הפלאה שבערכין· רבי חיים רבינוביץ
דף ב:
גמרא ור"י האי המר ימיר מאי עביד לי' כו' לרבות את האשה דתניא לפי שכל הענין כו' קשה לי אמאי לא קאמר דה"א דנילף תחילת הקדש מסוף הקדש מה נשים ליתנייהו בסמיכה אף בתמורה ליתנייהו. ומצאתי בתוס' הרא"ש בסוף מסכתין שהעיר בזה והקשה עוד דבתמורה דף ט' ע"א יליף מקרא דאין אדם ממיר בקרבן חבירו. ואמאי צריך קרא נילף מסוף הקדש דאימעט מקרא דאין אדם סומך בקרבן חבירו. ותירוצו שם מגומגם. וכוונתו דחדא מתורצת בירך חברתה. דבאמת לא יליף ר"י כלל תחילת הקדש מסוף הקדש. דהאי כדיני' והאי כדיני'. רק לגבי יורש שפיר ילפינן מהדדי דאחר דמצינו דאין אדם סומך ואין אדם מימר בקרבן חבירו. א"כ כיון דגלי קרא דלגבי סמיכה יורש כאחר א"כ ממילא ה"ה לגבי תמורה חשוב כאחר והוא נכון. שוב ראיתי במנחות צ"ג בתוס' ד"ה לפי כו' שעמדו ג"כ בקושית הרא"ש ותירצו כמ"ש יעו"ש. ועי' צ"ק ריש תמורה שהביא בשם הבה"ז קושי' אחת שם וז"ל הקשה אחד מהבחורים הא אמרינן לעיל דילפינן תחילת הקדש מסוף הקדש. וקרבנו של גוי אינו טעון סמיכה כו' והצו"ק הוסיף להקשות מאי בעי שם קטן מהו שימיר הא קיימ"ל קטן אינו סומך ע"ש שנשאר בצ"ע ואישתמיטתי' דברי התוס' במנחות הנ"ל שכבר עמדו שם בקושי' הבה"ז ובתירוצם נסתלקה גם קושי' הצ"ק מקטן ע"ש ודו"ק:
גמ' לפי שכל הענין אינו מדבר אלא בלשון זכר קשה לי דביומא מ"ג קאמר דר"י פוסל את האשה לקידוש וילפינן מדכתיב ונתן ולא ונתנה וכתבו שם בתוס' דמיותר הוא ומלשון זכר לא דייק שכל התורה כולה בלשון זכר נאמרה. והרי הכא קאמר ר"י דהוי ממעטינן אשה מלשון זכר. ואין לומר דשאני התם דאיתקש אשה לאיש לכל עונשין משא"כ הכא וכמ"ש התוס' דלענין תמורה אי לאו קרא לא הוי שוה אשה לאיש [עי' במג"א סי' מ"ו ס"ק ט' ועי' רמב"ם פ"ט מהל' עדים ה"ב ובכ"מ שם. ועי' תומים סי' נ"ה ס"ק ח' ע"ש היטיב ועי' שער המשפט סי' כ"ח סק"ג ז"א דלענין קום ועשה לא הוקשו אשה לאיש. כדמוכח בקידושין ל"ד דילפינן שם דנשים חייבות במ"ע שלא הז"ג מקרא אחרינא ולא ילפינן מהך הקישא רק לחייבם בל"ת ע"ש ויראה לי כיון דילפינן בקידושין דמ"ע שלא הזמן גרמא נשים חייבות. הך ילפותא מפקי' לי' ממשמעותא דלשון זכר דנאמר בכל התורה. וא"כ ה"א דאשה כשרה לקדש ומשו"ה בעינן יתורא לפסול את האשה. ומצאתי און לי ממ"ש הפ"י בקידושין נ"ו ע"א על הא דממעטינן סמיכות ותנופות בנשים מדכתיב בני ישראל ונא בנות ישראל וכתב שם הפנ"י אע"ג דברוב המצות כתיב בני ישראל ולא ממעטינן נשים התם טעמא אחרינא איכא. דבמצות ל"ת הא בהדיא מרבינן להו מקרא דהשוו אשה לאיש. ובמ"ע שאין הזמן גרמא הא מרבינן להו מדהוי לי' ת"ת ופדה"ב שני כתובין ואין מלמדין והוי לי' כמו מעוטא דדוקא בהנך פטירי אבל בעלמא חייבין וא"כ ע"כ דבני ישראל אתא לדרשא אחריתא או דאורחא דקרא הוא כו' יעו"ש. וכן כתב שם הריטב"א. וא"כ כ"ש הכא לענין לשון זכר דהך מיעוטא דש"כ אפקי' ממשמעותא. והא דכתיב לשון זכר אורחא דקרא הוא. וזה ברור: שוב ראיתי בספר באר אברהם ביומא י"א שהאריך בפרט זה. ודבריו אינם נראים דמה שהניח ליסוד מוסד דבמ"ע שפיר ממעטינן מלשון זכר כבר בארנו על נכון דז"א ואישתמיטתי' דברי הריטב"א ופנ"י. ומ"ש דבאפר פרה דנ"מ לאפוקי מטומאה הוי כמו ל"ת לא נהיר כלל כאשר דעת לנבון נקל אמנם דברי הת"י שהביא שם הב"א אהא דביתך ולא ביתה לשון זכר כתיב תמוה לכאורה למ"ש. ונראה דכוונת התו"י הוא דהתם מיותר לגמרי לשין זכר דהוי לי' למיכתב בית. ומדקתני ביתך בלשון זכר הוי ממעטינן אשה ודו"ק:
וד נראה לי דהא דאמרינן ביתך ולא ביתה הוא נמשך למה שאמר אח"כ ביתך ולא בתיהם דכיון דה"א למעט שותפים מימלא הוי ממעטינן גם אשה מביתך דכתיב לשון זכר דה"א דהא דממעטינן משני כתובים דבמ"ע שלא הזמן גרמא נשים חייבות הוא רק בעשה השוה בכל אבל היכא דאינו שוה בכל דשותפים פטורים אשה נמי פטורה דממעטינן לה מלשון זכר. וכמו דאמרינן בריש תמורה אהא דפרכינן למה לי קרא לרבות את האשה תיפוק לי' דהשוה הכתוב אשה לאיש לעונשין. ומשני מ"ד עונש השוה בכל אבל הכא כיון דעונש שאינו שוה בכל אשה נמי כי עבדה לא לקי' ע"ש כן נראה לי. ועפ"י האמור איצטמיד קושית הגרע"א בגליון הש"ס ובדו"ח על הא דמשני למען ירבו ימיכם הני בעי חיי והני לא בעי חיי ותמה שם הגרע"א דזה אינו מספיק על בית שותפות דלא דנין על גברא דבני חיובא נינהו אם ידורו בבית כל אחד לבדו. אלא דנין על הבית וזה ימים כבירים רשמתי בגליון הדו"ח דבחולין קל"ה ע"ב משמע להדיא דמרבינן שותפים מדכתיב ימיכם לשון רבים והא דקאמר הגמ' הני בעי חיי לא קאי רק אנשים. ולמ"ש קושי' הגר"ע קמה גם ניצבה. דעל נשים לחוד אין אנו צריכין כלל טעמא לחייבם דכיון דשותפים חייבים מדכתיב ימיכם ממילא לא ממעטינן נשים מביתך וכמ"ש לעיל. וע"כ דקאי הך טעמא אשותפים. ואולי דעדיפא מיני' משני ודו"ק ולשון התוס' מנחות צ"ג ד"ה לפי צע"ג ע"ש:
גמ' מה סופיני לרבות את כו' ת"ל אם המר ימיר עי' מנחות צ"ג ע"א תוד"ה מיבעי שהקשו דבפ' אין מעמידין שמעינן לר"י דס"ל דברה תורה כלשון בני אדם. ותירצו שם דבמקום שמוכח לא אמרינן ע"ש ועי' סוטה כ"ד ע"א ד"ה ור"י ומנחות י"ז ע"ב תוס' ד"ה מאי שהאריכו בפרט זה. ועי' מל"מ פ"ו מה' דעות ה"ז שהאריך בזה ולא זכר שכבר קדמו התוס' הנ"ל:
גמ' ורבנן מואם ור"י ואם לא דריש. עי' זבחים ה' ע"א תד"ה אחד שכתבו דר' יוחנן ס"ל דיורש ממיר. ולפי"ז מוכח דר' יוחנן דריש וי"ו לרבות את האשה כמבואר בשמעתין. וביבמות ע"ב השיב ר"א לר"י אפי' מאן דלא דריש וי"ו. וי"ו ה'. דריש ע"ש. ולכאורה עדיפא הוי לי' לר"א להקשות לר"י לשיטתו דמוכח דדריש וי"ו:
אמנם אחר העיון הנה נכון דנחזי אנן. דהא דצריכין לרבות את האשה אע"ג דהוקשו אשה לאיש לעונשין מבואר בריש תמורה לגירסת רש"י שם וכן הוא גירסת הרמב"ם כמ"ש הלח"מ ריש ה' תמורה דה"א לאו שיש בו מעשה. אבל תמורה לאו שאין בו מעשה ה"א דאשה לא מחייבה קמ"ל. ולפ"ז לר"י לשיטתו דס"ל שם בתמורה ג' ע"ב דתמורה הוי לאו שיש בו מעשה. משום דבדיבורא עביד מעשה. א"כ לדידי' שפיר ידעינן אשה מהקישא אשה לאיש לעונשין. וא"כ אין אנו צריכין לר"י לשיטתו ריבוי לרבות אשה ואין לנו הכרח לר"י דדריש וי"ו:
וע"פ האמור מקום איתי ליישב תמיהת הכ"מ ריש ה' תמורה הא דפסק הרמב"ם דתמורה הוי לאו שאין בו מעשה דלא כר"י. והמ"מ והלח"מ בפי"ג מה' שכירות נדחקו בזה טובא. ועי' נב"י מ"ת חאו"ח סי' ע"ו ע"ש. ולמ"ש אתי' שפיר בפשיטות. דסתמא דגמ' בשמעתין ובריש תמורה דאמרינן ורבנן מואם. ולא משני בפשיטות דנפקא להו מהקישא דאשה לאיש וס"ל כר' יוחנן. משמע דסתמא דתלמודין לית לי' להא דר' יוחנן. והרמב"ם לשיטתו דאיהו גריס בריש תמורה כגירסת רש"י וכמ"ש הלח"מ א"כ מוכח דלא כר' יוחנן וזה ברור:
גמ' הכל חייבין בסוכה כו' לאתויי הא דתנן עכ"ל אע"ג דבהדיא תנן מ"מ אורחי' דתנא לאשמעינן דרך אגב מאי דתני בהדיא במקום אחר. וכן כתבו התוס' מנחות צ"ג ד"ה הכל ולא ידעתי מדוע הביאו שם ממרחק לחמם ולא הביאו מהך סוגי' גופא. ולא דמי להא דלעיל דפרכינן דטואנד"ר בהדיא קתני. דשאני התם דכל הני מתני' כולם ענין אחד הוא דמפרש ואזיל המערכין ונערכין הנידרין והנודרין. ועי' מ"ש לעיל בתוס' ד"ה לאתויי. ועי' תוס' הרא"ש בסוף מסכתין מ"ש בזה. בזה נדחה קצת מה שהערתי על דברי הפנים לעיל בתוד"ה לאתויי ודו"ק]:
גמ' הכל חייבין בראי' לאתויי מאי. הקשה בטו"א בריש חגיגה נימא לאתויי ערל ודלא כר"ע דמרבה לערל כטמא כדאמרינן בחגיגה דף ד' ע"ב. ותירץ ע"פ מ"ש התוס' ביבמות דף ע"ב ע"ב ד"ה התם דלרבא אפי' לרבנן ערל פטור מראי' משום דמאוס הילכך אליבא דרבא אי אפשר לומר דאתי' לאתויי ערל דלדידי' לכו"ע פטור ע"ש. ואף דלפ"ז ע"כ צ"ל דסוגיא דחגיגה דף ד' פליג ארבא כמ"ש התוס' שם בחגיגה וכן כתב הרשב"א בחדושיו ליבמות דהסוגיות מתחלפות דלסוגי' בחגיגה פליגי רבנן אר"ע ע"ש מ"מ כיון דלרבא לכו"ע ערל פטור מראי'. לא מוקמינן דאתי' לאתויא ערל דאכתי תיקשה לרבא הכל לאתויא מאי. וזה פשוט. ולא הוצרכתי לכותבו אלא מפני שבעל ק"א לא ירד לזה ולמ"ש לקמן בס"ד ברש"י דהסוגיא ע"כ אזלי אליבא דרבא דס"ל דלחומרא ולא לקולא ע"ש היטב. א"ש טפי ודו"ק:
ובלמוד חברא גמרא אמרתי דבאמת קושית הט"א ליתא כלל בריש הסוגיא דעדיפא לי' לאוקמי מתני' אליבא דכו"ע ולא ניחא לי' לאוקמי מתני' דלא כר"ע. דסתם מתני' כר"מ אליבא דר"ע ע"י סנהדרין דף פ"ו. רק למאי דדחיק אליבא דרבינא לאוקמי דלא כר"י בן תימא או כמשנה ראשונה בזה שפיר הקשה הט"א דלוקמי דלא כר"ע והנה במ"ק דף ה' ע"א ובתענית י"ז ע"ב ובסנהדרין כ"ב ע"ב שאל רבינא לרב אשי הא מקמי דליתי יחזקאל מאן אמר. והשיבו ר"א ולטעמך הא דאמר ר"ח דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו מדברי יחזקאל בן בוזי למדנו כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי לשרתני. מקמי דליתי יחזקאל מאן אמרה כו'. ויש לדקדק לרבינא דלא ידע מהא דר"ח מאי טעמא דמתני' בזבחים כ"ב דערל פסול לעבודה ונראה עפ"י מ"ש הרשב"א ביבמות ריש פ' הערל דהא דאמרינן בסנהדרין דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו עד שבא יחזקאל ולמדנו כל בן נכר כו' לא אליבא דר"ע איתמר דלדידי' מתורת משה למדנו אותו בפירוש. דהא מתרבי מאיש איש להיותו כטמא אלא אליבא דר"א איתמר ורבנן נמי כותי' ס"ל ע"ש. ועפ"ז הנה נכון דרבינא ס"ל דטעמא דמתני' דערל פסול כר"ע. ולזה השיבו ר"א מהא דר"ח דוקא. ומוכח מזה דרבינא ס"ל כר"ע. והרי הכא אליבא דרבינו שקלינן וטרינן משו"ה לא ניחא לי' לאוקמי סתם מתני' דלא כר"ע. ועי' זבחים דף י"ח ע"ב דשם פריך רב אשי לרבינא מקמי דאתי יחזקאל מאן אמר ורבינא השיבו מהא דר"ח וצ"ע. ודע דמ"ש הרשב"א דהך דר"ח אליבא דר"א איתמר ועי' בשעה"מ בפ"ו מה' ביאת מקדש שהוכיח דההיא דר"ח לא אתיא כר"א דס"ל חלל שעבד עבודתו פסולה ע"ש ולזה דייק הרשב"א דרבנן נמי כוותי' ס"ל וא"כ אתיא ההיא דר"ח אליבא דרבנן ודו"ק]:
גמ' שנאמר יראה יראה עי' רש"י ותוס' ריש חגיגה ועי' בפי' ר"ג מאור הגולה שפי' דקאי אקרא ויקרא אברהם שם המקום ההוא ד' יראה אשר יאמר היום בהר ד' יראה ע"ש ובילקוט פ' משפטים רמז שנ"ה הגירסא שנאמר שלש פעמים בשנה יראה יראה כו' ומאוד תמוהין לי דברי ר"ג מאור הגולה דלפירושו לא דרשינן הכא כלל מקרא ומסורת דיראה הראשון הוא יראה והשני הוא יראה ובסנהדרין דף ד' ע"ב מוכח דהוי מקרא ומסורת ע"ש. גם פירושו השני אינו מובן כלל ועי' מהרש"א שם בסנהדרין ובמהר"ם שי"ף אמנם כן דע"פ דברי ר"ג מאור הגולה אשכחנא מרגינתא ליישב קושי' הט"א בחגיגה דף ז' ע"א אותיבי' ר"י לר"ל יראה יראה מה אני בחנם אף אתה בחנם. והקשה הט"א דמאי פריך ר"י לר"ל דהא הך ברייתא אתיא כמ"ד דדריש נמי מסורת בכה"ג אף דכי הדדי נינהו אבל רבנן פליגי ולא דרשי מסורת בכה"ג כמבואר בסנהדרין דף ד' ובריש חגיגה וא"כ לא דרשי נמי מה אני בחנם אף אתה בחנם ודילמא ר"ל ס"ל כרבנן ועוד הקשה מאי פריך ר"י לר"ל דילמא ר"ל כר' יהודה ס"ל דהקישא לסומא אתי' ע"ש שנידחק מאוד בזה. אמנם מדברי רגמ"ה למדתי תירוץ נכון דהך יראה יראה דמה אני בחנם קאי אקרא ויקרא אברהם שם המקום ההוא ד' יראה אשר יאמר היום וכו' ומזה ילפינן מה אני בחנם כו' והך ילפותא קאי אליבא דכ"ע כמ"ש:
וזה לשון כלי יקר על התורה לפי שנאמר יראה כל זכורך קרי בי' יראה ויראה היו"ד בצרי לומר שכדרך שבא לראות כך בא לראות כך נאמר כאן מזה הטעם יראה ויראה כי הכל ענין אחד ועי' רמב"ם בפ"ב מהל' חגיגה שהי' לו גירסא אחרת ויש לברור הדבר:
גמ' תיקנתם את רבו ואת עצמו לא תיקנתם. עי' ש"מ ב"ב י"ב ע"ב שכתב. ואע"ג דרבו מפסיד הוולדות. מ"מ מאי דאפשר לתקן לרב תקנו. אבל הוא חסר עיקר תיקנו דהיינו מצוות פ"ו. ואית דגרסי תקנתם פי' בתמיהא את רבו ואת עצמו לא תקנתם עכ"ל. וכוונתו דמאי תקנו בזה. דגם את רבו וגם את עצמו לא תקנו. דלישא שפחה כו' וא"כ הרב מפסיד הוולדות. והוא בעצמו אינו יכול לקיים פ"ו ומאי תקנה איכא הכא. אלא כופין את רבו. ואז תיקנו לפחות את העבד וזה פשוט:
והן הן כוונת הר"ר משולם בחגיגה ב' ע"ב בתוס' ד"ה תקנתם. ועי' שם רש"א שנידחק מאוד בכוונתם והדבר ברור דנתכוין למ"ש הש"מ. ולזה היפך הגירסא והקדים את עצמו לרבו. להורות דפירושו בתמיהא. דלעצמו לא נוכל לומר דמאי תקנתם פירושו בניחותא. דלעצמו ליכא תקנה כלל ולרבו אדרבא איכא קצת תקנה והיכא קאמר דלרבו לא תקנתם. אלא ע"כ דפי' בתמיהא תקנתם. הא ליכא תקנה לא לעצמו ולא לרבו כמ"ש. ולדעתי כן צריך להגיה בש"מ דלפי מה דאיתא לפנינו בש"מ אינו מובן לשון אית דגרסי ע"ש ודו"ק וזה ברור מאוד בס"ד [ועי' שבת דף פ"א ע"א ד"ה ואם לאו כהכרע ובמהרש"א שם וכעין זה סנהדרין י"ג ע"ב ברש"י ד"ה בידא ממש ע"ש. המגיה]:
גמ' רישא שפחה כו' בריש חגיגה בתוס' ד"ה לישא שפחה הקשו דליתי עשה דפ"ו וידחה ל"ת דלא יהי' קדש. ותי' בשם ר"י דבעידנא דמעיקר לאו לא מקיים העשה דמשעת העראה קא עקר ללאו. ועשה דפ"ו אינו מקיים אלא בגמר ביאה. ובט"א שם הרבה לתמוה. דהר"י סותר א"ע למ"ש ביבמות דף צ' ע"ב בתוס' ד"ה כולהו. דעשה דציצית אינו חל עד אחר הלבישה. ולאו דכלאים חל תיכף בשעת לבישה ע"ש. וא"כ קשה איך קיימ"ל דעשה דציצית דוחה לאו דכלאים. הא בביצה ח' ובשבת קל"ג אמרינן. אימר דאמרינן דאתי' עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת וסדין בציצית דבעידן דמעיקר לאו מקיים עשה. ולדברי התוס' שם לא הוי בעידנא דהלאו נעקר מהתחלת לבישה. והעשה אינו מקיים עד אחר שנתעטף ע"ש ועי' ש"א סי' כ"ט וסי' ל' ע"ש. ועי' נב"י מ"ת חאה"ע סי' קמ"א שהאריך בזה. והביא פלוגתא בין הראשונים בזה אי זה מיקרי בעידנא כיון דלא אפשר לקיים המצוה באופן אחר. ועי' ארצות החיים סי' ח' ס"ק ב' ובספר החיים שהאריכו למעניתם עי' עליהם:
והנראה לענ"ד. דלכאורה דברי התוס' מרפסין איגרא. דנחזי אנן דמרא דשמעתין שם ביבמות צ' הוא ר"ח דאיהו דאמר שם לרבה כולהו נמי שוא"ת הוא ע"ש. והרי ר"ח ס"ל במנחות מ"ב דציצית חובת טלית הוא. וכן לרבה למאי דס"ל לר"ח אליבא דרב דח"ט הוא ע"כ גם רבה יסבור כוותי' דכל מילי דמר עביד כרב לבר מתלת כמבואר בשבת כ"ד ע"א. ומ"ש בנב"י דרבא גרסינן. הוא ללא אמת כאשר יראה הרואה בסוגי' שם. וברש"י נפל טעות הדפוס ולפ"ז יש להבין מאי הקשו התוס' דסדין בציצית. היכא הוי שוא"ת. דכי מכסה בטלית דבת חיובא הוא ואין בו ציצית הרי עובר בידים הא אנן לר"ח ורבה קיימינן. ולדידהו דס"ל דח"ט היא אינו עובר כלל בשעת לבישה כי אם בעת שראוי להטיל הציצית וחיילות המצוה לדידהו לא הוי כלל בשעת לבישה וביותר תמוה מה שתרצו דבשעת עיטוף אכתי לא מחייב עד אחר שנתעטף ודברים הללו לא ניתנו להאמר רק למ"ד ח"ג אבל למ"ד ח"ט. הרי כבר נתחייב גם טרם שנתעטף. ותם אני שלא נתעוררו בזה גדולי המחברים. אמנם בירורן של הדברים עפ"י מה שראיתי בחידושי הרשב"א מנחות שנדפס זה לא כביר שם בדף מ"א שכתב וז"ל דאע"ג דלמ"ד חובת טלית אינו מתחייב במצוה בשעת עטיפה ולבישה כי אם בשעה שמטיל הציצית. מ"מ מצות הטלית הציצית בכלי קופסא. אינו אלא בשביל חיילות חיוב המצוה בשעת לבישה. דאז קיים המצוה שנצטוה. דאין סברא דלמ"ד ח"ט שצוה הכתוב לעשות ציצית לטלית המונח. ושמצוה לעשות ציצית בטלית אע"פ שלא ילבשנו כ"א ינחנו בקופסא. אלא צ"ל דלמ"ד ח"ט הוא שציוהו הכתוב לעשות ציצית בכל טליתות שיש לו שסופו ללובשם. ע"ש שהאריך בזה. תמצית העולה מדבריו דאף למ"ד ח"ט אינו מקיים מצות ציצית בעת שהוא מטיל הציצית רק מפני שסופו ללובשו. ומהאי טעמא אמרינן שם במנחות ומודה שמואל בזמן שעשאה לכבודו שפטורה. דלאו לאיתכסוי' עבידא ע"ש. ועי' יד המלך בה' ציצית שכתב בזה דברים לא נתחוורו אצלי כלל ע"ש] ועפ"ז נתבאר כוונת התוס' על נכון. כיון דעיקר קיום המצוה הוא בעת שהוא לובש אפי' למ"ד ח"ט. אע"ג דהמצוה מתחלת בעת הטלת הציצית מ"מ כי מכסה בטלית שאינה מצוייצת הרי ביטל עיקר המצוה בידים. ושפיר הקשו וע"ז תירצו דבשעת עיטוף אכתי לא מחייב. היינו כיון דכל עיקר חיוב כלי קופסא הוא רק מפני שסופו ללובשם. וא"כ בעינן שיהי' סופו עומד להיות מכוסה בה דכסותך משמע שאתה מכוסה בה כבר. ולו יצוייר אם הי' בגד העומד רק לאותו רגע שמתעטף. ואינו עומד להיות מכוסה בו. פשיטא אפי' למ"ד ח"ט היתה פטורה כמו בזמן שעשאה לכבודו. כיון דכסותך משמע שאתה מכוסה בה כבר. ולא עת שהוא מתעטף. ולפ"ז מאחר שפטרו סדין בציצית. ובמקום שוא"ת הרשות נתונה להם לעקור דברי תורה. א"כ הסדין אינו עומד לחיוב רק לרגע שהוא מתעטף דאז הוי קום ועשה ואחר שנתעטף פטור דהוי שוא"ת ואז הרי הוא שוא"ת ואז הוי כמו שאינו לבוש עוד וכיון דכל החיוב הוא רק לרגע זו שמתעטף בה ממילא הוא פטור לגמרי אפי' למ"ד ח"ט דהוי כמו טלית שאינו עומד רק לרגע שמתעטף דפטורה וכמ"ש ודו"ק היטב והבן. וע"פ האמור סרה מהר קושית הש"א. דלר"ח ורבה דס"ל דח"ט הוא א"כ למאי דנקטינן דסדין בציצית מותר. וא"כ החיוב עליו גם אחר שכבר מכוסה בה. א"כ הוי שפיר בעידנא לדידהו דמקיים העשה גם בעת הטלת הציצית. כיון דסופו להיות מכוסה בו:
איברא דז"א רק לר"ח ורבה דס"ל ק"ט אבל לדידן דקיימ"ל דח"ג הוא א"כ לים למימר דעשה דציצית אינו חל עד אחר שנתעטף. דא"כ תקשה קושית הש"א האיך דחי עשה דציצית לאו דכלאים הא לא הוי בעידנא. והן הן כוונה התוס' במה שסיימו ומלשון להתעטף מוכיח נמי בה"ג דקיימ"ל בציצית דח"ג הוא. וכל משכיל העובר על דברי ה' ישתומם דאינו ענין כלל להא דלעיל ולמ"ש הנה נכון בעזרה"ש והמשכיל יבין [כוונת המחבר כאן] בנקל להעמיד ע"ז אך יעיין עוד לקמן בדבריו בתוד"ה היודע להתעטף בדיבור השני שם ובזה יש לומר בתוס' יבמות הנ"ל עוד כוונה דו"ק שם בדברי הפנים אך לענ"ד דכוונת התוס' בפשוטו להוכיח דיש להביא ראיה מלשון הברכה כמו שהבה"ג מוכיח מלשון הברכה דו"ק וזה פשוט. מהמגיה] שוב ראיתי בארצות החיים סי' י"ג ס"ק ג' שהאריך ליישב קושי' הש"א דמה בכך שתחילת הלבישה היתה בהיתר הא הת"ה חשוב כמעשה והעלה שם דדברי התוס' סובבים הולכים לר"ח דס"ל ח"ט ע"ש ולא הרגיש כלל דלפ"ז דברי התוס' תמוהים. וההר הגדול הי' לפניו למישור ע"ש היטיב:
וראיתי שם מה שתמה למה שהעלה דדין תורה נמשך אחר דברי חכמים וכל שאינו ראוי מדרבנן הוי אינו ראוי מדאורייתא. א"כ כיון דגזרו חכמים שלא להטיל ציצית בסדין ממילא א"א להטיל בו ציצית גם מה"ת. והוי כא"א להטיל ציצית מצד שאין לו ציצית או מצד סברא שכתב הר"י שבמרדכי שמותר ללבוש הבגד. ואינו עושה איסור כלל ע"ש. לענ"ד מדברי התוס' שבת צ"ה ע"א בד"ה הרודה מוכח דהר"י ס"ל דאיסור דרבנן לא מהני לדאורייתא שהקשה שם אמאי חייב לר"א הרודה חלה דבש ביו"ט לפטור מטעם הואיל. ועי' דו"ח שתירץ כיון דמ"מ מדרבנן אסור משום פירות הנושרין. א"כ לא חזי לאורחים יוע"ש ומדמיאן הר"י בזה ונדחק ליישב ש"מ דאיסור דרבנן לא מהני לדין תורה והכא עדיפא מדהתם עי' תשובת רע"א סי' ה'. ועי' מ"ש הארצות החיים שם בס"ק א' בדעת התוס' ועי' חכ"צ סי' ק"ן דזה תלי' בפלוגתא דר"מ ור"י ע"ש היטב. ועי' גיטין ס"ד ע"ב תוס' ד"ה שאני. דלכאורה מוכח מדבריהם שם דלר"ח לית לי' דדין תורה נמשך אחר דברי חכמים ע"ש היטב בר"ן. אולם באמת אינו ענין לכאן דגבי ממון שאני דהפקר ב"ד היה הפקר לא מהני רק להפקיע רשות הבעלים מממונם. אבל לא לעשות קנין. וברשמי הדברים אשר לי על מסכת מועד קטן בדף ט"ז ע"א הארכתי הרבה בזה בס"ד. חקרתי דרשתי ופרשתי הענין על נכון ועי' באר יצחק חאו"ח סי' כ"ח שהאריך בזה בדברי טעם. אמנם מ"ש שם ליישב קושית הש"א בסתירות דברי ר"י תמוהין דבריו למ"ש ואין להאריך בזה עוד:
והנראה לכאורה יש להעיר במ"ש התוס' דל הוי בעידנא. הא לר"א דס"ל בשבת קל"א דמכשירי מצוה דוחה שבת לדידי'. ע"כ לא בעינן בעידנא יע"ש בתוס' ד"ה ושוין. וא"כ מה תירצו הכא אליבא דב"ש דלא דחי עשה דפ"ו ללאו דלא יהי' קדש משום דלא הוי בעידנא. הא ר"א שמותי הוא מתלמידי ב"ש ולא בעינן כלל בעידנא. ויש לדחות דתירוצם זה אזיל לב"ה דגם לדידהו קשה אחרי שחזרו להורות כדברי ב"ש:
ומה שהקשו שם התוס' בחגיגה איך יעבור הרב על עשה דלעולם בהם תעבודו. עי' תוס' סוטה ג' ע"א ד"ה ר"י שהביאו הירושלמי דב"ש ס"ל וקנא את אשתו חובה. וב"ה ס"ל רשות. וא"כ גם לעולם בהם תעבודו ס"ל לב"ה רשות דזה תלי' אם אמרינן כל פרשה שנאמרה ונישנית לא נישנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה ע"ש בסוגיא. וא"כ ע"כ צ"ל דקושיתם קאי אליבא דב"ש. ולפ"ז יש לפקפק בדברי הב"א הנ"ל ע"ש ועי' א"מ סי' א' ס"ק ב' במה שהאריך בדברי התוס' הללו. ועי' ישועות יעקב חאהע"ז ע"ש: רש"י ד"ה שאינו צריך לאמו כו' ואינו קורא אימא עכ"ל תמוה דשם בסוכה ובעירובין פ"ב ע"א מסקינן דאימא גדולים נמי קרא אלא כל שניעור משנתו ואינו קורא אימא אימא ע"ש ובירושלמי סוכה איתא סתמא ואינו קורא אימא כמו שפי' רש"י הכא ע"ש ועוד קשה לי מדוע נקט רש"י סימנא דר"ל. ולא נקיט הא דר' ינאי שם דנישנת מקודם. ועי' שם בסוכה בפי' המשנה להרמב"ם וצ"ע:
רש"י ד"ה מי שח"ע כו' אבל עבד גמור פטור דכתיב את פני האדון ד' מי שאין לו אדון אלא הוא עכ"ל והוא תמוה דבחגיגה מסקינן דעבד גמור ידעינן מג"ש דלה לה מאשה. וקרא אתי למי שח"ע וחצי ב"ח ע"ש. וכבר עמד בזה הרב המגיה במל"מ בפ"י מהל' מלכים ה"ז. ומ"ש שם דדברי רש"י אזלי למשנה אחרונה דכופין את רבו. הוא דבר שגגה וכאשר כבר תמה עליו הגאון רע"א בדו"ח בריש חגיגה ע"ש:
והנה בירושלמי ריש חגיגה ילפינן ג"כ לעבד גמור מקרא דאת פני האדון כמו שפי' רש"י הכא. אולם הירושלמי לשיטתו א"ש. דס"ל להירושלמי דהא דפטרינן נשים היינו מקרבן אבל בראיית פנים בעזרה אפי' טף חייבים דגמרינן. ולפ"ז הא דממעטינן נשים מזכורך. היינו מקרבן. וא"כ הוי ילפינן עבדים מגז"ש דחייבים בראיית פנים בעזרה כנשים. משו"ה ממעטינן להו מקרא דאת פני האדון דאפי' מראיית פנים פטירי. ולא קשיא קושית רבינא הא למה לי קרא אבל למה שהעלו התוס' ריש חגיגה ובט"א שם דתלמודין פליג אירושלמי ופטרינן נשים אפי' מראיית פנים. א"כ ליכא למימר דקרא דאת פני האדון אתא לעבד גמור כקושית רבינא. ועי' לח"מ פ"ג מה' חגיגה ה"ב ע"ש היטיב ודו"ק. [כעת ראיתי בירושלמי ברכות פ' מי שמתו דיליף שם דעבדים פטורים מק"ש דכתיב ד' אחד מי שאין לו אדון אלא הקב"ה יצא העבד שיש לו אדון אחר. ועי' שנות אלי' שפי' דברי הירושלמי בחצי עבד וחצי בן חורין ולמשנה ראשונה דאל"כ לא צריך קרא הא גמרינן לה לה מאשה כמו שאמרו בחגיגה ע"ש וצ"ע בזה. ועי' שם בברכות בפ' מי שמתו הנ"ל בקול הרמ"ז דאישתמיטתי' הירושלמי ע"ש]: והנה באמת כד מעיינין. דברי רש"י מוכרחין בשמעתין דלפי מאי דאמרינן בסוגיין דהכל אתא לאתויי ח"ע וחצי ב"ח דחייב בראייה א"כ ע"כ קרא דאת פני האדון אתא לעבד גמור כמו שאמר רב הונא בחגיגה ומסוגי' מוכח דלא חייש ר"ה לקושיות רבינא שם. כאשר דעת לנבון נקל אולם חל עלינו להבין טעמא דרב הונא דלא תני' להא דרבינא דלכאורה שפיר קמותיב: והנראה אצלי. עפ"י מ"ש התוס' בב"ק פ"ח דג"ש דלה לה אתי' להחמיר על העבד לעשותו כישראל לכהפ"ח במצות שהאשה חייבת. אבל לא להקל עליו ע"ש. וגדולי הרבנים האחרונים נתעוררו על דבריהם מהא דחגיגה דפרכינן שם הא למה לי קרא כו' ולדברי התוס' הג"ש לא אתי לגרעו והנוב"י מ"ת חחו"מ סי' י"א תמה עליהם ששגו בפשט דברי התוס'. דג"ש לא אתי' לפטור את העבד רק לחייבו דמסברא הייתי פוטר את העבד מכל מצות דמהיכא תייתא יחייב תורה צוה לנו משה אבל לא לעכו"ם. ומג"ש אתי לחיובא לעבד במצ"ע שלא הז"ג דומי' דנשים. רק לגבי עדות דכתיב ועמדו שני האנשים. דגם עבד הוא בכלל אנשים לא אתי' ג"ש לגרעו ע"ש שהאריך בזה. ואני אומר דבחנם התמרמר הנב"י על הני אריותא. דבודאי לא נעלם מגדולי עולם דבר פשוט כזה דג"ש לא אתי רק לחיובא. הלא תראה שהמגיה במל"מ רמז לעיין ביום תרועה בחידושיו לדף כ"ט. ושם מבואר בפשיטות כמ"ש הנב"י. ועיין מ"ש הט"א שם בחגיגה בזה ע"ש. אפס דכוונת קושיתם. הוא דנחזי אנן הרי פרכינן שם בחגיגה בשלמא נשים כדאמרן אלא עבדים מנלן. ולכאורה יפלא מאי פריך מנ"ל. מה"ת נחייב להו כיון דנשים פטירי. וכל עיקר חיוב העבד במצות מנשים ידעינן. וע"כ ניכלל בזכורך. וג"ש דלה לה לא אתי לגרעו כמ"ש הנב"י לענין עדות ולפ"ז למאי דפרכינן הא למה לי קרא כו' מוכח דג"ש אתי' גם להקל עליו ודלא כמ"ש התוס' בב"ק. וזה נכון בכוונת גדולי עולם במאי שהקשו על התוס': והנה ביסוד הדבר אם הג"ש נאמר להחמיר דוקא או גם להקל. נראה דזה תליא בפלוגתא דאמוראי. דיעיין ביבמות ח' ע"א תוס' ד"ה רבא דכתבו דרבא ס"ל דלענין איסורא הוא דאקשינהו רחמנא ולא לענין התירא. ומבואר שם בסוגיא דר"א מדיפתא ורבינא ס"ל כיון דאין הקיש למחצה גם להתירא אקשינהו ע"ש היטב והמעיין הישר יראה דגם לענין ג"ש תלי' בהך פלוגתא דרבא ורבינא ויעויין קידושין דף ג' תוס' ד"ה ואשה שכתבו שם דריבוי קנינים גמרינן מהקישא ולא מיעט קנינין דכה"ג אמרינן כו' אלא לאו משום דלא נאמר ג"ש דחילול להקל אלא להחמיר. הרי מפורש יוצא מדבריהם דג"ש חד דינא אית לי' עם הקישה לענין זה ע"ש היטב בדבריהם ודבריהם שם סובבים הולכים אליבא דרב הונא ומוכח מזה דר"ה אית לי' דרק לחומרא נאמר ולא להקל. ולפ"ז הנה נכון היטיב דר"ה לשיטתו דס"ל כרבא דלא נאמר ג"ש דלה לה להקל אלא להחמיר וכמ"ש התוס' בב"ק משו"ה בעינן קרא דאת פני האדון למעט עבד לאפוקי ממשמעותא דכל זכורך. אבל רבינא לשיטתו דס"ל כיון דאין ג"ש למחצה א"כ גם להקל נאמרה הג"ש ולטעמי' שפיר פריך הא למה לי קרא. וע"כ דלא נצרכה אלא לח"ע וחצב"ח: ומעתה א"ש היטיב דברי רש"י בשמעתין דאזל אליבא דרב הונא כמ"ש ודברי התוס' ב"ק שכתבו דלחומרא אקשינהו ולא לקולא אזלי אליבא דרבא דאיהו איירי שם בב"ק ע"ש ובזבחים דף ק"ג ע"א בתוס' ד"ה אין תירצו באופן אחר ע"ש והיינו דשם אזלי אליבא דרבינא דאיהו איירי שס בסוגיא ולדידי' ליתא לתירוצם שכתבו בב"ק ונכון הוא] ועי' אור חדש שם בקידושין ג' והנראה דאישתמיטתי' הך סוגיא דיבמות ובהתרועע היסוד יפול הבנין ע"ש ודו"ק היטב כי נכון הוא בעזה"ש:
רש"י ד"ה ולרבינא דאמר בפ"ק דחגיגה ומייתי', לה מסיפא דמתני' דהתם קתני ועבדים שאינם משוחררין עכ"ל לכאורה הוא מיותר ולמאי נ"מ אי מתני' דייקא כרבינא אי לא. ועי' ריש חגיגה דשם פירש"י בקיצור ולרבינא לקמן אמרינן בפירקין ע"ש. ונראה דכוונתו למ"ש הט"א שם בריש חגיגה דליכא למימר מאן דאית לי' כולן תשלומין דראשון לית לי' הא דרבינא ולאתויא מי שחצי' עבד אתא. ורבינא לית לי' כולן תשלומין דראשון ולאתויא חיגר ביום ראשון אתא משום דמתני' דייקא כרבינא משו"ה לא רצה לומר דמ"ד כולן תשלומין דראשון לית לי' דרבינא ע"ש ולזה הכא דקאי בסדר קדשים ולא מייתי לה רק דרך אגב האריך רש"י לפרש דהא דרבינא מייתי לה מסיפא דמתני' וכוונתו למ"ש. אבל בחגיגה דשם נראה וסמוך באותו פרק מבואר היטב הך דרבינא סמך רש"י עצמו אמ"ש לקמן אמרינן בפירקין דו"ק:
תוס' ד"ה ור"י כו' כלומר וי"ו לא דריש כדאיתא בתמורה פ"ק עכ"ל עי' ברש"י בתמורה ב' ע"ב ד"ה נפקי' לי' מוי"ו כו' דמבואר דבתמורה הי' להם הגירסא להדיא דמוי"ו דרשינן ועי' תוס' מנחות ל"א ע"ב ד"ה וי"ו ע"ש וכוונת התוס' כאן דליכא למימר דר"י לא דריש כלל תיבת ואם דבנדה כ"ח ע"ב ובשבת קל"ו ע"ב מבואר דר"י דריש ואם ע"ש:
תוס' ד"ה הכל כו' ואם לא יוכל לקנות טלית אינן חייבין לא למ"ד ח"ט ולא למ"ד ח"ג ע"ש במנחות מ"ד ע"א תוס' ד"ה טלית כתבו. והא דאמרינן שבת קל"א לא לכל אמר ר"א מכשירי מצוה דוחין את השבת דמודה ר"א שאם צייץ טליתו ועשה מזוזה לפתחו חייב הואיל ובידו להפקירן ה"מ למימר הואיל ובידו להניחן. כן הוא הגי' דהצ"ק שם. פי' דבידו שלא לדור בבית ושלא ללבוש הטלית] אלא הטעם השוה בכל לכ"ע ולמ"ד ח"ט בלא לבישה חייב עכ"ל ור"ל דננקט טעם המספיק לכ"ע בציצית אפי' למ"ד ח"ט ואגב ציצית נקט נמי הך טעמא גבי מזוזה. וצריך לומר אע"ג דמרא דשמעתין בשבת שם הוא ר"נ ואיהו בעצמו ס"ל במנחות מ"ב ע"ב ח"ג. מ"מ נקט טעמא גם למ"ד ח"ט. וגדולי הרבנים האחרונים שגו בזה שהביאו ראי' מהך סוגי' דשבת דח"ט הוא עי' ישועות יעקב:
וראיתי בחידושי הר"ן על שבת שנדפס זה לא כביר שכתב שם דנקט האי פירוקא משום מזוזה דציצית בל"ה אפשר לי' בטלית דלאו בת ארבע כנפות עכ"ל. וזה היפך דברי התוס' במנחות ודבריו צ"ע. ובחידושי הרשב"א בשבת שם כתב והא דלא אמר הואיל ובידו שלא ללובשו פי' רש"י דאפילו מונח בקופסא עבר עלי' ואינו מחוור דאי משום הא אתי דלא כהילכתא כו' ע"ש. ולענ"ד דרש"י לשיטתו לק"מ דפי' במנחות מ' ע"א דב"ש ס"ל דח"ט הוא ע"ש ולפ"ז שפיר פי' הכא אליבא דר"א דאפי' מונח בקופסא חייב דר"א שמותי הוא מתלמידי ב"ש. והתוס' לשיטתם דדחו שם במנחות מ' פי' רש"י דיקדקו לפרש במנחות מ"ד דנקט טעם המספיק לכולי עלמא וזה פשוט: תוס' ד"ה היודע להתעטף משום דאמר במו"ק כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים כו' ומצאתי בסילוק א' שעשה הר"י ט"ע שנותן ציצית וכו' עכ"ל עי' טאו"ח סי' ח' שהביא שם דעות בזה דדעת הגאונים דבעינן בציצית עטיפת ישמעאלים. ודעת בעל העיטור דלא בעינן עטיפת ישמעאלים בציצית וע"ש בב"י. וחידוש בעיני שלא הביא דברי התוס' בזה. ומ"ש הר"י ט"ע ירושלמי ערוך הוא. הובא בב"י שם ובסוף סי' י"ז ע"ש: תוד"ה היודע להתעטף וא"ת למ"ד ח"ט כו' וי"ל דמ"מ לא חייבין כלי קופסא אלא לאותן המחוייבים ויודע להתעטף עכ"ל. ביאור כוונתם ע"פ מ"ש לעיל בשם חידושי הרשב"א במנחות דעיקר מצות הטלת ציצית בכלי קופסא למ"ד ח"ט אינו אלא בשביל חיילות המצוה בעת לבישה. וא"כ קטן שאינו ראוי ללבוש שאינו יודע להתעטף אינו חל החיוב עליו להטיל ציצית בבגדו אפי' למ"ד ח"ט ולפ"ז למ"ש התוס' מתחלה דהא דבעינן דיודע להתעטף היינו עטיפת ישמעאלים. אינו חל החיוב להטיל ציצית בכלי קופסא למ"ד ח"ט רק מפני שסופו להתעטף בעטיפת ישמעאלים. ומשו"ה קטן שאינו יודע עטיפת ישמעאלים פטור ולזה רמז הרא"ש עי' היטב בתוס' הרא"ש בסוף מסכתין. ולפ"ז אפי' למ"ד ח"ט שייך שפיר ברכה להתעטף בציצית. דגם לדידי' קיום המצוה הוא. עטיפת הטלית כעטיפת הישמעאלים. וכמ"ש לעיל באריכות. וזה שסיימו התוס' וה"ג פסק דקיימ"ל ציצית ח"ג מדקא מברכין להתעטף בציצית. ולכאורה אינו מובן דאינו ענין למ"ש בתחלה. ולמ"ש הנה נכון דלבה"ג דדייק מלשון להתעטף דח"ג הוא ושאר פוסקים דייקו מדלא מברכין בשעת עשיית הציצית עי' ב"י] ע"כ צ"ל דלמ"ד ח"ט לא בעינן כלל עיטוף. וא"כ בהכרח דהך ברייתא אתי' כמ"ד ח"ג ודו"ק ועי' ארצות החיים סי' ח' ס"ק ג' שלא זכר דברי התוס' הללו ע"ש. [חדאי נפשי דמצאתי בעיטור שער ציצית שכתב וז"ל ואי משום דמברכין להתעטף דמשמע ח"ג מ"מ ה"נ ליתא ועד כאן לא פליגי אלא לעשות אבל להתעטף כ"ע לא פליגי דחייב עכ"ל הרי להדיא כמ"ש ויש עוד לעיין בדבריו]:
תוס' ד"ה אביו לוקח לו תפילין כו' עי' כפות תמרים שם בסוכה. שנדחק בזה ונעלם ממנו דברי התוס' הכא ועי' ב"ח או"ח סי' י"ז מ"ש בזה ואישתמיטתי' מ"ש התוס' הכא ועי' בספר עמק הלכה סוף ה' סוכה שנעלם ממנו דברי התוס' הכא ומלבד זה דבריו תמוהין ע"ש. ועי' ארצות החיים סי' י"ז במאיר לארץ ס"ק כ"ג מ"ש בזה ע"ש:
תוד"ה ולרבינא וד"ה תשלומין וד"ה במשנה ראשונה הכל דיבור אחד וע"ש בד"ה במשנה ראשונה. ל"ה קאי אכל שלשה דיבורים הנ"ל:
תוס' ד"ה במשנה כו' והא דמיבעי לי' במעוכב ג"ש כו' יש לחלק דגבי עולה לרגל אינו אדונו שאינו יכול לעכבו מלעלות לרגל כדי לעשות מלאכתו כו' עכ"ל. הקשה בשעה"מ בפ"ב מה' חגיגה דלפ"ז אמאי לא משני דהכל אתי לאתויי מעוכב ג"ש כגון במפקיר עבדו דמעשי ידיו לעצמו והניח בצ"ע. ולענ"ד כוונת התוס' ע"פ מ"ש הט"א שם בחגיגה. דאפ"ת דאדון קרינן בי' לענין קנס. אפ"ה אזלינן לקולא לענין ראייה וה"ט כיון דבר חיובא בראייה הוא מצד חרות שבו. אלא צ"ע מעכב עליו מלחייבו בראייה. וכיון דאין רשות רבו עליו למשנה אחרונה אין צ"ע מעכב על צ"ח מלחייבו בראייה. אבל מ"מ צ"ע במקומה עומדת בפ"ע אלא שאין כח לעכב על צ"ח שבו. משו"ה מיבעי לן התם אי קרינן בי' אדון לענין קנ ועי' ט"א ריש חגיגה שהאריך בנועם שפתיו להמתיק הדבר. ואני רואה שלזה נתכוונו התוס' הכא בשמעתין במ"ש דלגבי רגל אינו אדונו שאינו יכול לעכב כו' ר"ל אע"ג דצד עבדות במקומו עומדת מ"מ אינו אדונו. ואינו מעכב על צד חירות שבו. וז"ש אבל מ"מ אדונו מיקרי. והיינו משום דצ"ע במקומו עומדת ועפ"ז נסתלקה קושיית השעה"מ דכיון דצ"ע במקומו עומדת. א"כ במעוכב ג"ש שפיר מיקרי אדונו גם לענין ראייה רק הכא בחצי' עבד וחצי' ב"ח שאני דחייב מצ"ח שבו ואין צ"ע מעכב עליו כיון שאין רשות רבו עליו וזה ברור. אפס מלשון חדושי הרשב"א גיטין שהביא השעה"מ לא משמע כן ולדידי' שפיר הקשה השעה"מ ע"ש היטב. ועי' חגיגה בתוס' ד"ה לא נצרכה שתירצו באופן אחר. ובפ"י בגיטין נדחקו בדבר ועי' שעה"מ שם שמיישב דברי' על נכון ע"ש ועי' סוטה כ"ה ע"ב תוס' ד"ה לאו כגבוי ודו"ק:
תוס' ד"ה שהגיע לחינוך כו' שמחנכין אותו למצות ולא נהירא דהתם להתענות איירי כו' עכ"ל ברש"י מסיים שמחנכין אותו לשעות הרי דגם רש"י ראה דלענין תענית איירי אלא דמשמע לי' לרש"י מדנקט לעיל גבי לולב וסוכה וציצית ותפילין כל אחד ואחד לפי ענינו וכאן נקט סתמא שהגיע לחינוך דקאי אחינוך שהוזכר ביומא במתני' לענין יום הכפורים וכן כתב רבינו גרשום מאור הגולה בסוף מכלתין וז"ל שהגיע לחינוך שחייב בתקיעת שופר בחינוך האמור ביום הכפורים עכ"ל ומהנראה שנתכוין למ"ש:
תוס' ד"ה אין מעכבין כו' בפ"ב דר"ה מקשה הספר כו' עכ"ל פי' תלמודין. וכעין זה כתבו התוס' בברכות דף י"ב ע"ב ד"ה והלכתא דלא פסק בספר והיינו בתלמודא כמ"ש שם הרש"ל. ועי' עוד שבת י"ג ע"א ד"ה ופליגא בסוף דבריהם במ"ש והספר לא חש לפרש והיינו תלמודא ע"ש ובחנם הגיה הצ"ק בזה ועי' עוד בספר הכריתות בשער ג' בלשון למודים א' כ"ט בד"ה אגב גררא כו' על מה שאמר הספר כו' והוא תלמודא ע"ש ועי' לקמן כ"ה ע"ב תוד"ה ור"ש בתחלה שואל הספר ע"ש ועי' בנזיר דף ג' ע"ב תוד"ה כגון וקשה דהספר לא הזכיר ע"ש:
בא"ד כלומר בקטן שהגיע לחינוך מתעסקין עכ"ל כן פי' רש"י בר"ה שם וכן פי' הרי"ף שם וע"ש בר"ן. ובתוס' שם דחו פי' זה והביאו ראי' מסוגיין. וע"ש ביום תרועה במה שמיישב פי' רש"י וכתב דהא דמייתי הכא מאין מעכבין התינוקות הוי כמו וכו' ואסיפא סמוך דקתני ומתעסקין עמהן עד שילמודו ע"ש וכן כתב להדיא בתוספת הרא"ש בסוף מסכתין. ועי' שם בפ"י שהעלה דרש"י ותוס' לשיטתייהו אזלי ודבריו נכונים. ועי' חכ"צ סי' ל"ה ובפמ"א ח"א סי' ק"ב ועי' מור וקציעה להגאון יעב"ץ ע"ש:
בא"ד וא"ת כו' למ"ד קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו עכ"ל. לא ידעתי מדוע נקטו הקושי' דוקא להך מ"ד הא ביבמות קי"ד מבואר דבאיסור דרבנן לכ"ע אין ב"ד מצווין להפרישו והרי הכא איסורא דרבנן הוא וצ"ע ועי' חידושי הרשב"א בנדה דף מ"ו ע"ב ובמל"מ פרק י"ז מה' מאכלות אסורות הכ"ז ע"ש: