אור ברסלב

הקשורים ליעקב ד - פסח גדול· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין

פתיחה

פתיחת הדרוש במ"ר בפרשה שאנו קורין היום:

ויקרא פ' א' רבי יהושיע דסוכנין בשם ר' לוי פתח קרא כי טוב אמור לך עלה מהשפילך לפני נדיב וגו' רחוק ממקומך שתים ושלש מושבות ושב עד שיאמרו לך עלה. ולא יאמור לך רד וכן הלל אומר הגבהתי השפלתי השפלתי היא הגבהתי כו' נראה שהדברים מכוונים עם המאמר בגמרא פסחים ר"פ אלו דברים דף ס"ו:

תנו רבנן הלכה זו נתעלמה מבני בתירה. פעם אחת חל י"ד להיות בשבת שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה שבת אמרו כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה שבת אם לאו אמרו להם אדם אחד יש שעלה מבבל והילל הבבלי שמו ששימש שני גדולי הדור שמעי' ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו שלחו וקראו לו אמרו לו כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו אמר להם וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת אמרו לו מנין לך אמר להם נאמר מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד (בפ' פנחס תשמרו וגו' ובפ' בהעלתך ויעשו בנ"י את הפסח במועדו) מה מועדו האמור בתמיד דוחה שבת אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת ועוד ק"ו הוא מה תמיד שאין ענוש כרות דוחה את השבת פסח שענוש כרת אינו דין שדוחה את השבת מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח התחיל מקנטרן בדברים אמר להם מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהי' נשיא עליכם עצלות שהיתה בכם שלא שמשתם עני גדולי הדור שמעי' ואבטליון אמרו לו ר' שכח ולא הביא סכין מע"ש מהו אמר להם הלכה זו שמעתי ושכחתי. אלא הנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם. למחר מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו. גדי תוחבו בין קרניו. ראה מעשה ונזכר הלכה אמר כך מקובלני מפי שמעי' ואבטליון ע"כ המאמר. והוא פלא כולו מקשה מראשו ועד סופו מאמר זה דתנן אלו דברים בפסח דוחין את ויש לדקדק בו הרבה לא נעלים עין מכל ההערות הראיות לתת לו ויכללו בשלש עשרה מדות מלאות גדושות. שתורת מאמר הלז נדרשת בהן (ותחתיהן דקדוקין רבו כמו רבו עצמו מספר) ונציגם אחת לאחת למצוא חשבון:

א תחלה נאמר הלכה זו נתעלמה מב"ב פירש"י נתעלם מהם שפסח דוחה שבת. יל"ד היכן נזכרה הלכה זו במשנה שלפני השבת והוצרך התנא להשמיענו שאפי' דברים שאינן בגופי' של פסח. הודיענו שיש מהם דוחין ויש שאינם דוחין כגון מכשירין שאפשר לעשותן מע"ש ומשום מחלוקת ר"א ור"ע. אבל בהקרבת קרבן הפסח עצמו לא הוזקק כלל להשמיענו דפשיטא לי' דדחי זיל קרי בי רב הוא ולא נסתפק בו אדם מעולם. א"כ לא שייך לומר הלכה זו דמשמע (אדסליק מני' קאי) שאין זה מכוונת המשנה ולא בא התנא לכלל זה להודיע הלכה זו. ועוד איך אפשר להשתכח מישראל דבר זה הלא בכל מחזור קטן יש פסח שחל להיות בשבת ואי אפשר ומן הנמנע הוא שלא יהיו זכורין כלל מדבר גדול כזה כהקרבת פסח שנעשה בפומבי גדול בקיבוץ כל ישראל שודאי אינו בכלל שכחה. וקשה מכל זה ודבר זר ותמוה מאד שנשיאי ישראל וגדולי עולם כב"ב יתעלם מהם דבר זה בודאי הוא דבר שאי אפשר להשמע כפשוטו. ומה הודיענו בזה שמבני בתירה נתעלמה הלא מכל הקהל נתעלמה הדבר. בני בתירה פירש"י נשיאים היו יש לתמוה על זה הלא בני בתירה בלשון רבים משמע לפחות מיעוט רבים שנים וכי כמה נשיאים יש לנו והלא אין לנו אלא מלך אחד או נשיא על גבי שבעים סנהדרין דבר א' לדור. ובר"ה פירש"י ב"ב גדולי הדור היו כמש"ל בס"ד:

ב אמרו פעם אחת חל י"ד בשבת. קשה האם פעם אחת בעולם או פעם ביובל בלבד חל כך הלא אין ט"ו שנה בלא ערב פסח שחל בשבת דוק ותשכח (וירושלמי איתא והא אין שתי שמטות שלא יחול י"ד בשבת ולאו דוקא אלא מילתא פסיקתא ועל הרוב הוא דנקט):

ג שכחו ולא ידעו יל"ד אם שכחו מהיכן ידעו ולכאורה כפל לשון שלא לצורך. אבל באמת שכחה הוא דבר אחר ענינו שנשכח הדבר שכבר ידעוהו. ולא ידעו משמעו שלא ידעוהו מעולם. וא"כ צריך לידע מה שכחו ומה לא ידעו:

ד אמרו אדם אחד יש שעלה מבבל והלל שמו ששימש שני גדולי הדור שמעי' ואבטליון. כולי האי למה להודיע מהיכן בא ולמי שימש:

ה שלחו כו' א"ל וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה שבת והלא הרבה יותר ממאתים פסחים בשנה פירש"י כלומר ממאתים בשנה לחמישים שבתות בשנה בכל שבת ד' כבשים. ב' לתמידין וב' למוספין מלבד שבת בתוך הפסח ובתוך החג מקריבין בהן מוספי היום שבעה אילים בפסח וי"ד לחג (ולא שת הרב לבו לר"ח שחלין בשבת פעמים ושלש בשנה שמקריבין בהן ר"ח ז' כבשים מלבד ב' פרים ואיל ושעיר למוספין הרי עוד עשרים וא') גם הלו' יש להפליא מאד כי ממשל משלים הוא והלשון סתום כדברי הספר החתום מדוע קרא כל אלו הקרבנות פסחים והלא פסח קדשים קלים ונאכלין. ותמידין ומוספין קדשי קדשים ואינם נאכלים ואינן דומין כלל. ועוד קשה אם הם הרבה יותר ממאתים הי' לו למנותם ג"כ מאחר שהטריח עצמו בחשבון המאתים שדוחין ומה נשתנו אלו מאלו. ועוד מה זה לשון ערוך (הרבה יותר ממאתים) אם לא הקפיד על הפרטים שיתרים על מאתים די שיאמר והלא יותר ממאתים יש לנו כו' מדקאמר הרבה יותר לישנא יתירא לטפויי אתא מה זה בא לרבות.

וברש"י יל"ד שלא מנה יותר על מאתים כ"א ז' של שבת דפסח, וי"ד דשבת דחג. ואעפ"י שבלי ספק לא נעלם מרש"י ז"ל שיש עוד בפסח פרים שנים ואיל אחד לעולה ושעיר לחטאת מלבד שבעת הכבשים. ובחג זולת הפרים שמתמעטין והולכין. ואי אפשר לידע מספרם. הרי יש ג"כ שני אילים עולות ושעיר לחטאת. מלבד הי"ד כבשים (וכן אתה מוצא בר"ח ג"כ) והנה בפרים ואילים שלא מנאם הרב טעמו ונימוקו עמו שלא חשב אלא מין הקרבנות שגם הפסח בא מהם על כן לא חשב פרים ואילים שאין פסח קרב מהם ולא מנה אלא הכבשים שהם ממין הפסח. מ"מ קשיא אמאי לא קחשיב נמי שעירי חטאת לשל שבת בתוך הרגלים ור"ח שכולם דוחים שבת והם כמו כן ממין הפסח שהרי גם הפסח בא מן הכבשים ומן העזים גדולים וקטנים כמו החטאת ומ"ט לא מנאם רש"י דהא איהו להכי נחית לפרושי כמה הם היתירים ואכפל לאשמעינן כולהו דנפישי מאי שנא דשביק הני ואין לומר מפני שהן חטאת דהא עכ"פ פשיטא דמו טפי לפסח יותר מתמידין ושאר מוספין שהחטאות נאכלות וגם הפסח נאכל והא ודאי טעמא בעי. גם מ"ש מהרש"א בשם רש"י דמוספין דוחין שבת מדכתיב שבעת ימים תקריבו וא"א בלא שבת יקשה דהא לקמן בגמרא מבמועדיכם מייתי לה תלמודא וצ"ע:

ו א"ל מנין לך. לשון זה צריך ביאור שהרי כבר אמר להם ראיה ומנין ואיך לא יבינו זה חכמים גדולים כבני בתירה. ואם רצו לומר מנין שאלו דוחין הלא מקרא מלא הוא על עולת התמיד. א"ל נאמר במועדו. קשה קו' התוס' אמאי לא יליף ממועדו גופא כמ"ש בעז"ה:

ז ועוד ק"ו הוא. בגמרא פריך וכי מאחר דגמר ג"ש ק"ו למה לי ומסיק דק"ו פריכא הוא וק"ו אמר להו ברישא ופרכוהו שכן תדיר שכן כליל והדר אמר להו ג"ש קשיא טובא אי הכי אמאי תני בברייתא איפכא ג"ש ברישא הלא דבר הוא (ובודאי לאו משבשתא היא דא"ה נסמייה ונתני הכי כדאפיך תלמודא אטרוחי בכדי למה לן ואשכחן כי הא לקמן דף ס"ט ע"א אלא הא אמר ליה ברישא וכו' משמע דמשבש ברייתא והכא לא אמר אלא) ועוד האיך נתעלמה מהלל פירכא זו. גם למה הוצרכו לשוב תשובה שכן תדיר שכן כליל תסגי להו בחד. וגם מאיזה טעם לא נזכר דבר זה כלל בברייתא דפרכוהו ובטלוה ק"ו לגמרי משמע דמסקנא הכי סלקא וקיימא דק"ו טוב הוא ועוד קשה קושית התוס' לילף מבינייא דתמיד ומילה כמש"ל בס"ד:

ח מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם. למה אמר מיד לימא הושיבוהו בראש ועוד למה היו נמהרים כל כך ומאי רבותיה דחזו ביה בהלל מאחר שהק"ו שהוא קצת סברא פרכוהו וכי בשביל קבלה אחת מרבותיו ג"ש שהיתה בידו יקנה מעלת הנשיאות. ועוד כפל לשון יש כאן אם הושיבוהו בראש מהו האריכות ומינוהו נשיא עליהם. ותו מאי נשיא עליהם דקאמר הא נשיא על כל ישראל הוא לא על ב"ב בלבד:

ט והיה יושב ודורש כל היום כולו. בודאי דרש אז ביום ש"ק בשעה שהעם פנוים כמו שאנו עושין וכן הדין פסוק כמו שהוקבע בטור אורח חיים סימן ר"ץ. וקשה האמרינן לקמן דף ס"ח ע"ב בשבת לכ"ע בעינן לכם (אע"ג דבי"ט אפליגו ר"א ור"י דר"א ס"ל או כולו לה' או כולו לכם בשבת מיהת מודה) א"כ הלל למה עשאו כולו לה':

י התחיל מקנטרן בדברים. מההכרח לשום לב מה ראה הלל ששינה את מדתו הפעם שכעס כאן על לא דבר מיד אחרי הטובה שעשו לו ב"ב הזה הגמול הראוי עם שהוא הלל הידוע ומפורסם בענוה שלא הקפיד מעולם אפי' על שבזהו תכלית הבזיון ומה הל' אומרת בדברים ולא די שיאמר התחיל מקנטרן מכלל דאיכא נמי הכא קנטור שלא בדברים:

יא אמר מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהי' נשיא עליכם עצלות שהיתה בכם שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעי' ואבטליון. יש בלשון זה תמיהות רבות ועצומות איך נתגאה כל כך מה גם תיכף בשעה זו שעלה לגדולה ואף אם אולי הי' לו איזה טעם וסבה לכעוס על ב"ב היה לו להמתין שאין כאן מקומו ולא לערבב השמחה. ולמה ואיך גרמה עצלות מה שלא שמשו לשמו"א שיעלה הוא מבבל דוקא. ומה אם היה בא"י כ"ש שהיה נשיא להם ואומרו ואהיה נשיא עליכם ג"כ מיותר די שיאמר ואהיה נשיא או נשיאכם. או שמא עליהם בלבד היה נשיא. וכנז"ל עצלות שהיתה בכם שלא שמשתם שמעי' ואבטליון. וקשה עליהם מדוע באמת לא שמשו ב"ב את שמוא"ב ואטו ברמות רוחא דנקטינהו אלא ודאי היה להם איזה סבה הכרחית שאין להאשימם על כך כי גם הלום ראינו ענותנותם הגדולה שמחלו כבודם להלל ונמנו משלשה ענותנין שהיו בעולם א"כ מה זה שינו טעמם אצל שמוא"ב רבותיו של הלל ואם באמת לא יפה עשו שלא שמשו לשמוא"ב מפני שהן היו גדולי הדור מה אכפת לן מי היו שמוא"ב או אחרים די קפדה אם נתעצלו מלשמש גדולי הדור שבימיהם. גם מה בכך אם הם שני גדולי הדור אפילו אחד כמו כן מצאה הקפידא מקום:

יב א"ל רבי שכח ולא הביא סכין מע"ש מהו. פ' רש"י דהבאת סכין אינה דוחה שבת דהא אפשר למעבד מאתמול ומה יעשה. פירוש לפירושו דודאי הבאה דסכין דרך רשות הרבים במלאכה גמורה לא קמבעיא להו דאסורא. כי קמבעיא להו שבות בעלמא דהיינו מחמר כלאחר יד אי שרי במקום מצוה כדמסיק תלמודא דהכי הוא דבעו מניה אי שרי לאתויי לסכין דרך תחיבה או בקרני הב"ח דלאו מלאכה היא משמע דמלאכה גמורה פשיטא להו דלא דחיא ואמאי הא שמעינן לר"א דקסבר מכשירי מצוה דוחין במלאכה גמורה. ואף דאפשר מאתמול וכהבאת אזמל דמילה דמתיר להביאו דרך ר"ה ודכוותה. וכדמסיק תלמודא לקמן (דסט"א) ולר"א נעבריה כו' וקי"ל כל היכא דגברא חזי ס"ל לר"א כל מכשירי מצוה דוחין ולא שני ליה בין אפשר מאתמול ללא אפשר אי הכי דלמא הלל נמי כוותי' ס"ל, ותבעי' להו מלאכה ממש ואם תמצא לומר שכבר היה להם הוכחה מדברי הלל דלעיל דלא שרי כה"ג ולא ס"ל כר"א איכא למידק נמי מאי שנא דבעו מיני' שבות דהבאת סכין דמכשירין דלא מגופיה דפסח הוא מכדי שבות הוא (כדאמרי' דלא קמב"ל אלא במחמר כלאחר יד מ"ט תתסר משום דאפשר מאתמול) ותבעי להו בשאר שבותין אף בדברים שבגופו כהקרב' הפסח והבאת עצמו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו דכל הני כיון דאפשר למעבדינהו מאתמול אע"ג דאין בהם אלא משום שבות דחי נושא את עצמו וחתיכה בשינים דלאו מלאכה היא. וכדחזינן דפליגו בהו ר"א ור"ע במתני' משום דאפשר מאתמול ומ"ט לא מספקא להו בהו נמי ואי פשיטא להו דהני ודאי דחו כיון דהוו בגופו דפסח אף דאפשר מאתמול אכתי תיבעי להו הזאה דטמא מת שחל שביעי שלו בשבת ע"פ דאע"ג דלא אפשר מאתמול הא ס"ל לר"ע במתניתין דלא דחיא שבת אע"ג דלית בה אלא שבית דמחזי כמתקן גברא או משום גזרה דרבה שמא יעבירנה ד' אמות בר"ה אפ"ה אסירא כיון דלא מגופיה דפסח היא כדפירש"י טעמא דר"ע במתני' ואמאי לא מספקא להו לב"ב כלל בהזאה אע"ג דלא אפשר מאתמול. ומ"ט שינ' רש"י בענין שבות זה ממה שאמרו בגמרא מטעמא דגזרה דרבה. גם צריך לידע כשנסתפקו בהבאה זו דסכין במה היה הספק אם להביאו דרך ר"ה דאורייתא או כרמלית דרבנן וכמ"ש בתו':

יג אמר להם הלכה זו שמעתי ושכחתי כו' קשה אף אם שכח מה ששמע מרבותיו מ"מ גברא רבה דכוותיה איך לא ידע אם מכשירין דוחין אם לא. והלל גופיה היכי ס"ל אי כר"א דמתני' ליפשוט להו כר"א דאפי' מלאכות דאורייתא שרי ואי כר"ע אפילו שבותין אסור ומי נימא דלא הוה ס"ל כחד מנייהו ומאי האי דקמהדר להו וכי נשיא מישראל לא ידע להורות. אלא הנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם. הלשון זה כולו שלא לצורך שהיה לו רק לומר הנח להם שהם בני נביאים מ"מ לא היה לו להאריך ולומר אם אינם נביאים דמאי קמ"ל בהא הרי אלו י"ג מדות גדושות חמורות וקשות שבמאמר הלז צווח ואומר דרשני בהן ומן השמים יעזרוני לבאר כל חמירא בלי הקדמה זרה רק מיניה וביה מענין לענין באותו ענין נעסוק נשאל ונדרוש כענין. מאליו יצא המאמר מלובן ומזורז ומפורש בשום שכל כמין חומר. ואגב יתרצו הרבה קושיות ודקדוקים גם בגמרא רש"י ותוס' ומפרשיהם ויתבארו בהמשך דברינו ענינים נכבדים ודברים יקרים מפז ברמב"ם והחונים עליו. בעזרתו יתברך אומר הטו אזניכם אלי שמעו חכמים מלי ויודעים האזינו לי וראו כי טוב הוא לשון חכמים מתוק מדבש ונופת כל חיך הטועם אומר לי לי. התו' מקשים אהא דאמרינן הכא מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת דמפרש לקמן בגמרא ותמיד גופיה מנלן יליף מעל עולת התמיד. א"כ מוכח בשמעתין דהכא לא דריש ממשמעות דמועדו וכן הא דפסח דחי טומאה ילפינן לקמן בסיגיין מאיש איש נדחה ואין ציבור נדחין אלא עושין בטומאה וכי היכי דיליף פסח מתמיד לענין שבת יליף תמיד מפסח לענין טומאה ותומה דבפכ"צ משמע דדריש לה ממשמעות דמועדו דאיתא שם תנו רבנן וידבר משה את מועדי ה' מה צ"ל לפי שלא מצינו בכל התורה שנאמר במועדו אלא בפסח ותמיד מועדו אפי' בשבת מועדו אפילו בטומאה. שאר קרבנות ציבור מנין משמע דממשמעותא דמועדו דריש ר"ל שכך הוראת המלה שמצוה שתעשה הקרבן במועדו עכ"פ ולא יעבור זמנו מפני שבת וטומאה כדפרש"י שם ועוד דקאמר התם וצריכי דאי כתב רחמנא תמיד שכן תדיר וכליל ואי כתב פסח שכן כרת ואי מגזרה שוה מאי צריך לצריכותא הא איצטריך מועדו דתמיד משום טומאה ובפסח משום שבת אלא ודאי ממשמעותא דמועדו דריש לכן כתבי תוס' בעל כרחך תנאי היא דאית מאן דנפקא ליה מבמועדו גופיה. ואיכא מאן דמועדו לא משמע ליה וגמר מג"ש והביאו עוד ראיה לזה דבפר"י דרש שתי הלחם דדחו שבת מתקריב תקריב אפילו בשבת אפילו בטומאה ולפי שמעתין מצי למילף בג"ש דמועדו דפסח ותמיד דהא בכולהו כתיב מועד כדאיתא בפכ"צ וידבר משה ויעשו את הפסח במועדו הכתוב קבע מועד אחד לכולם וגמרי מהדדי אי ס"ד כ"ע הך נ"ש גמיר או ממשמעותא דמלה במועדו גופה והוה להו למילף תקריב למה לי אלא ע"כ תנאו היא נמצא לפי שיטת התוס' לשלש שיטות נחלקו הני תנאי במילף דחיית שבת וטומאה בקרבנות צבור חד יליף ממשמעותא דמועדו ואידך יליף מג"ש וצ"ל דאיכא נמי מאן דהך ג"ש לא קיבלה מרביה ולא גמרה ומועדו לא משמע ליה כלל מש"ה איצטריך ליה בשתי הלחם קרא אחרינא והיא תמיהא רבתא. ודברי מהרש"א אינם מספיקים בזה אעפ"י שדחקתי ליישבם כמ"ש בהגה"ה בגליון פה:

הגה"ה: מהרש"א הקשה על קושית התוס' דאי מג"ש דריש מה צריך לצריכותא דילמא לעולם מג"ש גמיר ואימא הכי קאמר למאי איצטרך לי מג"ש ולא סגי בלא ג"ש למילף פסח מתמיד לענין שבת ותמיד מפסח לענין טומאה. ושני משום דאיכא בכל חד חומרא דליתא באידך. לפי דרש"א הללו אפשר לומר לעולם אשמעינן דממועדו לא ילפינן מידי בשום דוכתא דלא אתי אלא לג"ש. והתם אפשר עביד צריכותא דלא תקשי ג"ש למה לי לילף מבנין אב או במה מצינו ויליף חד מחבריה דמדגלי רחמנא בתמיד דדחי שבת דכתיב לעולת התמיד מכלל דתמיד דוחה שבת הוא הדין לפסח. ומדחזינן פסח קרבן צבור דתי טומאה מדכתיב איש איש ה"ה לתמיד ג"ש למאי אלא משום דאיכא חומרא בכל חדא וחדא ואפשר ליישב בזה קושיא ראשונה דתוספות דתלמודא דהכא ספוקי מספקא לי' דאי מועדו לגופי' צריך להכי כתביה בפסח למימר דדחי שבת משום דאינו ענין לטומאה דילפינן מאיש איש ומועדו דתמיד לאתוי' טומאה דהא שבת בהדיא כתיב ביה אתי שפיר כל מאי דקשיא לן לעיל דאיצטרכו תרי ילפותא לכל חד תרי קראי בפסח חד למישרי טומאה. ומועדו נמי איצטריך למשמעותא לאתויי שבת דמדחיא דתרווייהו ממועדו לחוד לא אתא דלא שקולים הם שיביאו שניהם דטומאה דחוי' היא בצבור כדאמרינן לקמן והוי שדינן למועדו אמסתבר וכן תרי קראי בתמיד צריכי חד דכתיב בהדיא למישרי שבת ומועדו למדחי טומאה ועביד תלמודא הצריכותא דלא תקשי לכתוב בחד מנייהו תרי קראי ולילף אידך מיניה ע"כ קעבד צריכותא דחד מחבריה לא אתי אלא צריכי תרי קראי לכל חד ולעולם מבמועדו נפקא ליה דמשמע דדחי מידי אלא דלא ילפינן מיניה תרתי דמהיכא תיתי אלא באם אינו ענין גמרינן מיניה ודקאמר תלמודא התם לפי שלא נאמר במועדו אלא בפסח ותמיד במועדו אפילו בשבת במועדו אפילו בטומאה לאו משום דמועדו כייל הני תרתי שבת וטומאה דהא ליתי כדאמרן אלא ר"ל דבשני אלו פסח ותמיד בכל חד כתיב במועדו חד לשבת וחד לטומאה ודקאמרינן הכא ג"ש מועדו מועדו הכי פירושו אפילו תימא מועדו לא משמע מידי א"כ הו"ל ג"ש מופנה ואין משיבין. מעתה כל האמור בשתי הסוגיות דבר אחד הוא ואין צורך לאוקמי אליבא דתנאי אלא סוגיא דהכא מילתא יתירתא נקטה למימרא ממ"נ גמרינן שפיר ממועדו והכל צריך ביאור:

אבל נ"ל דרך אחר שבררתי לעצמי ליישב קושיות סוגי' הנ"ל בטוב טעם דהני כולהו ילפותא צריכא ולא מייתר אפי' חדא ממשמעות במועדו ילפינן שפיר דדחו שבת וטומאה בין פסח בין תמיד ודוקא הקרבן עצמו אבל מכשירין דאפשר מאתמול מנלן דהא כל אחד יש לו לימוד בפ"ע כולהו ניחא בס"ד. התם בכיצד צולין אייתר ליה במועדו דהקרבה גופה דחי שבת וטומאה כמשמעות התיבה כדלעיל ושפיר מצריך משום דמועדו משמעותא מיהא שבת וטומאה שבמשמעות במועדו לא יליף מיניה דמיותר לגמרי דהכא כתיב בערב בחד ונילף אידך מיניה משו"ה עבד צריכותא התם והכא דבשמעתין לא משמע ליה היינו לאתויי מכשירין נמי דכיון דלא קבוע להו זימנא לא נפקא מבמועדו והכא כולו סוגיא ממכשירין מיירי כדנימא בס"ד לפום הכי גמרינן להו מג"ש הכא למשרי נמי מכשירין דידהו בשבת וטומאה דשמעינן להו מקרא יתירא דמעל עולת התמיד שמעת מינה שדחו מכשירין שבת דלקרבן עצמו לא צריך דנפיק לן ממועדו אלא ודאי למכשירין היא דאתא והכא נמי איש איש דכתיב גבי פסח לומר שאין צבור נדחין מפני טומאה למכשירין דדחו נמי טומאה קאתי דאל"ה לא פסח שחל בשבת דהי מנייהו מפקת. א"כ ליכתוב צריך דהכתיב ביה במועדו סדר גמרינן להו דליתא בחבריה דהשתא לא מצינן למילף במה מצינו צריך שפיר לג"ש. איברא אכתי קושי' קמייתא דתוס' לא מתרצי בהכי דודאי לקמן משמע דדריש משמעותא דמועדו גופי' וכפירש"י שם דמועדו הכי משתמע שהוקבע לו מועד חק ולא יעבור לא ידחה מפני שבת וטומאה. ועוד קשה על פירוש רש"א דלהכי עביד צריכותא דלא תקשי למאי צריך ג"ש מאי ניחותא בשנוי אי איכא למיפרך אג"ש נמי נפרוך דקיי"ל ג"ש שאינה מופנה למדין ומשיבין ואיכא מ"ד אין למדין ממנה כל עיקר. מיהו י"ל דה"ק דהשתא הוי ג"ש מופנה דהא דמועדו לא משמע מידי ולגופיה לא צריך כתיב בארבעה עשר תעשו אותו בין הערבים במועדו דכתיב ביה למה לי לאו אפנוי מופנה והוי ליה מופנה משני צדדים ואין משיבין אליבא דכ"ע בג"ש מהדדי ליתן את של זה בזה ושל זה בזה דגם מכשירי פסח דוחין שבת ושל תמיד דוחין טומאה ולא קשיא מידי גם הקושיא דשתי הלחם הנ"ל מתקריב למה לי לא קשיא דודאי צריך נמי למכשירין דידהו ואין הכי נמי דהקרבתן ממועדי ה' נפקא דהכתוב קבעו להמועד (ובג"ש לא ילפי' דמועדי ממועדו לא גמרי להכי איצטריך ליחודי להו קרא דתקריב) אלא שעדיין חובת ביאור עלי דאי הכי ג"כ ג"ש דפסח מתמיד לא ילפי' מצד אחד דהא השתא מועדו לגופי' איצטריך בכל חד והרי יש לך להשיב הפרכא דפרכינן אק"ו דמה לתמיד שכן כליל ומה לפסח שכן כרת ואין למדין הימנה לתת את האמור כאן בזה ושל האמור בזה לזה:

איברא הא נמי לא קשיא מידי דאשכחן עוד לימוד אחר לתמיד שדוחה שבת מתיבת תמיד גופה דמשמע הכי תמיד בלי הפסק יהא קרב. וכמ"ש תוס' בפכ"צ בשם ריב"א א"ה אתי שפיר דמועדו גבי תמיד ודאי מופנה ולמדין ואין משיבין נמצאו קושיות תוספות שבכאן מתורצים היטב:

ומיושב ג"כ מה שהניחו בתימה דף ס"ח ע"ב בד"ה מה שחיטה שהקשו ר"א מנליה דמכשירין דחו שבת אי מק"ו דשחיטה פריכא הוא דמכשירין אפשר מאתמול והכי מוכח בפר"א דמילה דלר"א צריכי תרי קראי חד למילה וחד למכשירין דקאמר התם מנליה לר"א דמילה דוחה שבת מביום השמיני אפילו בשבת וקאמר ע"כ ל"פ עליה רבנן אלא במכשירין אבל במילה כ"ע מודו מנלן. וקשה תיפוק ליה מהיכא דנפקא לר"א אלא ודאי דצריך תרי קראי. וא"כ הכא מהיכא יליף ר"א דמהתם ליכא למילף דלכולהו אית להו פרכא והניחו בתימה:

והשתא לפום מאי דפרישנא הא נמי לא קשיא כלל דודאי אית לן קרא יתירא בתמיד ופסח נגמר מיניה בג"ש. אמנם אפשר להשיב בעד התוס' אפ"ה שפיר הקשו אר"א דשמעינן בפר"א דקאמר תלמודא ואכתי מופנה מצד אחד הוא ושמעינן לר"א דאמר מופנה מצד אחד למדין ומשיבין. א"כ אליבא דר"א לא, מצינו למילף ג"ש מתמיד כיון דלא מופנה אלא מצד אחד הוא איכא למיפרך שכן תדיר שכן כליל. ברם לכי מעיינינן ודייקינן משכחינן טעמא רבה דלא תקשי קושית התוס' על ר"א קרא למכשירין דאיכא למימר ר"א לא מג"ש גמרי' אלא אית ליה קרא למכשירין מבמועדו דמייתר לגמרי דהא איכא למילף משאר קרבנות צבור דהיינו מוספין די"ט דדוחין שבת כדילפינן לקמן מבמועדיכם ומדכתיב קבוע מועד לכולם לדחות שבת:

ומה שפרש"י כאן דמוספין דוחה שבת מדכתיב שבעת ימים תקריבו את אלה וא"א בלא שבת תרווייהו אדשבת צריכי נמי חד לגופייהו דמוספין בהקרבה דידהו דחו שבת. ובמועדיכם למכשירין איצטריך לא כדמפרש רש"א (לקמן דע"ז) דמועדיכם לא איצטריך כי אם לחג השבועות דהא משבעת ימים נ"ל פסח וסוכות דליתא אלא ודאי מועדיכם אכולהו מועדים קאי ואיצטריך למכשירין דידהו (ושבועות במה מצינו יליף מנייהו וק"ל):

וכיון דאתינן להכי במועדו מיותר ולא צריך לגמרי דנילף ממוספין וליכא למפרך כדפרכינן אתמיד שכן תדיר שכן כליל דהא מוספין נמי לא תדיר נינהו וכליל נמי ליכא למפרך דהא אית בהו חטאת הנאכלת וכן הקשה גם רש"א:

ואם נפשך לומר כתירוצו דאיכא למפרך שכן באין לכפר אכתי תקשי נגמר מעולות המוספין (דאין באות לכפרה) ולא תדיר נינהו מאי אמרת שכן כליל הא לא חשיבא פירכא לגמרי דמאן יימר כליל עדיף דלמא שתי אכילות עדיפא כדאמרינן פ"ק דחגיגה אליבא דהלל (לענין חגיגה ש"כ וכ"מ במכות דיז"ב) אי נמי כדאשכחן גבי י"ט אליבא דשמאי דחגיגה קריבה ועולת ראיה לא קריבה (ומדחזינן דעולת מוספין מ"מ דוחה שבת אליבא דכ"ע א"ה נגמר מנייהו לפסח וליכא שום פירכא) ואדרבה משום דכולה כליל מגרע גרעא לענין זה ולא דחיא אפי' י"ט הקל לרבא חומרא דשתי אכילות עדיפא מחומרא דכליל. וכן עוד בפכ"צ דע"ז ע"ב וכיון דאינן באין לכפר (דדווקא שעירי הרגלים מכפרין על טומאת מקדש וקדשיו כדאיתא פ"ק דשבועות ועולה לא מכפרא אמידי) דס"ל לר"א כרבא פ"ק דזבחים דאמר עולה דורון היא כי למה היא באה אם לא עשה תשובה זבח רשעים תועבה. ואי עשה תשובה הא תניא עבר על עשה ושב אינו זז אשם עד שמוחלין לו אלא ע"כ דורון היא ולא לכפר היא באה משו"ה לר"א אפ"ה הא מצי למגמר מבינייא דעולות וחטאות המוספין דמאי פרכת מה לעולה שכן כליל. מחטאת. מה לחטאת שכן מכפרת. מתמיד. הצד השוה שבהן שהם קרבן צבור שקבוע להם זמן ודוחין כו' וליכא למפרך אצד השוה שכן באין לכפר דהא ודאי לא ס"ל דעולה מכפרת אלא דורון היא כדאמרן:

והשתא איכא למידק א"ה במועדו דפסח מיותר לגמרי דלמכשירין נמי לא צריך דילפינן ממוספין וכבר ידענו דמכשיריהן דוחין כאמור ואי מנייהו קגמר ר"א ליגמר לכולה מילתא במועדו מאי עביד ליה. וי"ל ודאי צריך ר"א לקרא יתירא למשרי מכשירין דלא מגופיה דקרבן דאי מהתם הוה אמינא דווקא מכשירין דגופיה דפסח כגון הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכ' יבלתו וכל דכוותייהו דרבינהו קרא אע"ג דאפשר למעבדינהו מאתמול משא"כ מכשירין דלאו מגופיה כגון הבאת סכין והזאה מנלן וצ"ל דמהכא יליף לכולהו דמועדו לא איצטריך כלל אלא להני ואיצטריך קרא בפסח ואיצטריך בתמיד דמדהדדי לא ילפי ולמשרי דמכשירין דלא מגופייהו דתמיד ופסח בשבת וטומאה (תמיד אליבא דר"א לא קדריש) התינח לר"א איכא למימר הכי. אבל אליבא דהלל דשמעתין ודאי ליכא למימר הכי דא"כ ל"ל ג"ש תיפוק ליה ממוספין. ואי אהתירא דמכשירין דלא מגופיה דפסח קמהדר הא ממשמעותא דמועדו נפקא ולא צריך לג"ש אלא ע"כ צ"ל אליבא דהלל דממוספין ליכא למילף שכן באין לכפר כדכתב מהרש"א משו"ה איצטרך למילף מג"ש דתמיד ואע"ג דמופנה מצד אחד הוא כנ"ל ס"ל דלמדין ואין משיבין דלא משכחת להלל דבעי מופנה משני צדדים כדס"ל לר"א ומכשירין דלא מגופיה ס"ל באמת דלא דחו דלא אשכח להו קרא יתירא דמה למוספין שכולן באין לכפר דקסבר גם העולות מכפרין מיהא אעשה כמ"ד הכי וכדפרש"י לקמן בפכ"צ וליכא לאקשויא מ"מ גבי תמיד לא צריך למכתב כלל דדחי שבת בין הוא בין מכשיריו דהא ודאי שפיר מצי למגמר מעולות המוספין דדמיין להו וליכא למיפרך שכן כליל שכן באין לכפר ודאי הני לכפרה קאתי הני נמי מכפרי דמאי שנא וק"ו נמי איכא דהני עדיפי שכן תדיר ומייתר קראי דתמיד לגמרי דלא צריכי ג"ש למה לי (ואע"פ שאין זו קושיא דאיכא למימר מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא והא עכ"פ פסח מהני לא אתי ושפיר איצתרך הלל לג"ש מתמיד) מכל מקום יכילנא לשנויא שנוי' רויחא דלא תקשי מידי משום דבמוספין לא ידעינן דדוחין שבת וטומאה אלא הקרבתן עצמה דנפקא ממועדי ה' דשפיר משמע תרתי כנז"ל מיהא מכשירין דנפקא לן משבעת ימים דלא אפשר בלא שבת שבת שמענו טומאה מניין להכי כתב רחמנא גבי תמיד במועדו ומופנה דלא תימא לגופיה איצטרך ומלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא כי היכי דנגמר ג"ש למכשיריו דדחו טומאה וכי היכי דילפי תמיד ממוספין לענין שבת ילפי נמי מוספין מתמיד לענין טומאה:

ובכן נאמר הלל ודאי לא חשד לגדולי ישראל כב"ב ישאלו שאלת הדיוטות ולא ידעו עדיין שהקרבת פסח עצמו דוחה שבת שבלי ספק יש למודים הרבה על זאת וזיל קרי ביה רב הוא. וגם אי אפשר להשתכח בשנים מועטת כל כך מכל ישראל אכן חשב ודאי לא נסתפקו אלא במכשירין כר"א דס"ל כותיה דדחו רק שלא ידעו ראיה ומנין. דבר כזה כבר אפשר לבוא לידי שכחה. איך נהגו לפנים בישראל במכשירין דהא מילתא דלא רמיא לאדכורי ולא שכיחא כולי האי דישראל קדושים הם וזריזים במצות לעשות בחול המכשירין שאפשר לעשותם מאתמול. ולפי שהם סתמו שאלתם הראשונה ולא בארו על איזה דחיה נתכוונו בשאלתם אף הוא השיב להם מתחלה בלשון חכמה לישנא דמשתמע לתרי אפי ולחדודי להו קבעי לדעת את אשר בלבבם והיינו דקאמר להו ברישא והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה כו' נתן להם מקום לטעות בדבריו והכי קאמר הלא חכמים גדולים אתם ויודעין לדון ק"ו מעצמכם. אף אם אולי אינכם דורשים ג"ש כאן אפשר שלא קבלתוה הלא יותר ממאתים פסחים יש לנו קרי להו פסחים לעולות דתמידין ומוספין שי"ל שאינם מכפרים כנז"ל והרי הן כפסח שאינו בא לכפרה סבר אלו דורון הם וכדס"ל לר"א כדפרישית ורצה לידע אם הם סוברים כמותו. ולכן בכוונה לא פרט כולן כי שעירי המוספין לא רצה לכלול עמהם לפי שאין ללמוד מהם שכן מכפרים אליבא דכ"ע ועולות המוספין שהן יתר על מאתים לא הביאן בחשבון משום דלא דמי להני דתמידין תדירין הן ואמר דרך כלל הלא הרבה יותר ממאתים שבשתי תיבות הללו נכללו שני מינים שלא באו בחשבון ונכנסין בסוג אחד שהם המוספים שיש בהם עולות וחטאות ויש לכם ללמוד עכ"פ מיותר ממאתים אע"ג דמכולהו לא מציתו למילף דאי משעירים איכא למיפרך שכן באין לכפר מ"מ ישארו בידכם יותר ממאתים דדמיין לפסחים שאינם באים לכפר אי ס"ל דעולות כולן דורון הן וא"כ תפשוט לכו מהני שאין לכם דבר להשיב עליהם דכליל ודאי לא חשיב פירכא כנז"ל. גם אין לומר שכן באין לכפר שהרי כולן נחשבין כפסחים שאין מכפרין כלום לדבריכם אי פליגיתו עלי (א"כ מכשירין ודאי דוחין דאע"ג דבמועדו לחודיה לא משמע לאתוי מכשירין אהני קרא ואהני קל וחומר לרבויי כולהו):

איברא איהו בקושטא לא ס"ל הכי אלא סבר דעולה נמי אכפרא מקבעא ואעשה מיהת כדלעיל כי על כן באמת הוצרך לג"ש וכנז"ל. והם לא הבינו עצתו ושאלו מנין לך מדלא אהדרי ליה לא היא דקאמרת נילף מהני שכולן פסחים היה להם להשיב זה אינו שבאמת אינם דומים לפסחים שפסח אינו בא לכפרה תאמר באלו שבאים לכפר. ובזה היתה תשובה נצחת אחת ומספקת לכולן שאין ללמוד מכל התמידין ומוספין שבכולן יש בהן חומרא זאת. אבל הם לא נחלקו עליו בזה והודו לדבריו מה שבפיו ולא ממה שבלבו שכך הוא דעתם שאינם מכפרים וכמו הפסח וכך אמרו לו מנין לך ודאי הבינו שעל תמידין ומוספין היתה כונתו ופשיטא לא רצו לומר מנין שכל אלו דוחין חלילה להעלות על הדעת שלא ידעו שתמידין ומוספין דוחין שבת שהוא מקרא מלא כתוב בתורה. אלא כוונתם בזה לומר אע"פ שכך אנו סבורים שכל אלו אינם מכפרי' אעפ"כ אין אנו יכולים ללמוד מהם שיש לנו תשובות אחרות ומאחר שסתמת דבריך בתחלה שאמרה שיכולנו ללמוד ק"ו מיותר ממאתים פסחים הן לא ידענו זה עדיין מנין אתה דן אם מן המאתים שעל כן לא פרטת האחרים כמו כן או מן היותר ממאתים אתה אומר לדון קל וחומר שהלשון אין בו הכרע משמע הכי ומשמע הכי. לכן ברר ופרש דבריך אל מה נתכוונת ונשיב לך כהוגן לכל אחד תשובתו בצדו כי שתי תשובות לנו בדבר אחת קלה ואחת חזקה (דבחדא מחדא כל דהו פרכינן) ומה שיש בזה אין בזה לכן שאלוהו מנין כלומר לאיזה מאלו כוונתך שהיה לנו ללמוד מהן כי כל אחת יש לו פרכא מיוחדת ולא יכלו להשיבו בתשובה אחת לפי שרצו להשיב לכל אלו השלשה מינים דמשעירים ליכא למילף שכן באין לכפר ואי מתמידין שכן תדיר ואי מעולת מוספין מ"מ שכן כליל דאע"ג דלדידך לא חשיבא פרכא לדידן הוי פרכא מעליא כדסבירא ליה לשמאי ריש חגיגה ולר"ש ר"פ הלוקין לפיכך הוצרכו לשתי תשובות משום דלא שייכא בכולהו וקמהדר להו מג"ש ועוד מק"ו ר"ל בזה ודאי אני כמוכם אינני לומד מתמידין ועולות דמוספין בק"ו ובמה מצינו דכולהו אית להו פרכא דבאין לכפרה והיינו דקאמינא לכו מעיקרא לישנא דמשתמע לכמה גווני מתחלה לא באתי לידי מדה זו לדרוש בק"ו דלדידי ודאי פריכא הוא אלא משום דלדידכו דילמא לאו פריכא הוי דכי אימא לכו ג"ש גרידא ולא צייציתו לי ודרשיתו ק"ו נמי ומייתיתו לכולהו מכשירין כר"א ותחלוקו עלי לכן הוצרכתי להוציא מלבכם ולדון ק"ו תחלה לראות אם תשיבוני עליו ובאתי עליכם במה נפשך אם אתם חולקים עלי שהעולות אינן באות לכפרה וכדאיתא התם בחגיגה כשמאי דהא כליל לאו חומרא הוא א"כ הלא דבר קל הוא לדרוש ק"ו מעולות ולמה באתם לשאול לשמי ומאחר ששאלתוני בודאי לא דנתם ק"ו זה דמפריך א"כ שטתי מוכרחת שאין לנו אלא ג"ש כנזכר וכל כוונתי בראשונה כשאמרתי שהיה לכם לדון ק"ו מהרבה יותר ממאתים פסחים לא היה אלא כדי שתשיבוני עליו ולבטלו שבודאי יש בידכם להשיב עליו שאל"כ לא הייתם מסתפקים ושואלים וטעמא דידי דילפינא מג"ש דפשיטא מבמועדו לחוד לא נילף מכשירין וק"ו לית לי באמת אלא ג"ש גמירנא ותו לא מידי וכל עצמי לא כיוונתי מתחלה שיש לדון ק"ו אלא שתשיבו עליו ותבטלוהו לגמרי ותתקיים שטתי בידי וזה לפי שהיה פשוט אצלי שבא לכם הספק מחמת התשובה שיש להשיב על הק"ו ולמפרך שכן באין לכפר ולא מחמת פרכת שכן כליל כי זה לא עלה על דעת לפי שאינו חשוב פרכא כלל הכל כאמור. וזהו שאמרתי בתחלה והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין כלומר שאם יש לדון ק"ו ממאתים משעירי הרגלים שהם הרבה יותר ממאתים גם מהם יש ללמוד ומהכא נפקא לכו ומאי טעמא לא ילפינן מנייהו משום פרכא דבאין לכפרה מכולהו נמי לא שכן באין לכפר ואי הני פסחים נינהו דאע"ג דבאין לכפר לא חשיבא לכו פרכא ומיקריין פסחים משום דמינא דפיסחא הוי הני נמי שעירים נמי מינא דפיסחא והוא קרבן הנאכל כפסח ודמו טפי ואי מנייהו לא גמרינן דק"ו פריכא הוא מטעם שבאין לכפר מעולות נמי לא דיינינן ק"ו שאף הן באין לכפר ואם כך הייתם משיבין לי ואומרים שאינן דומים לפסחים שאלו לכפרה הן באין אז היה הק"ו בטל מעיקרו ומהניא הפרכא ודאי ולא היה נשאר אלא ג"ש כשטתי. אמנם לדבריכם ולדעתיכם עוד היום יש כאן לדון ק"ו כי מאחר שטעיתם בדברי הראשונים ובכוונתי וחשבתם שכך הוא האמת שנשתנו אלו מאלו שאין כל המוספין מכפרין רק השעירים בלבד משא"כ בעולות ומהם אמרתי שיש לדון ק"ו שאין להשיב כלום ולא נחלקתם עלי בזה והודיתם במקצת שהעולות אינן באות לכפרה ומצד זה אין כאן פירכא (ונשאר כק"ו שאין עליו תשובה) אלא ששאלתם מנין מאיזה עולות נלמד שיש כאן שני מיני עולות תמידין דכל השנה ודמוספי הרגלים ולא נודע לכם על מי מהם הכוונה שלשוני מסופק כנזכר ויש להם תשובות אחרות לבטל הק"ו דהיינו שכן תדיר שכן כליל שהיא ודאי פרכא טובה ומתוך דבריכם מבואר הדבר שהק"ו במקומו עומד ולא הורע כחו וחזרה התמיהא עליכם מדוע באתם עתה לשאול את פי ולא הייתם צריכין לי במלתא דתלי בסברא כפי שיוכרח מדברי עצמכם ומה שבדעתיכם:

והשתא קאמר להו מק"ו נמי איכא לדידכו בפרכיתו שכן תדיר וכליל שתי תשובות בדבר שהוצרכו לומר כן. לפי שלא ידעו ק"ו מניין ר"ל מאיזה מין קרבנות כי אם ממאתים של כל השנה או מן היתירים כאמור. וקאמרי הכי אי מתמידי כל השנה איכא למפרך פרכא חזקה וודאי שכן תדיר. ואי מעולות מוספי רגלים שאינן תדיר מיהא איכא למפרך שכן כליל אע"ג דלדידך לא חשיבא פרכא דסבירא לך שתי אכילות עדיפא. לדידן הוא פרכא מעליא דסבירא לן כמאן דפליג בהא וחשיבא חומרא. הכי שמעינהו הלל לב"ב מכללא כדקמהדרי ליה מנין אק"ו ממאתים פסחים כדעיל:

והיינו דקאמר תלמודא ק"ו אמר להו ברישא ופרכוהו דהיינו מה שהשיבם בתחלה והלא מאתים פסחים כו' שיש לדון מהם ק"ו לפסח שבכרת. ופרכוהו שכן תדיר שכן כליל כדמשמע ממה שענו ואמרו מנין לך כדפרישנא לעיל דהכי קאמרי מנין אתה דן ק"ו זה דאית ליה הני פרכא (אע"ג דפרכא דכפרה ליתא הכא התלמוד קיצר) והלל דעביד הכי כי היכי דלפרכוהו לבטל ק"ו (ר"ל שהן לכפר) ואמרו ליה שכן כליל ותדיר ש"מ דכפרה בעולה לית להו. א"כ ודאי אכתי מצו למילף ק"ו. ואי מחדא לא אתיא תיתי מתרתי. ומבינייא דעולות דמוספין שאין בהן כרת. במאי פרכת מה לעולות שכן כליל חטאת תוכיח מה לחטאת שמכפרת עולה תוכיח הצד השוה שבהן שהן קרבנות צבור שקבוע להם זמן ודוחין ק"ו לפסח שבכרת אינו דין שידחה וליכא למפרך מידי מה להה"ש ושפיר קאי ליה ק"ו בדוכתי וא"ה תקשו לכו מאי בעיתו מנאי כי הך מילתא דתליא בסברא אטו למידין ק"ו לא ידעיתו. והא לדידכו ודאי איכא ק"ו גמור וחזק ובהכי סלקינן בברייתא דאייתי להו ק"ו חדא מחדא ופרכו שכן כליל ותדירו מדבריהם הוכיחם שא"כ הק"ו עומד במקומי וכל התשובות אינן מזיזות אותו:

אכן כל זה אליבא דב"ב דהוה ס"ל עולה לאו לכפרה היא באה. וכנלמד מתשובתם שכן כליל ולא אמרו שכן באות לכפר דהוי סגי בעי למפרך אכולהו בחדא מחיתא. ובחד מחטרא להוי. אבל להלל ליתי' לק"ו כלל דס"ל עולה מכפרת. וא"כ איכא לאהדורי מה להה"ש שבהן שכן מכפרין משו"ה אצטריכא ג"ש למכשירין דאפשר מאתמול דלא אייתר ליה קרא למכשירין דלא מגופיה דפסח וכמ"ש ולפ"ז נפשטה שאלתם של ב"ב בוודאי מכשירין נמי דחו. מיהו דווקא מכשירין שבגופו אבל שאר מכשירין דלאו מגופי' פשיטא לי' להלל דלא דחו כיון דלא גמר אלא. מג"ש. ועדיין צריך לדעת אע"ג דהלל לית קרא למכשירין דלאו מגופיה דפסח הני מילי בדאפשר נמי מאתמול דאיכא תרתי לגריעותא כגון הבאת סכין דכיון דלאו מגופי' הוא. וגם אפשר מאתמול אסור אבל בהזא' דטמא מת שחל שביעי שלו בשבת ע"פ קאי ליה הלל בשטת ר"א דאפ"ה דחיא אע"ג דלא הויא מגופיה דקרבן מ"מ אי אפשר מאתמול ויליף בק"ו בשחיטה שהיא אב מלאכה (שהוא ק"ו מספיק ואפי' למכשירין דאפשר מאתמול מהני לר"א כדאיתא במתניתין כיון שהשחיטה אב מלאכה כ"ש להזאה דלא אפשר מאתמול אע"ג דאינה מגופו) ק"ו להזאה שאינה אלא שבות ואע"ג דלא שרי הלל העברה בר"ה שהיא אב מלאכה דלא ס"ל כר"א במכשירין שאינן מגופו ואפשר לעשותן מע"ש אפ"ה הזאה שאני דלא אפשר ושבות בעלמא היא. מיהא ס"ל דדחי דלית בה אלא משום דמחזי כמתקן גברא כדפרש"י במשנתנו (והוצרך לפרש כן ולא כדאיתא בגמרא בהדיא משום גזרה דרבה שמא יעבירנה ד"א ברשות הרבים משום שרצה ליתן טעם השייך בכ"מ לומר שיש בה משום שבות גם בעיר מוקפת חומה שאין תורת רשות הרבים עליה דלא תקשי לך מאי קמייתי ר"ע מהזאה לאלו השבותין דשרי ר"א דמה להזאה שאסרוה משום גזרה כיון דמצי למיתי לידי אסור כרת בחלול שבת לכן העמידו דבריהם במקום כרת (וכפי' הראב"ד בהשגות) תאמר בהנך בהרכבה דחי נושא את עצמו והבאתו מחוץ לתחום דלא מצי למיתי בהו לאיסור כרת ושפיר קאמר ר"א אלא וודאי ר"ע מהזאה דבעיר שהיא רשות הרבים אותביה דליכא למיגזר משום דרבה אלא במקום פרוץ ומבוי מפולש דשייך למימר אי שרית ליה אתי לאעבורה נמי ד"א בר"ה. אבל בעיר שתורת רה"י עליה ודאי לא גזרינן משום דרבה כיון דבכל העיר אין ר"ה לגזור בעבורו לא שייך למגזר אטו ר"ה דעלמא חוץ לעיר תדע מדאמימר דשרי זילחא במחוזא בהמצניע דצ"ה ע"ש ובתוס' פ' ב"מ וק' להא קמן דאפי' במידי דרשות ליכא למיגזר היכא דלא שייכא הך גזירה ואפ"ה אית בה משום שבות אחר דמחזי כמתקן גברא ואסורה אפי' במקום מצוה זו היתה תשובת ר"ע על כרחנו ויפה פ' רש"י) ואע"ג דבשאר דוכתי אפ"ה אסור משום גזירה דרבה דמצינו שהעמידו חכמים דבריהם אפי' במקום שהוא בכרת כמו באיזמל דמילה (מטעם שיכול לבוא לידי איסור כרת כדפריש רמב"ם וכנז"ל דהלל נמי מודה בה וכדבעינן למימר קמן בס"ד דלא ס"ל באזמל כר"א) אבל בירושלים שהיו ב"ד קבועים בה והיא היתה נקראת מקום ב"ד ודאי לא גזרו גזרה דרבה תדע דהא אמרינן דה"ט דשופר ולולב שאין דוחין משום הא דרבה ואפ"ה אשכחן גבי שופר שהיו תוקעין במקדש אע"ג דעזרה ר"ה היא כדאיתא בפ"ק דפסחים (דף י"ט ב') ולא זו בלבד אלא אפי' אחר החורבן דתיקן ריב"ז שיהיו תוקעין בכל מקום שיש שם ב"ד ויתירה ירושלים על זה כדאיתא פ"ד דר"ה. משמע מינה בירושלים מקום ב"ד ודאי לא שייכא כלל גזרה דרבה למדחי מצוה דאורייתא ולא כל שכן הוא אם בשופר הקל לא חששו פסח שבכרת לא כל שכן (והא דגזרינן בלולב ומבטלינן מצוה דאורייתא כבר פירש הר"ן שהכל טרודין בו איכא למיגזר משו"ה באיזמל דמילה לא גזרו משום שאין טרוד אלא המל בלבד לא חיישינן דמנשי ואתי לאעבוריה בר"ה הכא נמי הזאה דכוותה גם היא מלתא דלא שכיחא לא גזרו בה. ותדע שאל"כ אף הפסח עצמו לא ידחה שבת שמא ישכח ויעבור סכין בר"ה וכמ"ש בעזה"י בלח"ש פ"ד דסוכה) דלא שייך למיגזר משום דרבה במקום ב"ד (דלא חיישינן שיעביר ד"א בר"ה היכא דקבוע ב"ד דבקיאי) ושריא הזאה דמעכבא מלמעבד פסחא ולא אפשר מאתמול ואי משום שבות דמתקן גברא האיכא נמי ק"ו משחיטה כמו שדן ר"א במשנתינו אלא דאיכא למיפרך כדאמר ליה ר"י י"ט יוכיח שהתירו משום מלאכה ואסרו משום שבות אבל תשובתו בצדו מה ראיה רשות למצוה דשמחת י"ט אינה אלא רשות לר"א ור"י ס"ל שמחת י"ט נמי מצוה כדאיתא בגמרא דמר סבר כתיב לה' וכתיב לכם או כולו לה' או כולו לכם ומ"ס חציו לה' וחציו לכם: בכן נאמר שהלל כבר הקדמנו לא חשב כזאת מעולם (ולא יחשוב כזאת שום אדם) על חכמים כב"ב שיתעלם מהם דין עיקר ק"פ אם דוחה שבת ח"ו לומר כן ולהעלות על הדעת שנעלם דבר זה מקטן שבישראל. וידע בבירור שלא נסתפקו כי אם במכשירין כדלעיל ואף שכבר הוכיח במישור לדון ג"ש. ובירר בזה שיש מכשירין דוחין ויש שאינן דוחין ככל הנזכר מ"מ יודע היה שיש עדיין מקום לסתור דעתו ודבריו מצד אחר ולחלוק על שטתו הנ"ל כמו שאוכיח להלן בס"ד. וכיון שראה שמיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם ראה שתי ראיות אחת שלא המתינו מלהושיבו בראש עד שישאלוהו עוד ויברר כל הספקות שיפלו בדבריהם שעדיין נשאר להם להשיבו כמו שיביא בעזה"י וחכמים גדולים היו ב"ב ולפי שעה כבשו חכמתם לפי שעמתנין היו ומיד כיון דחזו להלל דעדיף מנייהו אוקמוהו ברישא ולא היו מתונים בדין זה לברר תחלה קודם שימנוהו לנשיא ולכן גם הלל לפי רוב הענוה שהיתה בו כנודע היה לבו דואג בקרבו אולי לא יוכל להשיבם על כל מה שבידם להקשות על שטתו ורצו שיגלו עוד כל טענותיהם שידע לכל זה לא הוצרכו שבודאי גם הם ידעו היתר מכשירין ג"כ והיה רוצה לעמוד על סוף דעתם מה היה עיקר ספקם כאשר הוכיח סופם על תחלתם והיה ירא שמא אחר שעה יתחרט ויקפחוהו וינצחוהו בדבריהם ויהיו סבה גם להורידו מגדולתו ומוטב שלא יעלה כי טוב א"ל עלה מהשפילך וגו' וכ"ש אחר שראה עוד בעין השכל שהם מינוהו נשיא עליהם. שהכונה בזה על גביהם ועמהם בדבר המשפט שלא הניחו מקומם וכבודם אלא החזיקו בשררה להנהיג הצבור בשותפות עמו שאולי ימשך מזה בטול דעתו והיה צריך להכות על קדקדם ולבטל מה שיורה מענינם של ב"ב סתירת דבריו לפי שהי' להם להשיב שתי תשובות על שטתו הנ"ל דאיכא למימר איפכא מכשירין כולהו דחו והזאה לא דחיא שבאמת יש בזה סברות הפוכות דאדרבא שבות דהזאה חמור כיון דאכתי גברא לא חזי כדאיתא בגמרא אליבא דר"א ואינה ממכשירי הקרבן דלא קאי עלה במועדו והבאת סכין עדיף דגברא מחזי חזי ורמי חיובא עליה ולעולם גזרה דרבה אין לה היתר אפילו בירושלים משו"ה בהזאה ראו חכמים שיש מקום להעמיד דבריהם אפילו במקום כרת. והבאה דסכין אפשר לומר דשריא אף דרך ר"ה אע"ג דהוי מלאכה גמורה ואפשר מאתמול ולא מגופו דפסח היא שפיר מצינן לאשכוחי לה קרא אליבא דב"ב ולפיכך בא עליהם הלל בחכמה לבטל דעתם ומחשבתם אשר יוכלו להשיב על שטתו כנז"ל ובחדא מחתא מחתינהו בדבר אחד הראה להם שאין האמת עמהם וטעו בתרתי לא הניח להם מקום להתגדר בו כדי לחלוק עליו:

ואפרש שיחתי דבודאי כי דייקינן משכחינן דאיכא למשמע ממלתייהו דב"ב במקום אחר דעל כרחנו פליגי אהלל בהנך תרתי דלעיל דהיינו במה שהוצרך לדון מג"ש ולא מייתר ליה קרא למכשירין שאינן מגופו של קרבן. ואפשר לעשותן מע"ש וגם במה שיסבור דהזאה עכ"פ דחיא במקום ב"ד דלא שייכא התם גזרה דרבה. ונ"ל דב"ב אם האמת כדברי רש"י שנשיאים היו והניחו נשיאותם להלל מ"מ נשארו במעלה שניה שאחר הנשיא ר"ל שהיו אבות ב"ד של הנשיא ומי הראוי לגדולה זו יותר מהם שכבר היו נשיאים וגדולי הדור המה והראיה ג"כ כי מצינו גם אחר הלל בזמן ריב"ז עדיין היו ב"ב גדולי הדור כדפרש"י בר"ה וכמ"ש בס"ד (וא"א להיות שני נשיאים בזמן אחד כמ"ש) ועוד שאם היו נשיאים בודאי לא היו דרים בח"ל ששם היה מקומם כמו שאבאר בעזה"י. ואע"ג דבימי רבי נמי הוה ר"ה ר"נ בח"ל כדאמר ליה ר"ח בהוריות הרי צרתך בבבל. מ"מ ההיא שאני דרבי בזמן החורבן היה והכא איירי בזמן הבית לא היה שום נשיא אלא א' בלבד אבל לענ"ד נראה יותר שלא היה ב"ב נשיאים מעולם שלא נמצא כן בשום מקום גם הלום לא ראינו שאמרה הברייתא שעזבו והניחו נשיאותם אלא שמינוהו נשיא עליהם עם שהם עצמם היו ראוים לאצטלא זו לא בקשו להשתרר הם בעצמם לבדם גם מאחר שרבים הם ב"ב גדולי ישראל בזמן הנשיאים הלל ותלמידיו ואבות ב"ד שלהם כמו שיראה מענינם עם ריב"ז בירושלים. אבל לא היו דרים במקום הנשיאים בקבע כדאיתא ריש מכילתין גבי ההוא עובדא דארמאה דסליק ואכל פסחים בירושלים וכמ"ש תוס' שם שלא עלה ריב"ב לרגל מפני שמקומו היה נציבין בח"ל ומטעם שיבוא לפנינו הרחיקו ממקומם מירושלים כדי להפטר מפסח:

ועם זאת ההצעה נבין מחלוקתם עם ריב"ז בר"ה שח"ל בשבת שהתריסו נגדו ואמרו נדון ואח"כ נתקע וקאמר להו ריב"ז נתקע ואח"כ נדון כדאיתא התם ומה היה להם לדון בזה כיון דסברא היא דבמקום ב"ד לא גזרינן שמחמתו תיקן ריב"ז שיהו תוקעים בכל מקום שיש בו ב"ד מדוע יחלקו הם על הנשיא בכך ובמאי פליגי אלא היינו טעמייהו משום דאינהו הוי אבות ב"ד וגדולים שבדור ולא היו דרים בירושלים על כן חשבו שאין כדאי להתיר תקיעת שופר בירושלים ויבנה ודכוותה אעפ"י שהנשיא דר שם ואע"ג דס"ל במקום ב"ד לא גזרינן תינח אי הוי מקום ב"ד אבל במקום שהנשיא לבדו דר שם (ואב"ד באים שמה באקראי) עדיין אינו חשוב כמקום ב"ד מאחר שהאב"ד אינם דרים עמו שם (כדאשכחן לריב"ז גופיה לענין קבלת העדים לתקן אע"פ שראש ב"ד בכל מקום לא יהיו עדים הולכין אלא למקום הועד מושב הזקנים ומקום גדולי הדור הוא עיקר מקום ב"ד ורישא בתר גופא גריר) וס"ל לב"ב כה"ג לא מיקרי מקום ב"ד אלא במקום שהנשיא וזקנים שבדור עמו לא בדידיה לחוד תליא מלתא על כן התריסו כנגד ריב"ז בזה. ואמנם ריב"ז בשיטת רבו הלל אזיל כדבעינן למימר קמן בס"ד הילכך לא חשש להם: ובני בתירה שלא היו דרים בירושלים כדאמרן ולא עוד אלא שנתיישבו בח"ל בזמן הבית כנזכר הוא דבר מתמיה מאד וישתומם כל חכם לב על זאת בלי ספק וביותר לפמ"ש התוס' שעי"כ היו פטורים מעשיית הפסח מפני שהיא דרך רחוקה עשי"ע ח"א סקכ"ז ושם ביארתי הדבר היטיב בעזה"י יע"ש כ"ש יש להפליא. אמאי לא אתדר להו בא"י בזמן שישראל יושבין על אדמתן ומ"ט לא סליקו להו למידר בא"י טצדקי למפטר נפשייהו מפסח וחובות הרגלים וכ"ש הדבר קשה הלא גדולי הדור היו ואב"ד עכ"פ כנז"ל היאך לא עלו וקבעו דירתם בא"י. ודאי זה תימה גדול ועצום ונלע"ד שכיוונתי האמת בזה. ומ"ש האיר עיני ה' (ואם אולי שגיתי אתי תלין משוגתי. ונענתי להם ראשי אלפי ישראל כי הכברתי עליהם במלין מ"מ כוונתי לשמים ללמוד זכות עליהם ולהגדיל ולפאר אמרי נועם דברי חז"ל היקרים מפז ונעלמים מקוריהם כאור יקרות וקפאון לנלוז ונחפז) ואמינא בטעמייהו דב"ב בדירת ח"ל הרחק מירושלים דהוה ס"ל כבן דורתאי דלקמן (עע"ב) שפירש מירושלים וישב לו בדרום כדי להפטר מפסח וחגיגה אמר אם יבא אליהו ויאמר לישראל מפני מה לא חגגתם חגיגה בשבת מה הם אומרים לו ותתמהו על שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון שהן חכמים גדולים ודרשנים גדולים ולא אמרו לישראל שחגינה דוחה שבת:

ואגב אורחא נימא ביה מילתא דצריכא לענינינו ונפרש לשון הלז מה ענינו שתלה הדבר באליהו הנביא שאם דין תורה כך הוא שחגיגה דוחה שבת הלא המשפט לאלהים מדוע יתבע אליהו עלבון מצוה זו ביחוד. וגם מה שאמר על שמעי' ואבטליון שהם חכמים ודרשנים גדולים זה התואר לא מצאנו בחכמים ולא שכיח כלל. ועוד מה צורך לדרשן גדול בזה והרי כל עיקר לא שמענו עד כה מהיכא נפקא ליה לבן דורתאי דחגיגה דוחה שבת אע"ג דאיכא למימר חגיגה נמי קרבן ציבור מיקרא משום דאתיא בכינופיא מ"מ קשה הלא צריך למוד מיוחד לכל אחד מקרבנות ציבור בפ"ע כדאיתא בפכ"צ וכמו שהקשו בתוספות אבן דורתאי וצ"ל כתירוצו של ר"י בתוס' דחגיגה בכלל קרבנות המועדות היא דקרא דוחגותם כתיב בפרשת פנחס דכתיב התם אלה מועדי ה' דילפינן מניה דהכתוב קבע מועד אחד לכולן שידחו שבת וכנז"ל וא"כ איזה דרשה יש בכאן לא גדולה ולא קטנה אלא מקרא מלא דיבר הכתוב ומאי טעמייהו נמי בשמעיה ואבטליון דלא אמרו והזכירו לישראל שיקיימו מקרא ככתבו הא בן דורתאי שפיר קאמר קרא בהדיא כתיב ונ"ל דהיינו טעמייהו דשמעיה ואבטליון שלא אמרו לישראל להקריב חגיגה בשבת משום דתמן תנינן (ספ"א דחגיגה) החגיגות הרי הן כהררים התלוים בשערה ומפרשינן בגמרא משום דקרא וחגותם איכא למימר חוגו חגא קאמר ר"ל שתעשו י"ט. זבחא מנלן ומסקנא דילפינן בג"ש מדבר מדבר דכתיב התם הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר, וכתיב ויחוגו לי במדבר ש"מ דחג זובחא הוא ומשום דמדברי קבלה לא ילפינן להכי קרי להו כהררים התלוים בשערה לפי שאין להם מקרא מן התורה שיקרבו כל עיקר:

ה זכינו לדין דכ"ש שלא נסמוך על זאת הג"ש מדברי הנביאים שנדחה גם שבת בעבורה היינו הוא טעמא דשמעי' ואבטליון ונכון הדבר מאד. אולם בן דורתאי שהקפיד עליהם הוא לא כן ידמה ולבבו יחשוב דדברי קבלה כדברי תורה דמו ושפיר נילף מדברי הנביא אף לדחות שבת תדע מאליהו שהקריב בהר הכרמל בשעת איסור הבמות ושחוטי חוץ הם כמו כן בכרת וצייתינן ליה כמ"ש רז"ל בכל אם יאמר נביא עבור על ד"ת שמע לו חוץ מע"ז וכיון דחזינן דאתו נביאים ועקרו דבר מן התורה, באיסור, כרת שפיר איכא למילף מדברי נביאים אפילו לדחות שבת דג"ש גמורה היא דדברי קבלה ודברי תורה שוים הם בענין זה לזה תמה בן דורתאי וכך היה אומר אם יבוא אליהו ויאמר לישראל מדוע לא חגגתם חגיגה בשבת מה הם אומרים לו דבלא זה יש לומר מדברי קבלה לא ילפינן ולא סמכינן אהררים התלוים בשערה ר"ל לעשות ג"ש מדברי הנביאים לדחות שבת החמורה אבל מאליהו מוכח שפיר דגדול כחם של נביאים לעקור דבר מן התורה אפילו באיסור כרת וצריך על כרחך לומר שאין חילוק ביניהם ובין ד"ת. על כן יש לתמוה על שמעיה ואבטליון שהרי הם דרשנים גדולים ויודעים לדרוש ג"ש מדבר מדבר אע"פ שאין כל אדם יכול לדון נ"ש כזו דלא קרי בי רב הוא ולא כ"ע דינא דהך ג"ש גמירי ללמוד וחגותם מויחוגו ומדבר ממדבר שבדברי הנביאים ומ"מ דרשנין גדולים כמותן ודאי יודעים זה והיה להם לסמוך עליה אף באיסור שבת כדמוכח מאליהו לכן פירש מהם ושפרת מילתא ודאי. ואמינא דהיינו נמי טעמייהו דב"ב שהלכו לדור בח"ל רחוק מירושלים ופרשו בכונה משמואב"ט דהוי ס"ל נמי כבן דורתאי וקיימי בשטתיה דחגיגה דוחה שבת מטעם האמור דילפי' מדברי קבלה ומה שעלו לרגל בפעם הזאת לעשות הפסח זהו מפני שחל ע"פ בשבת וליכא חגיגה בשבת דהא חגיגה דדחי שבת אליבא דבן דורתאי על כרחך חגיגת ט"ו היא כמו שהוכיחו תוס' שם ועכשיו חל ט"ו בחול וקריבה חגיגה בזמנה במועדה. מעתה נאמר כי על פי הדברים האלה היה הלל חושב שעל כרחו יתבטלו דבריו אם ישתוק להם ותתקיים שטת בני בתירה בידיהם דהשתא ודאי אייתר לן במועדו דלא צריך דאיכא למילף מחגיגה דדחיא שבת אע"ג דהיא אינה תדיר ולא כליל ואינה באה לכפר כלל מק"ו דפסח שבכרת נפיש גבן קרא גם למכשירין דלא מגופיה דקרבן וממילא נמי הזאה לא דחיא שבת משום גזורה דרבה שהיא לעולם במקומה עומדת וכל הימים אשר ב"ב חיים ירושלים אינה קרויה מקים ב"ד על דעתם מאחר שהם אבות ב"ד ואינם יושבים בה וכדרך שעשו לריב"ז כי למודים היו בכך כפי הנראה מאז היותם במעלה זאת לא תכון עמהם מלכות הנשיאות:

ונקשר המאמר כך מיד כשראו להלל שהוא חכם ועדיף מנביא לדעת את אשר בלבבם ולהשיב תשובה נמרצת על שאלתם הסתומה תיכף ומיד מנוהו לנשיא לא המתינו בדבר עם שהיה להם עדיין מקום לחלוק ולסתור דבריו כאשר לבסוף עשו את אשר יזמו לתפסו בדבריו אעפ"כ מיד שראו חכמתו הגדולה הושיבוהו בראש אכן מנוהו נשיא עליהם מאי עליהם פשיטא עליהם ועל כל ישראל נמי ועל כרחנו פירושו כמש"ל שהם מ"מ נשארו בחשובות מעלת אב"ד לישראל ומינוהו נשיא על גביהם וכראות הלל את זאת וידע ענינם ומעשיהם שפרשו מן הנשיאים הקודמים לדור בח"ל (כי על כן לא שמשו את שמעיה ואבטליון) כדי להפטר מחגיגה דדוחה שבת ואעפ"כ היו רוצים להשאר במעלת אב"ד א"כ יש לחוש שיהיו לו לצור מכשול להורידו מגדולתו (ואולי יתחרטו ויאמרו שלא היו מתונים למנות נשיא בלי המלכה ראויה עכ"פ דאג לפחות מהשפלת מעלת הנשיאות שימשך ממנו קלקול בדין עשיית פסח) שע"כ יגרמו בטול דבריו מתוך מעשיהם וענינים ככל הנזכר לכן לא נתפייס בטובה זו ולא רצה בגדולה עד שידע אם באמת ובתמים עשו שמינוהו לנשיא ושלא יסורו מכל הדבר אשר יורם. ולכן כדי לגלות מה שבלבם ולרדת לסוף דעתם ומחשבתם אשר היתה עדיין צפונה וטמונה אצלם מה עשה דרש כל היום כולו הנה הראה בזה חכמה רבה להוכיח במישור בלי קנטור דברים רק מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שאינו סובר כמותם וחולק עליהם בדבר האמור ויובן היטב בהא דאמרינן הכא אמתניתין דא"ד דמקשה תלמודא שפיר קא"ל ר"א לר"י שהשיבו מי"ט שאסרו בו שבות מה זו ראיה רשות למצוה ומשני ר"י לטעמיה דס"ל שמחת י"ט נמי מצוה דכתיב לה' וכתיב לכם חלקהו חציו לה' וחציו לכם. ור"א ס"ל או כולו לה' או כולו לכם ומשו"ה רשות הוא. איתא תו בתר הכי בגמרא הכל מודים אף ר"א בשבת בעינן נמי לכם דכתיב וקראת לשבת עונג. הנה כבר אמרנו יודע היה הלל שלא נתחדש לב"ב ספק כל עיקר רק במכשירין דלא מגופו כנזכר. וחשב שנסתפקו בהזאה שנחלקו בה ר"א ור"ע במשנתינו והוא היה סבור שהזאה פשיטא שדוחה כמ"ש לעיל מק"ו דשחיטה שהיא אב מלאכה דלית ליה פרכא דאע"ג דשחיטה מגופיה דקרבן מ"מ הוא ק"ו מספיק מאחר שהיא אב מלאכה והזאה אינה אלא משום שבות כדכתבו תוס' והא נמי לא אפשר מאתמול מאי איכא תו למימר י"ט יוכיח כתשובתו של ר"י איברא הלל בהא כר"א ס"ל דשמחת י"ט נמי רשות וטפי מר"א דאיהו בשבת מיהת מודה והלל בשבת נמי ס"ל דאינה אלא רשות דמוקראת לשבת עונג לא גמר דד"ק הוא ואזדא ליה בשטת שמעיה ואבטליון רבותיו שאין למדין מד"ק לכן ישב ודרש כל היום כולו וביטלן מעונג שבת כי אין ספק שבשבת דרש בזמן שהעם פנויין כהלכה קבוע וכגמרא ערוכה ולפי שהצענו ואף דאיתא בברייתא הכא למחר מי שפסחו וכו' לא תשמע מינה דבע"ש הוי מעשה שאין קובעין מדרש בע"ש ויש בו עונש נמרץ כדאיתא בהשולח אלא יש מחר לאחר זמן ככתוב בתורה והיה כי ישאלך בנך מחר אצל פסח ובהושע מחר יאמרו בניכם לבנינו וכו' ועוד תדע שכן הוא שבאותו ער"פ דרש שהרי מיד אמרו ז"ל ראה מעשה וצוכר הלכה וודאי אין בלשון זה מובן אחר. ואם תרצה לאמור שהקדים לדרוש בשבת שלפני ע"פ כמו שאנו עושים דמסתמא לא המתינו עד היום שבו הפסח קרב ובחול אין פנאי ובאמת בירושלמי משמע בהדיא דהך עובדא דהלל באותו ע"פ שחל בשבת בו ביום היה מעשה וכמו שיפה אמרנו מתחלה מדעת עצמנו (ועוד נוסיף לקח לשטת הירושלמי דהלל עשה בחכמה תפס לב"ב מדעת עצמו דאמרינן בע"פ דף ק"ה ר"ש יתיב בתעניתא כל מעלי פסחא וקבעי תלמודא למימר דס"ל כבן בתירא דמכשיר בפסח ששחטו בשחרית י"ד ע"ש ואע"ג דדאינן לה הייני משום דלא קיי"ל כב"ב לר"ש נמי לאחר חורבן הבית היה ומ"מ שמע מינה דלב"ב צריך למיתב בתעניתא כל היום ע"פ והנה אם חל בשבת דלא ליתי לאמנועי מלמעבד פסחא וש"מ דע"כ מדברי קבלה לא ילפינן אף לב"ב ודוק) והורה בזה דעתו להשיב עוד מי"ט דודאי רשות הוא שהרי אפילו בשבת אינה אלא רשות שעל כן דרש כל היום ולא קיים בו לכם דחד"ק לא גמרי' אף לדידהו בדאיכא למיחש לאמנועי ממצו' דבכרת וכ"ש לשמח' יו"ט ונשאר הק"ו להתיר ההזאה שרור וקים. וממילא נשמע ג"כ שאין ללמוד מדברי קבלה ומוכח נמי דלא שפיר עבדו ב"ב שהרחיקו עצמן מירושלים להפטר אפילו מחגיגה דודאי חגיגה אינה דוחה שבת ונתקיימה שטתו של הלל שדן ג"ש ולא דן ק"ו מחגיגה ולא תועיל כמו כן הרחקתם מירושלים כדי שלא תקרא מקום ב"ד מאחר שעושין שלא כדין ופרשו מן הנשיא לא כל כמינייהו לאגרועי לאורועי כחו דנשיא ממקומו הראוי לב"ד:

והנה באמת יש כאן חכמה עמוקה ממעשה הקל נלמוד איך נסתר כל ענינם ונפל בנינם של ב"ב שהיו יכולין להשען עליו ולחלוק על דבריו של הלל. והראה פעם אחת שאין להם מקום להשיב טעמו ונימוקו עמו דבריו בנחת נשמעים כדי שמעצמם יחזרו בהם ויודו לו וכיון שראה הלל שלא נכוו ב"ב בפושרים ששתקו ולא גלו דעתם שחזרו בהם התחיל מקנטרן בדברים (תחת אשר בראשונה הוכיח עליהם חרפתם ע"י מעשה שישימו לבם אליו וקול דברים של קנטור לא ישמע על פיו) להורות שלא יפה הם עושים שדרים בח"ל כדי להפטר מחגיגה וכה אמר מי גרם לכם שאעלה מבבל (הרי כאן מדה כנגד מדה הוא פירש ממקום דירתו ומארץ מולדתו (ובבל גם שכנה לנציבי' עקר סיכיה ומשכניה ורהיט ללמוד משמעיה ואבטליון) ואהי' נשיא עליכם ר"ל תדעו שלא יפה עשיתם כי מדה כנגד מדה יש כאן שמפני שפירשתם מא"י לח"ל שלא כדין זה גרם שיעלה אדם נכרי מח"ל לא"י ויהי' נשיא עליכם. ומאי עליכם דקאמר מסתייה דלימא ואהי' נשיא (וכי לאחוז בלשונם הוצרך) אבל רוח אחרת עמו בלשון זה. (הפך מדעתם במלה זו עמש"ל) אלא כך אמר על כרחכם אני נשיא עליכם ועל גביכם. ובדידי לחודא תליא להתיר שבת במקומי שהוא מקום ב"ד ואינני חושש למה שנתישבתם ברחוק מכאן גם מוכח מזה מאחר שכך הוא המדה שישתרר עליכם איש נכרי הבא מח"ל להתיישב בארץ ואע"פ שפסקו לי גדולה מן השמים מטעם זם אעפ"כ הייתי צריך עכ"פ לעלות לשבת בירושלים לשאהי' נשיא ולולי זאת לא נמניתי נשיא מוכרח א"כ לומר שהמקום גורם שלא תלה הגדולה בעצמו לומר שחכמתו גרם לו. אבל הראם מוסר שמן ה' היתה זאת למנותו נשיא מפני שעלה מבבל ולא אבה להשתקע בח"ל. והוכרח להודיעם שלא עשו כשורה במה שפרשו מא"י ולא שמשו לשמוא"ב ואלמלא זה היו הם עולים לגדולה למנות מהם נשיא והוא בלתי ראוי לה. לכן הואיל באר בדבריו מי גרם לכם שאעלה כו' ולא נתמנה אחד מכם עם היותם ראוי לכך יותר ממני זה אינו בסיבת מיעוט חכמתכם ומעלתכם לא כן אין הגורם רק העצלות שהיתה בכם שלא שמשתם שמעי' ואבטליון כלומר ודאי גדולים אתם אך מפני העצלות לא עליתם ולא זכיתם לשמש שמעיה ואבטליון שהאחד נשיא והאחד אב"ד כדאיתא בחגיגה כי אז הייתם יודעים מה ענינם והאיך נוהגים זה עם זה שהאב"ד כפוף לנשיא וכדאמרינן התם בחגיגה אב"ד בפני נשיא מי מורה ולא במרד ולא במעל הגאוה והזדון עשיתם ככה אלא מפני שאתם הייתם סוברים כבן דורתאי החולק על שמוא"ב שהם אומרים חגיגה אינו דוחה שבת וזה שלא כהלכה שפרשתם עצמכם אף על פי שכוונתכם לטובה הלא באמת לא יפה עשיתם בזה להחזיק ביד הפורשים מן הנשיאים וחולקים על דבריהם לכן לעצלות ולא לזריזות יחשב לכם וממילא ביטל מה שיש להם להשיב כנזכר דמד"ק לא ילפינן ושפיר מיחשי' מקום ב"ד אם אני נשיא עליכם אע"ג שאינכם דרים אצלי דמילתא דפשיטא היא שאין הדבר תלוי בכם ויש להתיר שבות דהזאה כאן בירושלים ותפשוט נמי דשאר מכשירין במלאכה גמורה דלא מגופו דפסח ואפשר מאתמול הבאת סכין דרך ר"ה וכל דכוותי' ודאי אסירי דליכא ק"ו כלל ולא למדנו אלא מג"ש ולית לן קרא יתירא למשרייהו כמ"ל:

ואחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת נסתלק גם קושית התוס' שהקשו אהא דפריך תלמודא אק"ו מתמיד שכן תדיר וכליל כתבו ותימה נילף מבינייא מתמיד ומילה ולא תירצו כלום. ובמה שבארנו לעיל לא קשיא מידי שלפי מה שפירשנו כל הסוגיא דהכא לא מיירי אלא ממכשירין אבל פסח גיפי' דדחי לא מבעיא להו לב"ב ולא מספקא מילתא לגמרי דודאי כ"ע ידעו הא וכי בעי הלל לילף ק"ו למשרי מכשירין קבעי כי היכי דנפשוט נמי מכשירין דלאו מגיפי' והך מילתא ליכא למילף ממילה דס"ל להלל מילה באמת אין מכשיריה דוחין אע"ג דר"א התם נמי פליג וכן בדין משום דלא אשכחן להו קרא יתירה כדאיתא התם דלר"א מילה גופה דדחיא מהלכה איתא ליה והלל נמי לית ליה גם אין דנין ק"ו מהלכה כדאיתא בנזיר:

אמנם לפי דרכנו באמת ס"ל להלל מכשירי פסח דוחין וכל הני קראי מצרך צריכי כדאוקימנא להו בס"ד והא דלא גמר מכשירין דלא מגופיה דפסח ממכשירי מילה אליבא דר"א ה"ט משום דהלל ס"ל כר"א בחדא דהיינו מכשירי פסח דמגופו ופליג עליה בחדא היינו מכשירין דלא מגופו כמו אזמל דמילה דאע"ג דלר"א לא שני ליה בין הני להני להלל שני ושני ואות ברית דורות לא גמר משו"ה במלאכה דאורייתא פשיטא ליה דלא דחו הנך מכשירין דלא מגופו כהבאת סכין דרך ר"ה וכל דכוותה דלא מייתר להו קראי וג"ש גמר וק"ו מתמיד פריכא הוא כנז"ל ולשבות דמצוה במקום ב"ד נמי פשיטא ליה דלא חיישינן דהרי קבל מרבותיו שמעיה ואבטליון דלא גזרינן במקום ב"ד ואין שבות עומד בפני המצוה כל שאין שייך לגזור משום איסור דאורייתא כמו במקום ב"ד והכי פשיטא לי' כדאמרן לעיל דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ומדבריו שהוכיחום כנז"ל למדנו שסובר כן:

הגה"ה:

ברם תוס' אזדו לשטתייהו דהתם משמע להו דר"א אית ליה קרא למכשירין מ"מ אין בזה תימה לפי שאינו מוכרח שהלל יסבור כר"א דילמא בהא כרבנן דהתם ס"ל דלא ילפי אות ברית דורות ולא שייך לאקשוי ולילף מבנייא ממאי דלא ידעינן בהדיא דהכי ס"ל שאם היה מקום להקשות לילף ממילה לגופיה דפסח דדחי שבת אז היתה קושיא חזקה דבמילה עצמה ודאי כ"ע לא פליגי. משא"כ עכשיו שאנו מפרשים כל הסוגיא במכשירין שלענין גופו של פסח שידחה לא הגיע נפשם לשאול ולא הוצרכו לכך שמצאו לו מקרא מן התורה ובקשו להם לימוד למכשירין איך ילמד סתום מן הסתום יותר ממנו דמילה גופיה מנלן והא פליגי רבנן ואיכא למימר ב"ב והלל תרווייהו בהא כרבנן סברי וזה ברור. וגם התוס' שהניחו הקושיא בתימא י"ל שאינו אלא משום דקשיא להו אהלל מ"ט התם לא משמע ליה להלל קרא כר"א לאתויי מכשירין והכא משמע לאו טעמא בעי (ולקמן נימא בה טעמא בס"ד) ומדסבר כוותיה בחדא סבר נמי באידך משי"ה נמי סלקא להו בתימא (ומ"ש א"א הגאון ז"ל בספרו סקנ"א על התוס' הללו דאו השוה שבהן איכא למיפרך שכן תדיר או שכן מצוי. כבר ישבתי זה בחי"ג בס"ד ולכן לשטתם בפר"א דמילה דמייתי קרא למכשירין שפיר קמתמו מ"מ האמת כמו שכתבתי דהלל לא ס"ל כר"א במכשירין דמילה דבהא ודאי פליג עליה וס"ל דלא דחו. וגם התוס' מודים בזה וכמו שנבאר בסמוך בס"ד:

וע"פ הדברים האלה נבין דבור תוס' הקודם החמור מאד המתחיל תוחבו בצמרו הקשו הא בעינן כלי שרת. ותירצו שהקדישום השתא משמע דירושלים תורת ר"ה עליה. וקשה מפ"ב דעירובין דמשמע שהיה לה דין רה"י. ומתרצים דהכא מיירי אחר שנפרצו בה פרצית ע"כ. והוא פליאה כולו מקשה מחוסר הבנה לכאורה דהקושיא של כלי שרת אין כאן מקומו ותיבת השתא אין לה הכרע אם היא סוף התירוץ הראשון כמו שראיתי הנוסח ביפ"מ אין לו הכרע כלל. ועוד קשה כמ"ש רש"א דהלא אין מקדישין אותו בי"ט דלא קביע ליה זימנא. ואם התחלת קושיא שניה היא כמו שיראה באמת ג"כ היא פליאה עצומה לפום ריהטא דהיכי תליא קושיא זאת השנית בתירוץ הקודם. עוד קשיא גדולה מנא להו דשאלו על הבאת סכין בירושלים דילמא אמחוץ לירושלים אל תוך העיר קיימא שאלה דאיכא ודאי ר"ה לעולם. וכמ"ש ביפ"מ. גם רש"א העיר בזה דממתני' דס"פ תמיד נשחט שמעינן דאסור לטלטל בירושלים אלא דאיכא לאוקמי מדין כרמלית עכ"ל. (וכבר השגתי עליו בספרי לח"ש דאשתמיט מיניה מ"ש הכ"מ דמוכח ע"כ דטלטול בכרמלית הוי שרי להו לעושי פסח ומלבד זה) איכא למידק האיך מוכח מכאן דתורת ר"ה עליה דילמא נמי משום כרמלית הוא דאסור להביאו בידים וכאיזמל דמילה דאסור להביאו אפי' דרך חצרות שלא עירבו ולא קמבעיא להו אלא במחמר כלאחר יד. ומ"ש רש"א שאין איסור מחמר אלא בר"ה וצ"ע מנליה (ועלח"ש פ"ג דביצה):

ולדרכנו אין צורך לדחוק דבלא"ה אתי שפיר וכולא ניחא בס"ד. דודאי שבות דכרמלית בפסח לא גזור כמ"ש לעיל ממפת"נ וק"ו אם סוף פסח לאחר שהוקרב דוחה שבת תחלתו לא כל שכן. ועוד ירושלים אז מקום ב"ד כדלעיל ואפי' תימא ר"ה גמורה היא מדלא אסרינן לגמרי משום גזירה דרבה במקום ב"ד נשמע דה"ה למחמר כלאחר יד דשבות בעלמא הוא דלא חיישינן ליה במקום ב"ד גם אין שבות במקדש, ולרמב"ם כל ירושלים קרוי מקדש. אמנם תוס' חולקים וס"ל ירושלים קרויה מדינה כמ"ש פ"ד דר"ה. ומ"מ בסכין דכלי שרת וצורך קרבן שבמקדש ודאי לכ"ע לא גזרו עליה דכלי שרת צורך קרבן כקרבן דמי והוי שפיר שבות שבמקדש גם אליבא דתוס' וליכא למגזר נמי אטו הבאת סכין דעלמא דאיידי דבעי כ"ש מדכר דכיר ולא מחלף ליה (דדמי לקשירה דפסיקיא) וכל זה דוקא בירושלים דמקום ב"ד מיהא בעינן הא בעלמא ודאי איתא לגזירה דרבה וחיישינן אי שרית ליה מחמר כלאחר יד אתי לאתויי בהדיא לאעבוריה ד"א בר"ה בידים

עד כאן הגהה:

אבל מ"מ לא אמר כך בפירוש כ"א לחכימא ברמיזא משום דאכתי ספוקי מספקא מילתא בקבלת רבותיו לפי ששמע דלא גזרינן במקום ב"ד. ושכח אם זה מועיל להתיר כל השבותין שיש סברות לכאן ולכאן ואפשר שמטעם זה לא הותרה כי אם הזאה דלא אפשר מאתמול ולא הבאה דסכין דאפשר לה מאתמול ואיכא למימר נמי איפכא הבאה קילא משום דצורך קרבן הוא וגברי חזי מש"כ בהזאה דלא מצרכי קרבן היא וגם גברא לא חזי ואיכא תו למימר תרווייהו שרו ואיהו הכי ס"ל באמת דכל שאין לחוש שיבא לעבור על איסור כרת. תו לא חיישינן לשבות כלל ולא מפלגינן בין אפשר ללא אפשר ובין היכא דגברא חזי או לא חזו לעולם לא דחינן מצוה מפני שבות ומ"מ בפירוש לא אמר להם מפני ששכח ולא ידע בבירור איך אמרו רבותיו כמו שהוכיח סופו והוא לא רצה לומר דבר שלא שמע מפי רבו לעולם וכמו שנהגו בזה תלמידיו אחריו:

הגה"ה:

סוף דבר נשמע מכל הנ"ל דבירושלים ודאי אין מקום לאסור מדין כרמלית כלל שאינו אלא שבות בעלמא וכיון שסכין זה כלי שרת הוא מצרכי הקרבן ובמקדש לא גזרו על שבותין הללו. לכן הוצרכו מתחלה לפרש דעל כרחך בעינן הכא כלי שרת וצ"ל דהקדישום לסכינים מעי"ט. השתא ודאי משמע דירושלים תורת ר"ה עליה בל"ז הוה אמינא הא דלא שרי הכא אלא במחמר כלאחר יד. והבאה ממש בידים אסורה אינו אלא מחמת איסור כרמלית אע"ג דאינו אלא שבות אפ"ה לא התירו שבות אלא במקדש עצמו דוקא דהתוס' אזדו לשטתם בזה כנזכר דירושלים אינה קרויה מקדש והטלטול שהותר בכרמלית חוץ לסורג דלעיל ספת"נ אין ראיה מטעם זה דבהר הבית מיירי בקרבן עצמו משו"ה שרינן לשבות דכרמלית מש"כ בסכין דעלמא אסור אפי' בכרמלית ולא מוכח מידי דירושלים ר"ה היא. ותדע שיש להחמיר בסכין דהא מה"ט אמרינן באיזמל דמילה דלא מייתינן ליה אפי' דרך כרמלית והלל גופי' מודה ביה דאי לא תימא הכי מ"ט לא יליף מכשירין ממילה אלא ודאי ס"ל דמכשירין כה"ג לא דחו אפי' שבות גרידא א"כ אין להוכיח שהיא ר"ה. ברם השתא דידעינן דבעינן כלי שרת בודאי דין הסכין כקרבן עצמו דמקרי שפיר שבות דמקדש ולא גזרו עליו. והשתא דאתית להכי לא דמי כלל לאיזמל דמילה דלא קפדינן אכלי קודש וכשר בסכין של חול ואית ביה משום שבות משום דבגבולין הוא ושאני סכין דכלי שרת וצורך קרבן דמקדש א"כ אמאי לא שרי אלא כלאחר יד אפילו לאתויי להדיא נמי נשרי אם איתא דלא הוי ירושלים אלא כרמלית דאפילו בהבאה בידים ממש אין כאן אלא שבות לא שייך לאסור בצורך קרבן כה"ג אלא על כרחנו צריכין לומר דמשום דירושלים רשות יחיד היא הבאתו אב מלאכה היא ואין לה היתר כיון דאפשר מאתמול ולא מגופי' דקרבן מעתה חלה קושיתם מעירובין דמוכח דירושלים רשות היחיד והוכרחו לתרץ דהכא מיירי לאחר שנפרצו בה פרצות:

ותו לא קשיא נמי קושית היפ"מ דילמא אמחוץ לירושלים קאי דהתם הוא דאתסרא הבאה גמורה בידים ובירושלים אין הכי נמי אפי' בידים שריא דהא נמי לא קמבעיא דאסור אפי' במחמר כלאחר יד כיון דאיכא משום גזירה דרבה דאי שרית ליה כלאחר יד אתי לאמטויה בהדיא. ודוקא בירושלים לא גזרו הך גזירה משא"כ במדינה ובגבולין שאין שם מושב הב"ד הגדול כבר ביררנו שלא התירו גזירה דרבה אולם בני בתורה בא להם הספק עוד ממקום אחר ורוח אחרת אתם להוכיח דלעולם הזאה אסורה מן התורה והבאת סכין הוא דקמבעיא להו דאיכא למימר אע"ג דמלאכה גמורה היא שריא ולכן לא שאלוהו על ההזאה ורצו להוכיחו בזה שעכ"פ טעה. ולא ידע שיש מקום להתיר בהבאה והעברה מן התורה ואת"ל הבאה גמורה במלאכה של תורה אסורה אכתי הבאה דשבות (דהיינו מחמר כלאחר יד או אפילו ביד ובכרמלית) תיבעי לך אבל הזאה לית דין ולית דיין שאסורה לפי שמצאו להם סמך מן התורה דעל כן לא שאלוהו עלי' רק על ההבאה לבדי בה יש להסתפק ואבאר דברי בס"ד כי הנה יש עוד לאלהי מלין ראי' מפורשת מן התורה שפסח דוחה שבת חוץ מן המקראו' הנזכרים שהרי פסח שעשו ישראל במדבר בשנה השנית דחה שבת בלי ספק לפום מאי דגמרינן בברייתא דש"ט (ואיתא בפרק הניזקין) עשר עטרות נטל אותו יום שמיני למילואים שהיה ר"ח ניסן ראשון למעשה בראשית ובי"ד בו עשו פסח ושחל אז בשבת והשתא הדר מייתרי לן קראי למכשירין דלאו מגופי' ואע"ג שאפשר לעשותם מע"ש דלגופה דפסח לא צריך קרא דנגמר מפסח מדבר ללמוד ממנו היתר (דמלבד דל"ל למימר הכי דאכפל קרא ואצטריך למשרי שבות בלאו הכי נמי לא מצית אמרת) דאדרבה משם ראי' לאסור ההזאה בהחלט שיש ללמדך מאותו פסח מדבר מפרשת ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא דדייקינן בגמרא ביום ההוא הוא דלא יכלו לעשות הא למחר יכולין לעשות לפי שאותם אנשים חל שביעי שלהם בע"פ (כך איתא בהישן ובפרק האשה) ונדחו לפסח שני מפני הטומאה ולא הותר להם להזות ולטבול בו ביום הא על כרחך הזאה ודאי אינו דוחה שבת. ואע"ג דבהבאה אכתי איכא לספוקי שאין משם כ"כ ה ג ה " ה והעמידו דבריהם אף במקום מצוה ולא מהני ליה לסכין עדיפותיה דכלי שרת אלא בירושלים (דאע"ג דלא הוי מקדש מקים ב"ד מיהא הוי. גם לתי' אחר שנפרצו בה פרצות דוק). אבל חוץ לירושלים פשיטא להו דלא עדיף סכין מאיזמל שאסור להביאו אף דרך כרמלית כל שכן דרך ר"ה שיכול לבוא לידי איסור כרת ולא היה מועיל להביאו כלאחר יד וזה הכריח לתוס' דלא איירי הכא אלא בירושלים דמשו"ה אשתרי כלאחר יד ולא גזרינן גזירה דרבה משום דהוי לה מקום ב"ד וכיון דהוי כלי שרת מהני למשרי נמי אינך שבותין דהיינו מחמר דאסור מדרבנן אפי' כלאחר יד ותשמיש בב"ח דכיון דצורך קרבן הוא כשבות דמקדש חשבינן ליה דלא גזרו עליו. נמצא לפי' זה שלשה דבורי תוס' הנ"ל דבר אחד הם דאפשר התוס' נמי אסקי אדעתייהו שיש לומר שצריכין שני לימודים לפסח ולתמיד חד לגופייהו וחד למכשירין. אלא שהיה קשה להם מיד אי איתא דסוגיא דהכא מתפרש דמכשירין בעו מניה קפשיט להו להתירא דדחו א"כ אמאי מסיק דק"ו פריכא הוא נילף מבנייהו דתמיד ומילה שמכשיריהן דוחין. אלא ע"כ הלל לא ס"ל דמכשירין דוחין ולא משמע ליה קראי יתירא למכשירין ולא בפסח ולא במילה משו"ה מכשירי פסח ממילה מק"ו לא אתו דהתם גופיה לית ליה וכיון דחזינן דהתם לא דריש קראי למכשירין ש"מ ס"ל להלל דליכא למשרי מכשירין מיתורא דקרא וה"ה הכא נמי דכוותה על כרחין לא למכשירין אייתי קרא דבמועדו לכן הקשו קושיתם בדבור ראשון דא"כ משמע דמשמעות מועדו לא יליף כו'. והוכרחו לומר תנאי נינהו מר יליף מהכא ומר ילוף מהכא ומשמעות דורשין איכא בינייהו. ולפי"ז אי אמרינן דהלל ס"ל במכשירי מילה דאין דוחין הדר קשיא להו מאי תיבעי להו לב"ב הבאת סכין בכלאחר יד לגמור ממילה דלא דחו דהא הבאת סכין דאיזמל נמי לא דחיא אפי' בשבות דכרמלית:

ראיה (אע"ג דבמחנה ישראל שהוא י"ב מיל הוי ר"ה דאורייתא ואיכא בהעברה איסור הבאה) דאיכא למימר מפסח מדבר לא גמרינן דהוראת שעה היתה. תדע שהרי פירש"י ז"ל בפרשת בא. והיה כי תבואו אל הארץ מלמד שלא נתחייבו במצוה זו אלא בביאתם לארץ וגם היו להם בנים ערלים שלא יכלו למולם במדבר משום דלא נשיב רוח צפונית ועם כל זה עשו פסח אע"פ שמילת זכרים מעכבת בפסח דורות (אף שאין כל זה מוכרח שכבר השבתי על דברי הרא"ס הללו בס"ד) אלא ע"כ ע"פ הדבור עשו אותו. וליכא למילף מניה לפסח דורות וממועדו יתירה דכתיב ביה נמי לגופיה אצטריך לטומאה ודוק א"כ שוב מצא הספק מקום לחול דאע"ג דליכא למגמר מניה למדחי איסור כרת דאורייתא בהבאה דסכין אכתי שבות גרידא דהבאה אימא דשרי מיהת. וספוקי מספק' לן ושיילינן לה אבל הזאה האלהים לא צריכא רבה דהא זיל קרי בי רב הוא ודאי איכא למשמע לה מהתם דאי גמרת מפסח מדבר שפיר דדחיא שבת וגמרינן נמי הזאה דלא דחיא ואי תימא דורות משעה לא גמרינן כ"ש הוא שתאסר ההזאה לדורות שהרי אפילו בהוראת שעה נאסרה זאת היתה שאלת החכמים ב"ב והוא חצי תשובה מספקת לדעתם להוציא מלבו של הלל מסברתו ושטתו שהרי לפ"ד תשובתם עשתה המחצה עכ"פ שאם יונח שלא טעה במה שלא למד מפסח מדבר והוצרך לג"ש ולא התיר מכשירין אלא מגופי' מ"מ טעה בחצי האחר בחלק השבות שסובר שהותרה ההזאה במקום ב"ד. אמנם שהוא טעות בדבר תורה על דעתם שהרי ודאי נאסרה על פי ה' ביד משה. ואע"ג דמעשה כי הוה במקום מלך וב"ד דמרע"ה הוה וכל זה הורו ורמזו לו ב"ב להלל בשאלה עמוקה בחכמה וסייג של שתיקה. אבל הלל ידע וחשב כל זה ולא טעה:

הגה"ה:

ע"כ ליישב זה. הקשו עוד בדבור השני הנמשך והא בעינן כלי שרת ומתרצים שהקדישום. א"כ השתא ניחא נמי דליכא למילף מאיזמל דשאני סכין דהוא כלי שרת והוי ליה שבות דמקדש מש"כ באיזמל דמילה שהוא כלי חול ובגבולין דמשו"ה לאיסורא נמי ליכא למיגמר ממילה דאע"ג דמכשירין אינם דוחים אעפ"כ יש ספק אם מכשיר כזה דוחה מטעמי' הנ"ל ולכן באמת מנהגן של ישראל כך היה לעשותו כלאחר יד דישראל בני נביאים הם ויש להם לידע ממנהג אבותיהם להתיר כה"ג העברה ממש אלא צ"ל דתורת ר"ה עליה לאחר שנפרצו בה פרצות דאיכא בהעברה איסור כרת דאורייתא דלעולם מכשירין דלא מגופיה במלאכה דאורייתא לא שרי כמו דלא שרי במילה והלל נמי הכי ס"ל כדלעיל. ועל זה הקשו תימא קיימת דסוף סוף מ"ט לא נגמר ממילה דהא איכא תרי קראי דאזדו לטעמייהו דבפר"א כנזכר ואמאי לא גמר הלל ולייתי מבינייהו ולא ק"ו פריכא הוא. וכיוונו בזה שאם לא היתה קושיא האחרונה עומדת בפנינו כחומה לא היה הכרח לכל מש"כ בדבורים הקודמים שהיה מקום לתרץ הקושיא הראשונה בד"א דצריכין שני מיני למודים משום מכשירין כמש"ל ולא היה מחויב כלל המשך הנ"ל. אמנם באו לכך משום דחזינן להלל דלית ליה מכשירין דוחין דמשו"ה לא יליף ממילה דאי ס"ד אית ליה ומכשירין פשיט להו מכשירין נמי לילף מהתם. וע"כ קושיא זו כחומה במקומה עומדת בתימא ולא ידעינן טעמא וזהו שיטת התוס' וכל זה אמנם מפני שהתוס' אינם מחלקים בין מכשירין למכשירין דסברי אי איתא דהלל כר"א ס"ל בודאי קאי ליה בשטתיה לגמרי וכמו דר"א לא מפליג במכשירין ושרי בכולהו על כרחך ס"ל להלל נמי כוותיה ואי לא ס"ל כוותיה בחדא באידך נמי לא ס"ל משו"ה לא אשכחו טעמא והצרכו לדחוק בתירוץ קושיא ראשונה מפכ"צ ולהניח בתימה:

וכדי להבין מה היה הלל סבור בזה נבאר מתחלה מחלוקת רמב"ם וראב"ד בפ"ו מהל' ק"פ שדעת הרמב"ם שם שאין שוחטין וזורקין על טמא מת שחל שביעי שלו בע"פ אע"פ שהוזה וטבל והרי הוא טהור וראוי לאכול בקדשים לערב אלא נדחה לפסח שני. ולמד זה ממה שכתוב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא מפי השמועה למדו ששביעי שלהם היה ופירש להם שאין שוחטין עליהם והשיגו הראב"ד משום דהכי איתא בגמרא (פרק האשה דצא"ב) אמר רב אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אע"פ שיכול לטביל ולאכול לערב. ורב למד זה מכאן ממעשה הטמאים שנדחו לפסח שני אע"פ שהיו יכולים להזות ולטבול ולאכול לערב רחמנא דחי' כל זמן שלא טבל. ורב ס"ל דשוחטין על טבול יום שאם כבר טבל מטומאתו שוחטין עליו (דשמשא ממילא ערבא) אבל כל שלא טבל מדאורייתא אין שוחטין עליו אע"פ שיכול לטבול ולטהר עצמו הואיל ואי בעי לא אמרינן שזה נלמד מהאנשים שנדחו לפסח שני כאמור וא"כ טמא מת בשביעי נמי כשטבל והוזה זהו טבול יום. ואי נימא דרחמנא דחי' א"כ היה לו לרב לאסור גם בטבול יום אלו דברי ראב"ד והיא השגה חזקה ופירש ראב"ד וז"ל אלא מעשה דהטמאים כי הוה הכי הוה ששחטו וזרקו עליהם קודם טבילה והזי' סברו שיעלה להם ולא שאלו אלא לאחר זמן שחיטה (לכן נדחו לפסח שני לפי שלא יכלו לתקן) והכתוב מעיד כן שאמרו אנחנו טמאים לנפש אדם ואם לאחר טבילה והזיה מאי טומאה הוי בהו עכ"ל הראב"ד ז"ל:

תוכן העניינים

הקשורים ליעקב ד - פסח גדול

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה