הרוקח· רבנו אלעזר מגרמייזא
הלכות אבילות
שיג
במסכת שמחות הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו. אין קושרין לחיו אין פוקקין את נקביו ואין נותנין כלי מתכות וכל דבר המיקר על טיבורו עד שימות אין מזיזין אותו אין מעמצין עיני הגוסס. אין קורעין ולא חולצין ולא מספידין ואין מכניסין עמו ארון עד שימות. במסכת שבת בפ' שואל (דף קנא) המעמץ עיניו בשעת יציאת הנפש הרי זה שופך דמים. אין מבטלין תלמוד תורה עד שתצא נפשו אותם העוסקים בו יבטלו כשימות ולא אותן שאינן מתעסקין בו. בפ' ר' אליעזר אומר (דף קה) ובמועד קטן בפ' אלו מגלחין (דף כח) כל העומד על המת בשעת יציאת הנפש חייב לקרוע בפרק א' דברכות אין אומר בפני המת אלא דבריו של מת במס' שבת בפ' שואל עושין כל צרכי המת בשבת ובלבד שלא יזוז בו אבר מיכן שנותנין ככר על גבי המת לטלטלו בשבת ממקום למקום אסור לישראל לפשוט למת ידיו ורגליו כי אם על ידי גוי שומטים הכר מתחתיו ומטילין אותו על החול כדי שימתין. קושרין הלחי ובלבד שלא יעלה מביאין כלי מיקר וכלי מתכות ומניחין לו על כריסו. בפ' כירה (דף מג) עושין מחיצה למת בשביל החי מת המונח באשפה אם יש ככר או תינוק תניחו עליו ומטלטלו וכן בפ' הנוטל. אבל לא התירו לסגור עיניו ולפשוט אבריו על ידי ככר כי אם מחמה לצל. אם אין ככר הופכו ממטה למטה. כדאמר בפ' כירה וכן בדליקה מצילין את המת אפי' בלא ככר וכן מכרמלית כדמשמע בפ' המצניע (דף צד) ההיא דהוה בדקורת פי' דליקה היתה. מת בשבת אין בוכין עליו שאין אבילות בשבת. דכ' לא יוסיף עצב עמה ואמרינן בבראשית רבה זה האבל. בפ' שואל מחשיכין על התחום על עסקי המת בברכות בפ' מי שמתו (דף יח) אסור לאכול בשר ולשתות יין כל זמן שמוטל עליו לקוברו. אבל בשבת מיסב כדרכו ואוכל בשר ושותה יין וחייב בכל המצות אך אסור בתשמיש המטה דאמר ר"י דברים של צנעה נוהג הילכך האבל בשבת אסור בעטיפת שפה ובתשמיש המטה ובהושטת אצבעו בחמין ואסור בנעילת הסנדל בביתו ואסור ללבוש בגדים לבנים בתוך ז' דיש בני אדם שאינם אבלים ואינם לובשים לבנים וכן כל הני דשאר בני אדם נוהגים כמו כן. ואנפילאות שקורין יילצונ"ש של בגד מותר ללבוש דלא אסרו אלא איסור מנעל ונעלך תשים ברגליך. וקצת ראיה בפ"ק דיומא. אית תנא דתניא יוצאין באנפיליא ואוקמינא בשל בגד ואית דתני אין יוצאין ואוקימנא בשל עור ואסור כל ז' ללבוש בגדים לבנים ובה"ג פשיט ופוסק מי שבאתה לו שמועה בשבת עולה השבת למנין וקורע באחד בשבת ומברכין לו ברכת אבלים וכיון דקא מברכין ברכת אבלים בי עשרה לאו דברים של צנעה הוא. מת בחול בעוד מתו מוטל לפניו אסור לאכול בשר ולשתות יין כל זמן שמוטל עליו לקוברו. בפ' א' דברכות אין אומר בפני המת אלא דבריו של מת. וכשמספידו יראה שלא יאמר שקר עליו כדאמר בברכות בפרק הרואה א"ר שמעון כשם שנפרעין מן המתים כך נפרעין מן הספדנים ומן העונין אחריהם בפרק ב' דכתובות מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה כשאין לו כל צרכו תריסר אלפי גברי והני מילי לדקרי ותני אבל לדמתני לית ליה שיעורא. מנהג ישראל שעוסקין במת להרחיצו ולהלבישו וכשמוציאין אותו במטה נושא אותו ומחליפין ונושאין כל אחד חלקו והחי יתן אל לבו דיספד יספדוני' ודיקבר יקברוניה. דידל ידלוניה ירושלמ' בפר' אלו מגלחין מי שמת מוטל לפניו אוכל ושותה בחדר אחר ואם אין לו חדר אחר הופך פניו לכותל ואינו מיסב צורם ואינו אוכל בשר ושותה יין ואם בירך אין עונין אחריו אמן אחרים מברכין אין עונין אחריהם אמן. בד"א בחול אבל בשבת מיסב ואוכל וכו' כדאית' בפרק ג' דברכות ירושלמי פ' א' דשבת ישב לגלח ואמרו לו מת אבא הרי זה ישלים את ראשו אחד המגלח ואחד המתגלח. בירושלמי במ"ק ובפרק בתרא דנדרים קרע וחזרה בו נשמה אם על אתר פי' לאלתר אין צריך לקרוע אם לאחר זמן חייב לקרוע כמה על אתר כדי שאילת שלום תלמיד לרב שלום עליך רבי. בסתימת הגולל חל עליו אבילות ההולכים עם המת לקוברו אבל הנשארים בעיר כשהופכים פניהם מן המת כדאמר רבא לבני מחוזא. בפ' אלו מגלחין (דף כב) אמר רב יהודה אמר רב אבל יום ראשון אסור לאכול משלו פי' אפי' אוכל כמה פעמים ביום ראשון אסור לאכול משלו. בפרק א' דבבא בתרא משמע מברין אותו ביצים או עדשים. מנהג לאכול ביצים מבושלין היטב שאין להם פה והגדול בוצע המוציא ולא האבל מדכת' פרשה ציון בידיה ואין מנחם לה. מכלל שהמנחם פורש. וכשמברכין ברכת המזון בשעת הבראתו אין אבלים מן המנין כדאמר בפרק א' דכתובות (דף ה) לאחר אכילתן מברכין נברך מנחם אבילי' שאכלנו משלו ובטובו כו' ברכת הזן נודה לך רחם תתברך חי לעד וכו' ועד וכל טוב. ואומר אל אמת דיין אמת שופט בצדק שליט במעשיו שאנחנו עמו ועבדיו ובכל זאת אנו חייבין להודות לו ולברכו גודר פרצות ישראל הוא יגדור את הפרצה הזאת לחיים ולשלום ואומרי' המנחמים בורא פרי הגפן. ולא ישתו אחר האבל מכוסו כי אם מכוס אחר ונותנין לו יין דמתנין שכר לאובד ויין למרי נפש. אשה שמת בעלה אין נכרי שולח לה כוס יין משום פריצותא. בפ' אלו מגלחין אין מוליכין לבית האבל לא בטבלא ולא באיסקוטלא ולא בקנון ולא בסלים אלא מוליכים בסלי נצרים ומשקין בזכוכית צבועה או בכוסות. אמר רב יהודה אמר רב מת בעיר אסורין כל בני העיר בעשיית מלאכה ואם חלקו עצמן לחבורות מותרין. תניא באבל רבתי היא מס' שמחות אבל כל שבעת הימים אסור בעשיית מלאכה הוא ובניו ובנותיו ועבדיו ושפחותיו ובהמתיו. אבל אסור במלאכה דכתיב והפכתי חגיכם לאבל מה חג אסור בעשיית מלאכה אף אבל. אבל אינו נוהג במועד דכתיב ושמחת בחגך. אבל אסור בתספורת. ראשיכם אל תפרעו מכלל דכולי עלמא אסירי. אבל חייב בעטיפת הראש. מדקאמר רחמנא ליחזקאל לא תעטה מכלל דכולי עלמא אסירי. אבל אסור להניח תפילין מדקאמר רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל דכולי עלמא אסירי. אבל אסור בשאילת שלום מדקאמר רחמנא ליחזקאל האנק דום. אבל אסור בדברי תורה מדקאמר רחמנא ליחזקאל האנק דום כמו וידום אהרן. אבל אסור בתכבוסת ויאמר אליה התאבלי ולבשי נא בגדי אבל. אבל חייב לקרוע מדקאמר רחמנא ובגדיכם לא תפרומו מכלל דכולי עלמא מיחייב אבל חייב בכפיית המטה דומיא דוהפכתי יהפכו מטותיכם עליה. אבל אסור בעשיית מלאכה והפכתי חגיכם לאבל דומיא דחג אסור. אבל אסור ברחיצה דכתיב ואל תסוכי שמן וסיכה בכלל רחיצה אבל אסור בנעילת הסנדל מדקאמר רחמנא ליחזקאל ונעלך תשים ברגליך מכלל דאסור אבל אסור בתשמיש המטה וינחם דוד את בת שבע ויבא אליה מכלל דמעיקרא אסור. אבל אסור בתספורת. אבל אינו משלח קרבנותיו. אבל אסור בעשיית מלאכה דברים המותרין בחולו של מועד אסורין בימי אבלו אבל אחרים עושין זיתיו להפכן חביתו לגוף פשתנו לעלות מן המשרה צמרו לעלות מן היורה ומרביצין שדהו ירושלמי דורכין ענביו זולפין יינו. וכל דבר האבד עושין לו. אין שם אלא הוא עושה בצנעה היה ספר לרבים או בלן לרבים ואין שם אומן אלא הוא הרי זה יעשה. החמרין הגמלין והספנין לא יעשו. היו מושכרין או ממושכנין הרי זה יעשו. שכיר יום אפי' בעירו אפילו בעיר אחרת לא יעשה. מלאכת אחרים בידו לא יעשה. מלאכתו ביד אחרים בביתו לא יעשו. בביתם יעשו. אדם חשוב אפי' מושכר ביד אחר לא יעשה. מקבלי קבולת בתוך התחום אסור לעשות אבל חוץ לתחום מותר ואם אדם חשוב האבל לעולם אסור. אבל ג' ימים הראשונים אסור במלאכה אפילו עני המתפרנס מן הצדקה מיכן ואילך עושה בצנעה בתוך ביתו. ודווקא מתפרנס מצדקה אבל אדם אחר אסור וכן משמע בירושלמי ואשה טווה בפלך בתוך ביתה. אבל אסור בתספורת אבל תכפוהו אבליו והכביד מיקל בתער ולא במספרים. ומכבס כסותו במים לא בנתר ולא בחול. אבל מותר לגלח ציפורניו בין ביד בין ברגל בסכין ולא במספרים וכן שפה המעכבת מותר לגלח מזוית לזוית גזירת שבעה אסור במלאכה רחיצה סיכה נעילת סנדל תשמיש המטה (וכפיית המטה) ותכבוסת וקריאת התורה. גזירת שלשים גלוח גיהוץ שאילת שלום ולילך לבית המשתה. אבל אסור בתפילין בסכה בפ' הישן (דף כה) הני מילי ביום ראשון וקיימא לן כרבי דאמר אבל שני ימים אסור להניח תפילין משני ושני בכלל מותר להניח תפילין ואם באו פנים חדשות חולץ אבל מיום שלישי ואילך אינו חולץ אבל חייב בטלית ובסוכה ובכל המצות אפי' ביום ראשון ומנהג שאין מתעטפין. ויש מתעטף בשבת ואסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים. ואם רבים צריכין לו מותר לו לדרוש ובלבד שלא יעמיד מתורגמן. אבל חייב בעטיפת הראש כמו עתה מושכין הכובע לפני העינים כל שבעה ובשבת בצנעה ולא בפרהסיא. השבת עולה ואינה מפסקת דברים של צנעה נוהג בשבת כרב יוסף דפריס סודרא בביתיה ברישי' וכן א"ר יוחנן דברים של צנעה נוהג בין בשבת בין ברגל בפרק א' דכתובות (דף ד) כל אותן הימים הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים מסייע ליה לרבי יוחנן הרי אם קברו ברגל אין לו לשמש כי דברים של צנעה נוהג וכן מחזיר הקרע לאחריו בשבת ולא ילבש בגדים לבנים בשבת אבל דברים שבצנעה נוהג לזקוף מטתו וקריעת הבגד. הרגלים מפסיקין ואינן עולין ראש השנה ויום הכפורים כרגלים שעה אחת ופסח או עצרת הרי כאן י"ד יום וכן לגבי יום הכפורים וכן החג ושמיני שלו הרי כ"א יום וישב אחר החג ט' ימים הרי ל' יום ודווקא כשישב לפני החג שעה אחת לאבילתו אז יום שמיני חשיב ז' ימים אבל אם קברו בתוך הרגל אין עולה שמיני לז' ימים מאחר שלא בטנו גזירת ז' קודם הרגל שלא התחיל באבילות רק למניין ל' עולה הרגל והוי יום שמיני כיום אחד וקיימא לן הקובר את מתו אפילו שעה אחת קודם הרגל בטלה ממנו גזרות ז' ואם קברו ז' ימים קודם הרגל מקצת היום ככולו לבטל ממנו גזירות ל' חל להיות שלישי ערב הרגל אסור ברחיצה עד הערב ובערב ישפשף בצונן ולא בחמין והוא הדין יום ד' ויום ה' ויום ו' ואמרינן חל שביעי שלו להיות בשבת ערב הרגל מגלח בערב שבת יום ששי כיון דשבת הוא הוי אניס ומגלח כדמשמע בפרק ואלו מגלחין וכן רחיצה וליבון שאינן מגוהצין אם שביעי ערב שבת מותר. ירחץ ערב שבת וילבש בגדים מכובסים בשבת דהלכה כדברי המיקל באבל. קברו בתחילת הרגל מונה ו' אחר הרגל ומלאכתו נעשית ורגל עולה לו ומקצת היום ככולו בין יום ז' בין יום ל'. קברו ברגל הרגל עולה לו למנין ל' ואינו עולה למנין ז' ויושב ז' ימים אחר הרגל, וה"ג מונה יום טוב האחרון מן ז' ימי אבילותו ומלאכתו נעשית על ידי אחרים וכשמת ברגל אין מראין לו פנים כי אין מראין פנים בי"ט ואחר החג מברין אותו וישב ז' ימי אבילות עם יום האחרון ומונה ל' יום מיום הקבורה ואם נפטר ביום השמיני אז אין שמיני עולה לז' ימים מאחר שלא חל עליו אבילות ורוחץ ברגל לכבוד יום טוב האחרון ומחליף בגדים לבנים שהרי עדיין לא חל עליו אבילות. שמועה קרובה ששמע בתוך ל' יום נוהגת ז' ימים ול'. שמועה רחוקה אחר ל' אינה נוהגת אלא יום אחד אפי' על אביו ועל אמו. ומקצת היום ככולו. שמע שמועה קרובה ברגלים ולמוצאי הרגל נעשית רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד. וכן אם שמע שמועה בשבת שהוא יום ל' ולמחר יום א' רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד. וכן משמע בפ' יש בכור (דף מט) יום ל כלפניו. יום שמועה רחוקה אין צריך לקרוע. אלו מתאבלין עליהן אביו ואמו בנו ובתו אחיו ואחותו בין מאב בין מן האם בין אחותו נשואה בין בתולה. ואשתו. הוסיפו עליהם מדרבנן אבי אביו אבי אמו אם אביו ואם אמו ובן בנו ובת בתו בן אחיו ובת אחיו ובת אחותו ובן אחותו. אשת אחיו וכלתו. ואשת אביו אינו יושב אבילות גמור כי אם בפני האבלים עמהם בבית ולא בחוץ. ואבילות אשתו עמה בבית מתאבל על חמיו ועל חמותו. וכן היא עמו על חמיה ועל חמותה. אבל בנה ובתה מאיש אחר או אחיה או אחותה מוזגת לו כוס ומצעת לו המטה ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו ואינו יכול לכופה לתשמיש המטה. קריע' מעומד דכתי' ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם ואם קרע מיושב יש לו לקרוע מעומד כדאמימר על כל המתים כולם קורע טפח דכ' ויחזק בבגדיו ויקרעם אין אחיזה פחותה מטפח. וקורע רק העליון שולל לאחר ז' תופר לכאן ולכאן. ומאחה לאחר ל' יום. על אביו ועל אמו קורע את כולם בין כתונת בין פליצון בין חלוק עד שיגלה את לבו ושולל לאחר ל' יום ואינו מאחה לעולם והאשה קורעת את התחתון ומחזרת את הקרע לאחוריה וחוזרת וקורעת העליון והאשה שוללתו לאלתר מפני כבודה. על כל המתים קורע אפי' בכלי ועל אביו ועל אמו ביד. על כל המתים קורע מבפנים פי' בצנעה על אביו ועל אמו בפרהסיא. אין קריעה אלא בשעת חימום ועל חכם בשומעו או בהספדו. וכן על אדם כשר או על כל אדם בשעת יציאת הנפש. מי שאין לו חלוק לקרוע ונזדמן לו חלוק בתוך ז' קורע לאחר ז' אינו קורע על אביו ועל אמו בתוך ל' קורע כל ז' קרעו לפניו. בא לחלוף בגדים שאינם מכובסים מחליף וקורע בשבת קורעו לאחריו אם בא להחליף אינו קורע. והא דמחליף וקורע על אביו ועל אמו דווקא העליון ולא התחתון ומאחה לאחר ל' יום וקיימא לן תחילת קריעה טפח ותוספת כל שהו. על קרע אביו ואמו אין מוסיפין אך מרחיק ג' אצבעות מן הצואר וקורע. הקורע מתוך השלל מתוך המלל לא יצא כי אם בקריעה מן האחוי. וקורע ממלבושו הטוב. ירושלמי בשילהי מועד קטן ר' יוחנן כד שמע דר' חנינא דמך אייתי מניה טבייה ובזען. בפ' בת' דנדרים קרע וחזרה בו נשמה אם לאלתר מת בתוך כדי דיבור אינו צריך לקרוע ואם לאו קורע שנית על חכם שמת קורע וחולץ כתיפיו מימין על אב ב"ד משמאל על נשיא מיכן ומיכן. כר"ח חלוצי כתף מוציא ידו מתחת לקרע ונמצא כתיפו חלוצה מן הכתף. שמועה לחיה רחוקה אין לקרוע ויש פוסקין קורע אבל ג' ימים הראשונים אינו יוצא מפתח ביתו ואינו הולך לבית האבל מיכן ואילך יושב במקום המתנחמים ולא אצל המנחמים כי אם אצל האבלי' במס' שמחות ביום ג' ילך לבית הקברות. אבל ג' ימים הראשונים אין שואלין בשלומו ולא שואל בשלום אחרים נתנו לו שלום שלא ידעו שהוא אבל אומר אבל אני. מג' עד ז' משיב שלום ואינו שואל. מז' עד ל' שואל בשלום אחרים ואינן שואלים בשלומו מן ל' ואילך אחרים שואלים בשלומו. על אביו ועל אמו אין שואלין בשלומו עד י"ב חדש אבל הוא שואל בשלום אחרים מז' ואילך. אבל אפי' בא ממקום קרוב מונה עמהם כשיש גדול הבית בבית והוא שבא ומצא אצלו מנחמים אבל בא ביום ז' לאחר שהלכו המנחמים מונה לעצמו ז' ימים אבל לא מצא גדול הבית אפי' בא בג' ימים הראשונים מונה ז' לעצמו. על כל המתים מדחה מטתו הרי זה משובח על אביו ועל אמו הרי זה מגונה אבל ע"ש ועיו"ט או הגשמים מזלפין על מטתו הרי זה משובח. על כל המתים רצה ממעט בעסקו רצה אין ממעט ועושין אחרים על אביו ועל אמו ימעט ירושלמי על כל המתים אסור לסחורה עד ל' יום על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חביריו. על כל המתים אסור לילך לסעודה עד ל' יום על אביו ועל אמו עד י"ב חדש ואם היתה חבורת מצוה או קדוש החדש מותר. על כל המתים מגלח אחר ל' ועל אביו ואמו עד שיגערו בו חבריו. ירושלמי כל דבר שתלוי בז' ול' הרגל מפסיק ברם הכא עד שישליח פרע ויגערו בו חביריו על כל המתים נכנס לבית השמחה לאחר ל' יום על אביו ועל אמו לאחר י"ב חדש. וקיימא לן אין נכנס לשמחת מריעות להתחיל הסעודה עד ל' יום אבל לפרוע לו סעודתו לאחר ז' על אביו ואמו שניהן אסורין עד י"ב חדש כן אסור ליכנס לסעודת אירוסין ונשואין כל שכן לשחוק אבל יכנס לשמוע ברכת נשואין חכם שמת בית מדרשו בטל. אב ב"ד שמת בתי מדרשות שבעירו בטלין ובני הכנסת נכנסין לבית הכנסת ומשנין את מקומן היושבין בצפון יושבין בדרום ושבדרום בצפון. נשיא שמת כל בתי מדרשות בטילין והכל יושבין ודווין. האבל משנה את מקומו אבל בשבת ראשונה אסור לצאת מפתח ביתו שנייה יוצא ואינו יושב במקומו שלישית יושב במקומו ואינו מדבר רביעית הרי הוא ככל אדם. אבל בג' ימים הראשונים אם יש מת בעיר אינו הולך לבית הקברות מיום ד' ואילך הולך או למול נער אם מוהל הוא מג' ימים ואילך הולך למול לבית הכנסת אבל כל ל' יום על בנו או בתו או אחיו או אחותו לא יקח אשה בתוך ל' יום או לעשות סעודת נשואין בתוך ל' יום וכן משמע במסכת שמחות. מתה אשתו אסור ליקח אחרת עד שיעברו שני רגלים וברגל שלישי מותר. ואם אין לו בנים או יש לו בנים קטנים נושא אחרת מיד. ולא יבא עליה עד לאחר ל' יום מאבלותו כדאמר גבי יוסף הכהן וביבמות פ' החולץ חוץ מן האלמנה מפני האיבול ל' יום. ירושלמי הדא בנשים אבל באנשים ג' רגלים כשיש לו מי ישמשנו. אבל אין לו מי ישמשנו מותר מיד. כשיש לו בנים. אבל אין לו בנים מותר מיד והני מילי דהוו קטנים ' כרבי טרפון שמתה אשתו בבית הקברות אמר לאחותה לכי וגדלי בני אחותך. כנסה ולא הכירה עד ל' יום. ירושלמי בשילהי פ' א' דכתובות שמואל אמר אפי' בט' באב יארס שלא יקדמנו אחר. ל' יום לגיהוץ במסכת שמחות אסור ללבוש כלים מגוהצים אבל מותר להוליך כלים לגהץ בתוך ל' יום. לא אסרו אלא כלים חדשים לבנים בלבד ואסרו בגדים של צמר אבל של פשתן אין בהם משום גיהוץ. מותר בפונדא ובפסיקיא ובאמפיליא ובכובע של ראש וכך המסקנא לבנים ישנים או חדשים צבועים מותרין של צמר אבל של פשתן אין בו משום גיהוץ. כיבוס אסור ז' ימים. אבל נהגו שאין לובשין מכובסים עד ל' יום. אין קורעין ולא חולצין ולא מברין אלא קרוביו של מת המתאבלין עליו. ואין מוליכין לבית האבל לא בטבלא ולא באיסקוטלא ולא בקנון אלא בסלין ואין אומרי' ברכת אבלים במועד אבל עומדים בשורה ומנחמין ופוטרין את הרבים חכם שמת הכל קרוביו וקורעין עליו וחולצין כתף ומברין עליו. אדם כשר שמת חייבין לקרוע עליו ולבכיתו ולהתאבל עליו ויומחלו לבוכה עונותיו. ריק שמת מי שעומד עליו בשעת יציאת הנפש חייב לקרוע. ארון העובר ממקום למקום והגוף קיים עומדין עליו בשורה ואומר עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים. ואם אין שלדו קיימת פי' אין גופו קיים אין עושין כלום. מי שקבל מחכם אפילו דבר אחד מן התורה חייב הוא לקרוע כדמשמע בפ' אלו מציאות (דף לג) תלמידי חכמים שבבבל קורעין זה על זה. אין משנין ממטה למטה. ולא ישלשל המת דרך גגין אלא מוציאו דרך הפתח וכבודו במטה ראשונה. רבו שלמדו חכמה שמת יושב עליו יום אחד או שעה אחת אבילות. אלו קרעים שאין מתאחים לעולם. הקורע על אביו ועל אמו ועל רבו שלמדו תורה. ועל נשיא ועל אב בית דין. ועל שמועות רעות. ועל ברכת השם. ועל ספר תורה שנשרף. ועל ערי יהודה ועל המקדש ועל ירושלם. וקורע על המקדש ומוסיף על ירושלם ועל שמועות רעות ברוב צבור. ירוש' משרבו הגודפי' פסקו מליקרע ס"ת שלקחה גוי בחזקה ושרפה קורע על הגויל ועל הכתב. וכולם רשאין לשוללן ולמוללן ולעשותן כמין סולמות ולא כאיחוי אלכסנדריא. ירושלמי אמר ר' אחא כל שאין מקומו ניכר רשאי להופכו למטה ולאחותו. תחילת קריעה טפח ומוסיפים כל שהוא. עד היכן קורע. פי' הוסיף כל שהוא ושמע שמת לו מת קורע בתוספת עד כמה הולך ומוסיף עד טיבורו הגיע לטיבורו מרחיק ג' אצבעות וקורע נתמלא מלפניו מחזירו לאחוריו וקורע נתמלא מלמעלה הופכו מלמטה מת אביו מתה אמו מת אחיו מתה אחותו מת בנו מתה בתו על כולם קורע אחת על אביו ואמו קורע קרע אחד שאינו בתוספת. אמרו לו מת בנו וקרע מת אביו והוסיף עליו העליון מתאחה ולא התחתון כל ל' יום קורע טפח. לאחר ל' מוסיף כל שהוא. האומר לחברו השאילני חלוקך אלך לבקר אבי שהוא חולה ומצאו מת קורע ומחזיר לו חלוקו ונותן לו דמי קרעו. ואם לא הודיעו שהוא חולה לא יגע בו חולה שמת לו מת אין מקרעין לו ומשתקין הנשים לפניו. קורעין לקטן מפני עגמת נפש. קורע על חמיו ועל חמותו מפני כבודו. אבל לא יניח תינוק בחיקו פן יביאנו לידי שחוק. כופין המטות משיסתם הגולל וזוקף ערב שבת מן המנחה ולמעלה. וחוזר וכופה אותה אפילו אין לו לישב אלא יום אחד. וכופה כל המטות לבד מן המטה המיוחדת לכלים. מטה שיש לה נקליטין זוקפה ודיו. ישן על גבי קרקע בלא כרים וכסתות. לא יצא עד שיכפה המטה וישן עליה. מכבדין ומרביצין בבית האבל ומדיחין קערות וכוסות וקיתוניות וצלוחיות. מבדין על מטות זקופות ומוליכין בסלי נצרים ומשקין בזכוכית צבועה. משוחרר או משוחררת שמת ויש לו בן או בת ונשתחררו אין יושב עליהם אבלות. במסכת שמחות ובפ"ג דברכות אין מניחין את התיב' ברחוב מפני שמרגילות בהספד ולא של נשים לעולם. נשים בחולו של מועד מענות ולא מטפחות. בראשי חדשים בחנוכה ופורים מענות כולן ומטפחות ביד בזה ובזה אין מקוננות פירוש שאחת מקוננת וכולן עונות. נקבר המת אפי' בחנוכה ופורים וחודש אין מענות ולא מטפחות. אין מועד בפני תלמידי חכמים בפניו או ביום שומעו מפני כבוד התורה. כדאי' בפרק א' דמגילה (דף ד) אבל שנענע בראשו אין המנחמין רשאין לישב אצלו ואין המנחמין רשאין לישב אלא על גבי קרקע. והאבל פותח תחלה ויען איוב ויען אליפז וכתיב וישבו אתו לארץ ואבל מיסב בראש. שלשה לבכי ושבעה להספד ולאבלות לגיהוץ ולתספורת. והחי יתן אל לבו דיקבר יקברוניה דיספד יספדוניה. דידל ידלוניה. הנפטר מן המת אל יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום ואתה תבא אל אבותיך בשלום בפרקי דר' אליעזר בפרק ל"ד ר' עזריה אומר כל הנפשות חוזרות ונאספות איש איש אל דור אבותיו ואל עמיו הצדיקים עם הצדיקים הרשעים עם הרשעים והצדיקים מקדימים לו ואומרים לו בא בשלום. ישראל המתים בחוצה לארץ נפשותן נאספות בארץ ישראל והגוים המתים בארץ נאספות לקלע אותם חוצה לארץ. ז' ימי אבל הנפש חוזרת והולכת מביתו לכוכו ומכוכו לביתו. לאחר ז' הגוף התליע והרוח תשוב אל אשר נתנה. תן לו כמו שנתנה לך טהורה.
שיד
דין מקצת היום ככולו קיימא לן כרב ושמואל וכנהרדעי דמקצת היום ככולו בין גבי יום ז' בין גבי יום ל' ויום ז' עולה לכאן ולכאן בין לחשבון ז' בין לחשבון ל'. ואין צריך לישב אלא כ"ט יום שלא לגלח וביום אחרון נמי אמרי' מקצת היום ככולו. ונהגו העם לישב מקצת יום ז' ביום ממש. ומה שיושבין בלילה באבילות לא בעי למימר מקצת היום ככולו לא ידענא טעמא. כיון שעמדו מנחמין מאצלו מותר ברחיצה. ומה שאנו נוהגין להתפלל בבית האבל בשחרית של ז' ולא אמרינן דאימנעו עוד מלהתפלל שם דכבר הוי ז' ימים והלילה הולכת אחר היום לפי שגם בימי חכמים היו מנחמין אבל גם ביום ז' ומה שאנו מתפללין בביתו הוא כדי לנחמו. מיכן משמע ובכל דוכתי דלאחר ז' מותר לכתחלה לרחוץ מיד והיינו בטלה גזירת ז' דבתוך ז' אסור לרחוץ ואפילו לאחר ז' אין אנו מתירין אלא לרחוץ אבל בלא חלוף בגדים ותגלחת. קיים אבילות בתוך הרגל אפי' שעה אחת אין צריך לנהג אבילות אחר וכן פסק רבינו שלמה דהלכה כדברי המיקל באבל. וכן מנהג. הכל מודים כשחל שלישי שלו ערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב. פר"ש דווקא בצונן אבל אם היה רוצה לרחוץ בחמין צריך להמתין עד המועד. ואי קבר מתו אפילו ד' ימים קודם הרגל אסור נמי ברחיצה עד הערב. ואם לא קבר מתו אלא ב' ימים קודם הרגל אסור לרחוץ כל ז' ימים שלאחר הרגל אע"ג דנהג אבילות ב' ימים לפני הרגל. ואין נראה דלא שייך למימר שחרית אלא ביום ג' דלא אמרינן מקצת היום ככולו. באלפסי הוא הדין יום ששי דאכתי לא שלים אבילות דיליה אלא רגל מפסיק ליה הלכך אין מותר עד דעייל רגל. הלכה למעשה הקובר מתו ברגל לא חיילא אבלות אלא לאחר הרגל ונהיג ז' ימי אבילות מיום טוב האחרון ואע"ג דלא נהיג ביה אבילות עולה לו למנין ז' ומאן דשכיב ליה שכבא בי"ט שני שהוא יו"ט האחרון או ביום שני בעצרת נהוג ביה אבילות אם הוא יום מיתה ויום קבורה דאבילות דיום ראשון דאורייתא מאכלתי חטאת היום. ואחריתה כיום מר. ויום טוב האחרון מדרבנן וכיון דאבלות יום ראשון דאורייתא ויום טוב האחרון מדרבנן אתי עשה דיחיד דאורייתא ודחי עשה דרבים דרבנן. באלפסי הקובר את מתו ברגל אעפ"י שאין הרגל עולה למנין ז' עולה למנין ל' דכי תנן והרגלים מפסיקין ואין עולין למנין ז' הוא דאין עולין דמצות ז' אין נוהגין ברגל אבל למנין ל' עולה דנוהג ברגל דאין מגלח ברגל. במס' שמחות (ד' מד) היא אבל רבתי המאבד את עצמו לדעת אין מתעסקין עמו. כל הפורש מדרכי ציבור אין מתעסקין בו בכל דבר ואחיהן אוכלין ושותין ולובשין לבנים ושמחים. מי שנפל לים או שטפתו נהר או שאכלתו חיה אין מונעין מהם כל דבר. עיר שמתו בה שני מתים מוציאין את הראשון ואחר כך את השני חכם ותלמיד מוציאין החכם תחלה. תלמיד ועם הארץ מוציאין את התלמיד תחלה. איש ואשה מוציאין את האשה שהאשה קרובה לנוול אין מוציאין שני מתים במטה אחת אלא אם כן היה כבודן וקילוסן שוה. המת והכלה מעבירין את המת מלפני הכלה ואיתא בפ' ב' דכתובות (דף ל) יום שמונה כיום קבורה לקריעה ולאיבול כל שקורעין עליו בשעת מיתה קורעין בשעת ליקוט עצמות ליקוט עצמות אינו אלא יום אחד בלבד. לפיכך אינו מלקטן אלא עם חשיכה אין עומדין בשורה עליהן ואין אומרין עליהן ברכת אבלים. ליקוט עצמות קודם לשבוע הבן. כי החסידים הראשונים מקדימין לבית האבל מלבית המשתה. טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית המשתה. כל העצמות אדם מלקט חוץ מעצמות אביו ואמו המלקט פורס אפרקסותו ונכנס בגן וקורע עליהן אין מפרקין העצמות ואין מפסיקין הגידין אם נתפרק ונתפסקו מעצמן. מלקט אדם עצמות שני מתים כאחד. אין מוציאין את המת במטה אלא אם כן ראשו ורובו קיים המוצא מת בקבר לא יזיזנו ממקומו אין קוברין שני מתים זה בצד זה ולא המת אצל עצמות. ר' יהודה אומר כל הישן עמו בחייו נקבר עמו. נפל לים מונין לו משנתייאש לבקשו ישב ז' ול' ואם נמצא לאחר מיכן יקרע ולא ינהג אבילות יותר שכבר נתאבל כן משמע בירושלמי בפ' ח' דבכורות אמר רב אשי הכל מודים דיום ל' כלפניו פי' אם מת ביום ל' הוי נפל והלכה כדברי המיקל באבל. תינוק שאינו בן י"ג ויום אחד. אין צריך לישב באבלות ואין להביא ממס' נדה בפ' יוצא דופן דבעינן מעת לעת. עתיד הקב"ה להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק ועתיד לעשות מחול לצדיקים לעתיד לבא ומראין אותו באצבע ואומרים כי זה אלהים אלהינו והוא ינהגנו עלמות בעולם הזה ובעולם הבא. אמן.
שטו
על אלו מתים הכהנים מטמאין לאשתו לאמו לאביו ולאחיו ולבנו ולבתו ולאחותו הבתולה. לאשתו ולא לארוסתו ולא הגרושה. לאמו ולאביו כשהן שלמין ולא בזמן שהן חסרין כדאמר במס' נזיר (דף מג) ובמס' שמחות היא אבל רבתי. לבנו ולבתו ולא הנפלים כדאמר בתורת כהנים מה אביו ואמו בני קיימא אף בנו ובתו בני קיימא ולא הנפלים. לאחיו ולאחותו מן האב ולא מן האם שאינם יורשים ולאחותו הבתולה ולא הנשואה ואחותו הבתולה אפי' ארוסה אין מטמא לה דהלכה כר' יוחנן דאמר ביבמות בפ' הבא על יבמתו ולארוסה אינו מטמא כל שכן לנשואה אבל אחותו ארוסה שנתגרשה מטמא לה אחותו אנוסה ומפותה אינו מטמא לה. אחותו בוגרת מטמא לה. כהן טמא אין לו לטמאות עצמו יותר כדאמר בפרק שלשה מינין בנזיר (דף מב) תניא היה מטמא למתים אמרו לו אל תטמא אל תטמא חייב כל טומאה וטומאה. אבל בעוד שנגע במת ונגע במת אחר אינו חייב וכתיב לא יטמא בעל בעמיו להחלו עד שעת מיתה ומשמע בנזיר שאפילו גוסס אסור לכהן לילך שם. כותים מתים מטמאין במגע ובמשא כדאמר בפ' הבא על יבמתו והא דאמר בבבא מציעא בפ' המקבל (דף קיא) דאליהו קאי בבית הקברות של כותים ידע שלא נגע בעצמותם וכן משמע נמי בפרק א' דנזיר (דף ד) גבי שמשון שמת גוים מטמאין אעפ"י שקצת קשה מפרק כהן גדול ונזיר על נפשות מת לא יבא גבי פלוגתת ר' ישמעאל ואמרינן בסוטה בפרק משוח (דף כב) מת תופש ד' אמות כל סביביו שצריך להרחיק היכא דליכא מחיצותא ואם יש היכר לדבר מותר כדתנן גבי חצר הקבר העומד בתוכה טהור ואמרי' בתורת כהנים שהכהן מוזהר על דם המת ברביעית וכל הטומאות הפורשות מן המת ותנן בנזיר בפ' כהן גדול (דף מח) על אלו טומאות הנזיר מגלח על המת ועל כזית מן המת וכזית נצל פי' בשר נימוח ועל מלא תרווד רקב ועל הגלגולת ועל אבר מן המת ועל אבר מן החי שיש עליו בשר כראוי ועל חצי קב עצמות ועל חצי לוג דם ובמס' שמחות כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליהן כהן סופג עליה את הארבעים וחרב הרי הוא כחלל וכן משמע בפ' א' דאהלות גבי שפוד שהוא תחוב בבית. וכן במס' נזיר בפ' כהן גדול (דף נו) גבי וכל אשר יגע על פני השדה חרב הרי הוא כחלל. וצריכין כהנים ליזהר מחרב שנטמא במת. ויש שחולקין דווקא טומאות הפורשות מן המת נקט ואע"ג דחרב כחלל לא הוזהרו דדווקא הפורשות מגופו של מת למעוטי גולל ודופק ואע"ג דקרי' פ' העור והרוטב פורשות מן המת הוא הדין מתכות. כהן גדול ונזיר מטמא למת מצוה שנמצא ותניא לא יטמא בעל בעמיו בזמן שעמיו שם אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה. מי ששמע שמת לו מת או בשורה רעה מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם דיין האמת ואמרינן בברכות בפ' הרואה לא נצרכה אלא לקבולי מאהבה. ואין לומר מה אוכל לעשות כדמשמע בבבא קמא דף נא) ואמרינן בפ' בתרא דקדושין מה יתאונן אדם חי על מדותיו של הקב"ה גבר על חטאיו דיו שהוא חי. לא יקרחו קרחה אמרינן בפ' אלו הן הלוקין לא יקרחו קרחה קרח ה' קריחות חייב על כל קרחה וקרחה. בראש לחייב על הראש בבין העינים וילפינן קרחה קרחה לחייב בין כהנים בין ישראל. אם עושה קרחה למת שמוציא שערות חייב. לא ישרטו שרטת שרט ה' שריטות למת חייב על כל שריטה ושריטה בין כהנים בין ישראל וקי"ל בפ' אלו הן הלוקין (דף כא) שריטה וגרידה אחת היא בכלי חייב. וקי"ל כר' יוסי שרט שריטה אחת על ה' מתים חייב על כל מת ומת. מן ולנפש וקיימא לן בפ' א' דקדושין אמור אל הכהנים בני אהרן בני אהרן אין מטמאין בנות אהרן מטמאות. ובת"כ אמרי' הכהנים ולא חללים כי חללים מטמאין בני אהרן אפילו בעלי מומין ואפי' קטנים שמוזהרין הגדולים שלא יטמאו הקטנים לנפש. שבעה מתים הכתובים בפרשה כהן מטמא להם חובה במס' שמחות מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ודחפוהו חרמים וטמאוהו בעל כרחו. כהן הדיוט מטמא לקרוביו אל יטמא לאחרים בו ביום. היה עומד וקובר את מתו עד שהוא עומד בתוך הקבר מקבר אחרים פירש הרי זה לא יטמא מטמא כהן על הקרובים אפילו פסולין בנו ובתו אחיו ואחותו אפי' נתינין או ממזירין מי שיש לו מן השפחות ומן הנכריות ספק אם הוא אחיו ספק בנו מתאבל ואונן ולא תטמא לו. כהן הדיוט שנטמא או שנכנס לבית הקברות לוקה ארבעים. נכנס למדור גוים מלקין אותו מכת מרדות. אין כהן מטמא על עצם כשעורה של אביו. אל יטמא כהן על אבר מן החי אפי' מאביו. מצא מת מצוה מטפל בו וקוברו. לעולם הוא מת מצוה עד שיהא שם כדי נושאי המטה וקובריה. נזיר וכהן יטמא נזיר ואל יטמא כהן שכהן קדושתו מרחם וקדושתו לעולם וישראל נזיר אין קדושתו מרחם ואין קדושתו לעולם אלא קדושת שעה. כהן מותר ליכנס בבית א"י שיש בו מת א"י רק שלא יגע במת כדאמר בפ' הבא על יבמתו כהן אין לו ליכנס תחת אהלו של מת ישראל ואם יש בבית מת אחד ופתוח אותו בית בפתח לבית אחר אסור לכהן ליכנס בבית האחר כדמשמע בפ' בתר' דמגילה (דף כו) גבי כנישת' דרומאי ואפי' אילן המיסך לארץ או אבנים יוצאות מן הגדר הוי כאהל כדאמר במ"ק שוכבות ופרצות. בית שיש שם מת ופותח חלון טפח מבית לבית כל הבתים נאסרו ליכנס לכהן. ואם חלון נסתם בעצים ובאבנים דבר שאין מקבל טומאה איפסיקא טומאה ואינו מביא טומאה מבית לבית. באבל רבתי איזהו מת מצוה כל שצוות ואין בני העיר שומעים קולו אבל אם היה צווח ובני העיר שומעין קולו אין זה מת מצוה ירושלמי דנזיר פ' כהן גדול איזהו מת מצוה כל שהוא צווח ואין בני העיר באין באו בני העיר הרי זה מושך את ידו. עד היכן עד כדי נושאו וחילופיהן וחילופי חלופיהן כשאין צריכין לו אבל צריכין לו לא ברא. כשאין מכירין אותו אבל היו מכירין לא ברא. בשאין כבודו לכן אבל כבודו לכן לא ברא. והנשיא כבודו לכן מהו שיטמא כהן לכבוד הנשיא כד דמך ר' יהודה הנשיא אכריז ר' ינאי ואמר אין כהונה היום. כד דמך ר' יודן נשיא בר בריה דר' יודן נשיא דחף ר' חייא בר בא לר' זעירא בכנישתא דגופתא דציפורין וסאביה כד דמכת נהורייא אחתיה דר' יודן נשיא שלח ר' חנניה אחר ר' מנא ולא סלק אמר לו מה בחייהן אין מטמאין להן כל שכן במיתתן. א"ר ניחא במיתתן עשו אותן כמת מצוה מהו שיטמא אדם לכבוד רבו ר' מני זעירא דמך חמוי והוא הוה חמוי והוא הוה רביה שאל לר' יוסי ואסר ליה. שמע ר' אבא ואמר יטמאו לו תלמידיו ואכלו בשר ושתו יין אמר לו ר' מנא חדא מן תרתי לא פלטי לכון אם אבלים אתם למה אכלתם בשר ושתיתם יין ואם אין אבלים אתם למה נטמאתם. הרי כל שקורין מת מצוה כל שאין לו עוסקין לפי כבודו הכל לפי מה שהוא אדם. ובפ' המגרש מטמא לאשתו קטנה אע"ג דמדאורייתא אינה אשתו כיון דירית לה ולא ירתי קרוביה קרי ולא עני לה הוי כמת מצוה. והא דאמר בירושלמי עד כדי נושאי המטה בשכבר נטפל לו קודם שבאו בני העיר ואינו מושך ידו עד שיבואו כדי נושאי המטה אבל לכתחלה אין מיטפל לטמא אם יש אחר עמו דתנן כהן גדול ונזיר יטמא נזיר ואל יטמא כהן. מאחר שאפשר על ידי אחר אבל אם אי אפשר ליקבר על ידי אחר אמרינן בפ' שלשה מינין (דף מג) כיון דקאזיל באורחא כמי שאין לו קוברין דמי. לה יטמא ולא ספק בפ' נושאין על האנוסה מי שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים ונשאת וילדה ואין ידוע אם בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון היו לה בנים מן הראשון ומן השני ושניהם כהנים אינו מטמא לא על בנים ראשונים ולא על בנים מן השני וכן הם אין מטמאין עליו דשמא אחיהם הוא מן האם. לה יטמא ולא על אחרים עמה. שלא יאמר הואיל ונטמאתי לאבא אלך ואלקט עצמות פלו' בידי זהו שכבר פירש שאינו נוגע לאביו שאלו לא פירש שהיה מחובר לא היה חייב כדאמרינן בנזיר פרק ג' נזיר שהיה לו מת מונח על כתיפו והושיטו לו מת אחר יכול יהא חייב ת"ל ולא יחלל. יצא זה שמחולל ועומד. והא דתנן היה מטמא למתים ואמרו לו אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת ומתרץ כאן בחבורין כאן שלא בחיבורין. ובפרק אין מעמידין כי בעודו מחובר למת מטמא ז' הנוגע בו טומאה שלא בחיבורין טומאת ערב. ובפ"ד באבל רבתי היה עומד וקובר מתו עד שהוא עומד בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר. פירש הרי זה לא יטמא נטמא בו ביום ר' אליעזר מחייב ור' עקיבא פוטר. נטמא לאחר אותו היום הכל מודים שהוא חייב שסותר יום אחד, בירושלמי פרק ג' מינין יצא מבית הקברות ונכנס ר' טרפון פוטר ור' עקיבא מחייב. אמר ר' עקיבא חילול זה מוסיף על חילול. אמר ר' עקיבא כשהיה שם טומאת ז' פירש טמא טומאת ערב יצא ונכנס טמא טומאת ערב. אמר לו רבי טרפון כל הפורש ממך כפורש מחייו. והא דאמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיט לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב זהו אחר שפירש ממנו נגע במת אחר. לה יטמא ואינו מיטמא לאיבריה הפורשים ממנה מחיים. פי' לה מטמא לאחר מיתה ולא לאיבריה הפורשים ממנה בחייה. אבל מיטמא על עצם כשעורה בתחלה וכל שכן לאבר מן החי בין לרבי יהודה בין לתנא קמא לית להו הא דאמר רב חסדא בנזיר בפ' שלשה מינין בנזיר (דף יג) נקטע ראשו של אביו אין מטמא לו לא בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר מסיק בגמרא לרבי יהודה הא לאבר מן המת מטמא לכתחלה וחוזר על עצם כשעורה אם כבר נטמא לאביו או לאבריו וחסר עצם כשעורה אעפ"י שפירש חוזר ומטמא לעצם כשעורה אם נזדמן לו קודם טבילתו אבל לאחר טבילתו חשוב הוא כמו בתחילה. וכשנזדמן לו קודם פרישתו אפי במת אחר היה יכול ליטמא. והא דאמרינן בגמרא דאינו מטמא אלא לרוב בניינו ולרוב מניינו ולשדרה ולגולגולת הא לאבר אחר אינו מטמא הא רבי יהודה בי רבי אליעזר בן יעקב דתני לה סבר בהא כר' יהודה דמטמא לאביו אפילו שהוא חסר ועדיפא מר' יהודה דר' יהודה מטמא אפילו באבר אחד ולר' אליעזר בן יעקב דווקא ברוב בניינו וכו'. בירושלמי בפ' כהן גדול ר' יהושע אומר אין אדם מטמא על האבר מן החי של אביו אבל מטמא הוא על העצם כשעורה מאביו רבי יהודה אומר כשם שאדם מטמא על עצם מאביו כך הוא מטמא על אבר מן החי הוא לדבריו דר' יוסי אמר' לדבריך שאתה מתירנו על עצם כשעורה התירנו לטמא גם לאבר מן החי. הניח כחוט השערה דאמרי' בפר' העור והרוטב (דף קכז) דלא חשיב אבר מן החי עד שתפול. תנא באבל רבתי נפשי בכפי תמיד ותורתך לא שכחתי. בפרק אמרו לו אבר המדולדל באדם טהור. הא דאמר מטמא אדם לאשתו כשרה ולא לפסולה גרושה וחלוצה וזונה. לא בזמן שפירש מדרכי ציבור שאם פירש מדרכי ציבור הרי הוא חולין אינו עובד ואינו נושא כפיו. חזר הרי הוא עובד ונושא כפיו. באבל רבתי עד מתי הוא מטמא לו ר' מאיר אומר כל אותו היום אפילו נסתם הגולל ר' שמעון אומר עד ג' ימים ר' יהודה אומר משום ר' טרפון עד שיסתם הגולל. מעשה שמת בן יהוצדק בלוד ובא ר' יוחנן אחיו מן הגליל מאחר שנסתם הגולל ובאו ושאלו לחכמים ואמרו אל יטמא אלא פתחו לו צד קבר ויראה. הרי למדנו שאין מטמא עד שיסתם הגולל אפילו אחר כמה ימים מטמא כל זמן שלא נסתם הגולל. ולמדנו שכהן אינו מטמא לנפל כיון דבשילהי פרק מילה (דף קלו) פסק כרשב"ג כל שלא שהה ל' יום באדם ספיקא הוי ואינו מטמא בתוך ל' לולי דקים ליה שכלו לו חדשיו. ואינו מטמא לקרובי האם שאינו יורש בפרק יש נוחלין. ובמקום שנטמא למת מצוה אינו מושך את ידו עד שיבאו נושאי המטה וחילופיהן. אבל לכתחלה אם יש אדם אחר עמו אינו מטמא. וכהן שפירש מדרכי ציבור כל זמן שלא חזר הרי זה חולין. אבל עשה תשובה חוזר לקדושתו כדתנן בפ' מומין (דף מה) כהן שנשא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה נודר ועובד יורד ומגרש והא דתנן בפרק אין עומדין (דף לז) כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו בשלא עשה תשובה אבל עשה תשובה ארחץ בנקיון כפי ואסובבה. בירושלמי פ' הנזקין שלא תאמר איש פלו' שופך דמים והוא מברכני אומר הקדוש ברוך הוא וכי הוא מברך ולא כתיב ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם זהו כשעשה תשובה ואמרינן במנחות (דף מב) כהן שעבד ע"ג ושב רב נחמן ורב יהודה אמרי קרבנו ריח ניחוח. ובפרק שלשה מינין בנזיר גוסס עובד כהן משום להחלו במסכת סוטה (דף מג) מת בבית סתום אסור לכהן ליקרב בתוך ד' אמות. מת תופס ד' לטומאה כשהוא בקבר אבל כשהוא במטה שמוציאין אותו ובעת צידוק הדין מעמידין אותו אינו תופס דאין שם קביעותו. ואדם שנפל ונשבר המפרקת ורוב בשר נחתך עמו אף על פי שיש בו נשמה ועדיין הוא חי מוזהר כהן עליו מלטמא ואמרינן בפרק א' דשחיטת חולין (דף כא) אמר זעירי נשברה מפרקת ורוב בשר עמו מטמא באהל. וכן קרעו כדג מגבו וכן עשאו גיסטרא לאדם או ניטלה ירך וחלל שלו אם רבוץ ונראה חסר מטמא באהל אבל גוסס אינו מטמא עד שתצא נפשו ואפילו מגויד או שחט בו שנים או רוב שנים אינו מטמא. ואסור לכהן לילך לבית הקברות דקבר נמי מטמא דכתיב או בקבר ואפילו בית הפרס שנידש בה קבר עד מאה אמה אסור לכל רוח כהן שאין לו דרך לילך כי אם דרך בית הקברות אסור אבל דרך בית הפרס מותר. כדאמרי' בפרק ג' דברכות (דף יט) מדלגין היינו על גבי ארונות. והולכים ליריד של גוים בחוצה לארץ וחו"ל כך מטמא כבית הפרס וכן ללמוד תורה ולישא אשה כיוסי הכהן שהלך אחרי רבו לציידן. אשת כהן מעוברת מותרת ליכנס באהל המת דספק ספיקא הוא דשמא נפל הוא או שמא נקבה היא. אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה. ואינו מיטמא לאשתו פסולה אבל אם אביו או אמו או אחיו ואחותו ובנו ובתו ממזרין מיטמא להן חוץ מאחיו או בנו ובתו שנולדו משפחה כנענית או נכרית אין מטמא להן. וכהן צריך לנהוג בקדושה דכתיב קדושים תהיו וקדשתו. וקבלתי מאבא מורי רבי י"בק ב"ר משה ז"ל דכהן אין מוזהר על כלי מתכות אם נוגעות במת או אם היו באהל המת דאמר בתורת כהנים אמור אל הכהנים לנפש לא יטמא אין לי אלא מת מניין לרבות את הדם וכו'. עד מנין לרבות כל טומאות הפורשות מן המת וכו'. דווקא פורשות מן המת נקט ולא נקט הבאות מן המת וממורי ר' יהודה ב"ר קלונימוס בר מאיר ז"ל קבלתי מדאמר בספרי בפרשת פרה ובפרשת מדין בחלל חרב לימד על החרב שמטמאה טומאת שבעה והנוגע בה טמא טומאת שבעה ולא קתני המאהיל עליה מטמא טומאת ז' ש"מ הנוגע בה כנוגע במת עצמו. אבל לא לאהל. מיהו כהן אינו חייב מלקות אלא על הטומאות הפורשות מן המת. כדאיתא בתורת כהנים ולא על כלי מתכות כי אם על השדרה והגלגולת ורוב עצמו' ורביעית דם וכזית מן המת והאיברים זה הכלל כל שהוא בלא יבא ונפש מוזהר עליו. אבל גולל ודופק אעפ"י שמטמא באהל וחרב שהוא כמת אינו נפש ואינו מוזהר עליו וזרקתי עליכם מים טהורים.
שטז
מנהגים מי שמתו מוטל לפניו אינו נכנס לבית הכנסת להתפלל אלא יושב מבחוץ ומתפלל לאפוקי שאינו מתו אלא קרובו דלא. ואדם חשוב יושבין אצלו משום כבודו. ואותם שהתפללו עם האבל כבר כשנכנסין לבית הכנסת אל יתפללו עם הצבור שכבר נפטרו אלא קורין את שמע פרשה ראשונה. במגנצא ובוורמיישי' אין יושבין על פחות משלשים אבל שרבו ימי אבלו בקיץ וטורח לו הזיעה מותר לתת לו חלוק לבן לובשו אחר יום או יומים ואחר כך ילבשנו. במגנצא הורה רבי' שמואל הכהן לכנופי בי עשרה כל שבעה במקום שנפטר המת ואפי' אין שם אבל מפני שהנשמה אוננת שם כל שבעה. ואין נוהגין כן אלא דווקא במקום שיש לו קרוב והוא במקום רחוק שהוא היה חייב לישב עליו אבילות אלא שנתרחק והכל מודים. מי שאירעו אבל לפני יום טוב יום אחד בטל ממנו גזירת שבעה ולא גזירת שלשים. ומקצת היום ככולו שינוי עשו בווירמישא בימי רבותינו שנפטר מת בראש חדש ואמרו צידוק הדין וקדיש. ומה שעשו לתלמיד חכם גדול עשו. השיב ר' משלם לר' נחמיה ששאל אם אומר צידוק הדין. ודאי אין אומר לא בראש חדש ולא בחולו של מועד שהרי אין אומר בפורים שכן שנינו שאסור בהספד ובתענית וכל שכן בר"ח ובחש"מ דאוריתא ואם תרצה לומר יאמרו צידוק הדין ולא יספדו. הרי אמרו אין מניחין את המטה ברחוב בחולו של מועד שלא להרגיל את ההספד מיהו על חכם גדול מספידין. במגנצא מת א' בג' בניסן ואמרו עליו צידוק הדין. בווירמש"א אם אירע מת בט' באב אומר צידוק הדין. בשפיר"א נפטר מת ביום שלפני פסח וצוה ר' אליקים לומר צידוק הדין. ביום טוב ראשון של סוכות נפטרה אשתו של רבי יצחק ב"ר יהודה למחר ביום השני הלכו כל הקהל בהשכמה קודם התפלה וקברוה ולא הלכו עם האבל לביתו לנחמו וגם הוא הלך לבית הכנסת לאחר סוכות נהג אבילות רק ששה ימים בלבד. הורה רבי יצחק לר' יהודה בנו כשמתה אמו שילך יחף לביתו כשיחזור אע"ג דיום טוב היה. ואין נוהגין לילך יחף כשחוזרים מבית הקברות אלא על אביו ועל אמו בלבד. שמועה רחוקה שכבר עברו ל' יום צריך לישב באבילות שעה אחת ויושב על גבי קרקע שעה וחולץ מנעליו ושוהא שעה אחת ונועל לאלתר. אדם שמת לו מת ובתוך שלשים נולד לו בן אינו עושה שמחה ומשתה ביום המילה. אין הכהנים מטמאין לאחים מן האם מנהגים רבי קלונימוס ראיתי אבל קודם ששלמו אבליו היה יוצא לבית הקברות ללוות למת. אין אומר והוא רחום בבית האבל ואין נופלין על פניהם עד לאחר גמר כל התפלה. ואין קורין שם הלל בראש חדש חדא דאין אומר דבר שמחה ועוד משום לועג לרש. כי הנשמה אוננת שם ואיך יאמרו לא המתים יהללויה. תו דעשרה שפירשו מן הציבור כיחידים דמו. לאחר שאמר צדוק הדין בבית הקברות לוקחים עפר ועשב עמו ומשליכין אחר גיום ואומר יציצו מעיר כעשב הארץ. אתחיית המתים כתיב. ורוחצי' ידיהם ופניהם ואומר בלע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים בויר"משא אומר בראש חדש צידוק הדין בדרך כשהולכין לבית הקברות וקדיש בבית הקברות אבל במגנצא אין אומר אלא על תלמיד חכם. פעם אחת קברו מת בחולו של מועד ועמד ר' ואמר צידוק הדין לפי שאינו הספד. אלא קבלת דין שמים. וגם נכנס בביתו וניחמן כדאמר התם אבל אחרים מתעסקין בו לנחמו והוא יושב על גבי כסאו ומקבל תנחומין מברכין דיין אמת בשבת וביום טוב. דברכה דמצותה בזמנה נוהג לעולם. בדין הוא שיאמרו צידוק הדין בשעת יציאת נשמה אבל עתה נהגו לאומרו בבית הקברות מפני כבוד המת. ויש שאומרים אותו בעוד שעדיין המת בבית. אין צריך להברותו במועד בסעודה ראשונה ובטלה ממנו דין הבראה. אחר ימי אבילות הורה רבי ללבוש חלוק לבן ולרחוץ בחמין אחר שבעה ימי אבילות דאין שלשים אסור בתכבוסת אלא בגיהוץ ותספורת ואפילו גיהוץ שלנו מותר כדאמרינן התם. ילד הנפטר תוך שלשים אינן נוהגין אבילות כדמשמע בפרק רבי אליעזר דמילה ומקצת היום ככולו בין ביום ז' בין ביום ל'. ומת לפני הרגל יום אחד אף על גב דלפניא דחי רגל האבילות לא אמרינן מקצת היום ככולו. מת לו מת בשבת אינו מתחיל אבילות אלא מיום ראשון בלבד. ואם מת לו שעה אחת קודם השבת השבת עולה למנין שבעה. והשבת אינה מפסקת בימי אבלו מאי טעמא עונג כתיב ביה. ורגלים מפסיקין ואין עולין כגון שקברוהו ברגל אבל קברוהו לפני הרגל אפילו שעה אחת בטל הימנו גזירת שבעה והא דאמר קברוהו אינו עולה הני מילי לענין שבעה אבל שלשים עולה. קברו שמונה ימים קודם הרגל בטל הימנו גזירת שלשים. בפסח בעצרת ובראש השנה וביום הכפורים ובסכות אם ימות באלו אפי' יום אחד פוסק ימי אבלותו ובטלה גזירת שבעה. ולאחר המועד ישלים שלשים יום עם ימי המועד אם השלים שבעה קודם הרגל בטלה הימנו גזירת שלשים. מתאבל אדם על אשתו אפי' היא עם אביה ועם אמה ועם אחותה בפניהם אבל בחוץ לא. ומנהג לשנות מקומו. מי שמת לו מת ולא נודע לו ונודע לבני עירו מותרין היודעין לזמנו לסעודת מצוה. לפי שאין חל עליו אבלות. אבל מאביו ומאמו צריך להודיעו ואל יזמנוהו. מנהג שמתפללין בביתו מנחה ומעריב ובבקר הולך לבית הכנסת אבל אינו במנין העשרה ביום ראשון ולא בברכת המזון מיכן ואילך מותר כשמברכין מוזגין כוס תנחומין ונותנין לבקי ומברך בא"י אלהינו מלך העולם דיין הרחמים שופט אמונות שדנו בדין אמיתי דכתיב הצור תמים פעלו וגו' בא"י מנחם אבלים ויהיב כסא לאבלים ושתיין אבל איהו לא דלא מיחייב משום דלא צריך. המברך ברכת המזון בבית האבל אומר נברך מנחם אבלים שאכלנו משלו ומסיים ברכת הזן עד ולא נבוש לעולם ועד ואומר נחם ה' אלהינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלם ואת האבלים המתאבלים באבל זה נחמם מאבלם ושמחם מיגונם כדבר שנ' כאיש אשר אמו תנחמנו וגו' בא"י מנחם ציון ובונה ירושלם תתברך חי לעד עד המטיב לכל וכו' אל אמת שופט בצדק ושליט בעולמו לעשות רצונו שהכל שלו ואנחנו עמו ועבדיו ובכל זאת אנחנו חייבין להודות לו ולברכו. תכלה הרעה ממנו ומן האבל הזה שבתוכנו גודר פרצות ישראל הוא יגדור את הפרצ' הזאת לחיים ולשלום. הרחמן הוא יגדור את הפרצה הזאת מעמו ומכל ישראל לחיים ולשלום הרחמן הוא משמח את האבלים מאבלם שיהיו שמחי' וטובי לב. הרחמן הוא מנחם בנחמת ירושלם עם כל ישראל עושה שלום במרומיו וכו'. ונותן הכוס לאבל ומוזגין כוס אחד ומברכין בפ"ה. ושותה האבל כוסו והמברך כוסו ושמחים מיגונם. נוהגין לגמול חסד של אמת ועוסקין במת כשנפטר ונתקרר כי הרוח יצאה ממנו. מביאין מים ומחממין אותן ומרחיצין כל גופו ואיבריו ופניו וראשו ואחר כך לוקחין ביצים ויין וטורפים יחד מעורבין ומרחיצין ראשו. והמתעסקין בו רוחצין ידיהם במלח ומים ונהגו לתקן בגדי פשתן בלא אימרא וחוטין בלא קשר ומלבישין אותו מכנסים וחלוק ואנפליא יילצונש וחלוק סרגניזא וחגור פשתן חוגרין אותו וחגור של מכנסים כמו כן פשתן. ועונבין אותו אבל לא קושרין שום קשר ולא בחוטי הראש ומצנפת ובגד שמעטפין אותו סביב שקורין וואלטורה. נעתק מספר הכבוד שיסד האיש הגדול ר' יהודה חסיד זצ"ל אין לקבור שני מתים יחד שהיו שונאין זה את זה כי אף במותם אין להם מטחה יחד. וגם אין לחפור קבר אם אין נותנין את המת בתוכו מבעוד יום כי כל קבר אשר יחצב וישאר פתוח עד למחר לא ילכו ימים מועטים שימות אדם מן בני העיר ואין להשים ארון של מת אחד על ארון שהיה בו מת כבר ואם נעשה בברור ימות אחד בתוך ט' ימים. ואם אדם נושק לאחד מבניו כשהם מתים לא ישאר לו גם אחד. ועוד כשקוברין אשה שהיתה אוכלת ילדים בחייה שקורים שטר"ייש אם רואין פיה פתוחה בברור שתעשה אחר מותה כן שנה אחת. ויש לו למלאות פיה עפר בטוב ולא תזיק עוד. וכשמטהרין את המת אין מהפכין את הדף שעהרוהו עליו כי יש סכנה שמא ימות אחד בתוך ג' ימים וצריך ליבדוק שלא יקפוץ המת אצבעות ידיו כן שמעתי ממורי ה"ר אלעזר בן רבי י"בק ז"ל. וגם נמצא כשמוציאין את המת מן הבית יש ליזהר שלא יצא אדם ראשון. הרוחות של מתים משוטטין בעולם לשמוע מה גזירה לעולם ופעמים אומר לחיים לבא עמהם ואם מתרצה או הוא או זרעו ימותו. אלא יש לו לומר להם בעבור שם הקב"ה איני רוצה לבא עמכם ולא עם מתים אחרים. ולמחר ילך על קברם ויחלוץ מנעליו וישתטח על קברם ויאמר בעבור הקב"ה שחפץ בחיי האדם שלא יבא אחריו עוד. ויאמר מן הקב"ה וממני שאיני רוצה לבא עמכם ולא עם שום מת. ואל תבואו אחרי ולא אחר אוהבי לא אתם ולא שלוחכם כי חפצי בזה העולם לחיות ולא באותו עולם ג' פעמים יאמר כן בלא מנעלים. ויצום באותו יום ממחברת ר' יהודה חסיד ובספר הכבוד תמצא ראיה לדבריו: