הרוקח· רבנו אלעזר מגרמייזא
הלכות איסור והיתר
תלב
הלכות איסור והיתר בפרק גיד הנשה (דף צג) אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא. ואמור רבנן בששים מין ושאינו מינו דהיתירא בטעמא. דאיסורא בקפילא. מין במינו דליכא למיקם אטעמא אי נמי היכא דליכא קפילא בששים. בא וראה כמה הלכות מתחלקות מדברי רבא כפטיש יפוצץ סלע. אמרו רבנן בטעמא מין בשאינו במינו דהיתירא דתניא קדירה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין. ואם בישל בה טעים ליה כהן אם יש בה טעם אסורה לזרים ומותרת לכהנים ואם לאו מותרת אף לזרים ובפרק כל הבשר (דף קיא) צנון שחתכו בסכין יטעמנו ישראל אם השמנונית נותן בו טעם אסור לאוכלו בכותח ואם לאו מותר לאוכלו בחלב אמור רבנן בקפילא בפ' גיד הנשה (דף צז) כילכית באילפס הוא דג קטן טמא נתבשל באילפס של בשר. ואמר ר' יוחנן ליטעמיה נחתום גוי. ולא שיודיעוהו אלא יאמר טעום תבשיל זה ומה טעמו ויסיח לפי תומו. ובפרק כל הבשר קערה שמלח בה בשר ליטעמי' קפילא כדי לאכול בה רותח ומסיח לפי תומו.
תלג
אין כותי נאמן להעיד ולא לאסור משלהי יבמות (דף קכב) שהתירו ששים בני אדם וגם לטעמיה קפילא הילכך אין להאמין לכותי או נעבד כותי לומר זה הבשר מלוח או הודח לאחר מליחתו ובפ"ב דע"ז (דף לה) חלב שחלבו כותי ואין ישראל רואהו אסור. ואין להאמין לומר לא עירבתי בו חלב טמא
תלד
משערינן בששים אמור רבנן בס' היכא דליכא קפילא כותי וילפינן בפ' גיד הנשה (דף צח) מזרוע בשלה מן האיל. בפ' כל הבשר טיפת חלב שנפלה על גבי חתיכה אם יש טעם באותה חתיכה שלא הגיס הקדירה ואין בחתיכה ס' אסורה ואם יש בה ס' מותרת. הגיס בעי ס' בכל הקדירה. ואמרינן בפ' גיד הנשה אמר ר' חנינא כשהן משערין ברוטב ובקיפה ובמאי דבלעא קדירה. ומשערינן האיסור שנפל שם תחילה ואז משערינן נמי בהיתר דבלעה קדירה. אבל אם אינו יכול לשער האיסור כגון שבא עכשיו מצומק לפנינו האיסור אין לשער במאי דבלע הקדירה שהרי גם האיסור בלעה ונתמעט והאי דלא משערינן בקדירה עצמה כשהיא של היתר אבל אם היא של איסור כגון קדירה חולבת שבישל בה בשר משערינן גם נגד כל הקדירה.
תלה
כף חולבת כף חולבת שבחשו בה בשר חשבינן כל הכף חתיכה דאיסור' לשער כנגדה. והכף כמו שהכניסה במאכל אם יש ס' במאכל וברוטב מותר. ואם לאו אסור כך משערין לוקח כלי מלא מים ותוחב בה. הכף חולבת כמו שבאתה בקדירה בשר והמים יוצאין בכלי ריק. וחוזר וממלא הכלי מים וחוזר ומכניס במים וחוזר וממלא הכלי. כך יעשה ס' פעמים ומשמר המים שיצאו ס' פעמים אם יש בקדירה בשר וירק ורוטב כפי שיעור המים שיצאו הוי ס' ומותר. ואם אין בו ס' אסור.
תלו
אפרוח בביצה אמור רבנן בס' גבי כל האיסורין שבתורה. אבל ביצה קיימא לן בפרק גיד הנשה (דף צו) בס' והיא אסורה בס"א והיא מותרת הוו ס"א אם יש אפרוח בין בביצה טמאה בין בביצה טהורה אוסר כדתני ביצים ששלקן ומצא אפרוח באחת מהן אם יש ס' בהן בנותן טעם אסורות הילכך ביצה שיש בה אפרוח יש לנו לשער בביצים טהורות אחרות ובמים שנתבשלו בו אם יש בהן ס"א לבד מן ביצת אפרוח אז מותר ואם לאו אסורה. אבל ביצת טריפה או ביצת עוף טמא שנתבשלו עם ביצים טהורות אפי' אין בהם ס' מותרות דמיא דביעי לית בהו טעמא ביצת טריפה אסורה אפרוח של ביצה טריפה מותר בתמורה בשילהי כל האסורין (דף לא) ביצת עוף טמא אסורה בפרק אלו טרפות מן בת יענה. ושוין בביצת טריפה שאסורה בשיחלא קמא. תניא אין מוכרין ביצת טריפה לכותי ביצה המוזרת מותרת. ביצה שנמצא דם על חלמון שלה אסורה אבל דם על חלבון זורק ואוכל השאר.
תלז
כחל שנתבשל עם הבשר. אמור רבנן בס' לבד מן האיסור. כחל שנתבשל עם הבשר והכחל אינו קרוע שתי וערב קיימא לן בפרק גיד הנשה אמר רב נחמן כחל בס' וכחל מן המנין וכחל עצמו אסור ואם נפל לקדירה אחרת אסור אם לא יהיה ס'. כחל שבישלו בחלבו לבד מותר אבל לכתחילה בעי קריעה שתי וערב וטחו בכותל. אבל לצלייה אין צריך לקורעו ודווקא כחל מניקה אסור וקיימא לן בין כבדא בין כחלא עילוי בישרא לכתחילה הוא דלא אבל דיעבד שפיר דמי. כחל שנמלח עם הבשר בדיעבד מותר. או נצלה עם הבשר. ויש לאכול הכחל קודם הבשר. או חלב קודם כחל. אע"פ שרבי' תם מתיר כחל לקרוע שתי וערב ולבשלו עם בשר אבל לבשלו לבדו בקדירה אין צריך לקורעו אנו פוסקים כרבי' שלמה שאוסר לבשלו עם בשר אפי' קרעו שתי וערב כי אם לבדו בקדירה אם יבשלו קורעו.
תלח
ששים כנגד הכבד אמור רבנן בס'. כבד שנתבשל עם בשר אם יש בקדירה בחתיכות וברוטב ס' כנגד הכבד אז נתבטל הדם ומותר דתנן בתרומות ב' י' (דף נט) כבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שהיא פולטת ואינה בולעת. כבד שנתבשל לבדו בקדירה הכבד מותר דלא בלע אפי' כשהוא נח מרתיחתו. וכן בפ' בתרא דהוריות משמע כבד שלוק מותר שהרי הדברים המחזירין את החולה לחוליו בשר צלי וכבד. וזהו איירי בשלוק דאי בצלי תיפוק לי' משום צלי ואם נתבשלה עם הבשר או אם אין הבשר ותבשיל ס' אסורות והיא מותרת. ואם יש ס' הכל מותר. ירושלמי בפ"י דתרומות רב"א שלק כבדא ואכל בשניהו ולבשל בקדירה. אחר שנצלה צריך להמתין עד שיצלה היטב וכל משצלה אדמו אין להתיר כרב אשי דאסר לקבל אפי' לאחר שבטלה האדמומית ממנו.
תלט
ששים כנגד האיסור לב וכבד הלכה למעשה ראיתי אבא מרי ה"ר יב"ק זצ"ל ( הוא וכל בני שפירא ומגנצא היו מתירין בין כבד דבוק בעוף בין אינו דבוק היה משער אם יש ס' כנגד הכבד היה מתיר הכל ולא נאמר חתיכת העוף נעשית נבילה אם אין בעוף ס' אלא עם העוף והרוטב שיעור ס' ומתיר הכל.
תמ
כבד שנצלה בעוף מותר. בפ' כיצד צולין (דף עו) כבולעו כך פולטו דנורא מישב שייב. ואם כבד נמצאת במוליאתא אוסר דהא קימחא חיוורתא הוא ומחזקת הדם בתוכו. בשר וכבד שנמלחו יחד הכבד פולט כל שעה כל שתחתיו וסביביו אוסר דדמי לדגים ועופות דאסרי עופות לדגים כן הכבד אוסר את הבשר הכבד אוסרת מה שנתבשל עמה ואינה נאסרת ואם הוא מתובל אסורה. הצולה הכבד חותכו וכורא מישב שייב. צולהו מעט או מתבשל עם הבשר אז צומתו בחומץ או ברותחין לבשול.
תמא
לב מבושל אמור רבנן בס' לב שנתבשל לבדו מותר הלב קורעו ומוציא את דמו. לא קרעו קורעו לאחר בישולו. והלב אינו בולע דאמרינן בכיצד צולין (דף עד) שאני לב דשיע. אבל נתבשל עם בשר אם יש ס' בבשר וברוטב כנגד הדם מותר ואם לאו אוסר הבשר. ואבא מרי ה"ר יב"ק היה משער בין לב דבוק בעוף בין אינו דבוק אם היה ס' בתבשיל ובבשר מתיר ואם לאו אוסר. אע"פ שראיתי במעשה הגאונים דאם כבד דבוק בעוף משערינן בס' כנגד העוף אם אין בעוף ס' כנגד הלב הדבוק בו הוה ליה חתיכה דאיסורא לא הורו כך כל רבותיי אלא בין נתבשל בו כבד או לב משערינן בס' ואם נמלח ביחד או נצלה הכבד אוסר סביבו אבל הלב אינו אוסר. הלב אחר קריעתו מותר לצלותו או לבשלו או למלחו עם שאר בשר הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר בכריתות בפ' דם שחיטה (דף כב) לב עוף שאין בו כזית אינו עובר עליו אבל לב בהמה דאיכא כזית עובר עליו אם אכלו חי דאמרינן במנחות בהקומץ רבה דם שנתבשל אינו עובר עליו. תניא הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו לאחר בישולו ומותר דדם שבלב אסור אבל הלב מותר דשיע פי' בשר הלב חלק ואינו בולע. דאמרינן בפסחים בפ' כיצד צולין שאני לב דשיע. הרי אם נתבשל הלב עם דמו לא מיבעי אם פי הקנה חוץ לקדירה שהדם יוצא לחוץ ואין הלב בולע אלא אפי' פי הקנה תוך הקדירה הלב מותר שהלב חלק מבפנים כמו מבחוץ. ואם הלב נצלה עם דמו קורעו מותר והדם נופל לארץ. ואם נתבשל נשאר הדם בקדירה וצריך ס' לבטל הדם. ואם אין ס' אף התבשיל אסור.
תמב
הכחל קורעו ומוציא את חלבו. לא קרעו אינו עובר עליו ומותר אף בלא קריעה פי' רש"י דווקא לצלי שנופל לארץ וחלב שבו חלב שחוטה אבל לבישול אסור דמה שפונט חוזר ובולע (ועיי' בתוס' דף קט) ותניא כחל שבישלו מותר. פי' שצלאו דצלי נמי קרי בשול והקמ"ל דקריעה בעלמא סגי ולא בעינן שתי וערב וטחו בכותל וכסוי בקדרה וקשה דרב נחמן מיקל טפי זויקו לה כחלי נפוח מן החלב כמו בפ' ב' דע"ז (דף לא) ארמאי זווקני הרי דמתיר לצלי בלא קריעה. בפ' גיד הנשה כחל בס'. כיון שיש ס' במים אז החלב הנפלט בטל בס' במים לבטלו ורבי' תם פי' בין לצלי בין לבשול והא דאמרי' הכחל קורעו שתי וערב לקדירה עם הבשר. קרעו קצת אינו עובר עליו ומותר בדיעבד אף לקדירה עם הבשר. אבל לצלי מותר בלא קריעה. כרב נחמן או לקדירה בלא בשר. כחל שבישלו בלא בשר ובלא קריעה מותר. אפילו ליכא ס' אבל בהדי בשר אסור שקלט החלב. ובפ' גיד הנשה כחל בס' אם בישל עם הבשר אבל בלא בשר מותר. והדתנן קורעו לבשלו עם הבשר והדקתני שבישלו דיעבד פי' לקדירה בלא בשר וזהו לצלי. ומשני הוא הדין לכתחילה אנו פוסקים כרבי' שלמה לצלי בעי קריעה שתי וערב לכתחילה ואם לא קרעו מותר לצלי שמטפטף לארץ. ומה שלא פי' מותר בדיעבד ותניא כוותיה ולא כרב נחמן דקאמר זויקו לה כחלי בלא קריעה לצלי אבל לקדירה קורעו שתי וערב וטחו בכותל ומותר לכתחילה בלא בשר. וכן לעשות מליאתא ליתנו בעיסה אם לא קרעו שתי וערב אסור אפי' בדיעבד שחלב המטפטף חוזר ונבלע ואוסר הכחל מדרבנן ואם יש ס' במים עם הכחל שמתבטל חלב הנפלט מותר. ועם הבשר אפי' קרעו שתי וערב אסור. וכן אנו מורין. אבל רבי' תם היה מתירו לקדירה אם קרעו שתי וערב עם הבשר לכתחילה ואם קרעו מעט מותר בדיעבד כלישנא קמא דרב אבל לצלי מותר לכתחילה בלא קריעה כדאמר רב נחמן זויקי לה כחלי. ורב לא פליג עליה והוא הדין לקדירה בלא בשר או במליאת' מותר לכתחילה בלא קריעה כלל אעפ"י שחוזר ונבלע. וכחל שנצלה או נתבשל מותר לחותכו בסכין שחתך בה בשר או לאוכלו בקערה שהיה בה בשר והילכתא בין כבדא בין רחלא לצלי לכתחילה הוא דלא הא דיעבד שפיר דמי.
תמג
דין כבד אמר ליה אביי לרב ספרא כי סלקת בעי מינייהו כבדא מה אתון ביה פירש"י לבשלו בקדירה לאחר שנמלח שכולו דם לעולם פולט ונבלע אבל לצלי מה שפולט נופל לארץ ומה שאינו פולט מותר מה שלא פירש. ורבי' תם אומר כיון שנמלח ושהה שיעור מליחה יצא כל הדם שעתיד לצלות כאילו אם נצלה. ומעשים בכל יום לאחר שהכבד נצלה שמטגנין אותו במחבת או נותנין אותו בקדירה. והוא הדין שמותר לקדירה על ידי מליחה דבה"ג פי' שיעור מליחה כשיעור צלייה אז יצא כל הדם כאילו נצלה דמליח הרי הוא כרותח דצלי. ובפ' הקומץ רבה טעמא דמעטי' קרא ממליח' הא לא מעטי' ממליחה נפק מתורת דם דאמר רב יהודה דם שבישלו וכן שמלחו אין עובר עליו אלמא מליחה דקדשים הוי כבישול דאמר רבא וכן לקדירה וצריך להיות מליחות של בשר שנבלע בקדירה כמו של קדשים. בין לפרש"י בין לפר"ת דמיבעיא ליה לאסור בשר שנתבשל עמו אבל כבד פשיטא לאביי ולרב ספרא דאינו נאסר לקדירה דידעי מתני' דמסכת תרומות הכבד אינה נאסרת שפולטת ואינה בולעת דטרוד לפלוט רוב דמו ואינו בולע ופי' בספר תרומות רב ספרא סבור אביי שואל לאסור הכבד עצמו לאחר שנשלק הרבה ונתרכך ובולע דמו שנפלט דשליקה אוסרת ונאסרת. אבל אינה שלוקה כי אם בבישול בינוני הכבד עצמו אינו אוסר. ומשיב לאסור עצמה לא אפי' שלוקה. בשלוקה השתא לפרש"י אם בישל כבד בקדירה לאחר שנמלח ושהה כדי מליחה והודח במים הכבד מותר. ואם יש בשר עם הכבד אסור שהכבד פולט מרוב דם שבו ואינו בולע אבל בבשר בולע. ואין לבשלו לבדו שהכבד אוסר הכלי ולפר"ת אפי' לא נמלח כך הוא הדין אבל לאחר שנמלח מותר לבשלו בקדירה אפי' עם הבשר שפוסק לפלוט לאחר שיעור שהיית מליחה. ולאחר שנצלה מותר לטגנו במחבת או ליתנו בקדירה דאינו פולט עוד כיון שנצלה באש ואם רוצה לצלותו כנגד הגחלים צריך לקורעו שתי וערב או לנוקבו בעומק בהרבה מקומות. בה"ג האי מאן דבעי מטוי כבדא צריך לחותכו דאזיל דמא בסימפונות. אבל משום דם הסמפונות הנבלע בבשר הכבד אין לחוש כבולעו כך פולטו כדאיתא בריש פ' כיצד צולין. רבה בר רב הונא דאמר גבי כבדא צריך קריעה שתי וערב וחיתוכא לתחת הני מילי כבדא. אבל כחלא שומנא בעלמ' הוא.
תמד
שיעור ששים כשהחכם בא לבטל איסור שנפל בקדירה או כלי אסור לתקן הקדירה על ידי ס' צריך לחקור אם נתנו מים לאחר שהיה האיסור בקדירה שפעמים הקדירה או המחבת לא היה בהן מים מתחילה כל כך כמו עתה שבא להורות. ומתחילה כשהיה בו מעט מים נאסר הכלי. וכשבא להתיר התבשיל שהיה בכלי איסור ורוצה להתיר קדירה שאינה בת יומא שלא היה בו איסור מעת לעת או יותר צריך לחקור אם הוחמו המים לבדם בתוך מעת לעת שעשו באיסור עצמו דכל המים נעשו נבילה כמו שלא היה בהם ס' לבטל פליטת הכלי דבדידיה משערינן ליה וחזרו ונבלעו. אבל בהיתר אין הדין כך כמו בשר בכלי של חלב וחלב בכלי של בשר ואם אין הכלי בן יומו הכל מותר. אעפ"י שעשו מים חמין לעולם שכל המים אין להם דין פליטה מן הכלי. וכן חזרו ונבלע בכלי ולא נבלע רק מעט מן הבשר שנפלט מן הכלי או מן החלב המעורב שהרי י' ידות חזרו ונבלעו מן המים שהן היתר בהיתר. משחזר ונבלע מן הפליטה של כלי דווקא באיסור אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה, שכל המים קרויין איסור ועוד יש להתיר משום נותן טעם בר נותן טעם אפי' אם נאמר דווקא דגים שעלו בקערה מותר אבל נתבשל לא הכא איכא ג' נותני טעם של היתר ראשון נכנס בכלי משם למים מן המים חוזר ונבלע בכלי הרי שלשה וכ"ש אם הוחמו מים הרבה פעמים דאיכא טובא נותני טעם ומותר בפ"י דתרומות.
תמה
כבד בפ"י דתרומות ר' יוחנן כן נורי אומר הכבד אוסרת ואינה נאסרת ומייתי לה בפ' כל הבשר רבי ירמיה בעי שלקה לכבד בחלב מהו פי' פולטת ואינה בולעת ר' זעירא לא אכל כבד מימיו. ר' אבא שלקה ואכל. איכא דאמרי מלחה ר' בא אכל ובפ' כל הבשר קאמר כבדא מה אתון ביה. ופי' רבי' תם דקבעי בלא נמלח כי לאחר מליחה ושהייה כשיעור פשיטא שמותר לאוכלו עם הבשר. ונהגו העם לאחר צלייה לבשלו בקדירה שהאש הוציא את הדם. ושיעור שהיית בשר במלח ליתן בקדירה פירשו הגאונים כשיעור צליית צלי. אלמא כמו שפולט על ידי צלייה פולט על ידי מליחה אבל בלא מליחה קא מיבעי ליה כיון דכולא דם ושרא לן רחמנא כדאמר התם שרא לן כבדא אם כן הותר אפי' דם יוצא או דילמא אם יצא ונפלט אסור אבל שאר בשר פשיטא שהדם היוצא ממנו אוסר את הקדירה דהא אמרי' אין מולחין את הבשר אלא בכלי מנוקב' והא דקאמר שם אייתו ליה כבדא שליקא ולא אכל התם לא היה יודע אם נמלח. וכן הא דקאמר וקריבו ליה קניא בקופיא ואכיל התם כבדא שלא נמלח אבל וודאי הלב והריאה נמלחו כשאר בשר אי נמי עשו כדי להורות לתלמידים. והיה יכול להשיב לו דילמא נמי לב וריאה נמלחו כמו כן כבד מכל מקום ההוא דהוה משתעי היה סבור שלא נמלח. וקצת קשה לפי זה מגמרא דהכא ולפי' התם קא מסתפק אם מיירי בכבד כשרה ואוסרת הקדירה במאי דנפיק מינה או בכבד טרפה מיירי ואוסרת ואינה נאסרת הכבד כשרה מן השמנונית של טרפה משום דטרידא למיפלט. אבל כבד כשרה אינה אוסרת את הקדירה אע"פ שפולטת את הדם דהכי שרא רחמנא ובתוספת' ומייתי לה התם ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר מתובלת אוסרת שהתבלין מרככין אותה. שלוקה אוסרת ונאסרת בפירוש רש"י ובפר"ח שנאסרת שמבושלת יותר מדאי.
ובתוספת' בפ' כל הבשר בספר ישן גרסי' שלוקה אוסרת ואינה נאסרת. ויש לפ' אותה שליקה היא בישול מעט ברתיחה ראשונה כמו שלקות ירקות שדרכן לבשל מעט ולבסוף כובשן בחומץ וכן בברכות בפ' כ"מ (דף לח) ובפ' כל שעה. אין יוצאין בכבושין ולא בשלוקין ולא במבושלין זו ואין צריך לומר זו קתני. דכבוש כוחו חזק משלוק ושלוק ממבושל. מיהו יש שליקה שהוא יתר מן המבושל בפ' בהמה המקשה (דף עז) עור חמור ששלקו וכן בפרק מומין אלו ששלקו קובר אחת. ביצה שנתבשלה בתבלין של איסור של תרומה ושל כלאי הכרם ושל שביעית לכולי עלמא אפי' חלמון שלה אסור. מבושלת ונקלפה ותבלה מבחוץ הטעם עובר את החלבון ואת החלמון. רב הונא אמר קליפי איסור מעלין את ההיתר מצטרפין להעלות האיסור ולהתיר בששים. אם אין בהיתר ששים וקליפת של ביצת האסור משלמת הששים אמר ר' זעירא והוא ששלקן בקליפיהן.
תמו
גיעולי ביצים מותרין כד"א שורו עיבר ולא יגעיל פי' שנדחקו מן התרנגולת בעל כרחן. ביצים שהקרימו מותרות פי' שנולדו בקרום בעלמא אע"פ שאינה קליפה אבל בלא קרום אסור דהוי אבר מן החי.
תמז
מצא בהן דם קולף מקום דם. תניא ר' חלפתא חלבון אסור וחלמון מותר אמר ר' זעירא הא דקאמר חלבון אסור שנמצא במקום זכרותו של חלבון ואפי' חלמון נמי אסור והוא שנמצא במקום זכרותו של מוח שממנו אפרוח נוצר כך היא הגירסא בגמרא זו ומחמיר טפי בדם הנמצא על חלבון מעל חלמון. וכן גרסי בספר ישן מאד בסוף אלו טרפות גבי זורק את הדם ואוכל את השאר. תניא ר' דוסתאי אבוה דרבי אפטוריקי לא שנו אלא שנמצא על חלמון שלה אבל נמצא על חלבון שלה אסורה. והפי' מוגה בגיליון מאי טעמא דשדא תכלא בכולה. וטעמא הוי כשהשריץ אפרוחים מתחיל מחלבון מקום שהתרנגולת מחממת יותר אבל אם נמצא על חלמון סתם לא מחמת שריצת האפרוח אלא מכה היתה בתרנגולת מקום שביצי חלמונים קשורים בה וכשנתלה החלמון על ידי זרע התרנגול לוקח טיפת דם משם. ואותה טיפת דם אינה אוסרת את כל הביצה. בכל הספרים מחמיר טפי בחלבון מבחלמון וצריך להחמיר על שניהם ומילתא דר' זעירא לעיל הכי פי' הא דאמרת חלבון אסור וכו' אפי' חלמון נמי אסור כשנמצא דם בחלבון משום כשהתחיל להשריץ האפרוח שדא תיכלא בכולא ונעשה חלבון וחלמון הכל אחד מה שאין כן בנמצא דם בחלמון דאינו בא אלא מעלמא.
תמח
ציר בהמה ציר בהמה טמאה משמע בתורת כהנים שנאסר מן התורה. וכן ציר של שרצים מדאורייתא רפ' העור והרוטב (ד' קכב) ובפרק א' דבכורות. דמייתי על חלב בהמה טמאה. אבל ציר דגים דרבנן. בסוף פ' אין מעמידין (דף לג) בספק דגים טמאים בין טבל גופו בין לטבל בצירו. אבל דבהמה טמאה ודשרני' איסור ציר דאורייתא. ואסמכתא בתורת כהנים גבי דגים שקץ לאסור ציר ורוטב. והא דאמרינן בפ' העור והרוטב דאימלח בשר שחוטה עם בשר טריפה ואסר רבה מהטמאים לאסור צירן ופריך מדג טהור שמלחו עם דג טמא ומותר. הכי פריך לכל הפחות היה לו לאסור מדרבנן והא תנן דג טמא צירו אסור. כל הנכבשין זה עם זה מותרין דפולט ואינו בולע. שהמים יוצאין מהם בלא טעם. מורסן קליפה העליונה של חיטין הפורשה בלתיתה סובין קליפה התחתונה של חיטין.
תמט
גיד הנשה אמרו רבנן בס'. גיד הנשה שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו משליכו והשאר מותר ואם אין מכירו כולן אסורין דבריה לא בטלה. והילכתא אין בגידין בנותן טעם בין נמלח בין נצלה בין נתבשל בו משליכו והשאר מותר. וכגון שניטל שומנו אבל נתבשל עם שומנו שנהגו בו איסור משערינן בס'. ואם יש בבשר ובחתיכות וברוטב ובקיפה כנגד השומן מותר ואם לאו אסור. ויש לחטוט אחר גיד הנשה להסירו כולו וישבר עצמות שבירך שיש בהם שיורי גיד הנשה וישליכם ויסיר שומנו וכל מה שאסור בירך שור וכשב ועז אוסר בחיה בכל הירך וצריך לנקר גיד הנשה של חיה והשמנונית יש להסיר כמו של בהמה בירך ובשוק ובבוקא דאטמא. גיד הנשה אינו נוהג בשליל וחלבו מותר אבל דמו אסור. כדאמר בפ' בהמה המקשה. הילכך גיד הנשה שנתבשל עם שומנו בס' בנותן טעם נצלה עם שומנו אוסר הכל. כדאמרי' בפ' גיד הנשה (דף סט) חלב מפעפע. גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפי' מראש אזנו.
תנ
ב' מינים סלק אמור רבנן בס' וקיי"ל כרבא כל מין במינו ודבר אחר סלק את מינו כמו שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו כגון נבילה ושחוטה זהו מין במינו ודבר אחר כגון תבלין ורוטב סלק השחוטה מין ההיתר כאילו אינו בקדירה אם הרוטב והקיפה ס' יותר מן הנבילה מותר ואם לאו אסורה אבל איסור שנותן טעם אסור כדאמר בפ' גיד הנשה (דף צט) גריסין שנתבשלו עם עדשים וקיימא לן טעמא לא בטיל כמו שאר איסור ותבלין וציר שיעורו קרוב למאתים אבל סתם בנותן טעם ס'
תנא
מין במינו בלא טעם אמור רבנן בס'. מין במינו דליכא למיקם אטעמא בס' בפ' גיד הנשה (דף צז) חתיכה של נבילה וחתיכה של דג טמא שנתבשל עם חתיכות בזמן שמכירן בנותן טעם בס' אין מכירן כולן אסורות והרוטב בנותן טעם בס'. וכן אנו נוהגים בין חלב בין חתיכות נבילה בין נתבשל עם בשר אם יש בבשר ס' כנגד החלב שנפל בקדירה או כנגד החתיכה משליך החלב או הנבילה ומותר הכל וכן דג טמא והשאר מותר בס'. וכן חלב בשומן דמין במינו בס'. וכן ראיתי הלכה למעשה לאבא מרי ה"ר יב"ק זצ"ל ולכל רבותי הקדושים זצ"ל משפירא וממגנצא וכן הורה ר' תם חדא דבפ' גיד הנשה אמר רבא מין במינו דליכא למיקם אטעמא בס' ואע"ג דר' יהודה סבר מין במינו לא בטיל בפרק כיסוי הדם ובזבחים בפ' כל הזבחים שנתערבו אין דם מבטל דם קיי"ל כרבים כחכמים דפליגי עליה. ובשילהי ע"ז (דף עד) סבירא להו לר' יוחנן ולר' שמעון בן לקיש כל האיסורין שבתורה בס' אפי' מין במינו אע"ג דרב ושמואל פליגי עליה. קיימא לן בריש מסכת ביצה כר' יוחנן. ובפ' גיד הנשה ר' יהושע בן לוי מין במינו בס' ויליף מזרוע בשלה. ור' אליעזר בן יעקב קב ונקי סבר בפ' כל הזבחים שנתערבו (דף מ) בכ' חרסו של זב ולגבי רבא חמץ בין במינו בין שלא במינו אסור. אפי' אם תאמר בפ' כל שעה (דף ל) אוסר במשהו משום חומרא דחמץ דלא בדילי מיניה. ודמי לטבל ויין נסך בשילהי דע"ז דאסור במשהו אבל שאר איסורין אפי' מין במינו בס'. וכל רבותיו של רבי' שלמה הורו מין במינו בס' וכן העיד רבנא שמואל ראש הישיבה בבבל דחמץ במשהו. מין במינו בס' וכן כולנו מורין והא דאמר רבא בפ' כל הזבחים שנתערבו אמר רבנן ברובא מין במינו היינו דיני תורה והא דאמר רבא בפ' בתרא דע"ז חלא דחמרא וחלא דשיכרא חמירא דחיטי וחמירא דשערי במשהו מפר"ת בטבל ויין נסך במשהו. משום הכי לא איפליגו אביי ורבא אלא במידי דמצי למהוי טבל ויין נסך אבל בשאר איסורי אפילו מין במינו בס'.
תנב
טיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר. אמור רבנן בס'. בפ' כל הבשר טיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר אם יש נותן טעם באותה חתיכה בס' מתבטל. ניער את הקדירה אם יש באותה הקדירה נגד הטפה ס' פי' רבי' אפרים דווקא בשר בחלב טיפת חלב על בשר קודם שנגעה זה בזה היה זה וזה מותר וכשנפלה הטיפה ונתנה טעם בחתיכה הוי בשר בחלב מן התורה והחלב והבשר שניהם עשו החתיכה איסור נבילה ואוסרת כל החתיכות אבל טיפת דם או חלב שנפלה על חתיכת בשר אין איסור כי אם טעם איסור שבו. ובשר של היתר אינו נאסר לאסור שאר חתיכות. או לב דבוק בתרנגולת. והיינו דאמר רב אם נתנה טעם בחתיכה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה. אבל אם לא נתנה טעם וקדם וסילק אינה אוסרת משום משהו שבה והיינו טעמא דרבא סלק את מינו כמי שאינו הואיל ונבלע במינו ומינו אינו יכול לבטלו הלכך הרוטב שאינו מינו צריך לבטל בס' כל החתיכות מפני טעם שבה אבל דם וחלב וגם שאינו מינו איפשר לבטל טעם שבחתיכה. ומטעם זה אין המדומע מדמע אלא לפי החשבון. ובכל איסורין לא תמצא היא עצמה נעשית נבילה כי אם בבשר בחלב ובנבילה שנתנה טעם בחתיכה מפני שהן מינה. בתנחומא אדם כי יהיה בעור בשרו שאת. והיה מוטות כנפיו מלא רוחב ארצך. המוטה הזו של תרנגול אחד מס' בכנפיו. קיימא לן איפשר לסוחטו אסור.
תנג
דבר שיש כו מתירין קיימא לן כל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל. כמו ביצת ספק ספק נולדה ביום טוב ספק לא נולדה בפרק א' דביצה (דף ה) אבל חמץ בפסח שנתערב ואין בו ממש בטל אע"פ שיש לו מתירין אחר הפסח. קיימא לן כר' שמעון דשרי אבל אם יש באיסור ממש אסור כדאמר בפ' הנודר מן הירק (דף נט) גבי טבל ומעשר שני והא דאמר בפ' הזהב (דף לט) מעשר שני בטל לא ידיע ממשו ובשילהי מסכת ביצה מים ומלח כמו ממשות בעיסה.
תנד
ריחא לאו מילתא היא. בפסחים בפרק כיצד צולין (דף עו) בשר נבילה שצלאו עם בשר שחוטה אע"ג דרב אסר הלכה כלוי בגדי ודבר אחר ובע"ז בפ' השוכר (דף סו) גבי בת תיהא רבא אמר ריחא לאו מילתא הילכך מליאתא של בשר ומליאתא של גבינה אם נאפו יחד ולא נגעו זה בזה מותרין. אבל ר"ת פסק כרב ריחא מילתא היא ואומר בקטורת כולי עלמא לא פליגי ריחא מילתא שעומדת להריח בפ' ב' דפסחים (דף כה) הנאה הבאה לאדם בעל כרחו אפי' לא איפשר קאסר רבא וחבית פתוחה ופת חמה דמי לקטורת. ובבת תיהא דשרי רבא דאינו מתכוין כי אם לדבוק היא מותר. אבל רבותינו מודים ריחא לאו מילתא הוא כי אם בדבר העשוי להריח כמו בפ' א' דע"ז (דף יג) גבי מעוטרת בוורד והדס. ובפ' לולב הגזול גבי הדס של מצוה ובקטורת ובפ' כל שעה בפסחים אבל יין אין עיקרו לריח. וכן פסק רבי' שלמה ור"ח וה"ג דריחא לאו מילתא היא. ועוד נראה לי אפי' למאן דאסר היינו בתנורים קטנים שלהם אבל בשלנו הגדולים והריח מתפשט בכל מקום רק שלא יגעו מליאתא של בשר למליאתא של גבינה מותר אם נאפו יחד בדיעבד מדקאמר שצלאו ואפאו. קבלתי ממורי ורבי רבי' י"בק משפירא זצ"ל אפי' אביי דאסר בבת תיהא שמכוין להריח בבדיקתו. וממילא גופו ריח אסור דהוי כפת שנאפה בתנור שהוסק בשמן של תרומה. וכפת שנאפה עם צלי שאסור לאכול בכותח ובביניתא ששואב הריח. ודמי בזבחים בפרק דם חטאת (דף סד) בישל במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה כל הכלי וכל שכן רך נוח לקלוט הריח אבל שחוטה ונבילה אין כח בנבילה לפעפע בשחוטה שהשחוטה טרודה להוציא שלה מתנור שפיו למעלה. ורבא דשרי אפי' ביין ולא דמי לבלוע בזבחים דאותה בליעה מפעפעת. אבל ריח בלא בליעה לא. והא דאמרי' פת שנאפה עם הצלי וביניתא לאו משום ריחא ממשות בעין. אבל שחוטה ונבילה נותן לב להרחיק זה מזה מפני המגע. נראה דאביי ורבא ולוי ושמואל סבירא להו דריחא לאו מילתא היא דרבא סבירא ליה בת תיהא הבודק יין בריחו אינו כפת חמה ושפודים דאסר רבי יוסי בירושלמי דתרומות מהו לצלות שני שפודים אחד של בשר שחוטה ואחד של נבילה בתנור אחד ר' ירמיה בשם רב אמר אסור ושמואל אמר מותר. מתני' פליגא על רב אין צולין שני פסחים כאחד בתנור מפני תערובת הא לא מפני תערובת לא. הרי לפי הירושלמי משמע לכתחילה והא דאמר שצלאו להודיעך כחו דרב וכן רבי י"בא מתיר לכתחילה כלוי מדאתותב אין צולין שני פסחים כאחד אי לאסור לכתחילה דילמא לעולם בתערובות טעמייכו אלא מדינא לכתחילה אסור אלא מדלא משני הכי ש"מ אפילו לכתחילה שרי לוי וכן רבא שרי לכתחילה דבת תיהא ריחא לאו מילתא היא. ובפסחים בפ' כל שעה קטרת דעיקרו לריח ריחא מילתא היא כמו המפטם את הקטרת. בשר נבילה שמן אע"ג דלא עביד לריחא אם מכוין לריחו ונהנה אסור. אבל לאכול בשר שחוטה הצלוי עמו מותר. דלא אסר בנתינת טעם דאנן קיימינן כלוי דמתיר כי כן פסקו הגאונים.
תנה
בשר שחוטה ובשר נבילה שצלאן זה עם זה ונגעו בצלייתן ביחד אם הנבילה כחושה קולף במקום הבליעה כדאמרי' בפ' גיד הנשה (דף צג) ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנותן טעם אמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף עד שמגיע לגיד. ואם הנבילה שמינה אז אוסר הכל דמפעפע דאמר רב הונא גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפילו מראש אזנו. נצלה בדיעבד קולף. אבל אסור לצלותו לכתחילה עם השחוטה ולקולפו. חם לתוך חם. בפסחים בפ' כיצד צולין איתמר חם לתוך חם אסור דברי הכל. פי' חתיכה נבילה רותחת ונופלת על חתיכם שחוטה רותחת אוסרת מיד בנופלו עליו. צונן לתוך צונן דברי הכל מותר ומדיח.
תנו
הם לתוך צונן כגון חלב רותח על גבי בשר צונן או בשר רותח לתוך חלב צונן. הבשר בעי קליפה אם בשר חם נפל לחלב צונן. אבל חלב רותח על בשר צונן אם החלב ס' כנגד קליפת הבשר נתבטל האיסור בס' ואם אין בס' כנגד הקליפה אוסר הכל. אבל צונן לתוך חם חלב צונן על בשר רותח או בשר צונן לתוך חלב רותח אם נטבל כל הבשר בו חסור. ואם נטבל מקצת הבשר בחלב מה שנטבל בו אסור והשאר מותר דתניא כשמואל דתתאה גבר. והא דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח דצלי היינו שאינו נאכל מחמת מלחו דהוי כצלייתו אבל נאכל מפני מלח ולא כבוש הרי הוא כמבושל
תנז
שתי קדרות על כירה אחת. אסור לשפות על כירה אחת קדירת בשר וקדירת נבילה זה אצל זה. אבל מפורדות מותר כדמשמע בפ' א' דע"ז ישראל וגוי ששותפין על גבי כירה. וצריך ישראל לישב שם שאם ישראל יוצא ונכנס אסור מפני ניצוצות או יניח בו הכף הגוי ומצי אשתמוטי לומר הייתי סבור שהוא קדירתי הילכך אסור ולא דמי ליין דנכנס ויוצא מותר. ודמי אם יש לו מלוה על היין דמצי אשתמוטי דאסרי בע"ז בפרק רבי ישמעאל. אבל מיהו לכתחילה אין לשפות קדירת בשר וקדירת נבילה על כירה אחת דדמי בפ' כל הבשר (דף קיב) דאסרי' לאנוחי כדא דמילחא לגבי כדא דכמכא אבל מה שמניח קדירה אצל האש אין לחוש שמא יתן הגוי בקדירה איסור כדאמר בע"ז בפ' אין מעמידין שופתת אשה קדירה על גבי כירה ובאתה גויה ומגיסה עד שתבא מן המרחץ ואינה חוששת.
תנח
נותן טעם לפגם בע"ז בפ' אין מעמידין (דף לו) פסקינן הילכתא נותן טעם לפגם מותר היינו בדיעבד וכן פסקי' הלכתא בשלהי ע"ז אם נשתמש עד שלא הגעיל. וכן בפ' ב' דע"ז גבי שליקא דארמאי וכן גבי דבש של גוים וכן משמע גבי קורט של חלתית ור"ת היה מחזיק סתם כליהם בתורת בני יומין מקורט של חלתית וקיימא לן השוחט בסכין של גוים קולף הילכך גוים שחותכין כרישין בסכיניהן דמי לקורט של חלתית ואסור אם לא יסיר מקום החתך. וכדאמר בפ' כל הבשר גבי צונן שחתכו בסכין או שליקא דאסיר.
תנט
סכיני א"י וסכין של א"י צריך להגעילו כסכיני דפיסחא בפ' כל שעה אבל ארוך שצולה בו טעון ליבון כדאיתא בתוספת' הסכין מלבנו. ובפ' הכל שוחטין שילבנה באור. וכן בשלהי ירושלמי דע"ז ונותן טעם לפגם דמותר באיסורין שהם בס' אבל איסור שהוא במשהו אפי' לפגם אסור בפ' בת' דע"ז גבי חמרא חדתא בענבי מכלל דרישא יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחן והם מותרות. ואם היו מבוקעות אסורות בנותן טעם אי במשהו למה לי הנאתו בנותן טעם מכלל במשהו אפי' לפגם אסור. ובפסחים בפ' כל שעה גבי קדירות בפסח ישברו דבמינן בכל שהוא מיתסר שמע מינה אפילו לפגם אסור.
תס
מליגת תרנגולין בפ' כל הבשר. בשר וגבינה אינו עולה על שולחן אחד סוף סוף צונן וצונן הוא. אמר אביי שמא יעלה באלפס רותח סוף סוף כלי שני הוא ואינו מבשל. אמר אביי שמא יעלה באילפס ראשון הרי כלי ראשון מבשל ולא כלי שני. מיכן המולג תרנגולין בכלי ראשון מים רותחין מבשל דם התרנגולת ואסורה אבל שופך בכלי ואחר כך נותן התרנגולת במים. אבל אם נתן התרנגולת בכלי ומערה מי רתיחה עליה אסורה שקילוח ראשון מבליע כדמשמע בזבחים בפ' דם חטאת. עירה לתוכו רותח מניין ת"ל אשר בו ישבר וקרי ליה בלוע. ובפ' כירה האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכו תבלין. ובפ' בתרא דע"ז נעוה ארתחיה ובירושלמי דכירה מהו ליתן תבלין בקערה מלמטה ולערות עליהן מלמעלה ר' יונה אוסר וכן ליתן פת בקערה ולשפוך מן הקדירה רותח עליו בשבת אסור כמו תבלין לשפוך עליהו אסור. וקיי"ל בפ' כיצד צולין חם לתוך צונן קולף דתניא כוותיה דשמואל בה"ג גבי הלכות יין נסך חבית שיש בתוכה משקין יין או שמן ונתן לתוכה שרץ או עכבר שיעור אחד מאלף החבית והמשקין מותרין ופחות מאלף היין אסור והחבית אסור ואם בקש לטהר את הכלי מכניסו לכבשן האש כאשר בתחלה. ירוש' דתרומות בפ"י ר' יוסי בר בון הורה בהדין עכברא חד לאלף. וכן פסק במגילת סתרים.
תסא
תולעים המבשל פולין או גריסין או עדשים. ומצא בתבשיל תולעים ישליך התולעים והשאר מותר. דאמרי' בפרק אלו טריפות אמר שמואל קישות שהתליע באיביה אסורה. ופריך לימא מסייע ליה תני חדא השורץ על הארץ להוציא את הזיזין שבעדשים ואת התולעים שבגרוגרות. ותנא אידך וכו'. ומוקמי' דאיתליע פירא שרי אף התולעת. והא דתניא כל השרץ השורץ על הארץ לרבות התולעים שבעיקרי זיתים ובעיקרי גפנים דאתליע אילנא גופא. נמצא תולעת בפרי אם לא פירש מותר אבל פירש אסור תולעת הזבוב שנפל בקדירה אע"ג דקי"ל בע"ז עכברא בשיכרא אשבוחי משבח ה"מ עכבר העולה על שולחן מלכים אבל זבוב אינו נותן טעם והלכת' קוקיאני תולעים שבכבד ושבראש אסורין או בין העור לבשר. דכוורי שרי. תולעים הגדלים בדגים או גדלו בבשר לאחר שחיטה או בגבינות מותרין רק שלא פירשו בידו או על שום דבר. תולעים בכלי שיש בו מים גדולים מותרין. אבל תולעים בימים ובנחלים בחריצין ובנעיצין ובורות ושיחין ומערות אסורין. תולעים הנמצאים שגדלו מן הקמח מותרין אבל אם שרצו בנפה אסורין. תולעים בפירות אפי' לשמואל א"צ רק שישליכו התולעת והפירות אפי' נתבשלו מותרין שהרי יש בפרי יותר מס' בתולעת. ועוד הרוטב יש בו כדי לבטל הטעם אבל המבשל קיטנית בקליפותיהן ותולעים בתוכה כיון שהקליפו השומר הוי סופו להקשות הוי כעיקרי זיתים ואסורין כדמשמע בפרק כיצד מברכין דבר שסופו להקשות מברך שהכל דלא הוי פירא. בתוספ' דתרומות האוכל את הדירה ואת הנמלה ואת הכינה שבתבואה חייב את הזיזין שבעדשין ואת היתושין שבכליסין ואת התולעים שבתמרים ושבגרוגרות חייב האוכל תולעים שבעיקרי איננות שביין ושבמחובר הרי אלו מותרין. והא דמיפלג בתולעים תולעים של תבואה דאית ליה פוריא. אמר שמואל קישות שהתליעה באיביה אסורה אם נמצא התולעת בתוך הפרי ומחובר לארץ ומפרש על הארץ לרבות שבעיקרי זיתים בעוד הפרי מחובר. בספר תרומות פוסק כשמואל. אבל תולע בפרי לאחר שנתלש מותר בעוד שלא יצא חי מן הפרי אבל יצא חי אפי' על גג הפרי קרינא ביה השרץ השורץ על הארץ. ואם נתבשל בו צריך ס' לבטל טעם התולעת. ופולין שהן בלא שרביט מצא בהן כמו זבובים מותרין דלא יצאו מחיים שאם יצאו לא היו חוזרין בקיטנית ומאחר דלא יצאו מחיים מותרין פי' רבינו י"בא פעמים אפי' יש ס' בין מים ובין פולין אחרים הכל אסור כשעירה מים רותחין מן הכלי ראשון בין הקיטנית שמא בסוף הערוי לא נשאר כי אם מעט מים בכלי היה השרביט בתוכו התולעת אוסר כל מה שבתוך המים שאין ס' עם מים ופולין הנשארים לבטל האיסור ונתערבו אותם המים המועטים שנאסרו עמהם. וכן אם יש יותר מס' במים בדגים ולאחר שעירה מצא דג טמא כולן אסורין אעפ"י שיש בדגים אחרים ובמים יותר מס' לפי כשעירה מכלי ראשון בסוף העירוי שמא לא היה שם כי אם מעט מים ושם היה הדג הטמא ואסר כל הדגים שנתערבו בזה מעט המים. אעפ"י שזרק דג הטמא ודג טמא שהשליכו לחוץ ונגעו חמין זה לזה אסורין.
תסב
וכן הדין בביצים שנתבשלו ונמצא דם או אפרוח באחד מהם אעפ"י שיש במים ובבצים יותר מס' לפי שבסוף העירוי שמא היה שם הטמא ונאסרו כל אותם שבמים מעטים שלא היה ס' ונתערבו הנאסרין עם האחרים של חוץ למים ונגעו זה לזה בעודן חמים ונאסרו כולן על כן החכם ימתין מלערב עד שיצטננו המים או יביא מים צוננין לצנן הרותחין וכשעירה המים אם היה תחילה ס' מותרין. ואם הוציא מן המים בכף כל אחת לבדה הכף אסורה כי הביצה אסורה שהיתה עליה חוץ למים אסרה ואחר כן הוציא בכף ביצים אחרים ואסרן. ולי נראה דמותרין כגון שיש רוב דגים חוץ למים אם כן האסורין שבתוך המים מועטין בטלים הן. ואי משום דנגעו האסורין בכל שאר אין בכך כלום דדבר שאינו אסור מחמת עצמו אלא מחמת ד"א שבלע איסור אינו אסור בנגיעה לדבר אעפ"י ששניהם חמין אם לא יהיו שניהם במים רותחין משום האי טעמא קליפה שנאסרת אינה אוסרת קליפה אחרת סמוך לה וכן לעולם. וכן המלח אינו אוסר הבשר אעפ"י שהמלח הבלוע מדם נותן טעם בבשר. ואי משום דג הטמא עצמו מתגלגל ונוגע באחרים בלא מים אינו נוגע לרוב אלא למיעוט אם כן המיעוט שנגע כיון שאינו מכירן בטילין ברוב. דלא שייך בהן טעמא דבריה לא בטלה כיון שאין אסורין מחמת עצמן. אמנם בביצים אין כל כך דבר קל להתיר לפי שאינו רגילות לבשל כל כך ביחד שיתבטלו בין אותן שהן בתוך מים מועטים שנאסרו שיתבטלו ברוב ביצים שחוץ למים כאשר מתערבים יחד אחר כן.
תסג
מורנא דכבדא אסירי. תולעים שנמצאים בכבד או בבשר אסורי' דתניא א"ר ואת נבלתם תשקצו לרבות מורנים שבבהמה אבל תולעים הנמצאים בחתיכת דג מותרין מיהו הלכה קוקיאני אסירי דכנים עיילי בהו דמעלמא קאתי. אבל לאחר שחיטה בבשר או בדג מותרין אף התולעים מאחר שנמצאו לאחר שחיטה בחתיכה דלא אסירי אם לא שפרשו מחיים כמו בגג תמרה אבל תולעים מתים הנמצאים שנפלו מן הבשר בקערה אין בכך כלום. וכן תולעים הגדילים במים בכלי או במים מכונסין שעל הארץ מותרין כדתניא תאכלו מכל אשר במים לרבות בורות שיחין ומערות ששוחה ושותה מהן מן התולעים ואינו נמנע. ואע"ג דמפרשי בדופני הכלים ובדופני הבורות היינו רביתייהו ומותרין. ואם ראינו שפרשו בדפני הכלים או בדפני הבורות מבחוץ בחיים אסירי משום השורץ על הארץ. ויבחושין קטנים הגדילים בשכר או ביין מותרין לשתותן עם המשקין אבל סיננן בתבן או בבגד אסורין כדרב הונא דילמא פריש לעיל מציבתא.
תסד
קיבה ומסו קיבת נכרי ושל נבילה הרי זו אסור' המעמיד בעור הקיב' מפני כח וחוזק שלו כמו שאור תרומה שנפלה לעיסת חולין שאוסר חזוקו של שאור. כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה כשהוא חלב צלול והוי חלב טרפה אבל אם הקיבה קרוש' אעפ"י שבא מן הטרפה כשרה אחר דחדא טרפה שינקה מן הכשירה קיבת' מותרת שכנוס במעיה הלכך כשקונים גדיים וטלאים מן הא"י אין לחוש שמא ינקה מן הטרפה כדאמרי' לוקחין ביצים מן הא"י ואין חוששין לא משום טריפה ולא משום נבילה. ואם קנה קיבה מן הנכרי בחנות מבהמה שהרגוה גוים והעמיד ישראל הגבינות מותרות דחלב לאו מגופה אתי אלא שינקה מאחרת. מיהו אין לעשות לכתחילה ליקח הקיבה משום הרחק מן הכיעור. אם הקיבה נמלח בעורה כמו שהכותים עושים פשיט' שאסור אבל שחט גדי או טלה ונמצא טריפה והעמיד בקיבה מותרת הגבינה שכבר נקרש חלב הקיבה שאין דרך להעמיד בחלב צלול כי אם מקרוש והוי כטיט בעלמא ומותרת ואם מעט צלול בו בטל בס' של גבינה. ורגילות ליקח קיבה עם עורה ונותנין אותה במים לקרוש הצלול נראה דאסור לשהות זמן מרובה פן יתן טעם העור בקיבה והוי בשר בחלב שחלב צלול נכנס בעור ונפלט והוי חלב איסור.
בהמה שעשו ממנה גבינות כל השנה ושחטוה ונמצאת טריפה יש אומרים לא נקרא חזקה להעמידה אלא היכא שיכולים לבדוק שעה של היתר פעם אחת כדאמר בפרק הכל שוחטין (ד' ד) מנלן דאזלינן בתר רובא ממכה אביו ואמו ומעדים זוממין ומפרה אדומה דאזלינן בתר רובא ואוקמינן אחזקה שאינן טריפה ומאי מייתי ראיה מפרה דלמא שאני פרה בת שתים והאב והאם יש להן יותר משנה והיה שעות שלא היה טריפה אלא וודאי לא מיקרי חזקה כיון שלא נתברר לנו השעה מיהו י"ל דפריך למאן דאמר טריפה חיה א"כ ראיה שלא היו טרפה שחיו כמה שנים. אבל תימא היכן מצינו שיאמר העמד אחזקה היכא שאין עתה החזקה קיימת דהא עכשיו נמצאת טריפה דהא גבי ספק נגע בשרץ ספק לא נגע טהור ברשות הרבים מטעם חזקה יכול להיות טהור וכן נשחטה היא בחזקת היתר. בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת כולן יכולות להיות עכשיו. מיהו גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר העמד מקוה בחזקת שלם. וכן גבי בוגרת העמידה בחזקת נערה בקידושין בפרק עשרה יוחסין וכן אמר שמאי בנדה כל הנשים דיין שעתן העמידה על חזקת שלא ראתה ועד עכשיו היא טהורה. בפרק כל הבשר רב מרי בר רחל אמלתא ליה חתיכה דנבילה בהדי בשר שחוטה אתא לקמיה דרבא אמר ליה הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפ' שלהם. פי' לאחר שפלט דמו פולטת ליחה מן הנבילה ואוסר הבשר. וכן המולח עור הקיבה והקיבה ביחד אסור ולא נאמר קיבה היא. מסו פירשא בעלמא דהא אמרי' כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה דחלב הוי. ירוש' מעשה בבני יהודה בן שמוע שבקעו להם זאבים יותר משלש מאות צאן ובא מעשה לפני חכמים והתירו קיבותיהן אמר ר' הקיבה ממקום אחר באתה וקיי"ל מעמידין בין בקיבת נבילה בין בקיבת שחיטת נכרי אבל בעור הקיבה אסרו להעמיד. בפרק ב' דע"ז (דף לה) מפני מה אסרו גבינות הכותים אמר שמואל מפני שמעמידין בעור קיבת נבילה. בפרק א' דבכורות טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותר טמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסור היוצא מן הטמא טמא. ומן הטהור טהור. במסכת תרומות ירושלמי אבא בר הונא בשם ר' יונתן השוחט את הבהמה ומצא בה חזיר מותר באכילה. יונה אסורה באכילה. מאי טעמא בהמה בבהמה תאכלו ולא עוף בבהמה. ובפרק בהמה המקשה אוסר דמות יונה בעינן פרסות וליכא. מי רגלים של פרה מותר לאחר שחיטה ולא של בהמה טמאה. בפרק א' דבכורות (דף ז) דייק רב ששת היוצא מטמא לא קאתי דהוה משמע מגופא דטמא. אלא היוצא מן הטמא ומי רגלים של חמורים וסוסים וגמלים אסירי ומי רגלי אדם מותר לשתותן לרפואה למי שנכחש מבשרו ואינו אוכל שקורין ביר"א ונשחף מבשרו דלא גרע מדמו דשרינן בכריתות בפרק דם השחיטה (דף כ) דם מהלכי שתים. דם בין השינים מוצצו. אבל על ככר אסרי מפני מראית העין. וחילופא בחלב בכתובות בפרק אעפ"י (דף ס) אבל השתין מיא על מיא נפיק. בשר אדם אינו בלא תעשה בתורת כהנים מת ישראל אסור בהנאה. בסוטה ילפינן שם שם מעגלה ערופה. אבל מת גוי מותר בהנאה. בירושלמי בפרק המצניע בגמ' המוצא שרץ תיפתר במת גוי וצריך לכלבו בפרק בהמה המקשה (דף ע"ג) חותך מעובר שבמעיה מותר באכילה בהמה בבהמה תאכלו לרבות הולד. השוחט את הבהמה ומצא בה בן ח' חי או מת או בן ט' מת קורעו ומוציא את דמו דלא גרע מדם האיברים דעובר בל"ת בפרק דם השחיטה וחלבו מותר בן ט' חי מותר דתנן וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו אבל חלבו וגידו דבן ט' אסור מתני' גיד הנשה נוהג בשליל וכן משמע בפרק בהמה המקשה (ד' עד) תלש חלב מבן ט' חי ואכלו חייב השוחט את הבהמה ומצא בה שליא נפש היפה תאכלנה. בן פקועה בפרק בהמה המקשה קרעה ומצא בה בן ט' חי טעון שחיטה לפי שלא נשחטה אמו אפילו אם נשחטה אמו וחתכה את הבהמה והוציא את העובר והפריס על גבי קרקע טעון שחיטה דרב אשי בתרא הצריכו שחיטה בפ' בהמה המקשה גבי אדא בר אבוה. וכן פסק אבא מרי הר"יבק ז"ל הלכה למעשה שצריך בן פקוע לשחוט וכן פסק מורי רבי' ה"ר י"בק שטעון שחיטה וכן נראה לי דטעון שחיטה ואע"גב דבפרק בתרא דיומא בשלהי גמרא ביה"כ (דף עז) בכותבת הגסה אימ' בן פקוע ומשני מחוס' קריעה משמ' סתמ' דתלמוד' אין טעון שחיטה ובמנחות בפרק הקומץ רבה (דף סז) גבי שתי פרשיות שבמזוזה שטעון שחיטה אפי' הכי מעשה רב דרב אשי אצרכיה שחיטה וכן פסק רבינו שלמה ובהלכות גדולות אבל קלוט בן פקוע או קלוט בן קלוטה בן פקועה מותר באכילה. וקיי"ל כרבא השוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי מותר ד' סימנים אכשר ביה רחמנא או דידיה או דאימיה. וקיי"ל כרב דאמר בנדה בפרק המפלת בריה שיש לה ב' גבין וב' שדראות בבהמה אסורה האבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה ובעוף ששחטן שהן אסורין משום מצות פרישה בלבד. בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירה קיי"ל כרב יהודה דאמר אבר עצמו אסור. אבל במקום חתך מותרת אם החזירה ואם לא החזירה אסור האבר ואף במקום חתך. הוציא ראשו אפי' החזירו הוי כילוד אם הוא חי צריך שחיטה ואם נמצא מת הוי נבילה. חותך מן העובר שבמעיה מותר באכילה. חותך מן הטחול בקולשיה או מן הכליות שלא במקום חריץ הבהמה מותרין באכילה. ולא מה שחתך. חותך הטחול בסומכיה או הכליות במקום חריץ אף הבהמה אסורה. שליא שיצתה מקצתה אסורה. עשר בהמות מותרות שור כבשים ועזים איל וצבי ויחמור אקו ודישון ותאו וזמר. אמר רב חסדא מצא בהמה שפרסותיה חתוכות. יש לה שינים למעלה טמאה ואם לאו טהורה. רק שיכיר גמל. מצא בהמה שפיה גמום אם פרסותיה סדוקות כשירה ובלבד שיכיר חזיר. מצא בהמה שפיה גמום ופרסותים חתוכות יבדוק בכנפי העוקץ אם מהלך שתי וערב טהורה ובלבד שיכיר ערוד חיה בכלל בהמה לסימנים ולשחיטה סימני חיה להתיר חלבה קרנים וטלפים. כל מקום שקרנותיה מפוצלות חלבה מותר. לא מיפצלו בעינן כרוכות חדורות וחרוקות ומיבלע חירקיהו. קרש חלבו מותר. חלב שור וכבש ועז אסור ולא של חיה. גיד הנשה נוהג בחיה ובהמה. וחלב גיד הנשה. וצריך אף בחיה לנקר חלב הירכים. כל עוף הדורס טמא או חולק את רגליו או קולט מן האויר ואוכל או שוכן עם הטמאים טמא. סימני עוף טהור אצבע יתירה וזפק ואינו דורס ואוכל וקורקבנו נקלף. וקי"ל עוף טהור נאכל במסורת. עוף המסרט כשר עוף בסימן אחד ולא דריס כשר ביישוב ולא במדברות ארבע ועשרים עופות טמאים סנונית שדרה בבית אסורה אבל בשפת המים סנונה אי חוורא כריסה שרי אי ירקא כריסה אסיר אוכמי אסור שלך שולה דגים מן הים אסור אבל עוף ששלה דגים מן הנהרות מותר. תרנגולת דאגמא שקורין אור"סנא מותרין בין זכרים בין נקיבות ולי נראה כיון דדרים אסור. חגבים שיש להם ד' רגלים וד' כנפים וקרסולין וכנפים חופין את רובו רוב ארכו ורוב היקיפו ושמו חגב מותרין ואין צריכין שחיטה דגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת מותר חמור הים מותר שור הים אסור דגים ועוברן אין נקנין אלא מן המומחה. דג טמא שבלע דג טהור מותר. טהור שבלע דג טמא אסור.
תסה
אבר מן החי לא תאכל הנפש עם הבשר. אבר מן החי אסור. ונוהג בבהמה ובחיה ובעוף בטמאים ובטהורים. האבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה בעוף אם יכולין להעלות ארוכה מותרין ואם לאו אסורין. הרוצה לאכול מן הבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית השחיטה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה.
תסו
דם כל דם לא תאכלו לעוף ולבהמה ולחיה. חיה בכלל בהמה בכריתות בפרק דם השחיטה (דף כב) דם הנחירה דם עיקור דם הקזה שהנפש יוצאה בו חייבין עליו. דם הטחול דם הלב דם ביצים דם חגבים דם שרצים דם התמצית חייבין עליו. דם דגים שכינסו אסור ואם יש קשקשים מותר. דם אדם בין השינים מותר. פירש על גבי ככר אסור. חלב האשה פירש מותר. אבל לינק מן הדד אסור. שור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. ונוהג בין בזכרים בין בנקבות בכלאים ובכוי. השוחט ונמצא טריפה או לע"ז נוהג הנוחר והמעקר השוחט ונתנבלה בידו אינו נוהג. שנים שלקחו פרה ובנה דין הוא הלוקח ראשון ישחוט ראשון והשני למחר ואם קדם השני ושחט זריז ונשכר. שחט הפרה ואחר כך שחט שני בניה לוקה שמונים. שחט שני בניה. ואח"כ שחט הפר' לוקה ארבעים. שחט' ואת בתה ואת בת בתה סופג שמונים. שחטה ואת בת בתה ואחר כך בתה סופג ארבעים. אותו ואת בנו או בנו ואותו חייב. אחד השוחט את הפרה ואחד השוחט את אמה ואחד את בתה שנים האחרונים חייבין. נוהג בבהמה ולא בחיה. בד' פרקים צריך המוכר להודיע אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט או המוכר לחתן ולכלה ביום אחד. היום הולך אחר הלילה. עבר ושחט מותר באכילה בפרק כל הבשר.
תסז
כל קבוע כמחצה על מחצה. דווקא בדבר חשוב או בריה. כגון ט' צפרדעים ושרץ אחד ביניהם או ט' חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה. אבל בדבר שאינו חשוב לא וכל האיסורין הנבטלין הן אינן חשובין לכך מתבטלין ולא נאמר קבוע ותדע כשהקשה בפרק כל הזבחים שנתערבו וליבטלו ברובא הוה ליה למימר לאלתר כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ולא אמר. אלא המתין עד שאמ' בעלי חיים חשיבי ולא בטלי אז הקשה לו ונמשוך חד ונימא כל דפריש מרובא פריש ואמר כל קבוע משום דכבר אמר שהוא חשוב לכך שייך ביה כל קבוע. ולגבי סנהדרין דאזלינן בתר רובא דרובא נייד. ותו לא אמרי' כל קבוע אלא בספיקא כגון זורק אבן לגו בפרק שור שנגח ד' וה' אפי' אם ט' כותים וישראל אחד ביניהם הזור' שם אבן שמא תפול על ישראל כמו על הכותי דממה נפשך על אחד מהם תפול. וכיון דספיקא אמר קבוע שלא נודע על מי תפול. וכן ט' שרצים וצפרדע ביניהם או ט' צפרדעים ושרץ ביניהם ונגע באחד מהם כיון שהוא לא נגע אלא באחד כמו נגע בשרץ כמו בצפרדע. אבל בסנהדרין רואין אנו להדיא שהמיעוט יחלוקו על הרוב אזלי בתר רובא. והא דאמרי' בפרק מי שמתו מדלגין היינו על גבי ארונות דרוב ארונות דעלמא יש בהן פותח טפח ומיעוט דעלמא אין בהן שמא בארונות שהיו מדלגין היה בכולן פותח טפח ומספיק' אנו יודעים אם יש ארון שאין בו פותח טפח לא נאמר בו קבוע. והא דאמר בריה חשובה ולא בטלה זה אינו אלא בדבר שאיסורו חל בשעת ברייתו כגון נמלה בפרק בת' דמכות לרבי שמעון אפי' חטה בריה היא ולגבי גיד הנשה בפרק גיד הנשה. אבל שור הנסקל דאיסורו אינו מברייתו אלא גמר דין לא ויש כל דבר שאיסורו משעת ברייתו. ואיסורו שוה בכל אותו המין כמו גיד הנשה אסורין כל הנמלות וכל טבל אסור ואותו איסור משעת ברייתו. מה שאין כן בשור הנסקל ובחטאות המתות. וקשה מאגוזי פרך ורימוני בדן לכן הכל מותרין כזה דלא חשיב בריה אלא שאיסורו משעה שנברא. ואיסורו שוה בכל מין כזה אבל אגוזי סתם ורימוני סתם אין איסורן שוה בכל אגוזים ורימונים דעלמא. וכן שור הנסקל אין שוה בכל השוורים. והא דפליגי רבנן במכות משום דבעו בריית האמה כמו נמלה וגיד הנשה ולא חטה. ורבי שמעון סבר אף חטה. וגבי ביצה נמי בפ"א די"ט. והא דאמרינן ביצה בששים אסורה בביצה שיש בה אפרוח. והא דמקשי בפ"א דע"ז ולחשוב נמי ככרות בפסח דאית ליה תרי חשיבותא דאיסורן שוה בכל מחיצות שבעולם. וגם חשוב ואיסורו איסור הנאה וחתיכה הראויה להתכבד בפני האורחים מה שאין כן בשור הנסקל דאסור בהנאה ובפרק הערל (ע"ש בתוס') ובפ' גיד הנשה נקוט כלל זה בידך כל דבר שחשו' משום דראוי להתכבד בה היינו דווקא בדבר שמות' בהנאה אם לא היה האיסור בעין אבל בדבר שאסור בהנאה אפי' אם לא היה בעין אם היה בעין לא נא' בו הואיל וראויה להתכבד אם היו מותרין בהנאה השתא מיהת לא חשיבי מאותו הטעם אבל דבר שדרכו למנות לא בעינן שום חשיבות יותר אע"ג שאסורין בהנאה. במסכת שביעית בפרק ז' עושין סחורה בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בתרומה ולא בנבילות ולא בטריפות ולא בשקצים ולא ברמשי'. בתוספת' נבילה אין מוכרין אותה מחרוזות. אבל מביאין אותה חתיכות חתיכות על גבי מוטות. ירושלמי כל דבר שאיסורו דבר תורה אסור לעשות בו סחורה. והרי גמל, והרי חמור. למלאכתו הוא גדל. ועוד תנן צדי חיה עופות ודגים שנתמנו להם מינים טמאים מותר למוכרן ומייתי בפסחים בפרק כל שעה (דף כט) והא דאמר בבבא קמא בפ' מרובה (דף פג) אסור לאדם שיגדל חזיר פי' אפי' נזדמן לו חזירים אסור לגדלם.
תסח
נפל בשבת בשלהי פ"ר אליעזר אומר אם לא הביא כלי. תניא רשב"ג אומר כל שלא שהה ח' ימים הוי נפל. ופסיק רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב"ג רב פפא ובריה דרב יהושע איקלעו לבי בריה דרב אידי בר אבין ועבד להו עיגלא תילתא ביממא דשבעא ואמרי ליה אי אתרחיתי עד לאורתא הוה אכלינן. וכן ראיתי שאסר אבא מרי הר"י ז"ל עגל אחד שנשחט בתוך ח' ימים ואומר וודאי אם היינו יודעים בברור שכלו לו חדשיו היה מותר כדאמרינן בפרק ר"א דמילה (דף קלו) עגל שנולד ביום טוב שוחטין אותו בי"ט ומשני שכלו לו חדשיו. אבל עתה שלא נודע אסור וכן הורו כל הרבנים שבשפירא רבינו שמריה ורבי' אברהם ורבינו יהודה.
תסט
עיסה בחלב בפסחים בפרק כל שעה (דף ל) ובבבא מציעא בפרק השוכר את הפועלים אין לשין עיסה בחלב ואם לש כל הפת כולה אסורה מפני הרגל עבירה. ואסורה לאוכלה אפי' במלח פן יאכל בשר עמה דדווקא בפרק כל שעה כעינא דתורא שרי. פירוש דבר מועט כעינו של שור מותר לאכילה אם נילושה בחלב שאוכלה מיד. אבל הרבה אסור. וכן ראיתי אבא מרי ה"ר יב"ק זצ"ל אסר עיסה אחת אשר חיממו המים ביורה שנתבשל בה בשר והשומן נדבק ביורה. וכן יש שאוסרין אם מליאתא של בשר או של גבינה נשברה ויוצא השומן או מן החלב ונדבק בפת ורוצים לאכול הפת. ואין נראה לי דדווקא חלב שנילושה בעיסה שאינו ניכר אבל ניכר לעין לא יבא לידי קילקול, אבל מה שבעיסה נילוש אסור דדמי לפ' כיצד צולין (דף עו) ולרב למאן דאמר ריחא מילתא היא דאסר פת שאפה עם צלי בתנור לאכול בכותח ובצנון שחתכו בסכין ש"ח כל הבשר אסור לבשלו בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים ואסור להעלותן עם הגבינה על השולחן בחולין (דף קד) תניא אגרא חמוה דר' אבא עוף וגבינה נאכלים באפיקורן בלא קינוח הפה ובלא נטילת ידים ומסקנא בשר וגבינה בעי נטילת ידים בליליא אבל ביממא חזי ליה ולא בעי נטילה וקיי"ל מי שאוכל גבינה ואחר כך בשר דצריך קינוח הפה לאחר שאכל גבינה בין בפת בין בכל דבר. בר מתמרי קימחא וירקא ונטילה בלילה אבל אם אכל בשר אסור לאכול גבינה. אכל גבינה מותר לאכול בשר. ואם אכל בשר אסור לאכול עד שיעור שצריך סעודה אחרת. כדאמר מר עוקבא דאבוה כדאכיל האידנא לא אכיל עד למחר כי השתא ואילו אנא בהאי סעודתא לא אכילנא בסעודתא אחרינא אכילנ' ואמרי' בין תבשיל לגבינה צריך. פירוש לאחר שיאכל גבינה יטול ידיו ואוכל בשר לאחר קינוח אעפ"י שרבינו תם היה מצריך קינוח ונטילה בין בשר לגבינה מדקאמר בין תבשיל לגבינה או ישהא בלא קינוח בין בשר לגבינה כמר עוקבא אבל בין בשר לבשר לא בעי כלום לא נטילה ולא קינוח ולא שהייה אין אנו עושין כן אלא כפר"ח ופרש"י וכל הגאונים דמצרכי קינוח ונטילה בין גבינה לבשר או בלא נטילה ביום רק קינוח הפה בפת אבל בין בשר לגבינ' צריך שהוי וכן מורין הלכה למעשה בפסיקת' רבתי בפרשת עשר תעשר. כשביקש לכתוב את התורה לא היו מלאכים מניחי' אותו אמר להן הק"בה מה אתם מקיימין את התורה תינוק הנגמל מישראל מקיימה יותר מכם יוצא מבית הספר אם היה אוכל בשר אינו אוכל חלב עד שירחוץ ידיו מן הבשר ואתם כשנשלחתם אצל אברהם הביא לפניכם בשר וחלב ואכלתם. ויקח חמאה וחלב ובן הבקר. ומפני טעם זה נסמך לא תבשל גדי בחלב אמו. הנה אנכי שולח מלאך כי זה אמר למלאכים.
גליון בשאלתות דרב אחאי בין תבשיל של גבינה לתבשיל של בשר לא בעי נטילת ידים משום דלא הוי ממשות אבל בין תבשיל של בשר לתבשיל של גבינה בעי נטילת ידים. ורבינו אוסר לאכול תבשיל בלא קינוח מדרבי יוחנן דאמר תבשיל סתם. ירושלמי פ' אלו דברים האי מאן דאכיל בשר וברעותיה למיכל גבינה צריך למיבעי פתתיה מיכן אסר מורי בן להסיר חתיכת להם בין גבינה לבשר אלא להסיר אותו לחם לגמרי פן יכשל צריך כל אדם להיזהר כשנותן בתיבה אחת בשר וגבינה שלא יגעו ביחד כדאמרינן צורר אדם בשר וגבינה במפה ובלבד שלא יהו נוגעים זה בזה שאם יגעו צריך הדחה ואם נפל בשר צלי בחלב צונן צריך קליפה. ואי אית פילי בקעים בשר אסור או אם נתקן בתבלין אסור. ואסור לאכול לזה בשר ולזה גבינה על שולחן אחד. בחפיסה אחת כשמכירים זה את זה. דבש דבורים מותר כדאיתא בפ' א' דבכורות אבל דבש הגזין וצירעין אסור כרבי יעקב וכרב ששת בבכורות ואעפ"י שמחממין את הדבש ומרתיחין פעמים גופי הדבורים בדבש רק שיסנן בבגד הוה להו הדבורים נבילה מוסרחת ועוד נותן טעם לפגם מותר.
תע
הלכות חילוקי בהמות למכור לכותים וליחד עמהם בפ' א' דע"ז קיי"ל דאין מוכרין בהמה גסה לכותים לא עגלים ולא סייחין משום שאלה ושכירות. ומשום למען ינוח שורך דאגרא לא קניא. ואע"ג דבפ' הזהב אמרי' דאונאה שייך בשכירות כי תמכרו ממכר. ומשמע דממכר בן יומו קרוי ממכר. מיהו אינו בהמתו וביתו של שוכר כי אם של משכיר. וגם אין מוכרין בהמה גסה משום נסיוני דאזלא מחמתיה משתחשך בשבת. רבא שרי לזבוני חמרא לגוי אידא דספסירא דלא ידעה לקליה דלא מוגיר דלא מושיל. רב הונא זבין פרה לגוי אימור לשחיטה זבנה. ומתנית' דאסר שאומר למלאכה בעינא אי נמי פרה לאו בת מלאכה היא ומתני' דאסר בזכרים כדמוכח בפ' המוכר פירות (דף צב) סתם שור לרידיא קאי וסוסים וחמורים קיימי למלאכה. מיהו אשכחן כהן ששכר פרה מישראל. וכן לא ימכור לו פרה החורשת בשביעית. ובפ' א' דפסחים (דף יד) שתי פרות חורשות בהר המשחה וכן השואל את הפרה. על כן נראה בהמה טהורה מותר למכור לכותי אימור לשחיטה זבנה אבל עגלים סתמייהו לגדל קיימי. ומתני' סוסים וחמורים אסור למכור לכותי וצריך כל אדם למצוא היתר למה אנו מוכרין עגלים מיהו עתה אין בקי דלישמע קליה בזמן הזה. ואין לחוש משום נסיוני ולא להשאיל דאין רגילים עתה גוים בכך. ועוד אנו מעט במקומות מפוזרים היה לנו הפסד אם לא היינו מוכרין לכותים כמו חיטי ושערי אבל אסור לקנות בהמה ולמוכרה. ודמי לבתים שאנו משכירין לכותים שחין רגילים בזמן הזה להכניס בו ע"ג. ובימיהם היה ברור שמכניסין בו ע"ג ומה שאנו רגילים להעמיד בהמות בין הגוים בלא שומר ישראל ותנן בפ' ב' אין מעמידין בהמות בפונדקאות שלהם וגם אנו מוסרין בהמות שלנו לרועה שלהם ותנן אין מוסרין בהמה לרועה כותי אלא משום דקיי"ל כשינויא דר' פדת בריש פ"א דע"ז דר' אליעזר חייש לרביעה לכך אין מעמידין. ולרבנן לא חיישי לכך אין לוקחין מהן וקיי"ל כרבנן דלא חיישי לרביעה אע"ג וסתם מתניתין דאין מעמידין אתיא כר' אליעזר כמו כן יש סתם משנה כרבנן מקום שנהגו למכור מוכרין. וכיון דקבעי תלמודא לשינויא דר' פדת לבסוף שמע מינה דסמכה הוא טפי.
תעא
ייחוד אמר רבינא מנא תימרא דשאני בין דיעבד לכתחילה דתניא לא תתייחד אשה עמהם מפני שחשודין על העריות. ורמינהו האשה שנחבשה בידי כותים על ידי ממון מותרת לבעלה. פי' אפילו לכהן שלא אנסה. וכן בפ' ב' דכתובות גבי בת ישר' שהורהנה באשקלון וריחקוה בני משפחה פנויה היתה וריחקוה הכהנים שחששו פן נבעלה לכותי הפוסל בביאתו לכהונה. דאי באשת ישראל מיירי משום חשש שמא נבעלה ברצון היה לו לומר וריחקה בעלה. ועלה מייתי האשה שנחבשה דסובר לכהן נמי מותרת אלא יש לומר לכתחילה לא תתייחד הא דיעבד מותרת ודחי דילמא דיעבד לא ומה שמותרות משום הפסד ממונו תדע דקתני סיפא על ידי נפשות אסורה לכהן בעילת גוי. וגם כל אשת כהן שנתייחדה עם הכותי תהא אסורה לבעלה כהן או בת ישראל פנויה אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו כשרה לכהונה. ומפרש רבינו תם רבינא מייתי ראייה מאשה שנחשבה שידו תקיפה עליה בעלה רואה אותה נחבשה והיא אסורה בידו אפי' הכי מותרת לבעלה בדיעבד אעפ"י שחשודין על העריות כדתניא לא תתייחד אשה עמהם הוא הדין לוקחין מהן בהמה לקרבן היינו דיעבד אעפ"י שבהמה מוסרה בידו ואינו מוחה מן הרביעה ודחי לעולם אימא לך גבי בהמה דידן תקיפה עליה שאין לוקחין מהן לקרבן. וגבי אשה שנחבשה דשרי לבעלה כי ידו תקיפה עליה היינו משום הפסד ממונו שנחבשה על ידי ממון אבל אי לא משום הפסד ממונו תהא אסורה כיון שידו תקיפה עליה שהוליכה בעלה אבל אם אינה מסורה בידו אפי' בלא הפסד ממון אינה אסורה על ידי ייחוד.
תעב
קיי"ל מותר להתרפאות מן הא"י דבר שאין בו סכנת נפשות. אבל מומחה לרבים מותר. ואדם המקיז מן המומחה מותר אבל מן המינין אסור שמזכירין שם ע"ג. ואם אמר לו הרופא ליקח מים של ע"ג או מן עצים שלפני ע"ג אסור. כדאמרינן בפ' כל שעה בכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה תניא לא ישא ויתן מן המינין ואין מתרפאין מהן ומעשה בבן דמא אחותו של ר' ישמעאל שהשיכו נחש. ובא אחד לרפאותו ולא הניחו ר' ישמעאל וטעמא משום שרצה לומר נחש של ע"ז. ירושל' בפ' שמונה שרצים באלעזר בן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל שהשיכו נחש ובא אחד לרפאותו בשמו וכו'. והשתא לא תקשי הא דאמרינן בתר הכי ר' אבהו רמא ליה מינא סמא אשקיה שלא נתן לו ולא לחש לו שום דבר מעבודה זרה ובלאו הכי נוכל לומר דבצינעה הוה כדאמר תלמודא אליבא דר' ישמעאל דאמר אפילו ע"ז לא יהרג כמו שאר עבירות משום וחי בהם ולא שימות בהם. אבל בפרהסיא אסור משום ולא יחללו את שם קדשי ולכן לא הניחו ר' ישמעאל בפרהסיא אבל עובדא דרבי אבהו שמא בצינעא הוה. והא דאמרי' בפ' כל שעה בכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה היינו דווקא שמוצאין הרבה אילנות א"כ הוא כמו אומר לו כותי שלא יועיל כי אם אותו אילן של אשירה מכח הקדשות של ע"ג זה וודאי אסור ופעמים שהכותי אומר אמת שיש כח לשדים ליתן כח לע"ג כדי להתעותם כל שכן שאסור שנראה שיש ממשות בע"ז אבל אם אמר לו ליקח מאילן פלוני ולא להזכיר שום ע"ג ולא מצאו אותו אילן ביניהן מותר להביא של ע"ז כיון שהיה יכול להתרפאות כמו כן מאחר. וכן איתא בירושלמי דהאי פירקין ופרק שמונה שרצים בכל מתרפאין חוץ מע"ג עד שאמר לו לך הבא מן עליו של ע"ג והביא אבל אמר לו הבא עליו סתם מביא עליו של ע"ג. ועוד בירושלמי ר' יונה הוה ליה צמרמורין ואייתיאו ליה מן זכרותיה דזמזא ושתה אייתין לר' אחא לא שתיא אמר ר' אחא הוה ידע ר' יונה מה הן הוויין לא הוה שתיא אמר ר' חנא מתני' אמרה כן אין מתרפאין מגילוי עריות. והתם נמי מיירי שהרופאים אומר שאותו דווקא יועיל.
תעג
להסתפר מן הכותי וקיימא לן אסור להסתפר מן הכותי בייחוד כרבנן ואפי' במקום רבים אסור וישראל הרואה במראה שפר. וגם אין בו איסור לא ילבש גבר שמלת אשה. ובשבת בפ' השואל (דף קמט) תנן אין רואין במראה של מתכת שלא ישיר נימין המדולדלין הא בחול שפיר דמי בירושלמי בפ' במה אשה יוצאה מפרש דאסור בשבת משום האשה רואה נימא אחת לבנה ותולשתה ובאה לידי חיוב חטאת והאיש אף בחול אסור משום שאינו דרך כבוד התירו לבית רבי שיהו רואין במראה ושיהו מסתפרין קומי ושיהו מלמדין את בניהם לשון יוונית שהן זקוקין למלכות. ותניא נמי בתוספתא ובירושלמי ישראל המסתפר מן הע"ג רואה במראה ומן הכותי אינו רואה פי' שאינן חשודין על שפיכת דמים. התירו לו לרבן גמליאל לראות במראה מפני שהן זקוקים למלכות אלמא להסתכל האיש במראה אפי' בחול אסור היינו ללקט לבנות מתוך שחורות דבהכי משתעי התם גבי אשה כדאמר בפ' המצניע (דף צז) המלקט לבנות מתוך שחורות אפי' אחת אסור בשבת. ודבר זה אפי' בחול אסור משום שנאמר לא ילבש גבר שמלת אשה. אבל מדקאמר של בית ר' יהודה התירו לראות במראות משמע דלאחרינ' אסור אם כן צריך לומר דהא דבתלמודא דידן אוסר בפ' השואל לראות במראות שלא ישיר נימין המדולדלי' מיירי באשה ושלא תשיר לבנות מתוך שחורות דאילו באיש אסור אפי' בחול מדהוצרכו להתיר של בית ר' וגם דקתני המסתפר מן הכותי אינו רואה במראה אי נמי ההיא דשואל מיירי לשל בית רבי שהתירו לו וקמ"ל בשבת אסורין במראה של מתכת. קיי"ל אלו דברים שמותר להתרפאות בשבת גב היד וגב הרגל וכל מכה של חלל שהן של סכנה והאי פדעתא מכת חרב כחול עין ולשחוק סמנין להביא דרך רשות הרבים לעין מותר ועין שמרדה ורירא ודיצא ודמעתא וקדחא ותחילת אוכלא. אבל סוף אוכלא ופצוחי עינא אסור. ובפ' א' דשבת (דף יח) נותן קילור בעין מערב שבת ואיספלנית על גבי המכה מערב שבת ומתרפאין והולכין כל השבת כולה אבל בשבת אסור ליתן. ובפרק ח' שרצים (דף קח) אמר שמואל שורה אדם קילורין מערב שבת ונותנן בשבת בעין היינו על גב העין דווקא והיינו דאמר עמיץ ופתח אסור שגורם שהקילור נכנס בעיניו על ידי מעשה. וקי"ל ישב לו קוץ לפני ע"ג לא ישחה ויטלנו שנראה כמשתחוה לע"ג. וכן לא ישחה בפני ע"ג ללקט מעות שנתפזרו לו ולא יניח פיו על פרצופות המקלחים מים מפני שנראה כמנשק לע"ז ואם אינו נראה מותר שהיתה ע"ז לאחריו או לצדדין. בפ' במה אשה יוצאה ובפרק א' דביצה. ובפ' חבית שנשבר פריך לרב דאמר כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. מיהו נראה שאין הלכה כרב אלא כסתם כל המשניות. וכן בפ' השוחט אין שוחטין לתוך הגומא. אבל עושה חריץ חוץ לגומא ודם שותת לתוך הגומא ובשוק לא יעשה שלא יחקה את המינין. ובפ' א' דמועד קטן ועושה ארון עם המת בחצר פי' בצנעה. ובכתובות אמרי' בפרק אעפ"י צינור שעלו בו קשקשין ממעכן ברגלו בצנעה ואינו חושש. כיוצא בו אין הלכה כרב דאמר בשר שנתעלם מן העין אסור מדקאמר ורב היכי אכיל בישרא ולא אמר היכי אכלינן בישרא. וכן בפ' א' בהכל שוחטין ור' מאיר דחייש למיעוט היכי אכיל בישרא. דלא קיימא לן כוותיה. ובפרק אלו מציאות רבי חנינא מצא גדי שחוט בין טבריא לציפורי והתירו לו משום שחיטה כר' חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי דאמר הרי שאבדו לו גדיין ותרנגולין ומצאן שחוטין דשרו. וכן הלכה אם הניח חתיכת בשר ומצאה באותו מקום שהניחה אין חוששין שמא החליפה עורב ומותרות אעפ"י שאין מכירה ואם הניחה בין הגוים אסורה אם אין לו בה טביעת עין או סימן. וכן כששולחה ביד הנכרי. אמור רבנן ביטול איסורים בששים שיותר אין הטעם הולך וכן אמר רב נחמן ביצה בס'. בשילהי פ' בתרא דע"ז גבי עכברא בשיכרא הילכתא בס'. וכן כל איסורין שבתורה. וכן בקדירה אם נפל האיסור משערינן אם יש ברוטב שהוא בעין ובקיפה ובחתיכות ס' של היתר אז הכל מותר אבל מאי דבלעה קדירה דהיתר לא משערינן דלא ידעינן מאי בלעה וכן מן האיסור מהותך אם לא ראינוהו מתחילה כשנפל. ואם מכיר האיסור ישליכנו והשאר מותר אם יש ס' לבטל טעם האיסור.
תעד
ואם בישל בקדירה של איסור אם אין בתבשיל של היתר לבטלו אסור הילכך אם בישל האיסור בקדירה לא נשער ס' כי אם ברוטב ובקיפה ובחתיכה של היתר. ולא במה דבלעה קדירה מן האיסור תחילה אלא רואים כאילו כל הקדירה איסור ואם בישל היתר בקדירה של איסור שלא היתה קדירה בת יומא התבשיל מותר דנותן טעם לפגם הוא ושרי. אבל לכתחילה אסור לבשל בקדירה של איסור. אפי' אינה קדירה בת יומא כדאמר בשילהי דע"ז דגזירה שאינה בת יומא אטו בת יומא.
תעה
אם תחב כף של איסור בקדרה מלאה היתר. צריך שיהא ברוטב ובחתיכות של היתר כפי מה שנכנס מן הכף ברוטב כי כל מה שתחוב ברוטב רואין כאילו הוא איסור אם כף חולבת תחב בקדירה שיש בה תבשיל של בשר אם הכף בת יומא צריך ס' בתבשיל לבטל מה שתחב מן הכף בקדירה ואין התבשיל והקדירה מותרת אבל הכף אסורה שהרי בלעה מחלב ומבשר ואם אין שם ששים לבטל הכל אסור. ואם הכף לא היתה בת יומא אם כן הקדירה והתבשיל הכל מותר אם אין ס' אבל מ"מ הכף אסורה שהרי בלועה מטעם בשר. לכך אסור לתוחבה בקדירה של בשר שהרי בלועה היתה תחלה מחלב אפי' אינה בת יומא הלא לכתחילה אסר קדירה שאינה בת יומא אטו בת יומא. ואין לומר שנגעלה כשנתחבה בקדירה של בשר ופלטה החלב וכן הכף דינו כשבלוע מבשר שתחב בקדירה של חלב ואם יש ספק אם יש ס' בהיתר לבטל איסורי' אסור. דהטעם הולך עד ס' וקיימא לן טעם כעיק' דגמרי' מגיעולי גוים ובמשרת ענבים בפ' ואלו עוברין אם כן הוי ספיקא דאורייתא ואסור. ולא כפר"ש דאמר טעם כעיקר לאו דאורייתא דלדבריו אם נשפכו המים ולא ידעי' אם היו ס' בין המים ובין החתיכות של היתר או דגים או בצים או בשר היתר שנשאר יהא מותר לדבריו אבל אם החתיכות והמים בפנינו. ואין יודע לשער אי ספיקא דרבנן שהרי אין קרוי ספיקא דבר שהחכמים יכולין לברר ולשער. דין טעם כעיקר אי דאורייתא אי דרבנן פר"ש טעם של איסור שישנו בהיתר אינו אוסר מן התורה אפילו מן ההיתר כל כך שאכל כזית מן האיסור שנבלע שם בתוך אכילת פרס. דמן התורה אינו אסור אלא איסור שהוא בעין לא טעם הנבלע במקום אחר. ומגיעולי כותים שצוה הכתו' להגעיל כלי מדין לא גמרי' דחידוש הוא דאפי' בת יומא אי אפשר דלא פגמה אפי' הכי אסר רחמנ' וקרא משרת דמייתי בפ' אלו עוברין אסמכתא בעלמא תדע דעל משנה טיפת חלב אמר אביי טעמו ולא ממשו דאורייתא דבעינן טעם גבי בב"ח ורבא אמר דרך בשול אסרה תורה משמע דסבר לאו דאורייתא והלכה כרבא. ועוד דאמר ר' יוחנן בפרק בתרא דע"ז כל שטעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו. טעמו וממשו דווקא אסור ולוקין עליו. ועוד דאמר בפ' גיד הנשה (דף צח) זהו היתר מה שהיתר לבשל זרוע עם איל נזיר וקאמר רבא לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור והכא גבי זרוע בשילה מותר מדנקט רבא בקדשים לטעם אסור הא בחול שרי אבל ר"ת אומר טעם כעיקר דאורייתא מין בשאינו מינו כדמייתי קרא בפ' ואלו עוברין משרת וגיעולי כותים לא אסמכתא נינהו ועל כרחיך גיעולי כותים לאו חידוש הוא דסבר נותן טעם לפגם אסור. ואנן קיימא לן כרבא בפרק בתרא דע"ז הילכך נותן טעם לפגם מותר אם כן לאו חידוש הוא. ועוד דאמרינן בפרק התערובות עשה מן האורז ומן החטים אם יש בו טעם דגן חייבת בחלה ואדם יוצא ידי חובתו בפסח וחייבין על חימוצו כרת אלמא טעם כעיקר דאורייתא אם לא תאמר זהו משום שומנא שישנו בעיסה אבל טעם גרידא אינו כעיקר מן התורה מכל מקום קראי דמייתי בפ' ואלו עוברין נראה דהוה דרשא. ההיא דפ' כל הבשר דיחויא בעלמא הוא דקאמר רב' מבב"ח לא תבשל דטעמו ולא ממשו דאורייתא משום דהתם דרך בישול אבל אמת הוא דהוי דאורייתא מקראי דמשרת וגיעולי כותים וההיא דאמר ר' יוחנן כל שטעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו מיירי במין במינו דבטל ברוב מן התורה כדאמר רבא בפ' התערובות (דף עט) אמור רבנן ברובא כגון מין במינו אבל מדרבנן הוה בס' הוא הדין כדאמר רבא בפ' גיד הנשה (דף צז) אמור רבנן בס' מין במינו לכך אין לוקה עליו. הוא הדין אפי' טעמו אעמו גם ממשו של איסור ישנו בעין שאין לוקין אם אין מכירו אבל בטל ברוב'. אבל טעמו ולא ממשו נקט לומר דאפי' הכי אילו איסור איכא ועוד לא ספיקא ליה אלא הוה צריך לפרש אם אין מכירו וטעמו וממשו לוקין עליו מיירי כמו כן נמי במין במינו היכא שמכיר ממשו של איסור אבל מין בשאינו מינו טעם גרידא דאורייתא שלוקין עליו. וה"ר יוסף בן ה"ר יצחק בן הנדיב רבי יוסף ז"ל היה אומר דמיירי שפיר במין בשאינו מינו דאע"ג דטעם כעיקר דאורייתא היינו מגיעולי כותים דאמר קרא תעבירו באש היינו עשה אבל לאו ליכא לכך אין לוקין עליו. וקשה הלא פסולי המוקדשין כתיב תזבח ואכלת בשר ודרשינן תזבח ולא גיזה ואין זה כי אם לאו הבאה מכלל עשה דהוי עשה אפי' הכי תני בפ"ב דבכורות (דף טו) הגוזז והעובד בפסולי המוקדשין סופג את הארבעים אלא על כרחיך היינו טעמא לא תגוז ולא תעבוד בבכור שורך שהרי חולין אתו. וכי אמר קרא תזבח ודרשינן ולא גיזה היינו שהוא באיסורו הראשון ולא תגוז. ובשילהי מכות (דף כב) המנהיג שור פסולי המוקדשין לוקה משום דכל איסור הוא הדין לוקה משום עבודה כדפריך אבל איסור כל איסור גרידא קא חשיב דגוף אחד הוא ועשאו הכתוב ב' גופין דכתיב כצבי וכאיל הוא הדין שאמר ומדקרא בגיעולי כותים איירי תעבירו באש אהדרי לאיסורי' קמא. ואשמעינן דפליטת איסור מס' הוי איסור ולעולם בלאו והרי"ץ פי' דשפיר מיירי במין בשאינו מינו מיירי כל שטעמו ולא ממשו כגון שאין כזית איסור נתון כדי אכילת פרס לוקין עליו. וההיא דאמרי' דטעמו כעיקר בקדשים אסור דמשמע הא בחולין שרי הוא הדין דבחולין אסור והאי דנקט קדשים משום דבקדשים איירי גבי זרוע בשילה. ועוד ר"ת גריס לא נצרכה אלא להיתר מצטרף לאיסור משום דפריך תלמודא מהתם נפקא הנוגע בבשרה יקדש שאם פסולה יפסול והאי קרא מוקי ליה להיתר מצטרף לאיסור מחטאת ומשני התם לטעם כעיקר הוא דאתא הך דמפיק טעם כעיקר מקדשים דכתיב גבי חטאת ואפי' למאי דמפיק אלו מקרא דחטאת היתר מצטרף לאיסור או לא לטעם כעיקר. מכל מקום מייתי הכא קרא דחטאת לטעם כעיקר משום דאי לא הוה נפקא לן טעם כעיקר מקרא אחרינא כגון ממשרת וגיעולי גוים אי הוה מוקמינן קרא דחטאת לטעם כעיקר דפשוט יותר לאיסור ולא להיתר מצטרף לאיסור כי האי גוונא אשכחן פ' הקורא את המגילה אין מוהלין אלא ביום מקרא ביום השמיני ובפ' ר"א דמילה מוקי לה לרבות אפי' בשבת ומיעוט דלילה מבן שמונה ימים אלא במגילה מייתי לה ופשוט יותר למעוטי לילה אי לא אלא חד קרא. אבל רבי' יצחק ב"ר שמואל הר"ץ היה מקשה על גירסת הספרים טעם כעיקר ובקדשים אסור והכא שרי בזרוע בשילה. הלא ליכא טעם זרוע באיל הא איכא ס' דמצוה גמרי למישרי בחולין מס' ואילך ואי נתינת טעם איכא בס' אף בחולין הוה אסור דהא טעם כעיקר דאורייתא. ולרבי' שלמה דרבנן הוה ליה למיסרי בחולין אפי' איכא ס'. וק' דאיכא נתינת טעם מקרא ממשרת וגיעולי גוים דהוו אסמכתא דרבנן וצריך להביא מפ' התערובות (דף עא) הטמא והפגול והנותר שבללן. וממנחות בהקומץ שתי מנחות שנקמצו ונתערבו. ובפ' דם חטאת כל יום נעשה גיעול לחבירו ובשילהי ע"ז מבשל שלמים ובפרק הקומץ רבה נבילה בטילה בשחוטה. ירושלמי דמסכת ערלה אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל נותני טעם אין לוקין עליהן חוץ מאיסורי נזיר דהוי היתר מצטרף. ובפ' אלו עוברין ובפ' ג' מינין בנזיר אמרי' ב' קופות של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין נפלו וביבמות בפ' הערל (דף פב) אי רבו אי לא רבו תולין על התרומה.
תעו
גיד הנשה שנתבשל עם הגידין אם מכירו בנותן טעם. ואם אין מכירו כולן אסורין והרוטב בנותן טעם. וליבטיל גיד הנשה ברובא בריה שאני דבריה לא בטלה והרי בריה אע"פ שאין בו עכשיו חיות. וכן אכל לגיד הנשה שאין בו כזית לוקה דבריה הוא ואין לו שיעור וכן בשילהי כל הבשר (דף קיו) ציפור טמאה בין בחייה בין במיתתה בכל שהוא משום עוף טמא דבריה הוא. אם כן בפרק אלו הן הלוקין (דף יו) דאמר ריסק תשעה נמלים ואחד חי ובכולם כזית לוקה ששה. ופי' חי שלם שקרוי בריה ולוקה בכל שהו והא דאמר במעילה לוקין על שרצים בכזית איירי שאינן שלמים והשתא מה טעם יש שציפור טמא נקרא בריה אם אוכלה שלם להתחייב בכל שהו משום אוכל בשר אפי' במיתתה אם כן קרוי בריה אפי' אין בו חיות וכן גיד הנשה ואילו ציפור טהורה במיתתה כזית משום נבילה אפי' שלם אין קרוי בריה ובפ' התערובות (דף עג) כל הזבחים שנתערב שור הנסקל ופריך לבטיל ברובא. ומשני בעלי חיים לא בטילי. והשתא מה הקשה וליבטיל ברובא לימא בריה היא ולא בטלה כגיד הנשה וכציפור טמאה במיתתה ויש לומר אין קרוי בריה אלא שאיסורו בא מיום שנברא כגון גיד ועוף טמא ודג טמא אבל שור הנסקל וציפור טהורה לא. אם כן חלב הקרב למה בטל אלא כל דבר ששמו עליו בעודו שלם וכשאינו שלם איבד את שמו קרוי בריה כגון עוף טמא כשאינו שלם אין קרוי עוף טמא אלא חתיכה של עוף טמא וכן גיד אין קורין גיד אלא כשהוא שלם וכשחתוך קורין לו חתיכה של גיד אבל נבילה אפי' חתוכה קרויה נבילה ושור הנסקל כתיב לא יאכל את בשרו. והא דאמר בפ' אלו הן הלוקין הרי נמלה בכל שהוא בריה שאני. ה"פ לדידי אין קרוי בריה אלא בדבר ששמו עליו כשהוא שלם אבל חטי אפי' כתושות מיקרי טבל. וכן חצי אגוז קרוי טבל. אלא לדידך כל שהו למכות אודי מיהת דבר דאיכא נשמה.