הפלאה שבערכין· רבי חיים רבינוביץ
דף ד.
גמ' הכל חייבין במקרא מגילה כהנים לוים כו' הרמב"ם השמיט ולא הביא לשון הברייתא בזה. ופשוט דכיון דהרמב"ם הביא ריש הל' מגילה כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן מבטלים עבודתם לשמוע מקרא מגילה תו לא איצטרך לאשמעינן הכא:
גמ' הכל חייבין בזימון כו'. הכל מצטרפין לזימון עי' רמב"ם פ"ה מהל' ברכות שהעתיק בזה לשון הברייתא ופשוט משום דהך רבותא דאשמעינן בזה תנא ברא. איצטרך לי' גם להרמב"ם לאשמעינן כמובן. והא דלא קאמר כאן כהנים איצטרכו לי' דהא מעשר מותר לזרים. היינו משום דלא פסיקי לי' דהא לר"מ מעשר ראשון אסור לזרים עי' מל"מ ריש ה' מעשר ע"ש. וא"כ גם לוים איצטרכי' לי' לענין מצטרפין לזימון. והא דלא נקט גבי הכל חייבין בזימון כהנים איצטרכי לי' משום דפשיטא וממילא מובן דרק כהנים איצטרכי לי' דאכילת כהנים דכתיב בהו כפרה לא שייך רק בכהנים. משא"כ בכל הני שהזכיר לעיל שפיר ה"א דגם לוים איצטרכו וכמ"ש התוס' באמת. ולהכי קאמר דוקא כהנים איצטרכי וכמ"ש לעיל דדוקא גם כאן הביא נקט כן נראה לי:
הכל מעריכין כהנים ולוים. הרמב"ם לשון הברייתא. והיינו משום דתנא ברא אשמעינן רבותא דגם להרמב"ם איצטרך לאשמעינן כאשר דעת לנבון נקל. והא דלא קאמר הכא כהנים איצטרכי' לי' היינו משום דלתירוץ רבה [רבה גרסינן ולא רבא כמו שהגיה הגאון רי"ף] ואביי גם לוים איצטרכי לי' דלבן בוכרי הרי גם לוים פטירי משקלים וגם בפדיון הבן ליתנייהו. והא דנקט לרבה ואביי. והני כהני. ה"ה לוים וחדא מינייהו נקט: גמ' אלא שהכהנים כו' האיך נאכלים כו' עי' מל"מ פ"ז מה' מעילה ה"ו. שהקשה דאם נימא דמטבע יש לו ביטול ברוב. א"כ כדין אוכלים עומר ושתי הלחם דבטלי ברוב. ומזה הוכיח מהר"י אלפנדרי כשיטת התוס' סוף מעילה דמטבע לא בטיל מדאורייתא ע"ש. ותמהני דהא עבור השקלים יקנו תבואה וקמח בקמח הרי בטיל ברוב א"כ אכתי תיקשה הא שפיר נאכל עומר ושתי הלחם ובזה לא יועיל מ"ש המל"מ דאין ממשנה זו ראי' רק דאין למטבע ביטול. אבל שיהי' דין זה דבר תורה אין מכאן ראי' ולמ"ש הרי איכא בודאי ששים נגד חלק הכהנים כאשר דעת לנבון נקל. וא"כ אף איסור דרבנן ליכא. והנה המל"מ כתב שם עוד לדחות ראית מהר"י אלפנדרי. ממ"ש רש"י בשמעתין דלדידן לית לן הך דרשא דהאי כליל במנחת כהן גרידא כתיב. אבל במנחת צבור זיל בתר רובא ע"ש ואם נאחוז כמו שהבין המל"מ בכוונת רש"י א"כ יהי' מוכח משמעתין היפך דעת התוס' ודל כמ"ש מהר"י אלפנדרי. ואף למ"ש דנוכל לומר דכוונת רש"י זיל בתר רוב. היינו בתר רוב קמח אבל מטבע לא בטיל מ"מ אכתי תיקשה לר"י דס"ל מין במינו לא בטיל. א"כ היאך נאכל עומר ושתי הלחם. ואפי' אי נימא דקמח בקמח הוי יבש ביבש. וביבש ס"ל גם לר"י בטיל כמו שהעלו התוס' בכמה דוכתי עי' מקור מים חיים סי' עדיין קשה משמן המנחות דהי' בי' חלק הכהנים דזה הוי לח בלח וע"כ צ"ל לדידי' דמטבע בטיל. ומטבע הוי יבש ביבש דבטיל אפי' לר"י וזה פשוט ומובן:
אפם דלא ירדתי לסוף דעת המל"מ דלדידי' צ"ל דהכהנים שגו וטעו ולא ידעו דין ביטול ברוב או בס' והדבר זר ורחוק מן הדעת. וגם לשון רש"י שכתב לדידן לית לן הך דרשא. משמע דעיקר דרשא דכהנים ליתא לדידן. ולהמל"מ מטעם אחר אתינן עלה:
אמנם כוונת רש"י. דרק במנחת כהן גרידא נאמר כליל תהי' אבל בדאית לי' שותפות ע"ז לא נאמר כלל כליל תהי'. וכן פי' הרע"ב להדיא בפ"א דשקלים ע"ש היטב. ומ"ש רש"י זיל בתר רוב האמת נקט וה"ה היכא דליכא רוב וזה ברור. וא"כ הדרא הקושי' לדוכתא. אף למה שדרשו הכהנים המקרא לעצמן מ"מ שפיר נאכל דבטיל ברוב הקמח. דבזה לא טעו הכהנים וכמ"ש. ומ"ש המל"מ ליישב מטעם דאין מבטלין איסור לכתחלה. לא הבינותי. דמאי איסורא איכא קודם שאוכל:
ובינותי בספרים וראיתי בפלתי סי' ק' ליישב קושית המל"מ דהוכחת הכהנים הי' מתקנת חכמים שתיקנו דמטבע לא בטיל. דפטורים משקלים. דאל"כ היאך תיקנו שלא יתבטל. ולא חששו שע"י זה יהי' איסור ומבוכה בקרבנות ע"ש. ולמ"ש לא הועיל כלום. דאכתי תיקשה דקמח בקמח בטיל ויש לעיין בזה במ"ש הפרמ"ג בשער התערובות בשיטת הר"ן לענין היתר בהיתר ע"ש. ולאשר הענין דורש אריכות רב הנחתי פרט זה כעת. ובמקום אחר כאשר יגמור ד' בעדי אנופף ידי בעז"ה לברר כיד ד' הטובה עני. ומ"ש בזה הער"ע אינם נכונים כאשר יראה הרואה ואין להאריך:
גמ' אלא שהכהנים דורשים מקרא זה לעצמן. ר"ל דמכח מקרא זה הכריחו דרק כל העובר על הפקודים חייבין בשקלים ועי' פליתי הנ"ל ודו"ק: גמ' ולבן בוכרי נמי כו' כי מייתי חוטא הוא. יש לדקדק מאי פריך דוקא לבן בוכרי. ולא פריך אליבא דכו"ע דהא קיימ"ל בפ"א דשקלים דנשים וקטנים פטורים. ואם רצו לשקול מקבלין מידם. ותיקשה גם הכא כי מייתו חוטא הוא. וע"ש ברע"ב שפי' באמת דמיירי שמסרו לציבור ע"ש. ובספר ק"א כתב דלריב"ז לק"מ דנשים וקטנים איתרבו מכל העובר דאם רצו שוקלין וא"כ לא ק"מ כיון דרחמנא אמר דאם רצו יכולין לשקול. אבל לב"ב דס"ל דפי' דקרא כל העובר על הפקודים כו' מקשה שפיר ע"ש. ולא ידעתי מאי הוא שח דכל העובר על האנשים קאי דכתיב ונתן איש כופר נפשו. ומזה ממעטינן אשה וע"ש ברע"ב, ויעוין בשעה"מ בפ' שקלים שהוכיח דהרמב"ם ס"ל דנשים וקטנים לא בעינן שימסרו לציבור מדלא הזכיר כלל בהם דימסרו לציבור ע"ש. ולכאורה מהך סוגיא ראי' לדבריו. ולולי דמסתפינא הייתי אומר דלהכי קתני בנשים וקטנים מקבלין מהם ולא קתני בהו דאם רצו לשקול שוקלין היינו להורות דבעינן שימסרו לציבור. ומשו"ה נקט מקבלין מידם דוקא. והיינו שהם ימסרו לציבור. והציבור המה יתנו אח"כ בשופרות. ובזה נלענ"ד דאפי' לרבנן דר"י דחיישו שמא לא ימסרו יפה. מ"מ הכא דעבד מעשה למסור לציבור בודאי לא חיישינן לדברים שבלב לכ"ע ועי' במל"מ פ"ז מה' שקלים ה"ו ע"ש היטב. ועוד נראה לי כיון דמסרו ליד הציבור הרי הציבור יכולים ליתן טרם שיתנו בשופרות. למגיהי ספרים ולדיינין שהיו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. וא"כ בודאי לא הי' כוונתם כלל בעת שמסרו לציבור שיקרבו משלהם וזה נכון. ומשו"ה לא מקשה מידי אנשים וקטנים דבהדיא קתני בהו דבעינן דימסרו לציבור. אבל לב"ב דקתני סתמא. כל כהן ששוקל פריך שפיר ולהכי לא התנה הרמב"ם גבי נשים וקטנים דימסרו לציבור. משום דממילא משתמע מדנקט מקבלין מהם. מיהו מלשון הרמב"ם שם הי' נראה דנקט גם גבי כהנים מקבלין מהם לא משמע הכי ועי' מ"ש בזה בתוס' וצ"ע. והא דהביא הך פירכא הכא נראה כי היכא דלא נטעי לפרש דגם לב"ב כהנים חייבין. והא דאמר כל כהן ששוקל אינו חוטא היינו לאפוקי מדרשת הכהנים. וריב"ז אמר לא כן היינו דאתי' למימר דלישנא דב"ב אינו מדוקדק. לזה הביא הך פירכא הכא דמזה מבואר. דב"ב וריב"ז פליגי בעיקר הדין כן נ"ל:
גמ' והני כהנים הואיל וליתנהו בשקלים ליתנהו בערכין. בשעה"מ ריש ה' שקלים הקשה מזה להרע"ב דס"ל דקטן פחות מבן עשרים ליתנהו בשקלים.. א"כ איך ה"א דכל דליתא בשקלים ליתא בערכין הרי פחות מבן עשרים יוכיח דליתא בשקלים ואיתא בערכין דאיש כי יפליא כתיב בפ' ערכין. ותירץ דה"א דקטנים שאני כיון דאתי' לכלל חיוב שקלים שפיר קרינן בהו איתנהו בערכין. משא"כ כהנים דלעולם ליתנהו בשקלים ע"ש. וכל משכיל העובר על דבריו ישתומם. דמה יענה בנשים דליתנהו בשקלים דממעטינן להו מאיש. ואיתנהו בערכין דבהדיא כתיב אשה בפ' ערכין. ונראה הא דה"א דכהנים ליתנהו בערכין מהקישא דערכין לשקלים. היינו שאם העריך את עצמו או את אחר פטור מלתת את ערך הקצוב כמו שפטור משקלים. ולפום ה"א זו הייתי פוטר גם הנשים אם העריכה את עצמה או אחר. דבקרא לא כתיב בהדיא. רק שאשה נערכת. ואשה שהעריכה מרבינן מקרא דנפשות כמבואר לקמן. ולפי האמת גם בכהנים איכא ריבוי בקרא לחייבם בערכין כמ"ש בפי' המשנה להרמב"ם רק דכיון דלא כתיב בהדיא הי' ה"א למיפטרינהו א"כ לפום ה"א זו גם נשים הייתי פוטר מלתת הערך כמו כהנים. אבל להיות כהנים נערכים. בזה ליכא שום ה"א להוציא את הכהנים. דאשה יוכיח דכתיב בהדיא בקרא [וגם דהוא נגד הסברא דמטעם דפטירי משקלים שלא יהיו נערכים]:
ובזה מדוקדקים דברי רש"י שכתב דאיצטרך דכהן שהעריך עצמו או את אחר נותן את הערך כישראל. ולא כתב כהן שנערך. והיינו כמ"ש דבזה איכא למימר נשים יוכיח. וכן מבואר מלשון הרמב"ם בפי' המשנה וזה ברור. ובזה עולין דברי השעה"מ כהוגן. ועי' שם בשעה"מ שהקשה כיון דקטן לא מצי לאקנויי מה"ת א"כ לא מהני מסירתם לציבור. ועי' קצה"ח סי' רל"ה ס"ק ד' ועי' אבני מילואים סי' כ"ח ס"ק ל"ג שנשא ונתן שם בדברי השעה"מ בדברים נכונים. ובחידושי למס' מועד קטן הארכתי הרבה בזה בס"ד:
גמ' דקא מעייל חולין לעזרה. לכאורה הא מרא דשמעתין הוא ר"י. ואיהו ס"ל בפסחים כ"ב ע"א דחולין בעזרה לאו דאורייתא. ולשיטת רש"י שם דבאיסור אכילה ושחיטה גם לר"י הוא דאורייתא א"ש. ועי' שעה"מ ריש ה' חו"מ שהעלה שכן הוא דעת הרמב"ם ע"ש. ובמקום אחר הבאתי ראי' לשיטת רש"י מנדרים י"ט דאמרינן שם לר"י ספיקא חמור מודאי ופרש"י והר"ן. משום קרבן דקא מייתי חולין בעזרה. מוכח מזה דאפי' לר"י איסור שחיטה ואכילה מדאורייתא ע"ש היטב. והתוס' לשיטתם דס"ל דלר"י גם לענין אכילה דלאו דאורייתא הלא פי' באמת שם בנדרים מטעם הקפה ע"ש ודו"ק: אולם דהכא באמת גם לשיטת התוס' א"ש דמ"מ מדרבנן אסור להכניס חולין בעזרה. וא"כ חוטא הוא וכמ"ש המשנה למלך שהבאתי לעיל דבסוגיין מיירי לענין איסור דרבנן ע"ש היטיב ועי' פלתי סי' ק' שהבאתי לעיל וכ"ז פשוט. ובל"ה הכא עיקר האיסור והחשש הוא שלא יהי' קרבן ציבור נקרב משל יחיד כמ"ש הרע"ב פ"א דשקלים ע"ש ודו"ק:
גמ' א"ל רבא אלא מעתה גבי איל האשם כו' יראה דזה תלי' בהא דאמרינן בבכורות דף נ"א ע"ב דר"ל יליף שם דהמפריש פדיון בנו ואבד חייב ערך ערך מערכין. ועי' שם פרש"י כתיב הכא בבכור ופדיו מבן חדש תפדה בערכך מה ערכין חייב באחריותן כו' ע"ש. א"כ לפ"ז כיון דילפינן פדיון הבן מערכין מהא דכתיב בערכך גבי פדיון הבן שפיר ה"א דילפינן גם ערכין מפדיון הבן לענין דכל דליתא בפדיון הבן ליתא בערכין. ולא ק"מ הא דפריך רבא מאיל האשם. דהתם אין לנו הכרח למידרש הכא כאשר דעת לנבון נקל. אבל לרב דימי אמר ר' יוחנן [כצ"ל ולא ר' יונתן וכן הגיה במעדני מלך אות ש' ע"ש] דיליף ריקם ריקם מעולת ראייה. א"כ אין לנו הכרח גם הכא לענין לפטור כהנים מערכין. ואם כנים אנחנו בדברינו אלה. רבא דס"ל כר"י בכל מקום לבר מתלת ועי' תוס' סנהדרין י"ז ע"ב ד"ה מ"ט שפיר פריך הכא לאביי אבל אביי יסבור כר"ל ולדידי' לא קשי' ולא מידי וכמ"ש:
ובזה מיושב היטיב פי' המשנה להרמב"ם שהביא שנוייא דאביי. וכבר תמהתי בריש מכילתין דהוא נגד סוגיין דהרי רבא דחי לשינויא דאביי. ולמ"ש הנה נכון היטיב. ובזה מדויק הא דכתב הרמב"ם שם הודענו שאין הדבר כן לפי שאיש כתיב בפ' איזה איש שיהי' ומפי' רש"י בשמעתין נראה דקמ"ל דהכי לא דרשינן ועי' היטיב בפי' רש"י. ולמ"ש א"ש דלאביי שפיר יש מקום לדרוש הכא למעט כהנים מערכין. אם לא דמוכח מקרא דלא דרשינן ודו"ק וזה ברור:
והנה הך שינויא דרבא והעמידו לפני הכהן ולא כהן לפני כהן. יראה לי דזה תליא בהך פלוגתא אי בעינן קרא כדכתיב. דהך קרא לא כתיב אלא באם מך הוא מערכך. וכשאינו מך לא בעינן כלל העמדה לפני כהן ועי' תוי"ט פ"ה מ"ב ד"ה יתנו היורשים ע"ש. וזה ברור למעיין הישר. והנה ר"י דס"ל בכ"מ הלכה כסתם משנה ע"כ ס"ל דבעינן קרא כדכתיב דבסנהדרין קי"ב ע"ב מבואר דסתם מתני' ס"ל דבעינן קרא כדכתיב ע"ש. וכן מבואר להדיא בירושלמי וא"כ רבא דס"ל בכ"מ כר' יוחנן ע"כ דס"ל דבעינן קרא כדכתיב. וכן רב אשי מבואר בסוטה דף כ"ז ע"א תוס' ד"ה דכתיב. דס"ל דבעינן קרא כדכתיב ע"ש ולשיטתם שפיר משני דה"א ולא כהן לפני כהן משום דבעינן קרא כדכתיב ואם לא ישיג ידו לא יקויים בו האי קרא והעמידו לפני הכהן. אבל הרמב"ם אף למה שהעלה בארצות החיים שם. והוכיח בחוזק יד דס"ל דבעינן קרא כדכתיב. מ"מ בחר הכא בשינויא דאביי. לפרש מתני' גם למ"ד דלא בעינן קרא כדכתיב ועי' שו"ת שיבת ציון סי' צ"ח ע"ש כן נראה לי:
שוב מצאתי להגאון מהרי"ש נאטענזאהן בהגהותיו למשניות. שעמד בזה וכתב ולענ"ד דהרמב"ם סמך על מה דאמרו בזבחים מ"ח גמר באיל באיל. והש"ס בערכין קאי למאן דנפקא לי' מתורת האשם ודו"ק כי קצרתי עכ"ל. וכוונתו דלמ"ד דגמרינן באיל באיל ליתא לפרכת רבא. דטואנ"ד ליפטרו מאיל האשם. דגמרינן לחייבם מאשם דשפחה חרופה. דשם לא כתיב בערכך למעוטי טואנ"ד. ורבא דפריך לי' לאביי ס"ל כמאן דמפקי' לי' מתורת. ולפי דבריו עדיפא הי' לי' למימר. דמבואר להדיא במנחות ג' ע"ב דרבא אית לי' תורת ע"ש ונכון הוא לכאורה איברא כד מעיינינן שפיר ליתנהו לדברים הללו מכמה טעמים. חדא דרבא דאית לי' תורת הוא רק לר"ש אבל לרבנן ע"כ דלא דרשי תורת כמ"ש התוס' מנחות ג' ע"ב ד"ה ר"ש ע"ש. ואף אם נימא דרבא בעצמו אית לי' כר"ש מ"מ הא מסקינן שם בריש מנחות דלרבא מחוורתא מתני' דלא כר"ש ע"ש היטב ומוכח דגם לרבא סתם מתני' דלא כר"ש. וא"כ מאי פריך לי' רבא לאביי דאיהו משני לסתם מתני'. ולרבא לשיטתו הרי סתם מתני' לא דריש תורת. ושפיר משני אביי. ועוד דאמרינן הכא אלא אמר רבא ואיתימא רב אשי. ולדבריו אמאי נאיד רב אשי משנויא דאביי. הא רב אשי דמשני במנחות ג' ע"ב דלא כרבא ע"כ דלית לי' תורת כדאמרינן שם להדיא כרבא לא אמרי וזאת תורת לא משמע להו ע"ש. ובר מכל דין הרי כתבו התוס' להדיא בזבחים מ"ח ד"ה בערכך דהך ג"ש לא משמע להקיש אלא לענין כסף שקלים ע"ש שדבריהם מוכרחין. והנראה לענ"ד כתבתי:
גמ' טואנ"ד דליתנהו בערכין ליתנהו באיל האשם. אע"ג דטואנ"ד מעריכין מ"מ כיון דאינן נערכין. וליתנהו בכל דין ערכין ליתנהו באיל האשם. וכה"ג פרש"י לעיל גבי ליתנהו בהשמטת קרקע ע"ש וזה פשוט:
רש"י ד"ה והך אכילת קדשים משום כפרה כו' שהכהנים אוכלין כו' עכ"ל. עי' רש"י חולין י"ב ריש ע"א ושלמים דאמר רחמנא ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכפרה תלוי' אף באכילה ע"ש. מבואר מדבריו דגם אכילת שלמים ילפינן מאשר כופר בהם. ושייך גם בשלמים כפרה. וכן פרש"י להדיא בפסחים נ"ט ע"א ד"ה בשאר דגם קדשים קלים ילפינן מאשר כופר בהם ע"ש, ולפ"ז א"ש בפשיטות מאי דלא קאמר הכא כהנים איצטרכו לי' משום דגם אכילת ישראל אם אכל שלמים איצטרכו לי' כמובן. אמנם מדברי רש"י בשמעתין לא משמע הכי. ובאמת דברי רש"י משוללי הבנה דמאי כפרה שייך באכילת שלמים. ודוחק לומר דמ"ש רש"י בחולין שלמים. קאי רק על איל נזיר. דשייך בי' כפרה על שציער עצמו מיין עי' נדרים דף י' ע"א ע"ש. כאשר דעת לנבון נקל. ועוד דאכתי דברי רש"י בפסחים לא יתיישבו בזה דשם כתב רש"י להדיא. דילפינן כל שלמים מקרא דאשר כופר בהם. והרי קרא קאמר אשר כופר בהם. ומאי כפרה שייך בשאר שלמים ועוד הא כתיב בקרא וכל זר לא יאכל וגומר הרי דקרא איירי בקדשי קדשים: וזה לשון הרמב"ם בספר המצות מצוה פ"ט ואע"פ שהם קדשים קלים ואוכלין הנשים ג"כ. אלו הקדשים קלים אכילתם ג"כ נגררת אחר המצוה ר"ל אע"ג דגם הנשים אוכלין אלו הקדשים קלים מ"מ הוא מ"ע] וכן גם תרומה אכילתה נגררת אחר המצוה. אבל אין אכילת קדשים קלים ותרומה כאכילת בשר חטאת ואשם כי אכילת הבשר מן החטאת ומן האשם. בם תושלם כפרת המתכפר כמו שבארנו. ובא לשון הציווי באכילתם מה שלא בא בקדשים קלים ותרומה כו' עכ"ל. וביתר ביאר כתב החינוך פ' תצוה וז"ל ובכלל מצ"ע זו. ג"כ שיאכל חלקם המגיע להם מכל הקרבנות הנקראים קדשים קלים כו' ואכילת קדשים קלים ותרומה לא יוסף ולא יגרע במצות המקריב והנותן עכ"ל. מבואר מדבריהם למדקדק בלשונם. דרק חלק הכהנים מקדשים קלים נכלל בכלל המצוה. אבל לא חלק הבעלים וגם בחלק הכהנים מפורש יוצא מדבריהם. דליכא בהו כפרה כלל. וזה דלא כפי' רש"י בפסחים דגם חלק הבעלים ילפינן מאשר כופר בהם. ודלא כפרש"י בחולין דשייך כפרה גם בקדשים קלים והכפרה תלי' באכילתם. ועי' רש"י ברכות מ"ח ע"ב ד"ה כי דשם כתב דילפינן שלמים מן והבשר תאכל ע"ש היטב וצע"ג ועי' זבחים מ"ד ע"ב סד"א ואכלו אותם כו' וצ"ע ודע דכ"ז נעלם במחילה מכת"ר מהגאון צל"ח בחידושיו לביצה דף י"ט ע"ב דנסתפק שם אם יש מ"ע באכילת קדשים קלים בחלק הכהנים ונשאר בספק ע"ש. ועי' נדרים דף ד' ע"ב ברא"ש בד"ה קא שריא לה למיכל בקדשים שאכילת קדשים מצוה דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם וכן כתבו שם התוס' ועי' בר"ן ודו"ק ועי' בספר המצות להרמב"ם במ"ע שהוסיף הרמב"ן שכתב ג"כ להדיא כי אכילת הקדשים לבעלים ולראוי לאוכלן עשה וכמו שהוא עשה לכהנים בחטאות ואשמות כך הוא בבעלים בחלק הראוי להם וכתב שכן דעת בה"ג. וע"ש דמפקי' לי' מקרא ואכלת לפני ד' א' מעשר דגנך כו' בכורות בקרך וצאנך ע"ש]: רש"י ד"ה זה בגימטריא י"ב. עי' ספר אור יקרות פ' כי תשא שהביא פי' זה בשם יפ"ת. ולא ראה שכן פי' רש"י ותוס' הכא בשמעתין. ומה שהקשה דילמא קאי על אפרים ומנשה דנחשבו לשני שבטים אישתמיטתי' הסוגיא בהוריות דף ו' ע"ב דרק לנחלה הוקשו ולא לשאר דברים ע"ש. ומה שהקשה עוד דילמא זה יתנו פירושו כפשוטו כזה יתנו היינו חצי שקל. עי' מהרש"א ח"א במנחות דף כ"ט ע"א דביאר דע"כ האי זה לדרשא אתי ע"ש. ובזה מיושב קושית התוס' במנחות שם ד"ה שלשה אמאי לא חשיב ר' ישמעאל מחצית דכתיב זה יתנו ואמרינן בשקלים כמין מטבע של אש הראה למשה ולמ"ש א"ש דר"י ס"ל כר"י בן זכאי דזה אתי' לדרשא די"ב שבטים [וכן הוא להדיא במדרש הובא בילקוט ריש פ' כי תשא ד"א זה יתנו כמה שבטים יתנו. זה שבעה חמשה הרי י"ב שבטים ומקודם הביא המדרש דברי ר"מ דכמין מטבע של אש וכו' דו"ק]:
ולכאורה יתכן לומר דר"מ דס"ל כמין מטבע של אש הראהו כמבואר בירושלמי שקלים שם ובמדרש רבה במדבר י"ב לשיטתו אזיל למה דמבואר בירושלמי שקלים שם דמאן דאית לי' כל העובר על הפקודים כל דעבר על פקודיא יתן ס"ל כבן בוכרי. ובילקוט פ' כי תשא מבואר דר' נחמי' אית לי' כל דעבר על פקודיא וא"כ לדידי' ליתא לדרשא דזה יתנו היינו י"ב שבטים. ובעירובין דף י"ג ע"ב אמרינן דר' נחמי' הוא ר"מ וא"כ לשיטתו ע"כ דזה אתי לדרשא דכעין מטבע של אש הראהו. אולם אף שכן דעת הרמב"ם דר"מ הוא ר"נ מ"מ הדבר מפליא מאוד ועי' סדר הדורות אות נ' שהאריך בזה. והנכון כמ"ש הנב"י מ"ת חיו"ד סי' קנ"ח ע"ש. ובעיקר תמיהת התוס' אמאי לא חשיב ר"י מחצית השקל אני תמה דהמעיין בירושלמי שקלים יראה דרק ר"מ דס"ל דחייבין בקלבון מה"ת אית לי' הך דרשא דכמין מטבע של אש הראהו. אבל רבנן דס"ל דאין חייבין בקלבון מה"ת לית להו להך דרשא דר"מ. וס"ל דזה אתי להורות דכזה יתנו ולא יותר ע"ש היטב בק"א ובפ"מ ועי' בפי' הרע"ב ודו"ק:
רש"י ד"ה ה"נ דליתנהו באיל האשם והא ישראל נינהו כו'. תמוה לי דבסנהדרין ס"ו ע"א דרשינן איש מה ת"ל איש איש לרבות בת טואנ"ד אלמא אע"ג דישראל נינהו מ"מ צריך לרבינהו מקרא ועי' סמ"ג ל"ת רי"ח שהשמיט טו"א אולם הוא העתיק לשון התו"כ ומהתימה שלא הביא הך סוגי' דסנהדרין] ומצאתי בעזר ה' בחידושי הר"ן שם שכתב והא דדרשינן הכא בת טואנ"ד סירכא בעלמא נקטינהו ולא משום דאיצטרכו כולהו דודאי מכיון שהבן והבת חייבין. פשוט דטוא"נ חייבין בין שיהי' בן או בת עכ"ל ובזה דברי רש"י נכונים. ועי' רמב"ם פ"ה מה' ממרים ה"א ע"ש היטב ודו"ק. ועי' חינוך פ' קדושים מצוה ר"ס ע"ש. ועי' מ"ש לעיל ריש מכילתין במתני' וצ"ע ודו"ק:
תוס' ד"ה וגואלין כו' דהא תניא בספרי כו' עי' משנה למלך פ"ט מה' שמיטה ה"א ע"ש:
תוס' ד"ה והך כו' דשאני תרומה שאין לה היתר לזר אפי' בשאלה. עי' נב"י מ"ת חיו"ד סי' קנ"ד ועי' במקום שמואל סי' צ"ה ועי' מנ"א סי' קצ"ו ס"ק א' וע"ש היטיב באלי' רבה ודו"ק. ועי' ט"א בר"ה דף כ"ח בד"ה הרי עובר בבל תוסיף ועי' רי"ט אלגזי סוף פ"ד דה' בכורות אות ל"ו ע"ש ועי' תשובת רע"א סי' ס"ה ע"ש:
תוס' ד"ה כל כהן שאינו שוקל חוטא כו' וה"נ הוי מצי למימר כל לוי שאינו שוקל אלא כו' עכ"ל. הא דכתבו זאת אליבי' דריב"ז. ולא הקשו לבן בוכרי דנקט ג"כ כל כהן ושם לא יספיק התירוץ התוס' כמ"ש התוי"ט בפ"א דשקלים. נראה דהתוס' אזלי הכא למ"ש התוס' ביומא ל"ה ע"ב בתירוצם השני שם דאפי' לרבנן דר"י דחיישינן שמא לא ימסור יפה. מ"מ הכא כיון דכל ריוח הקרבנות הבאים מן השקלים שלהם הוא גמרי ומסרי יפה ע"ש. ולפ"ז בלוים דלא שייך בהם האי טעמא חיישינן בהם שמא לא ימסרו יפה. ושפיר נקט דוקא כל כהן ששוקל אינו חוטא. אבל לוי באמת חוטא הוא. ועי' מל"מ פ"ז מה' שקלים ה"ו שתמה על דברי התוס' ביומא. דמה יענו בהא דנשים וקטנים דאם רצו לשקול מקבלין מידם ע"ש. ולמ"ש אני בגמ' דדוקא קתני מקבלין מידם כמ"ש לעיל לק"מ ודו"ק. ועי' מנחות כ"א ע"ב תוס' ד"ה כל כהן ע"ש ודו"ק:
גמ' נערכין לאתויי כו' נראה לי דלהכי מפרש הכא הכל מעריכין אחר כל הכל לבסוף. ולעיל מפרש תחילה הכל מעריכין משום דבעי לפרש אח"כ הכל דנערכין ופשוט:
גמ' כל שישנו בהעמדה כו' בסוטה כ"ז ע"א תוס' ד"ה ר"א הקשו מ"ש הכא לא ממעט מוהעמיד אלא גוסס ובסוטה ממעטינן אפי' חיגרת ותירצו מדרבי רחמנא בן חודש לערכין ש"מ דאהעמדה לא קפיד רחמנא ע"ש. נראה בטעמא של דבר דמרבינן חיגר מבן חודש וממעטינן גוסס. היינו משום דחיגר יכול להעמידו לפחות ע"י אחר אבל גוסס דאסור לזוז אותו. א"כ אפי' ע"י אחר לא מתקיים בו והעמידו. ומשו"ה לא ממעטינן חיגר דהוא דומי' דבן חדש דשניהם יכולים להעמידו ע"י אחר. ועי' פנים יפות פ' בחוקותי שלא זכר דברי התוס' אלו ע"ש:
תוס' ד"ה ערך דס"ד כו' ר"ל דקשה להו דלא מצינו כלל בתורה ערך קצוב לאברים. ולמה לי קרא למעוטא. לזה כתב דס"ד משום דאדם יודע כו'. אולם תירוץ זה לא אתיא רק אליבא דר"מ דס"ל לקמן ה' ע"א דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. ולדידי' באמת באומר ערך אבר עלי נותן דמי אותו האבר עי' לקמן דף כ' אבל לרבנן דס"ל דאדם מוציא דבריו לבטלה ליתא לתי' זה לזה כתבו ועי"ל:
תוס' ד"ה נפשות ולא המת ואע"ג דאסור בהנאה כו' עי' מל"מ פי"א מה' אבל הכ"א שהוכיח מדברי התוס' אלו דגם מה עכו"ם אסור בהנאה. וזה דלא כמ"ש התוס' ב"ק י' ע"א דמת עכו"ם אינו אסור בהנאה. ודחה דאפשר דהתוס' רצו ליישב הברייתא אף אליבא דר"י דאית לי' דעכו"ם אינו נערך ע"ש שהאריך. וזה תלי' בשני התירוצים דלעיל שכתבו לעיל. דלתי' הא' שם ע"כ אתי' הך ברייתא כר"מ וכמ"ש לעיל. והנה בשו"ת חסד לאברהם חיו"ד סי' ק"ט העלה דהך דינא דמת עכו"ם אי אסור בהנאה תלי' בפלוגתא דאביי ורבא בסנהדרין מ"ז ע"א דלאביי דס"ל הזמנה מילתא היא וילפינן אסור הנאה במת מעגלה ערופה דכתיב בה כפרה כקדשים. זה לא שייך אלא במת ישראל ולא בעכו"ם אבל לרבא דס"ל הזמנה לאו מילתא היא ויליף מת מע"ז אין לחלק בין עכו"ם לישראל ע"ש. ולפ"ז לכאורה יש מקום לומר דבב"ק דשם הביאו התוס' לימוד דמת אסור מע"ע שפיר כתבו דמת עכו"ם מותר בהנאה. ודברי התוס' בשמעתין אזלי לפרש אליבא דמ"ד דילפינן מע"ז ולדידי' גם מת עכו"ם אסור בהנאה ולמה לי קרא לדידי' למעט את המת ונכון:
ולכאורה יש לשדות נרגא בזה. דהרי ע"כ דברי התוס' הכא אליבא דרב אזלי דס"ל לקמן ז' ע"ב דשער מת אסור בהנאה דלרנב"י דס"ל שם דשער המת מותר בהנאה שפיר הוי בר דמים. ועי' מנחות מ"ב ע"ב דרב ס"ל מן הסיסין כשרה דלא בעי טווי' לשמה. ומוכח מזה דס"ל לרב הזמנה מילתא היא כמ"ש התוס' בסנהדרין מ"ח ע"ב ע"ש. ולמ"ד הזמנה מילתא היא יליף אה"נ במת מע"ע כמו שמבואר בסנהדרין מ"ז וא"כ ליכא למימר כמ"ש דדברי התוס' אזלי הכא לפרש אליבא דמ"ד דס"ל דיליף מת מע"ז. אולם הא ליתא דהא מבואר לקמן דגם רבא ס"ל כרב דשער המת אסור עי' לח"מ פי"ד מה' אבל הכ"א ע"ש וא"כ דברי התוס' הכא קאי לפרש אליבא דרבא דאיהו ס"ל בסנהדרין דילפינן מת מע"ז. ועי' חסד לאברהם שם סי' ק"י ואין דבריו נכונים שם ע"ש:
תוס' ד"ה ולא אוציא כו' וצ"ע כו' וגוסס הוא נודר ומעריך כדתני' במס' שמחות כו'. מבואר מזה דגירסת התוס' הי' במס' שמחות דגוסס נודר ומעריך. והא דהביאו ממרחק לחמם ולא הביאו ממתני' דלקמן דף ו' ע"ב ר"י אומר נודר ומעריך. משום דאיכא למימר דר"י רק איוצא ליהרג קאי כמו ר"ח בן עקביא שם ע"ש. ועי' בתוי"ט שכתב שלא מצא כן במס' שמחות ועי' קידושין דף ע"ח ע"ב תוס' ד"ה לא צריכי ע"ש ועי' שם ברא"ש שהביא לשון המס' שמחות כמו שהוא בגירסא דידן הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו נוחל ומנחיל. ובקרבן נתנאל שם רצה להגיה דברי התוס' שם ע"פ דברי הרא"ש ואישתמיטתי' דברי התוס' בשמעתין. ותמה אני על התוי"ט שלא זכר דברי הרא"ש. ומהנראה דהי' כתוב במס' שמחות בר"ת נו"מ וסברי התוס' שהוא ר"ת נודר ומעריך. והרא"ש ס"ל שהוא ר"ת נוחל ומנחיל וזה ברור. ולשון המס' שמחות שהביאו התוס' בקידושין הוא קצת שלא בדקדוק ע"ש. והנה הרמב"ם בפ"א מה' ערכין הי"ג מבואר דדעתו דגוסס אינו נודר ומעריך. וע"ש בלח"מ ודבריו שם תמוהים. ולכאורה הי' נראה מזה דהרמב"ם בשיטת רש"י אזיל דגוסס אין מתנתו מתנה והרי הוא כמת. איברא דהכא טעמא אחריתא איכא בדבר משום דאינו בהעמדה והערכה דעיקר קרא דוהעמיד והעריך במעריך כתיב ולא בנערך ועי' גט פשוט סי' קכ"א ס"ק ז' ע"ש היטב:
וראיתי בקרבן אהרן פ' בחוקותי שהבין בכוונת התוס' הכא דקשי' להו דעיקר קרא בנודר כתיב. וגוסס הרי הוא נודר. ומנ"ל לאוקמי קרא דכתיב גבי נודר לערכין שלא יהי' נערך. וגבי נודר אמרינן דגוסס נודר. וכתב דרש"י כיון ליישב זאת. במ"ש והעמיד והעריך גבי עני שהעריך כתיב. דר"ל דאע"ג דהכתוב קראו נודר מ"מ לא מיירי רק בערכין ע"ש היטב ובמחילה מכבודו הרם משגה הוא. דע"כ קרא בערכין מיירי דנדר אינו נידון כלל בהשג יד ועי' לקמן י"ז ע"א וע"ש רש"י ד"ה ומשני כלומר האי דקרי למעריך הכא נודר לישנא דקרא נקט ע"ש.. וא"כ אי' איפא המקום לומר דעיקר הקרא בנודר כתיב. וכוונת התוס' פשוטה דקשה להו דעיקר קרא בנודר כתיב ר"ל במעריך. ולישנא דקרא נקטו] כתיב ולא בנערך וא"כ כיון דגוסס מעריך מנ"ל דאינו נערך וזה פשוט וברור גמ' ע"ב האומר ערך סתום עלי נותן כפחות שבערכין. ועי' תוס' ד"ה וכמה. ונוראות נפלאתי על הגאון הפלאה בחיבורו פנים יפות פ' בחוקותי. שכתב בפשיטות שאם העריך זכר סתם נותן שיעור הגדול וכן בנקבה ע"ש. ולא ידעתי איך העלים עין מסוגיין:
גמ' ואלא קרא למה לי כו' זה לשון הקרבן אהרן שם דבשלמא כמו שהייתי סבור דהוי שקל ג"כ נאמר דקרא אתא לומר שיביא ג'. אבל השתא דאמרת דדין ערך קצוב אינו אלא ג' שקלים א"כ בלא קרא היינו אומרים שיביא עכ"ל:
גמ' איכא דאמרי כו' כתב הקרבן אהרן ולדעתי טעמא דא"ד הוא לפי שבה אשמעינן חידוש דאע"ג דהוא כמפרש נידון בהשג יד אבל אם נאמר שאינו נידון פשיטא שהרי הוא מפרש עכ"ל ואינו נכון לדעתי דהא בלישנא קמא פרכינן מ"ט. ולא"ד פריך פשיטא. עוד כתב שם דלא"ד יתיישב אמרו לרבות שהוא מרבה אותו שנידון בהשג יד כשאר הערכין. אבל אם נאמר שאינו נידון הוא מיעט משאר הערכין וזה ניתן להאמר אם כי הדקדוק חלוש וקלוש:
גמ' אמר רבא לומר שנידון בכבודו עי' ב"מ דף קי"ד ע"א תד"ה מה. שהקשו שם מה צריך קרא נפשות דנידון בכבודו מ"ש דאס קיטע ידו אומדין כמה יפה בידו וכמה הוא יפה בלא ידו וה"נ יש לנו לשום כמה הוא שוה באבר שהנשמה תלוי' בו. וכמה הוא שוה בלא זה. דאינו שוה כלום אם הי' נוטל את האבר. ותירצו דאין שמין בערכין אומד של נזקין ע"ש. ולכאורה עדיין תקשה לרבא הכא לשיטתו דס"ל לקמן י"ט ע"ב דשמין בערכין אומד של נזקין. ודוחק לומר דלרבא לשיטתו בב"ק דף פ"ה ע"ב דס"ל חירשו נותן לו דמי כולו איצטרך קרא לומר דדוקא באבר שהנשמה תלוי' בו הוא דנותן דמי כולו אבל אם הקדיש אזניו חוש שמיעתו אינו נותן דמי כולו. דמלבד דזה דוחק גדול דהמעיין בסוגיא יראה דעיקר קרא אתא לאשמעינן דאם הקדיש אבר שהנשמה תלוי' בו דנותן דמי כולו וכמו שפרש"י וכמובן: ונראה דהא דאמר רבא לקמן דאמדינן בערכין אומד של נזקין היינו בתר דגילה לנו קרא דנפשות דחזינן מזה דגזירת הכתוב הוא דאמדינן אומד של נזקין מדנותן דמי כולו והיינו אומד של נזקין אבל אי לא הי' כתיב נפשות. או והי' ערכך גם לרבא פשיטא דהיינו אומדין כאילו הי' ידו מוכתבת לרבו ראשון כמו דס"ל לאביי. דכן נותנת הסברא החיצונה וכקושיית אביי שם ודו"ק:
גמ' ראש עבד זה הקדש כו' צריך אני להאריך לבאר כל חמירא בהדין סוגיא. וגדולי האחרונים לא ביארו כל צרכן. הנה שיטת רש"י דבין בהקדש בין במכירה אם הקדיש או מכר. ראש עבד או ראש חמור לפלגי' אקדשי' לפלגי' זבני'. ומשו"ה מיבעי' לי' לרש"י אמאי נקט גבי הקדש שותפין. וגבי מכירה משמנין. ולולי שאיני כדאי הייתי מפרש על נכון ההפרש גם לשיטת רש"י. דנחזי אנן דהא ע"כ מיירי הכא שלא נתן לו עדיין המעות. ומכר לו בסתם ראש עבד או ראש חמור. בכמה שהוא שוה בלי שיפריש לו סכום הדמים. דאל"כ נימא הדמים מודיעים. אם מכר לו רק הראש או החצי ולפ"ז שפיר נקט משמנין ביניהם כדי שיתברר כמה שוה העבד או החמור. ויתן לו הלוקח הדמים לפי הערך. וכיון שהגוף בלא הראש אינו שוה כלום א"כ שקול הוא הראש כמו שאר כל הגוף. ומכר לו חציו. ומחוייב הלוקח לתת לו דמי חציו. ואע"ג דלא פי' לו בשעת מכירה רק הראש. מ"מ מחויב המוכר למכור לו חצי עבד או חצי חמור שוה בשוה, וכן הלוקח מחוייב ליקח חצי עבד או חצי חמור. ולשלם כמה שיעלה השומא לחצי עבד או לחצי חמור. וכעין זה פי' בשיטה מקובצת ב"ב ק"ז ע"ב הא דאמרינן שם האומר חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהם ונוטל החצי ע"ש היטב. ועי' ב"מ פ"ז ע"א בש"מ בשם הראב"ד על הא דאמרינן שם משמנין ביניהם ע"ש היטב. אולם גבי הקדש שהקדיש פלגי' שפיר נקט לשון שותפין ולא משמנין. דבהקדש אינו מוכרח לעשות שומא ליתן חצי דמיו להקדש. דהרי אם ירצה יכול להשאר בשותפות עם הקדש. וכמ"ש הראב"ד בפ"ה מה' ערכין הי"ז דבהקדש המה סתם שני שותפין מחצה ומחצה. ושמין את דמיו ונותן מחצה למזבח. או אם יעשה מלאכה חצי שכרן למזבח ע"ש הרי מבואר דשותפין גמורין הם כשותפין דעלמא ולא שייך כלל משמנין לגבי הקדש משא"כ במכירה וכמ"ש. וזה ברור ודו"ק:
ואני רואה דכן הוא שיטת הראב"ד. דיעוי' בכ"מ שם שהקשה להראב"ד למה נקט גבי הקדש שותפין. וגבי מכירה משמנין ע"ש. ולכאורה תמוהין דבריו דילמא ס"ל להראב"ד כשיטת הקונטרס שהביאו התוס'. וכן כתב באמת הב"ח בח"מ סי' ר"כ. איברא דהא ליתא. דבפכ"ז בה' מכירה מבואר להדיא דהראב"ד ס"ל כשיטת הרמב"ם שם. דגבי מכירה מכר לו החציו ע"ש. והלח"מ הכא בה' ערכין תמה מדוע שתקו לו הראב"ד ולא השיגו בה' מכירה ע"ש מזה נראה בעליל דהראב"ד בשיטת רש"י אזיל דבין בהקדש בין במכירה לפלגי' אקדשי' לפלגי' זבני' משו"ה לא השיג על הרמב"ם בה' מכירה רק בה' ערכין גבי הקדש אבל במכירה אודוי' אודי לו להרמב"ם. ולשון משמנין יתפרש היטב להראב"ד לשיטתו וכמ"ש בשיטת רש"י ז"ל לעיל והמסתכל היטב באריכות לשון הראב"ד יראה שלזה נתכוין ודו"ק: ושיטת הקונטרס שהביאו התוס' הוא. דבהקדש נקט שותפות לומר שהוא והקדש חולקין אבל גבי מכירה ישימו אותו אבר לאיזה מלאכה ראוי ולפי שוי' יטול והנה הא דשיימינן לפי ערך המלאכה שהוא ראוי. ולא שיימינן שומא פחותה מזו דהיינו עצם האבר כמה הוא שוה למכור לאכילת כלבים לשיטת התוס' ב"ק י' שהבאתי לעיל דמת עבד ועכו"ם מותרין בהנאה. וא"כ גם ראש עבד ראוי לאכילת כלבים וכדומה. נראה פשוט כיון דאין דרכן של ראש עבד או ראש חמור למוכרן לאכילת כלבים ואינו רגיל ושכיח כלל. אמרינן דעתי' דמוכר בודאי הי' כוונתו למכור לפי ערך המלאכה שהאבר ראוי דזה רגיל ושכיח יותר למכור למלאכה הראוי מלמכור לאכילת כלבים. ולפ"ז לא נחתינן רק חד דרגא במכירה מהקדש. דבהקדש דמקדיש בעין יפה. אמרינן דלפלגי' אקדשי' ובמכירה דבעין רעה מוכר אמרינן דלא מכרו רק לפי ערך המלאכה של אותו אבר. אבל אם הי' שיימינן במכירה לאכילת כלבים הי' הדין נותן במקדיש דבעין יפה מקדיש לשום אותו אבר לפי ערך המלאכה. ומנ"ל לומר דלפלגי' אקדשי' אלא ע"כ דבמכירה שיימינן לפי ערך המלאכה של אותו האבר וכמ"ש התוס'. והנה אם מכר לו אבר שאין ראוי למלאכה כגון לב עבד או לב חמור איכא פנים לכאן ולכאן. דאיכא למימר אף דלא שכיח ואין רגילות למוכרם לאכילת כלבים מ"מ מאחר דליכא בזה שומא אחרת כיון דאינם ראוין למלאכה ע"כ שיימינן לפי מה שראוי להאכילן לכלבים או דילמא כיון דלא שכיח כלל למוכרן לאכילת כלבים בוודאי הי' דעתו במה שמכר אבר שהנשמה תלוי' בו להקנות חצי עבד או חצי חמור. ועי' חו"מ סי' מ"ב בסמ"ע ס"ק ולקמן בשיטת הרמב"ם יבואר היטב:
וע"פ האמור א"ש הא דקתני. ראש פרה מכור לך לא מכר אלא ראשה של פרה. ולכאורה לשיטת התוס'. גם בראש עבד וחמור. לא מכר אלא הראש. אבל למ"ש נכון היטב. דגבי עבד וחמור שיימינן הראש לפי ערך המלאכה שהוא ראוי ולפי שוי' יטול. אבל בראש פרה לא יטול רק כפי שוי' של ראש פרה שחוטה. וכדמפרש רב פפא דהא מזדבן רישא דתורא בבי טבחא. ולא שיימינן ראש פרה לפי ערך המלאכה שהיא ראויה. דיותר רגיל ושכיח למכור רישא דתורא בבי טבחא. מלמכור לפי ערך המלאכה. ומשו"ה גם בהקדש אף דקיימ"ל דמקדיש בעין יפה מקדיש מ"מ אמרינן דודאי הי' דעתו לראשה של פרה לחוד. ואין להקדש רק כפי שוי' של ראש פרה שחוטה. ולפ"ז קאי שפיר רב פפא גם אמכירה. ודלא כמ"ש בספר ער"ע. דלשיטת התוס' לא קאי ר"פ רק אהקדש. ולא דק כלל וזה ברור. ונפלאתי מאוד על הב"ח בח"מ סי' ר"כ שהחליט שאי אפשר לפרש כמ"ש התוס'. דא"כ מהו זה שאמר ראש פרה מכור לך לא מכר אלא ראשה של פרה. דמהי תיתא שימכור בפרה יותר מבעבד וחמור. הא אף בדידהו דלא מזדבן רישא בבי טבחא לא מכר אלא הראש ע"ש. ולמ"ש אין התחלת קושי' כלל וזה ברור כמ"ש:
ושיטת הרמב"ם בפ"ה מה' ערכין. ובפכ"ז מה' מכירה. עמומה מאוד. וצריכה ביאור. והנה דעתו נהפוך הוא ממ"ש התוס'. דס"ל דמה שאמרו הוא והקדש שותפין בו. אין פירושו שהוא והקדש חולקין כסתם שותפין מחצה ומחצה. אלא פי' שיש להקדש שותפות בו במקצת ואינו חייב אלא בדמי ראשו. והא דאיצטרך לי' למימר לגבי הקדש ולא עוד אלא אפי' ראש פרה הקדש. אין להקדש אלא ראשה. כתב הב"ח שם. דהיינו משום דה"א כיון דחזי להקרבה. תפשוט קדושה בכולי' קמ"ל דאפי' בהקדש אין להקדש אלא ראשה כדאמרינן בשמעתין כו' ע"ש. ולפי דבריו צריכין אנו למימר דהא דאמר ר"פ בטעמא דמלתא דמזדבן רישא דתורא בבי טבחא לא קאי רק אמכירה ולא אהקדש כאשר דעת לנבון נקל. והדוחק בזה מבואר למעיין ואני תמה על מאור עינינו הב"ח שהעלים עין מסוגיין דמסקינן דהכא בבעל מום איירי. דומיא דחמור ומבואר בסוגיין דבעל מום שוה לחמור לענין זה דלא אמרינן בהו תפשוט קדושה בכולי' עי' היטב וא"כ הדרא הקושי' לדוכתא מאי עדיפא דראש פרה מראש חמור דהא גם בחמור לשיטת הרמב"ם אין להקדש אלא ראשה:
מזה נראה בעליל דשיטת הרמב"ם בהקדש כמ"ש לעיל בשיטת התוס' לגבי מכירה. דבאבר שהוא ראוי למלאכה שיימינן לפי ערך המלאכה כיון דאין שכיח ואין רגילות למכור ראש עבד וחמור לאכילת כלבים. אבל גבי פרה אין להקדש אלא ראשה היינו כפי שוי' של ראש פרה שחוטה דהא מזדבן רישא דתורא בבי טבחא וטעמא דר"פ קאי גם אהקדש:
וע"פ האמור יתבאר ויתלבן דברי הרמב"ם. דבפ"ה הט"ז מה' ערכין כתב היתה בעל מום כו'. והקדיש אבר מאברי' לדמיו כו' לא נתקדש אלא דמי אותו האבר כגון דמי רגל פרה זו או לבה הקדש. הוא והקדש שותפין בה. נקט תרי גווני אבר שהוא ראוי למלאכה היינו רגל. ואבר שאינו ראוי למלאכה והיינו לבה. דשניהם לא נתקדש. אלא דמי אותו האבר. והיינו כפי שוי' של אבר שחוטה וכמ"ש. ומשו"ה לא כתב הכא דרואין כמה ישוה אותו האבר אלו הי' נמכר. כמ"ש אח"כ דממילא מובן כיון דאין שמין רק לפי ערך שוי' של אבר שחוטה. ולזה שינה הרמב"ם מלשון הברייתא ולא נקט ראש פרה רק לבה. להורות דגבי פרה לבה וראשה שוין וחד דינא אית להו כיון דאין שמין בזה לפי ערך המלאכה. מה לי ראשה מה לי לבה. ושם בה' י"ז וכן האומר ראש עבד זה. או לב חמור זה הקדש למזבח. או שיאמר ראשי הקדש אינו חייב אלא בדמי ראשו. ורואין כמה ישוה אותו האבר אלו הי' נמכר ויביא בדמיו קרבן. נקט גם הכא תרי גווני. אבר שהוא ראוי למלאכה כגון ראש העבד ואבר שאין ראוי למלאכה כגון לב חמור. ודיקדק וכתב הכא ורואין כמה ישוה אותו האבר אילו הי' נמכר. היינו כל חד לפי ענינו דראש עבד דדרכו למלאכה. רואין כמה ישוה אותו אבר אילו הי' נמכר למלאכה. [וע"כ צ"ל דמ"ש הרמב"ם ורואין כמה ישוה אותו האבר כו' כוונתו לכלול בזה גם מה שנמכר למלאכה מכח קושית הראב"ד וכי מה ישוה האדם כאשר יסור ראשו יע"ש בכ"מ] ולב חמור דאינו ראוי למלאכה. ונמכר לאכילת כלבים וכדומה. בזה שמין אילו הי' נמכר לאכילת כלבים וכדומה. והא דנקט הרמב"ם ראש העבד ה"ה ראש חמור כיון שהוא אבר ראוי למלאכה שמין לפי ערך המלאכה. ושינה הרמב"ם מלשון הברייתא ונקט לב חמור לאשמעינן רבותא דאף דאין רגילות למכור לב חמור לאכילת כלבים ה"א דודאי הי' כוונתו במה שמקדיש אבר שהנשמה תלוי' בו להקדיש חציו וכמ"ש לעיל בשיטת התוס' לזה אשמעינן הרמב"ם דגם בזה רואין כמה ישוה אותו האבר לחוד למכור למה שהוא ראוי ואף למלתא דלא שכיחי כיון דאיכא שומא אחרת וכמ"ש לעיל ושם הי"ח דמיירי בקדשי ב"ה דחייב בדמי כולו. נקט באמת הרמב"ם ראש חמור. לאשמעינן דאף שהוא אבר שהוא ראוי למלאכה מ"מ לא שיימינן לפי ערך המלאכה וחייב בדמי כולו. וכן בפכ"ז מה' מכירה נקט ג"כ הרמב"ם ראש חמור לאשמעינן דאף באבר כזה הראוי למלאכה מ"מ מכר לו החצי יעו"ש ודו"ק [ובתוי"ט פ"ה דערכין משנה ג' ד"ה זה הכלל. כתב ולא אדע למה שינו מלשון המשנה דלעיל ערך ראשי כו' גם הרמב"ם בחיבורו לא דקדק בכך ולמ"ש דקדק הרמב"ם היטב] ולענין מכירה ס"ל להרמב"ם. דאם מכר לו הראש מכר לו החצי. והא דקתני משמנין ביניהם. פי' הב"ח על נכון דשומא יהיה ביניהם כמה שוה הראש בלא שאר הגוף וכמה שוה שאר הגוף בלא הראש. וכיון שהאחד בלא חבירו אינו שוה כלום. א"כ שקול הוא הראש כמו שאר כל הגוף. והא דנקט הרמב"ם במכר יד עבד ויד חמור לשון משמנין ביניהם אע"ג דלשון משמנין ביניהם דקתני בברייתא גבי מכר לו הראש הוא שעושין שומא ביניהם ומכר לו חציו. היינו משום דבמכר אמרינן דשומא יהי' ביניהם. ואם מכר הראש הנה לפי השומא שוה הראש כמו שאר כל הגוף. ואם מכר היד שמין כמה ישוה אותו האבר ולפי שוי' יטול ולפ"ז לשון משמנין ביניהם נופל כשהשומא הוא דמשגחינן באותו האבר שמכר לגבי שאר כל הגוף. ולשון הוא והקדש שותפין בו פירושו דלא משגחינן אלא באותו האבר שהקדיש בלבד. ולמ"ש לעיל לפרש לשון משמנין ביניהם לשיטת רש"י. יתפרש ג"כ לפי' הרמב"ם לשון משמנין בפשיטות טפי ודו"ק:
והא דחילק הרמב"ם במכירה בין אבר שהנשמה תלויה בו ובין אבר שאין הנשמה תלויה בו. כתב הב"ח דאפשר שדקדק הוא ז"ל במאי דקתני בברייתא. ראש עבד מכור לך ראש חמור מכור לך כו' אלמא כי היכא דלגבי הקדש מפליגינן בין אבר שהנשמה תלוי' בו ובין אבר שאין הנשמה תלוי' בו. ה"נ גבי מכירה לא אמר שמכר חציו אלא במכר הראש שהוא אבר שהנשמה תלוי' בו. אבל בדבר שאין הנשמה תלוי' בו לא מכר אלא אותו האבר ע"ש והוא נכון:
תו פש גבן לברורי מה שהקשה הב"ח לשיטת הרמב"ם למה יגרע הקדש דלא הקדיש אלא אותו האבר הלא בפ' המוכר את הבית (דף ע"ב] אסקינן דמקדיש בעין יפה מקדיש טפי ממוכר. ומה שתירץ הב"ח דלגבי קדשי ב"ה דנידון בכבודו אמרינן בעין יפה הוא מקדיש. אבל קדשי מזבח אמרינן בעין רעה הוא מקדיש ע"ש במחילה מכתר"ה מלבד שהוא כהלכתא בלא טעמא. הנה מבואר להדיא במנחות דף ק"ח ע"ב דאף בקדשי מזבח מקדיש בעין יפה הוא מקדיש ע"ש היטיב:
ולכאורה היה נראה ע"פ מ"ש בשעה"מ בפ"ה מה' ערכין הי"ז בטעמא דמילתא דבהקדש ב"ה דהוא קדושת דמים אם הקדיש אבר שהנשמ' תלוי' בו הקדיש כולו. ובמקדיש בע"מ למזבח אף דגם הוא קדושת דמים מ"מ לא הקדיש אלא אותו האבר. וכתב השעה"מ למאי דקיימ"ל דהמקדיש בע"מ למזבח עובר בל"ת ואפי' מקדיש לדמי עולה כמבואר בפ"א מה' איסורי מזבח. וא"כ היינו טעמא דמקדיש בע"מ לא פשטה קדושה בכולה אע"ג דקדושת דמים הוא. משום דקדושה גרוע הוא דע"י עבירה הוא בא ודי להקדש גרוע כזה שיחול על מה שהקדיש ע"ש שהאריך בזה. ולדבריו ממילא אזדא לה קושי' הב"ח כמובן: האומנם דזה לא יגהה מזור להא דנקט הרמב"ם בהי"ז שם במקדיש ראש עבד או לב חמור למזבח. דבזה אינו עובר בל"ת עי' היטב תמורה דף ז' ע"א זולת זה כבר הרגיש השעה"מ דלפ"ז בהקדיש תמימים לב"ה דעובר בל"ת. לא פשטה קדושה בכולה. ולא כן מסתימות הש"ס והפוסקים ע"ש:
אמנם בירורן של הדברים לענ"ד הוא. דדוקא בקדשי ב"ה גילה לן התורה. דנידון בכבודו. מקרא דנפשות. וגזירת הכתוב הוא שכולו נידון אחר אבר שהנשמה תלוי' בו. אבל בקדשי מזבח אף בהקדיש בע"מ דהוי קדושת דמים. אין נידון בכבודו דכי כתיב נפשות גבי ערכין כתיב דכל ערכין קדשי ב"ה נינהו. ולא מצינו ערכין למזבח וכן פרש"י על הא דאמרינן דטואנ"ד נידון בכבודו היינו שנדר דמיו בקדשי ב"ה. והן הן כוונת הרמב"ם במ"ש שם הי"ח. שכל הקדש ב"ה קדושת דמים הוא. רצונו רצוי' דלא מצינו כלל בהקדש ב"ה קדושת הגוף דאף אם הקדיש דבר שראוי לחזק הבדק כגון אבן או קורה. מ"מ לא הוי רק קדושת דמים. עי' רמב"ם פ"ו מה' מעילה ה"ז ובכ"מ שם ע"ש היטיב. ובזה דוקא מצינו דגילה לנו התורה דנידון בכבודו. משא"כ בקדשי מזבח. אף דהקדיש בע"מ לדמיו. מ"מ עיקר הקדישו למזבח הוא. דהוי קדושת הגוף. ובזה אינו נידון בכבודו. דלא מצינו ריבוי בקרא בדבר שהוא קדוש למזבח שיהי' נידון בכבודו וכל זה ברור למעיין הישר:
והנה המתבאר מסוגיין יראה. דדוקא קדושת דמים לב"ה חמירי מקדושת דמים למזבח. דבקדושת ב"ה אמרינן דנידון בכבודו. ובקדושת דמים למזבח אינו נידון בכבודו ומטעם שכתבנו לעיל. אבל קדושת הגוף למזבח בעצם. חמירי טפי מקדושה דמים לב"ה דבקדושת הגוף אמרינן דפשטה קדושה בכולה אפי' באומר רגלה של זו עולה לר"מ ור"י אע"ג דהוי אבר שאין כבודו תלוי בו. ואפי' לר' יוסי ור"ש אי לאו דמעיטה קרא דלא אמרינן ברגלה של זו עולה דפשטה קדושה בכולה. הוי אמרינן מסברא דפשטה קדושה בכולה. מטעם דקדושת הגוף חמירי. תדע דבאבר שהנשמה תלוי' בו לכו"ע פשטה קדושה בכולה. אפי' לר"י ור"ש. ואף דליכא קרא לדידהו. דאינהו דרשי לקרא דיהי' קודש דתמכר לצרכי עולות. ודבר שהנשמה תלוי' בו נפקי להו מסברא ודלא כמ"ש הלח"מ בפט"ו מה' מעה"ק ועי' שעה"מ פ"ה מה' ערכין הט"ז. ועי' קידושין ז' ע"א תוס' ד"ה נפשוט ובריטב"א שם. ועי' אבני מלואים סי' ל"א ס"ק י"ח ע"ש היטיב. וכן מורה למעיין לישנא דפשטה קדושת בכולה. היינו דיש כח בקדושת הגוף להמשיך הקדושה אף על מה שלא נדר ואילו גבי הקדש ב"ה דהוי קדושת דמים אי לאו קרא דנפשות. הייתי אומר מצד הסברא דאין נידון בכבודו ורק גזירת הכתוב הוא. דנידון אחר אבר שכבודו תלוי בו ועל זה אינו נופל לשון דפשטה קדושה בכולה. דהכא לאו מטעם דיש כח בקדושת דמים להמשיך הקדושה אף על מה שלא נדר. אלא דכך גזירת התורה שאם נדר אבר שכבודו תלוי בו. שנותן דמי כולו. שכל דמיו יהי' תלוים בדבר זה דילפינן מהקישא דנדרים לערכין. ובערכין נפשות כתיב שאם העריך אבר שהנשמה תלוי' בו שנותן ערך כולו. ופשטה קדושה בכולה דאמרינן בקדושת הגוף למזבח. ונידון בכבודו דאמרינן בקדושת דמים לב"ה. המה שני ענינים נפרדים וכ"ז ברור וצלול להמעיין הישר. ועפ"ז נסתלקה קושי' השעה"מ שם הי"ז. מחולין דף קל"ה ע"א דאמרינן שם דאפי' באמר חוץ מגיזה וכחשה. אפ"ה פשטה קדושה בכולה. ופי' שם רש"י דאיידי דקדישת הגוף חמירי פשטה בכל המחובר בה. אבל קדושת דמים כגון קדשי ב"ה מאי דלא אקדיש לא אקדיש ע"ש. ובשמעתין מבואר דאדרבא קדשי ב"ה דקדושת דמים חמירי טפי מקדשי מזבח. ונתקשה בזה טובא והאריך לתמוה שם על התוס' והרמב"ם ולבסוף לא העלה ארוכה לזה. ולמ"ש אין התחלה לקושיתו ובמחכת"ר הרמה הרכיב תרי ענינים נפרדים ולא קרב זה לזה כלל וכמ"ש. ודברי רש"י בחולין מדוקדקים מאוד למ"ש ע"ש ודו"ק:
וראיתי בלב ארי' שם בחולין שכתב דלהני תנאי דס"ל בקדשי מזבח דאף אם הקדיש אבר שאין הנשמה תלוי' בו אפ"ה פשטה קדושה בכולה. שפיר י"ל דאף בקדשי ב"ה הדין כן יעו"ש. שהאריך בזה. ותמהני על הרב ז"ל. דהא בערכך נפשות כתיב דדוקא באבר שהנשמה תלויה בו נידון בכבודו וכמבואר בשמעתין. ובלא"ה דבריו מגומגמין שם ואין להאריך:
ועל קוטב זה תסוב דברי הרמב"ם בה' מכירה דגבי הקדש דלא הקדיש אלא לדמיו. להביא בדמי הראש קרבן. וכיון דנפשות גבי קדשי בד"ה כתיב מסתבר דבקדושת דמים למזבח. דבזה לא גילה לנו התורה דנידון אחר כבודו. אין לנו אלא מה שאמר. ואמרינן דלא כיון להקדיש. אלא כפי מה שישוה למכור כל אחד לפי ענינו וכמ"ש לעיל. אבל במכר לחבירו ראש עבד דמכר לו בגוף העבד את עצם ראשו. ולא לדמי מכר לו. בודאי מכר לו החצי. כיון דאין שוה שאר כל הגוף בלא הראש כלום וכמ"ש הב"ח. ומכר לו יד ורגל משמנין ביניהן וכמו שבארתי לעיל. ולזה הראב"ד דס"ל דגם גבי הקדש לדמי מזבח דהקדיש לחציו. הוסיף בהל' ערכין דאם יעשה מלאכה חצי שכרו למזבח. והיינו. דס"ל להראב"ד דהקדיש לגוף העבד. וא"כ אין חילוק בין מכירה להקדש. ואמרינן דלפלגי' אקדשא ואריכות לשון הראב"ד שם מורה באצבע דכיון למ"ש. וזה הציר אשר עליו תסוב מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, דהרמב"ם ס"ל דלא הקדיש אלא לדמיו ומשו"ה ס"ל דלא הקדיש אלא אותו האבר כפי מה שישוה. ולהראב"ד דהקדיש לגוף העבד אמרינן דהקדש לחציו כמו גבי מכירה ודוק היטיב בכל מ"ש שהדברים ברורים. גמ' והא חמור ופרה ליתנהו בערכין כו' נראה דמפרה לא מקשה מידי דשאני פרה דמזדבן רישא דתורא בבי טבחא. ולא נקט פרה רק להכריח דע"כ מיירי בקדושת דמים. דבקדושת הגוף הלא פשטה קדושה בכולה. ואפשר שלזה נתכוונו התוס' בד"ה והא פרה ואין צורך להגהת הצ"ק ע"ש ודו"ק תוס' ד"ה קרי בי' עי' משנה למלך פ"ב מה' ערכין ה"ד ע"ש: