הפלאה שבערכין· רבי חיים רבינוביץ
דף יד:
גמרא א"כ לכתוב רחמנא כו' מאי משדה. עי' קרבן אהרן פ' בחוקותי מ"ש בזה:
גמ' אמאי ליפרקו אגב ארעייהו. הקשה הבה"ז למה לא הקשה אברייתא דלעיל דקתני ולא עוד כו' כשהוא פודה. פודה את האילנות בשוויהן כו' ואמאי לא פריך שם ליפרקו אגב ארעייהו ומה שתירץ הצ"ק דלעיל דהקדיש קרקע אח"כ אגלאי מלתא למפרע דלא הקדיש תחילה אפי' מקום של אילנות ע"ש דברים הללו אינם נכונים:
והנה מה שהקשה הבה"ז מהך בבא דסיפא ולא עוד כו' לק"מ למה שפי' רש"י דהך בבא קאי ארישא אהקדיש אילנות שאינן נטועין כסדר ע"ש. וא"כ נוכל לומר דקאי על אופן שנטועים רצופים דבזה ודאי לא הקדיש אפי' מקום מושב האילן אפי' לנהרדעא. כיון דלמיעקר ולשרש קיימו כאשר דעת לנבון נקל. ועי' ב"ב ל"ח ע"ב מסקינן שם דהא דאמר רבא מכרן רצופין אין לו קרקע כר"ש אתיא ע"ש. וא"כ כיון דמוקמינן לעיל האי ברייתא כר"ש לק"מ ליפרקו אגב ארעייהו. דלר"ש לשיטתו לא הקדיש בזה אפי' מקום מושב האילן. ואולי מטעם זה פרש"י דקאי על שאינן נטועין כסדר. ולא פי' בפשוטו דקאי אדסמיך לי' אהקדישן בזה אחר זה כמו שפי' באמת הרשב"ם ב"ב דף ע"ב ע"א ע"ש. ולמ"ש י"ל דכוונתו ליישב בזה קושית הבה"ז וכמ"ש כן הי' נראה לנכון:
איברא מה שהקשה הבה"ז קושיתו מבבא דסיפא היינו לפי הגירסא בשמעתין דלא גרסינן ברישא פודה את האילנות בשוויהן. ולפי גירסא זו לא תפול הקושיא רק אסיפא כמובן. אבל באמת דבב"ב דף ע"ב ע"א הכי גרסינן פחות מכאן כו' או שהקדישן בזה אחר זה. הרי זה לא הקדיש לא את הקרקע ולא האילנות שביניהם. לפיכך כשהוא פודה. פודה את האילנות בשוויהן ע"ש. ולפי גירסא זו אכתי תקשה קושית הבה"ז אהא דהקדישן בזה אחר זה. דשם לא שייך מ"ש דקאי אנטועין כסדר. ובזה אין מקום גם לתירוץ הצ"ק דהרי הכא לא הקדיש כלל קרקע אח"כ. וליכא למימר בזה אגלאי מלתא למפרע ועי' תוס' ב"ב ל"ח ע"א ד"ה קני שגם הם הקשו קושית הבה"ז. ונקטו באמת קושייתם מהא דהקדישן בזה אחר זה ע"ש וזה ברור ואנו אין לנו אלא מה שתירצו התוס' שם ע"ש:
ודע דמה דמשמע שם מפשטות לשון התוס' דפודין אילנות אגב קרקע ע"ש. היינו משום דדבריהם סובבים הולכים אברייתא דמוקמינן לה בשמעתין כר"ש דס"ל דבעין רעה מקדיש. אבל באמת אנן קיימ"ל כר"ה דמקדיש בעין יפה מקדיש ופודה האילנות לבד. וכן הוא דעת הרמב"ם בפ"ד מה' ערכין ה' ט"ו אולם דעת הראב"ד שם דלא כר"ה וס"ל דפודה אילנות אגב קרקע. והוכיח מדאקשינן לר"פ ליפרקו אגב ארעייהו ע"ש בכ"מ. ודברי הצ"ק בישוב דעת הרמב"ם לא נהירין ע"ש:
והנראה לענ"ד בזה. דלכאורה יש להבין דמהיכא פסיקא לי' דס"ל לר"פ דפודה אילנות אגב קרקע. דפריך בפשיטות ליפרקו אגב ארעייהו. הלא ר"ה ס"ל הכין. ודילמא ר"פ כר"ה ס"ל. ולכאורה נראה דלזה כיון רש"י במה שפי' דעיקר קושיתו הוא ולהדרו לבעלים אגב ארעייהו אם מכרן והגיע היובל. ואמאי אמר מכר אילנות ולא גאלן אין חוזרין לבעלים ביובל ע"ש היטב. ורצונו רצוי' משום דלפירכא וליפרקו אגב ארעייהו איכא למימר דר"פ כר"ה ס"ל. אבל מהא דיובל הקושיא חזקה ובזה יתיישב שיטת הרמב"ם בפשוטו כאשר דעת לנבון נקל. אך אכתי לא נח דעתי מזה דלפ"ז העיקר חסר מן הספר. ומהנראה דלרש"י הי' גירסא אחרת בגמ' דפריך ג"כ ולהדרו לבעלים אגב ארעייהו:
ע"כ נראה דזה ודאי דר"פ דקאמר, פודה אילנות בשוויהן ע"כ ס"ל דאינו צריך לפדות הקרקע כלל מדלא הזכיר בדבריו כלל פדיון הקרקע. ועוד מדקאמר בית זרע אמר רחמנא ולא אילנות. משמע דלא מופרק קרקע כלל. גם מדקאמר לא גאלן אין חוזרת לבעלים ביובל. מ"ט ושב לאחוזתו אמר רחמנא ולא אילנות. ואי נימא דצריך לפדות קרקע א"כ חשיב מקום אילן קרקע. ואמאי לא קרינן בי' ושב לאחוזתו אלא ע"כ לר"פ אינו צריך למפרק הקרקע כלל ולפ"ז לפום מאי דס"ד דמקום האילן קדוש גם לר"פ מדקאמר בתר הכי. וכ"ת כו' ארעא לא אקדיש משמע דס"ל עד הכא דאפי' לר"פ קדוש ארעייהו] ע"כ צריכין אנו לומר בטעמא דר"פ כיון דהקדיש אילנות ולא זכר קרקע כלל. אע"ג דממילא קדוש גם מקום מושב האילן מ"מ עיקר ההקדש הוא האילן ופודה את הקרקע אגב האילן. וכן לענין מכירה כיון שמכר לו אילנות ולא זכר במכירתו קרקע. אע"ג דממילא קנה מקום מושב האילן מ"מ עיקר המכירה הוא האילן והקרקע בטל לגבי האילן. ולא קרינן בי' ושב לאחוזתו. ולפ"ז ע"כ מוכח דר"פ לא ס"ל הא דר"ה בהקדיש שדה מליאה אילנות אע"ג דעיקר ההקדש הי' השדה. מ"מ אמרינן דבעין יפה מקדיש ופודה השדה לבד והאילנות לבד. וע"ז הקשה לפי הבנתו בדברי ר"פ. אמאי ליקדשו אגב ארעייהו וליפרקו אגב ארעייהו. ור"ל נהי דלא ס"ל לר"פ הא דר"ה מ"מ נימא איפכא. דאע"ג דהקדיש אילנות מ"מ כיון דגם ארעייהו קדוש. ממילא עיקר ההקדש הוא קרקע והאילן בטל אגב קרקע כמו דאמרינן לעיל שדה מ"מ. ופודה אילנות אגב קרקע. דכן הוא הדין כשמקדיש אפי' משהו קרקע עם האילן כמ"ש התוס' ב"ב ל"ח שם ע"ש. ומשני דר"פ ס"ל דלא קדוש כלל מקום מושב האילן. ומשו"ה אינו פודה רק את האילנות בשוויהן. אבל באמת היכא שגם הקרקע קדוש ס"ל לר"פ דפודה וחוזר ופודה כן נראה לי ודו"ק היטב. וכמדומני שבספר בית הלוי הנדפס זה לא כביר ראתה עיני בסי' מ"ט שהאריך בישוב דברי הרמב"ם עי' עליו והנראה לענ"ד כתבתי:
דמידי עיוני בזה. ראיתי מלתא דתמיהה בש"מ ב"ב דף ל"ז ע"ב שכתב שם. אהא דאמרי נהרדעאי מאן דמזבין לי' דקלא לחברי' כו' וזה לשונו. ורבינו מאיר הקשה מ"ט נקט דיקלא לימא אילן סתם. ופי' דוקא בדקל הוא דקאמר דקני' לי' ליטע אחר במקומו דלא שדי אינש זוזי בכדי. דכיון דאין גזעו מחליף. א"כ מיד כשהתחיל להתייבש למעלה אינו ראוי אלא להסקה. דבשלמא שאר אילנות מתקיימים מאה שנה או יותר דכשמתייבש מלמעלה קוצץ קצת מן הענפים וחוזר וצומח כבתחילה ולהכי אם מתו לגמרי אין לו קרקע. דלא קנה אלא כל ימי עמידתו. אבל בדקל שאין גזעו מחליף. אנן סהדי דלא שדי אינש זוזי בכדי. וע"ש שהאריך בזה. ודבריו מרפסין איגרא. דלפ"ז מאי מקשה הכא בשמעתין. וכ"ת אילנות אקדיש ארעא לא אקדיש והאמרי נהרדעאי האי מאן דמזבין לי' דיקלא לחברי' קני' לי' משיפולא ועד תהומא. הא נהרדעאי לא אמרי רק בדקל. אבל בשאר אילנות מודו נהרדעאי דלא קנה קרקע. ומאי פריך מדיקלא אשאר אילנות. וקושיא גדולה היא:
ולחומר הנושא עלה בדעתי ליישב ע"פ שפי' הרשב"ם שם בב"ב דף פ"ב הא דפריך שם רב פפא ממתני' דקונה שתי אילנות אהא דאמר ר"נ דקל אין לו גזע. היינו משום דמתני' בכל אילנות מיירי אפי' בדקלים ע"ש היטב. אלמא דמשמע לי' לרב פפא דשם אילנות כולל גם דקלים. וא"כ הכא דמרא דהאי שמעתין דפודה בשווין הוא ר"פ לשיטתו פריך שפיר דכיון דלא מפליג ונקט סתם אילנות בכל אילנות מיירי ואפי' בדקלים ושפיר פריך מנהרדעאי. אולם באמת הא ליתא דמלבד דכבר דחו התוס' פי' רשב"ם שם ועי' חידושי הרמב"ן ביותר ביאור זולת זה מבואר למעיין הישר דפריך גם אשאר אילנות. וכ"ת אילנות אקדיש ארעא לא אקדיש כמובן. וא"כ הדרא הקושי' לדוכתא וצ"ע וד' יזכינו לעמוד בסוד קדושים:
תוס' ד"ה איבעיא להו כו' ש"מ שני כתובין הבאין כאחד, לא ילפינן מינייהו אפי' בג"ש עכ"ל. בקידושין דף ל"ד ע"ב כתבו בתוס' ד"ה הא וא"ת הא אמרינן מצה והקהל הוי שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין. וי"ל דמג"ש דראייה ראייה. ה"א דילפינן ראייה מהקהל עכ"ל. ולכאורה יפלא דדבריהם המה נגד סוגיא ערוכה דשמעתין וגם סתרי דבריהם הכא דגם בג"ש לא ילפינן היכא דאיכא שני כתובין. אכן כד דייקינן לק"מ דעד כאן לא אמרינן הכא דאף בג"ש לא ילפינן משני כתובים דוקא דהיכא דהשני כתובים מצינן למילף חד מחברי' בג"ש ואפ"ה כתב לתרווייהו ש"מ דאפי' בג"ש אין למדין ממנה. אבל היכא דבשני כתובים לא מצינו למילף חד מחברי' בג"ש. רק בשאר מדות. שפיר ילפינן ג"ש מנייהו. וכן מצאתי מבואר להדיא בתוס' בפסחים דף ס"ד ע"ב ד"ה אתי' ע"ש היטב במהר"ם לובלין [ועי' בכורות דף מ"ט ע"א ור"ע מדאיצטריך ליכתב ומעלה גבי עירוכין ולא גמרי ממדבר הוי להו ש"כ הבאין כאחד וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין והיינו אפי' בג"ש ע"ש משום דגם שתי הכתובים מצינו למילף חד מחברי' בג"ש דחדש חדש ע"ש וזה ברור] ועפ"ז מדוקדק היטב לשון התוס' בקידושין שכתבו דמג"ש דראייה ראייה כו' ע"ש דלכאורה בקיצור הוי להו למימר דבג"ש ילפינן משני כתובין. אבל למ"ש א"ש דדוקא שם ילפינן בג"ש משני כתובין וזה ברור:
וראיתי במהרי"ט בחידושיו לקידושין שהקשה על התוס' שם מהאי דזבחים דף נ"ז ע"א דמבואר שם דאפי' ג"ש לא ילפינן משני כתובין והניח בקושיא. ואישתמיטתי' דברי התוס' בפסחים והכא וכמ"ש וברור הוא. שוב פקחתי עיני. וראיתי בספר אור חדש שכתב שם וז"ל הא דלא הקשו התוס' קושיא זו על שנויי דרבא דאלו לא נאמר האזרח ה"א תיתי' ט"ו ט"ו ממצה. הא מצה והקהל שני כתובים. די"ל דפשיטא לי' לרבא דבג"ש ילפינן משני כתובים. אבל לאביי דס"ל בזבחים נ"ז דגם בג"ש ליכא למילף הקשו שפיר. ותירצו התוס' דבג"ש דראייה שפיר הוי ילפינן בג"ש משני כתובין דלא דמי לזריקה כמ"ש התוס' בפסחים ס"ט ע"ב עכ"ל ומהנראה דאישתמיטתי' סוגיא ערוכה דשמעתין דמבואר דגם רבא כאביי ס"ל וא"כ אין מקום לדבריו:
והנה בספר ער"ע תמה אהך דשמעתין מהא דאמרינן בקידושין נ"ד ע"ב דלב"ה ילפינן חומש בכרם רבעי בג"ש דקודש קודש ממעשר ע"ש. והרי הכא מסקינן דהוו ג' כתובים ולא ילפינן אפי' בג"ש. והניח בצע"ג. ובאמת היא קושיא עצומה. ומה שנראה לי בזה בשום לב לבאר כל חמירא דאיכא בהדין סוגיא. דלכאורה יש לתמוה. דכיון דהתורה מסרה לנו הני תיבות לג"ש. א"כ היאך נימא דשני כתובין אתא למעוטא דלא נילף בג"ש א"כ ג"ש למאי אתיא. תו יש להקשות דלמאי דלא אסיק אדעתי' דשני כתובין אתא למעוטא דלא נילף חומש. תיקשה לי' לר"א דאית לי' ג"ש וחישב אמאי לא יליף נמי בהאי ג"ש גם לענין חומש דהא קיי"ל דאין ג"ש למחצה. וכמו דפרכינן בזבחים שם אי מה להלן שתי מתנות כו' ע"ש. ועוד ראוי לשום לב מאי דקאמר רבא מסתברא כו' דהוא משולל הבנה דהרי הדבר הוא מוכרח דהלכה רווחת בידינו דג' כתובים לכ"ע אין למידין והיאך יפול ע"ז לשון מסתברא. גם מאי דסיים רבא הוי לי' טובא ואין מלמדין הוא אך למחסור דהא בג' כתובין סגי דאין מלמדין הלא דבר הוא:
אמנם ביאורן של הדברים לענ"ד הוא. דבאמת שדה מקנה איכא למילף משדה אחיזה או בבנין אב. או בג"ש. וכן בכל דבר דילפינן בג"ש איכא ג"כ בנין אב. א"כ השני כתובים אתו למעוטא דלא נילף שדה מקנה משדה אחוזה בבנין אב. רק דלפ"ז ממילא מוכח דלית להו לרבנן ג"ש דוחישב. דאי אית להו הג"ש א"כ מיעוטא דשני כתובין למאי אתא כיון דסוף סוף ילפינן להו בג"ש אלא ע"כ דלא קיבלו מרבם כלל הך ג"ש. ומיעוטא דשני כתובין אתא למעט דלא נילף מבנין אב כמ"ש אלא דהתוס' הקשו דאמאי לא נימא דג"ש אתא לאפוקי ממעוטא דשני כתובין כיון דג"ש כמאן דכתיב בהדיא דמי ונימא ע"כ דמעוטא דשני כתובין אתיא לדרשא אחריתא. ומנ"ל דלית לי' לרבנן האי ג"ש מכח מעוטא דשני כתובין. לזה כתבו כיון דאיכא למילף השני כתובין חד מחברי' בג"ש ע"כ דלא קיבלו מרבם הך ג"ש דאי אית בזה ג"ש תיקשה למה לי' למכתב הנך שני כתובים נילף בג"ש חד מחברי'. אבל באמת היכא דלא מצינן למילף השני כתובים חד מחברי' בג"ש לא ממעטינן מש"כ דלא נילף בג"ש וכמ"ש לעיל:
והנה לר"א לא קשה להו כלל דאליבי' פשיטא להו לבעלי איבעיא. דאית לי' מעוטא דשני כתובין. ואית לי' ג"כ הג"ש וחישב. ומוקי לי' הג"ש לענין דנותן דמים הקצובים ומיעוטא דשני כתובין אתא לחומש אבל לרבנן מיבעיא להו שפיר מי אית להו ג"ש וחישב לענין חומש בשדה מקנה ומיעוטא דשני כתובין דלא ניליף אפי' בג"ש אתיא לכרם רבעי דאינו נותן חומש כמו דס"ל לב"ש בקידושין שם. ויהי' מוכרח לפ"ז דלית להו ג"ש דקודש קודש לגבי כרם רבעי ולא קיבלו מרבם ג"ש דקודש קודש. או דילמא לית להו ג"ש וחישב הכא לענין חומש גבי שדה מקנה דהשני כתובים אתו למעוטא הכא דלא נילף אפי' בג"ש. ולפ"ז מצינן למימר שפיר דילפינן ג"ש דקודש קודש לגבי כרם רבעי. אע"ג דאיכא שני כתובין כיון דאיכא לאוקמי מעוטא דשני כתובין אמילתא אחריתא שפיר ילפינן הג"ש. וע"ז אמר רבא מסתברא ר"ל דהסברא נותנת דמעוטא דשני כתובין אתא לשדה מקנה דמסתבר יותר לאוקמי מעוטא דשני כתובין אשדה מקנה דכתיב בהאי ענינא מלאוקמי אכרם רבעי דלא כתיב כלל בהאי ענינא. ועוד מאחר דחזינן דאיכא טובא בהאי פרשה דכתיב בהו חומש רק בשדה מקנה לחוד לא כתיב חומש. מסתברא דבשדה מקנה באמת ליכא חומש דממעטינן משני כתובין דאי נימא דלא אתי למעוטי רק כרם רבעי מחומש אבל בשדה מקנה איכא חומש. תיקשה אמאי שייר דוקא שדה מקנה ולא כתיב בי' חומש וסמיך אג"ש טפי מאינך דכתיב בהאי פרשה. דליכא למימר כיון דכבר איכא ג' כתובים למעט כרם רבעי מחומש תו לא איצטרך למיכתב גבי שדה מקנה חומש. הא ליתא דא"כ לא הוי לי' לרחמנא למכתב חומש רק בג' כתובים דלכ"ע אין למדין והרי הכא טובא איכא דכתיב בהו חומש ומדוע כתב בהו חומש ולא סמכינן אג"ש. אלא ודאי דבזה אתא להורות לנו דמעוטא דהני כתובין לשדה מקנה אתיא וזה שהאריך רבא וסיים הוי לי' טובא ודו"ק היטב והן הן כונת רש"י במ"ש בפ' בחוקותי כתיב. וחומש דבהמה טמאה וטהורה ומע"ש נמי התם כתיב דלכאורה האריך רש"י בדברים ללא צורך. ולמ"ש א"ש דר"ל דכיון דכולהו בחדא פרשה כתיבי וטובא איכא בחדא פ' ע"כ אתיא למעוטא במאי דקאי שם וכמ"ש. וא"כ לפ"ז שפיר ילפינן כרם רבעי בג"ש דקודש קודש. אע"ג דאיכא שני כתובים מוקמינן למעוטא דשני כתובין לשדה מקנה ודו"ק:
מסתעף לנו מזה כלל מחודש. דאע"ג דאיכא מעוטא דשני כתובין דלא נילף אפי' בג"ש מ"מ היכא דמצינן לאוקמי הך מעוטא דש"כ לג"ש אחריתא. ילפינן בג"ש שניה כל מה דמצינן למילף ולא אמרינן דהשני כתובין אתו למעוטא כל הג"ש דאיכא בהאי ענינא. ושמחתי כמוצא שלל רב דמצאתי בספר הנחמד טהרת הקדש בזבחים שכתב בפשיטות מצד הסברא דבמקום שיש לנו איזה דבר למעט מכח יתור דש"כ הבאים כאחד. ואיכא למילף על מקום אחר בג"ש שפיר ילפינן ולא ממעטינן מכח יתור דש"כ משום דאותה שאנו יכולים ללמדה בג"ש הוה כאילו נכתב בגופי' בפירוש ע"ש היטב וא"כ כ"ש הכא דהוי ג"ש בהאי ענינא וכמ"ש ודו"ק:
גמ' תניא כוותי' דרבא ולא מטעמי' כו' במכסת הערכך כו' יראה לי דרבא לשיטתו אזיל לעיל ד' ד' ע"א דמקשה שם לאביי אלא מעתה גבי איל האשם דכתיב ואת אשמו כו' בערכך כתיב ה"נ דכל דאיתא בערכין איתא באיל האשם כו' וע"ש ברש"י דרבא ס"ל דהכי לא דרשינן. א"כ לשיטתו לא דרשינן גם הכא מהא דכתיב במכסת הערכך דהקישו הכתוב לערכין. דלרבא לשיטתו אורחי' דקרא למכתב ערכך. ולא קאי כלל אערכין אבל הך ברייתא ס"ל כאביי שם דדרשינן בכה"ג ע"ש היטב. ועפ"ז יתיישב הא דהביא הרמב"ם בפי' המשנה בריש מכילתין ילפותא דאביי ולא חש לקושית רבא. ועי' מ"ש לעיל בזה בס"ד. ועי' רע"ב שהביא הכא ילפותא דברייתא. אע"ג דלעיל הביא ילפותא דרבא ועי' הכא בפי' המשנה להרמב"ם וצ"ע: ברש"י ד"ה המית כו' דמי ניזק כו' ע"ש. עי' תוי"ט פ"ה משנה ב' ד"ה שאין ע"ש:
במתני' הכל לפי המבייש והמתבייש. עי' תוי"ט שכתב דלא קאי רק אבושת. וצ"ע אמאי מפרש דין הבושת ולא דין הפגם עכ"ל. ובתפארת ישראל כתב דאתרווייהו קאי דבושת אדם נקלה שבייש בשתו מרובה ביותר. והמתבייש לפי חשיבותו בושתו וכמו כן בפגם בנבעלה למוכה שחין או לשפל אנשים נפגמה ביותר. ואם היא יפת תואר לא נפגם דמיה כ"כ. והרי רבו רוצה לעשות נחת רוח לעבדו וא"כ איך ישוה בעיני העבד אם נפגמה ביותר אי לא עכ"ל. ובש"מ בכתובות כתב בשם רבינו יונה פגם רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת. כלומר אין שמין לפי הפוגם והנפגם. א"כ אשתכח דהוי בושת בכלל. אלא שמין שפחה כזו אם היא נמכרת כו' ולפי זה השיעור בלבד יתן לה עכ"ל:
בתוס' ד"ה יאמרו יש תימא קצת כו'. עי' צ"ק ודבריו תמוהים הא משכחת בן מלך שמת. שפיתה או אנס בת מלך דהשתא ע"ש. ומצאתי בש"מ בכתובות שתירץ קושיתם שר"ז חייש לדברי העולם שיאמרו משפט מעוקל הוא זה וכדקאמר יאמרו כו' וכיון שכן להכי נקט בת מלכים שהוא הדבר הנראה ותמהין העולם עליו. אבל היוחסין אינו נראה כ"כ ואין העולם מתמיהין כ"כ בדבר זה. ואהדר לי' אביי דאין לחוש לדברי העולם דכך גזרה התורה עכ"ל. וזה נכון אפס דאכתי אינו מספיק מדוע לא נקיט במתני' בת מלכים:
ונראה ע"פ מ"ש הרמב"ן בנימוקיו על חומש פ' משפטים גבי מפתה שישקול על ידו כסף כמוהר אשר יתנו האנשים לבתולות הנשואות להם. ודבריו יתבארו ע"פ מ"ש בפ' תצא גבי מוציא שם רע. וטעם וענשו אותו מאה כסף כי המנהג לכתוב לבתולות מוהר חמשים כסף וזה שרצה להוציאה בלא כלום ולכן ענשו הכתוב במאה כסף. כי התורה מעניש בכפל כענין שנים ישלם. ולפ"ז במפתה דכתובתה מנה והפסידה רק מאה זוז ענשו הכתוב בכפל חמשים כסף שהוא ר' זוז:
וראיתי בתפארת ישראל שתמה ע"ז כיון דכתובתה שלה א"כ הו"ל ליתן לה הקנס. ואת"ל דעכ"פ חייבתו תורה קנס כפל ממה שרצה להרויח. א"כ מאי קאמר תנא. נמצא האומר בפיו חמור מעושה מעשה. דילמא כמו שהמוציא שם רע ישלם כפל ממה שרצה להפסידה. שהרי רצה להוציאה בלי כלום. כמו כן במאנס ובמפתה שהפסידה מה שכתובת בתולה יתירה על כתובת בעולה דהיינו כ"ה סלעים ישלם כפל דהיינו נ' סלעים והניח בצ"ע ע"ש. ולא ראה דברי הרמב"ן בפ' משפטים שכתב במפתה. והטעם כי פסלה בעיני הבחורים ויצטרך אביה להרבות מוהר. והם לא יתנו לה מוהר וראוי שיפרענו המפתה ע"ש. ולפ"ז א"ש דבאונס ומפתה לא ירויח אביה כלום. שהרי צריך להשיאה ולהרבות לה מוהר ומתן. אבל במוציא שם רע. שכבר היא נשואה לו א"כ מה שהוא נותן לאביה כפל. ירויח אביה שאינו צריך לתת לה עוד מוהר ומתן. נמצא האומר בפיו חמור מעושה מעשה וכאשר דעת לנבון נקל הדרן לדידן דע"פ הרמב"ן א"ש היטיב הא דנקט הכא במתני' וכן לקמן גבי מוציא שם רע גדולה שבכהונה לאשמעינן אע"ג שהנהגו ב"ד של כהנים לגבות לבתולה ד' מאות זוז ולא מיחו בידם חכמים כדאמרינן בכתובות פ"ק דף י"ב א' וא"כ ה"א דהכפל יהי' לפי מה שנהגו קמ"ל דאינו נותן רק לפי ערך הקצוב והרי זה נכון: