הר המוריה על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו· רבי מאיר יונה ברנצקי
פרק ד · הלכה ט
נותנו לבע"מ וכו'. והראב"ד כתב וז"ל א"א כל זה שיבוש אלא נותנו לכל כהן שירצה לעבדה ועורה ואכילתה לבע"מ טהורין שבאותו משמר עכ"ל והנה הכוונה בדברי רבינו שהאכילת בשר לבע"מ טהורין שבאותו משמר כיון דטמאים לא מצי אכלי אבל העבודה עצמה ועורה לכל המשמר כיון שכשרים הכל לעבודה א"כ הרי היא שלהם לעבודה ולעורה והתוס' כתבו שם וז"ל תימה ועורה אמאי הויא לבע"מ עכ"ל וכתב ע"ז הרש"א וז"ל אין לפרש אמאי הוי לבע"מ אלא תהא לאותו שיקריב דהא מוכח לעיל דהיכא דהמשלח לא מצי אכיל לא מצי עביד שליח לאכילה ולא הויא עבודתה ועורה לשליח מכ"ש הכא דהשליח נמי לא חזי לאכילה דהוה עבודתה ועורה לאנשי משמר ואפי' לבע"מ דהא חזו לאכילה אלא עיקר קושייתם אמאי הוה עורה לבע"מ שבאותו משמר בלחוד ולמה לא תהא לכל אנשי משמר דהא לעורה כלם חזו אבל קצת קשה לי דהא רב ששת סתמא קאמר עבודתה ועורה לאנשי משמר ואימא דקושטא דה"ק לאנשי משמר לכל מאי דחזו להו עורה לכל אנשי משמר ולבע"מ מאי דחזו להו דהיינו אף הבשר עכ"ל והנה מטעם קושיית הרש"א ומטעם קושיית התוס' פסק רבינו באמת דעורו לכל המשמר וכאן אין נותנין לכהן המקריב את העור דבשלמא התם בהלכה ז' דהכהן העובד הוא ממשמר אחר לכן ינתן לו העור ג"כ אבל כאן כיון דהעבודה אצל אותו משמר א"כ כל העורות יתחלקו לאותו המשמר כמו בכל הקרבנות שמתחלקות בכל ער"ש לכל אנשי המשמר כמש"כ רבינו לקמן פ"ה מהל' מעשה הקרבנות הכ"א יעו"ש היטיב והראב"ד קאי בשיטת התוס' דהעור ינתן ג"כ לבע"מ טהורים שבאותו משמר וי"ל דפלוגתייהו בהכי דתוס' והראב"ד ס"ל כי מאי דאיתא בש"ס אמר רבא אימא לבע"מ טהורין שבאותו משמר קאי אהא דאמר רב ששת ועבודתה ועורה לאנשי משמר אלמא דעורה נמי לכהנים בע"מ טהורין שבאותו משמר אמנם רבינו מפרש דלא קאי רק על הקושיא דמקשה הא טמאים נינהו ולא מצי אכלי והקושיא היא רק על הבשר ע"ז משני אימא לבע"מ טהורין שבאותו משמר אבל העור ינתן גם לטמאים שבאותו משמר. ומרן כתב וז"ל ואכתי קשה דהתם כתב שעור הקרבן לאותו הכהן בלבד שנתן לו וכאן כתב שהוא לאנשי משמר וי"ל דרבינו ה"ק א"א לאכלו לא הוא ולא שאר אנשי משמר התמימים מפני שכלם טמאים אבל עורו לאנשי משמר הטמאים שאם הוא הקריבו הרי הוא לו ואם נתנו לאחר להקריבו הרי הוא של המקריבו עכ"ל ואני בעניי איני רואה כאן קושיא בשלמא אם הקרבן שלו הרי זכי ליה רחמנא להיות עבודתו ועורו הכל שלו ולכן אין למשמרתו חלק בזה ולכן אם נתן לאחר זכה בה האחר משא"כ הכא דהוא קרבן צבור וזכו בו כל המשמר אע"פ שאחד עובד מ"מ בבשר והעור זכו בו אנשי המשמר עי' זבחים צ"ט א' ולכן כיון שכבר זכו בו שוב אינו יכול להוציא מידם דלא יהא עדיף שלוחו מאילו עצמו היה עושה ודו"ק היטיב.
והנה לשלימות המלאכה אמרתי להעתיק מש"כ בזה מכבר בחי' לב"ק. וז"ל שם ק"י ע"א. גמרא. שאם היה כהן טמא בקרבן צבור. יש לעיין לכאורה האיך שייך לומר כן בקרבן צבור שהוא שייך לכהן אחד הלא כל הכהנים שבמשמר שוין בו וצ"ל דה"ק שהיו כל המשמר טמאים ונפל הפייס לאחד מהם ה"ז נותנו לכל מי שירצה ואפי' לכהנים שאינם מאותו משמר אבל עבודתה ועורה שייך דוקא לכהנים שבאותו משמר ולהכי פריך לה ומשני שפיר אבל לא ידעתי לכאורה כיון שבא בטומאה א"כ אינו נאכל וא"כ איך שייך בשרה כלל וצ"ל דמיירי שהקריבו טהורים שבמשמר אחר א"נ י"ל דמיירי דהבית אב היו טמאים רק ששאר בתי אבות היו טהורים ולכן לרב ששת לא היו יכולים הטמאים להקריב ולכן קאמר שרשאים ליתנם למשמר אחר אבל האכילה והעור שייך לאותו משמר ופריך כיון דאיכא טהורים באותו משמר תו לא יכול טמא שבאותו בית אב להקריב לרב ששת וכן נ"ל עיקר.
תוס' ד"ה לבע"מ וכו' תימה ועורה אמאי הוי לבע"מ ע"כ לכאורה קשה לפי מש"כ רש"י לעיל ק"ט ב' בד"ה אי בכהן וכו' דאין טמא חולק בעורות אם כן מאי קושיא וכן הוא בזבחים צ"ח ב' כל שאין לו בבשר אין לו בעורות ויש לעיין בזה קצת ועיין מש"כ לקמן עוד בזה.
רש"י ד"ה אי דאיכא טהורים בההוא משמר עכ"ל עיין ברש"א שכ' דאף דאינו בהאי משמר רק במשמר אחר לא מצו קרבי טמאים לרב ששת יעו"ש ולפי"ז צ"ל על כרחך דהא דמסיק דליכא טהורים צ"ל דליכא כלל כהנים טהורים וא"כ מיירי דהמקריבים היו ג"כ טמאים וכן נראה מדבריו שכתב על תוס' ד"ה לבע"מ וכו' וז"ל ואין לפרש אמאי הוי לבע"מ אלא תהא לאותו שיקריב דהא מוכח לעיל דהיכא דהמשלח לא מצי אכיל לא מצי עביד שליח לאכילה ולא הוי עורה ועבודתה לשליח מכ"ש הכא דהשליח נמי לא חזי לאכילה עכ"ל ומהיכא פסיקא ליה דמיירי בכה"ג דגם השליח לא חזי לאכילה ועל כרחך מה"ט דלדידיה ע"כ מיירי דכל הכהנים כולם היו טמאים אבל לפי"ז יקשה כיון דמיירי שבא בטומאה א"כ אינו נאכל כלל וע"ע ברש"י זבחים צ"ט א' ד"ה או דילמא ראוי לאכילה וכו' יעו"ש היטיב. לכן נ"ל העיקר כמו שפירשתי לעיל דדוקא באותו משמר ס"ל לרב ששת דבעו אהדורי אטהורים וכ"מ קצת ביומא יעו"ש ו' ב' כי פליגי לאהדורי ולאתויי טהורי מבית אב אחרינא יעו"ש ומשמע אבל לא ממשמר אחר (ועיין בכורות ל"ג א' ברש"י וצע"ק) וצ"ע בזה לדינא (והנה כעת מצאתי בשיטה מקובצת בב"ק בשם הרא"ש כדברי דמיירי שנתן לכהן טהור שבמשמר אחר יעו"ש היטיב בד"ה תנינא כה"ג וכו' ונהניתי שכיוונתי לדעתו הגדולה) ויש לדחוק לדעת המהרש"א דמיירי בענין שנזהרו שלא ליגע בבשר ועיין תוס' פסחים ע"ט א' ד"ה או שהיה וכו' יעו"ש היטיב.
שוב בא לידי ס' הרמב"ם וראיתי בפ"ד מהל' ביאת מקדש הי"ד שכתב ג"כ כהרש"א דרב ששת ס"ל דמהדרינן אחר כהנים טהורים שבמשמר אחר יעו"ש בכ"מ. ועי' בכ"מ פ"ד מהל' כלי המקדש ה"ט שמפרש דהרמב"ם ס"ל דעורה נותן לאנשי משמר והבשר לבע"מ טהורין שבאותו משמר יעו"ש וזה כדברי הרש"א שהניח בקושיא על דברי התוס' יעו"ש היטיב אמנם מש"כ הרש"א דליכא לפרש קושייתם דיהא שייך העור לכהן המקריב והכריח שיטתו מהא דלעיל באמת אינו התחלת ראיה דעיי"ש בהלכה ז' שכתב הרמב"ם דאם כהן טהור נותן קרבנו לאחר העור והבשר שייך גם כן לכהן המקריב יעו"ש היטיב והראב"ד השיגו שם יעו"ש וכתב הכסף משנה טעמו דהוא מפרש מאי דקאמר הש"ס לעיל אי דמצי עביד עבודה עבודתה ועורה נמי תיהוי דידיה ר"ל של כהן המקריב יעו"ש וכן כתב הכ"מ דה"נ שייך לכהן המקריב יעו"ש היטיב וא"כ י"ל דגם דעת התוס' הוא כן וכלישנא אחרינא ברש"י לעיל ק"ט ב' ד"ה אם היה וכו' ונראה לענ"ד כי דעת הרמב"ם הוא כל היכא דאית ליה זכיה בהקרבה ובעבודה ובעור ושוי שליח שייך כל הזכות לשליח ולכן בכהן טהור ששוי שליח שייך הכל לשליח ובע"מ דלא מצי להקריב לכן שייך ההקרבה לאנשי משמר והם נוטלים העבודה והעור ג"כ משום גזיה"כ דשייך לכהן המקריב ואם היה זקן או חולה יש לו זכות בהקרבה ולא בעבודה ועורה לכן עבודה ועורה שייך לאנשי משמר ובכהן טמא דיש לו זכות בהקרבה ועורה ולא בעבודה לכן הקרבה והעור שייך להשליח שעשה אבל לא העבודה וכן י"ל ג"כ שדעת התוס' כן הוא וא"כ מש"כ המהרש"א בזה דליכא לפרש כן אנא אמינא אדרבה איפכא הוא לדעת מרן הכ"מ.
אבל לא נ"ל לכאורה שכוונת הרמב"ם יהיה כן דעור יהיה לכהן המקריב דלשונו שכתב לאנשי משמר הטמאים ודאי דלא משמע הכי ועוד דבכאן בש"ס מבואר להיפך מדכתב נותנה לכל מי שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר אלמא דלא קאי לכהן המקריב ודוחק לומר שכוונת הרמב"ם יהיה על כוונה אחרת מכוונת הש"ס וכמו שכתב הכ"מ גופיה לענין עבודתה יעו"ש היטיב. ולכן לענ"ד נראה דעד כאן לא קאמר הרמב"ם דעור שייך לכהן המקריב דוקא היכא דחזי לאכילה אבל היכא דלא חזי לאכילה לא שייך ליה והוא ממונו של אותו משמר השייך לו ואי דאיכא טהורים באותו משמר שייך להם ולא שקלי טמאים כלום כמבואר בזבחים צ"ח ב' אבל אם כולם טמאים כלם שוים בהם ויחלקו כל המשמר ביניהם יחד ובזה יתורץ ג"כ מה שהקשיתי לעיל מהמשנה דזבחים. ועוד נ"ל ליישב דברי הרמב"ם דלעולם שייך לכהן המקריב רק עיין בפסחים נ"ז א' דהיו מחלקים ביניהם העורות כל המשמר יחד בע"ש ועי' יבמות ק"א א' יעו"ש וכ"כ הרמב"ם בפ"ה מהל' מעשה הקרבנות ה"כ יעו"ש אבל בקרבן של כהן עצמו ודאי דהיה נוטל לעצמו ולכן אם עשה שליח שייך להשליח משא"כ בקרבן צבור דהיו שייכים העורות לכל אנשי משמר אבל באמת זה אינו חדא מחמת קושיא הנ"ל (ר"ל דכל שאין לו בבשר אין לו בעורות) ועוד דהא כהן שהקריב שלא במשמרתו ומטעם שליחות ודאי דנוטל לעצמו וא"צ ליתן חלק להכהנים שבמשמרתו וק"ל (והנה זה כתבתי אז כי היה דעתי שהכהן השליח הוא ממשמר אחר אמנם עכשו נ"ל כי מיירי הרמב"ם שכהן העובד הוא מאותו משמר עצמו ודו"ק).
ועוד י"ל בדעת התוס' דהתוס' לא קאי בשיטת הרמב"ם כלל והוא ס"ל דכל היכא דחזי להקרבה העור והעבודה שלו אם ראוי לאכילה ואם אינו חזי לאכילה העור שלו והבשר לכהנים שבאותו משמר ולכן מקשו אמאי לא יהא העור שלו אבל זה אינו דהא בזקן וחולה דחזי לעבודה ומ"מ הבשר והעור לכהנים שבאותו משמר אולי יש לחלק בין היכא דאיכא ראויים לאכילה אז מי שאינו ראוי אינו נוטל חלק בעורות כלל וכמו שמבואר בזבחים שם משא"כ היכא דכלם טמאים חזר הדין להיות כאילו היו כלם טהורים ושייך לכהן עצמו אבל לפי מש"כ בשם הש"ס דפסחים א"כ ודאי היכא דשייך בקרבנות אחרים העורות לכהנים כל המשמר הם שוים בו (ואולי מיירי שכהן העובד הוא ממשמר אחר ולכן אינו זוכה רק הוא לעצמו) ולא רציתי להאריך עוד בזה ודי בזה לע"ע ועי' בחי' רשב"א שכתב דהא דנותן לכל כהן שירצה ר"ל לכהן שבאותו משמר דוקא יעו"ש היטיב עכ"ל בחי' לב"ק שם.
והנה זה כתבתי בימי חרפי בהיותי בארץ נגב במקום שאין ספרים מצויים ועתה כי הביאני ה' לפה וראיתי כי מה שהקשיתי מהמשנה דזבחים כל שאין לו בבשר אין לו בעורות כבר הקשה זה התורת חיים ותירוץ שלי מצאתי בפני יהושע ונהניתי כי כוונתי לדעתם הגדולה וב"ה כי נחני בדרך סלולה.
שוב ראיתי ביש"ש כאן בסי' ס"ה דברים שאינם נכונים יעיין שם המעיין כי הביא בשם רבינו דדעתו דהעבודה עצמה היא לבע"מ טהורין והעור והבשר לכהנים שבאותו משמר יעו"ש גם הביא בשם רבינו דכהן שראוי לעבודה ואכילה ונתן קרבנו לכהן אחר שהבשר והעור להנותן יעו"ש ובאמת הוא להיפך יעו"ש היטיב ואולי ט"ס נפל בדבריו (ועי' בשיטה מקובצת שבמחלוקת הרמב"ם והראב"ד בה"ז מבואר בשם הרשב"א ובשם הרא"ש ובשם הרמ"ה דקיימי בשיטת הראב"ד יעו"ש היטיב).
ודע עוד כי מדקדוק לשון הראב"ד נ"ל עוד כי דעתו שיכול ליתן לכל כהן שירצה אף ממשמר אחר ודעת רבינו שלא ליתן רק לכהן שבאותו משמר ואולי דעת הראב"ד שיותן העור ג"כ לבע"מ טהורין שבמשמר מאותו הטעם דכל שאין לו בבשר אין לו בעורות ודו"ק היטיב בכל מש"כ.