אור ברסלב

הפלאה שבערכין· רבי חיים רבינוביץ

דף ה.

דף ד.

גמ' דבעי רבה הקדיש אבר כו' עי' תמורה דף י"א ועי' לח"מ בפ"ה מה' ערכין שהאריך בזה ועי' שעה"מ שם. ועי' במי נפתוח פרפר כ"ה ט' ועי' אבני מלואים סי' ל"א ס"ק י"ח ועי' לב ארי' חולין קל"ה ע"ש: תוס' ד"ה בעי רבה דמי ראשי צ"ע אמאי לא נקט ערך ראשי. עי' ער"ע שכתב שהרמב"ם נקט באמת בפ"ה הט"ז ערך ראשי. והוא ללא אמת דהרמב"ם נקט שם דמי ראשי כלישנא דרבה וצ"ע של התוס' יש ליישב בפשוטו. משום דדמים שייך בכ"א אפי' בטואנ"ד נקט דמים דערך אינו בטואנ"ד. אבל לקמן נקט ערך דדמים אינו נידון בהשג יד. עי' לקמן כ' וזה פשוט וכן כתב בער"ע ובק"א ע"ש:

גמ' ורבנן סברי אדם מוציא דבריו לבטלה הרמב"ם בפ"א מה' ערכין ה"ג פסק במעריך פחות מבן חדש ה"ז כאומר ערך כלי עלי ואינו חייב כלום. והיינו כרבנן דר"מ. ושם בפ"ו ה"כ פסק המקדיש א"ע לא הקדיש אלא דמיו והרי הוא חייב בדמי עצמו. וכבר תמהו הבה"ז והמל"מ דהוא תרתי דסתרי דבגיטין ל"ט ע"א מוקמינן לברייתא דהמקדיש א"ע כר"מ דס"ל דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ע"ש. ומאחר דרבינו פסק דלא כר"מ א"כ לא הוי לי' למפסק כהך ברייתא דאתי' כר"מ. והצ"ק תירץ ע"פ דברי התוס' כתובות דף ע' ע"ב ד"ה אלא דמשום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. יש לנו לתקן דיבורו. לא להוסיף. וא"כ בפחות מבן חודש צריך להוסיף דמי. מה שלא אמר. אבל במקדיש עצמו א"צ להוסיף רק כוונתו דהקדיש לדמי. ובזה אפי' לרבנן דר"מ אמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה עכת"ד. והוא תמוה דמה יענה להך סוגיא דגיטין דמוקמינן הא דמקדיש א"ע דוקא לר"מ ולא לרבנן. ובלא"ה דבריו חסרין תבלין כאשר יראה הרואה והנראה אצלי ע"פ דברי הריטב"א הובא דבריו בש"מ. בכתובות נ"ח ע"ב אהא דקמפרש תלמודין אליבא דר"ל שם. מההיא אין מהא ליכא למישמע מיניה. וז"ל ונ"מ. דאי טעמא דר"מ משום דאדם מקדיש דבר שלא א לעולם. הא ודאי לית הלכתא כוותי'. אבל אי טעמא דר"מ. משום דנעשה כאומר יקדשו ידי כו' אפשר דהלכתא כוותי' ואע"ג דלא קיי"ל כוותי' באומר פחות מבן חודש עלי. התם הוא שאתה משנה לשונו מערך לדמים. אבל הכא כי אמר שהוא מקדיש מעשי ידי אשתו י"ל דה"ק שהוא מקדיש אותם כדין חכמים וכדין תורה דהוי כאילו אמר בפירוש יקדשו ידיה לעושיהן. ואטו המוכר פירות דקל לחבירו. שיזכה כתיקון חכמים הא ודאי זכה כאילו אמר גוף לפירות עכ"ל. והמשכיל על דבר אמת. יראה דכ"ש הכא במקדיש א"ע דגם לרבנן דר"מ נוכל לפרש כוונתו דהקדיש לדמי וכמ"ש הצ"ק:

והנה דברי הריטב"א מוכרחין. דאין לומר דמשו"ה אמר ר"ל דטעמא דר"מ משום דנעשה כאומר כו' ומטעם דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. ומיאן בטעם דאדם מקדיש דבר שלא בל"ע משום דבהא דאין אדם מד"ל ס"ל לר"ל כר"מ. ובהא דמקדיש דבר שלא בל"ע. לית לי' לר"ל כר"מ. הא ליתא דיעויין במדרש רבה פ' חיי שרה פ' ס' דמוכח שם דר"ל לא ס"ל כר"מ בהא דאין אדם מוציא ד"ל דפליג שם ר"י ור"ל גבי יפתח דר"י אמר הקדש דמים הי' מחייב. ור"ל אמר אפי' הקדש דמים לא הי' מחייב. דתנן אמר על בהמה טמאה ועל בע"מ הרי אלו עולה לא אמר כלום ע"ש. ועי' תמורה כ"ז ע"ב תוס' ד"ה מתני' דלא כר"מ מ"ש בשם י"מ ע"ש דמבואר מזה דבהא פליגי ר"י ור"ל דר"י כר"מ ור"ל כרבנן עיין בזה. ולפ"ז דברי הריטב"א מוכרחין. וע"פ דבריו יתיישב קושית המהר"ם לובלין שם בכתובות על שיטת רבינו יונה דס"ל דבמעה כסף אינה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה. א"כ אמאי מוקי שם רב ושמואל מתני' לאחר מיתה לוקמי מחיים. ובמעלה לה שניהם. רק ברישא במע"י. יכולה לומר איני נזונית ואיני עושה. ובסיפא גבי מותר שהוא כנגד מעה כסף אינה יכולה לומר כן. והמהר"ם לובלין תירץ דא"ר אמאי סבר ר"י הסנדלר המותר חולין ונהי דאין מקדיש דבר שלבל"ע נימא דהוי כאומר יקדשו ידיך. ולא ניחא להו לרב ושמואל דר"י הסנדלר ס"ל דאדם מוציא דבריו לבטלה דהוי לי' לפלוגי בההיא דערכין ע"ש. והדוחק בזה מבואר למעיין. אולם לדברי הריטב"א הנה נכון דלדבריו צ"ל אליבא דר"ל. דשלש מחלוקות בדבר דלר"מ אפי' מעריך פחות מבן חודש. אמרינן דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. ורבנן דר"מ פליגי עליו בחדא בהא דמעריך וס"ל כוותי' בחדא בהא דמקדיש ידי אשתו. ור"י הסנדלר ס"ל אף במקדיש ידי אשתו אדם מד"ל ולפ"ז היינו טעמא דרב ושמואל דמוקי לסיפא באין מעלה מעה כסף דאינהו ג"כ ס"ל דבמקדיש מע"י אשתו גם חכמים דר"מ מודו דאין אדם מד"ל. כמ"ש הריטב"א אליבא דר"ל. א"כ לא ניחא להו לאפושי בפלוגתא. ולומר דר"י הסנדלר ס"ל גם בזה אדם מוציא דבריו לבטלה. ויהי' שלש מחלוקת בדבר: ובהכרח צריכין אנו למימר דבהך סוגיא דגיטין דלמאי דמשני שם להך לישנא אליבא דרב. דהמקדיש עבדו יצא לחירות. הא מני ר"מ. ורב דאמר כרבנן דמוכח מזה דס"ל להך לישנא אליבא דרב דלרבנן אדם מד"ל אפי' אם אינו משנה לשונו כמו דס"ל לר"י הסנדלר אליבא דר"ל כמ"ש לעיל לפום מאי דנקטינן בהך שינויי שפיר אמרינן ה"נ מסתברא. אבל להך לישנא דס"ל אליבא דרב דדוקא במפקיר עבדו יצא לחירות. אבל מקדיש לדמי קאמר שפיר נוכל לומר דהברייתא דהמקדיש א"ע אתיא אפי' לרבנן דהיכא דאין צריך להוסיף על דבריו אפי' לרבנן דר"מ אמרינן דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וכן מורה פשטות הסוגיא בגיטין דלהך לישנא לא צריכין כלל לדחוקי דהברייתא אתיא דוקא כר"מ וזה מוכרח למ"ש דרב ס"ל באמת כן דרבנן מודו בענין כזה דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. ולפ"ז ע"כ צ"ל דהך מימרא דרב בכתובות אזיל להך לישנא דרב יוסף בגיטין אליבא דרב. ועי' תוס' גיטין שם ובסנהדרין ט"ו ע"א ד"ה האומר ע"ש ומה"ט גופא פסק הרמב"ם כלישנא דרב יוסף בזה כאשר דעת לנבון נקל והדברים ברורים למבין:

תו פש גבן לברורי קושי' הצ"ק. מדוע פסק הרמב"ם כר"י הסנדלר דמותר חולין. ולא אמרינן דהוי כאומר יקדשו ידיך כיון דאין אדם מד"ל בכה"ג אפי' לרבנן דר"מ ודא ודאי קושיא. ומה שתירץ הצ"ק דהרמב"ם ס"ל דטעמא דר"מ משום דאדם מקדיש דבר שלא בל"ע ולא משום דהוי כאומר יקדשו ידיך והרמב"ם פסק דאין אדם מקדיש דשבל"ע משו"ה פסק כר"י הסנדלר יעו"ש. ואין לדבריו שחר דסוף סוף כיון דבכה"ג אמרינן לכ"ע דאין אדם מד"ל אמאי לא אמרינן מטעם זה דנעשה כאומר יקדשו ידיך:

אפס כד דייקינן שפיר אדרבא משם ראי' לדברינו. דיעויין בתוי"ט בנדרים שתמה על הרמב"ם דפ"ו מה' ערכין הכ"ה דפסק המקדיש מע"י אשתו ה"ז עושה ואוכלת. והמותר חולין אמר לה יקדשו ידיך לעושיהם כו' כל מעשי' הקדש. דמבואר מזה דאם לא אמר הכי לא אמרינן נעשה כאומר כו' ובפי"ב מה' נדרים כתב שאם נדרה שלא יהנה ממע"י צריך להפיר שמא יגרשנה כו' משמע דס"ל דאפי' בלא אמרה יקדשו ידי כל שנדרה מע"י נעשה כאומרת יעו"ש שהניח בצ"ע:

ונראה ע"פ מ"ש הכ"מ לתרץ קושית הר"ן על הרמב"ם. שכתב באמר יקדשו ידיך דקדוש ואמאי. דעד כאן לא אמר ר"ל הכי אלא מתוך שיכול לכופה. אבל הרמב"ם דס"ל כרב דיכולה שתאמר איני נזונית ואיני עושה אין יכול לכופה. ותירץ הכ"מ דה"ק ר"ל מתוך שיכול לכופה נעשה כאומר כו' דר"מ לטעמי' דאמר אין אד מוציא ד"ל דאם לא הי' יכול לכופה לא הי' ר"מ אומר הקדש. כיון דיכולה שתאמר איני ניזונית ואיני עושה. הרי הוציא דבריו לבטלה. כיון שיכולה לעכב. הילכך בכה"ג לא אמרינן נעשה. אבל לר"ל דיכול לכופה שפיר אמרינן נעשה דאין אדם מוציא ד"ל וע"ש היטיב. ועפ"ז נכון דהרמב"ם לשיטתו דס"ל דבהא דמקדיש מעשה ידי אשתו לכו"ע אמרינן אין אדם מד"ל כמ"ש לעיל. א"כ לפ"ז שפיר פסק במקדיש מע"י אשתו שאם אמר יקדשו ידיך ה"ז קדוש. אבל אם לא אמר יקדשו ידיך לא אמרינן נעשה כיון דקיימ"ל כרב דיכולה לומר איני נזונית ואיני עושה. והוציא דבריו לבטלה וכמ"ש הכ"מ ומשו"ה המותר חולין אבל גבי נדרה היא פסק שפיר אע"פ שלא אמרה יקדשו ידי נעשה כאומרת. מה"ט גופא כיון שיכולה לומר איני נזונית ואיני עושה ובידה להפקיע ממנה שעבוד הבעל. ונעשה כאומרת יקדשו ידי דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ובכה"ג אפי' רבנן דר"מ מודו וכמ"ש לעיל ודו"ק היטיב:

שוב ראיתי בספר היקר ברכי יוסף להגאון חיד"א חיו"ד סי' רנ"ח אות ז' האריך הרחיב הדיבור בסוגיין בדברים נכונים כדרכו והאריך ג"כ בישוב דברי הרמב"ם והנראה לענ"ד כתבתי:

וראיתי במקום שמואל סי' ל"ו שחרה אפו על הצ"ק באין אומר ואין דברים והעלה ליישב דברי הרמב"ם לדעתו כפתור ופרח יעו"ש ודבריו תמוהים מאוד ואין להם שחר ועי' סנהדרין ט"ו ע"א דאמרינן להדיא ואדם מי קדוש. ועי' מגילה כ"ג ע"ב. ועי' היטב בש"מ כתובות נ"ט ע"א מ"ש בשם הרשב"א על הא דאמרינן שם באומרת יקדשו ידי לעושיהן וידים איתנהו בעולם יעו"ש היטב דמבואר דלא כהמקום שמואל ועי' עוד חידושי רשב"א גיטין ל"ח ע"ב ע"ש. סוף דבר דברי המקום שמואל אין להם מהם ודו"ק כי קצרתי:

גמ' מ"ד אפי' כרבנן התם הוא דטעי כו' אבל הכא דליכא למיטעי כו' עי' חידושי הר"ן סנהדרין ט"ו ע"א שכתב וז"ל. ועוד י"ל דאפי' לרבנן דפליגי עלה דר"מ דסברי אדם מוציא דבריו לבטלה ה"מ במעריך פחות מבן חודש. דאדם טועה וסבר דיש לו ערך. אבל גבי כלי כ"ע ידעי. דאין ערך כלי וגמר ואמר לשם דמים עכ"ל. נפלאתי שהוא נגד סוגיין. דמבואר דלרבנן אפי' בערך כלי אמרינן דאדם מוציא דבריו לבטלה וצ"ע: ועל לשון הרמב"ם בזה בפ"א מה' ערכין ה"ג שכתב המעריך פחות מבן חודש ה"ז כאומר ערך כלי ואינו חייב כלום. יש להתעורר דבשמעתין איפכא אמרינן. דיותר מסתבר לומר בפחות מבן חודש דאדם מוציא דבריו לבטלה מהאומר ערך כלי והרמב"ם תלה פחות מבן חודש בערך כלי הלא דבר הוא ועי' לקמן כ' ע"א דאמר רב שם ונותן דמיה ועי' ברכי יוסף שם בסי' רנ"ח דעביד צריכותא בהנך תלתא מימרא דרב. ועי' מ"ש שם בשם ש"מ כ"י. יעו"ש היטיב בכל אריכות דבריו בשמעתין ודו"ק. ועי' כסא דהרסנא סי' קל"ג ע"ש מ"ש בזה:

גמ' ע"ב תיקדש לה מהשתא ואקרבה כו' קמ"ל ופרש"י ולהקדיש גופה נתכוין דטעה בהכי. אבל דמי לא קאמר הילכך לא ניתב מידי דהא אין הקדושה חל על גופה ולדמים לא נתכוין. קמ"ל דלא אמרינן דטעה כו' עכ"ל. ותמוה לי דהא מרא דהך שמעתתא הוא רב. ואליבא דר"מ קאמר. ואינהו ס"ל ביבמות צ"ג דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. ועי' כתובות נ"ט בסוגיא שם. וא"כ נימא דלהקדיש גופה נתכוין לכשיבא ברשותו: וראיתי במשכיל לאיתן שהעיר דלשיטת הרמב"ם בפ"ו מה' ערכין שכתב שאע"פ שאין אדם מקדיש דבר שלבל"ע אם אמר הרי עלי להקדישו ה"ז חייב להקדישו כשיבא לעולם. משום נדרו [ועי' חו"מ סי' רי"ב סעי' ט' ובש"ך שם ס"ק י"ב] ע"כ צ"ל דה"ק דטעי במאי דסבר דכי מזבן לה תוקדש מהשתא ואקרבה דליתא. דודאי אינה קדושה למפרע אבל מטעם נדר מחוייב להקדיש כשיבא לידו ואפ"ה אמרינן דנותן דמיה עכשיו דאין אדם מוציא דבריו לבטלה מה שאמר שיהי' עכשיו. שהרי אין בידו שימכור לו חבירו שיקיים נדרו. ואפי' כשימכור לי' מ"מ דבריו של הקדש לבטלה שהרי לא הקדיש כלום רק חייב א"ע להקדיש יעו"ש היטיב. וע"פ דבריו יש מקום לפרש דקמ"ל דנותן דמיה עכשיו ואין אדם מוציא דבריו שיהי' עכשיו לבטלה. שהרי אין בידו שימכור לו חבירו שיקויים הקדישו ואפי' לר"מ דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. היינו כשיבא לידו לבסוף כמ"ש התוס' ב"ב ע"ט ע"ב ע"ש. ולפ"ז באמת לכשיבא לידו לבסוף חל גם על הבהמה קדושת הגוף למפרע וכעין שכתב המשכיל לאיתן אולם לשון רש"י שכתב דטעי בהכי צ"ע:

ואולי כוונת רש"י דכיון דהקדיש בהמת חבירו סתם. ולא הזכיר כלל שהוא מקדיש לה לכשיקננה אם נפרש דכוונתו לכי מזבן לה ע"כ צריך לומר דטעה וסבר דההקדש חל מהשתא גם ברשות חבירו ואפי' לא יבא לידו לבסוף ולכי מזבן לה יקריבנה. קמ"ל דלא טעי בהכי ולדמים נתכוין ועדיין צ"ע ולא נח דעתי בזה ודו"ק היטיב בכל מ"ש:

במתניתין זה וזה מודים שנודרין ונידרין. כתב הראב"ד בתו"כ בפ' בחוקותי ואי קשיא לך כיון דדמים וערכין בהדדי כתבו בפ' דכתיב נדר בערכך ונדר היינו דמים מ"ט לא פליגי בדמים כי היכי דפליגי בערכין ומה טעם שוין בנכרי שהוא נודר ונידר. ואיכא למימר משום דעיקר הפ' בערכין כתיבי הילכך מיעוטא דעכו"ם אערכין שדינן לי' ולא על דמים. א"נ כיון דטעמא דר"י באין נערכין משום דיליף לה מטואנ"ד והן מעריכין ולא נערכין משו"ה נודרין שהרי אף טואנ"ד נודרין עכ"ל והנה מ"ש דמיעוטא דעכו"ם לא קאי רק אערכין בתמורה דף ג' ממעטינן גם תמורה בעכו"ם מבני ישראל דכתיב בריש ענין גבי ערכין ע"ש:

הגה"ה [לענ"ד מה שהקשה על הראב"ד מתמורה דף ג' הנה בתמורה יש לישנא אחרינא וסובר הראב"ד כלישנא אחרינא דלא קאי המיעוט רק על ערכין דו"ק ובשביל לשון הראשון דתמורה מתרץ הראב"ד תירוץ אחר דו"ק. וגם יש לחלק דדמים הוא טפל בקרא ע"כ לא קאי ע"ז המיעוט אבל תמורה הוא עיקר בהפרשה. עד כאן הגה"ה מהרב דלוקניק]:

ועיין מ"ש בתוס' ד"ה יכול. ומ"ש בתירוצו השני ליישב אליבא דר"י. לשיטתו אזיל שם דס"ל הא דקאמר ר"מ נודרין היינו למזבח. וזה ילפינן מאיש איש דעכו"ם נודרים נדבות כישראל אבל התוס' הכא לא ניחא להו כלל לומר דר"מ מיירי למזבח ועי' בתוי"ט מ"ש בשם הרמב"ם א"כ אכתי תיקשה לר"מ מנ"ל דמיעוטא דבני ישראל לא קאי גם אדמים. ועי' מ"ש הר"ש משאנץ בתו"כ שם ויש לעיין:

גמ' בני ישראל מעריכין ואין העכו"ם מעריכין. יכול לא יהו נערכין ת"ל איש אע"ג דמאיש ממעטינן קטן כתב הקרבן אהרן פ' בחוקותי דתרי מילי משמע מיני'. דאיש יורה על גדול איזה שיהי' אפי' עכו"ם ומיעוט הקטן דלא נקרא איש ע"ש:

והנה מבואר מסוגיין דאיש כולל אפי' עכו"ם ועי' ב"ק פ"ח ע"א תוס' ד"ה יהא עבד יעו"ש. וקשיא לי דבסנהדרין נ"ו אמרינן דאיש איש דברכת השם אתא לרבות עכו"ם אליבא דר"מ. ולרבנן אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם. ושם בדף נ"ז איש איש דכתיב גבי עריות לרבות את העכו"ם. ועי' תמורה ב' ע"ב איש איש לרבות את העכו"ם שנודרין נדרים ונדבות כישראל. ולמה לי בכל הני לרבות עכו"ם מאיש איש. הא איש כולל גם עכו"ם. ומאיש לחודא מרבינן הכא עכו"ם לענין ערכין ומדוע בכל הני מרבינן עכו"ם דוקא מאיש איש. ומריש הוי קשי' לי אמאי לא נימא בכל הני דאתי' לרבות נשים כדדרשינן בסנהדרין ס"ו איש איש דגבי מקלל אביו ואמו לרבות בת טואנ"ד. שוב ראיתי שכבר עמד בזה בחידושי הר"ן שם בדף ס"ו. ע"ש שלא העלה ארוכה רק להא דברכת השם ועריות ובנותי בספרים ומצאתי בט"א בחגיגה דף י"א שהעיר בזה מכמה מקומות ובספר באר אברהם הביא ברייתות ערוכות בתו"כ דמרבינן בכל הני נשים מקרא אחרינא. ולא ראו שניהם דברי הר"ן בזה. אמנם כן למה שהערתי לא מצאתי כעת ישוב בטח והדבר צריך תלמוד. ועי' תמורה ז' ע"א תוס' ד"ה ומיד. ובראש יוסף חולין י"ג ע"ב ע"ש היטיב. [ועי' רא"ם פ' אחרי מות דכתב דכל הני מרבינן להזהיר הנקבה כזכר מאיש איש ע"ש והוא תמוה מאוד]: תוס' ד"ה יכול כו' דברי התוס' תמוהין מראשן לסופן. ולא ימלטו בלתי הג"ה. דמ"ש דאיש במעריך כתיב תרתי איש כתיבי ואם אינו ענין כו' דבריהם סתומין. דלמאי כתבו דתרתי איש כתיבי ומה מיני' יהלוך. וביותר תמוה דלא מצינו כלל בקרא דכתיב תרתי איש. וגם לשון תרתי איש כתיבי הוא משולל הבנה וכבד על הלשון. ובאמת בתוי"ט בהעתיקו דברי התוס' הללו השמיט להנך תלתא תיבות. תרתי איש כתיבי יעו"ש. ונראה לענ"ד דכצ"ל תרתי קאמר איש כתיב ואם אינו ענין כו' שוב מצאתי בהגהות הגאון בעל נב"י בהגהותיו לש"ס שהגיה בדברי התוס' לא תרתי איש כתיבי וכוונתם כיון דלא כתיבי תרתי אלא חדא איש כתיבי. אמרינן אם אינו ענין למעריך תנהו ענין לנערך דמסתבר יותר יעו"ש והלשון דחוק מאד לפי הגהתו ודידן עדיפא מדידי':

והנה לפי דבריהם צ"ל גם בדברי ר"י דאמר בני ישראל נערכין ואין העכו"ם נערכין. אע"ג דבני ישראל במעריך כתיב. אם אינו ענין למעריך תנהו ענין לנערך דמסתבר יותר וזה פשוט. ומ"ש וא"ת הא ממעטינן מאיש דהכא עכו"ם גבי תמורה בפ"ק דתמורה. הוא תמוה דאי' איפא המקום למעט עכו"ם מאיש. והיכן מצינו דאיש ממעט עכו"ם. ושם בתמורה הכי גרסינן ואין עושין תמורה דכתיב לא יחליפנו כו' וכתיב בראש ענין דבר אל בני ישראל לאמר איש כי יפליא נדר בערכך. ל"א כו' בני ישראל ולא עכו"ם. מבואר מזה דמבני ישראל ממעטינן עכו"ם גבי תמורה (דמה דמסיים שם בני ישראל ולא עכו"ם קאי גם אלישנא קמא כמובן]. ונראה לענ"ד דכצ"ל היכא ממעטינן מאיש דהכא עכו"ם גבי תמורה. ורצונם בזה מאחר דכתבו דאיש במעריך כתיב א"כ דוקא גבי ערכין דמסתבר יותר לאוקמי בנערך אמרינן אם אינו ענין. אבל גבי תמורה כיון דאיש במעריך כתיב הרי הוא כמו דכתיב איש נמי גבי תמורה. דעל כל הענין קאי כמבואר שם בתמורה. א"כ הי' לנו לרבות עכו"ם בתמורה מאיש. ומאי חזית למעט עכו"ם מבני ישראל טפי מלרבות מאיש. בשלמא אי הוי כתיב איש בנערך לא הוי אמרינן כלל דאיש קאי גם אתמורה דמיירי באיש המימר ומחליף ואינו ענין כלל לנערך כמובן. אבל השתא דאיש במעריך כתיב א"כ קאי איש גם אתמורה כמ"ש. א"כ היכי ממעטינן עכו"ם מבני ישראל כיון דכתיב גם איש כן נראה לי בכוונתם. ומ"ש דבזבחים איכא דרשא אחריתי למעוטי עכו"ם ועלה סמיך. יעויין בתמורה שם דמייתי ג"כ הך דרשא בלישנא אחרינא. וכתבו שם התוס' דהך דרשא אתא דוקא לר"ש אבל לרבנן צ"ל כלישנא קמא יעו"ש ודבריהם סותרים למ"ש הכא דא"כ עדיין תיקשה לרבנן. ועי' קידושין מ"א ע"ב תוס' ד"ה הנכרי ובאור חדש שם וצ"ע:

גמ' אמר ר"א והוא דאמר עלי אבל אמר הרי זו לא עי' רש"י ומ"ש דמי בהמה הוא ט"ס עי' הגהות הב"ח. והנה ע"כ צ"ל אע"ג דגבי ערך כלי משנינן דיבורו דכוונתו לדמי מ"מ להוסיף על דבר מה שלא אמר. אפי' לר"מ לא אמרינן כמ"ש התוס' כתובות ע' ע"ב. ועי' תמורה כ"ז ע"ב תוס' ד"ה מתני' מ"ש בשם י"מ וצריך לחלק דהתם אם נאמר דכונתו לעולה אין זה הוספה על דבריו וצ"ע ודו"ק:

גמ' אמר רבא הילכתא דר"מ מסתבר כו' עי' בספר הנכבד ברכי יוסף להגאון חיד"א חיו"ד סי' רנ"ט אות ג' שהאריך מאוד בביאור הסוגיא ודברי רש"י ותוס' ובשיטת הרמב"ם יעו"ש היטב ותרוה צמאונך:

תוכן העניינים

הפלאה שבערכין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה