים או בא מזמן לזמן. והרואה חבירו לל' יום ואור שנברא במוצאי שבתות ואור יום הכיפורים ששבת מן האיסור ואור שמתחדש שלהבת בכל יום צריך ברכה. ונותן הודאה על אילנות נאות ובריות יפים. וכן מודה על ע"ז בזויה ומרקולים ופעור שהוא ארך אפים להם ועל המלכי' ש דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא.
שסו
כל המצות שהן חקות וגזירה צריך לברך שילוח הקן וראשית הגז ושאר מתנות כהונה ירוש' בפרק כיצד מברכין גבי קידוש ואפר חטאת ולהזות כל המצות טעונין ברכה אבל כל דבר שגם בני נח הוזהרו עליו כגון גזל גניבה וחמס והוענשו יד עני לא החזיקו וצדקה ולוייה ולקט ושכחה ופיאה והידור זקן שאם מצווים חייב אין צריך לברך וכן עשיית מעקה ודינים ותיקון מאזנים ומשקלות ומידות אין צריך לברך שהברכה וצונו ולא עכו"ם ואם היו עניים חציים היו מפרישים חלקם לבעלי בתים ועניים אחרים אין מצווין ואין צריך לברך אבל בתרומה וראשית הגז ומתנות שצריך להפריש מברך. על בדיקת טריפה אין צריך לברך כי נשחטה בחזקת היתר עומדת אבל בהמה בחיי' אסור' צריך לברך על השחיט'. מצאתי כתוב כל מצוה שמצוה בו מבשלותו ולא סגיא דלא איהו קעביד מברך להבא כמו להתעטף בציצית להניח תפילין לשמור ולישב אבל מצות העשויות על יד כל אדם למול נטילת ידים לולב ותפיל' מברך כלשון הזה על השחיטה על מקרא מגילה ומה שאומרים להדליק כלשון הפסוק הוא להעלות נר תמיד על ביעור חמץ להודיע שכל בני ביתו חייבין בביעור חמץ שיבדקו. על אכילת מצה בזמן הפסח שהפסח נאכל על השובע ובתחילת סעודתו היה אוכל המצ' ומברך על אכילת מצה שאם היה מברך לאכול משמע שזו אכילת עיקר לכך מברך על אכילת מצה שעדין זמן מצותה ומה שאנו מברכין על נטילת ידים ולא ליטול אין יכול לברך קודם נטילה דידים עסקניות הן. ואותם שנוהגין לברך קודם המילה אין לעשות כן דבפרק ר' אליעזר דמילה מסדרן לאחר המילה העומדים שם אומרים כשם שנכנס לברית וכו' מכלל שהכניסו כבר לפי שבירך להכניסו אומ' כשם שנכנס משום חיבת המילה תיקנו אחת לפניה ואחת לאחריה ואעפ"י שמברך להכניסו כן בברכות הרבה כדאמר בנדה בני מערבא כדמסלקי תפילייהו מברכי לשמור חוקיו. הוא הדין בשאר מצות שכתוב ושמרתם את חוקותי ואין מנהג לברך אלא אתפילין כשם שמצוה להניחם כך מצוה לסלקם במבואות המטונפות וכשנכנס לבית הכס' ומסיח דעתו מהם אבל בתלמוד תורה אינו צריך לברך כל פעם ופעם שיושב ללמוד שאינו מסיח דעתו שמחשב בתלמודו לכך מברך בתפילין תדיר לשמור חקיו וכן גבי מילה אף על פי שנעשית מצות' מברך להכניסו וכן לקרות להוציא בני ביתו וכן לישב בסוכה שצריך לישב ישיבת קבע והא דמברכינן על מקרא שבאותה ברכה יוצאין בקריאת' ששומע כעונ'. לקרות ההלל הוא בעצמו. על ביעור חמץ הילכת' ולא לבער דעל משמע בין להבא בין לשעבר לכך מברכין על ביעור וכי האי גוונא במס' ברכות (דף לח) מוציא דאפיק משמע לשעבר ומברכין המוציא משמע להבא ולשעבר. והא דמברכינן בורא פרי הגפן בורא פרי העץ בורא פרי האדמה כמו גבי לולב על נטילת לולב כיון דאגבהי' נפק ביה וכן על המילה ועל השחיטה כשנעשית מצותן גמר' אבל כשאין גמר מצות' כגון לישב בסוכה שכל ז' ימי החג צריך לישב אבל על משמע כבר עשה המצוה. להדליק נר של חנוכה מצות' עד שתכלה רגל מן השוק ולא גמר' מיד
שסז
היסח הדעת בברכות סח אחר הברכות מרבינו תם כלל זה בידך כל מצוה שבירך עליה והפסיק וסח בנתים ולא סגי ליה אם לא יגמרנה כגון קריאת מגילה וקריאת שמע וכיוצא בהן בירך על תקיעת שופר ותקע קשר"ק וסח בין קשר"ק לקש"ק או בין קש"ק לקר"ק או לאחר תקיעה ראשונה אין צריך לברך פעם שנייה דהא לא סגי ליה שלא יגמור התקיעות כולן ולא אסח דעתיה מברכה ראשונה וכן אם סח בין התקיעות אין צריך לחזור ולברך אבל סח בין שחיטה לשחיטה חייב לחזור ולברך לפני שחיטה שנייה מאחר שהסיח דעתו ממנה. והביא רבי' תם ראיי' ממנחות בהקומץ רבה סח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך והסח בנתים כבר נגמר מצותו שבירך עליה והסיח דעתו לכך חוזר ומברך כמו גבי שחיטה כשבירך על השחיטה ושחט אחד וסח בנתים דאי בעי שחיט לשני ואי בעי לא שחיט מכל מקום גמר מצוה איכא אע"ג דלא שחיט לשני כיון ששחט את ראשון. ובפ' הקומץ רבה (דף ל"ו) סח אין לא סח אינו מברך בשום עניין והא שלח רב הונא וכו' אלמא דמברך שתים בלא סח ומשני לא סח מברך אחת להניח תפילין סח מברך שתים להניח תפילין גם על של ראש להניח תפילין סח חוזר ומברך משמע אותה ברכה עצמה אבל מילתא פסיקא הוא דרבי יוחנן בלא סח מיירי ומברך להניח תפילין ומצות תפילין וכן סדר דרב עמרם מסדר להניח תפילין ועל מצות תפילין עם סדר ברכות של יום ויום. ונראה דב' מצות הן דלא מעכבי אהדדי על כן כשסח הוי הפסק וצריך לברך ולא דמי להא דאמר בפרק ע"פ (ד' ק"ג) הב לן ונברך שהכניס עצמו במצות ברכת המזון אינו יכול ליפטר הימנ' עוד אין לו נשתות אם לא יברך ברכת המזון כדמשמע בפ' כיסוי הדם דמקשי איתס' לכו למישתי חמר' הכא נמי דאיטפל ליה בכיסוי הדם איחייב ליה ברכה אחרת ומשני התם משתי וברוכי בהדי הדדי לא איפשר הכא אפשר דשחיט בחדא ידא ומכסי בחדא ידא לא הוי הפסק כל שכן דיבורא הוי הפסק.
שסח
יין מבושל מברך פרי הגפן במסכת שקלים ובפרק ע"פ ירושלמי ביין מבושל לד' כוסות והוי כשלקו' דאשתני לעילויא ולא מפסדי ברכה ראשונה והא דתנן בפרק בת' דתרומות אין מבשלין יין של תרומה מפני שהוא ממעיטו. ירושלמי ר' אלעזר אומר מפני שממעיטו ממדתו. ר' יוחנן אומר מפני שממעיטו משותיו פי' אין אדם יכול לשתותו כמו שאר יין. ובפרק ב' דתרומות אין תורמין יין מבושל על שאינו מבושל רבי יהודה מתיר מפני שמשביחו שהוא משקה מלכים וכתיב למשחה ולגדולה. פי' ירושלמי היין שבא ליד כהן מותר לבשלו שמשביחו. כמו בזבחים בפרק התדיר (דף צא) למשחה כדרך שהמלכים אוכלים. אבל בעלים שבישלו היין ונתמעט ורוצים לתרום מן המבושל לפי מדה שהיה קודם בישולו. לכך אין תורמין. אבל אם היו תורמין לפי המדה כשאינו מבושל שפיר דמי דמעלי טפי ולרבי יוחנן דאמר לפי שממעיטו משותיו. פי' ממעיטו ממדותיו. אם כן מבושל אשתני לעילויא והא דתני בתוספ' תורמין יין שאינו מבושל על המבושל ולא המבושל על שאינו מבושל. וכן היה רשב"ג אומר יין מבושל אין בו משום גילוי ולא משום יין נסך פי' אין מצוי בו הפסד כשאר לכך מותר לתרום ממנו ומשמע לרבי אלעזר ולכולי עלמא אישתני לעילויא ולרבי יוחנן ולרבנן אשתני לעילויא.
שסט
העוסק במצוה פטור מן המצוה כדאמר בפ׳ ב׳ דברכות ובפ׳ ב׳ דסוכה (דף כה) וכן בב״ק בפרק הכונס גבי שומר אבידה משום פרוטה דרב יוסף. וסברא הוא אם יכול לקיים את שתיהן שיקיימם כדמשמע בסוכה בס׳ הישן אמר רב זבדא אמר רב חתן והשושבינין וכל בני חופה פטורין מן הסוכה כל שבעה דבעו למיחדי. ואמאי ליכלו בסוכה וליחדו בסוכה אלמא אי הוו מצי לקיומי תרוייהו חייבין לקיים שניהם ולא היינו אומרים העוסק במצוה פטור מן המצוה. והכי נמי משמע בפ' ב׳ דברכו׳ הכונס את הבתולה פטור דטריד טירדת מצוה ולא מצי מכוין. אבל הכונס את האלמנה חייב אע״ג דמצוה הוא לא טריד ומצי לקיומי תרויהו. ואמרינן בפרק ב' דברכות (דף לב) [דף יד] הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה יפנה ועולה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קרית שמע ומתפלל אלמא דבעינן תפילין בשעת תפלה. והא דאמרינן במס׳ סוכה (דף י) רב חסדא ורבה בר רב הונא אקלעו לבי ריש גלותא אגנינהו רב נחמן בסוכה שנויה מופלגין ממנה ארבעה אמר להו הדריתו בכו רבנן משמועתייכו אמרי ליה שלוחי מצוה אנן ופטרינן וכן הא דאמרי הוו גנו ארקתא נהרא אמרו שלוחי מצוה אנן ופטרינן שאם היו נכנסין לישן בסוכה היו מעקמין דרכיהן והיו מעוכבין מן הדרשה. והא דאמרינן בפ׳ א׳ דשבת (דף י) פטורין מן התפילין בדורות ראשונים אבל אנו חייבים. ומניחין תורה דמצוה עוברת היא ומצוה שאיפשר לעשות על ידי אחרים עוסק בתורה. בפרק א׳ דמ׳׳ק אבל תפילת מעמדות ודוכן לוים צריכין כיון להשמיע קול אחד פטורין מן התפלה ומן התפילין. בפ״ב דזבחים (דף יח) [דף יט] דכהנים חייבין בתפלת הראש. בפ׳ א׳ דערכין [דף ג] הכל חייבין בתפלה תפלה של ראש אינה מעכבת של יד. אבל של יד פטורין משום חציצה. ואמרינן בפרק א׳ דשבת (דף יג) [דף יב] אמר רבה בר רב הונא חייב אדם למשמש בתפליו. ק״ו מציץ כדי שלא יסיח דעתו מהם הילכך כהנים בעבודתן מצו לקיימו תרוויהן שלא בהיסח הדעת וחייבין בתפילין של ראש הילכך יניח תפילין קודם שיתפלל. ואינו חולץ בשעת תפלה. אבל להניח בשעת תפלה פטורין. וכן הכהנים פטורין משל יד משום חציצה. אבל אם הם לבושים בראשם אין צריכין לחלוץ. כדאמר בפ׳ הישן הנכנס לישן ביום רצה חולץ רצה יניח בראשו אעפ״י שישן מאחר שכבר הניחה כמו בלילה אנא לשומרן קבעינא. במנחות ובירושלמי דברכות. ובירושלמי בפ׳ המוצא תפילין ר׳ אבהו יתי׳ מתני ברמש׳ ותפלי׳ עלוי מצדדין היה וכמין פיקרץ היה בידו אית דבעי למימר לא אמר אלא הנותן אבל אם היו עליו מבעוד יום היה מותר. ומה שמניחין קודם ק״ש ותפלה מן הדין הוא דאמר עולא כל הקורא ק״ש בלא תפילין כאלו מעיד שקר בעצמו וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך. במכילתא המניח תפילין פטור מתלמוד תורה למען תהיה תורת ה׳ בפיך וחייב בק״ש. ואין לומר פטור ממש אלא מעלין עליו כאילו שונה תורה. וכל שכן אם שונה בתורה ששכרו כפול. על כן אדם היושב בכנסת מעוטף ותפילין בראשו ואומר זמירות חייב לעמוד כנגד רבו שיכול לקיים כולם ומקבל שכר טוב בב׳ עולמים.
שע
מנהג לברך בקריאת ההלל
במסכת תענית בפ׳ ג׳ פרקים [דף כח] בגמרא אחד בטבת אמר רב ההלל דראש חדש לאו דאורייתא. רב איקלע לבבל חזנהו הללא בראש חדש סבר לאפסקינהו כיון דחזא דמדלגי דלוגי אמר ש״מ מנהג אבותיהם בידיהם מדלא אמר רב אתא לבי כנישתא אלא רב איקלע לבבל חזנהו דקרו הלילא ש״מ דברכו על ההלל שאם לא בירכו תחילה היה לו לחשוב שלא יגמרו מדלא ברכו ש״מ ברכו אע״ג דמנהגא היא וכן אנו עושין דלא גרע קריאת ההלל מקריאת התורה או לומד שצריך לברך. והא דאמרי׳ בפ׳ לולב וערבה (דף מד) חביט חביט ולא בריך דטלטול בעלמא הוא לא חשיבא למיקבע ברכה ואשכחן בשני ימים טובים דמנהגא מברכינן דלא ליזלזלו ביה. ובפ׳ היה קורא ימים שאין יחיד גומר בהן ההלל דלא איפסיק ליה רבינא בר שבא משום דלא חשיב ליה. הרי שאין להפסיק בקריאת הלל כי אם מפני יראה או מפני הכבוד כמו בק"ש. על כן צריך לברך לקרוא את הלל ובפ׳ הרואה, הלל דרבנן ובירושלמי דפיאה אם ראית הלכה רופפת הלך אחר המנהג. פוק חזי מה עמא דבר. בפ׳ הקומץ רבה (דף לה) כ״ז פני טבלא קיימת אפי׳ לקול׳ בתר מנהגא וכן אמר רבא כבר נהגו העם חליצה במנעל. ובפרק א׳ דעירובין בב׳ לחיין ובפ׳ ג׳ דמגילה. ירושלמי ר׳ זעירא איפסיק גידא של רצועתא שאל לרב הונא ולרב קטינא ושרו ליה איפסיק תנינות ושרון ליה דלא מן אולפן. פי׳ שלא כהלכה אלא מן המנהג.
שעא
שהחיינו רבי׳ י״בק משפיר׳ זצ״ל כל מצוה שזמנה קבוע או כל מצוה שעל האדם לעשות ולא עשאה ומתחנך לכתחילה צריך לברך שהחיינו. ועל כל דבר של שמחה והנאה לפרקי׳ ונהנה צריך לברך שהחיינו. בפרק בכל מערבין (דף מ) אומר זמן בשלשה רגלים שכתוב בהן אלה מועדי ה׳ מקראי קדש. צריך לברך על קדושת המועד הוא זמן שהחיינו. ומאחר שאפילו אין שופר ולא לולב ולא סוכה צריך זמן על קדושת היום צריך להזכיר על קדושת היום בפני עצמה ועל המצות בפני עצמה על שופר ועל לולב ועל סוכה. ובמס׳ סוכה בפ׳ לולב וערבה (דף מו) ובמנחות בפ׳ התכלת (דף מב) בשעת עשיית לולב וסוכה מברך שהחיינו דכתיב חג הסכות תעשה לך. ויליף לולב מסוכה אבל שופר לא כתיב עשייה. והטלית שבכל יום ויום אין זמן. ולא בעשיית תפילין בפרק התכלת ולא על מצה ומרור לפי שברכו בברכת אשר גאלנו והגיענו הלילה הזה. ולא על העומר לפי שאינו אלא זכר בעלמא כדאמר במנחות בפ׳ ר׳ ישמעאל. וגם אין היכר בימים. וי״ט שני מברכין ברגלים זמן כי היכי דלא לזלזלו ביה. וראש השנה שיש לימנות י׳ ימים מיום ראשון אין לומר זמן ביום שני והיא קדושה אחת. וחנוכה שקבעו ההדלקה מפני פך שמן כדאי׳ בפ׳ במה מדליקין (דף כא) קבעו זמן לילה ראשונה דהדלקה עושה מצוה. ועל ההלל אין מברך זמן שאין לברך זמן אלא על הגוף של מצוה שהיא באה מחמ׳ זמן כגון ימים טובים שמקריבין מוספין כדאמר בפ׳ אין נערכין (דף יג). פורים בקריאת מגילה בלילה מברך זמן כמו ההדלקה בחנוכה וקריאת המגילה פרסומי ניסא על כן מברך שהחיינו. על ביעור חמץ אין מברכין שהחיינו שאין היכר מצוה בלילה שהעיקר ביום. בפ׳ א׳ דפסחים אך ביום הראשון. ואחר שאכל חמץ אחר בדיקתו אין היכר עד ו׳ שעות. ואע״ג דבירושלמי דברכו׳ בפרק הרואה ובתוספתא דברכות העושה סוכה ולולב אומר זמן ולעשות אין הלכה כן כדמשמע בפ׳ התכלת (דף מב) דלא מברך לעשות. ומה שמברך על עשיית סוכה ולולב זמן שהיא מצוה הניכרת שיש לה לעשות מבעוד יום. אבל מצוה שאין עשייתה היכר כי אם בשעה שאוכלה אבל בשאר הימים רשות ומאחר שבציקות של כותים או לא נשתמרה לשם מצה ממלא אדם כריסו מהם אין היכר בעשיית מצה. על בית חדש ועל כלים חדשים אמרי׳ בפרק הרואה (דף נד) אומר שהחיינו שעל קיום מצות או משום הנאה הוא בעצמו מברך ולא לאחרים הלכך אינו מברך זמן על דבר שהוא בי׳ כדאיתא בפרק א׳ דכתובות ובמגילה בפ׳ הקורא את המגילה למפרע ומאחר שהיא באסיפת עם אין חייבין לברך ולא היא ובפ׳ מנחות נקמצות ובברכות בפרק כיצד מברכין (דף לו) [דף לז] היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר שהחיינו שנתחנך לעבודת הזמן. בפ׳ א׳ דשחיטת חולין והגי׳ בחולין קטן אוכל ואינו חולק בפ׳ טבול יום (דף צט) ויש לו הנאה בזה יאכל קטן דעלמא המגיע לשנים ולשערות אע״פ שמחוייב במצוה אין לו הנאה ואין שמחה ניכרת לא מברך זמן. מילה שקבוע לה זמן אינו מברך זמן שטרודים בתינוק. בפ׳ א׳ דכתובות לא קים ליה אם יצא מכלל נפל. והזמן שהוא פחות מל׳ אינו חשוב לכך אינו מברך זמן על המילה. כי אם על הפדיון. ובפ׳ הרואה הרואה את חבירו לשלשים יום מברך שהחיינו לכך בפדיון הבן היו נוהגין שמחות ועל שמחות תיקנו שהחיינו כמו הרגלים ולא היו ימים טובים לישראל כיום הכפורים כדאמרי׳ בשלהי תענית [דף כו] ובפ׳ יש נוחלין (דף קכא) ובירושלמי דראש השנה ישראל מגלחין ורוחצין ולובשין לבנים בערב ראש השנה שהן זכאין בדין. קנה כלים. ירושלמי אפי׳ שחקים כאילו חדשים לו צריך לברך. ולומר זמן רשות כההיא דפ׳ בכל מערבין אפי׳ אקרא חדתא שהיא חשובה עליו. וכן על שמן שבא״י מברך בורא שמן ארצנו דחביבא ליה בפ׳ כיצד מברכין (דף מב) [דף מג] וכבן זומא כשראה אוכלוסא בהר הבית בירך ברוך שברא כל אלו לשמשו. הרי לפי הנאת האדם צריך לברך והנאת סיום התורה והתחלת התורה בשמחת תורה לחתן מברך שהחיינו וקיימנו והגיענו. ולמה ג"פ שהחיינו וקיימנו והגיענו. כנגד הללי נפשי את ה'. אהללה ה' בחיי אזמרה לאלהי בעודי: