הקשורים ליעקב ד - פסח גדול· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין
תשובה אודות המציצה
העתק תשובת הגאון אמיתי וכו' המפורסים מ' בני מין זאב וואלף זצלל"ה בעהמח"ס הנחמד ויקר שערי תורה אב"ד דק' ווערבוי במדינת הגר: בעזה"י תשובה לכבוד הרב המופלג החסיד המפורסים שר וגדול בישראל מ' צבי הירש לעהרין נ"י מק' אמשטרדאם מדינות האללאנד יע"א:
שאלה בזה"ל יש לי ויכוח בענין המציצה בברית מילה עם רב אחד במדינה אחרת ת"ח ויראת ה' הוא אוצרו והוא מוהל ובעירו יצאה הגזירה ממושל לבל יעשו מציצה כי הוגד לו שהמציצה אינה מגוף המצוה כ"א משום סכנה והרופאים דשם אמרו שאין שום סכנה כעת במנעותה. ומלומד גדול מהם כ' שבמקום אוקלים החם יש מקום לכך אך לא כלל במדינות אלו ובכן גזר המושל אומר שלא ימצצו. והרב הנזכר מערים ועושה ומוצץ באופן שלא ירגישו בו. אולם גולה לאחרים חוקה שבשבת ויו"ט מונע מלעשותה אחרי שיש בעירו כמה ילדים אחרים נימולו ולא נמצצו ולא נשמע שום מקרה רע בזה לכן גם הוא מאמין שאין סכנה במנעותה. אך חושש מחטאת חילול שבת באיסור סקילה וכן חילול יו"ט לכן מונע א"ע מלעשותה בשבת ויו"ט. ואני הגבר תמהתי משמוע זאת מגברא דכוותי' והתווכחתי עמו להראות שהגמרא הק' הוא נצחיות והם סתמו ואמרו במס' שבת דף קל"ג מוהלין ופורעין ומוצצין בשבת ועוד הוסיפו שם האי אומנא דלא מייץ עברינן לי' כו' ובודאי שהוא סכנה תמידית ואין תלוי במקום וזמן כלל.
דא"כ ח"ו הי' מכשילין אותנו ההולכים בעקבות אבותינו בחילול שבת. גם אני מוהל ומוצץ בחילול שבת ויו"ט בלי שום חשש כלל. והרב הנ"ל השיב לי דזהו דוקא בדיני מצוה או דיני או"ה אבל בטבעי' גם רבותינו הראשונים נ"ע מודים שנשתנו הדורות כמו שמצינו ברחיצות מילה גופי' שנזכר בגמרא שבת ולא נהגו עכשיו ככתוב בש"ע בדברי הרב המחבר. וכן במים אחרונים כתבו תוס' דאין מלח סדומיות מצוי אצלינו וכן בגולוי מים וכן בהקזה. והשבתי לו מתוך דברי הרב הגאון אב"ד ור"מ דק' טוקטין וגם מדברי הגאון החסיד מוהרי"א זצלל"ה (היינו בעהמ"ח שו"ת מוהרי"א נקרא ג"כ יהודא יעלה) שכ' אלינו דדברי חכמז"ל קיימים גם אם נתבטל הטעם שאמרו. והשיב לי הרב הנ"ל כך יש לומר בענין שיהי' נזהר בו עדיין גם אם בטל הטעם אבל בנ"ד שאם בטל הטעם יש בו איסור דאורייתא אין מקום לכך וכל זמן שלא אוכל להוכיח בצדק שגם אם אין בו סכנה אין חילול שבת ויו"ט במציצה זו לא ישמע לעצתי לכנוס באיסור סקילה לכן ילמדני רבינו מה להשיב על דבריו בטוב טעם עכ"ל כבוד הרב החסיד מ' צבי הירש הנ"ל נ"י: תשובה לפי דברי כבוד הרב הנ"ל אזי המנהג שנהגו בכל תפוצת ישראל כעת למצוץ אף בשבת ויו"ט המה נכשלים ח"ו באיסור גמור. ע"כ מצוה רבה לעיין בדבר זה שלא להוציא לעז ובאמת מצינו בכ"מ בש"ס שאפי' בדינים סמכו על המנהג כדאיתא במס' ברכות דף מ"ד ע"ב הלכתא מאי א"ל פוק חזי מאי עמא דבר וכן איתא בכמה דוכתא. וראיתי בשו"ת מוהרי"ק שורש ט' שכ' וז"ל ועוד נ"ל להביא ראי' דאפי' נגד הלכה אזלינן בתר המנהג ואפי' לענין איסור כדאיתא במס' מנחות דף ל"ב אמר רב אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל ומוכח שם אפי' נגד הלכה. דאל"כ מה פריך שם לרב דאמר הלכה כרשב"א דאמר דעושה פרשיותי' פתוחות מהא דאמר רב דהולכין אחר מנהגא דלמא שאני הכא אע"ג דנהג עלמא בסתומות מ"מ רב לא ס"ל כהך מנהג מכח הלכה שקבל מרבותיו דהלכה כרשב"א דעושה פתוחות. אלא ודאי אפי' נגד הלכה אזלינן בתר המנהג ולאו דוקא מנהג שנהגו כ"ע ואפי' מנהג מדינה אחת עוקר, הלכה שהרי כ' הערוך מהא דאמר רב אם יבא אליהו וכו' כדאיתא בירושלמי מנהג מבטל הלכה ואתמר כן במס' ב"מ דפ"ג ע"א והתם הוא רק מנהג מדינה אחת ייע"ש. וכ"כ עוד המוהרי"ק בשורש נ"ד א"כ ראינו הרב מהורי"ק סובר בהדיא שמנהג עוקר הלכה אפי' בדבר איסור. וראיתי בספר פרי חדש באו"ח סי' תצ"ו בדיני מנהגים תמה עליו והוכיח מהרבה סוגיות הש"ס דאין הלכה כרב במס' מנחות הנ"ל ואין מנהג עוקר הלכה והיכא דהלכה עפ"י דין כחד מהחולקים לא מהני מנהג לעקור הלכה בדבר איסור (ושאני ממון דאתייהב למחילה) ובעלמא אם הלכה רופפות באיסורא פוק חזי מאי עמא דבר אבל היכא שאין הלכה רופפות אלא ברורה לא משגחינן במנהג דעמא דבר מיהו היכא שהוא מחלוקת שקול ולא מוכרע כמאן הלכה דלא אתמר בש"ס הלכה בכה"ג מהני מנהג ייע"ש שהאריך בזה, ומשמע להמעיין שם בדבריו אפי' אם הלכה רופפות באיסור דאורייתא אזלינן בתר המנהג אף להקל כיון שהוא מחלוקת שקול:
ולפע"ד דברי מוהרי"ק נכונים דהנה גם לדברי הפ"ח קשה אמאי במחלוקת השקול היכא דלא אתמר בש"ס הלכה כמאן מ"מ באיסור דאורייתא הי' לנו להחמיר מטעם ההלכה דקיי"ל בכ"מ ספיקא דאורייתא לחומרא כדאיתא במס' ע"ז דף ז' ע"א בהא דהיו שנים שנים אחד מטהר וא' מטמא א' אוסר וא' מתיר אם הי' אחד מהם גדול מחבירו בחכמה ובמנין הלך אחריו ובשקול הלך אחר המחמיר ר' יהושיע ב"ק אומר בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המקיל וקיי"ל כריב"ק ייע"ש. (וע' בהג"א שם סי' רמ"ב בהנהגות או"ה ובס' מנחת יעקב בקה"א במחודשיו דין א') וא"כ האיך מהני מנהג להקל לעקור הלכה פסוקה ספק איסור דאורייתא לחומרא ודוחק לומר דפר"ח כיון דסובר ביו"ד סי' ק"י דהלכה כהרמב"ם דספק דאורייתא מה"ת לקולא ורק מדרבנן לחומרא לכך כ' דמהני המנהג להקל באיסור דרבנן דז"א דכבר הוכיח הפר"ח שם מש"ס בדוכתא טובא דבמקום איסורא אפי' דרבנן ל"מ המנהג לבטל הלכה ייע"ש שהשיג על ספר באר שבע. א) לכן נלפענ"ד דהנה הגה"ה:ה מהרב הגדול המובהק תלמידו של המחבר מ' ישעי' אב"ד דק"ק פאטיק ז"ל א) ובלא זה אין לומר כן דאי אפשר דהטעם הוא משום ספק דאורייתא מן התורה לקולא, דהיכי דאחד אוסר ואחד מתיר הוי כמו חתיכה אחת משני חתיכות ואתחזק איסורא אף הרמב"ם סבירא לי' דמן התורה לחומרא עיין בשיטה המקובצת בסוגיא דתרי ותרי דכתב דהוי כמו המוהרי"ק ז"ל הביא דברי המרדכי במס' ב"מ בתחלת פ' השוכר את הפועלים דף פ"ג שכ' וז"ל שנינו עלה דמתניתין בירושלמי מנהג מבטל הלכה כ' בס' א"ז כגון שהוא מנהג קבוע עפ"י חכמי המקום כדאמרינן במס' סופרים שאין הלכה נקבעת אלא עד שיהי' מנהג וזהו שאמרו מנהג מבטל הלכה פי' מנהג ותיקין אבל מנהג שאין לו ראי' מה"ת אינו אלא כטועה בשיקול הדעת וכמה מנהגים גרועים דלא אזלינן בתרייהו כדמפרש ר"ת בב"ב גבי הכל כמנהג מדינה גבי גויל וגזית עכ"ל. וא"כ איך אפשר לומר דמוהרי"ק סובר כמו שהבין הפ"ח אפי' היכא דמנהג עוקר הלכה בדבר איסור דהיינו שעפ"י ד"ת אזלינן לחומרא והמנהג להקל דניזל בתר המנהג הא לא הוי מנהג ותיקין כיון שאין לו ראי' מה"ת ועפ"י ד"ת הי' ליזל לחומרא לכן נלפע"ד כוונת מוהרי"ק הנ"ל שי"ל כיון שבעינן שמנהג הקבע מחכמים עפ"י חכמי העיר או חכמי המדינה היכא שמנהג בכל המדינה לכן כיון שידעינן שמנהג הקבע מחכמים איכא חזקה ברורה שבודאי כתורה עשו ולא נעשה המנהג שלא כהלכה ולכן אף לפי ראות עינינו כעת שהוא שלא כהלכה והיינו במקום שהוא מחלוקת שקול באיסור דאורייתא דעפ"י דין ספק דאורייתא מהראוי שניזל לחומרא והמנהג הוא להקל. או במקום שנחלקו יחיד עם רבים דקיי"ל הלכה כרבים והמנהג כיחיד מ"מ לא מבטלינן המנהג. כיון דאיכא חזקה ברורה שמסתמא הקבע מימי קדם מהחכמים וחכמי הדור כתורה עשו והנהגו מנהג הזה. דמצינו בכמה דוכתא בש"ס דל"ח לב"ד טועין ע' במס' יבמות דף ק"ו ובש"ך חו"מ סי' ל"ט ס"ק ל"ג ואיתא נמי בכמה דוכתא בי דינא בתר בי' דינא לא דייקי. ובודאי אין חילוק בין ב"ד של שלשה לחכם אחד מובהק דל"ח דטעה ולא ידע דבר הפשוט לכל דספק דאורייתא לחומרא או יחיד ורבים הלכה כרבים. ואולם נראה לפענ"ד הטעם להסביר יותר דהנה איתא במס' עדיות בפ"א משנה ה' וז"ל ולמה מזכירין דברי יחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה כדברי היחיד שאם יראו לב"ד את דברי היחיד ויסמוך עליו שאין ב"ד יכולין לבטל דברי ב"ד חבירו עד שיהי' גדול ממנו בחכמה ובמנין וכ' שם הראב"ד ז"ל פי' שאם יראו לב"ד האחרון שהלכה כדברי היחיד הראשון יסמוך עליו כלומר יקבע הלכה כמותו כמו שמצינו באמורא מן האחרונים שהן קובעין הלכה כיחידים הראשונים בכ"מ ואע"פ שמרובין חולקים עליהם ואם לא שמצאו דברי היחיד הראשון לא הי' אחרונים יכולים לדחות דברי הראשונים מדעת עצמן לפי שאין ב"ד יכולין לבטל אא"כ כו' אלא כיון שמצאנו היחידים הראשונים שהי' חולקים עמהם יש להם במה לתלות ולהכריע זהו טעם משנתינו עכ"ל הראב"ד. והמעיין שם יראה דס"ל להראב"ד שבע"כ צ"ל הא דאמרה תורה לילך בתר רוב היינו כשהדיינים יושבים במשפט ונחלקו בדינם והבעלי דינם עומדים לפניהם אזי כפי שיאמרו הרוב מחויבים הצדדין לשמוע כיון שהם בעצמם דנין על המעשה הבא לפניהם. וכן אפי' היכא שאין בעצמם דנין על המעשה כעת רק שקבעו הלכה לדורות ובאותו זמן הי' יחיד חולק עליהם כשבא אח"כ דין זה לפני מורה הוראה אשר יהי' בימים ההם ואין יודע מדעתו להכריע מחויב להורות הגה"ה:ה אקבע איסורא. ואפשר לחלק בין תרי ותרי ובין חד לגבי חד דהוי כמאן דליתא. ועל עיקור קושיות הגאון על הפ"ח ז"ל י"ל כיון דהמנהג כהך דמקיל הוי החכם הזה שמקיל גדול מחבירו בחכמה ובמנין כיון דמנהג כוותי' יש לו רוב מנין ודו"ק:
כרבים. אבל אם המורה אח"כ יכול להכריע בראיות ברורות שהדין כיחיד אזי יכול להורות הלכה למעשה אפי' כיחיד לכן מצאנו בש"ס בכמה דוכתא דהכריעו אמוראים אפי' כיחיד רק היכא דלא הי' להם הכרעה כיחיד מן הסתם הלכה כרבים וכן ראיתי בתומים בקיצור ת"כ סי' קכ"ד שהבין כן בדברי הראב"ד כמ"ש. ולפי"ז צ"ל הא דאיתא במס' ע"ז הנ"ל כשנחלקו לילך בתר הגדול בחכמה ובמנין ובשקול בדאוריי' אזלינן בתר המחמיר כריב"ק הנ"ל. היינו כשהם בעצמם דנין על המעשה שבא לפניהם ונחלקו בהוראה זו מחויב השואל לשמוע לגדול בחכמה ובמנין ולהרבה פוסקים הפי' מי שיש לו רוב תלמידים שאומרים כמותו ובשקול בדאורייתא בכה"ג אזלינן לחומרא.
ואפי' במה שאין דנין רק לקבוע לדורות הלכה והנדון בא אח"כ לפני חכם אחד בזמן שהוא בדעתו מסופק ואין יכול להכריע מחויב להורות כרבים או בשקול בדאוריי' לחומרא. אבל אם יכול להכריע המורה אח"כ בזמן מדעתי' כיחיד הראשון הרשות בידו ומכש"כ במחלוקת השקול אף דמדינא בדאורייתא ניזול לחומרא מ"מ אם יכול להכריע כמאן שמורה להקל הרשות בידו. ולפי"ז לק"מ קו' הפ"ח הנ"ל ודברי המוהרי"ק נכונים ושפיר כ' דמנהג עוקר הלכה אפי' בדבר איסור ר"ל יחיד עם רבים דקיי"ל כרבים והמנהג הקבע להקל כיחיד או היכא שהוא מחלוקת שקול בדאורייתא דקיי"ל ספק דאורייתא לחומרא והמנהג הקבע להקל. מ"מ השתא אזלינן בתר המנהג מטעם כיון דבעינן שהקבע המנהג מחכמים מובהקים היודעים להורות עפ"י כללים הנאמרים ונמסרים לנו מסתמא עשו כתורה ולא הרשיעו ח"ו להורות שלא כהלכה להכשיל רבים. ומסתמא הי' להם ראיות ברורות דהלכה כיחיד או שהוא מחלוקת השקול בטח הי' להם ראיות כמאן דמקיל ולא הי' להם ספק כלל וע"כ נתייסד המנהג כן כדת וכתורה וא"כ אין המנהג נגד הלכה דכן הוא שורת הדין היכי שחכם יכול לברר בראיות איך הדין הרשות בידו ולק"מ ודוק. הארכנו בזה לברר כמה גדול כח המנהג ומחויבים אנחנו להפך בזכות הרבים אשר לא נכשלים ח"ו באיסור חמור:
ועתה נפנה ראש דגם דבר ד' אמת בפי' דהגאונים נ"י הנ"ל אב"ד ור"מ דטוקטין ומהרי"א שהביא במכתבו דדברי חכמז"ל קיימים אף אם נתבטל הטעם דהאיך יעלה על הדעת לומר שרבינו הק' יהי' סותם במתניתין במסכת שבת דף קל"ג דעושין כל צרכי מילה בשבת מוהלין ופורעין ומוצצין ומתיר לנו לחלל שבת באיסור דאורייתא אשר תלוי בחילוק הזמן ומקומות. וגם מדתניא במתניתין בחדא מחתא עם מוהלין ופורעין משמע דומיא דהני דהן בכ"מ ובכל זמן ה"ה במציצה וכיו"ב דייק הש"ס שם דומיא דאספליות וגם רבותינו קמאי הרי"ף והרא"ש והרמב"ם בפ"ב ממילה וטוש"ע יו"ד סי' רס"ד ס"ג ובסי' רס"ו ס"ב ובטוש"ע או"ח סי' של"א ס"א שסתמו הדין הלן מזה ראי' גדולה שנוהג בכל מקום כי הם היו לנו למאורות וביארו לנו אפי' מנהג קל מכש"כ איסור חמור כזה ח"ו לפגום בכבודם. ונלפענ"ד ברור משני טעמים שדין הלז נוהג בכ"מ ובכל זמן חדא מ"ש הרב ת"ח הנ"ל החילוק כיון דליכא סכנה בזה"ז איכא איסורא דאורייתא במציצה בשבת. לפענ"ד זה אינו דהנה נודע מחלוקת ר' יהודא ור"ש לר"ש מקלקל בחבורה בשבת חייב משום שבת ולר"י פטור עיין במס' ב"ק ד' ל"ד ע"ב ובתוס' ד"ה חובל ובמס' סנהדרין דף פ"ד ותוס' ד"ה מאן. והנה הרמב"ם פוסק בפ"א מה' שבת הי"ז דמקלקל בחבורה פטור ע' בלח"מ ה"י. ולפמ"ש בשו"ת תרומת הדשן סי' רס"ה דעת התוס' במס' שבת נראה דס"ל דחייב כר"ש. ובהג"א במסכת כתובות דף ה' ע"ב נראה דמסתפק כמ"ש בתה"ד הנ"ל עיין במג"א סי' רע"ח ס"ק א'.
והנה במס' שבת דף ק"ו ע"א איתא לר"ש דסובר דחייב היינו מדאצטריך קרא למישרי מילה בשבת מכלל דשאר מקלקלין בחבורה חייב ור"י סובר דמתקן הוא במילה דמה לי לתקן כלי ומה לי לתקן מילה. וכ' בתה"ד לשיטת רש"י טעם התיקון במילה משום דע"י כך נעשה התינוק ישראל שלם והוי כמו הממעט ענבים של הדס ולולב דחשוב תיקון מנא משום שע"י כך מתכשר הלולב אע"פ שאין מועט זה מוריד ומעלה לההדס גופי'. אולם להתוס' התיקון במילה משום מצות מילה כמו משום תיקון המצוה דמיתות ב"ד חשוב תיקון ולא מקלקל ה"ה משום מצות מילה ולכאורה יש להבין איך קאמר הש"ס במס' שבת קל"ג ע"ב במציצה כיון דחבורי מחבר עובר על איסור דאורייתא (ע' תוספות כתובות דף ה' ע"ב ד"ה דם ובמג"א בסי' שכ"א ס"ק נ"ג בסופו) הא המציצה אינו לצורך המצוה ולא הוי תיקון א"כ הוי מקלקל בחבורה ואיך פסקו ותנו לכ"ע הוי איסור דאורייתא משמע אפי' לר"י והא ליתא. מיהו הא טעותא דזהו גופי' חשוב תיקון גברא כיון דאם לא הי' מוצץ איכא סכנה לילד והמציצה מתקן גברא דנשאר הילד חי. וא"כ אם נימא דבזה"ז נשתנה טבע בני אדם וליכא סכנה אף אם לא מייץ פשוט דבמציצה ליכא איסור דאורייתא כלל. לא הגהות מוהר"י הנ"ל מבעי' להרמב"ם ז"ל דסובר דהלכה כר' יהודא דמקלקל בחבורה פטור בודאי ליכא איסור דאורייתא במציצה ואפי' לשיטת התוס' דהלכה דחייב כר"ש כנ"ל מ"מ כבר כתבו התוס' במס' שבת שם דף ק"ו ע"א ד"ה חוץ דר' יוחנן סובר דר"ש נמי לא מחייב אא"כ דאיכא קצת תיקון כגון דצריך לכלבו ולאפרו דמילה והבערה איכא נמי קצת תיקון שהוא צורך מצוה ייע"ש ומסתמא הלכה כר' יוחנן נגד תלמודו ר' אבוהו. וא"כ הכא במציצה דליכא שום תיקן כלל דמצוה וליכא סכנה במנעותה פשיטא דליכא איסור דאורייתא כלל רק איסור דרבנן דכל המקלקלין שלא ע"מ לתקן פטורין אבל אסורין מדרבנן (ודע דלכאורה קשה לדברי הרמב"ם שכ' בפ"ח מה' שבת ה"ז דחובל חייב משום מפרק והוא שיהי' צריך לדם שיצא מן החבורה. אבל אם נתכוין להזיק בלבד פטור מפני שהוא מקלקל ואינו חייב עד שיהי' בדם שהוציא כגרוגרת וע' שם בראב"ד והה"מ והכ"מ. וא"כ האיך פסיקא לי' להש"ס במציצה זו דאיכא איסור דאורייתא אטו ברור שיוציא דם כשיעור הלז וע' בהגמ"י בפ"א מה' שבת מובא במג"א סי' שכ"ח ס"ק נ"ג דהמניח דבר המושך דם וליחה הוי מפרק וא"כ ה"ה במציצה זו הוי מפרק ולפי דברי הרמב"ם בעינן כשיעור כנ"ל וצ"ל כיון דסותם מוצץ ולא ביאור משמע שיכול למצוץ הרבה ג"כ). (ב):
הגהות מוהר"י הנ"ל:
ב) הנה לכאורה יש להעיר על קו' הגאון המחבר עפ"י דברי רש"י ז"ל פרק כלל גדול דף ע"ד ע"א דבמלאכת שבת נמי הוי ח"ש אסור מן התורה ייע"ש. וכן משמע לכאורה משטיחת לשון הה"מ בפ"א מהלכות גניבה דין ב' שעל מ"ש הרמב"ם אסור לגנוב כ"ש מה"ת כ' הה"מ וז"ל ודין פחות משוה פרוטה כדין ח"ש באיסורין. א"כ הרמב"ם נמי ס"ל כרש"י הנ"ל דלאו דוקא באכילה ק"ש מה"ת ולק"מ קושיות המחבר ז"ל. אולם עיין בקהלת יעקב אות ח' דהוכיח מדברי הרמב"ם פי"ח מהל' שבת דין כ"ג שכ' המוציא חצי שיעור פטור וכן כל העושה מלאכה מן המלאכת חצי שיעור פטור ומדסתם הרמב"ם סתם פטור משמע כמו בכל פטורין גבי שבת דליכא רק איסור דרבנן ייע"ש ומפרש כוונת הה"מ דהרמב"ם ס"ל דהלאו דלא תגזול ולא תגנוב שייך אפי' בח"ש רק העשה דהשבה ליכא רק בשיעור ומעתה שנתברר, דעכ"פ ליכא איסור קיימין גם אם בטל הטעם דבריהם אמת וכיו"ב דאורייתא א"כ מנהג של ישראל מוכח בכמה דוכתא בש"ס ופוסקים וכדאיתא תורה אפי' נימא כדברי הרופאים. דהנה מ"ש בש"ע אהע"ז סי' י"ג דגזרו בהבחנה כדי להבחין כ"ת שכ' הגאון מטוקטין וכ"נ מדברי הגאון בין זרע ראשון לשני ומשום לא פלוג חכמים אמיתי החסיד מוהרי"א זצ"ל דדברי חכמז"ל בתקנתן גזרו ותקנו אפי' באשה שאינה ראוי' הגהות מוהר"י הג"ה פרוטה והביא כך בשם הרב כנה"ג וכיונת הה"מ שכ' ודין פחות משו"פ כדין חצי שיעור באיסורין לר"י. היינו אליבא דהרא"מ דסתם אכילה בכ"ש ה"ה לענין גניבה כן הלאו הוא אף בח"ש ייע"ש. אמת שיש להעיר על דבריו ועל הכנה"ג הנ"ל דאי נימא דהרמב"ם סובר דאף בפמש"פ איכא לאו דלא תגזול א"כ איך כ' הרמב"ם פ"א מהל' גזילה דאין לוקין על לאו דלא תגזול שהרי הכתוב ניתקו לעשה דכתיב והשיב כמבואר בכ"מ. הא לשיטת הרמב"ם בתמורה דהיכא דלאו כולל יותר מעשה כגון לענין תמורה דהלאו בין ביחיד ובין בציבור והעשה דהי' הוא ותמורתו יהי' קודש ל"ש בציבור דאין ציבור עושין תמורה בכה"ג לא הוי ניתוק לעשה. א"כ לדברי כה"ג הנ"ל גם הלאו דלא תגזול לא יהי' ניתוק לעשה כמובן וצ"ע [דברי אליהו המו"ל וכאשר הראה לי חכם א' מש"כ הפרמ"ג בפתיחה לה' פסח אות ה' בזה"ל התם אין נוהג כלל דציבור ושותפין אין תמורתן תמורה כלל משא"כ העשה דתשביתו נהי דאין נשים מצוין מ"מ יכולין לקיים העשה ולהשבית ייע"ש א"כ ה"נ לק"מ דהרי בפחות משו"פ נמי יכול לקיים העשה ולהשיב והא דא"צ להשיב משום דמסתמא מחיל דהוי כהשבה. וראיתי בס' ישויע"ק חלק אהע"ז סי' כ"ח ס"ק ג' הקשה נמי מגזל עכו"ם דאסור והעשה דוהשיב אינו בעכו"ם והלאו כולל יותר מהעשה.
וע"כ רוצה להוכיח מזה דגזל עכו"ם אינו באיסור לאו כלל ועפי' אלה הדברים ליכא הוכחה דהרי אם ירצה יוכל לקיים ג"כ העשה בעכו"ם להשיב לו הגזילה כמובן ודוק]. עכ"פ לשיטת הרמב"ם במלאכת שבת ח"ש מותר מה"ת וקו' המחבר הנ"ל קמה גם נצבה מנא ידעינן דמוצצין כשיעור גרוגרות. ונלפענ"ד לתרץ קו' זו דלכאורה יש להקשות מהכנה"ג הנ"ל והוא ג"כ שיטות הרמב"ם דבשאר איסורין באמת חצי שיעור מותר מה"ת ורק מדרבנן אסור. א"כ יש להקשות מש"ס בכורות ד' כ"ד דאיתא שם דתולש היינו גוזז.
ופריך הש"ס וסבר ר' יוסי בן המשולם דבר שאין מתכוון אסור והתניא שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר ריבה"מ אומר גוזז במספרים ואינו חושש. ומסיק הש"ס אלא שאני פרה דקדשי בדק הבית היא ואסורין בגיזה רק מדרבנן ובפרה דלא שכיחא לא גזרו רבנן. ויש להקשות הא גם אם נימא דקדושת ב"ה אסורין בגיזה מה"ת הרי מבואר ברמב"ם פ"א מה' מעילה ה"ז וז"ל ויראה לי שאינו לוקה עד שיגזוז כדי רוחב הסוט כפול לא יהי' זה חמור משבת. א"כ לפי"ז שתי שערות הוי רק ח"ש לענין גיזה וליכא רק איסורא דרבנן ומדוע לא מתרץ הש"ס בפשיטות דשתי שערות הוי רק חצי שיעור וליכא אלא איסור דרבנן. ונלפע"ד לתרץ עפי"מ שמבואר במס' שבת דף ק"ד ע"ב דבהגיה אות אחת בשבת חייב כ' אות אחת והשלימה לספר חייב וע' ברמב"ם פי"א מהל' שבת ה' ט"ו. א"כ ה"ה הכא גבי פרה כיון דבזה הגוזז השתי שערות שחורות מתקן הפרה שתהי' כשרה הוי כגוזז שיעור שלם מלא הסיט כפול וע"כ הוכרח הש"ס לתרץ משום דעיקר האיסור בקדושת ב"ה כזו אינו אלא דרבנן ונכון הוא. ולפי"ז אפשר לומר ג"כ הכא נמי בישוב קו' המחבר הנ"ל דאפי' נימא דהרמב"ם ס"ל דבאיסור שבת ח"ש מותר מה"ת אולם הכא במציצה אפי' פחות מגרוגרות עכ"פ בזה מתקן להולד שלא ימות כנ"ל ע"כ הוי פחות משיעור כשיעור שלם ודוק:
לילד או כשהי' בעלה במדינות הים וכיו"ב דברור דל"ש הטעם הנ"ל. וע' בתוס' כתובות דף א' סד"ה שאם שכ' ר"ת משום אשת כהן ופחותה מבת ג' שנים תקנו כן בכל הנשים שינשאו ביום ד' דלא פלוג רבנן בתקנתם. וע' משנה למלך בפ' י"ב מה' גירושין שכ' דלא מצינו בשום מקום משום לא פלוג יגדרו על הרוב אטו מיעוט. ולכאורה מוכח מהנ"ל דגם משום מיעוט תקנו על הרוב משום לא פליג. ובמס' ביצה דף ה' ע"א כ' הרא"ש דבר שנגזר במנין ואירע הדבר שהוא ידוע שהגזירה יכולה להיות בטילה כגון שידוע מאיזה טעם נגזרה והי' ראוי שיבטל גם הגזירה ממילא. אפ"ה אינה בטילה עד שנמנו חכמים עלי' והתירוהו היכא שנגזרה גזירה בלא זמן ייע"ש. והא דכ' התוס' במס' ביצה דף ה' ע"א ד"ה והאידנא דמוכח דהיכא שעברה החשש נתבטל האיסור ממילא כמו בגילוי דאסרו שמא נחש שתה מהן ועכשיו שאין מצוין בינינו אנחנו שותין מהן אפי' לכתחלה אף שהי' גזרה בלא זמן וכ"כ הרא"ש שם בכה"ג לא הוי דבר שבמנין ולא כ' שום טעם.
אולם כבר מבואר טעם בר"ן ע"ז דף ס"ה ע"א בשם תוס' דכי אמרי' צריך מנין אחר להתירו ה"מ להתיר אותן שהי' בהן טעם לאסור בתחלה אע"פ שבטל עכשיו אבל אותן שלא הי' בהן טעם איסור מעולם שרי בלא מנין אחר יע"ש. וכבר האריך בזה הפ"ח ביו"ד סי' קי"ו ס"ק ב' וישב המקומות ותוכן דבריו היכא דהי' תקנה כוללת התקנה נאמרה אף דבטל הטעם. אבל בגלוי מים ובמים אחרונים אפי' בשעה שגזרו הי' דוכתא דלא שכיחי נחשים וגם מקומות רחוקות אשר מלח סדומית לא מצוי שם. א"כ אותן מקומות לא נכנסו בכלל גזירה מעולם ולא נאסרו אלה הדברים ועי' בספ' ברכי יוסף חלק או"ח סי' רל"ב ס"ק ד' וע' בשו"ת עבודת הגרשוני סי' מ"ז שהשיב על תשובות מוהר"ם מינץ סי' י"ד בענין ע"א ביבמה מחמת סברא הנ"ל: אמנם לענין תקנות חכמים שנדון ונאמר דעשאו לא פלוג והעמידו דבריהם אפי' במקום איסור יש לעיין דהנה התוספות כתבו במס' בבא מציעא דף ב' ע"א ד"ה שיברר וז"ל ונראה שתקנת חכמים הוא שזוכה משעת חתימה אע"פ שלא נמסר לו עד ימים רבים אחרי כן שאל"כ לעולם לא יכלו העדים לחתום אלא יראו המסירה משום חששא דכ' ללות בניסן ולא נתן עד תשרי ומנבי' בינו ובינו. ולענין איסור אם עבד בא על בת ישראל קודם שבא לידו גט שחרור שפסלה. ושמא גם לגבי איסור זכין לי' משעת חתימה אע"ג דלא שייך טעם דפרישית מ"מ לא פלוג רבנן ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת עכ"ל. הנה רבותינו בעלי התוס' זו לא נסתפקו רק באיסורא דאורייתא אבל באיסור דרבנן משמע דמודו דמשום לא פלוג תקנו אף היכא דל"ש הטעם שתקנו ע"י זה אף היכא דאיכא איסור דרבנן כיון דגוף איסור הוא דרבנן הם אמרו והם אמרו להתיר כיון שראו שתקנה מוכרחת לתקן או לגדור וכ"ז פשיט וברור. שוב האיר ה' את עיני וראיתי במל"מ בפי"ט מהלכ' זכי' ומתנה ה"י שהביא דברי תשו' הר"ן סי' מ"ו שכ' במקום איסורא לא תקנו חכמים והביא דברי תוס' במס' ב"מ הנ"ל והנאני לי. וא"כ לדברי התוס' כיון דנתבאר אפי' אם נימא בזה"ז ליכא סכנה היכא דלא מייץ מ"מ כשמוצץ בשבת איכא רק איסור דרבנן כנ"ל. וא"כ המנהג נתייסד כדין וכהלכה דרבותינו ז"ל כשאמרו שמוהל מחויב למצוץ וגזרו ואמרו תקנה כוללת כיון שהי' אז סכנה ואף אם נשתנה כעת בכל המקומות כמו שאמרו הרופאים הטבע ולא יהי' סכנה מ"מ נשארה תקנתם ולא פלוג בתקנתם כיון דגוף איסור הוא דרבנן הם אמרו והם אמרו. ועוד קאמינא לצדד בזכות המנהג ומקודם נברר אם לא נתברר בנסיון שאין בו סכנה אם יש לסמוך על דברי הרופאים הנה זה פשוט דברים שנתאמת לחכמז"ל בעוצם בינותם עפ"י דעת התורה שכן הוא אפי' יבואו אלף עדים ויאמרו שידעו שאינו כן אינם נאמנים אף דעדים נאמנים אפי' בדיני נפשות וראי' לזה ממה דאיתא במס' כתובות דף ט"ז ע"א אי כל הנשאות בתולה יש לה קול כי אתו ואמרו העדים מאי הוי. וכתב רש"י ז"ל כיון שחזקה דיש לה קול הרבה הי' יודעים ואף דהוא רק חזקה בעלמא. מ"מ חכמז"ל כיון דחקרו ודרשו עפ"י דעת תורה ושכלם הקדוש שכן הוא הוי בגדר אנן סהדי דהנך בשקר העידו. וכיו"ב איתא במס' בכורות דף כ"ח וכבר האריך בזה בשו"ת חכם צבי סי' ע"ז בסופו. ונאמנות הרופאים בארתי במקום אחר שיש לעיין טובא אם נאמנים בתורת ודאי או מחמת ספק נקטינן דבריהם כדי להחמיר באיסור דאורייתא ולהקל בפ"נ דספק נפשות להקל וכן להקל באיסור דרבנן מטעם ספיקו דרבנן לקולא ועיקר הספק היינו מחמת דנימא דחיישינן דהרופאים עכו"ם משקרים. זה ודאי לא חיישינן מטעם דלא מרעי אומנתן וכמו דס"ל לדעת הרבה פוסקים ביו"ד סי' צ"ח דסמכינן אקפילא באיסור והיתר אפי' באיסור דאורייתא למ"ד טעכ"ע דאורייתא משום דלא מרעי אומנתו וכן קיי"ל במס' מנחות דף מ"ג בלוקח טלית מצויצת מן העכו"ם תגר כשרה. ועיין באו"ח סי' כ' סעיף א' ובמג"א ס"ק א'. ולפי כוונה פשוטה הטעם משום דלא מרעי נפשי' הוא משום כיון דאיכא למיקם עלה דמלתא. ואולם הר"ן במס' ע"ז דף ל"ב כתב וז"ל במקומינו נהגו ליקח יין הרמונים מן העכו"ם נ"ל דשרי דכיון דיין של רמונים לרפואה מוכרין אותו ואיכא למימר בי' קפידא אם נתערב בו חומץ. הלכך ללקחו מן התגר עכו"ם שרי דכל היכא דאיכא למימר קפידא עלה דמלתא תגר לא מרעי נפשי' ואע"ג דליכא למיקם עלה דמלתא. וראי' מדאי' במס' מנחות דף מ"ג הלוקח טלית מצויצת מן השוק מן העכו"ם מן התגר כשרה וכו'. וטעמא דמלתא תגר לא מרעי נפשי' וצע"ג דליכא למיקם עלה דמלתא כדאיתא שם דתכלת אין לה בדיקה ייע"ש וע' ביו"ד סי' קנ"ד סעיף ה'.
ואולם טעם הספק בזה די"ל דהרופאים גופיהו אמרו כך מתוך אומד דעתם והוי רק ספק כמו שאכתוב לקמן בס"ד. והנה במס' נדה דף ק"ב ע"ב במעשה שסמכו חכמז"ל על הרופאים אפי' להקל נחלקו הפוסקים רבינו ב"י ז"ל ביו"ד סי' קצ"א בסופו הבין שסמכו על הרופאים לחוד אפי' להקל. ואולם הרמ"א בד"מ שם ס"ק ד' תמה ע"ז והעלה דלא סמכו על דברי הרופאים לחוד אלא בעינן בדיקה בפושרין וכבר האריכו בזה בשו"ת הריב"ש כלל ב' ח"י ובתשו' מהר"ם מלובלין סי' קי"א ותשו' עבודת הגרשוני סימן ק"ב ושו"ת שבות יעקב ושו"ת חכם צבי סימן מ"ו. ומהא דאיתא בש"ע או"ח סי' שכ"ת סעי' יו"ד דסמכינן על הרופאים לחלל שבת היכא שאומרים שחולה מסוכן. לא מוכח מידי דאפי' נתפס דבריהם לספק ג"כ אזלינן לקולא דספק נפשות להקל וכיו"ב בהא דאיתא באו"ח סי' תרי"ח ס"א. והנה ביו"ד סי' קפ"ז ס"ח מבו' היכא דנתחזקה ורואה דם מ"ת הוא יש מסתפקים אם מותר לסמוך על הרופאים לשמש אח"כ אף דאיסור רואה דם מ"ת הוא מטעם ווסת וקיי"ל ווסתות דרבנן כמ"ש בב"י בשם תשוב' רשב"א ובשו"ת נו"ב הלכות נדה סי' מ"א מהוד"ק משמע [וע' בחלקת מחוקק סי' ק"כ פ"ק כ' ובס' בית מאיר וצ"ע ואכ"מ להאריך] אפי' באיסור דרבנן לא תפסינן דבריהם בכל מקום לודאי. ואפי' המתיר שם ביו"ד הנ"ל אם אמר לו רופא ישראל י"ל הטעם כיון דווסת דרבנן וע' בתשובות מיימוני דשנים ל"ה איסור ובשו"ת מוהרי"ק שורש קנ"ט משמע קצת שיש לסמוך על דברי הרופאים להקל אפי' בחשש איסור דאורייתא ועי' ברמ"א יו"ד סי' קצ"ט ס"ב ועי' בתשובות רדב"ז ח"א סי' א' וק"ס וקס"ט מרמז עליו וע' בשו"ת כנסת יחזקאל סי' ט"ז כ' וז"ל אך צריך תלמוד אם יש לסמוך על רופאים דבר חדש זה לומר שדעתו רחבה להכיר האיסור והא דגבי חילול שבת סמכינן עליו בזה הדבר שכיחי שסמכינן בלי רפואות הרופאים וגם זהו חכמתם ובינותם. ובשו"ת שב יעקב ח"א סי' מ"א הובא תשובות הגאון רופא מומחה מוהר"ל זצ"ל אב"ד דק"ק ממגנצא (הנקרא מיינץ) שכ' שאין להחזיק דבריהם לדבר ברור כי יסודתם בלתי מוכרחת במופת חותך כשאר חכמות אלא אומדנא. קצתן לוקחת מסברא דנפשי' וקצתן מנסיון יע"ש שהאריך וכן האריך בענין זה בשו"ת הנ"ל ובכ"מ מתשובות הגאונים ז"ל ולענין דינא צ"ע אם לסמוך על דבריהם באיסור תורה ואכ"מ. אמנם פשיטא אפי' נחזיק דבריהם לודאי היינו היכי שאין דבריהם סותרין לדברי חמז"ל מה שקבעו הלכה לדורות בעניני הוראה או"ה. אבל אם דבריהם סותרין לדברי חכמז"ל חלילה לחשוב דבריהם אפי' לספק. הן אמת שנשתנה טבע הדורות וכמ"ש מוהרש"ל ביש"ש מס' חולין פ' כל הבשר סי' י"ב וז"ל שיש חרם הקדמונים שלא לסמוך על רפואות התלמוד כדי שלא להוציא לעז על חכמים קדמונים ולא ידעו שיש שינוי במקומות. וכש"כ בזמנים שהדורות פוחתין והולכין ואם הראשונים כענקים אנן כיתושין. גם מה שהזהרו משום רוחות כולן ל"ש האידנא כמו זוגות ודומיהן ע"ש ועי' בב"י אהע"ז סי' קנ"ו כ' בשם תשובות רשב"ש וז"ל ואע"פ שאמרו במס' נדה פ' יוצא דופן ד' ל"ח ע"ב יולדות לט' אינה יולדת אלא שלמים כבר תמהו ע"ז רבים שהחוש מכזיב זה והתוס' כתבו שעתה נשתנו הענינים כמו שאמרו בבכורות בפ"ג פרה וחמורה אינה יולדות אלא לג' שנים ועתה יולדות לב' שנים וכן תמצא בהרבה דבריהם יעו"ש. וע' בב"ש סי' ד' ס"ק י"ט ובפסקי מוהרא"י סי' ק"ל וביו"ד סי' שי"ו ס"ג ברמ"א. מ"מ מה שקבעו חכמז"ל הנוגעים לאו"ה קבעו לדורות ובכל הזמנים ובכל המקומות כיון שלא פירשו וכמו שיבואר לקמן. וראיתי בשו"ת הרא"ש החדשים סי' רמ"ה וז"ל ובענין דבר של סכנה ודאי דסמכינן ארופא אפי' עכו"ם לחלל את השבת ואפי' במה דמשמע מלשון התלמוד שאין בחולה זה סכנה שעיננו רואות השתנות הדומי' בכל ענינים אלה וכמה דברים נמצאים שאין אנו יודעים לכוונם כלל ולא רצו רבותינו להניח לבני אדם לסמוך בענינים החולאים והרפואות הנמצאים בתלמוד כי אמרו שהדורות נשתנו. אבל לענין טריפות החזיקו הכל כמלפנים והסירכא טריפה והביעה כשרה אע"פ שהרופא אומר ההיפך. ואנו סומכים ארופאים שכל אדם בחליו ימסור נפשו לרופא ולא יחשדוהו באינו בקי ולא ראיתי מפקפק ועיני ראו אדם אחד בימי ילדותי נשבר רגלו למעלה סמוך לגוף ונחתך כל השבור ממנו ועשו לו סמוכין מן העץ והי' חי אח"כ זמן רב ואין בכל זה כלום כי נשתנה כל העולם כעולם חדש בכל ענינים עכ"ל. ונוטה דבריו לדברי מוהרש"ל הנ"ל. מ"מ מבואר בענינים הנוגעים להוראות או"ה להורות קולא אין לסמוך עליהם. וכ"כ הש"ך ביו"ד סי' נ"ז ס"ק מ"ה ובסי' קצ"ט ס"ק ד' דכל מה שאמרו חכמים שהוא טריפה ואינה חי אפי' אם שהוא חי טריפה הוא דאין להכחיש בשום אופן דברי חכמז"ל ייע"ש וכ"ז פשוט וברור. אמנם בנ"ד אין אנו צריכין לכ"ז דאפי' נתפס דברי הרופאים שאינה סכנה אם אינו מוצץ ובשגם שכבוד הרב המובהק נ"י הנזכר במכתבו העיד שאפי' הנימולים בלא מציצה המה בריאים וחזקים. מ"מ דברי חכמים קיימין וחלילה לפרוץ גדר ואפי' בשבת ויו"ט היתר גמור הוא למצוץ כמ"ש מעכתה"ר נ"י. דהנה אית' בש"ס יומא ד' פ"ה ע"א דאין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב וכ' התוספות ד"ה ופיקוח וז"ל ואומר ר"י דהיינו טעמא משום דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם שלא נוכל לבוא בשום ענין לידי מיתת ישראל עכ"ל:
דברי אליהו המוציא והמביא לאור ביה"ד עד כה לשון התשובה שמצאתי בפרעסבורג בין כת"י קודש הגאון אמיתי בעהמח"ס שערי תורה ז"ל וכנראה לכל מעיין בסיום התשובה חסר איזה אומר ודברים אשר יורו למטרת כוונת המחבר להבין דברי חכמים וחידותם. ע"כ אמרתי לעשות כונים למלאכת שמים כאשר לפענ"ד אתבונן להיות מפורש ושום שכל בדברי המחבר ז"ל ובלי תפונה רבות מחשבותיו עפ"י אלה הדברים הנ"ל דכל יסודי הרופאים הם מיוסדים על החיפוש והחקירה והנסיון בדבר שכבר היו ונעשו בעולם. וא"כ דברי הרופאים בזה"ז שאומרים שאין סכנה בחסרון המציצה רק על הרוב יאמרו שאלפי אלפים תינוקת לא יבאו לידי סכנה ואף אם נאמר שהם גמרו בדעתם ובשכלם בהחלט בתורת ודאי שלא יהי' סכנה לשום ילד בעולם אשר יבצר ממנו המציצה בכ"ז הלא עיננו ראות בכל דור ודור נמצאים כמה גדולי פראפעסארין מומחים אשר יעמדו מנגד בקרב הויכוח והראו לדעת שהמציצה טובה ואולי יקרה מקרה רע לאיזה ילד א' מני אלף שיבא לידי חולי וסכנה בחסרון המציצה. ועכ"פ הצד שכנגדם נחשבים כמו רוב בעלמא. וא"כ בצדק נאמר שלא לבטל המציצה אשר הוא לנו למורשה אף בשבת ויו"ט כאשר דברי התוס' הנ"ל הם לנו לעינים דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב משום דכתיב וחי בהם שלא נוכל לבא בשום ענין לידי מיתת ישראל ואנחנו צריכין לחוש אף למעוטא דמעוטא אף למעט מזעיר חשש סכנא וז"ב באמרי בינה של הגאון הנ"ל. ואנכי הרואה בס' שו"ת מהר"ם שיק שנדפס מחדש חיו"ד סי' רמ"ד שהאריך ג"כ בענין המציצה ומתנבא בסיגנן ודברים אחדים עם כבוד הרה"ג ע"ד שבארתי ייע"ש וכשעיינתי שמה בספר הנ"ל הלום מצאתי שהגאון המחבר ז"ל לבש חביון עוזו ורוב גאונו להביא להקת הרופאים אשר נבאו במחנה בתועלת המציצה מצד הרפואה וע"כ אמרתי אל לבי להציע מכתב עוז ידבר בו נכבדות בענין זה אשר זה כארבעה שנים יד שלוחה אלי מאת הרה"ח מופלא בתוי"ר מפורסים בתשבחות מ' נפתלי נ"י בן הרב הגדול מעוז ומגדול האבד"ק קאלמער ז"ל מכונה דר' קליין מפאריז והוא חובר חיבור בה' מילה ואלה קצת אמרותיו דברי מישרים אשר קורא אלי במכתב לאמר בזה"ל. הן על מדוכה זו ישבו גאוני ארץ קדמוננו ז"ל מעת קמו מפירי חוק ומבטלי מנהג זו תורה למצוץ דמי המילה. גם חכמי עם מעמי התבל כבר שפטו משפט צדק אודות המציצה ותועלתה מלבד הראיות מתורתנו מצותי' המראים לכל נחיצת כל מצוה לחזק את מוסדי השלם ולקיום. הלא ראי' פשוטה וברורה להמצוה הזאת וזה כאשר נוקב איש אצבעו עוז נטף דמיו ואם ילקח את אצבעו בפיו וימצוץ את הנטף הראשון מאוד מאוד אז יתרפא כאבו ולא יהי' לו נגע או מכה טרי' כן משנת 1848 למספרם כתובים ומסורים המה תועלת המציצה או הפוכה בידי חכמי' ומומחים. וכה מצא אז הד"ר נכרי מעמי התבל בשכלו ועמד עוז בלשון מדברת גדולות מנגד לתועלתה. באמרו המציצה מזיק עוד לבריאת הילד. וע"ז השיבו לו שאר הרופאים מאמרם כי לא כן בדיו ואין בו אף קורטב של אמת והביאו גם הראי' הנ"ל מאצבעו של אדם ועוד ועוד. אך זאת אני מזהיר שעל המוהל מוטל להחזיק דבר לח כמו יין וכדומה בפיו בשעת המציצה כי לפעמים יקרה מקרה רע לא טהור להמוהל כמו כאב שינים ושפתיים או ריח פה נודף אשר זאת תוכל להזיק לבריאת הילד ועוד האריך הר"ן הנ"ל בשפת אמת אשר תכון לעד בענין הזה. אך לדאבון נפשי יתר המכתב נאבד ממני כעת ואשר מצאה ידי הנשאר לפלטה הצבתי ציונים למען יהי' אלה אמרי שפר ושמו וזכרו לזכרון תמיד בספר. וזה כשלשה שנים אשר בהשתדלותי נדפס בווארשא הס' מלבושי יו"ט וגם שם שמתי מקום בחתימת הספר ח"ש אשר ירמזון מליו קצת בעט ברזל ועופרת. ומדי דברי ארשום מה שכ' בשו"ת מהר"ם שיק שם סי' הנ"ל וז"ל, וראיתי בשו"ן מכתב ל"ה שכ' בשם הרב הגאון בעל שערי תורה זצלל"ה דאם ליתא מצוה במציצה שוב אין כאן חילול שבת מה"ת דהוי מקלקל בחבורה. ולפענ"ד זה אינו דכבר הבאתי לעיל בשם הרופאים דאפי' אי ליכא סכנה בזה"ז מ"מ הוא מועיל וטוב לפעמים להמכה וא"כ שוב אינו מקלקל ואי לא בעי למצוץ ועביד כן בשבת כיון דאמרי חכמז"ל חבורי מחבר הו"ל חילול שבת דאורייתא ומדשרי לעשות כן בשבת ע"כ דיש מצוה דאוריית' לפקח על עסקיו ייע"ש. ולפענ"ד יען לפני הגאון הנ"ל אז הי' סגור השער תורה מתשובה זו הנ"ל כי אור שמשה לא זרחה עוד בבית הדפוס ומתוך ששפט עפ"י אשר הבריק לנגד עיניו דבריו של שו"ץ יצא ללחום נגדו בהערה זו לסתור בנינו. אבל אנכי הרואה שדברי הגאון בעל שערי תורה ז"ל בצדק נאמרים כאשר אבאר בס"ד. הלא כה דבריו באמצע התשובה הנ"ל בזה"ל הא המציצה אינו לצורך המצוה ולא הוי תיקון וכו'. וא"כ אם נימא דבזה"ז נשתנה טבע בני אדם וליכא סכנה אף אם לא מייץ פשוט דבמציצה ליכא איסור דאורייתא בשבת. לא מבעי' להרמב"ם ז"ל דסובר דהלכה כר"י דמקלקל בחבורה פטור בודאי ליכא איסור דאורייתא ואפי' לשיטת התוס' דהלכה דחייב כר"ש. מ"מ כבר כתבו התוס' במסכת שבת שם דף ק"ו דר' יוחנן אשר הלכה כמותו סובר דר"ש נמי לא מחייב אא"כ דאיכא קצת תיקין עכ"פ כגון דצריך לכלבו ולאפרו דמילה והבערה בת כהן נמי איכא קצת תיקון שהוא צורך מצוה. וא"כ במציצה דליכא שום תיקון כלל פשיטא דליכא איסור דאורייתא עכ"ל. א"כ הרי מבואר לכל מעיין דמשמע מדברי התוס' להדיא דלר"ש נמי צריך שיהי' גלוי וברור התיקון קצת כמו צורך מצוה דמילה והבערה וכן בצריך לכלבו ולאפרו אף דלר"י חשוב מקלקל ופטור משום דאין זה חשוב תיקון דאין דרך לחבול כדי ליתן לכלבו מ"מ ר"ש חשוב לי' תיקון קצת דהרי סוף סוף ברור הוא לעין כל אדם התיקין. אבל לומר שהמציצה יהי' נחשב תיקין בשביל שאומרים קצת רופאים שהמציצה הוא תועלת להמכה מי יבוא בנעלמים ובסודם ולא גלוי לעין כל זה לא נחשוב תיקון כלל אליבא דכ"ע ושפיר כתב הגאון בעל שערי תורה דחשוב מקלקל ואין כאן אלא איסור דרבנן וז"נ להצדיק בעל שערי תורה אשר דבריו תורה שלימה: