הקשורים ליעקב ד - פסח גדול· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין
דרושים בענין פסח
ב"ה אמר המלבר"ד כעת מחדש יען שאני מברך על מוגמר הספר הנוכחי לפני חג הפסח וגם הספר הוא מלא על כל גדותיו פלפולים נחמדים במסכת פסחים ע"כ נתעוררתי להסתפח בנחלת המחבר ולהוציא לאור דברי אגדה הנוגעים בענין דפסח מה שמצאתי באמתחתי עוד מימי ילדותי:
הנה התוס' במס' מגילה כ"ה הקשו על מה שיסד ר"א הקליר בפיוט של יו"ט שני דפסח צאן לפסח משכו ושחטו צדקו אותו ואת בנו ביום אחד בל תשחטו דהא משמע שחס על או"ב והא האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו והוא אינו אלא גזירה והניחו בקושי'. וזה רבות בשנים השיב לי הרב הגאון מופה"ד מ' י ו ס ף ש א ו ל נ"ז האבד"ק לבוב בעהמ"ח שו"ת שו"מ זצלל"ה ובאמצע תשובתו הרמתה כ' לי לתרץ קו' התוס' דהו"א דעשה דפסח שיש בו כרת ידחה הל"ת ועשה של או"ב כדברי התוס' פסחים נ"ט וזבחים ל"ג מ"מ אינו דוחה כדאיתא בחולין דף ע"ח כיון דגלי קרא וא"כ הפי' של צדקי אין הכונה שבצדקה היא רק שיצדקו הדין דמ"מ או"ב בל תשחטו לקרבן פסח וכבר אמור עם הספר שו"ת שו"מ מהד"ק ח"ש סי' קע"ה נדפס ובא אלה אמרות נחמדות. ואח"כ מצאתי בס' שו"ת תשובה מאהבה ח"ר סי' א' מביא שם בשם ספר ברכי יוסף חיו"ד סימן ע"ז אות א' ובשם עוד איזה אחרון שהתנבאו בסגנון הזה לפרש כן דברי הפייט וא"כ איפא ע"ד זה גם אני אענה חלקי בדרך פשוט. דהנה הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות כ' דלכך משתקין אותו ואין הדבר כן שאלו הי' מדרך רחמנות לא צוה לשחוט חי' או עוף כלל אבל היא מצוה מקובלת אין לה טעם. וכ"כ הר"ן פ"ד דמגילה דף מ"ט ואינו אלא גזירות שאין רחמים שהרי התיר הכתוב שחיטתה ואכילתה ועיין עוד בתוס' יו"ט סדר משניות ברכות פ"ה מ"ג. והנה יש להעיר ממה דאיתא בש"ס חולין י"א לר"מ דחייש למיעוטא ה"נ דלא אכיל בישרא וכי תימא ה"נ פסח וקדשים מאי איכא למימר וכו'. והנה הר"ן והרשב"א בחידושם הקשו דמה נעשה בבשר תאוה דהתירה התורה בהדיא בכל אות נפשך תאכל בשר ותרצו דר"מ אמר לך דלא התירה התורה אלא נגד יצר הרע כמו דאמרינן המס' קידושין לענין יפת תואר ייע"ש וא"כ לכאורה מבשר תאוה אין ראי' כלל שאינו אלא גזירות דלעולם קן צפור ואו"ב וכדומה היא מדרך רחמנות שחס הקב"ה על בריאיו ומה שצוה לשחוט חי' ועוף ולאכול לא התירה אלא נגד יצה"ר כנ"ל, אך עיקר הראי' הוא מפסח וקדשים שצוה לשחוט ולהקריב והפייט קאי על פסח מצרים שהי' מצוה ראשונה ואף נגאלו בזכות זה ומה מדויק לשון הפייט צאן לפסח משכו ושחטו דכן לשון הקרא שמות י"ב ויאמר אליהם משכו צאן ושחטו הפסח וזה הוא כוונת הפייט מפסח מצרים מזה צדקו דאו"ב וכדומה אינו מצד רחמנות אלא גזירת המלך ותפס או"ב משום דכתיב בעניני דקדשים ויקרא כ"ב. ואפשר לרמז עוד בזה דלכך נקרא שבת הגדול משום דאז הי' מקחו לפסח בעשר בשבת כדאיתא בטור ריש ה' פסח והי' קושרין את הפסח בכרעי המטה והמצרים היו שואלים את בנ"י מה זאת והם אמרו שאלקינו צוה אותנו לשחוט לפסח בי"ד לחודש הזה. וע"ז השיבו להם המצרים בלעגי שפה ראו איך אלקיכם צוה אתכם לעשות דבר שאין לו שחר ואינו חס על יציריו ובכל זאת אנחנו בנ"י עם קדוש זרע ברך לא הטו אזנם משמוע ההבל אשר פערו ויפצו בפיהם ולא הרהרו כלל אחרי מדותיו של הקב"ה ולכך נקרא שבת הגדול ע"ש הכתוב גדלו לד' וכו' ועפ"י הדברים האלה יתרץ נמי קצת קו' המחבר בפנים מפני מה אמר הילל ר"פ אלו דברים לב"ב בלשון והלא הרבה פסחים וכו' וקרא כל אלו הקרבנות ייע"ש משום דפסח הוא ראשית הקרבן שצוה להקריב הקב"ה עוד במצרים וגם היא בכרת לכך קרא שם הכולל לקרבנות ע"ש פסח וכעין זה איתא בתוי"ט סדר זרעים דמאי פ"ד דשם מעשר הושאל לכלל כל המתנות ודו"ק:
ומדי דברי בסוגיא דחולין הנ"ל והבאתי דברי הר"ן והרשב"א בחידושם שם אמרתי לרשום עוד מה שישבתי עפ"י אלה הדברים דברי התוס'. הנה התוס' שם בחולין הקשו נמי כקושיתם מבשר תאוה לא פריך וכו'. ותירצו משום דנראה דמדאורייתא לא חייש ר"מ למיעוטא רק מדרבנן ולהכי פריך כיון דמחמיר ע"ע הי' מ"מ בפסח וקדשים א"י להחמיר וכו' עכ"ל התוס'. ויש להקשות על מה שכתבו התוס' במס' בכורות דף כ' בד"ה חלב להוכיח דאנן לא קיי"ל כר"מ מסוגיא דחולין דאמאי לא פריך לר"מ היכי אכילנן בשרא ופריך אך ר"מ היכי אכל בשרא ויותר טוב לפרוך היכי אכלינן בשרא וע"כ משום דלא קי"ל כותי' דר"מ ייע"ש. והרי הם בעצמם כתבו במס' בבא מציעא פרק איזה נשך דף ס"ד ודף ע' דדבר המפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לאסור והם דברים אחדים עם שיטת הט"ז ביו"ד סי' קי"ז ובחו"מ סי' א' ובאו"ח סי' תקפ"ח וראיתי מובא בשם הרא"ש בשהמ"ק סנהדרין מכונה חומרי וחיי שהסכים ג"כ לשיטה זו. ולפי"ז י"ל דמש"ה לא פריך לר"מ היכי אכלינן בשרא משום כיון דמפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לאסור בשרא ולחוש בזה למיעוטא ולכך פריך רק דר"מ עכ"פ הי' מהראוי לחוש לעצמו ולא לאכול בשר ומה הוכחה יש דבשאר דוכתא לא קי"ל כר"מ דחייש למיעוטא וכבר ראיתי לאחרון אחד שעמד בזה אמאי לא פריך הש"ס לר"מ היכי אכלינן בשרא ומתרץ בדרך הנ"ל עפ"י הכלל של הטו"ז ופוסקים הנ"ל ובמחכ"ת נעלם ממנו דברי התוס' במס' בכורות הנ"ל. אולם נלפע"ד עפ"י מה שכ' לי בתשובתו הרמתה הרב הגאון שר התורה רשכבה"ג המפורסים במאות חבוריו מ' שלמה קליגר זצ"ל להסביר סברת התוס' והטו"ז דכוונתם משום כבוד התורה דהוי גנאי לתורה להיות מפורש בו להיתר מה שהם אסרוהו ותשובה זו כבר נדפס בחיבורו הגדול ח"ש נדרי זרוזין בסופו ייע"ש. וסברתו מוכרחת מאד ויש לי להביא ראי' ממה שמבואר בט"ז או"ח תקפ"ח דהיכא דחכמים נותנין שייר לתורה ואין עוקרין לגמרי את הדברי תורה כמו לענין שופר בר"ה שחל בשבת בכה"ג יש להם לחכמים כח לאסור מקצת וכעין זה כתבו אחרונים ממה דאסרו רבית לעכו"ם אע"ג דמפורש בתורה לנכרי תשיך דכיון דהתירו משום כדי חייו וכן לתלמיד חכם בכה"ג ל"ש הכלל. והיינו מטעם הנ"ל כיון דחכמים נותנין שיור לתורה ואפשר לומר דמה שהתורה התירה היא רק באופן זה ובאופן כזה באמת חכמז"ל לא העמידו דבריהם ולא גזרו ליכא גנאי לתורה כלל כמובן. ולפי"ז ה"נ י"ל בבשר תאוה יש כח ביד חכמים לחוש למיעוטא ולאסור משום דלא הוי גנאי לתורה דאפשר לומר דהתורה הוכרחה להתיר נגד יצה"ר כסברת הר"ן והרשב"א הנ"ל. ואף דהתוס' בחולין תירצו קושיתם כדרך שתירצו הר"ן והרשב"א. היינו משום דס"ל להתוס' עפ"י האמת רק מדרבנן חייש ר"מ למיעוטא ולכך ממילא בפשיטות מתורץ קושיתם והר"ן והרשב"א ס"ל דר"מ אף מדאורייתא חייש למיעוטא [וכן ראיתי לאחרונים שכ"כ לשיטתם] לכך הוכרחו לתרץ די"ל דלא התירה התורה אלא נגד יצה"ר. אבל בכ"ז לענין שלא נחשוב בשר תאוה מפורש בתורה להיתר גם התוס' סברו סברא זו דלא הוי גנאי לתורה במה שחכמים אסרו בישרא משום שיכולין לומר דלא התירה אלא נגד יצה"ר לכך שפיר הקשו התוס' בבכורות אמאי לא פרכינן בחולין לר"מ היכי אכלינן בישרא והוכיחו משום דלא קי"ל כר"מ דחושש למיעוטא וז"נ. ובזה יש לתרץ נמי מה שראיתי לא' מאחרונים שהקשה למאן דדרש ובשכבך ה"ז זמן שכיבה ואיך עבדו חכמים הרחקה עד חצות. י"ל נמי כיון דאפשר לפרש נמי כב"ש דבערב כל אדם יטו ויקראו ל"ח מפירש בתורה כ"ז שכיבה ולא הוי גנאי לתורה אם גזרו חכמים עד חצות כנ"ל ועוד אתי קונטרם מיוחד בענין הזה וכעת לקצר אני צריך ודוק:
ולמען שלא להניח הגלוין חלק אמרתי לחקוק עוד בדפוס איזה אמרים השייכים לענין דלעיל:
הנה במה שבארתי לעיל בפנים הסברא של הט"ז והפוסקים דדבר המפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לאסור יש ליישב נמי בזה מה שיש להקשות מדברי התוס' חגיגה דף י"ז דאיתא שם בש"ס אלא מעתה חג האסיף אימת אי לימא ביו"ט וכו' אלא בחולו של מועד בחש"מ מי שרי במלאכה, וכתבו התוס' בד"ה חולו של מועד וז"ל ודקאמר הכא חש"מ מי שרי א"כ משמע דאסור מה"ת, י"ל לאו דלא משתרי מדאורייתא אלא כיון דאקרא סמכינן לי' למיתסר לא מסתבר לי' לאוקמי קרא דשרי בהדיא בהכי עכ"ל, א"כ משמע מדברי התוס' דדוקא משום דאקרא סמכינן ע"כ לא מסתבר לומר הקרא שרי בהדיא בהכי אבל באם לא היו להם לחכמים אסמכתא למיתסר היו מוקמינן הקרא דחג, האסיף דבאמת שרי התורה מלאכה בחש"מ ובכ"ז חכמים היו אוסרין ונראה לכאורה מדברי התוס' אלו להיפוך מהכלל הנ"ל וכבר כ' לי חכם אחד הערה זו. אמנם לפי דברינו הנ"ל א"ש כיון דלא מפורש בקרא בהדיא ההיתר רק כתוב חג האסיף ונוכל לפרש בשני אופנים או הפי' הוא חג הבא בזמן אסיפה כמו שמפרש הש"ס באמת לפי המסקנא ולא התירה התורה מלאכה בחש"מ או דהפי' הוא דהתורה התירה מלאכה, וא"כ בכה"ג שוב יש להם לחכמים כח לאסור אף דאנו מפרשים הקרא להיתר אין זאת גנאי נגד כבוד התורה במה שחכמים אסרוהו דהרי אין ההיתר גלוי וברור בקרא ויש לפרש כך ויש לפרש נמי המשמעות חג הבא בזמן אסיפה, וע"כ שפיר מפרשים התוס' דברי הש"ס הנ"ל דכוונת הש"ס לומר משום דיש להם אסמכתא לאסור לא מסתבר לומר דקרא שרי בהכי ולולי זאת באמת יש לפרש דהתורה התירה מלאכה כפשוטו ואעפ"כ חכמים אסרוהו ולק"מ, וע"ד זה יש לתרץ נמי מה שהקשה בשו"ת חות יאיר סי' קמ"ב ממה דאיתא בש"ס כתובות דף ל"ד למ"ד מעשה שבת דרבנן וכותי' קיי"ל והרי התורה התירה בהדיא בקרא כי קודש הוא ודרשינן ואין מעשיה קודש, ולפענ"ד ניחא דהרי למ"ד מעשה שבת דאורייתא הוא מפרש הקרא בהיפוך מה קודש אסור באכילה וכו' א"כ כיון דנוכל לפרש הקרא בשני אופנים לא מקרי מפורש בתורה להיתר ואף למ"ד דרבנן מעשה שבת לא הוי גנאי לתורה במה שהם אסרוהו כמובן ודוק:
סוף הספר