הפלאה שבערכין· רבי חיים רבינוביץ
דף כב.
רש"י ד"ה קולפי טאבי כו' בין יתומים בין הקדש. עי' הגהת ר"ב רנשבורג שכתב דר"ל בין שלשים דיתומים בין ששים דהקדש דאמר ר"מ רצופין אמר וסובבין דברי רש"י על מלת רצופים שהזכיר ודבריו נכונים וזה דלא כמ"ש הלח"מ בסוף פ"ג מה' ערכין. ע"ש:
גמ' אין נזקקין לנכסי יתומים. פי' כל הראשונים דהיינו יתומים קטנים ועי' ב"ב דף ה' ע"ב תוס' ד"ה ואפי' דמשמע דהי' להם הגירסא בהדיא יתומים קטנים ע"ש. ומצאתי בירושלמי בגיטין פ' הנזקין ה"ב ששם באמת הגירסא להדיא יתומים קטנים ע"ש:
גמ' אי לכתובת אשה משים מזוני. ופירש"י דכל זמן שאינה גובה כתובתה ניזונית משלהם והוי פסידא דידהו. ובירושלמי פ' הנזקין ה"ב איתא וי"א אף לכתובת אשה. אמר ר' ינאי מפני מזונות אמר ר"מ מאן חש למזונות ר"ש. דר"ש אומר במגבה הדבר תלוי. מאי כדין. מפני חינא כו' עי' פי' פ"מ ע"ז בפ"ט דכתובות ה"ז. ואין לדבריו שחר כאשר יראה המעיין. ובק"ע גרס דר"ש אומר במזונות הדבר תלוי. ופי' דאית לי' לר"ש בכתובות דף צ"ז מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד. מן האירוסין. לא תמכור אלא בב"ד. ודבריו המה במחילה מכת"ר ג"כ אינם נכונים. דמה ענין הך דר"ש להאי דהכא. דהתם טעמא דר"ש דמוכרת למזונות שלא בב"ד שא"א לה להיות יושבת ומתענה עד שיזדקקו לה ב"ד וכפי' רש"י שם. אמנם אנא אשכח מרגניתא תחת דבריו ע"פ מ"ש הריטב"א שם בשם רש"י דמן הנשואין מוכרת לכתובתה שלא בב"ד כדי שתפסיד מזונות. ויכטרו היתומים ממזונותי' כשתגבה כתובתה. ולפיכך אין ממתינים עד שימכרו בב"ד. אבל מן האירוסין שאין לה מזונות לא תמכור אלא בב"ד ע"ש ועי' ש"מ שכתב דמ"ש ברש"י שלפנינו שלא תתענה הוא פי' רש"י במהדורא קמא. אבל במהדורא בתרא פי' רש"י כמ"ש הריטב"א דמוכרת לכתובתה כדי שתפסיד מזונות. והן הן כונת הירושלמי מאן חש למזונות ר"ש. דאמר במזונות הדבר תלוי [כגי' הק"ע והיינו דר"ש ס"ל דמוכרת לכתובתה שלא בב"ד כדי להפסידה מזוני ה"נ נזקקין לנכסי יתומים קטנים משום מזוני היינו להפסידה מזוני ויעויין בירושלמי בכתובות פי"א ה"ב דגרסינן על הך דר"ש שם. מיסבר סבר ר"ש במזונות הדבר תלוי. פסק לזון מן האירוסין מוכרת שלא בב"ד. פסק שלא לזון מן הנשואין לא תמכור אלא בב"ד ע"ש. והן הן מאי דאמר כן הכא בירושלמי דר"ש סבר במזונות הדבר תלוי וגירסת הקרבן עדה מוכרחת וזה ברור בעזר ה':
ויש לי מקום עיון דלשיטת הריטב"א א"כ תקשה לרב אסי דלא חייש בשמעתין למזוני. משום דתיקנו לי' מע"י א"כ מ"ט דר"ש. וגם לרבנן קשיא דאמרינן שם לרבנן בשלמא מן הנשואין משום מזוני ופי' הריטב"א כדי שתפסיד מזוני. ולר"א ליכא הך חששא כלל והיא קושיא אלימתא. ובינותי בספרים ומצאתי באבני מלואים סי' ע' שעמד בזה ותי' לנכון ע"פ מ"ש הרמב"ם בפי"ח מה' אישות אלמנה שפסקו לה ב"ד מזונות אין מחשבין על מעשי ידיה כו' ואני אומר שאם הי' היורשין קטנים. ב"ד מחשבין עמה ופוסקין מע"י כדרך שפוסקין מזונות עכ"ל:
ועפ"ז א"ש דהא דכתובות ע"כ מיירי ביורשים גדולים. דבקטנים אין נזקקין לכתובת אשה לרב אסי. ובגדולים פוסקין מזונות ואין מחשבין על מעשי ידיה לכך מוכרת שלא בב"ד כדי שתפסיד מזונותיה. דאם לא עשתה אין ליורשין עליה כלום א"כ ודאי איכא פסידא דמזוני. דהיא לא תבעה. והב"ד יפסקו לה מזוני. משא"כ הכא בקטנים שפיר ס"ל לרב אסי דאין נזקקין. דהא מחשבין על מעשי ידיה. דב"ד אביהן של יתומים א"כ ליכא פסידא דמזוני. זהו תורף ותמצית דבריו והוא נכון מאוד:
ובזה דברי הרמב"ם דס"ל דביתומים קטנים ב"ד מחשבין עמה מוכרחין בש"ס. והמ"מ כתב שם שהוא מסברא ע"ש. אמנם מרהיטת לישנא דהירושלמי מאן חש למזונות ר"ש. משמע דרק ר"ש חש למזונות אבל רבנן לא חשו כלל למזונות. וע"כ הוא מטעמי' דר"א דתקנו מע"י תחת מזונות ור"א באמת יסבור כרבנן. אבל לר"ש ליתא לדר"א דכיון דחש למזוני לענין למכור שלא בב"ד כ"ש דחש הכא למזוני עי' לח"מ פי"ב מה' מלוה ה"ד. ואתה תחזה בירושלמי פ' אלמנה ניזונית ה"ב אמרו בטעמא רבנן בשם ר' יוחנן חס הוא אדם על כבוד אלמנתו בין מן האירוסין בין מן הנשואין. וע"ש דמבואר מזה להמעיין הישר דאף מן הנשואין הוא רק מטעמא דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ולא מטעם מזוני וזה ברור. אולם למה דאמרינן בתלמודין בשלמא מן הנשואין משום מזוני מוכח שפיר כדברי הא"מ וביותר לגירסת הרי"ף והרא"ש שם דגרסי רב יהודא אמר לפי שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ולא ר' יוחנן כמו דאיתא לפנינו ומפשטות הסוגיא משמע דר"י קאי לתת טעם אהא דשייל הש"ס אלא מן האירוסין מ"ט. אבל מן הנשואין הוא משום מזוני והרי ר"י ס"ל הכא דאין נזקקין לכתובת אשה ולא חש כלל למזוני אלא ע"כ מוכרח כמ"ש הא"מ. ועפ"ז שיטת הרמב"ם בזה תלי' בפלוגתא דהירושלמי ותלמודין ודו"ק היטב:
גמ' תנן שום היתומים כו' עי' דרישה חו"מ סי' ק"ט שכתב דליכא לאוקמי מתני' ביתומים גדולים דדיניהם כשאר בע"ח. דא"כ תיקשה קושית התוס' לעיל במתני' ד"ה שום אמאי נקט יתומים ואפי' כ"ע נמי. דליכא למימר כתירוצם דה"א דלהוי יתומים כהקדש ולבעי' ס' יום דהא בגדולים אין ה"א דיהי' דינם כהקדש וע"כ דמיירי בקטנים ע"ש. ולמ"ש אני בישוב קושית התוס' על פי שיטת הרמב"ם דכ"ע א"צ הכרזה ל' יום ג"כ א"ש דביתומים גדולים פשיטא דלא עדיפא מכ"ע ולא בעינן הכרזה ל' יום. וע"כ מיירי מתני' בקטנים וזה פשוט:
והנה בק"א הקשה אהא דפרכינן לקמן מהא דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית דילמא איירי שם בגדולים דשם ליכא הכרח דמיירי בקטנים ותירץ מדנקט יתומים ולא נקט יורשין ש"מ דגם בקטנים איירי. והא ודאי ליתא ואישתמיטתי' דברי התוס' ב"ב ה' ע"ב ד"ה ואפי' דפי' הא דאמרינן שם דאפי' מן יתמי דוקא ביתומים גדולים. ומצאתי בתשובת הרא"ש כלל פ"ה סי' ג' שכתב ומצינו יתמי בגמ' שהוא דוקא גדולים בב"ב דף קע"ד ההוא ערבא דיתמי דפרעי' למלוה מקמו דלודעינהו ליתמי. משמע הא אודעינהו ליתמי הי' היתומים עומדין בדין עם המלוה או עם הערב אלמא גדולים נינהו. א"ו גדולים וקטנים הכל בכלל יתומים. זולת מקומות ידועים שמוכח דמיירי או בגדולים דוקא או בקטנים עכ"ל הרי להדיא כמ"ש הובא דבריו בחו"מ סי' רמ"ז סעי' ד':
והנה בחידושי הרשב"א בגיטין דף נ' הכריח דמתני' ע"כ מיירי לענין נזקין בקטנים. וע"ז קאי הא דסיים במתני' מפני תיקון העולם דבגדולים לא תקנו גבי נזקין לגבות מזיבורית ע"ש וא"כ לפ"ז מוכח דמתני' איירי גם בקטנים ומיושב קושית הק"א אמנם דעת הרמב"ם הובא בש"ך חו"מ סי' ק"ח ס"ק מ' דאף בגדולים אינו גובה אלא מן הזבורית ע"ש ולשיטתו ליכא הכרח דמיירי מתני' גם בקטנים כמובן ע"ש היטב:
איברא בעיקר קושית הק"א נעלם ממנו דברי התוס' כתובות דף פ"ז ע"א ד"ה מנכסי שעמדו בזה ותירצו דלא ניחא לי' לאוקמי ההיא דאין נפרעין מן הזיבורית בגדולים דלא נפשוט הא דבעי עלה בהנזקין יתומים שאמרו קטנים או גדולים ע"ש. ובמהרש"א שם נתעורר אהא דפרכינן הכא ממתני' דשום היתומים דלוקמי בגדולים והניח בקושי' וע"ש בפ"י שהאריך בזה ועי' דו"ח להגרע"א מ"ש בזה ולא ראה דברי הדרישה שכתבנו לעיל. ויעויין בשעה"מ פ"ה מה' מלוה שהקשה על שיטת רש"י דרבית ע"י שליח ישראל מותר א"כ יש לאוקמי כל הני בפשיטות בבע"ח ישראל ובמלוה ע"י שליח וכבר קדמו המהר"ם שי"ף בקושי' זו סוף פ' איזהו נשך ע"ש ועי' מהרי"ט ח"א סקמ"ד. ועי' מי נפתוח בקדם לעין אות מ"ז בישוב קושיא זו. ועי' שיורי קרבן ריש פ' הנזקין מ"ש בזה ע"ש ובירושלמי פ"ט דכתובות ה"ח. וב"ד גובין רבית תיפתר שערב לו מן הנכרי וע"ש בק"ע. ועי' ב"מ דף ע"א ע"ב ובנימוקי יוסף שם ע"ש היטב ועי' שער המשפט סי' ק"ל ס"ק ג' ע"ש שהאריך בזה:
גמ' מעיקרא מ"ט לא אמר ר"פ כו' ר"ה בדר"י אמר כו' לכאורה משמע דר"ל בתר דהדר לית לי' כלל כל הני טעמא ומזדקקינן לנכסי יתמי בכל גוונא. וא"כ למה דקיימ"ל דהילכתא כר"נ בדינא כמ"ש התוס' הדין נותן להזדקק לנכסי יתמי בכל אופן. וזה לא ניתן להאמר. דאנן לא מזדקקינן לנכסי יתמי רק בשמתוהו או בשחייב מודה או מת תוך זמנו כמבואר בח"מ סי' ק"ט ע"ש. ועוד אמאי הדר ר"נ משום הך דיתמי דאכלי דלאו דידהו. הא זה לא שייך בחשש דצררי דבזה לא אכלי דלאו דידהו אמנם הדבר ברור דרק טעמא דרב פפא קאי לפרש טעמא דר"נ מעיקרא. אבל טעמא דר"ה בר"י לא קאי כלל לפרש טעמא דר"נ מעיקרא. אבל טעמא דר"ה דבאמת גם בתר דהדר ר"נ ס"ל ג"כ הך טעמא דצררי וכן משמע מפרש"י לקמן ע"ב ד"ה רבא אמר הא דאין נזקקין לנכסי יתומים משום שובר. משמע דס"ל דלא קאי רבא לפרש טעמא דר"נ מעיקרא. רק אעלמא קאי. וא"כ גם ר"ה ברי' דר"י. אעלמא קאי ולא אר"נ. וכן מבואר להדיא ברשב"ם ב"ב דף קע"ד ע"א ד"ה ר"ה בר"י דר"י אמר לעולם יתמי בני מעבד מצוה נינהו כדאמר בערכין יתמי דאכלו דלאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו. אלא היינו טעמא כו' אימר צררי אתפסי' ע"ש היטב הרי להדיא דגם ר"ה ס"ל הך דיתמי דאכלי דלאו דידהו ומ"מ חייש לצררי. ורק טעמא דר"פ נדחה מטעם דיתמי דאכלי דלאו דידהו וכ"ז ברור. ועי' היטב בסנהדרין דף ל"א תוס' ד"ה חייביה ר"נ ע"ש ודו"ק:
גמ' א"ב בשחייב מודה. הקשה בק"א לשיטת הרמב"ם שפסק אם מת תוך הזמן נזקקין לנכסי יתומים קטנים. א"כ מדוע לא קאמר הך א"ב כשמת בתוך הזמן ע"ש מה שכתב בזה. ואשתמיטתי' דברי התוס' ב"ב דף ה' ע"ב ד"ה ואפי' שכתבו ואין להביא ראי' דקאמר מ"ב דר"פ ור"ה ולא קאמר א"ב כגון דמית לי' תוך הזמן דלר"ה גבי. דהא ר"פ ור"ה אמר בשמעתין דלית להו חזקה דר"ל. ועוד דבכמה מקומות יכול למצא א"ב טובא ואינו חושש לומר אלא דבר אחד או שנים עכ"ל:
ויעוין בלח"מ ריש פי"ב מה' מלוה שהקשה לשיטת הרמב"ם אמאי לא תירצו הגמ' כשהקשו לר"א מכל הני דלעיל דמיירי דמת תוך הזמן ע"ש שנדחק ולא זכר שבאמת התוס' ב"ב הנ"ל הוכיחו מכח זה דאפי' בתוך הזמן אין נזקקין ע"ש. אבל הרמב"ן בחידושיו כתב שם ע"ז דלא קשי' דניחא לי' לתרוצי אליבא דר"ה ברי' דר"י דמפרש התם טעמא דמילתא ר"ל ורב הונא ברי' דר"י לית לי' חזקה דר"ל] וממילא נמי שמעינן לשמת תוך זמן כיון דקיימ"ל כר"ל. אלא דרויחא לי' נקט עכ"ל:
ויעוין בקצה"ח סי' י"ג ס"ק א' שכתב וקשיא לי משקלא וטריא בערכין. בטעמא דאין נזקקין חד אמר משום צררי וחד אמר משום שובר. תיפק לי' משום דקטן בפניו כשלא בפניו כו' וכן מהא דכתבו הפוסקים דבתוך זמן נפרעין מנכסי קטנים. הא אין פוסקין שלא בפניו ע"ש. ועי' סנהדרין דף ל"א ע"א תוס' ד"ה חייביה ר"נ ע"ש ועי' ב"י חו"מ סי' כ' בב"ה שם ודו"ק:
רש"י ד"ה מי צאית להמתין ימי הכרזתינו בלא רבית נראה הא דלא פי' בפשוטו. דנכרי לא ירצה להמתין כלל ימי הכרזה. משום דלענין הארכת הזמן אפשר לפייס הנכרי ויתרצה להמתין מאחר שאינו מפסיד הריבית. אך אי נימא דמפייסינן לי' שימתין ימי הכרזה וישקול הריבית. פשיטא דהוי פסידא ליתומים. ויצא שכרן בימי הכרזה בהפסידן הרבית. ואיה איפא המקום להצריך הכרזה א"ו דמיירי באופן שימתין ימי הכרזה בלא רבית. ואהא פריך שפיר מי ציית להמתין בלא רבית ופשוט. ויש לעיין בדרו"פ חו"מ רס"י ק"י במ"ש על התוס' דו"ק שם. וע' קצוה"ח סי' קכ"ט ס"ק ג' ע"ש:
רש"י ד"ה כיון כו' מזדקקינן לה לבסוף להגבותה כתובתה עכ"ל. והר"ן פ' אלמנה נזונית כתב כלומר שאם אין אנו נזקקין הרי היא נמנעת מתחילה לבא ונמצאת מפסדת מזונות רצונו דכיון דיש לנו להזדקק מעיקרא לטובת היתומים כדי שתפסיד מזונות ה"נ צריכין אנו להזדקק לבסוף לתועלת היתומים דאל"ה לא ירצה כלל לתבוע כתובתה שלא תשאר בלא כלום. בלא כתובה ובלא מזונות. וא"כ תפסיד מזונות ליתומים. ודע דכפי' הר"ן מורה לישנא דתלמודין לפי הגירסא שלפנינו דאיזדקקין להו מעיקרא מיזדקקנין להו לבסוף מלשון דקאמר תלמודא להו. משמע דקאי איתומים. ורש"י מהנראה שהי' לו באמת הגירסא לה כמו שציין ולזה פי' דקאי על האשה לטובתה וזה ברור:
הגה"ה בגמ' שלפנינו הגירסא כרש"י עד כאן הגה"ה מהרב דלוקניק]. רש"י ד"ה צררי אתפסיה כו' ולא הספיק ליטול את השטר מידו. ראיתי להעתיק פה דברי א"א הגאון נ"ע מ"ש בתוך תשובתו להגאון מ"ה אברהם אבלי מווילנא זצ"ל וזה לשונו הטהור ומידי דברי בהאי ענינא אמינא מלתא ליישב סתירת הרא"ש על ראיית רבינו יונה ההובא ברא"ש בב"ב דף ה' שכתב דלהכי לא פי' טעמא דאין נזקקין משום פרעון אלא משום צררי לאשמעינן דאפי' בתוך זמן אין נפרעין. והרא"ש סותר זאת. דמשום פרעון אם איתא דפרע אבוהון הוי מהדר לי' לשטרא. אמנם ע"פ דברי רש"י בערכין דגם במתפיס צררי שייך סברא שלא הי' מניח השטר בידו כמ"ש בד"ה צררי כו' ולא הספיק ליטול השטר כו' לפ"ז נסתר סתירת הרא"ש. דהרי גם הכא בצררי לא הי' מניח השטר כמובן ועפ"ז יתיישב לן דברי רש"י בערכין שם ד"ה והלכתא כר"ה שכתב דהיכא דלא שמתוהו חיישינן לצררי ולכאורה תמוה דלזה אין נ"מ בין ר"פ לר"ה. והכי הוי לי' לרש"י לפרש דהיכא דשמתוהו גבינן כר"ה ולא כר"פ. וכן פי' הרשב"ם ב"ב דף קע"ד. אבל לפי מ"ש ליישב ראיית רבינו יונה ניחא דכוונת רש"י הוא ג"כ כזאת דהיכא דלא שמתוהו חיישינן לצררי דוקא וכמ"ש רבינו יונה. ור"ל ולא משום פרעון רק לצררי ולאשמעינן דאפי' בתוך הזמן חיישינן וזה שפסק כר"ה וחיישינן לצררי דוקא וכמ"ש רבינו יונה. ומה שהכריחו לרש"י לפרש כן ולא מפרש כפי' הרשב"ם. נראה דגירסתו דזכר והילכתא בוי"ו דמשמע דמלתא אחריתא היא דקאמר והילכתא כר"ה. וקשה לי' לרש"י כיון דכבר שלחוהו מתם שמתוהו כו' ולמאי שלחו אם לא לפסוק הלכה כן דשמתוהו הוי כמו שחייב מודה. ולמאי קאמר שוב והילכתא. לזה מפרש דהיכא דלא שמתוהו חיישי' לצררי ור"ל כשיטת רבינו יונה כמ"ש. אמנם הרמב"ם גורס הלכתא בלא וי"ו ולפ"ז קאי אהאי דשלחוהו מתם דהיכא דשמתוהו הילכתא כר"ה. ועפ"ז מחלוקת הרא"ש ור"י תלי' בגירסת הספרים שם בערכין עכ"ל הטהור. ודפח"ח. והגאון מוהר"א אבלי קילס את דבריו בתשובתו [ולענ"ד צ"ע דהגמ' יפסוק הלכתא כרב הונא בטעמא דצררי לאפוקי טעם דפרעון דלא הוזכר מ"ד דסבר הטעם דפרעון. ע"כ לענ"ד דזה נכון ברש"י דעוד בא הגמ' לאשמעינן בוהלכתא כר"ה אך לאפוקי טעם דרבא דעמוד ב' דוק בתוס' שם ע"כ אין ראי' מרש"י דרש"י יסבור כרבינו יונה] ועי' מהרש"ל שם בב"ב מ"ש בזה. ועי' לח"מ פי"ב מה' מלוה ה"ב ד"ה ואפי' דנראה דאשתמיטתי' פי' הרשב"ם בב"ב דף קע"ד הנ"ל ע"ש: תוס' ד"ה אמר ר"נ כו' גבי הא דתנן מי שמת והניח אשה ובע"ח כו' עכ"ל בספר ק"א דחה ראיית התוס' דהתם היינו טעמא כמו שפרש"י משום דלא הוי בחזקת יתומים כיון דהוא ביד הנפקד או ביד הלוה ע"ש. והנה המעיין שם יראה דרש"י לא כתב כן אלא לענין דאין לו דין מטלטלין דיתמי. ובהא דאמר ר"ע שם שכולן צריכין שבועה פי' באמת מטעם הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה. ובאמת כבר תמה בדו"ח שם דכיון שהם ביד אחרים ולא זכו היורשים. לא הוי כגובה מהם שיהי' לזה דין מטלטלין דיתמי אלא דהוי כגובה מיניה דידיה. א"כ ה"נ לענין השבועה דלא מיקרי ליפרע מנכסי יתומים כיון דעדיין לא זכו בהם דמה הפרש בין מטלטלי דיתמי בין הבא ליפרע מנכסי יתומים ע"ש. אבל ההפרש מבואר דהא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדו כתב רש"י בב"מ דף ס"ז ע"ב ד"ה אין בע"ח וכו' דמטלטלין אפי' דין ערב ליכא דלאו עלייהו סמיך מלוה הואיל ובידו להצניען ע"ש. וא"כ היכא דמטלטלין ביד אחרים בשעה שמת לוה דליכא טעמא דבידו להצניען גבי מן היתומים. אבל לענין שבועה דחשו חז"ל לתקנת היתומים שלא יגיע להם הפסד. והטילו שבועה על הבא לגבות מהם לא לגרע כח היתומים במה שמונחין המטלטלין ביד אחר ולפ"ז גם לענין דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים דחשו חז"ל לטובתם שמא נפרע המלוה. לא מהני מה שהמטלטלין ביד אחר כן יראה לי לעניות דעתי: ומצאתי בפ"י בקונטרס אחרון לכתובות בסי' ר"ב שכתב וליכא למימר דכיון שהם מופקדין ביד אחר לא מיקרי נזקקין דא"כ מאי מקשה בערכין מכמה משניות וברייתות דבני גוביינא נינהו. ואמאי לא מוקי להו בכה"ג שהן ביד אחר. ואמאי נדחק התם לאוקמי בב"ח נכרי ע"ש היטב. ולדידי אין ראי' זו מכרעת דאם נאחוז דמופקדין ביד אחר לא מיקרי נזקקין א"כ ע"כ חשיב כגובה מיני' דידי' א"כ ליכא לאוקמי מתני' דשים היתומים במופקדין ביד אחר. דלפ"ז אמאי נקט יתומים הא כ"ע נמי בעינן ל' יום דבזה ליכא ה"א כלל דלהוי כהקדש כמ"ש התוס' כיון דהוי כגובה מיני' דידי' וכן לשיטת הרמב"ם שהבאתי לעיל דדוקא ביתומים קטנים בעינן ל' יום א"כ אי מיירי במופקדין ביד אחר אמאי בעינן ל' יום ועי' מ"ש לעיל. וכן הא דפרכינן מאין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית ליכא לאוקמי במופקדין ביד אחר דשם ע"כ מיירי בקרקעות כמו שפרש"י והרמב"ם שם דאי במטלטלין כל מילי מיטב הוא עי' ב"ק ז' ע"ב ובקרקעות לא שייך מופקדים ביד אחר. דקרקע בחזקת בעלי' עומדת כאשר דעת לנבון נקל. ואף דהפירכא קאי הכא לר"א. ואיהו ס"ל בב"ק ט' ע"א כר"ה שם דלית לי' במטלטלין כל מילי מיטב ע"ש בתוס' ד"ה ר"ה. וא"כ איכא לאוקמי מתני' במטלטלין אמנם הרא"ש שם מסיק דלא פליג ר"ה אר"פ ור"ה ברי' דר"י ע"ש היטב. ובר מכל דין ראיית הפ"י תמוה לענ"ד דהא אנן קיימ"ל כר"ע דפליג אר"ט ולית לי' כלל דבמופקדים ביד אחר לא מיקרי מטלטלי דיתמי כמבואר בירושלמי הובא ברא"ש שם וא"כ פשוט דלא ניחא לי' לאוקמי כר"ט דלא כהלכתא וזה ברור. אפס. דבעיקר ראי' התוס'. יש להבין אמאי הביאו מהא דאמר ר"י לכתובת אשה משום חינא. דמזה לא מוכח אלא דנזקקין משום חינא. ואמאי לא הביאו ראיה מהא דריב"ח שם דקיימ"ל כוותי' דס"ל דנותנין לבע"ח. ומוכח מזה דגם לבע"ח נזקקין היינו היכא דליכא למיחש משום צררי וכמ"ש לעיל] ולכאורה הי' נראה דמריב"ח ליכא להביא ראי'. דאיכא לאוקמי מתני' דכתובות ביתומים גדולים. אבל לר"י ע"כ מתני' איירי ביתומים קטנים. ע"פ מ"ש הרמב"ן הובא בסמ"ע ריש סי' ק"ז דבמטלטלי דיתמי דקיימ"ל דמצוה לפרוע. אם רצו ב"ד לכופן הרשות בידם. וזה נובע מירושלמי ע"ש ועי' ב"ב ח' ע"ב תוס' ד"ה אכפי'. והנה סתם ירושלמי הוא ר"י וא"כ לדידי' דס"ל דרשות ביד ב"ד לכופן ע"כ מתני' איירי בקטנים כמ"ש המרדכי הובא דבריו בפ"י במתני' שם בכתובות ע"ש היטב:
אמנם הפ"י הקשה שם על המרדכי דע"כ משנתינו איירי בגדולים דהא אין נזקקין ליתומים קטנים וח"כ היאך קאמר ר"ט ינתן לכושל שבהם ואיכא למ"ד לבע"ח דמיקרי כושל ע"ש שהניח בצ"ע. ובאמת היא קושי' גדולה. וגם לר"י תיקשה דמשמע דלולי טעמא דחינא הי' מודה לריב"ח דינתן לבע"ח והא אין נזקקין ליתומים קטנים ונוראות נפלאתי על התוס' הכא בשמעתין מאי מייתי ראי' מהך מתני' דנזקקין הא מתני' ע"כ מיירי בגדולים וליכא למימר דמתני' איירי בחייב מודה או מת בשמתי' או תוך זמני' א"כ איך קאמר עלה ר"ע שכולן צריכין שבועה ובכה"ג אין כאן שבועה כלל. ומצאתי בעזרת ה' בעיטור אות כ' ריש ה' כתובה שכתב גרסינן בפ' הכותב מי שמת והי' עליו כתובת אשה ובע"ח כו' והא מתני' לא משכחת לה אלא ביתומים גדולים ובשחייב מודה דהא קיימ"ל אין נזקקין לנכסי יתומים אלא לשטר שיש בו רבית או לכתובה עכ"ל. הן אמת דמ"ש העיטור. ובשחייב מודה. לא ידעתי לכוון ואין לו ביאור כלל אם לא שנאמר דט"ס הוא וצ"ל ולא בקטנים ובשחייב מודה והיינו כמ"ש דבכה"ג ליתא לשבועה כלל ואיך קאמר ר"ע שכולן צריכין שבועה ודו"ק]: ולכאורה הי' נראה ע"פ מ"ש הרדב"ז ח"א סי' ע"ט במי שמת והניח יתומים קטנים ויש עליו שני בע"ח. ושיעבד להם מטלטלין אגב קרקע. ולא נשאר אלא כדי של חוב אחד. ושטר אחד מוקדם ואחד מאוחר אלא של המוקדם הגיע זמנו בחייו ולהמאוחר הוא בתוך זמנו. ופסק דנכסים הללו נשתעבדו לי' להמוקדם. דלא אמרו אין נפרעין נכסי יתומים עד שיגדלו אלא לתועלת יתומים שמא יביאו ראי'. אבל לא להפסיד את המלוה אשר קדם שטרו ע"ש ועי' שער משפט ריש סי' ק"י שהעלה כיון דלא תיקנו חז"ל שאין נפרעין מנכסי יתומים קטנים אלא לטובת היתומים. א"כ בכה"ג דעכ"פ היתומים חייבים לשלם. נותנים המטלטלין להמוקדם. דנגד הבע"ח לא חיישינן שמא נפרע כיון שהשט"ח הוא ת"י ע"ש היטב. ולפ"ז ה"נ בנדון דידן כיון דאיכא כתובה ובע"ח. ואנן קיימ"ל דלכתובת אשה נזקקין אף ליתומים קטנים. א"כ כיון דעכ"פ היתומים מחוייבים לשלם ס"ל לריב"ח דנותנים לבע"ח שהוא הכושל ועדיף מכתובת אשה. ור"י ס"ל דמהאי טעמא דנזקקין לנכסי יתומים קטנים משום חינא. מהאי טעמא גופא עדיף כתובת אשה מבע"ח ונכון מאד לכאורה:
איברא כד דייקינן היטב הא לא דמיה להא דרדב"ז. דהכא שורש הדין נותן אם הי' נותנין לבע"ח. דאין נזקקין כלל ליתומים קטנים לגבות כתובתה. דכל עיקר מאי דנזקקין לכתובת אשה הוא משים חינא. והיינו שיהי' לה חן בכדי שתנשא. וכמ"ש הפוסקים. וא"כ אם הי' נותנין לבע"ח הרי לא תשאר המעות בידה. וליתא בזה טעמא דחינא. וא"כ לא הי' לנו להזדקק כלל לנכסי יתומים קטנים דומה לזה כתב הרמב"ם פי"ב מה' מלוה. דאם קפצה ונשאת אין נזקקין לה עד שיגדלו היתומים כיון שכבר נשאת. וליתא משום חינא וא"כ ה"נ בנדון דידן. וכעין זה עי' ט"ז חו"מ סי' ט' ס"ק א' ועי' תשובת רע"א סי' קל"ט ועי' ש"ך סי' פ"ו ס"ק ג' ועי' שער משפט סי' צ"ז סעי' כ"ח ס"ק ז' ע"ש. וזולת זה לא יגהה מזור עדיין דברינו להאי בבא דסיפא. דאם זכתה האשה יותר מכתובתה דקאמר נמי ינתן לכושל ואי ביתומים קטנים הא אין נזקקין ובזה לא שייך כלל מ"ש כמובן. סוף דבר דברי התוס' שגבו ממני. וצריך אני רב להבין כוונתם על נכון:
הנה עתה ראיתי דמהסיפא לק"מ לפי מ"ש הר"ן ע"ז לכושל שבהם כושל שבראי' או כתובת אשה משום חינא עכ"ל. וכתב התוי"ט וז"ל ונראה שנתכווין לומר אם יש שני בע"ח ועוד כתובת אשה וקדם א' מהם ותפס יותר מחובו שינתנו לכושל שבהן למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' ע"ש היטב. וא"כ א"ש היטב כמו בבא דרישא וכאשר דעת לנבון נקל ע"פ הרדב"ז. ולמ"ש דהיכא דאיכא גם כתובה מזדקקינן גם לבע"ח ע"פ מ"ש הרדב"ז והשער משפט ע"ש א"ש הא דקתני במתני' אשה ובע"ח. דבשלמא למ"ד לכושל היינו כתובת אשה א"ש אבל למ"ד לכושל שבראי' הוי לי' למינקט שני בע"ח ואחד מאוחר ולמ"ש א"ש דאי לאו כתובת אשה לא הוינן נזקקין כלל לנכסי יתומים קטנים ודוק היטב. שוב ראיתי בקול הרמ"ז שנדחק בזה אמאי לא קתני שני ב"ח ע"ש:
יתיישב היטב קושית הגאון רע"א זצ"ל ועפ"ז בליקוטים שבסוף ספרו הגהת אהע"ז שהבאתי לעיל בכתובות דף צ"ד ע"א בתוס' ד"ה שנמצאת שהקשו למאן דלית לי' דאביי קשישא תיקשה ממתני' דהבא לפרע וכו' ותירצו דמיירי בית"ק דגובה כתובה משום מזוני. והקשה הגרע"א. דאכתי תיקשה ממתני' דכושל דף פ"ד דקתני שכולן צריכין שבועה דהתם אי אפשר לאוקמי בית"ק דהא הבע"ח אינו גובה כלל וקושי' גדולה היא (ועי' מ"ש לעיל בזה) ולמ"ש הנה נכון היטב בפשיטות דמיירי שפיר בית"ק וכמ"ש: ובהכי ניחא בפשיטות הא דלא הביאו התוס' ראי' מריב"ח דמוכח דנזקקין אף לבע"ח ולא הביאו רק מר"י. משום דלריב"ח אפי' נימא דמתני' מיירי בקטנים וכמ"ש מ"מ אינו מוכח כלל דנזקקין בבע"ח דשאני התם דסוף כל סוף מחוייבים היתומים לשלם לכתובת אשה משום חינא וכמ"ש לזה הביאו ראי' מר"י דמ"מ מוכח מזה דלכתובת אשה שפיר מזדקקינן ואפי' לריב"ח דס"ל דנותנים לבע"ח מ"מ הוא רק מטעם דנזקקין לכתובת אשה וכמ"ש. וא"כ לכ"ע מוכח ממתני' דנזקקין לכתובת אשה משום חינא כמו דס"ל לר"י הכא ולא כרב אסי ובזה נסתלקו כל טענת הג"ת בדבריהם ודו"ק. ובמה שדחינו לעיל דלא דמי' להרדב"ז דהכא לא שייך טעם דחינא כיון דלא ישאר ביד האשה עיין לעיל. אולי התוס' לשיטתייהו דס"ל דאמרינן לא פלוג רבנן בהך תקנתא דחינא כמ"ש בכתובות דף ל"ט ע"ב ד"ה טעמא כו' ואומר ר"י כיון דבשאר נשים שייך חינא אע"ג דבזאת לא שייך לא פלוג רבנן כו' ע"ש היטב ועי' ב"י אהע"ז ריש סי' צ"ו שהביא בשם הרשב"א דאפי' היא זקנה שאינה ראוי' להנשא נזקקין לה. וע"כ הוא מטעם לא פלוג ובד"מ ריש סי' ק"א מבואר דלא פליג הרשב"א על הרמב"ם שאחר שהביא דעת הרמב"ם דבקפצה ונשאת אין נזקקין לה כתב ומיהו כל זמן שלא נשאת מגבין אותה אפי' היא זקנה שאינה ראויה להנשא ע"ש. ומבואר דס"ל דדוקא בנשאת הין נזקקין אבל כ"ז שלא נשאת לא פלוג רבנן בתקנתא] ועדיין אני נבוך בזה ולבי מהסס טובא אם יש לדמות נדון דידן לזה והדבר צריך תלמוד:
וזולת זה עדיין לא נתקררה דעתי דאם נימא דכל עיקר ראית התוס' הוא דנזקקין לכתובת אשה משום חינא לא הי' להם להתוס' להעמיד דבריהם על הא דאמר ר"נ דאינו מיירי כלל בכתובה כמ"ש לעיל דהא אף למאי דסבר ר"נ מעיקרא מודה דלכתובת אשה מזדקקינן דהרי טעמא דר"נ מעיקרא הוא כדר"פ לשיטת התוס' ור"פ גופי' מודה דלכתובת אשה מזדקקינן כדמשני אליבי' מתני' ואב"א לכתובת אשה משום חינא וכאשר הארכתי לעיל בזה בס"ד. וא"כ הי' להתוס' להעמיד דבריהם על הא דאמר ר"י דאף לכתובת אשה מזדקקינן דכן הלכה כדמוכח בהכותב. ומה ענין כתובה אצל הא דהקדימו תחילה דהלכה כרב נחמן:
ובהכרח דכוונת התוס' להוכיח דבחייב מודה וכדומה נזקקין כר"נ לבתר דהדר בי' מדקאמר ר"י דכושל היינו כתובת אשה משום חינא דמשמע דאי לאו טעמא דחינא אף לר"י נותנים לבע"ח אלמא דנזקקין והתם ליכא לאוקמי בבע"ח עכו"ם דבעכו"ם אין סבר' כלל להקדימו לכתובת אשה והא דלא הביאו מריב"ח דאמר בהדיא דנותנים לבע"ח אע"ג דריב"ח נמי ס"ל דאין נזקקין כמבואר בב"ק ל"ט ע"א ע"ש. א"כ מוכח דבחייב מודה וכדומה נזקקין. היינו משום דעיקר כוונתם להוכיח דאע"ג דהא דמשני לעיל כל הני מתניתא דאמר נזקקין בחייב מודה הוא רק לרב אסי אבל ר"י דאמר דאף לכתובת אשה נזקקין מוקמינן לעיל כל הני מתניתא בכתובת אשה. מ"מ באמת גם ר"י ס"ל בחייב מודה נזקקין כדמוכח מהאי דהכותב וליכא מאן דפליג ע"ז. ובהיות כן דעיקר הוכחת התוס' היא דנזקקין בחייב מודה וכדומה א"כ הדרא הקושיא לדוכתא דאף אם נאחוז דמתני' איירי בקטנים כמ"ש לעיל מ"מ אינו מוכח ממתני' דנזקקין בחייב מודה דשאני התם דאין אנו דנין כלל נגד היתומים דסוף כל סוף לא תשאר ביד היתומים משום כתובת אשה:
על כן נראה דלשיטת הירושלמי דמתנ' ע"כ מיירי בקטנים וכמ"ש המרדכי בהכרח דמיירי בחייב מודה וכדומה דבלא"ה אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים. ומה שהקשיתי לעיל דא"כ אין כאן שבועה כלל ומה זה שאמר ר"ע שכולן צריכין שבועה. נראה דהירושלמי לשיטתו דס"ל דטעמא דר"ע לא תלי' כל בשבועה דז"ל הירושלמי הובא ברא"ש הגע עצמך שפטרום מן השבועה זו תורה וזו אינה תורה וכתב הרא"ש פי' עיקר טעמי' דר"ע דנכסי כל היכא דאיתנייהו ברשותא דיתמי איתנהו. אבל בע"ח מחוסר גוביינא. ונקט טעמא דשבועה שאינו אלא תקנת חכמים ולא מן התורה לאלומי' למילתא וזה דוחק. והנכון כמ"ש הריטב"א וז"ל כלומר דלאו בשבועה ממש תלי' מילתא אלא בדין גוביינא שכולין מחוסרין גוביינא וראוין לשבועה כל היכא שלא פטרום משבועה והיורשין אין מחוסרין גוביינא כל היכא דאיתא לממונא ברשותייהו קאי ע"ש. והנה הגרסא בירושלמי אשר לפנינו הגע בעצמך שפטרום מן השבועה. ולשון זה מורה כפי' הק"ע דהיאך קאמר ר"ע שכולן צריכין שבועה הרי יש בע"ח שפטור מן השבועה כגון בחייב מודה או מת בתוך זמנו או שמתוהו ומית בשמתי' ולפ"ז צ"ל דלמאי דמשני הירושלמי דלאו בשבועה תלי' מילתא אלא בגוביינא הכוונה בזה שכולן ראוי' לשבועה היינו בבע"ח איכא אופן שחייב שבועה וא"כ חזינן מזה דהוא מחוסר גוביינא. אבל יורשין ליכא גבייהו כלל שבועה בשום אופן וברשותייהו קאי וע"ד שכתב הריטב"א. ואולי כן צריך להיות בעיטור שהבאתי לעיל דמתני' מיירי בגדולים או בקטנים ובשחייב מודה:
ובזה ניחא ג"כ הא דהביאו התוס' ראיתם מר"י משום דסתם ירושלמי ר"י ולשיטת הירושלמי מתני' ע"כ מיירי בקטנים ובאופן שחייב מודה וכמ"ש בשגם דעיקר ראיתם דגם ר"י מודה בחייב מודה אף דאוקמינן כל הני מתני' דלעיל לר"י בכתובת אשה וכמ"ש לעיל וא"ש הנ"ל ודו"ק היטב. שוב מצאתי ברשב"א בקידושין דף ט"ו ע"א שכתב להדיא כמ"ש יעו"ש ואין צריך לאריכות שכתבתי דו"ק שם: