אור ברסלב

הפלאה שבערכין· רבי חיים רבינוביץ

דף כא:

דף כא.

בתוס' ד"ה האי ועי' רשב"ם ב"ב דף מ' ע"ב ד"ה גילוי מלתא ע"ש היטב ועי' חו"י סי' נ"ה מ"ש בזה ע"ש היטב ודו"ק. ועי' חתם סופר אהע"ז ח"ר סי' קי"ב ודו"ק:

גמ' חטאת נזיר עי' תוי"ט שהקשה אמאי לא נקיט אשם נזיר טמא עי' לח"מ פ"י מה' נזירות ד"ה אבל האשם מ"ש בזה:

תוס' ד"ה אמר לך כתב הצ"ק דלפ"ז מיושב מה שיש להקשות לעיל מאי קמ"ל שמואל. דילמא טובא קמ"ל דממתני' לא הוי ידעינן אלא בשעת כפרה. וקמ"ל אף בשעת הפרשה. אבל לפי תירוץ התוס' ניחא דמוכח דמתני' מיירי נמי בשעת הפרשה עכ"ל. וכתב עליו הק"א. ולא ירדתי לסוף דעתו דאס"ד דמתני' איירי בתרווייהו בשעת הפרשה ובשעת כפרה א"כ למה מוקי הגמ' להא דשמואל בשעת הפרשה ולא בשעת כפרה אע"ג דמתני' איירי בתרווייהו. אלא ברור הדבר דמתני' לא מיירי בשעת כפרה. והא דאמר אין מתכפר לי' עד שיתרצה היינו בשעת הפרשה צריך שיתרצה אבל משעת כפרה לא מיירי מתני' עכ"ל, והאמת אתו שלא ירד לסוף דעת הצ"ק. שהבין מ"ש הצ"ק דמתני' מיירי נמי בשעת הפרשה היינו דמתניתין איירי בתרווייהו בכפרה ובהפרשה. אבל באמת כוונת הצ"ק דמתני' נמי מיירי בשעת הפרשה כמו שמואל דמיירי בשעת הפרשה וכמ"ש התוס' וזה פשוט. ואין להקשות דא"כ דמתני' איירי דוקא בשעת הפרשה. תיקשה לעולא דלא בעי דעת בהפרשה. דז"א דמתני' איירי מדידי' ובזה גם עולא מודה דבעינן דעתו שיאמר רוצה אני בשעה שב"ד ממשכנין אותו. ועולא לא מיירי רק מדחברי' למ"ש התוס' ד"ה מאי בטעמא דמלתא ע"ש, ודו"ק: בתוס' ד"ה מאי כו' עולה ושלמים כו' להתכפר במלתא דלא דידי' לא הבינותי מאי כפרה שייך בשלמים. והא דאמרינן במתני' אע"פ שאין מתכפר לו עד שיתרצה פרש"י והרע"ב דקאי רק אעילה דמכפרת אעשה. ובאמת שמואל ועולא לא נקטו בדבריהם רק עולה ולא זכרו כלל שלמים. אולם מדנקט בברייתא עולתו ושלמיו של פלוני משמע דחד דינא אית להו לשלמים עם עולה לשמואל כדאית לי' ולעולא כדאית לי' [ועי' ב"ק דף י"ג ע"ב דאמרינן גבי תודה ניזק אוכל בשר ומתכפר מביא לחם וגם שם יש לדקדק מאי כפרה שייך בתודה ועי' מנחות ע"ג ע"ב אמר רבא ה"ק ע"מ שיתכפר בהן ישראל כו' ע"מ שיתכפר בהן כהן כו' וקאי אשלמים ע"ש. ועי' רש"י זבחים דף כ"ט ע"ב קדשים דבני הרצאה נינהו כגון עולה שמכפרת על עשה ושלמים שמביא דורן ליתן שלום בין ישראל לאביהן שבשמים. ועי' מ"ש הט"א בר"ה דף ה' ע"ב ע"ש היטב ודו"ק. שוב ראיתי ברי"ט אלגזי הלכות בכורות פרק ראשון א' ז' שכתב על סוף דברי התוס' ונראה דמ"ש התוס' דעולה ושלמים לא לכפרה קא אתי כולי האי דמשמע דלכפרה פורתא מיהא קאתי אלא שאינם כמו החטאת והאשם כתבו כן מפני עולה דעולה מכפרת על עשה אבל שלמים לא אתי לכפרה כלל דהא כתב הרמב"ם בספ"ג מה' מעה"ק דבעולה מתודה בסמיכה ובשלמים אינו מתודה עכ"ל ע"ש וזה ליתא. והנכון כמ"ש. ובזה מיושב ג"כ קושיתו על הרמב"ם שם ע"ש וכמובן]:

שוב מצאתי בתוס' בבא בתרא דף מ"ח ע"א ד"ה יקריב שכתבו אבל נדר או נדבה אינן מכפרין והא דקאמר ניחא דתהוי לי' כפרה היינו ממה שנדר שאם לא ישלם נדרו עונו ישא ע"ש ובזה דברי התוס' בשמעתין אתיין כהוגן ופשוט:

סליק פרק חמישי בעזרתו ית"ש ויתעלה. פרק ו תוס' ד"ה שום וא"ת אמאי נקט יתומים אפי' כ"ע. עי' חו"מ ריש סי' ק"ג ששם מבואר דעת הרמב"ם דדוקא ביתומים בעינן שלשים יום. אבל כ"ע אף דבעינן הכרזה מ"מ א"צ שלשים יום ע"ש. ולפ"ז א"ש קושי' התוס' בפשוטו ועי' מ"ש לקמן ועי' שער המשפט סי' קי"ד ס"ק א' מ"ש ליישב קושית התוס' בשמעתין ודבריו נכונים ע"ש היטב. וז"ל הירושלמי פי"א בכתובות ה"ו תמן תנינן שום היתומים שלשים יום. ולמה שלשים כדי ליפותי כוחן של יתומים ויכריזו יותר. עד שלשים את מיפה כוחן מכאן ואילך את מריע כוחן. [פי' דלמא יחזרו הלקוחות כשיראו שנפסקו היורשים ליקח] ואמור אף בהקדש כן. שניא היא הקדש את תופס ראשון ראשון [פי' ולא יוכלו לחזור] ויכריזו לעולם די' להקדש שיהי' כפלים כהדיוט. הרי מבואר להדיא כשיטת הרמב"ם ודלא כתוס':

תוס' ד"ה בשעת הוצאות פועלים כו' הרמב"ם בסוף פ"ד מה' ערכין העתיק בבקר בשעת הכנסת הפועלים ובערב בשעת הוצאות הפועלים וזה כפי' התוס' עי' תוי"ט. ובסמ"ע סי' ק"ט ס"ק ב' נדחק להוציא ממשמעות לשון הרמב"ם דס"ל כשיטת התוס'. ואשתמיטתי' דברי הרמב"ם הנ"ל דמבואר להדיא דדעת הרמב"ם הוא כשיטת התוס':

היא יפה כו' עי' היטב בסמ"ע תוס' ד"ה כך סי' ק"ט ס"ק ה' ומסתימת דברי התוס' הכא משמע כמ"ש שם הש"ך דבכל ענין א' היתומים לסלק לבע"ח עד שיתנו לו כל שיעור חובו הא לאו הכי יכול לומר הקרקע שוה לי כשיעור כל חובי ע"ש. וחידוש בעיני שלא זכר הש"ך כלל דברי התוס' הללו וזה פשוט:

תוכן העניינים

הפלאה שבערכין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה