הפלאה שבערכין· רבי חיים רבינוביץ
דף ג.
גמ' איש איש לרבות. עי' תוי"ט רפ"ב דזבים שכתב דהוי כעין מיעוט אחר מיעוט שהוא לרבות ולא זכר שכן כתבו התוס' סנהדרין ס"ו ע"א ד"ה לרבות:
גמ' קמ"ל ועל הנפשות אשר הי' שם עכ"ל פשיטא לי' דנפשות משמע אפי' קטן. דגם קטן נכלל בנפשות משו"ה לא פריך ואימא ה"נ אבל אדם לא משמע שיהי' כולל גם הקטן. משו"ה פריך ואימא ה"נ וזה שסיים שם אדם מכל מקום להורות שגם אדם משמע אפי' קטן. ועי' לעיל ריש מכילתין נפשות כל דהוא ע"ש היינו אפי' שאינן שוין כלום. אבל קטן פשיטא דנכלל בכלל נפשות וכמ"ש וזה פשוט. ועי' סוכה ה' ע"ב אדם אפי רברבא ע"ש: גמ' והאמר מר אינו בקי כו' אינו רואה כו' עכ"ל משמע לי' שאפי' ע"י ת"ח ישראל אינו רואה דאי לא תימא הכי פשיטא דאינו רואה כיון דאינו יודע מה לראות ודו"ק:
גמ' הכל כשרין לקדש לר"י לאתויי קטן ולרבנן לאתויי אשה. הא דהקדים דברי ר"י ובמתני' קתני דברי רבנן תחלה. היינו דמדר"י נשמע לדרבנן דאשה כשרה לדידהו דמחוץ לא שמעינן מידי דאין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ עי' יומא מ"ג תוס' ד"ה הכל ועי' צ"ק שהקשה הא בהדיא קתני במתני' ר"י מכשיר בקטן ומאי אתא לאתויי ומ"ש שם ליישב לא נהיר כלל. ובהכרח צ"ל דתני והדר מפרש כדאמרינן לעיל שוב מצאתי בתוי"ט בפרה פי"ב שכתב כן להדיא ע"ש:
גמ' הכל שוחטין חדא לאתויי כותי וחדא לאתויי ישראל מומר. הכי מוקי לה רבא בחולין י"ז ע"א וסירכא לישנא דרבא נקט הכא. דרבא באמת לדבריו דאביי נקט אבל לרבא באמת מתני' קמייתא אתי לאתויי ישראל מומר עי' חולין ג' ע"ב תוס' ד"ה מ"ט ובמהרש"א שם. ועי' רש"י ריש חולין שכתב והכל שוחטין פליגי בה אמוראי למר לאתויי טמא בחולין ולמר לאתויי כותי או מומר ודבריו שם צריכין ביאור מאחר דנחית להביא גם אוקימתא דרבה בר עולא. אמאי לא הביא גם אוקימתא דרבינא שם. שוב מצאתי וראיתי שהרגישו בזה גדולי המפרשים עי' ראש יוסף מ"ש בזה ועי' לב ארי' שתירץ על נכון:
רש"י ד"ה מזמנים לעצמן כו' אבל אין שתי נשים או שני עבדים מצטרפין עם אנשים כו' שאין הנשים אומרות ברית ואין העבדים אומרים על נחלתינו עכ"ל. עי' חת"ס חאו"ח סי' מ"ח ועי' צל"ח בברכות דף מ"ז שהניח דברי רש"י בצ"ע דמה ענין זה לענין צירוף לזימון והלא לכ"ע אין ברכת הזימון יותר מעד הזן. ואחר ברכת הזן יכולים להתפרד והרי בברכת הזן הנוסח שוה לכשרים ולעבדים ולנשים. תו הקשה דלטעמי' דרש"י גם נשים עם עבדים אינם שוים בנוסח דברית שייך בעבדים ולא בנשים ועל נחלתינו שייך בנשים ולא בעבדים וא"כ קשה למה הוצרך בריש פרקין למיהב טעמא בנשים ועבדים משום פריצותא תיפק לי' משום דאין שוין בנוסח הברכה עכ"ל והקושי' עצומות מאוד. ולדידי קשי' דרבינו יונה בברכות הביא שם בשם רש"י בטעמא דאין הנשים מצטרפין עם אנשים משום פריצותא וא"כ דברי רש"י סותרים:
אמנם כן יש ליישב דברי רש"י בטח עפ"י דברי הר"ן בפ"ב דמגילה שכתב שם לחלק אמאי לא חיישינן לפריצותא גבי מגילה כי היכא דחיישינן לענין זימון וכתב וז"ל. ואפשר לומר דשאני הכא ע"י צירוף אין שינוי כו' אבל זימון דהוי שינוי במטבע כו' וכיון שניכר כו' חיישינן לפריצותא אבל כאן במגילה אין צרופן ניכר כו' ע"ש היטב. והן הן כוונת רש"י הכא דמטעם דהוי שינוי בנוסח הברכה הוי היכר ואתי' לידי פריצותא וא"ש הכל כאשר דעת לנבון נקל ודו"ק שהוא ברור מאוד ועי' פמ"א ח"א סי' ס"ו ד"ה סתירה לדברי התוס' כו' ע"ש היטב הגה"ה כוונת המחבר דטעם דרש"י הוא כעין סברת הר"ן אבל לא מטעמי' דהר"ן סובר בשביל שיש שינוי בין רבים ליחיד בש"ז אתי' לידי פריצותא ולשיטת רש"י הפריצותא בשביל השינוי דניסח ברכתם בזה יש היכר שהם נשים והם השאר אנשים ובזה אתי' לידי פריצותא דו"ק ולדברי הנ"ל בדברי רש"י אפי' אם יש ג' אנשים בלא הנשים ג"כ אינם מזמנים הנשים עם האנשים דלא כהר"ן ועיין בב"י בסי' קצ"ט אך מדברי רש"י נמי משמע דאם יש ג' אנשים מזמנין הנשים עם הנשים דו"ק וצ"ע דברי הפנים. עד כאן הגהה מהרב דלוקניק]:
ועפ"ז א"ש דלכאורה דברי רש"י מיותרין במ"ש דאי שתי נשים או שני עבדים מצטרפין לאנשים וכי דינא אתי לאשמעינן הכא. ואין זה עיקר מקומו ומה מיני' יהלוך לענין פשט הסוגיא. אבל למ"ש הוא נכון דכוונת רש"י ליישב אמאי חיישינן הכא לפריצותא. ולעיל לענין קריאת מגילה לשיטתו דנשים מוציאות אנשים אמאי לא חיישינן התם לפריצותא וכמ"ש הר"ן שוב מצאתי בער"ע שהעיר קצת בזה:
רש"י ד"ה והצרוע. עי' בפי' רבינו גרשון מאור הגולה בסוף מסכתין שפי' שם בפשיטות ע"ש:
רש"י ד"ה הזאתו כשרה טעמא מפרש ביבמות מידי דהוה כו' עכ"ל. לכאורה מיותר ומאי בעי רש"י בזה. ואולי כיון רש"י לרמז בזה דלטעמא דמפרש ביבמות ה"ה ערל כשר גם לקדש וכמ"ש התוס' יו"ט בפרה פי"ב א"כ מדלא קאמר לעיל ג"כ לאתויי ערל דכשר לקדש ע"כ מוכח דמתני' דלעיל פליג אהך מתני' וכמ"ש התוי"ט ולזה פי' רש"י לעיל טעמייהו דרבנן ור"י מפרש ביומא היינו דלפ"ז גם בהזאה פליגי דמשמע מוציא מידי משמע וכמ"ש התוי"ט. א"כ הא דלא משני גם בהזאה כמו לענין קידוש משום דעדיפא מיני' משני ורק לעיל גבי קידוש דע"כ ס"ל דערל פסול דחיק ומוקי בשינוייא דחיקא כן נראה לי ודו"ק:
תוס' ד"ה לאתויי נשים כו' שמוציאין נשים אחרות עכ"ל עי' צ"ק מ"ש בזה ודבריו תמוהין. ואישתמיטתי' להצ"ק דברי התוס' והרא"ש. במגילה ד' ע"א ע"ש. וכן כתב להדיא הכא בתוספת הרא"ש בסוף מסכתין ע"ש. ועי' ב"י סי' תרפ"ט שהביא בשם המרדכי וז"ל ובה"ג גריס הכי אמר ריב"ל נשים חייבות במשמע מגילה. ועתה לא תיקשה לריב"ל מהתוספתא. דהא במשמע קאמר עכ"ל. וברור דהא דקתני בברייתא הכל חייבין במקרא מגילה שייך שפיר אפי' לבה"ג במקרא מגילה משום אינך דקתני בהדיא דנשים לא אתי' רק מריבוי דהכל ודו"ק:
והנה בסוכה ל"ח ע"א כתבו התוס' בד"ה באמת וז"ל. א"נ משום דרבים זילא בהו מילתא דהרי מגילה דנשים חייבות בה ופי' בה"ג דאין נשים מוציאות את הרבים ידי חובתם במגילה עכ"ל מבואר מדבריהם דאפי' לבה"ג הא דאין הנשים מוציאות את האנשים. היינו דוקא רבים משום דזילא בהו מילתא. אבל ליחיד גם נשים מוציאין אותו ידי חובתו. ולפ"ז הא דקתני הכל כשרין לקרות את המגילה א"ש בפשוטו אפי' לשיטת בה"ג דאתי לאתויי נשים שכשרין להוציא את היחיד ידי חובתו:
האומנם מדברי התוס' במגילה ומדבריהם הכא בשמעתין מבואר דס"ל דאשה אינה מוציאה רק מינה. אבל לא לאנשים אפי' ביחיד כאשר דעת לנבון נקל. וכן מורה באמת לשון הבה"ג במ"ש אלא שחייבין בשמיעה. משמע מזה דרק בשמיעה חייבין ולא להוציא אנשים אפי' ביחיד:
וע"פ האמור יתבאר ויתלבן כוונת התוס' הכא במה שהאריכו להביא כל לשון הבה"ג והתוספתא שהוא לכאורה אך למותר. ולמ"ש א"ש דיעויין בתוס' במגילה שהביאו שם ראי' מהא דקתני בתוספתא. אנדרוגינוס מוציא את מינו ואינו מוציא את שאינו מינו. ופשיטא דלא עדיפא אשה מאנדרוגינוס ע"ש. ובהגהות הרב מהו' אליעזר לנדא נתעורר שם שלא הי' צריכין לזה דבתוספתא עצמה סיים דנשים ועבדים וקטנים פטורים ממקרא מגילה ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן. והיינו ע"כ דפטורים לענין דאין מוציאות אחרים ידי חובתם ע"ש. ובאמת היא פליאה נשגבה וראיתי שם בקרבן נתנאל שרצה לרפא את השבר על נקלה בדברים בעלמא במח"כ ע"ש. אבל למ"ש נכון היטב דהתוס' רצו להוכיח דנשים אינן מוציאות אפי' ליחיד לאפוקי ממ"ש בסוכה וזה אינו מוכח מסיפא דתוספתא דקתני דנשים ועבדים וקטנים פטורים ואין מוציאין את הרבים ואיכא למימר דדוקא רבים ומטעם זילותא וכמ"ש התוס' בסוכה לזה הוכיחו מרישא דנקט שם לשון יחיד אנדרוגינוס אינו מוציא את שאינו מינו דמבואר דגם ליחיד אינו מוציא. ופשיטא דלא עדיפא אשה מאנדרוגינוס. וזה שסיימו שם וכן פסק בה"ג דאשה מוציאה את מינה אבל לא לאנשים ר"ל דאפי' ליחיד אינה מוציאה כיון שהוא אינו מינה והיינו ממ"ש הבה"ג שחייבין בשמיעה דמשמע דוקא בשמיעה וכמ"ש והן הן כוונת התוס' הכא במה שהאריכו להעתיק כל לשון התוספתא והבה"ג היינו להוכיח מזה דאפי' ליחיד אינה מוציאה. וע"כ הכל כשרין לקרות אתי לאתויי נשים שמוציאות נשים אחרות. דלשיטת התוס' בסוכה בפשוטו ניחא ריבוי דהכל וכמ"ש אבל למה שהאריכו והביאו לשון התוספתא והבה"ג ע"כ צריכין אנו לדחוק וכמ"ש התוס' הכא ודו"ק:
וראיתי במג"א סי' רע"א ס"ק ב' שכתב דאישתמיטתי' להב"ח דברי התוס' בסוכה ל"ח שכתבו כיון דרבים הם זילא בהו מילתא שתוציאם אשה. ובמחכת"ר הרמה. אישתמיטתי' דברי התוס' במגילה והכא. דנראה בעליל דעתם דלא כמ"ש בסוכה וכמ"ש:
הגה"ה לענ"ד יעויין בסי' תרפ"ט במג"א ס"ק ה' ובמג"א ס"ק ז' ובלבושי שרד שם יראה דהמג"א לא אישתמיט מזה התוס' רק דהוא סובר דהב"ח בסי' רע"א לא עמד ע"ז הטעם דנשים אינן חייבים בקריאת מגילה רק לשמוע דאל"כ לא הי' הב"ח מקשה ע"כ מתרץ המג"א רק עפ"י תוס' סוכה לחלק בין רבים וקצרתי. עד כאן הגה"ה מהרב דלוקניק]:
ובקרבן נתנאל כתב דאשה אין מוציאה נשים רבות ודייק לה מלשון הרא"ש שכתב שהאשה מוציאה חבירתה. והעמיס זאת בכוונת התוס' בסוכה. ואין בו טעם וריח ונעלם ממנו לשון התוס' הכא ולשון תוס' הרא"ש בסוף מסכתין ע"ש ופשוט:
בא"ד והוי מצי למימר לאתויי קטן ואליבא דר"י עכ"ל ר"ל בשלמא לפרש"י דאתי לאתויי נשים שהן מוציאות זכרים ידי חובתן וא"ש בפשיטות אין לנו לדחוקי לאוקמי לאתויי קטן ואליבא דר"י דהא בהדיא קתני בסיפא ור"י מכשיר בקטן. אבל לשיטת בה"ג דאתי לאתויי שמוציאין רק נשים אחרות והדוחק בזה מבואר דפשיטא הוא. לשיטתי' כתבו דהומ"ל לאתויי קטן ואליבא דר"י וכן משמע בתוס' הרא"ש בסוף מסכתין יעו"ש. ועי' בספר החיים בסי' תרפ"ט שהאריך בזה. ולא נתחוורו לי דברי' כלל דמ"ש שם סוף פ"א לא נהיר דכשרין משמע לכתחילה תדע דכולל גם אנשים וע"כ גם לכתחילה קאמר ע"ש וזה פשוט. ומה שהקשה שם בסוף פ"ג להסוברים דאשה פסולה לקרות המגילה. מ"ט לא תני נמי חוץ מאשה. עי' יומא מ"ג תוס' ד"ה הכל דאין למדין מכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ. עוד האריך שם בפ"ה לפרש מה שאמר ר"י מכשיר בקטן היינו להוציא את הקטן. לא ידעתי מה יענה להא דאמר ר"י שם דף כ' קטן הייתי וקריתי למעלה מר"ט וזקנים בלוד ע"ש ואין לי להאריך בזה בדבריו:
תוס' ד"ה מזמנות וצ"ל דרשות הוא לנשים לזמן אבל חיובא ליכא. עי' טור או"ח סי' קצ"ט שהביא שם שהרא"ש פי' דע"כ חייבות קאמר כו' והיינו ע"כ לחיובא מדקאמר הכל חייבין ע"ש. ולשיטת התוס' ע"כ צ"ל כמו שכתב שם הב"י בשם הסמ"ג וז"ל גרסינן בפ"ק דערכין הכל חייבין בזימון כו' ותימא דבריש פ' שלשה שאכלו מסיק דנשים מזמנות לעצמן רשות. ואומר ר"י דלעצמן דוקא רשות. אבל כשאוכלות עם האנשים חייבות ויוצאות בזימון שלנו ואין מברכות לעצמן ועי' ב"ח מ"ש בזה ולזה נתכוונו התוס' במ"ש דרשות לנשים לזמן ר"ל דוקא לנשים לעצמן ודו"ק: תוס' ד"ה והצרוע ואע"ג דבנגעי הראש וזקן כתיב אשה לא ילפינן אשה עכ"ל, לכאורה משמע דקושי' התוס' דלמה לי והצרוע לילף מהתם. אלא דא"כ אינו מובן מ"ש דהתם איצטרך כו' אדרבא תיקשה לפ"ז טפי לילף מהתם. ונראה דכוונתם אמאי לא יליף נגעי הראש מהכא. וע"ז שפיר תירצו דהתם איצטרך כו' ולפ"ז תיקשה אמאי לא יליף הכא מנגעי הראש לזה כתבו לקמן דסד"א מדאיצטרך לרבויי אשה כו' ודו"ק:
תוס' ד"ה דמסברי' לי' כו' ועי"ל דהכא לאו אכהן קאי אלא אישראל חכם דקאי גבי' כו' ראיתי להעתיק דברי התורת חיים בשבועות דף ו' וז"ל יש לומר דהתם לאו אכהן המטמא קאי אלא אישראל הרואה את הנגע קאי דהא דתנן הכל כשרים לראות הנגעים לאו בכהנים דוקא איירי דהכי איתא בריש פ"ג דנגעים הכל כשרים לראות את הנגעים אלא שהטומאה והטהרה בידי כהן משמע דהכל כשרים בישראל איירי. וקאמר התם דהכל אתא לאתויי אפי' ישראל שאינו בקי בהן ובשמותיהן. ומפרש לה רבינא והוא דמסברי' לו וסבר. אבל כהן אפי' שוטה נמי והיינו מ"ש התוס' שם בשבועות] וא"ת מה לנו לזה הישראל כיון דיש לנו ישראל אחר דמסברי' לו וע"ז תירצו כגון שעיניו כהות ואינו יכול לראות עכ"ל. ומעתה יבואר לנו כוונת התוס' הכא. ועי' בת"ח שם דהנראה דאישתמיטתי' דברי התוס' הכא:
תוס' ד"ה ערל כו' טעמא מפרש ביבמות כו' ומצי לאתויי ברייתא כו' המשך דבריהם. דבלא הך טעמא דיבמות איכא למימר דעדיפא לי' להביא הך דר"א לאשמעינן היא גופא דהלכה כר"א דסתמא דמתני' כוותי' קאי וכן מורה לישנא דתלמודא. וכדר"א. אבל למאי מפורש טעמא ביבמות ערל כשר גם לקדש. וע"כ צ"ל דהני תרי סתמא פליגי וכמ"ש התוי"ט וא"כ לא מוכח מזה דהלכה כרבא דמאי חזית לסמוך אהך סתמא טפי מאידך סתמא. וא"כ הוי מצי לאתויי ברייתא דמפורש הכא. דבאמת פליגי שתי הברייתות בהך פלוגתא דפליגי הנך תרי סתמא. אלא משום דר"א שגורה בפי כל כן נראה לי ודו"ק בכ"ו:
בהך סוגיא ישתומם כל משכיל על סידרא דמתני' ומתניתא שהביא כאן שהקדים המאוחר והאחיר את המוקדם לפי סדר הש"ס. ויש לי הרצאת דברים בזה. והנה בפשוטו מפרש מתחילה כל הכל דסדר קדשים. אגב הכל דערכין דהוא בסדר קדשים. אולם לפ"ז אינו מובן אמאי איחר להביא הכל שוחטין דהוא ג"כ בסדר קדשים. ואח"כ מפרש כל הכל דחייבין עד הכל מצטרפין לזימון. ובזה א"ש דהביא ברייתא דהכל חייבין במקרא מגילה קודם מתני' דהכל כשרים לקרות המגילה משום דקאי הכא לפרש הכל חייבין. ורק דרך אגב מפרש נמי למתני' בחדא מחתא. והנה היכא דתני חוץ. נקט בכ"מ מתחלה קטן ואח"כ אשה ואח"כ עבד עי' ריש חגיגה וכהנה רבות בש"ס. משו"ה נקט הכא תחלה כל הכל דאתי' לאתויי קטן ואח"כ הכל דאתיא לרבות אשה ואח"כ עבדים. ודרך הש"ס לנקוט בכ"מ סוכה לולב ציצית תפילין עי' סוכה מ"ב ותוספתא רכות פ"ו. אולם הא דהביא הכל חייבין בראי' קודם הכל דשופר לא ידעתי כעת טעם נכון מספיק בפשיטות. ומן הכל מצטרפין לזימון עד הכל מעלין מפרש הכל דאתי' לאתויי קטן או אשה וכדומה דחד דינא אית לי' עם מה דמבואר במתני' או בברייתא מיהו הא דהביא מתני' דזבים קודם מתני' דנגעים לא אדע ליישבו על מכונו. ומן הכל מעלין מפרש מה דאתי' לאתויי ענין חוציי מה דלא מיירי כלל במתני' כמו מנוה היפה לנוה הרעה. ויתכן דמשו"ה פי' רש"י הכא עבד כנעני ושינה מפי' בכתובות דפי' שם בעבד עברי היינו משום דבשמעתין מוכח מהא דהביא האי דכתובות לבסוף דאתי' לאתויי ענין אחר מה דלא מיירי במתני' וכמ"ש להכי פי' בעבד כנעני דלענין מכירה לא מיירי כלל במתני' ופשטות ריבוי דמתני' מיירי בע"א כפי' בכתובות וע"ש בפ"י והפלאה ודו"ק ועי' ער"ע:
ודע דמצינו עוד בש"ס בכמה מקומות דקתני הכל והשמיטו כאן. וכבר נתעורר בזה בספר ער"ע מהא דקתני בפ"א דידים הכל כשרים ליתן לידים. ומ"ש הער"ע דאתי' לאתויי קוף אינו נכון דבהדיא קתני לה התם והעיקר כמ"ש שם התוספת חדשים ע"ש. [דאתי' לאתויי טמא מת ובועל נדה. ובתוספתא פ"ק דידים דקתני הכל כשרים ליתן אפי' טמא מת ובועל נדה אתי' לאתויי חשו"ק דקתני במתני'] במכות ח' הכל גולין ע"י ישראל. בסנהדרין ל"א הכל כשרין לדון דיני ממונות ואמרינן שם דאתי' לאתויי ממזר:
ואגב שיטפיה לא העיר מרישא דמתני' שם הכל מלמדין זכות דאתי' לאתויי אחד מן התלמידים. ע"ש בפסחים ד' ע"ב. הכל נאמנים על ביעור חמץ. ולי יש עוד להעיר מריש מס' חגיגה הכל חייבין בראי' ובשמחה ועי' ט"א דהכל דשמחה אתי' לאתויי טומטום. בסוף פ"ב דגיטין הכל כשרין להביא את הגט הכל כשרין לכתוב את הגט בב"מ פרק ז' מ"א הכל כמנהג המדינה ע"ש ברע"ב ובתוי"ט. בריש ב"ב הכל כמנהג המדינה וצ"ע בכ"ז וראיתי בש"מ בכתובות ק"י שכתב שם הכל מעלין לאתויי מאי כיון דקתני בסיפא אחד האנשים ואחד נשים הכל לאתויי מאי עכ"ל. והוא תמוה דבאמת כל היכא דקתני הכל אפי' לא מפרש בסיפא כלל לאתויי אתא כמבואר בשמעתין בסנהדרין וצ"ע עוד מקומות יש בבכורות דף נ"ז ע"א הכל נכנסין לדיר להתעשר וע"ש בגמ' ועי' ב"ב ריש ג"פ הכל כמנהג מדינה ושם דף קס"ה ע"ב הכל הולך אחר התחתון בבכורות דף ל"ו ע"ב הכל נאמנים על מומי מעשר יומא דף ס"ו ע"א הכל כשרין להוליכו ע"ש פסחים דף ק"ח ע"ב הכל חייבין בד' כוסות כו' ע"ש נזיר מ"ה ע"ב הכל היו משלחין תחת הדוד ע"ש סוכה דף נ"ה ע"ב ומקריב את הכל לאתויי קייץ המזבח כדאמרינן שם דף נ"ו ע"ש פאה פ"א מ"ב הכל לפי גודל השדה ועי' סוף פ"ג דמעשרות. ושם פ"ב משנה ג' הכל מפסיק לזרעים וע"ש ברע"ב מש"ש. ר"ה ט"ז ע"א הכל נידונים בר"ה ע"ש מגילה דף כ"ג ע"א ת"ר הכל עולין למנין שבעה עירובין דף ק"ה ע"א הכל נכנסין בהיכל לבנות עי"ש. יבמות דף קי"ז ע"א הכל נאמנים להעידה ע"ש ועי' בעזרת נשים למהר"ם ן' חביב דשקיל וטרי בזה לאתויי מאי כתובות כ"ז ע"ב הכל נאמנים להעיד חוץ מהימנה ובעלה. חלה פ"ג מ"ו ר"ע אומר הכל הולך אחר הקרימה. ע"ש בכתובות דף ל' ע"א והתניא הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים. אולם בב"ב דף קמ"ד ע"ב הגירסא דאמר ר"ח הכל בידי שמים כו' ע"ש. עירובין דף כ"ו ע"ב הכל ניקח בכסף מעשר חוץ מן המים ומלח. כלים פי"ז משנה י"א הכל לפי מה שהוא אדם. בסוכה ח' ע"א לברך כו' הכל כו']:
גמ' הכל מעלין כו' עי' שו"ת מעיל צדקה סי' כ"ו ע"ש:
רש"י ד"ה לאתויי עבדים שאם יש לו ע"כ כו' עכ"ל בכתובות פירש"י בע"א כמו שהביאו התוס' הכא אכן שם פי' דרבו יכול לכפותו להעבד שיעלה עמו וא"כ שפיר פי' בע"ע לרבותא טפי דכש"כ הוא לע"כ דיכול לכפותו שיעלה עמו וכמ"ש הש"מ שם. אבל הכא דפי' דהעבד כופה את רבו שימכרנו בא"י זה לא שייך בע"ע. דאין ע"ע נמכר אלא ע"י ב"ד בגנבתו. אבל רבו אינו יכול למוכרו לאחרים משו"ה פי' בע"כ. ומדלא פי' הכא בע"ע דכופה את רבו להעלותו לדור שם. משמע דס"ל באמת אין כח ביד העבד לכפותו לרבו כיון דהוא בעצמו דר בחול"א. ומצאתי בפ"י שם בכתובות שכתב כן לדעת רש"י שם ע"ש. ומדברי רש"י כאן ראי' לדבריו. וזה דלא כמ"ש בש"מ ובמהרי"ט שם לדעת רש"י ע"ש. ועי' פ"י שם שהאריך והעלה דליכא לפרש כלל בע"כ לדעת רש"י ואישתמיטתי' דברי רש"י הכא. והא דשינה רש"י פי' הכא כבר כתבתי לעיל (בד"ה בהך סוגי' ישתומם כל משכיל וכו'] מה שנ"ל בזה ועי' היטב בהפלאה שם:
תוס' ד"ה לאתויי עבדים כו' ור"י פי' שהעבד יכול לכוף להעלותו או יפטרהו עי' רמב"ם פ"ח מה' עבדים ה"ט שכתב עבד שאמר לעלות לא"י כופין את רבו לעלות עמו או ימכור אותו למי שיעלהו לשם. וצ"ל דמ"ש התוס' או יפטרהו היינו אם לא ימצא למכור אותו. ועי' בלשון הראב"ד שהביא הר"ן בכתובות ובמה שפי' הפלאה בכוונתו. ע"ש:
תוס' ד"ה לאתויי עבד שברח כו' ואפי' לפי' ר"י דבע"כ מיירי דרוצה למוכרו שאינו מוציאו מרשותו עכ"ל ר"ל שאין לו רשות למוכרו וזה אינו מוכח מרישא דגבי מעלין יכול למוכרו למי שיעלהו כמ"ש הרמב"ם הנ"ל. והנה מלשון שאינו מוציאו מרשותו שכתבו התוס' משמע דרק להוציא את העבד מרשותו לרשות אחרים אינו רשאי. אבל אם רוצה רבו לעבוד עמו שם בא"י עבודת עבד הרשות בידו. איברא מדברי הרמב"ם פ"ח מה' עבדים מבואר דאין לו עליו שום עבדות כלל רק כותבין לו שטר אדמיו. וכופין אותו לשחררו ע"ש:
ואולי מ"ש התוס' שאיני מוציאו מרשותו. הכוונה מרשות עצמו של העבד כמו שפי' ר"ת זיל זבני' היינו להעבד עצמו ע"ש בכתובות. ועי' שם במהרי"ט. ובהפלאה ד"ה והנה הרמב"ם כו' שלא ראה, דברי התוס' בשמעתין ע"ש ודו"ק:
גמ' הכל חיייבין בסוכה כו' כהנים איצטרכו לי' כו'. הסוגיא תמוה מאוד דהא גם בדירה בשעה שעוסקין בעבודה אין נזקקין לנשותיהם ואין המניעה מחמת הסוכה. ושפיר הוי כעין תדורו. הגע בעצמך. מי שאשתו נדה בחג האם נימא שיהי' פטור מסוכה אתמהה. גם מה דסיים מידי דהוי אהולכי דרכים כו' משמע דה"א דפטורים מטעם דבעידן עבודה טרידי בעבודה. וזה אינו ענין למה שאמר בתחלה. דס"ד ה"מ דלפטרו מטעם שאין נזקקין לנשותיהם. ועי' שער אפרים סי' ל"ד שהעיר מהא דקיי"ל בסוכה כ"ה ע"ב דאבל חייב בסוכה והרי אבל אסור בתשמיש המטה. ואמאי לא נפטרי' כמו דכהנים פטירי בעידן עבודה מטעם זה. ומה שתירץ שם השער אפרים. דכוונת הש"ס דקמ"ל דכהנים חייבין אפי' בשעת עבודה. דנהי דה"א דבעידן עבודה פטירי ושלא בשעת עבודה חייבין מידי דהוה אהולכי דרכים כו' קמ"ל דגם בעידן עבודה חייבין דזה מיקרי כעין תדורו ע"ש. כבר השיגו באלי' רבה סי' תר"מ דזה נגד פשטות הסוגי' ונגד פי' רש"י ותוס' ע"ש:
והנה למאי דקיי"ל ביו"ד סי' שצ"ט דאין שום אבילות דאורייתא ואפי' יום מיתה וקבורה. א"כ לק"מ. דאנן קיי"ל כר"מ בסוכה כ"ג ע"א דהעושה סוכה ע"ג בהמה כשרה דמדאורייתא מחזא חזי'. ורבנן הוא דגזרו בה ע"ש. וא"כ ה"נ מן התורה אבל מותר בתשמיש המטה ושפיר הוי כעין תדורו מדאורייתא וזה ברור לענ"ד אינו דומה זל"ז דתשבו כעין תדורו הוא בסברא ע"כ מאי איכפת לן דרק מדרבנן מכ"מ לא הוי כעין תדורו ולא דמי' כלל לד' ר"מ דו"ק ובעיקר קושי' השער אפרים. עי' בכתר המלך על הרמב"ם דו"ק שם] אלא דלפ"ז קשה מאי פריך שם בסוכה פשיטא דאבל חייב בסוכה הא לר"י באמת פטור מסוכה ע"ש בסוכה כ"ג. ויש ליישב. עי' עירובין דף צ"ו ע"ב תוס' ד"ה לא ס"ד ע"ש:
ועיין בפי' רבינו גרשום מאור הגולה בסוף מסכתין הביא גרסא אחרת. מה דירה בין ביום ובין בלילה אף סוכה בין ביום בין בלילה. והני כהנים הואיל וליתנייהו ביום דטרידי בעבודה אימר לא לחייבו קמ"ל נהי כו' מידי דהוי אהולכי דרכים כו' ע"ש. ולפי גירסא זו א"ש הכל על נכון ולגירסא דידן ע"כ צ"ל דהא דאמרינן והני כהנים הואיל ובני עבודה נינהו לא לחייבו. הכוונה דמטעם דהוי בני עבודה פטירי בין ביום ובין בלילה. דביום פטירי מטעם דטרידי בעבודה. ובלילה משום דאין נזקקין לנשותיהם. וע"ז אמרינן קמ"ל נהי דפטירי בעידן עבודה מטעם דטרידי בעבודה בלא שעת עבודה חיובא מחייבי. והיינו מטעם דהוי שפיר כעין תדורו כיון דאין המניעה מצד הסוכה וכמ"ש וסיים מידי דהוי כו' היינו אע"ג דבשעת עבודה פטירי מ"מ חייבין שלא בשעת עבודה מידי דהוי כו'. וכן נראה באמת מפי' רש"י שכתב דאע"ג דלא אפשר להו כעין תדורו כי היכי דאפשר להו מחייבי. ומדלא פי' שום טעם לזה משמע דהטעם פשוט מחמת שאין המניעה מצד הסוכה וכמ"ש. ומ"ש ובעידן עבודה פטירי היינו משום דטרידי כמ"ש. ועי' הגהות הב"ח וכן הצ"ק שמחקו ברש"י תיבת. כי. ולמ"ש אין מקום להגהתם. וע"ז הפירוש בגמ' יש הרהורי דברים וסמכתי על המעיין שיבין מדעתו. מהמגיה] והמעיין הישר יראה. מהמשך ושיעור דבריהם דרש"י ותוס' דלא גרסו כלל מה דמסיים מידי דהוי כו' והעד. דלא פי' ע"ז מאומה ואי הוי גרסי לי' לא הוי שתקו מלפרשו ודעת לנבון נקל:
והנה הרמב"ם בה' סוכה השמיט ולא הביא לשון הברייתא הכל חייבין בסוכה כהנים ולוים וישראלים. ובריש פ"ב מה' שופר נקט שם הרמב"ם לישנא דברייתא הכל חייבין בתקיעת שופר כהנים לוים וישראלים. הלא דבר הוא. והנה להך גירסא שהביא רבינו גרשון מאור הגולה. הדבר פשוט כיון דמסקינן דקמ"ל דכהנים חייבין מטעם מידי דהוי אהולכי דרכים כו' א"כ הרמב"ם בפ"ו מה' סוכה הביא להך דינא דהולכי דרכים תו לא איצטרך לאשמעינן דכהנים חייבין בסוכה. ואפי' לגירסא דידן דקמ"ל עוד דאע"ג דאין נזקקין לנשותיהם אפ"ה חייבים מטעם דאין המניעה מצד הסוכה וכמ"ש:
ולפ"ז לכאורה הי' לו להרמב"ם להשמעינו הך רבותא מאחר דתנא ברא איכפל לאשמעינן הך דינא לא קשי' ולא מידי. דהרמב"ם לשיטתו דס"ל בריש ה' אבל. דאבילות יום מיתה וקבורה הוא מה"ת א"כ כיון שהביא הרמב"ם בפ"ו מה' סוכה דאבל חייב בסוכה ממילא שמעינן הך דינא. ודו"ק:
שוב ראיתי דהא ליתא דהא הרמב"ם ס"ל דאפי' דברים שבצנעה אינו נוהג ברגל עי' בטור יו"ד סי' שצ"ט וא"כ אבל מותר בתשמיש ברגל. וא"כ הדרא הקושי' לדוכתי' [ובאמת אפי' לשיטת הרמב"ן דס"ל דיום ראשון הוא מה"ת ודברים של צנעה נוהג ברגל נראה דעיקר הקושי' בסוכה הוא על רב ואיהו לשיטתו דס"ל במ"ק כ"ד דאפי' בשבת תה"מ הוי רשות וא"כ כ"ש ברגל ולשיטתו פריך פשיטא ובזה סר מה שהקשינו לעיל ע"ז] וע"כ צ"ל דהרמב"ם הי' לו גירסת רבינו גרשום מאור הגולה וכמ"ש לעיל ולפנינו יבואר דברי הרמב"ם בכל מקומות מושבותיהם בזה:
גמ' הכל חייבין בציצית כו' סד"א הואיל ואישתרי כלאים כו' עי' יומא ס"ט ע"א תוס' ד"ה קשין הן שהשיגו מהך סוגי' על פרש"י דבגדי כהונה מותרין בלבישה ובהעלאה ע"ש והמהרש"א בביצה ט"ו ע"א הוסיף להקשות על רש"י דפי' שם בביצה דקשים הם ומותר לישב עליהם וסותר דבריו ביומא ע"ש:
ונראה דבשבת נ"ז ע"ב אמרינן ת"ר שלשה דברים נאמרו באיסטמא אין בה משום כלאים. ופירש"י משום שעשוין כלבד ואינה טוי' והתוס' פי' משום שהוא דבר קשה. ובקשין לא גזרו רבנן ע"ש. והנה רב אשי ס"ל בנדה ס"א ע"ב דא"צ שוע טוו ונוז ביחד. ולדידי' תיקשה איך יפרנס ברייתא דאיסטמא, וע"כ צ"ל לדידי' דבגד קשה מותר אף בהעלאה ולפ"ז א"ש דביומא מרא דשמעתא הוא רב אשי. וא"כ אליבי' שפיר פירש"י דבגד קשה מותר בלבישה ובהעלאה. אבל סתמא דתלמודא בשמעתין אזלי אליבא דהילכתא. דבעינן בכלאים שוע טוו ונוז ביחד כמר זוטרא שם בנדה. א"כ שפיר נוכל לומר דקשין אסורין בהעלאה. והאי דאיסטמא דאין בה משום כלאים. הוא מטעם שאינה טבווי'. ולרב אשי ע"כ צ"ל הא דקתני גבי ציצית כהנים חייבים היינו דזה גופא קמ"ל דלא אשתרי כלאים כלל לגבי כהנים דבגדי כהונה קשין הן ועי' מ"ש לקמן בזה ודו"ק:
ועפ"ז א"ש הא דפי' רש"י בביצה אסתמא דתלמודין שם דאינו מותר רק לישב עליהם ולא בהעלאה. משום דמוכח מסתמא דתלמודין בשמעתין דבהעלאה אסור ודו"ק היטב. ועי' שעה"מ סוף הנ' כלאים שהוכיח שם דסתמא דתלמודא ס"ל דבגדי כהונה לא מיקרי קשים ויש בהן משום כלאים ע"ש. וא"כ א"ש דברי רש"י בפשיטות ודו"ק:
ומה שתירץ בעל המאור סוף פ"א דביצה שיטת רש"י דהא דאמרינן ביומא דבגדי כהונה קשין הן קאי רק על בגדי כהן הדיוט דלא הי' בהם כלאים רק באבנט והוא הי' קשה. ובערכין קאי על בגדי כה"ג דהי' כלאים גם בחושן ואופד. והם לא הי' קשין ע"ש. אינו עולה יפה למה שפרש"י הכא בעצמו דכלאים היינו האבנט. ואולי מלשון כהנים משמע לי' דגם בהדיוט מיירי. ולזה ציינו התוס' הכא כהנים. להורות דגם בהדיוט מיירי וזה פשוט:
גמ' נהי דאישתרי בעידן עבודה בלא עידן עבודה לא אישתרי עכ"ל. נראה דר"ל דזה גופא קמ"ל במה דנקט כהנים דבלא עידן עבודה לא אישתרי אפי' בבגדי כהונה. והנה הרמב"ם פ"ו מה' כלאים ס"ל דאפי' במקדש שלא בשעת עבודה אסור בבגדי כהונה ולפ"ז מפרש עידן עבודה דשמעתין היינו בשעת עבודה ממש. ומשו"ה השמיט בה' ציצית לשון הברייתא הכל חייבין בציצית כהנים לוים כו' כיון דכבר פסק בה' כלאים דבשלא בשעת עבודה לא אישתרי כלאים לכהנים. תו לא איצטרך לאשמעינן דכהנים חייבין בציצית כאשר דעת לנבון נקל. ועי' שעה"מ סוף ה' כלאים מ"ש לפרש לשיטת הראב"ד דגם בלא עידן עבודה מותרין בבגדי כהונה דהא דאמרינן נהי דאישתרי בעידן עבודה. היינו בשעה שראוי לעבודה ביום. בלא עידן עבודה לא אישתרי היינו בלילה שאינו ראוי לעבודה. ודחה פי' זה בשם הראב"ד בעצמו. דלילה נמי עידן עבודה הוא שהרי או"פ קרבין כל הלילה יוע"ש ואין זה מוכרח לענ"ד. עי' שבת קי"ד ע"א יכול אף יו"כ בשל שבת ת"ל בשבתו דברי ר"י ר"ע אומר כו' יכול אף ביו"כ ת"ל בשבתו ע"ש הרי מצינו לילה דאינו עידן עבודה. ואין רצוני להאריך בדבר שכבר דשו בו רבים והלכו בו הנמושות:
אמנם בפשטות הסוגיא במאי דמשני נהי דאישתרי כו' יש להבין. דהא ע"כ הא דס"ד לפטור כהנים מציצית אע"ג דלא אישתרי כלאים אצל כהנים אלא בבגדי כהונה דלא הי' בהם ציצית כלל אבל בבגדי חול דמחייבי בציצית לא אישתרי כלאים לכהנים. וצ"ל דמ"מ ה"א דסמוכין אתא להורות לן דחיוב ציצית אינו חל אלא היכא דליכא שום היתר אצלו בכלאים. אבל כהנים כיון דאיכא היתר לגבייהו בבגדי כהונה פטירו מציצית. א"כ מאי משני דשלא בשעת עבודה אסירי מ"מ הרי מצינו היתר כלאים לגבייהו בשעת עבודה. וכיון דאיכא אופן דמותר לגבייהו כלאים נימא דפטירי מציצית והדבר צריך ביאור. ואין לומר דכוונת הש"ס במאי דאמרינן נהי דאישתרי בשעת עבודה כו' היינו כיון דלא אישתרי אלא בעידן עבודה לא הותר כלל כלאים לכהנים דבעידן עבודה הוא מטעם דעשה דעבודה דוחה ל"ת. רק למאי דס"ד דגם בלא עידן עבודה מותרין בבגדי כהונה ליכא למימר דהוא מטעם עשה דוחה ל"ת. דבשלא בשעת עבודה ליכא עשה כלל וע"כ דהותרה לגבייהו כלאים בבגדי כהונה ושפיר אמרינן מדאישתרי כלאים לגבייהו פטירי מציצית הא ליתא דגם לפום מאי דס"ד דגם שלא בשעת עבודה מותרין בבגדי כהונה. נימא דהוא מטעם דעשה דבגדי כהונה דוחה ל"ת. דהא לבישת בגדי כהונה הוא מ"ע בפני עצמה גם בלא עבודה עי' רמב"ן במנין המצות. וע"כ צ"ל כמ"ש התוס' ביבמות ה' ע"ב בד"ה כולה וז"ל ומיהו אי לאו כלאים מבגדי כהונה לא הוי מצי למילף משום דמצותו בכך א"כ שפיר קאמרינן מדאישתרי כלאים לגבייהו דלא מטעם דחי' הוא מדאיצטרך קרא דעשה דוחה ל"ת ולא ילפינן מבגדי כהונה. וא"כ אף למאי דמסקינן דאינו מותר רק בשעת עבודה ע"כ צ"ל דהותרו בכך ולא מטעם דחי' וכמ"ש התוס': ובהכי נסתר מ"ש הדורש לציון דרוש א' ליישב קושי' התוס' במנחות מ"ה אהא דאמר רבינא כהנים איצטרכי' לי' הואיל ואישתרי מליקה לגבייהו כו' והקשו שם התוס'. א"כ נימא דהותר כלאים לכהנים הואיל ואישתרי להו בגדי כהונה. ותירץ הדורש לציון דלכאורה יש להבין. דמה"ת נימא דאישתרי להו נבילה מדאישתרי מליקה הרי אכילה קדשים עשה היא וכל עשה דוחה לא תעשה ומנ"ל דאישתרי להו נבילה. אלא שמוכרח לומר שהותרה להם ולא משום דחי' דאל"כ הא אפשר לקיים שניהם. שיאכלו כהנים הרבה עד שיגיע לכ"א פחות מכזית. ומדלא קפדינן בהא ש"מ שהותרה. אבל בכלאים באמת הוא מטעם דעשה דוחה ל"ת ולא היתר להם כלאים כלל ע"ש ולמ"ש הא ליתא. והתוס' לשיטתם מקשי שפיר דמוכח מדאיצטרך קרא דעשה דוחה ל"ת ולא ילפינן מבגדי כהונה דכלאים הותרה להם לגמרי בבגדי כהונה ודבריהם מוכרחין בשמעתין וכמ"ש:
והנראה אצלי ע"פ מאי דקיימ"ל ביבמות דף ג' דאיסור כלאים הוא דוקא בלבישה דאית בי' הנאה ע"ש א"כ למאי דמסקינן דשלא בשעת עבודה לא אישתרו בכלאים אלא בעידן עבודה א"כ לא הותר כלל כלאים לגבי כהנים דכל איסור כלאים הוא רק הנאת לבישת הכלאים הרי קיימ"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו כדאמרינן בנדרים דף ט"ז דהמודר הנאה מסוכה יושב בה ישיבה של מצוה דמצות לאו ליהנות ניתנו. ולפום מאי דס"ד דבשלא בשעת עבודה נמי מותרין בבגדי כהונה א"כ שפיר מוכח דאישתרי כלאים לגבייהו. דליכא למימר כיון דלבישת בגדי כהונה הוא מ"ע בפני עצמה א"כ נימא גם בזה מצות לאו ליהנות ניתנו גם שלא בשעת עבודה. דז"א דהא דמצות לאו ליהנות ניתנו לא אמרינן רק במצוה שהיא חוב על האדם. ומוטל עליו לעשותו בע"כ. כמו שפירש"י בר"ה דף כ"ח דמצות לא ניתנין להנאתן רק הם גזירת המלך בעל כרחן של ישראל. א"כ שלא בשעת עבודה דיש בידן שלא ללבוש עוד בגדי כהונה לא שייך בזה למימר מצות לאו ליהנות ניתנו. אבל לאחר דמסקינן דרק בעידן עבודה שרי להו. ובעידן העבודה הרי הם מוכרחים ללבוש בגדי כהונה לא אישתרי כלאים כלל לגבי כהנים דבעידן עבודה הרי מצות לאו ליהנות ניתנו. והן הן כונת הגמ' נהי דאישתרי בעידן עבודה כו' היינו כיון דלא שרי להו רק בעת העבודה לא הותר כלאים לגבייהו בשום מקום. דבעידן עבודה מצות לאו ליהנות ניתנו שוב מצאתי במנחות מ"א תוס' ד"ה תכלת שכתבו שם ועוד דבטלית שעשוי להנאתו חייב הכתוב כלאים אבל בגדי כהונה לא לביש אלא בעידן עבודה ע"ש היטב ומהנראה שנתכוונו למ"ש וזה ברור:
וע"פ האמור מיושב היטב קושית התוס' במנחות מ"ה שהבאתי לעיל. דבאמת למאי דמסקינן לא הותר כלל כלאים בבגדי כהונה וכמ"ש ודו"ק היטב: הג"ה עי' בחת"ס יו"ד בסי' ס"ט שהוא מתרץ ג"כ כזה. שלמה נתן חרב דלוקניק:
גמ' הכל חייבין בתפילין כהנים לוים כו' הרמב"ם השמיט גם הכא ולא הביא לשון הברייתא בה' תפילין. והדבר פשוט משום דמסקינן דקמ"ל דלא מעכבי אהדדי כדתנן תפלה של יד אינו מעכב של ראש. א"כ מאחר שהרמב"ם פ"ד מה' תפילין כבר הביא האי דינא תו לא איצטרך לאשמעינן גם הכא הך דינא:
גמ' אימא במצות הראש נמי לא לחייבו קמ"ל. מבואר מזה דכהנים חייבין בתפילין של ראש אפי' בשעת עבודה עי' תוס' ד"ה ציץ. ובזבחים דף י"ט אמרינן על מה שאמרו שם דכהנים בעבודתם אם הניחו תפילין חוצצת. והתניא שפטורין מן התפילין ואם הניחו אינה חוצצת. ומשני הא דראש הא דיד. הרי שפטורים מן תפילין של ראש רק אם הניחו אינה חוצצת. וכבר העיר בזה הש"א סי' ל"ז לדעת הר"ן וסייעתו שהעוסק במצוה פטור מן המצוה אפי' אפשר לקיים שניהם. איך אמרו בערכין דכהנים חייבים בתפילין. [וקושי' לדעתי רק להר"ן לשיטתו שגם הוא מיאן בפרש"י בסוכה דף כ"ו ועי' שם ברש"א ועי' שג"א שם] ונדחק בזה ע"ש. והנכון מה שראיתי בספר טהרת הקודש בזבחים שם. שכתב לדחות ראיית הרשב"א מסוגיא דשמעתין שאסור להניח תפילין של ראש על המגבעות ודלא כדעת רש"י עי' ב"י סי' כ"ז וכתב שם וז"ל דבלא"ה צריך לפרש האי דערכין דקאמר דכהנים חייבים בתפילין ובזבחים אמרינן דפטורין. וע"כ צ"ל דחייבין דערכין היינו שאם הי' לבוש תפילין קודם העבודה חייב בהנחתן גם בשעת העבודה. ואסור לחלוץ תפילין של ראש עכ"פ. וא"כ הוצרך לומר שם טעם ששערו הי' נראה בין ציץ למצנפת. ולא הי' אפשר לומר שיניחם על המצנפת. שהרי אם הי' צריך לחלצם שוב ליכא עליו חובה להניחם מאחר שעוסק כבר במצות העבודה. אלו תורף דבריו ודברים ברורים המה דגם לשיטת הר"ן דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ואינו מחוייב לעשותה מ"מ אינו רשאי לבטל את המצוה שכבר עשה. ומ"ש הער"ע בזה חסרון תבלין. וגם תירוצו אינו עולה לרב נחמן דס"ל ביומא כ"ד דהי' מפייסין בבגדי חול ע"ש. שוב מצאתי בארצות החיים סי' כ"ו ס"ק ב' שהאריך בזה ע"ש שהעיר מהך דיומא הנ"ל:
גמ' הכל חייבין בתקיעת שופר כהנים כו' הנה בזה הביא הרמב"ם לשון הברייתא כמ"ש לעיל והיינו משום דמסקינן דאשמעינן דאע"ג דליתנייהו בכל דין השמטת קרקעות מ"מ חייבין בשופר וכיון דאיכפל להשמיענו הך רבותא שפיר הביא הרמב"ם לשון הברייתא בזה ופשוט:
גמ' והני כהנים הואיל ואיתנהו בתקיעה כולה שתא עכ"ל. בחינוך מצוה שפ"ד דייק מלשון הרמב"ם בפ"ג מה' כלי מקדש שכתב בימי המועד כולן ובראשי חדשים היו הכהנים תוקעין בחצוצרות והלוים אומרים שירה דמשמע מזה שבשאר הימים אף הלוים תוקעין בחצוצרות ע"ש ולפ"ז הוי מצי למימר כהנים ולוים איצטרכי לי' דהא גם הלוים היו תוקעין כל השנה בחצוצרות זולת ר"ח ומועדים. אולם בעיקר דיוקו דהחנוך אינו מוכרח דהא בפ"ו מה' תמידין סתם הרמב"ם והעתיק לשון המשנה פ"ז דתמיד כצורתה דמשמע דגם בשאר הימים לא היו תוקעין בחצוצרות כי אם הכהנים. ומ"ש הרמב"ם בה' כלי מקדש בימי המועד ובראשי חדשים נראה דאשמעינן דגם במוספין היו הכהנים תוקעין בחצוצרות והלוים אומרים שירה כמו בתמידין ודו"ק: ועיין ביום תרועה בר"ה דף כ"ט שכתב וא"ת מנלן לחז"ל דכהנים דוקא היו תוקעין וי"ל משום דבריש הפרשה כתוב בענין המסעות ובני אהרן יתקעו בחצוצרות משו"ה גם מה שאמר הכתוב אח"כ וביום שמחתכם כו' ותקעתם בחצוצרות ר"ל דהכהנים יתקעו עכ"ל. ולא זכר שכן כתב החינוך שם ע"ש. אפס דלענ"ד אין צורך לזה דבהדיא כתיב בדה"י ב' כ"ט ויעמדו הלוים בכלי דוד והכהנים בחצוצרות ועי' לקמן י"ג ע"ב דילפינן מקרא בד"ה ב' ה' ועמהם הכהנים מאה ועשרים מחצרים בחצוצרות דאין מוסיפין יותר ממאה ועשרים כהני ועי' תוי"ט שם ריש מ"ו ע"ש וזה ברור ולפ"ז מוכח דגם בשאר הימים היו הכהנים מחצרים בחצוצרות ולא הלוים ודו"ק: ועיין ברש"י ובתוס' סוכה דף, נ"א ע"א בד"ה ומחצצרים ולמשוררים והכא לא כתיב כלים וחצוצרות לאו כלי שיר נינהו שהן לתקיעות התמידין והמוספין עכ"ל. ולא זכיתי להבין דבריהם דהא בחצוצרות הכהנים היו תוקעין ולא הלוים כמבואר מקרא ומה ענין חצוצרות אצל כלי שיר גם מ"ש שהן לתקיעות התמידין ומוספין לא ידעתי דהא בקרא לא מיירי רק מעולה שהיתה הוראת שעה וצ"ע עי' ירושלמי פרק ראשון דיומא סוף ה' א' ודו"ק:
גמ' והני כהני הואיל וליתנהו במצות דיובל עי' תוס' ד"ה ובני עבודה שכתבו דלאו דוקא וה"ה דמצי למינקט לוים. ובט"א בר"ה שם הוכיח דדוקא נקט כהנים ודבריו נכונים ע"ש:
תוס' ד"ה ובני עבודה כו' דמטעם הולכי דרכים כו' ר"ל דליכא למיפטרינהו מטעם שאינם בביתם. ובלתי אפשר להם להיות בסוכה כמו הולכי דרכים. דהא גם בלילה לא היו ישנים בביתם אלא בלשכת בית המוקד כמבואר בתמיד כ"ז ע"א ברש"י שם דבשביל כך הם ישנים שם כדי שיהי' מזומנים למחר לעבודה ועי' רמב"ם פ"ח מה' בית הבחירה הי"א. לזה כתבו דלשכת בית המקדש [עי' בפי' ר"ג מאיר הגולה בסוף מסכתין שהגיה בלשכת בית המוקד ונכון הוא למ"ש] ושארי מקומות בהמ"ק לא פטרינן להו מטעם זה. והיינו משום שיכולים לעשות שם סוכה בהר הבית או בעזרה לאכול ולנוח שם בסוכה:
והנה התוס' לטעמייהו דס"ל בסוכה דף כ"ה ע"א דהעוסק במצוה אינו פטור מן המצוה בעת שינוח כיון דאפשר לו לקיים שניהם. אבל לשיטת רש"י והר"ן וסייעתם דס"ל דשלוחי מצוה פטורין אפי' בשעת חנייתן. ועי' כ"מ פ"ו מה' סוכה ה"ד. אכתי תקשה ליפטרינהו מטעם עוסק במצוה דפטירי אפי' בחנייתן. וצ"ל לשיטתם דמטעם זה לא הי' פטורין בלילה דלאו זמן עבודה כלל היכא דליכא או"פ מבעוד יום להקריבן. דאז כבר גמרו מצות היום. וליכא למיפטרינהו מטעם עוסק במצוה כלל אע"ג דרש"י פי' בסוכה כ"ו ע"א דהולכים לדבר מצוה פטורים ביום ובלילה. אע"פ שאין הולכים אלא ביום משום דטרודים ודואגים במחשבת המצוה ובתיקונה. שאני התם דלא גמרו עדיין המצוה שהתחילה מבעוד יום. אבל הכא הרי כבר נגמרה המצוה לגמרי בלילה אין לפוטרם מטעם טירדת המצוה שיתחילו לעשות למחר. הגע בעצמך אם יחשוב אדם לעשות מצוה יהי' פטור מן המצוה גם טרם שהתחיל המצוה. וזה לא שמענו משו"ה נקט טעמא דאין נזקקין לנשותיהם. דמטעם זה שפיר הי' ה"א דפטירי בין ביום ובין בלילה כיון דלא שייך בהו כלל תשבו כעין תדורו. ולמ"ש ליישב לעיל גירסא דידן א"ש טפי בפשיטות שיטת רש"י ודז"ק:
בא"ד וה"ה דמצי למינקט נמי לוים. דבריהם נסמכים לפי' רש"י שהביאו והמשך דבריהם דלמ"ש התוס' דיכולים לעשות סוכה גם במקומות בהמ"ק א"כ לפ"ז לפי גירסת ר"ג מאור הגולה דגרסינן דה"א דכהנים פטירי משום דטרידי בעבודה והיינו מטעם עוסק במצוה שפיר נקיט דוקא כהנים דטרידי בעבודה. ואי אפשר להו לקיים שניהם. אבל לוים דכל עיקר עבודתם הוא רק לשמור הרי יכולים לעשות שם סוכה. ולקיים שניהם. ואפי' לשיטת רש"י והר"ן דגם אפשר לקיים שניהם פטור. היינו רק העוסק במצוה. לא המקיים מצוה. דא"כ אדם הלובש ציצית יפטור מתפילין ועי' ארצות החיים סי' כ"ו ס"ק ב' וא"כ גם עבודת הלוים לשמור אינו עוסק במצוה רק קיום מצוה הוא כמובן ושפיר חייבין בסוכה. ומדוקדק בזה לישנא דטרידי בעבודה. דאתי' לאפוקי לוים. אבל לפרש"י דהטעם הוא משום דאין נזקקין לנשותיהם א"כ גם לוים פטירי מהאי טעמא דהא אין נזקקין לנשותיהם. דבעל קרי אסור לכנוס למחנה לויה עי' מל"מ פ"ז מה' בית הבחירה הט"ו. וע"כ דלפי' רש"י ה"ה דהוי מצי למינקט לוים. והא דנקטו התוס' דוקא לוים השומרים ולא נקטו לוים השוערים והמשוררים. דלזה הי' משפחות מיוחדות עי' תוס' לקמן י"א ע"ב ד"ה משוער. ולא שייך לפטור כל הלוים משום הני משפחות משו"ה נקטו לוים השומרים דזה שייך בכל לוים. וזה ברור:
ובעיקר דברי התוס' אני תמה למ"ש התוס' יבמות ז' ע"ב ד"ה ר"י דטבול יום מותר לכנוס להר הבית והחיל ע"ש ועי' רמב"ם פ"ז מה' ב"ה הי"ז. א"כ היו יכולים לזקוק לנשותיהם. ולטבול אח"כ דהא הלוים הי' שומרים חוץ לעזרות. עי' רמב"ם פ"ח מה' ב"ה ה"ה ע"ש וזה פשוט. ומה שהביאו התוס' ראי' מתקיעת שופר כבר כתבנו בשם הט"א דגם שם נקט דוקא כהנים. וראיתי בתשובה מאהבה ח"א סי' י"ג שכתבו ג"כ דבר נכון בזה וז"ל. ונראה בדקדוק נקטו כהנים ולא לוים כי הנה הקשיתי לשאול איך ס"ד לומר תשבו כעין תדורו איש ואשתו עמו הא כל ישראל חייבין בראיית פנים בעזרה ברגל. ועתה אם יזקוק לאשתו האיך אפשר לבא בו ביום בעזרה. וצ"ל דהך קרא שבעת ימים תשבו כעין תדורו. לאו דוקא שבעת ימים. ואפי' חסר יום אחד הוא מקיים בסוכות תשבו כעין תדורו. מעתה לפ"ז מאי קאמר תלמודא כהנים איצטרכי לי' הואיל ובני עבודה נינהו הא המה נחלקו לכ"ד משמרות ובכל יום בית אב מיוחד. וא"כ כהנים וישראלים שוים דלא חסרו רק יום אחד אך ז"א דהא מ"ע מה"ת להיות כל המשמרות שוים ברגלים כמבואר שלהי סוכה ועי' רמב"ם פ"ד מה' כלי מקדש. אמנם כ"ז כהנים אבל לוים נשארו גם ברגל במשמרותיהן ודינן שוין לישראל עכ"ל ונכון הוא:
תוס' ד"ה הני כהני כו' וי"ל השוה הכתוב אשה לאיש עכ"ל. רצונם דזה הוי הקישא דילפינן מהא דכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם. בתמורה ב' ע"ב. והקישא עדיף מסמוכין כמ"ש התוס' ביבמות ד' ע"א ד"ה דכתיב ע"ש. ולפ"ז למאי דס"ד הכא דכהנים אישתרי כלאים לגבייהו. וא"כ הלאו דכלאים אינו שוה בכל. גם אשה אינה חייבת בכלאים כדאמרינן בתמורה שם. דלא השוה הכתוב אשה לאיש רק בלאו השוה בכל. עי' תוס' חולין ק"י ע"ב ועפ"ז יתיישבו דברי התוס' ביבמות דלכאורה דבריהם צ"ע. דמאחר דכתבו שם תחילה דהקישא עדיף מסמוכין. א"כ אמאי נדחקו שם ליישב הא דנשים חייבות בכלאים. דשמא איכא שום ריבוי לענין כלאים. ולמ"ש א"ש דכוונתם ליישב בזה דהאיך ס"ד הכא. דאישתרי כלאים לכהנים. א"כ אמאי חייבות נשים בכלאים הא הוי לאו שאינו שוה בכל. לזה הוכרחו דאיכא שום ריבוי בנשים לחייבם בכלאים. וזה שהביאו שם ראי' דנשים חייבות בכלאים להורות דאין שום ה"א לפטור נשים מכלאים ודו"ק. ועי' דו"ח להגאון רע"א בביצה י"ד ע"ש:
בא"ד והא דאמרינן פרק א"ע הואיל ואינה בקום אכול מצה אינה בבל תאכל חמץ עכ"ל. ר"ל אע"ג דשם הוי ג"כ הקישא דהרי בחד קרא כתיב. ומ"מ מהקישא דאשה לאיש מוכח דאיפכא מקשינן לחומרא מצה לחמץ. ולמה לי קרא לאסור חמץ בנשים. לזה כתבו דסמוך אהא דילפינן ט"ו ט"ו מחג הסוכות. ומכח הג"ש ה"א להקיש לקולא חמץ למצה ועי' זבחים מ"ח ע"א תוד"ה דכ"ע יעו"ש היטב. והנה בפסחים מ"ג ע"א תוס' ד"ה סד"א ובשבועות כ' ע"ב תוס' ד"ה כל. כתבו עוד תי' אחר להא דפ' א"ע דאורחא דקרא דסיפא מפרש לרישא ע"ש. והיינו משום דשם לא הקשו רק מצד הסברא דלחומרא מקשינן ע"ש לזה תירצו שפיר מטעם סברא דסיפא מפרש לרישא אבל הכא דקושיתם הוא מכח הקישא דאשה לאיש וכמ"ש לזה לא מהני כלל סברא דסיפא מפרש לרישא כאשר דעת לנבון נקל:
בא"ד וא"ת דה"נ לשם מצה הוקשה. ר"ל דשם בהקישא דתפילין גם מצה הוקשה וא"כ ליפטרו נשים ממצה. ותירצו דאיכא למימר הואיל ואיתרבי לאכילת חמץ איתרבי נמי לאכילת מצה ר"ל מהקישא דמצה לחמץ. דכיון דאיתרבי לאכילת חמץ א"כ ליכא לאקושי לקולא חמץ למצה. וע"כ דמקשינן לחומרא מצה לחמץ. והך הקישא דמצה לחמץ עדיף מהקישא דתפילין. דלקולא ולחומרא לחומרא מקשינן ואוקמינן הקישא דתפילין לשאר מ"ע שהז"ג. ועי' בחידושי ר"ג מאור הגולה בסוף מסכתין שרמז לזה יעו"ש היטב. אבל כלאים בציצית דבתרי קראי כתיבי לא הוי רק סמוכין. ומשו"ה הקישא דתפילין עדיף מסמוכין. ואפי' למ"ש התוס' ביבמות דף ד' דאיכא שום ריבוי לענין כלאים אין לומר דאיתרבי נמי לציצית מסמוכין כיון דהקישא עדיף מסמוכין וזה ברור. וראיתי בארצות החיים סי' י"ז ס"ק ב' שכתב דדברי התוס' דשמעתין סותרים למ"ש ביבמות דאיכא שום ריבוי לענין כלאים. וא"כ כיון דגם בכלאים אים ריבוי הדק"ל דלחייבי בציצית כיון דאיתרבי לכלאים איתרבי נמי לענין ציצית ע"ש שנדחק בזה. ולמ"ש אני בכוונת התוס' לא קשיא ולא מידי ודו"ק ועי' היטב בפ"י פסחים מ"ג תוס' ד"ה סד"א ע"ש. וגדולי הרבנים האחרונים שגו בזה. במחילה מכבודם. ועי' במקנה בחידושיו לדף ל"ג סוף ע"ב שהקשה שם על דברי התוס' ביבמות. הא גם במצה ילפינן מסמוכין לאפוקי מהקישא ע"ש. וכן הקשה באור חדש שם בתוס' ד"ה תפילין וציצית והניח בצ"ע. הארצות החיים בתרייהו גריר. וכבודם במקומם מונח. משנה הוא דבמצה הקישא הוא דבחד קרא כתיב וכמ"ש. ואישתמיטתייהו להמקנה ואור חדש דברי התוס' בשמעתין ע"ש וזה ברור:
והנה הארצות החיים שם הקשה מברכות כ' ע"ב דנשים חייבות בקידוש ד"ת משום דכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה וקשה כיון דמ"ע שהזמן גרמא ידעינן מהקישא דתפילין הקישא עדיף מסמוכין ע"ש שהניח בקושיא לשיטת התוס'. ולא דק דזכור ושמור לאו סמוכין הוא. דזכור נאמר בדברות הראשונות ושמור בדברות אחרונות במשנה תורה נאמר. אלא דמהך טעמא גופא דבדברות הראשונות נאמרו בשינוי מדברות האחרונות מזה מוכח דכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה ולזה נתכוונו חז"ל דזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו ועי' היטב ברמב"ן בנימוקיו על התורה פ' יתרו ע"ש שביאר הענין. ועי' ב"ק נ"ד ע"ב תוס' ד"ה ולבהמתך ע"ש ועי' מנחות מ"ג ע"א בתוס' ד"ה ור"ש ע"ש:
והנה הריטב"א בקידושין ל"ג ע"ב תירץ לקושית התוס' דבשלמא גבי מצה דליכא למידרש מילתא אחריתא גבי ההיא סמיכותא דרשינן הכי אבל בסמוכין דציצית וכלאים כיון דאיכא למידרש בי' למפטר כלאים בציצית. תו לא דרשינן בי' אידך לסתור הכלל דכל מ"ע שהז"ג נשים פטורות עכ"ל וכבר התפלא בשעה"מ בריש פ"ו מה' חו"מ. דגם הקישא דמצה בעינן לכמה מילי' עיי' פסחים כ"ח ע"ב ודף ל"ה ע"א ע"ש שהאריך בזה. ועי' שם בפ"י ובצל"ח דלמ"ש שם יש ליישב דברי הריטב"א. והארצות החיים הקשה מדנפשי' מפסחים ל"ה. ומ"ש בזה ליישב לא נהיר כאשר יראה הרואה. ולולי דמסתפינא. הייתי אומר דבאמת הך הקישא דחמץ למצה אתיא להא דאמרינן בפסחים כ"ח ול"ה הנ"ל והא דילפינן לחייב נשים במצה הוא רק מסמוכין מדסמיך מצה לחמץ וזה שדיקדק הריטב"א וכתב דליכא למידרש מילתא אחריתא. גבי ההיא סמיכותא. וזה דלא כמ"ש התוס' ור"ג מאור הגולה שכתבתי לעיל ולא מצאתי כעת גילוי לסברא זו וצ"ע:
אמנם קושית הארצות החיים חזקה משמעתין דאמרינן מ"ד כיון דאישתרי כלאים לגבייהו בלבישת ציצית נמי לא לחייבו. ולדברי הריטב"א מהיכא תיתי. נאמר הכי הא צריך הסמוכים להתיר כלאים בציצית. וכבר קדמו המקנה בקידושין ל"ג ע"ב בקושיא זו ע"ש כי נעמו דבריו בישוב דברי הריטב"א בזה. ולי נראה ליישב בפשיטות ע"פ מ"ש התוס' ביבמות ה' ע"ב דלמ"ד נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט לא צריך קרא למילף דעשה דוחה ל"ת דילפינן משריפת קדשים ביו"ט. אלא למ"ד קריבין ילפינן מכלאים בציצית ע"ש וא"כ לפ"ז תירוץ הריטב"א אינו עולה יפה רק למ"ד קריבין אבל למ"ד אין קריבין קושית התוס' במקומה עומדת דליכא למימר דאיצטרך קרא דסמוכין להתיר כלאים בציצית דהא ילפינן משריפת קדשים ביו"ט. וא"כ נוכל לומר דסוגיא דשמעתין אזלי אליבא דמ"ד דאין קריבין ושפיר אמרינן דסד"א הואיל ואישתרי כלאים כו' ופשוט [אך עי' בבכורות דף י"ז ע"א דמסמיכות כלאים לציצית ילפינן לפסול צמר נדמה לתכלת ע"ש וצ"ע עוד דקושי' הארצות החיים עודנה בתוקפה וגם בל"ה א"א לאמר דהריטב"א אזיל בפלוג'. דלפ"ז להמ"ד דאין קריבין תהי' נשאר קושי' התוס' ונצרך להיות הדין דנשים פטורות ממצה] ובחפזי בדברי המקנה שם ראיתי מילתא דתמיהה שכתב דהכל חייבין בציצית אתי' לאתויי נשים. ואגב שיטפי' לא דק דהכל חייבין בציצית אתא לאתויי קטן היודע להתעטף בציצית כמבואר במכלתין. שוב ראיתי בספרי פ' שלח פ' קט"ו הכל חייבין בציצית גרים ונשים. ר"ש פוטר הנשים מן הציצית מפני שהוא מ"ע שהז"ג: ובריטב"א בשבועות דף כ' ע"ב מצאתי שתי' דכיון דכתיב בני ישראל ועשו להם ציצית ליכא למידרש לחייב נשים בציצית ע"ש ועי' בריטב"א בקידושין דף ל"ו ע"א מ"ש לענין סמיכה דכתיב בני ישראל ע"ש היטב ודו"ק. ומצאתי בעז"ה בספר ברכי יוסף סי' י"ד ס"ק ב' שהביא זה בשם הפסיקתא ע"ש:
תוס' ד"ה ציין כו' דליפטרו מתפילין ש"י שלא בשעת עבודה דפשיטא לי' דחייבין עכ"ל. נראה לי הא דפשיטא לי' לתלמודא דכהנים חייבין בתפילין שלא בשעת עבודה טפי מסוכה וציצית. הוא מדילפינן בסוכה דף כ"ה ע"ב דאבל פטור מתפילין מדאמר לי' רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל דלכ"ע אסור. והרי יחזקאל הי' כהן וש"מ דכהנים חייבין בתפילין בעלמא ונכון:
הגה"ה [ע"ז יש להעיר דילמא אמר הקב"ה ליחזקאל פארך חבוש עליך היינו תפילין של ראש דו"ק ע"כ הגה"ה מהרב דלוקניק]:
תוס' ד"ה מוכרין לעולם כו' ולא נראה כו' עכ"ל. עי' לקמן ל"ג ע"ב דרש"י בעצמו דחה פי' זה מטעם שכתבו התוס' עיין שם:
בא"ד ויש קצת ליישב הגירסא כו' ולוים וכהנים גואלין לעולם שבתי ערי חומה שלהם נוהגין כבתי החצרים ונפקי ביובל כצ"ל לענ"ד ותיבת וס"ד נמחק. ומ"ש ומוכרין דנקט אגב גואלין ז"ל הריטב"א בר"ה שם ומוכרין דקתני לאו דוקא דאפי' ישראל נמי אלא ה"ק מוכרין ע"ד לגאול לעולם. ועי' קרבן ראשית מ"ש שם בזה ע"ש: