הר המוריה על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· רבי מאיר יונה ברנצקי
פרק א · הלכה יא
אם ילדה וכו'. בכורות י"ד א' ב'. תמורה ל"ג ב' חולין ק"ל א' יעו"ש היטיב.
נפדית אחר וכו'. כתב רש"י בחולין שם וז"ל ואע"פ שאינה ראויה אלא לכלבים ואין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כדפרישית לעיל ואכלת ולא לכלביך הנ"מ בקדשים שקדם הקדישן את מומם אבל הני כדיקולא בעלמא נינהו ולא נחת להו קדושת הגוף ועוד אשמעינן דלא בעינן העמדה והערכה וקסבר קדשי בדה"ב לא היו בכלל העמדה והערכה דכתיב בפדיון קדשים שנסתאבו לאח"כ והעמיד את הבהמה וכיון דמתה א"א להעמיד עכ"ל והנה מש"כ דאתי מתניתין כמ"ד דקדשי בדה"ב לא היו בכלל העמדה והערכה ומשמע דלמ"ד דקדשי בדה"ב היו בכלל העמדה והערכה אין נפדין כשמתו וזה תמוה דהא בבכורות שם בעי למימר זו דברי ר' שמעון ומחלוקתו ורבנן ע"כ ס"ל דקדשי בה"ב היו בכלל העמדה והערכה ואפילו למאי דקאמר התם דרב ס"ל כריש לקיש דרבנן ס"ל דווקא קדשי בדה"ב היו בכלל העמדה והערכה ולא קדשי מזבח וא"כ מתניתין דס"ל דבקדשי מזבח בעינן העמדה והערכה לא אתיא כוותייהו יעו"ש ובתמורה שם. היינו מטעמא אחרינא דבקדשי מזבח לא בעו כלל העמדה והערכה אבל הא פשיטא דמאן דס"ל דקדשי בדה"ב בעי העמדה והערכה מ"מ בקדשי מזבח וקדם מומן להקדשן ס"ל דלא בעי העמדה והערכה וכן איתא שם בהדיא בריש סוגייא בתמורה דר' יוחנן דס"ל דאחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדה"ב בעי העמדה והערכה ומ"מ ס"ל דבע"מ מעיקרו לא בעי העמדה והערכה יעו"ש וכן מוכח מכל הסוגיא. והנה אם נימא דלא ט"ס הוא אפ"ל דרש"י ז"ל דרכו לפרש על פי ס"ד דרב דאמר זו דר"ש אבל חכמים ס"ל דאפילו בע"מ מעיקרו בעי העמדה והערכה וצ"ע. שוב מצאתי להמל"מ לעיל בהלכה י' שעמד על דברי רש"י בזה ויותר נ"ל לומר כי ט"ס הוא מדסיים דכתיב בפדיון קדשים שנסתאבו אח"כ משמע דקודם מזה מיירי בקדשי מזבח שנסתאבו מקודם והיינו בע"מ מעיקרו. והא דכתב רש"י ז"ל דקדם מומן להקדישן פודין להאכילן לכלבים. וכן מוכח בתמורה ל"ג א' דאיתא שם א"ל ר' ירמיה לר' זירא לריש לקיש דאמר לרבנן קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה וקתני קדשי מזבח בע"מ יפדו ומוקמינן לה בשקדם הקדשן את מומן ש"מ פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ופירש"י שם בד"ה לר"ל וכו' בשלמא לר' יוחנן דמוקים לה בבע"מ מעיקרו לא איכפת לן אם נפדה לכלבים דהא לא נחתא מעולם קדושה לגופיה אלא לר"ל איכא למיבעי עכ"ל וכן מוכח נמי מבכורות ט"ו א' דמקשה שם ממאי דהאי מתו יקברו משום דבעי העמדה והערכה היא דילמא משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים היא. ואם איתא א"כ אמאי ברישא בקדם מומן להקדישן אמאי יפדו הא אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים אלא ודאי דבקדם מומן להקדישן פודין להאכילן לכלבים.
ועי' תוס' פסחים כ"ט א' ד"ה אין פודין וכו' (ומש"כ שם דהכי משמע בבכורות י"ד ב' ט"ס וצ"ל ט"ו א') ועי' תוס' שבועות י"א ב' ד"ה וכי פודין וכו' שכתב וז"ל ואע"ג דפלוגתא בפ"ב דבכורות ט"ו ב' אפילו בקדם הקדישן למומם מ"מ סתם משנה התם י"ד א' ובחולין ק"ל א' כמ"ד אין פודין עכ"ל והנה דבריהם תמוהין במש"כ אפילו בקדם הקדישן למומן וכו' דמשמע דפליגי נמי בקדם מומן להקדישן וזה ליתא דלא פליגי רק בקדם הקדישן למומן אבל בקדם מומן להקדישן כו"ע לא פליגי דפודין (גם שם בד"ה א"ה וכו' כתב וז"ל וא"ת ואי קדשי בדה"ב היא היכי פריך בסמוך וכי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים הא של בדה"ב וודאי פודין דהא דאין פודין נפקא לן מואכלת ולא לכלביך דכתיב בפסולי המוקדשין של מזבח כדמוכח בפ"ב דבכורות (ט"ו א') דמההוא קרא נפקא לן גיזה וחלב של קדשי בדה"ב מותרין ואפילו קדם הקדישן למומן תנן התם דמותרים לאחר פדיונן בגיזה ועבודה ובהדיא קתני התם אם מתו יפדו עכ"ל וכוונת דבריהם דהתם י"ד א' איתא טעמא דנפדו הא לא נפדו אסירי בגיזה ועבודה מסייע ליה לר' אלעזר דאמר קדשי בדה"ב אסורין בגיזה ועבודה ומשני לא קדושת דמים למזבח הוא דמיחלפא בקדושת הגוף למזבח גזרו בהו רבנן אבל קדשי בדה"ב לא. והנה מדחזינן דבקדשי בדה"ב מותר בגיזה ועבודה כ"ש דפודין לאכילת כלבים דמנא ידעינן דאין פודין להאכיל לכלבים מדכתיב תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלביך יעו"ש ט"ו ב' ובתמורה ל"א א' וא"כ כיון דבקדשי בדה"ב מותרין בגיזה ועבודה ה"נ דמותרין לפדות לכלבים והתם משמע דמיירי אפילו בקדם הקדישן למומן ור"ל וה"ה אפילו בלא היה כלל מום בקדשי בדה"ב שרי בגיזה ועבודה וזה שסיימו וכתבו ובהדיא קתני התם אם מתו יפדו והיינו בקדשי מזבח בקדם מומן להקדישן וכיון דהש"ס מדמה לזה קדשי בדה"ב אלמא דקדשי בדה"ב שרי לפדות לכלבים ואפילו בקדם הקדישן למומן וראיתי שם להרש"א שנדחק בזה וכתב שהעיקר שצ"ל מהמשנה דתמורה ל"ב א' יעו"ש היטיב ודבריו שם מגומגמים יעו"ש היטיב) ועוד מש"כ דסתם משנה שם ובחולין דאין פודין לא ידעתי אנא מצאו כן והא דאיתא התם דאם מתו יקברו ה"ט דבעינן העמדה והערכה אבל לא משום טעם דאין פודין יעו"ש כל הסוגיא בבכורות ובתמורה. לכן נ"ל דט"ס הוא וצ"ל במשנה תמורה ל' ב' יעו"ש וע"ע במעילה ט"ו א' ד"ה אפי' יעו"ש.
והנה מרבינו כאן מבואר ג"כ כך דבקדם מום קבוע להקדישן דפודין לכלבים מדכתב ואם מתה קודם שתפדה נפדית אחר שתמות אלמא דפודין להאכילן לכלבים והנה בתוס' שבועות שם ובפסחים שם מסקו דמדרבנן מיהת אסור לפדות יעו"ש וכ"ה בתוס' מעילה שם והנה חילקו בפסחים בין כלבים לשאר הנאות וכ"ה במעילה. וצ"ע א"כ מאי מקשה הש"ס בשבועות שם וכי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ודילמא מיירי שם לפדות לשאר הנאות ואולי פרה לא חזי לשארי דברים וצ"ע. ואם נימא דרבינו ס"ל כתוס' צ"ל דמיירי הכא לשאר דברים ולא לכלבים ועי' תוס' ב"ק נ"ג ב' ד"ה לענין וכו' שכתב לתמוה דהא הוי שלו לשאר הנאות יעו"ש והנה לפי מש"כ בפסחים שם דדבר שקדוש קדושת הגוף אין לו פדיון לשום דבר ניחא ולק"מ וכבר העירותי בחי' שם (ועי' לקמן פ"ו מהל' מעילה ה"י במש"כ בזה) ועי' בפי' רבינו במשניות פ"ב דבכורות מבואר שם דבקדשי בדה"ב אין טעון העמדה והערכה יעו"ש וצ"ע.
שהיא צריכה וכו'. וה"ה דהו"מ למימר משום שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וכ"כ רש"י בחולין ק"ל א' יעו"ש הן אמת שצל"ע קצת על רש"י דהא בבכורות ט"ו א' הוכיח הש"ס דהטעם משום העמדה והערכה מדלא קתני אם נעשה טריפה יקבר יעו"ש אמנם לרבינו יש לעיין קצת אמאי לא נקט טעם דאין פודין לכלבים וע"ע תוס' תמורה ל"ב ב' בד"ה אלא לרשב"ל וכו' ובצאן קדשים שם. (ועיין ברע"ב בחולין פ"י וצ"ע שהוא נגד הש"ס הנ"ל דבכורות יעו"ש היטיב) ומצאתי בס' שעה"מ שהרגיש בזה יעו"ש מש"כ בזה ויש לי הרהורי דברים עליו ואכ"מ יעו"ש היטיב ודו"ק.
בערכין. שם פ"ה יעו"ש היטיב.
נשחטה קודם וכו'. כתב מרן וז"ל ומש"כ אם נשחטה קודם שתפדה ה"ז נפדית בפ"ק דמעילה (ט"ס והוא במעילה י"ט ב') קדשי מזבח תמימים ונעשו בע"מ ועבר ושחטן רבי אומר יקברו וחכ"א יפדו ומש"כ נפדית כ"ז שהיא מפרכסת בפ"ב דחולין ל' א' וכ"ת דבעי העמדה והערכה והתנן שחט בה שתים או רוב שתים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה עכ"ל ושיעור דבריו בתחלה מייתי דאם נשחטה תפדה ואין כאן משום אין פודין קדשים להאכיל לכלבים כיון דנשחטה ה"ז מותרת לאכילה וכ"ה בתמורה ל"ג א' א"ל ר' ירמיה לר' זירא לריש לקיש דאמר לרבנן קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה וקתני קדשי מזבח בע"מ יפדו ומוקמינן לה בשקדם הקדשן למומן ש"מ פודין את הקדשים להאכילן לכלבים הב"ע בשעבר ושחטן כדתניא כל הקדשים שנפל בהן מום ושחטן ר' מאיר אומר יקברו וחכ"א יפדו ועי' במעילה י"ט ב' ומדפליגי רבי ורבנן שם בשחטן ש"מ דס"ל אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ולא פליגי רק אי בעו העמדה והערכה בקדשי מזבח אלמא דבשחיטה לכו"ע פודין בדבר דלא בעי העמדה והערכה ואי משום דבעי העמדה והערכה ע"ז מייתי מרן דבחולין איתא דמפרכסת מיקרי עדיין העמדה והערכה וכן ראיתי להמל"מ לעיל ה"י ובהכי מיושב דברי מרן ממה שהקשה עליו הלח"מ יעו"ש היטיב ולפי מש"כ לק"מ ופשוט. ועי' בב"ק ע"ו א' ד"ה שחיטה וכו' יעו"ש היטיב דיש אומרים דישראל בטהורה לא חשיב כחיה וכ"כ התוס' בחולין שם ד"ה והתנן וכו' ושם פ"ד א' ד"ה בעינן וכו' ותוס' בכורות ל"ב א' ד"ה והא וכו' א"כ י"ל דמיירי הכא שלא נשחט רוב שתים ודו"ק. אבל בפ"ה מהל' ערכין הי"ג כתב בהדיא דבנשחטה רוב שתים יעו"ש.
ואם ילדה וכו'. עי' בכורות ט"ו ב' ובתמורה י"ז ב' למאי הילכתא אמר שמואל ליקרב ואליבא דר' אליעזר דמהו דתימא כי קאמר ר"א עולה דאיכא שם עולה על אמו אבל הני וולדות לא קרבי קמ"ל בר פדא אמר לרעיה ואליבא דד"ה איתמר נמי רבא אמר ליקרב ואליבא דר"א רב פפא אמר לרעיה ואליבא דד"ה ומשמע מזה דהא דס"ל לשמואל ורבא דקדשי ליקרב דווקא אליבא דר"א אמרי הכי אבל אליבא דרבנן אה"נ דלא קדשי רק לרעיה וצ"ע ולמה פסק רבינו כשמואל ורבא וכן פסק לקמן פ"ד מהל' תמורה ה"ט יעו"ש ואילו שם הלכה ה' וכן בפ"ד מהל' פסולי המוקדשין הלכה י"ז פסק דלא כר"א וכן ראיתי להלח"מ כאן שתמה בזה. ובאמת לפענ"ד סוגייא ההיא תמוה מאד דא"כ לדינא לא פליגי שמואל ובר פדא דשניהם מודים דלר"א קרב ולרבנן לא קרב ולא פליגי רק כמאן אתיא ברייתא ועוד דקאמר לרעיה ואליבא דד"ה וכו' הא לר"א לא אתי דלר"א מיקרב נמי קרבי אף די"ל דר"א מודה בו דאינו קרב משום דעל כרחך לא קאמר רק גבי עולה דאיכא שם עולה על אמו וכמש"כ התוס' שם אמנם עם כל זה דחוק לשון הש"ס שם ובבכורות שם איתא בסתם לפני פדיונם מיפלג פליגי בהו איכא למ"ד קדשי ליקרב ואיכא למ"ד קדשי לרעיה ומשמע מזה לכאורה דפליגי אליבא דדינא ואולי אפשר ע"ז סמך רבינו. ואין לומר דס"ל לרבינו כאידך דרשא דנפקא מאידך קרא מקדשיך אשר יהיו לך תשא ובאת שם בתמורה י"ז ב' ושם מבואר דקאי להקרבה זה אינו דהא ההוא קרא לא מיירי רק מתמימים ולא מבע"מ ונפקא ליה בע"מ מהך קרא דאם זכר או נקבה כמבואר שם י"ח א' יעו"ש היטיב. והנה עלה על דעתי לומר דרבינו מתוך האי סוגייא דבכורות דמשמע דפליגי לדינא מתוך כך מפרש הך סוגיא דתמורה דה"ק חד אמר ליקרב והנה לכאורה זה ניחא לרבנן דס"ל בולד עולה ירעה עד שיסתאב ולכן בעי קרא דולד בע"מ קרב וה"ט דעולת נקבה מעולם לא חזי להקרבה משא"כ ולד בע"מ כיון דקודם שהוממה היתה קאי להקרבה ולכן גם וולדה קרב משא"כ לר"א דס"ל דולד עולת נקבה קרב עולה א"כ קשה למה בעי קרא בולד בע"מ ע"ז אמר אפילו לר"א ניחא דהו"א דולד עולת נקבה טפי עדיף משום דאיכא שם עולה על אמו משא"כ הכא לכן בעי קרא אבל לרבנן פשיטא דניחא טפי דבעי קרא ומ"ד דקדשי לרעיה א"כ ס"ל דבעי קרא לכו"ע לר"א פשיטא דבעי קרא דלא נימא דהך דומה לוולד עולת נקבה וקדוש ליקרב קמ"ל ולרבנן נמי ניחא דנימא דלא קדוש כלל כיון דנחית דרגא מולד עולת נקבה לר"א והו"א דלדידהו ג"כ נחית דרגא קמ"ל דלא ואכתי צ"ע בזה וה' יאיר עיני וע"ע בקרבן אהרן ויקרא פט"ז יעו"ש היטיב ומצאתי בלח"מ פ"ד מהל' תמורה ה"ט שכתב כמו שכתבתי שוב מצאתי בס' שער המלך לקמן פ"ד מהל' קרבן פסח ה"ה מש"כ בזה דבר נחמד דלרבינו דפסק בכמה דוכתי דבע"ח אינם נדחים רק במקום דדחינהו בידים משא"כ הכא והסוגיא דתמורה אזלא אליבא דמ"ד בע"ח נדחים יעו"ש היטיב.
סמוך לפדיון וכו'. כ"ה דעת ר' חנינא שם בבכורות ט"ו ב' יעו"ש היטיב ודלא כרב הונא דס"ל כונסן לכיפה והן מתין יעו"ש היטיב והלכה כר' חנינא חדא כמש"כ מרן דרבינא ורב ששת ס"ל כוותיה דמתפיסן לשם אותו זבח דווקא ועוד דברייתא דשם אתיא כוותיה ואע"ג דר"ה משני שם שינוייא דחיקא היא ופשטא משמע כוותיה דר' חנינא עי' מרן.