הפלאה שבערכין· רבי חיים רבינוביץ
דף ב.
במתני' הכל מערכין ונערכין. לשון הרמב"ם ריש ה' ערכין. הערכין הם מכלל נדרי הקדש שנאמר איש כי נדר בערכך נפשות לד'. לפיכך חייבים עליהם משים לא יחל דברו ולא תאחר לשלמו. והגרע"א העתיקו בגליון משניות ריש ערכין. ולא הראה מקור נאמן מאין הוציאו הרמב"ם עי' מל"מ שם. אמנם דבריו מבוארין להדיא במדרש ויקרא רבה פ' ל"ז אמר רשב"י כשם שנדרים בל יחל ובל תאחר כן בערכין בל יחל ובל תאחר. לפיכך משה מזהיר את ישראל ואמר איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לד' ע"ש: שם כהנים ולוים וישראלים כו'. עי' פי' המשנה להרמב"ם דנקט טעמא דאביי לקמן דף ד' ע"א ושבק טעמא דרבא ור"א והוא תמוה הא רבא דחי לקמן טעמא דאביי וברע"ב נקט באמת טעמא דרבא ור"א ולקמן יבואר בס"ד שם נשים:
עי' לקמן דף ד' ע"ב דילפינן אשה שהעריכה איש או אשה מקרא דנפשות יוע"ש [ועין סוכה דף כ"ח ע"ב בתוס' ד"ה השוה] צ"ע מדוע השמיט הרמב"ם זה בפ"א מהלכות ערכין ועי' פי"ד מה' מעה"ק הי"ג וי"ד ע"ש: שם ועבדים. בתו"כ פ' בחוקותי. אי בני ישראל יכול אין לי אלא בני ישראל מנין לרבות את הגרים ואת העבדים ת"ל ואמרת אליהם. איש פרט לקטן. ולשון התו"כ פ' מצורע אין לי אלא בני ישראל מנין לרבות גרים ועבדים ת"ל ואמרת אליהם איש אין לי אלא איש מנין לרבית את האשה ואת הקטן. ת"ל איש איש. וברע"ב ריש פ"ב ממסכת זבים העתיק לשון התו"כ מפ' מצורע אין לי אלא בני ישראל. מנין לרבות גרים ועבדים. ת"ל ואמרת אליהם איש לרבות את הגרים ואת העבדים. מנין לרבות את הקטנים. ת"ל איש איש. מבואר מדבריו להמעיין הישר דמלשון איש מרבה גרים ועבדים [עי' ב"ק דף פ"ח ע"א בתוס' ד"ה והא דעבד איש הוא ועי' זבחים דף ק"ג ע"א אטו גר לאו איש הוא ע"ש ובמדרש רבה פ' ויקרא פ' ב' אדם כי יקריב מכם. למה לא נאמר איש כמ"ש להלן דבר אל כל עדת בני ישראל איש כי יקריב א למה נאמר אדם להביא את הגר וכן הוא בירשולמי שקלים פ"א ה"ה משמע מזה דמאיש לא מרבינן גרים וע' לקמן ה' ע"ב ומ"ש שם וצ"ע וביבמות דף ע"ד מרבינן ג"כ גיורת מאשה. ועי' כ"מ פ"ה מהל' מעה"ק הכ"א שכתב גירסת הרמב"ם עיקר דגרים עכו"ם במקום גר דאטו גר לאו איש הוא. ולא ידעתי הא גם עכו"ם לא אימעט מאיש כמ"ש התוס' ב"ק הנ"ל וכן עבד אמרינן שם בגמ' להדיא דאיש הוא והנכון כמ"ש הר"ש משאנץ בפ' צו דכמה דברים נסיב התו"כ לגב אחרינא ע"ש] דאיש משמע כל שהוא איש אפי' גרים ועבדים. ומבני ישראל ממעט עכו"ם ולפ"ז גם הכא הא דמרבינן גרים ועבדים מאיש מרבינן להו. וקשיא לי מהא דאמרינן לקמן דף ה' ע"ב בני ישראל מעריכין ואין העכו"ם מעריכין יכול לא יהא נערכין ת"ל איש. אמר ר"מ מאחר שמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט כי', ולפי' הרע"ב אמאי לא נימא גם הכא דבני ישראל ממעט עכו"ם לגמרי. דאינו מעריך ולא נערך. ואיש אתי לאתויי גרים ועבדים כמו בזיבה. מזה נראה בעליל כפי' הקרבן אהרן שפי' דמרבה מלשון ואמרת אליהם לחוד שירצה הנלוים עליהם ע"ש בפ' בחוקותי ובפ' מצורע. ולפירושו תיבת איש קאי אלמטה איש אין לי אלא איש מנין לרבות האשה והקטן ולפי' הרע"ב תיבת איש קאי אדלעיל ואמרת אליהם איש ע"ש ומלשון התו"כ בפ' בחוקותי מוכרח כפי' הק"א. מוכח להדיא בנזיר דף ס"א ע"א ובסוטה דף כ"ד ע"א ודף כ"ו ע"א ועי' מל"מ פ"ב מהלכות סוטה ה"ו ע"ש. וצ"ע מדוע השמיט במתני' גרים ובפ"ב ממסכת זבים קתני להו. הלא דבר הוא:
ודע דהתוס' במנחות י ס"א ע"ב ד"ה אין לי כו' כתבו ותימא דבפרק ב"כ דרשינן בני ישראל מטמאין בזיבה ואין העכו"ם מטמאין בזיבה. אבל גרים ומשוחררים לא ממעטינן כו' וכן בפ"ק דערכין דרשינן בני ישראל מעריכין ואין העכו"ם מעריכין. ולא ממעטינן לא גרים ולא עבדים אע"פ שאינם משוחררין. ושמא יש שום ריבוי דמרבה גרים ומשוחררים ע"ש. ונוראות נפלאתי שלא זכרו התו"כ פ' מצורע ופ' בחוקותי הנ"ל. ומ"ש גבי זיבה אבל גרים ומשוחררים לא ממעטינן. תמהני עדיפא הל"ל דבעבדים אע"פ שאינם משוחררים לא ממעטינן. כמבואר ריש פ"ב דזבים. וכמו שכתבו בתר הכי גבי ערכין. ומ"ש דיש שום ריבוי דמרבה גרים ומשוחררים. לא ידעתי אמאי לא כתבו דע"כ יש שום ריבוי לרבות אע"פ שאינם משוחררין סוף דבר דברי התוס' שגבו ממני. ועי' בסוכה דף כ"ח ע"ב תוד"ה לרבות ע"ש:
וראיתי בילקוט פ' מצורע רמז תקס"ז. ובפ' בחוקותי רמז תרע"ה. ששם הגירסא מנין לרבות את הגרים ואת העבדים המשוחררים ועי' שם בילקוט פ' ויקרא רמז תס"ד על פסוק נפש כי תחטא וע"ש בתו"כ וע"כ צ"ל דמאחר דמרבינן גרים וגם משוחררים ולא ממעטינן להו מבני ישראל ממילא ידעינן עבדים שאינם משוחררין מג"ש דלה לה מאשה [ועי' תוס' יבמות ע"ד ע"ב ד"ה שפחה ע"ש ועי' שאילת שלום אות ק"ח ע"ש ואולי ע כיוונו התוס' במנחות דיש שום ריבוי למשוחררים דכיון דמרבינן משוחררים ממילא לא אימעט עבדים דגמרינן מאשה וכמ"ש אולם באמת גרסת הילקוט אינו מובן דהא מריבוי דקרא ואמרת אליהם שפיר מרבינן אע"פ שאינם משוחררין כדמוכח בנזיר דף ס"א וכמ"ש לעיל. שוב מצאתי בר"ש ריש פ"ב דזבים שהי' לו ג"כ גירסת הילקוט וכתב שם ואפי' שאינן משוחררין מרבינן כדתנן הכא. והא דתני בתו"כ משוחררין לאו דוקא אלא למימר אתי דאפי' משוחררין צריכין ריבוי כו' ע"ש וכן כתב שם בפי' הרח"ש ודו"ק ועי' ט"ז יו"ד סי' א' ס"ק ב' ובנקודת הכסף שם ע"ש היטב:
שם נשים ועבדים. הא דנקיט הכא נשים קודם עבדים ובריש מסכת בכורים קתני העבד והאשה ועי' באהלות פי"ח משנה ז' ואם הי' עבד או אשה משמרים כו'] משום דנשים כתיב בהדיא בקרא ועבדים רק מדרשא אתיא מריבוי דאמרת אליהם. ויש לפקפק ע"ז עי' ב"ק י"ז ע"ב האי דאתא מדרשא חביבא לי' שוב מצאתי בט"א ריש חגיגה שהעיר מהא דבכורים על הא דתני בחגיגה נשים קודם עבדים. ותירץ דבחגיגה נקט תחילה נשים דעבד לא ידעינן רק מג"ש דלה לה מאשה משא"כ בבכורים ע"ש. ודבריו לא יגהו מזור להך דהכא דעבד מריבוי דקלא ידעינן ולא מאשה וכמ"ש. ועי' סוכה דף ל"ח ע"א מי שהי' עבד או אשה כו' מקרין אותו ושם בברייתא באמת אמרו כו' ועבד מברך לרבו ואשה מברכת לבעלה. ושם לא ידעינן עבד רק מאשה ועי' תוי"ט פ"ט דמנחות מ"ח ד"ה והעבד שלא זכר כל הנ"ל: שם טומטום ואנדרוגינוס כו' ומעריבין אבל לא נערכין. עי' סנהדרין דף ס"ו ע"א איש מה ת"ל איש איש לרבות בת טו"א. מבואר מזה דממשמעות איש ממעטינן טואנ"ד כמו אשה וכן מצאתי להרע"ב פ"א ממסכת זבים מ"ה איש לפי פקודיו עד שיהא ודאי איש ודבריו נובעים מספרי במקומו. ובמכילתא פ' משפטים אין לי א בן גמור או בת גמורה טואנ"ד מנין. ת"ל או ב יגח או בת יגח עי"ש ועי' ב"י או"ח סי' תרפ"ט שכתב דהא דטומטם אינו מוציא לא משום ספיקא הוא אלא הואיל ואינו מנכר אם הוא זכר או נקבה הוא גרוע מאשה ודאית כ"ש. ולפ"ז בערכין דכתיב איש כי יפליא מנלן דמערכין וצ"ל דמרבינן להו מנפשות כי היכא דמרבינן לקמן דף ד' ע"ב לאשה שהעריכה איש ע"ש ובאמת לא אדע מדוע נקט ש רק אשה שהעריך איש ושבק טואנ"ד:
שם חרש שוטה וקטן בחגיגה דף ב' ע"ב בתוס' ד"ה חרש דומי' דשו"ק העירו אמאי לא דייק הכי במגילה י"ט ע"ב ובריש חולין וע"ש מה שתירצו ודברי' א יגהו מזור להך דהכא וכהנה רבות בש"ס. עי' גיטין כ"ג ע"א הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחשו"ק ועי' א ל"ט ע"א ושל חשו"ק שנגח שור של פקח פטור וע"ש בתוי"ט ועי' ריש פ"ו בשבועות אין נשבעין על טענת חשו"ק וע"ש בתוי"ט ובר"ה כ"ט ע"א חשו"ק אין מוצאין את הרבים ידי חובתם. מיהו להקת הראשונים סברי דחרש המדבר ואינו שומע אע"ג דהוי כפקח לכל דבר פטור מתקיעת שופר עי' טו"א שם ולשיטתם לק"מ דהתם גם במדבר קיימינן וכמ"ש התוס' ליישב האי דמגילה. לענ"ד לא דומה למגילה דבמגילה מפרש המשנה להדיא דלא נקיט דומי' דו"ק בתוס' בחגיגה שם כיון דקורא אבל בשופר אין רמז במשנה ע"כ עדן צ"ע משופר ובזה נופל גם סוף דבריו בפה דכתב דדברי התוס' אינם מבוררים בזה ולדברי הנ"ל מבוארים ומבוררים דו"ק. מהמגיה] אלא דדברי התוס' בזה אינן מבוררין, דאדרבא הא מוכח מהתם. דגם חרש המדבר ואינו שומע דבר דיעה הוא. ואינו דומיא דשוטה וקטן אפ"ה תני להו גבי הדדי. ועי' היטב בטו"א ריש חגיגה מ"ש בזה:
שם מפני שאין בהם דעת. הא דנקט הכא במתני' טעמא ובריש חגיגה דגם שם פטרינן חשו"ק מפני שאין בהם דעת. וכן במנחות דף צ"ג ע"א הכל סומכין חוץ מחשו"ק דטעמא הוא מפני שאין בהם דעת ולא קתני שם במתני' טעמא. נראה משום דהכא ממעטינן קטן מאיש כמבואר בתי"כ. ועל חרש שוטה אין לנו לימוד מיוחד למעטינהו. לזה אמר דחרש שוטה חד דינא אית להו עם קטן. וכיון דמעטינן קטן ממילא אימעטו גם חרש שוטה מפני שאין בהם דעת כקטנים הם. משא"כ בחגיגה ובמנחות דשם אין לנו שום לימוד מקרא למעט אחד מהם ביחוד וכולהו מסברא ידעינן להו. לא איכפת תנא לאשמועינן טעמא. וראיתי במכילתא פ' משפטים בהגהות הגר"א שהגיה שם כל להוציא את הקטנים מחובת ראי'. וזה דלא כמ"ש אלא דבאמת נעלם מאתנו כוונת הגר"א בזה ועי' תוס' חגיגה ב' ע"ב ד"ה נשים. ועי' ברורי המדות מ"ש בזה ולדבריו א"ש ובריש פ"ק דתרומות חמשה לא יתרומו כו' חשו"ק לא נקט במתני' טעמא דשם ממעטינן בירושלמי כל אחד מקרא ע"ש ברע"ב:
אפס דאכתי תקשה מהא דתנן בגיטין כ"ג ע"א הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחשו"ק ואמרינן בגמ' דטעמא הוא משום דלאו בני דעה נינהו ופי' רש"י וגבי שליחות איש בעינן ולא קטן דשליחות נפקא לן מויקחו להם איש שה לבית אבות עכ"ל הרי אע"ג דיש לנו מיעוט על קטן וחרש ושוטה ממילא ידעינן מטעם דלאו בני דעה נינהו וחד דינא אית להו עם קטן ועי' שנות אליהו ריש פ"ק דתרומות. ואפ"ה לא נקט שם במתניתא טעמא מפני שאין בהם דעת לאשמעינן דחרש שוטה חד דינא אית להו עם קטן כמו הכא וכן הא דתנן בריש פ"ו דשבועות דאין נשבעין על טענת חשו"ק ואמרינן שם בדף מ"ג מ"ט אמר קרא כי יתן איש כו' ואין נתינת קטן כלים. ופירש"י והחרש והשוטה כקטנים הם בלא דעת ע"ש ואמאי לא קתני שם טעמא וצ"ע:
בשו"ת מקום שמואל סי' כ"ה שהעלה שם ועיין דחרש שוטה לא ממעטינן מאיש דבכלל איש המה יוע"ש שהאריך ומדברי רש"י בגיטין ובשבועות הנ"ל לא משמע כן כאשר דעת לנבון נקל ועי' ירושלמי קידושין פ"א ה"ג ר' ירמי' קומי ר' זעירא הילך כסף זה שתוצא עבדך לחירות א"ל יצאת שתצא שדך להפקר א"ל לא יצאת מה בין זה לזה. זה זיכה לבן דעת וזה לא זיכה לבן דעת הגע בעצמך שהי' חרש. א"ל איש הגע עצמך שהי' קטן. א"ל דרכו להגדול ומשמע מזה לכאורה דחרש בכלל איש וכן פי' הפ"מ בהדיא. אולם הנכון כמו שפי' הק"ע וז"ל כלומר הואיל ומינו בני דעת נינהו אמרינן לא פלוג ע"ש והוא מוכרח כמ"ש ועי' קצוה"ח סי' רמ"ג ס"ק ו' וכבר קדמו במח"א ה' זכי' ומתנה סי' ל"ב וע"ש בנתיבות ומהתימא שלא זכרו הירושלמי הזה ודו"ק] ועי' תפארת יעקב בגיטין כ"ג שלא זכר כל הנ"ל: וראיתי בספר ערכי עלי שכתב על מתני' וז"ל דאחרש שוטה קאי. דקטן איתא בנדה מ"ה קודם לזמן אפי' אומרים אנו יודעין. ולאח"ז אפי' אומרים אין אנו יודעים ולא תלו בדעת. וע"כ מדכתיב כי יפליא ממילא ממועט קטן וזהו דוחק לומר דמה דאמרו דיודעין אפ"ה אין בהם דעת עכ"ל [ועי' רמב"ם פ"ט מהלכות עדות ה"ט ובלח"מ שם] ומסוגי' דלקמן דף ה' ע"ב מבואר להדיא דגם בקטן הוא מטעם דלאו בר דעת הוא. ועי' בחולין י"ב ע"ב תד"ה קטן וכו' ותוס' השני שם ובחידושי הרשב"א שם ע"ש היטב וצ"ע. ומ"ש הער"ע דמכי יפליא ממועט קטן. לא דק דמאיש ממעטינן קטן כמבואר בתו"כ. תו כתב שם. ולכאורה הקטן אין לו לשלם עכ"ל ולא דק כלל דאנן ממעטינן קטן אפי' ביש לו מה לשלם כגון בנפל לו ירושה מטעם שאין בו דעת ופשוט ועי' בתוס' סנהדרין דף ס"ח ע"ב ד"ה קטן ע"ש ועי' בספר בית מאיר לאהע"ז סי' א' סעי' ו' ד"ה חשו"ק ע"ש וצריך לעיין: גמ' הכל מערכין לאתויי מופלא הסמוך לאיש. לכאורה נראה דאינו צריך לשלם הערכין רק לאחר שיגדיל. אבל כ"ז שלא הביא שתי שערות אין מוציאין ממנו. דמספיקא לא מפקינן ממונא דשמא לא יביא שתי שערות אחר שנה. כמו הקשו התוס' בנדה מ"ו ע"ב ד"ה ר"י לענין מלקות ע"ש ומה שתירצו שם דרוב מביאין בזמנן לא יגהה מזור הכא לענין ממונא דהרי אנן קיימ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב דהמ"מ ע"ה:
אמנם באמת למ"ש הנתיבות ריש דיני תפיסה דהא דאמרינן ספק ממונא לקולא היינו כשאין בו רק ספק גזל. דספק גזל לא אסרה רחמנא. אבל אם יש איסור אחר במה שמחזיק הממון ספק איסורא לחומרא ולא מהני חזקת ממון נגד שאר איסורין. ומשו"ה בספק ממון עניים דמלבד איסור וזל ממון עניים יש בזה איסור על מה שמחזיק אצלו הממון משום בל יחל ובל תאחר. אסור מספק כמו שאר ספק איסורא ע"ש. ובעיקר דבריו כבר קדמו בתשובת מהרי"ט חחו"מ סי' קנ"ד ע"ש היטב. ועי' ט"א בר"ה בחידושיו לדף י"ד ובמילואים שם וע"ש בספר באר אברהם. ועי' חתם סופר חיו"ד סי' ר"מ ע"ש היטב. וא"כ בערכין דעובר משום בל יחל ובל תאחר כמבואר ברמב"ם ריש הל' ערכין. א"כ הרי הוא ספק איסורא ואזלינן בי' שפיר בתר רובא:
ועפ"י האמור נסתעף לנו מזה דין מחודש. דאם קודם שהביא שתי שערות מת אין היורשים חייבים לשלם כלל. דגבי יורשים ליכא איסורא דבל יחל ובל תאחר רק דהנכסים משועבדים לנדרו כמבואר לקמן דף כ' ע"א א"כ לא הוי רק ספיקא דממונא והדרינן לכללא דאין הולכין בממון אחר הרוב וע"ש בנתיבות ועי' פ"ב מהלכות ערכין הל' ח' בלח"מ שם]:
והנה בספר מי נדה תמה על דברי התוס' בנדה הנ"ל למה להו טעמא דרוב מביאין בזמנן תיפוק להו מטעם חזקה דרבא ע"ש ובאמת כתבו כן התוס' בנדה מ"ה ד"ה אילימא לנדרים שכתבו שם דמסתמא יביא שתי שערות כשיהי' בן י"ג שנה ויום אחד כדאמר רבא לקמן חזקה הביאה שערות עכ"ל ועי' שב שמעתא להגאון קצוה"ח שמעתא ה' פרק ט"ו ע"ש היטב. ולפ"ז למה שהעלה הנוב"י מ"ק חא"ה סי' ס"א לשיטת התוס' דחזקה דרבא חזקה אלימתא היא אף להוציא ממון א"כ אף במת מוצאין מן היורשים מטעם חזקה דרבא. אבל לשיטת הרא"ש שהעלה שם הנוב"י דס"ל דחזקה דרבא אינו מועיל להוציא ממון. שפיר נוכל לומר דאין מוציאין מהיורשים במת וכמ"ש לעיל. ולפ"ז יהי' תליא האי דינא שכתבנו לעיל בפלוגתא דרבוותא התוס' והרא"ש: אלא דבאמת דברי הנוב"י בשיטת התוס' אינם מוכרחין כלל וכבר השיגו בשער משפט סי' ל"ה ס"ק א' ע"ש שדבריו ברורים:
אפם דאחר העיון אכתי תלי' האי דין מחודש שכתבנו לעיל בפלוגתא דרבוותא דהגאון בעל הפלאה סוף פ"ק דכתובות העלה דלא אמרינן דאין הולכין בממון אחר הרוב אלא היכא דלא נפקא מיני' אלא לענין ממונא כגון בשור שנמצא נגחן וכן אינך דמיתי הש"ס בריש המוכר פירות. אבל היכא דהאי רובא גופא מהני לענין איסורא מהני שוב ג"כ לענין ממונא ע"ש היטב. וא"כ הכא כיון דהאי רובא דמביאין בזמנן מהני לענין איסורא כמ"ש שפיר מהני גם לענין ממונא ומוציאין מן היורשים. ובאמת שכדברי הפלאה מבואר בתוס' בכורות דף כ' ד"ה ור"י שכתבו שם. ומיהו קצת תימא דלענין ללקות בגיזה ועבודה ולענין ליקרוב למזבח חשיב ודאי בכור דאזלינן בתר רובא וחזקה. ולענין נתינתו לכהן יחשב ספק עכ"ל הרי להדיא כסברת הגאון בעל הפלאה לענ"ד דאין מזה ראי' להפלאה דהנה בנידון דהפלאה אין אחוזים יחדיו האיסור והממונא אבל הכא בבכורת אחוזים יחדיו האיסור והממונא יעיין בבא קמא דף י"ג ע"א וברא"ש שם דבכור בזמן הבית לכולי עלמא אפי' לר"י הגלילי לא הוה ממון בעלים א"כ כיון דמחזיקין לבכור ודאי לקרוב למזבח א"כ ממילא לא הוה הוצאת ממון אבל בנידון דהפלאה שאני ובבכור בזמן הזה תלי' באמת בפלוגתא המובא ברא"ש אם הלכה כר"י הגלילי דהוה ממון בעלים או לא דו"ק וגם אם הוה ממון בעלים ג"כ יש לחלק מנידון מנידון דהפלאה דהתם בשני ענינים והכא בענין אחד אבל בבכור בזמן הבית דמיירי התוס' דכן משמע לשונם דו"ק בודאי אינו דומה לדברי הפלאה ע"כ הג"ה מהמגיה]. אולם הרמב"ן בפ"ג מהל' בכורות כתב ומסתברא לן דכי אין חוששין לטינוף משום דהוה מיעוט ולמיעוטא לא חיישינן דוקא לגבי בכור גופא ולאכשורי' למזבח. ולמלקא עלי' בגיזה ועבידה ולמנהג בגופי' כל דיני בכור ודאי. אבל לאפוקי כהן מינייהו דבעלים לא מפיק דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב אלא זה כלל גדול בדין הממע"ה עכ"ל ולכאורה נראה דזה תליא בפלוגתא דר' טרפון ור"ע בירושלמי סוטה פ"ו ה"ב. ר"ט אומר ע"א נאמן לטומאתה. ואין ע"א נאמן להפסידה כתובתה. ר"ע אומר כשם שע"א נאמן לטומאתה כן ע"א נאמן להפסידה כתובתה. א"ל ר"ט איכן מצינו ע"א בממון כלום. אמר לו ר"ע ואיכן מצינו ע"א בא"א כלום. אלא כשם שע"א נאמן לטומאה כך ע"א נאמן להפסידה כתובתה ע"ש. ויש לעיין היטב בזה] וע"ש ברי"ט אלגזי שהעלה דהרא"ש אזיל בשיטת הרמב"ן דאמרינן תרתי דסתרי ע"ש וא"כ הכא לענין לאפוקי הערכין מן היורשים לשיטת התוס' דלא אמרינן תרתי דסתרי אפי' מן היורשים מפקינן. ולשיטת הרמב"ן והרא"ש דאמרינן תרתי דסתרי מוציאין מן היורשים זה הנראה לי בהאי ענינא. ועי' בתשובת שבסוף ספר דרוש וחידוש להגאון רע"א מה שכתב שם בתשובתו להרב מו"ה עזרא ע"ש:
בגמ' מופלא סמוך לאיש. עוד דלמ"ד מופלא הסמוך לאיש רק מדרבנן בנדה מ"ו ע"ב אשמעינן תנא בהכל דמדרבנן תר"מ והמחבר ער"ע שגג בזה שכתב דסתם מתני' ס"ל דמופלא סמוך לאיש דאורייתא ולא אדע זו מנין לו. והנה הל"מ פ"ב מה' נזירות הי"ג תמה על הרמב"ם שפסק דמופלא הסמוך לאיש דאורייתא מהא דפסק הרמב"ם שם כרבי דס"ל בנזיר כ"ט ע"ב עד שיביא שתי שערות ומבואר שם בסוגיא דמאן דס"ל הכי. ע"כ ס"ל מופלא הסמוך לאיש מדרבנן. אפי' למאי דמוקי שם פלוגתייהו דרבי ור"י ב"ר יהודה אי הלכה בנזיר כמ"ש שם התוס' ד"ה ואע"ג יוע"ש. ולענ"ד נראה דזה ודאי דהרמב"ם מפרש דלא כתוס'. וס"ל דלמאי דמוקי פלוגתייהו אי הלכה היא בנזיר. לכ"ע מופלא הסמוך לאיש דאורייתא. וס"ל לרבי דכן הי' הלכה עד שיביא שתי שערות וכמ"ש הלח"מ. וכן מורה שם פשטות הסוגיא. והא דאמרינן שם לא דכו"ע ס"ל הלכה היא בנזיר. ורבי ס"ל דמופלא סמוך לאיש דרבנן ע"כ הוא רק דרך דיחוי בעלמא. דאיכא לפרש פלוגתייהו בכה"ג וכו"ע ס"ל כר' יוחנן דהלכה היא בנזיר אבל באמת ר' יוחנן בעצמו עדיפא לי' לאוקמי שמעתי' דהלכה היא בנזיר כתנאי ואתא שמעתי' כרבי דקיי"ל הלכה כרבי מחברו. מלאוקמי דכו"ע ס"ל הלכה היא בנזיר. ופליגו במופלא הסמוך לאיש וס"ל לרבי דהוי דרבנן. ור' יוחנן ס"ל בנדה מ"ו ע"ב דמופלא הסמוך לאיש דאורייתא. וא"כ יותר ניחא לי' לרבי יוחנן לאוקמי' שמעתי' דהלכה היא בנזיר כתנאי ויסבור כרבי דהלכה כמותו מחבירו מלאוקמי שמעתי' דמופלא הסמוך לאיש כתנאי ולסבור דלא כרבי. ועי' ב"ב קנ"ד ע"א תד"ה וכן. וכן הא דקאמר ואב"א דכו"ע כדי לחנכו ומופלא הסמוך לאיש דרבנן. ע"כ דלא הוי רק דרך דיחוי בעלמא. דנוכל לומר דכו"ע ס"ל כר"ל כדי לחנכו אבל ר"ל בעצמו ע"כ מוקי לשמעתי' כתנאי דאיהו ס"ל בנדה שם דמופלא הסמ"ל דאורייתא. והכא מסקינן אליבי' דכו"ע דס"ל דרבנן וכן הקשה באמת בשיטה מקובצת שם. וכתב וצ"ע דהכא מסקינן דכו"ע ס"ל מופלא ס"ל דרבנן ובנדה סבר ר' יוחנן ור"ל דהוי דאורייתא והניח בקושיא. וקושיתו ע"כ לא קאי רק לר"ל דלר"י ע"כ ס"ל לר' יוסי ב"ר יהודה דהוי דאורייתא וכמובן. אלא דהוא הדבר אשר דברנו. דהך שינויי אינם רק דרך דיחוי בעלמא. דמהא ליכא למשמע. אבל באמת ר"י ור"ל לשיטתייהו ע"כ פליגי בהלכה היא בנזיר. וזה ברור ועי' בחולין כ"ח ע"א תוס' ד"ה רבי שהקשו אהא דמסקינן דכו"ע כדי לחנכו. לרבי הא קא אכיל כהן מליקה דה"נ פריך לעיל מיני' למ"ד כדי לחנכו קאכיל כהן מליקה ומשני קא סבר אין שחיטה לעוף מה"ת ולרבי ליכא לשנויי הכי דאיהו סובר יש שחיטה לעוף מה"ת ותירצו דהתם בנזיר דיחוי' בעלמא הוא. דמההיא ליכא למידק דתהוי פלוגתא דתנאי אי הלכה היא בנזיר. או כדי לחנכו. אבל מ"מ אמת הוא דרבי סובר הלכה היא בנזיר כיון דסובר יש שחיטה לעוף מה"ת עכ"ל הרי להדיא דגם התוס' ס"ל דלא הוי רק דיחוי' בעלמא. ומ"ש התוס' שם בחולין א"נ קסבר כדי לחנכו ומביא חטאת ואינו נאכל ע"ש כבר הארכתי בזה במקום אחר דדבריהם תמוהים. דאכתי תקשה קושי' הגמ' שם הא קא מייתי חולין לעזרה. והא דמשני קסבר חולין בעזרה לאו דאורייתא לרבי ליכא לשנויי הכא. דאיהו ס"ל דחולין בעזרה דאורייתא כמו שהוכיח במישור בשו"ת שמן רוקח ח"א סי' ל"ג ע"ש. עוד נראה לי ברור דלהרמב"ם לשיטתו דס"ל בסוף ה' כלאים דכהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה לוקין משום האבנט שהוא כלאים. ע"כ מוכח דלא הוי רק דרך דיחוי. דאל"כ תיקשה למאי דמסקינן דגם רבי ס"ל כדי לחנכו האיך מייתי קרבן הא קלביש הכהן כלאים ועי' ש"א סי' נ"ט. בשלמא לר"ל נוכל לומר דאבנט של כהן הדיוט לא הי' של כלאים. אבל לרבי לשיטתו דס"ל ביומא י"ב ע"ב באבנט של כהן הדיוט הי' של כלאים קשה טובא. וע"כ דהך ואב"א אזיל למאי דדחי שם ביומא הך תסתיים. דרבי הוא דאמר של כלאים. אבל למאי דמסיק שם דכי אתא רבין פירש בהדיא דרבי הוא דאמר של כלאים. נדחה הכא הך ואב"א. אולם התוס' לשיטתם אין מזה הוכחה דאינהו בשיטת הראב"ד אזני. דגם שלא בשעת העבודה מותרין בבגדי כהונה עי' היטב חולין דף ק"י ובמנחות דף מ"א ע"ש בדבריהם ובחידושי הארכתי בזה בס"ד:
גמ' נודרין לאתויי מאי אי לאתויי טו"א כו' ר"ל דאתו לאתויי דנודרין בכבודו דאל"ה פשיטא עי' לקמן דף ד' ע"ב]. ואי לאתויי עכו"ם וכו' יש להבין אי נימא דאתי לאתויי טו"א או עכו"ם אמאי אמר נידרין איצטרכי לי' ולא נודרין הא טו"א ועכו"ם נודרין ונידרין. ונ"ל דרצונו לאתויי בנדר דבר שאינו בערכין. דדבר שהוא בערכין כבר ניכלל בהכל דערכין. משו"ה קאמר נידרין איצטרכי לי'. ואתי לאתויי בנדר דבר שאינו בערכין דטו"א נודרין אע"ג דאינן נערכין. וכן עכו"ם אליבא דר"י לקמן ה' ע"ב נידר אע"ג דלא נערך. ועי' במל"מ בפ"א מהל' ערכין הי"א שצידד דגם עכו"ם מופלא הסמוך לאיש נודר ומעריך ע"ש והער"ע טען עליו מדלא משני לאתויי עכו"ם ונודרין איצטרך לי' במופלא הסמוך לאיש ש"מ דאינו נודר ולמ"ש לק"מ דאליבא דעכו"ם מעריך כבר הוא ניכלל בהכל מעריכין ועי' מ"ש לקמן בזה] והא דקאמר לאתוי חשו"ק אע"ג דנידרין ונערכין לאשמעינן בנידרין דחרש אית לי' דמים וכמ"ש התוס' דבערכין אע"ג דלית לי' דמים נערך. ועפ"ז א"ש הא דפריך נודרין לאתויי מאי. ולא משני דאתי לאתויי גוסס דנודר ומעריך כמ"ש התוס' לקמן ד' ע"א ד"ה ולא ע"ש שהביאו ראי' ממסכת שמחות. וע"כ צ"ל דממתני' דלקמן דף ו' ע"ב ליכא למשמע מינה דאיכא למימר דהא דאמר ר"י שם נודר ומעריך קאי איוצא ליהרג וכן הוא באמת דעת הרמב"ם בפ"א מהל' ערכין יעו"ש בתוי"ט ובמ"ש אני לקמן בס"ד. וא"כ ליכא למימר בזה בהדיא קתני להו. ושפיר נוכל לומר דאתי לאתויי גוסס. ולמ"ש א"ש דכיון דאיתא בערכין כבר ניכלל בהכל מעריכין. וראיתי בספר ער"ע שהקשה אמאי לא קאמר דנודרין אתי לאתויי יוצא ליהרג ולא ידעתי מאי הוא שח הא בהדיא קתני לי'. ואי כוונתו דלישני דאתי לאתויי יוצא ליהרג וליקשה הא בהדיא קתני לי'. דא"כ עדיפא הו"ל להקשות מטוואנ"ד אמאי לא משני דנודרין אתי לאתויי טו"א. אמנם הא קשיא לי לשיטת התוס' אמאי לא משני דהכל מערכין אתי לאתויי גוסס ואפשר דמזה הוכיח הרמב"ם דלא קיי"ל הך דמס' שמחית. ולשיטת התוס' צ"ל דעדיפא מיני' משני ועי' מ"ש לקמן בס"ד ובהגהות ר"ג מ"ה נודרין לאתויי מאי אי לאתויי מופלא הא שמעינן לה מהכל דמערכין ע"ש הרי מבואר כמ"ש:
גמ' מ"ט דר"י קרבנו ולא קרבן אביו. ורבנן המיר ימיר לרבות היורש. מבואר מזה להמעיין דמהך דרשא דהמיר ימיר הכריחו דלא ממעטינן יורש מקרבנו. דבלא דרשא דהמיר ימיר הוי ממעטינן יורש מקרבנו כר"י. ומשו"ה פריך אח"כ ורבנן האי קרבנו מאי עביד לי' דכיון דמהמר ימיר מוכח דיורש סומך דילפינן סוף הקדש מתחלת הקדש. א"כ קרבנו מאי ממעט. אבל בריש תמורה שאל שם הגמ' מתחילה מ"ט דר"י כו' תלתא קרבנו כתיבי כו' ולר"מ דאמר יורש סומך והא כתיב קרבנו ומשני ההוא מיבעי' לי' כו' ואח"כ פריך ור"מ דאמר יורש ממיר מ"ט ע"ש. דמשמע מזה דהא דיורש סומך לר"מ הוא מסברא חיצונה דכיון דדריש לי' קרבנו לדרשא אחרינא ממילא דיורש סומך. לזה הקשו שם התוס' שפיר אמאי איצטרך טעמא לר"מ כיון דאית לי' יורש סומך א"כ אית לי' מימר דילפינן זה מזה. אבל הכא לא הקשו מידי דלפי סגנון מבואר תירוצם משיעור והמשך דברי הגמ' ודו"ק:
גמ' קרבנו ולא קרבן עכו"ם הא דצריך בעכו"ם מיעט ולא ממעטינן להו מקרבנו ולא קרבן חבירו. דסד"א דקרבן חבירו דנוכל לקיים סמיכה בבעלים משו"ה לא סמיך אחר אבל עכו"ם דלית בהו סמיכה כלל דדרשינן בני ישראל סומכים ואין העכו"ם סומכין. ה"א דיסמוך אחר קמ"ל קרבנו ולא קרבן עכו"ם. ועי' ע"ב תד"ה עכו"ם ובריש תמורה תוס' ד"ה קרבנו: גמ' ור"י כל בעלי חוברין לסמיכה לית לי'. מהך לישנא דכל בעלי חוברין. משמע דר"י לית לי' סמיכה בכולם אבל אחד סומך לכולן כפי' רש"י. אמנם בריש תמורה שם הגירסא ור"י בעלי חוברין לסמיכה לית לי'. דמשמע דלית לי' לר"י כלל סמיכה בבעלי חוברין. וכן מוכח שם להדיא ממאי דסיים שם מ"ט דהא לא מייחד קרבן דידהו. משו"ה פי' רש"י שם דאינו טעון סמיכה כלל לר"י הסוגי' מתחלפות וכן מצאתי בתוס' מנחות דף צ"ג ע"א בד"ה לרבות ע"ש:
והנה לפי סוגיא דתמורה לרבנן עיקר קרבנו אתי לרבות בעלי חוברין לסמיכה דלא נימא דאינו טעון סמיכה כלל כר"י. וע"ש ברש"י שהשמיט באמת תיבת כל גם בדברי רבנן. וזה הקשו שם התוס' מ"ש דשאר קרבנו למעוטי והאי לרבויי. אבל לפי סוגי' עיקר קרא קרבנו למעוטי אתא דלא נימא דבעלי חוברין אחד סומך לכולן הואיל והוא שייך בה כר"י לזה אתא קרבנו למעט גם הכא חבירו. וכולן צריכין לסמוך דוקא. ומשום זה לא הקשו התוס' הכא מידי ודו"ק:
רש"י ד"ה הכל מעריכין. ערך כתיב בפ'. ר"ל דמיו קצובין בפ' ערכין. נודר הוא דמי עלי ושמין אותו כו' וכוונתו לבאר תחילה החילוק שבין ערך לנדר. וכן הוא כוונת התוס' והגהות הצ"ק הוא על מגן. וכן הוא בפירוש המשניות להרמב"ם:
רש"י ד"ה נדר דמי עלי ושמין אותו כעבד הנמכר בשוק עכ"ל והוא ברייתא בסנהדרין דף ס"ו ע"א. ובקצוה"ח סי' ת"ק סעי' ט"ו כתב דלשיטת רש"י והנ"י ריש החובל דף פ"ג ע"ב דשמין אותו כאילו נמכר לעבד עברי משום דישראל אינו נישום כעבד כנעני א"כ ה"נ הא דשמין אותו היינו נמי כעבד עברי. ולשיטת התוס' שם בריש החובל דנישום כעבד כנעני ה"נ נישום כעבד כנעני וע"ש שהכריח דשיטת התוס' הוא כהרא"ש לפי מ"ש התוס' פ"ק דקידושין דף ז' דבן חורין לא איתקש לקרקע אלא דוקא בדמי עלי לפי ששמין אותו כעבד ואי נימא דשמין אותו כעבד היינו כעברי אכתי אינו כקרקע ואינו שומת קרקע כלל דעבד עברי אינו כקרקע כשאר אדם א"ו דהתוס' ס"ל כהרא"ש דנישום כעבד כנעני ושפיר הוי כקרקע. ורש"י לטעמי' דס"ל שם בקידושין דכל אדם הוקש לקרקע משו"ה אע"ג דאינו נישום אלא כעבד עברי נמי הוי לי' דין קרקע ע"ש וע"ש בסמ"ע ס"ק ט"ז ועפ"י דבריו א"ש דברי התוס' במגילה דף כ"ג ע"ב שהקשו אהא דשמין אותו כעבד באמר דמי עלי. דמשמע דעבד עברי איתקש לקרקעות דלא מצינו דעבד עברי איתקש לקרקע ע"ש ובמהרש"א שם כתב דלא דקדקו דודאי שמין כעבד דקאמר היינו כעבד כנעני אלא דבן חורין האומר דמי עלי כיון דמקשינן לי' לקרקעות אבל עבד עברי לא שייך כאן ע"ש. ולמ"ש הקצוה"ח א"ש דשם במגילה אזלי בשיטת רש"י ושפיר הקשו וכמ"ש הקצוה"ח. אמנם בעיקר דברי הסמ"ע והקצה"ח שהחליטו דלשיטת רש"י שמין אותו כעבד עברי אני תמה והרי אמרינן שם בהחובל והכא דשמין אותו כעבד הנמכר בשוק. ועבד עברי אינו נמכר כלל בשוק וז"ל הרמב"ם פ"א מהל' עבדים אחד המוכר את עצמו או שמכרוהו ב"ד אינו נמכר בפרהסיא. על אבן המקח ולא בסימטא כדרך שהעבדים נמכרין שנאמר לא ימכרו ממכרת עבד ואינו נמכר אלא בצינעא ודרך כבוד והוא מת"כ פ' בהר. וא"כ אי' איפא המקום לפרש הך דהחובל והכא דנישום כעבד עברי ואולי מטעם זה דקדקו התוס' במגילה דמשמע דעבד עברי איתקש לקרקעות ולא דיקדקו כן בסנהדרין והיינו משום דבסנהדרין הגירסא דשמין אותו כעבד הנמכר בשוק והיינו ע"כ כעבד כנעני אבל במגילה הגירסא דשמין אותו כעבד שפיר משמע להו דהיינו כעבד עברי [ועי' ירושלמי ריש החובל דשם הגירסא כעבד נמכר ולא גרסינן בשוק אבל גירסת רש"י ע"כ כעבד נמכר בשוק עי' לקמן דף י"ט ע"ב ד"ה אומד של נזקין ע"ש וכן מוכח בב"ק דף פ"ח ע"ב היכי מזדבנא עבדא בשוקא ע"ש] ובעניי לא ידעתי מנין להם דרש"י ס"ל דנישום כעבד עברי. וז"ל רש"י ריש פרק החובל כמה הוא יפה שהרי הזיקו והפסידו ממון זה שאם הי' נצרך הי' מוכר עצמו בעבד עברי. ונראה דכוונתו לבאר אמאי מחייבין לו כלל לשלם לו נזק דהא לא הזיקו ולא הפסידו כלום דבן חורין אינו עומד כלל למכור לזה כתב רש"י דהפסידו ממון זה שאם הי' נצרך הי' מוכר עצמו בעבד עברי. וא"כ הרי הזיקו והפסידו אבל מ"מ הרי הוא נישום כעבד כנעני מטעם שכתב הרא"ש. ולזה ציין רש"י על כמה הוא יפה. והן הן כונת הרא"ש דאיכפל להשמיענו דנישום כעבד כנעני היינו משום דה"א כיון דכל עיקר הפסידו הוא דאם הי' נצרך הי' מוכר עצמו בעבד עברי וא"כ מהראוי דיהי' נישום ג"כ כע"ע לזה ביאר הרא"ש דאע"ג דהזיקו הוא דהי' מוכר א"ע בע"ע מ"מ א"א לעשות השומא כע"ע אלא כעבד כנעני ומשו"ה לא הזכיר הרא"ש כלל דרש"י ס"ל דשיימינן כע"ע. וכן מבואר להדיא בש"מ וז"ל נזק כיצד כלומר האיך נוכל לשער כך מה שהזיקו אם שבר רגלו אין אומדין אותו בכמה הוא נפחת אצל עצמו דנמצא אתה מכחיש את המזיק שלא הי' רוצה בזה החסרון באלף או באלפים זהובים ומשיב רואין אותו כעבד נכרי שהוא נמכר בשוק לעבוד אותו כפי מה שיש בו מחכמת האומנות כמה הוא יפה קודם שנחבל וכמה הוא יפה עכשיו שהרי הזיקו והפסידו ממון זה שאם הי' ניצרך הי' מוכר עצמו כעבד עברי עכ"ל הרי אף שכתב כלשון רש"י מ"מ כתב דשמין אותו כעבד נכרי וזה ברור. שוב ראיתי שהב"ח שם האריך לתמוה על רש"י שכתב דנישום כע"ע ונדחק להשיא כוונות רש"י בדרך רחוק והנראה לענ"ד כתבתי:
רש"י ד"ה נשים ועבדים ומשלמין לאח"ז כו' ועי' בתוס' מ"ש בזה. לכאורה למה דמבואר בחו"מ סי' תכ"ד סעי' ט' ברמ"א דאם יש לה נכסי מלוג או נכסי צ"ב מוכרת אותו לאחרים בטובת הנאה ומשלמת לנחבל. א"כ ה"נ כייפינן לה להאשה בכה"ג למכור בטובת הנאה לשלם להקדש. ועי' היטב בחו"מ סי' שפ"ח בש"ך ס"ק ט"ז ובאבני מילואים סי' צ"א ס"ק ח' ע"ש. ויעויין ב"ש סי' צ"א ס"ק י"ג בשם תשובת תה"ד אשה הנו"נ בבית אם נדבה לצדקה צריך לשלם בשבילה. אע"ג דיכול למחות לה להבא. מ"מ צריך לשלם מה שנדרה כבר. וא"כ גם הכא אם היא נו"נ בבית צריך בעלה לשלם עבורה ופשוט ועי' בית מאיר ריש סי' פ"ג ע"ש:
וע"ד הפלפול נוכל לומר דמה שכתבו התוס' בב"מ דף ק"ד ע"א דבנדרים שנדרה ונדבה בעלה פטור מלשלם. דאל"כ היתה מפסדת לו כמה וכמה. דבריהם סובבים הולכים שם לר"י לשיטתו. למ"ש בהפלאה בק"א בסי' צ"א ס"ק י"א דלא שייך לומר שמא יקניטנה ותפסיד לו. במקום דאיכא עבירה דלא יתכן שתעבור עבירה ותאמר שוגג אני כדי שיצטרך להביא עלי' חטאת ע"ש והסברא נכונה ועי' מעיל צדקה סי' ט"ו שכתב דאל"כ כל אחת שתהי' לה כעס עם בעלה תפיל עצמה לגייסת ומחייבת בעלה בכל יום כמו שחששו חז"ל בעבד בקידושין ט"ו ע"ב ע"ש ולדברי הפלאה ליתא ואין ראי' מעבד] ולפי"ז לר"מ דס"ל בנדרים דף ט' ע"א טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר. וקיימ"ל דכל הנודר כאילו בונה במה. א"כ לדידי' גם בנדר ונדבה אין לנו לחדש שתפסיד לו בחנם בלא דבר להקניטו כיון דאיכא עבירה בדבר. להיות רגיל בנדרים ולפ"ז בעלה חייב גם בנדרי אשתו. רק לר"י לשיטתו דס"ל טוב מזה ומזה נודר ומשלם לדידי' שפיר חיישינן שתפסיד לו כל נכסיו. משו"ה אמר ר"י אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכל קרבנות שחייבת. דוקא שהיא חייבת לאפוקי נדרים ונדבות וכמ"ש הר"ן והרא"ש בנדרי' ל"ה ע"ב ע"ש. ואם כנים אנחנו בדברינו אלה. אין אנו צריכין לדחוק ולמצוא אופן שהאשה תשלם בעצמה. כיון דסתם מתני' ר"מ ולשיטתו הרי בעלה מחוייב לשלם עבורה:
ועי' בהפלאה בק"א שהביא בשם תשובה מהר"ם מינץ סי' נ"ו דאפי' לרבנן דפליגו אדר"י ואפי' בקרבנות שמחייבה משום נדר מ"מ מודים שהבעל משלם מכתובתה ומנכה לה ע"ש. א"כ ה"נ בעלה משלם עבורה ומנכה לה. ועי' ב"ש שם במה שתמה על מהר"ם מינץ ואין בידי לעיין בו ודו"ק:
ד"ה אבל לא נערכין כו' שאין להם ערך זכר ונקבה אמורין בפרשה עכ"ל וכן פי' הרע"ב מבואר מדבריהם דממשמעות דזכר ונקבה ממעטינן להו ולקמן דף ה' ע"ב רש"י ד"ה טעמי' דר"י פי' דמעטינהו קרא דכתיב הזכר מריבוי דה' דרשינן זכר ודאי כו' ע"ש ובאמת מבואר כן להדיא בנדה כ"ח ע"ב. דרק מיתורא דרשינן ע"ש היטב בתוס' ד"ה הא ובשבת קל"ו ע"ב בתוס' ד"ה דתניא ע"ש:
ולכאורה הי' נראה דלר"מ דמבואר בהוריות דף ה' ע"א דלא דריש ה' ע"כ צ"ל לדידי' דממעטינהו לה' ממשמעות דזכר ונקבה. ומשו"ה פי' רש"י הכא במתני' דממשמעותא ממעטינן להו. דסתם מתני' ר"מ. אבל לקמן אליבא דר"י פי' דמיתורא ממעטינן להו כדמוכח בנדה דר"י מיתורא דריש ולא ממשמעות הקרא. דר"י לשיטתו אזיל דאיהי דריש ה' כמבואר בהוריות שם. אולם באמת הא מילתא לא ברירה. דבסוטה י"ז ע"א מבואר דגם ר"מ דריש ה'. והתוס' נתעוררו שם ע"ז. והניחו בתימא וחידוש בעיני שלא נתעוררו מהוריות דף י"ב דמבואר שם ג"כ דר"מ דריש ה' ע"ש. וע"כ צ"ל דהא דאמרינן בהוריות ה' דר"מ קהל הקהל לא דריש היינו להך דרשא דשם. אבל בעלמא שפיר דריש ר"מ ה' וכעין זה כתבו התוס' מנחות י"א ע"ב ד"ה ור"ש לענין דרשא דוי"ו יוע"ש:
עוד עלה בדעתי. דזה תלי' בפלוגתא דר"י ורבנן בחולין פ"ח ע"א. ר"י אומר דמו מקצת דמו. ורבנן סברי דמו כל דמו. ולפי"ז יתכן דלר"י לשיטתו ליכא למידרש ממשמועתא. משום דזכר אפי' מקצת זכר במשמע וא"כ גם טואנ"ד בכלל זכר המה. אבל לרבנן דר"י דאיהו ר"מ כמ"ש הרשב"ם בב"ב דף קכ"ז ע"ב. זכר כולה זכר משמע א"כ לדידי' שפיר ממעטינן טואנ"ד ממשמעותא. וסתם מתני' הוא ר"מ משו"ה פי' רש"י במתני' דממעטינן ממשמעותא:
אמנם אמרתי אני עם לבי דגם מילתא דא לא ברירא. וכבר עמדו התוס' שם בחולין ובבכורות דף ג' ע"א ד"ה ור"י. על הסתירות והשינויים הנופלים בענין זה. והעלו דאין לדמות דרשות הש"ס. אלא רק מה שהש"ס מדמה ע"ש. והדברים עתיקין. עי' סנהדרין פ"ו ע"א תוד"ה דבר ובב"ק מ' ע"א תוד"ה כופר. ובש"מ שם. ובב"ב נ"ו ע"ב תוס' ד"ה ורבנן. ובמנחות י"א ע"ב תוס' ד"ה ור"י. ועי' ירושלמי סוטה פ' ארוסה ה"ו וקנא את אשתו אפילו מקצת אשתו. ובתלמודין שם דף כ"ד ע"א מפיק לי' מקרא אחר ע"ש ועי' חסד לאברהם חאו"ח סי' מ"ט יוע"ש. ובחידושי הר"ן בסנהדרין ע"ח ע"א גבי פלוגתא דר"י ורבנן לענין כל נפש. כתוב לאמר. וז"ל בתוס' תמיהן האיך אפשר לדרוש מפסוק אחד דבר והפוכו כו' ותירצו דמשמעות דורשין הוא בנפש בלא כל אם משמעות כל נפש או מקצת נפש. ולפי המשמעות בא כל למעט או לרבות. ואין צורך לזה כלל דלשון כל כולל שתי משמעות יש כל שהוא כולל כל הדבר כו' ויש שמשמעותו מקצת הדבר כו' ומשו"ה פליגי בכל נפש. אם הוא כללית הנפש או מקצת הנפש בהשאלת לשון כל עכ"ל. ונוראות נפלאתי על אדונינו הר"ן שלא זכר שזה סוגי' ערוכה בבכורות דף ג' הנ"ל דמבואר שם שדברי התוס' ודבריו המה שני לשונות בגמ' שם והרבה יש לי לדבר בפרט זה ואין כאן מקומו:
והנראה לענ"ד ליישב דברי רש"י הנ"ל בפשטות דהנה התוס' בנדה כ"ח ע"ב. ובשבת קל"ו ע"ב הקשו דגבי ערכין צריך יתורא למעט טואנ"ד ולא ממעט להו מלשון זכר ונקבה. וגבי מילה אדרבא צריך יתורא לרבות. ותירצו דכיון דגלי קרא בערכין דלא הוי בכלל זכר הוי ילפינן מערכין אי לא דגלי קרא דכל זכר ע"ש. ונראה דלרש"י נהפוך הוא. דבין לר"י ובין לרבנן הוי ממעטינן טואנ"ד ממשמעותא דזכר ונקבה. ומשו"ה איצטרך לר"י ריבוי דכל גבי מילה [עי' נדה מ' ע"א סד"א זכר ונקבה כתיב זכר ודאי ונקבה ודאית ולא טואנ"ד ע"ש ודו"ק ובמכילתא פ' בא פ"י שה תמים זכר להוציא טוא"נ ע"ש]. והא דאיצטרך לר"י מיעוטא גבי ערכין. היינו משום דלא נילף ממילה לחומרא אבל לרבנן דר"י דאינהו ר"מ דס"ל דגם במילה בעינן כולה זכר דוקא. לדידהו שפיר ממעטינן גבי ערכין טואנ"ד ממשמעותא דזכר ונקבה. והא דילפו רבנן בשבת קל"ה ע"א ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא אנדרוגינוס דוחה את השבת ולא ילפו ממשמעות דזכר ונקבה. כבר כתבו התוס' שם בד"ה ולא דעיקר קרא לנולד כשהוא מהול. ולאנדרוגינוס לא צריך קרא דהא נפקי' לר"י לקמן דאנדרוגינוס טעון מילה מדכתיב כל זכר ורבנן הוי דרשי לדרשא אחריתא עכ"ל. ומשו"ה פי' רש"י הכא במתני' אליבא דהילכתא דממעטינן להו ממשמעותא דקרא בשגם כי סתם מתני' הוא ר"מ וכמ"ש לעיל ויעויין בירושלמי בשבת שם ובריש חגיגה דאמרינן שם דטעמי' דרבנן מערל זכר דדרשי לקרא מרישא לסיפא דאי הוי כתיב ערל ה"א אפי' מקצת ערל כתב רחמנא זכר עד דאיכא כולה זכר. ור"י דריש מסיפא לרישא זכר ערל דאי הוי כתיב זכר ה"א עד דאיכא כולה זכר כתב רחמנא ערל אפי' מקצת ערל. וע"ש היטב. הרי להדיא דבין לר"י ובין ורבנן משמעות זכר היינו כולה זכר ולא טואנ"ד. לע"כ הא דאיצטרך לר"י מעוטי גבי ערכין היינו משום דלא ניליף ממילה לחומרא וכמ"ש לשיטת רש"י. והא דילפינן בתלמודין לר"י מכל זכר. ובירושלמי אמר דטעמי' דר"י מערל זכר. נראה לענ"ד דהירושלמי לשיטתו. דממעט טואנ"ד מחובת ראייה מכל זכורך עי' ירושלמי ריש חגיגה ובשבת שם. וא"כ חזינן דכל למעוטא אתא לר"י דבעינן שיהי' כל זכר ולא טואנ"ד א"כ מ"ט אמר הכא דכל אתא לרבות. משו"ה אמר הירושלמי דר"י דריש ערל זכר מסיפא לרישא. וע"כ כל לריבוי אתא. והן הן כוונת הירושלמי במה דשייל תמן הוא אמר פרט וכה הוא אמר לרבות. אבל בתלמודין דממעט טואנ"ד מחובת ראי' מזכורך עי' חגיגה ד' ע"א. שפיר ילפינן הכא לר"י מכל לחוד ודו"ק היטב ועין בנדה כ"ח ע"ב בתוס' ד"ה הא. שכתבו שם בסוף דבריהם גבי מילה ושמא איכא שום דרשא דהוי ממעטינן לי' אי לאו דרבינהו קרא ע"ש. ותם אני דלא זכרו הא דמבואר בתלמודין דממעטינן להו לרבנן מערלתו והאי דירושלמי דממעטינן להו ממשמעות זכר וכמ"ש לעיל:
והנה בחגיגה ד' אמרינן זכור להוציא את הנשים זכורך להוציא טואנ"ד. ופי' רש"י אם נאמר זכור אין לך להוציא אלא את הנשים עכשיו שנאמר זכורך בא להוציא אף טואנ"ד ע"ש ולכאורה קשה אמאי לא ממעטינן להו ממשמעותא דלשון זכר אפס דיש לומר דהך ברייתא אתי כר"י דס"ל גבי מילה דטואנ"ד הוי בכלל זכר. וא"כ לאו דממעטינן להו מקרא הוי ילפינן ממילא לחומרא. ויתכן דלזה נתכוונו התוס' שם במה שהביאו שם הירושלמי דגם ר"י מודה הכא לפטור בטואנ"ד מחובת ראי' והיינו משום דהך ברייתא ע"כ אליבא דר"י אתא ונכון. ולרבנן דר"י ע"כ האי דרשא דזכורך אתי למעט גרים כמבואר במכילתא. דלדידהו טואנ"ד ממשמעותא ממעטינן להו. והגר"א מחק זאת במכילתא. ולמ"ש הנה הוא מוכרח לרבנן דר"י. וראיתי בקרבן עדה שם בירושלמי שבת שתמה למה פטור מראי' הוי לי' למילף ממילא לחומרא דאנדריג' חייב בראייה ואנכי בל ידעתי. דהא מעטי' קרא להדיא מחובת ראי' וזה פשוט. עיין בילקוט פ' משפטים רמז שנ"ז העתיק הך ברייתא דחגיגה המובא בריש דברינו בד"ה והנה וכו' זכורך להוציא את הנשים זכורך להוציא טואנ"ד ועי' במכילתא ובירושלמי ריש חגיגה ודו"ק] ועפ"י האמור א"ש הא דפריך בנדה כ"ח הנ"ל ארב מברייתא ולא פריך ממתני' דטואנ"ד אין להם ערך. ולמ"ש הנה נכון משום דסתם מתני' הוא ר"מ ולדידי' ילפינן באמת ממשמעות דזכר ונקבה כמ"ש. ומבואר שם בנדה בסוגיא דרב רק מיתורא דריש ולא ממשמעות משו"ה פריך מברייתא דאתיא כר' יהודה כמבואר בשבת קל"ו ולדידי' ליכא למימר דיליף ממשמעותא רק מיתורא ושפיר פריך לרב. ועי' היטב בבכורות מ"ב ע"א תוד"ה אלמא ע"ש ודו"ק היטב:
רש"י ד"ה מופלא הסמוך לאיש. עי' יד מלאכי סי' תנ"א מ"ש בזה עי' שם ועי' ש"ש להגאון קצוה"ח שמעתא ה' פרק י"ג ע"ש:
רש"י ד"ה תני והדר מפרש כו' ולהכי סתמה ברישא כו' רצ"ל דלא תימא הא דקתני בסיפא נידר אתיא כר"מ ולא כרבנן קמ"ל וכן מצאתי בתוס' הרא"ש בסוף מסכתין. ומ"ש שם בתוס' הרא"ש בשם ר"י דאתי' לאשמעינן אע"ג דלא יצא מכלל נפל יש לו דמים. רצ"ל והא דקתני בסיפא נידר הוי מוקמינן בקים לן שכלו חדשיו עי' ב"ק י"א ע"ב תוד"ה בכור ע"ש [ומבואר מזה דנופל אין לו דמים וכן מוכח מלשון הרא"ש שם שכתב דסד"א דהוי כנפל ואפי' דמים אין לו קמ"ל וכן הדין נותן דהא נופל אסר בהנאה כמ"ש בפשיטות הגאון מוהר"י בספרו בינה לעתים על ה' יו"ט בפ"א הכ"ג ע"ש ועי' בספר עמק הלכה סי' קמ"ב והא דאשמעינן הכא דפחות מבן חדש יש לו דמים לכאורה נראה דאפי' במת אח"כ אע"ג דהוי ספק נפל אפי' באכלו ארי או נפל מן הגג כשבת קל"ו ע"א מ"מ הולכין אחר הרוב דרוב נשים ולד מעל' ילדי. דאי בחי אח"כ שלשים יום פשיטא דהא איגלאי מלתא למפרע דלאו נפל הוא. ואע"ג דקיי"ל אין הולכין בממונא אחר רוב מ"מ הכא הולכין אחר הרוב כמ"ש לעיל לענין מופלא הסמוך לאיש. אמנם נראה דאפי' בחיה אח"כ י"ל דסד"א דכ"ז שלא יצא מכלל נפל אין לו דמים דאין אדם נותן מעותיו על הספק קמ"ל ודו"ק]:
רש"י ד"ה יורש. אדם שהפריש אביו קרבן ולא הספיק להקריבו עד שמת עכ"ל וכן פי' רש"י בריש תמורה ע"ש. ובמנחות דף צ"ב ע"א פירש"י היורש סומך על קרבן אביו לאחר מיתת אביו ע"ש ומסתימות דבריו משמע דמפרש דמתני' מיירי בלא הפריש אביו הקרבן. וזה סותר למה שפי' הכא ובריש תמורה. ואפי' אם נדחוק לפרש כוונתו במנחות דמיירי ג"כ בהפריש אביו הקרבן. מ"מ יש להבין אמאי האריך רש"י הכא ובריש תמורה לפרש דמיירי בהפריש אע"ג דאין כאן עיקר מקומו ובמנחית דשם הוא עיקר מקומו סתם דבריו:
ונראה דרש"י כיוון בזה ליישב קושי' התוס' במנחות צ"ג ע"א בד"ה הכל סומכין שהקשו אהא דאמרינן הכא דהכל סומכין והכל ממירין אתי' לאתויי יורש הא בהדיא קתני להו התם במנחות ע"ש. ובסוף מסכתין בחידושי התוס' תירץ בשם הר"ר יוסף מא"י דתרי יורש הוי חד כגון הפריש האב ואח"כ מת וחד לא הספיק להפריש עד שמת ולהכי מצריך הני תרתי משניות ע"ש. ורצונו רצוי' דאי הוי תנא חדא ה"א הא דיורש סומך ומימר הוא דוקא בלא הפריש האב וכיון שהיורש הפרישו הרי הוא כקרבן דידי' ושפיר סומך ומימר אבל בהפריש האב. היורש אינו סומך ומימר ולהכי תני אידך להשמיענו דאפי' בכה"ג יורש סומך ומימר וזה ברור. והן הן כוונת רש"י דבמנחות דשם הוא עיקר דינו דיורש סומך ומימר פי' רש"י סתם ולא הוצרך לפרש דמיירי בהפריש האב. דבאמת אינו מוכח משם דאפי' בכה"ג יורש סומך ומימר. אבל הכא ובריש תמורה דאשמעינן עוד פעם הך דינא דסומך ומימר ותרתי למה לי'. לזה האריך לפרש הכא ובריש תמורה דמיירי בהפריש אביו קרבן ולא הספיק להקריבו עד שמת. דזה לא ידעינן רק מיתורא דמתני' הכא ובריש תמורה וכמ"ש הר"ר יוסף מא"י ודו"ק ועי' מ"ש לקמן בזה. ודברי רש"י בב"מ דף צ"א ע"א אינם מדוקדקים לפ"ז ע"ש: תוס' ד"ה הכל מעריכין. בנזיר כו' הזכיר כנויים כו' עכ"ל. יש להבין דילמא באמת ליכא בערכין כנויים. ומשו"ה לא הזכירן. שוב מצאתי בתוי"ט שכתב כן בפשיטות. אולם דברי התוס' מוכרחין למאן דס"ל בריש נדרים דכינויין הם לשון שבדו חכמים כדי שלא להזכיר שם שמים לבטלה. וא"כ ע"כ צ"ל הא דלא בדו חכמים כינויין בערכין משום שלא הי' מזכירין ש"ש בערכין כמ"ש התוס'. ומ"ש התוס' אם אמר על אחד בשוק ערך פלוני עלי או אם אמר ערך אותו פלוני. עי' רמב"ם פ"א מה' ערכין ה"ב ע"ש היטב ודו"ק [ועיין בשמ"ק שמחק או אם אמר וכו' דו"ק שם. מהמגיה] :
תוד"ה נשים כו' א"נ כגון שנתנו להם ע"מ שאין לרב או לבעל רשות עכ"ל. עי' בקצוה"ח סי' רמ"ט ס"ק א' וכבר קדמו השעה"מ פ"ו מהל' עבדים] כדי לבאר דברי התוס' על מכונם אקדים הסוגי' בנזיר דף ס"ב ע"א. למה רבו כופו לנזירות ולא לנדרים יוע"ש כל הסוגיא והמתבונן שם היטב יראה דנזירות חל על העבד אלא דרבו יכול לכופו. ובנדרים אם הם נדרי עינוי נפש או ביטול מלאכה אין צריך לכפותו ומאליו הם בטלים. אבל אם אין בהם עינוי נפש או ביטל מלאכה חל הנדר ואינו יכול לכופו. אולם בשבועה דעת התוס' שם דאם אין בהם עינוי נפש אינו יכול לכופו כמו בנדרים. וכן הוא שיטת הראב"ד בפי"ב מהלכות שבועות ה"ו ע"ש היטב:
אמנם דעת הרמב"ם שם דשבועות אינן חלין כלל אפי' אין בהם עינוי נפש וכן כתב להדיא בפי' המשנה שם. וזהו שיטת הרע"ב שם ונפלאתי על התוי"ט שם שלא ראה שדעת הרע"ב הוא דעת הרמב"ם ע"ש. ובטעמא דמלתא כתב התוי"ט דבשבועות כיון דהוא מיתסר נפשי' מחפצי' ועבד אין לו רשות לעצמו משו"ה אין חלין עליו כלל. אכן באמת הרמב"ם בעצמו ביאר דבריו בטעם לשבח. בפי"ב מה' שבועות ה"ו וכתב דמשום שנאמר בשבועות לאסור איסר על נפשו מי שנפשו ברשותו יצא עבד שהוא ברשות אחרים. ונמצא זה כמו שנשבע על נכסי אחר ע"ש היטב. והנה הרמב"ם בפ"ב מהל' נזירות הי"ח כתב וז"ל נדר העבד נדרים שיש בהם עינוי נפש או ביטול מלאכה או שהעריך אין רבו צריך לכופו מפני שאין נפשו קי' לו ולא יחול עליו נדר. וה"ז דומה לאוסר פירות אחרים עליהם. אבל אם אין שם עינוי נפש אינו יכיל לכופו עכ"ל והמעיין הישר יראה מדכלל לערכין עם נדרי עינוי נפש. ע"כ דס"ל דכשם שאין חלין על העבד נדרי עינוי נפש מטעם שאין נפשו קנוי' לי'. כמו כן אינו חל על העבד כלל מה שהעריך כיון דערכין הוי חובת גברא כמבואר בחולין קל"ט משו"ה אינו חל עליו אם העריך מפני שאין נפשו קנוי' לו דגם בערכין בערכך נפשות כתיב. וזה אין לו נפש כלל וה"ז דומה כמו שאמר ערך פלוני על פלוני. ועי' לקמן ה' ע"ב רש"י ד"ה נפשות דהכי משמע בערכך נפשות שכל הנפשות יכולין להעריך. ולפ"ז עבד שאין לו כלל נפש אינו יכול להעריך. זהו הנראה לי בטעמא של הרמב"ם. יהי' איך שיהי' עכ"פ דעת הרמב"ם ברור מילילו דעבד אינו מעריך. וכן הוא שיטת רש"י בנזיר שם ע"ב בד"ה אלא אמר אביי שכתב שם וערך אין לו שאין גופו קנוי' לו. ובנדרים שם בטעמא דמילתא משום דאיכא הפסד לרבו. מבואר מזה דשיטת רש"י דערך אין לו אפי' באין הפסד בזה לרבו מטעם דאין גופו קנוי' לו יוע"ש היטב. ולפ"ז הא דאמרינן הכא בשמעתין דעבד מעריך ומרבינן לי' מקרא ואמרת אליהם. בהכרח צ"ל דלא חל עליו הערך רק כשיתחרר אבל בעת שהוא עבד אינו חל עליו כלל הערך אפי' ביש לו מעות שאין לרבו רשות בהם. אינו צריך לתת כלל כ"ז שהוא עבד רק לכשיתחרר ויש לעיין במאירי בנזיר שם היטיב] איברא דלפ"ז קשה טובא אמאי לא נימא הכא גם בנזירות. דבעוד שהוא עבד לא יחול עליו כלל הנזירות כיון דאיתקש לנדרים ובנדרים שיש בהם עינוי נפש אינם חלין כלל. והא דמרבינן מקרא ואמרת להם עבדים. היינו שיחול עליו נזירות כשיצא לחירות כמו בערכין [ועיין ש"מ נזיר שהעיר בזה] אולם כבר כתבו התוס' שם ע"ב בד"ה יצא להרע. דנזירות אין להקישן לנדרים דנזירות חל אפי' על דבר שאין הרשות בידו. כדדרשינן לאסור יין מצוה כיין הרשות. אלמא הנזירות חל על דבר שאין הרשות בידו. ולכך יכול לחול נזירות העבד כל זמן שלא מיחה האדון. אבל ודאי אם מיחה האדון. לענין זה נדרש לאסור אסר על נפשו מי שנפשו קנוייה לו שתועיל מחאת הרב ואם אינו ענין לנדרים שהרי אינו צריך למחות תניהו ענין לנזירות יעו"ש היטב בתוס' וביותר ביאור בש"מ שם ע"ש: ממוצא דברינו יתבארו ויתלבנו שיטת רש"י ותוס' דלטעמייהו אזלי. דרש"י לשיטתו דס"ל דעבד אין לו ערך מטעם שאין גופו קנוי לו משו"ה פי' במתני' דאינו משלם רק לאחר שנתתחרר העבד אבל כל זמן שהוא עבד. אפי' נתנו לו ע"מ שאין לרבו רשות בו מ"מ אינו צריך לשלם כלל וכמ"ש לעיל. ואתה תחזה דשם בנזיר בד"ה למה פירש"י בעצמו שאם הדיר הנאה מפירות פלוני או שאמר ערך פלוני עלי. אינו יכול לכופו ונדרו נדר וערכו ערך. וכגון שהקנה לו אחר ע"מ שאין לרבו בהם כלום. והיינו לפום מאי דנקטינן שם בה"א דערכו ערך שפיר מצינו לפרש בהקנה לו אחר. אבל למאי דמסקינן דאין לו לעבד ערך כלל ע"כ דאינו משלם רק לאחר שנשתחרר וכמ"ש. וכן הרמב"ם דס"ל דעבד אינו מעריך כמ"ש כתב בפ"א מה' ערכין העבד נערך ועורך כשאר ישראל ואם יפדה והי' לו יתן ערך שנדר. מבואר מזה דבעודו עבד אינו צריך לתת כלל וכמ"ש לעיל בס"ד:
אכן התוס' לשיטתייהו דס"ל דגם בשבועות אם אין בהם עינוי נפש חלין עליו. אע"ג דהוא מיתסר נפשי' מן חפצי' ועבד אין לו נפש. א"כ גם בערכין חלין מיד אע"ג דאין נפשו קנוייה לו. משו"ה שפיר כתבו לשיטתם דמיירי בנתנו להם ע"מ שאין לרבו רשות דבאופן זה מחוייבים ליתן מיד. ובזה יובן היטב הא דהוצרכו התוס' להביא ע"ז ראי' מהתוספתא. דלכאורה אינו מובן דפשיטא הוא ואינו צריך לראי' כלל. אבל למ"ש א"ש. וס"ל להתוס' דנדרי הקדש כיון דהמה חובת גברא דין אחד יש להם עם ערכין וא"כ מוכח דגם בערכין חלין מיד אף כשהוא עבד:
ולשיטת הרמב"ם ורש"י ע"כ צ"ל דדוקא בערכין אינו חל על העבד כל זמן שהוא עבד מטעם דכתיב בערכך נפשות מי שנפשו קנוייה לו. וכמ"ש אבל בנדרים אפי' בנדרי הקדש שפיר חלין עליו מיד כיון שאין בהן עינוי נפש. וכן נראה להמדקדק היטב בלשון הרמב"ם בפי' המשנה בנזיר שם ע"ש ומטעם זה לא קתני בתוספתא רק נודרים ונידרים ושבק מעריכין ונערכין ועדיין צ"ע בפרט זה ודו"ק היטב:
והנה בספר ער"ע כתב לאמר. וז"ל ואע"ג דכשנתגרשה ונשתחרר הוי דבר שלא בא לעולם ואין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. עי' קדושין דף ס"ג אבל עיין ברמב"ם פ"ו מהל' ערכין הל"א ובכאן בלא"ה ההקדש חל תיכף בעבד וחוב עליו לשלם עכ"ל. ונעלם ממנו שיטת הרמב"ם ורש"י שכתבנו דלשיטתם אין ההקדש חל תיכף בעבד. ולדידהו ע"כ צ"ל כמ"ש הרמב"ם בפ"ו מהל' ערכין ה' ל"א יוע"ש היטב ודו"ק לענ"ד דאינו דומה כלל להדין דהרמב"ם בפ"ו מהל' ערכין ה' ל"א דהתם כיון דהוא ברשותו לחייב עצמו ע"כ הוה חוב על נפשו כשיבא לעולם. אבל הכא כיון דאין העבד ברשות עצמו עכשיו האיך יכול לעשות על עצמו חיוב שיחול לאחר השחרור כיון דאין גופו עכשיו ברשותו לעשות שעבוד על גופו והוי דבר שלא בא לעולם דו"ק היטב בהדין דרמב"ם הנ"ל מהמגיה]. בא"ד ועבד אע"ג דגבי מצות יש לו דין אשה כו' כ"ל דבריהם נמשכים להא שכתבו לעיל דבעבד חל החיוב תיכף בעודו עבד ועבד הרי איתקש לאשה. וה"א דיהי' נערך כערך אשה. אבל לשיטת רש"י דאינו חל החיוב בעודו עבד כלל. רק לאחר שנשתחרר ואז הרי אין לו דין אשה כלל ודו"ק:
בא"ד דלא אשתמיט תנא דלימא אם הי' נערך כאשה. הנה הוכחת התוס' נכונה אמנם הא גופא טעמא בעי אמאי לא נימא הכי ולכאורה נראה למ"ש התוס' ב"ק פ"ח ע"א ד"ה הא. דהא דגמרינן לה לה מאשה היינו להחמיר על העבד לעשותו לכה"פ כישראל במצוה שהאשה חייבת אבל לא לגרע מאיש. ועי' ביאור דבריהם בנו"ב מ"ת ח' חו"מ סי' י"א דהיכא דידעינן עבד בלי הקישא דאשה לא גמרינן מאשה לגרע מאיש ע"ש היטב וכבר קדמו השעה"מ ריש הל' מילה ע"ש ולפ"ז למ"ש לעיל דעבדים מרבינן להו מקרא ואמרת אליהם. ע"כ לא גמרינן לי' מאשה להקל עליו ולא גרע מאיש כיון דעבד לא מאשה גמרינן לענין ערכין וכמ"ש הנוב"י ונכון הוא אמנם התוס' שלא הביא התו"כ במנחות כמ"ש לעיל [זהו לעיל בגמ' בד"ה עבדים וכו' ודע דהתוס' במנחות דף פ"א ע"ב ד"ה אין לי וכו'] ע"כ לא נחתו להכי מטעם זה ולמ"ש לעיל בשם הר"ש א"ש ודו"ק:
ונראה לשיטת התוס' עפ"י מ"ש המ"ל פ"י מה' מלכים ה"ז דלא נאמר כלל זה אלא במ"ע שהז"ג שהנשים פטורות. להך מילתא איתקש עבד לאשה מג"ש דלה לה. אבל במ"ע שלא הז"ג. כגון פ"ו דמדינא הי' הנשים חייבות. אלא שגזירת הכתוב הוא שמעטם כו' גבי עבדים דלא שייך האי טעמא לא ילפינן מנשים ע"ש שהאריך בזה [ועי' בט"א בחגיגה באבני מילואים מ"ש בזה וכבר קדמו המ"ל הנ"ל ועי' בגליון משניות להגאון רע"א בברכות פ"ג א' כ"ח דאשתמיט מיני' המ"ל והט"א הנ"ל ע"ש ועי' חינוך פ' קדושים מצוה ר"ס דעבדים פטורים מכיבוד או"א אע"ג דנשים חייבות] ולפ"ז הרי הכא הא דאשה אינה נערכת כאיש הוא מגזירת הכתוב לא ילפינן עבד, מאשה מג"ש ועיין ש"מ בב"ק פ"ח שכתב שם בשם הרא"ש דעבד אינו מצווה למול את בנו דמהיכא תיתא כיון דאשה פטורה. מבואר מזה דלית לי' הך כללא דכייל לנו המל"מ ועי' שעה"מ ה' מילה הנ"ל. משו"ה לשיטתו הוכרח כאן בערכין ליישב הא דאינו נערך כאשה מטעם דבתו"כ מרבינן עבד להדיא לערך איש עי' סוף מסכתין בתוס' הרא"ש ודו"ק:
תוס' ד"ה חשו"ק משמע דאית לי' דמים לחרש עכ"ל. ר"ל מדקתני נידרין אבל מהא דנערכין לק"מ דאפי' מנוול ומוכה שחין דאינם שוים כלום נערכין. ולשון התוס' ב"ק פ"ה ע"ב ד"ה חרשו אינם מדוקדקין במ"ש שם חשו"ק נידרין ונערכין ע"ש. והא דלא הביאו התוס' הכא תירוץ ר"י שם בב"ק שתירץ דהכא מיירי ביש לו אומנות. וע"ש בתוס' ובפוסקים שתפסו תירץ ר"י לעיקר. י"ל למ"ש בגמרא לעיל דהא דקאמרינן. אי לאתויי חשו"ק אע"ג דנידרין ונערכין. אשמעינן בנידרין דחרש אית לי' דמים כמ"ש לעיל [הנה לעיל האריך דהא דאיתא גם בנערכין לא שייך לאשמועינן אלא אם אין אנו יכולין למילף מנערכין זה כוונתו בפה מהמגיה] א"כ אי נימא דמיירי ביש לו אומנות פשיטא דיש לו דמים. ומאי אשמעינן. והתוס' בב"ק שהביאו תירץ ר"י. היינו לפי המסקנא הכא דמסקינן דאתי' לאתויי פחות מב"ח. ואחר שהביאו שם בב"ק תירץ ר"י תו אין צורך לדחוקי. דמיירי ביכול להתרפות. משו"ה השמיטו התוס' שם בב"ק מ"ש הכא בתירוץ הראשון ופשוט ועי' נב"י מ"ק ח' אהע"ז סי' נ"ג ע"ש:
תוס' ד"ה לאתויי כו' משמע דקאי נמי אעבדים דמתני' עכ"ל משמע להו דריבוי דהכל קאי אכל מי שנערך וכן הכל דמעריכין קאי אכל מי שמעריך ולפ"ז למ"ד דעכו"ם נמי מעריכין קאי גם עליהם ריבוי דהכל לאתויי מופלא הסמוך לאיש ונפשט ספיקא של המל"מ פ"א מהל' ערכין הי"א אי גם בעכו"ם מרבינן מופלא הסמוך לאיש ע"ש כן נראה לי נלענ"ד דיש להעיר בזה אולי לא כתבו התוס' דקאי ריבוי דהכל רק על האי דכתוב במשנה ראשונה אבל עכו"ם דמעריך הוא במשנה ג' ושם אינו כתוב הכל. מהמגיה]: בא"ד וא"ת ההורגו יתחייב הואיל ואיתרבי בנפשות אלמא איקרא נפש כו' עכ"ל תמוה לי דבסנהדרין ע"ח ע"א פליגי רבנן ור' יהודה ב"ב במשמעות כל נפש ובטריפה כ"ע מודו דפטור וע"ש בפירש"י דמדלא איפלגי בי' ש"מ כו' גברא קטילא חשיב לי' עכ"ל. מבואר מזה דטריפה לא ניכלל בכל נפש. דאינו אפי' מקצת נפש. וכמת חשבינן לו ועי' ש"מ בב"ק כ"ו ע"ב שהאריך בזה. ועי' מכילתין לקמן ד' ע"א נפשות ולא המת. וא"כ היכא מרבינן הכא מנפשות כל שהוא נפש ואפי' טריפה. ואם טריפה מיקרא נפש כל דהוא אמאי לא מחויב ר"י ב"ב בטריפה וצע"ג נלענ"ד להמעיין היטב בתוס' יראה להדיא דהיכא דבעינן נפש מצד הסברא כגון לחייב מיתה בעבורו דלזה בעינן נפש מצד הסברא דאם גברא קטילא הוא הסברא פוטר את ההורגו ע"כ גם טריפה לא הוי נפש אבל הכא בערכין הא דבעינן נפש לאו מצד הסברא אלא גזירת הכתוב הוא דמת לא נערך בזה טריפה הוי נפש דו"ק בקושי' דעיקר הקושי' הי' מצד דבבן יומו הוא ספק נפל ומכ"מ חייב ההורגו א"כ אף טריפה נמי חייב ההורגו אף דגברא קטילא הוא כיון דאיקרא נפש אבל לתירוצ' דבבן יומו מיירי בכלו חדשיו אין לנו ראי' דלענין מיתה סגי' בזה דאיקרא נפש אף דגברא קטילא הוא ע"כ נשאר על הסברא אבל בערכין לא תלי' בסברא וזה ברור דו"ק מהמגיה]:
תוס' ד"ה כלשישנו. ל"ד כו' אלא כל אדם שישנו בדמים קאמר עכ"ל לא הבנתי דהא טומואנ"ד במתניתין ופחות מבן חודש לקמן דף ה' ע"א וכן ידו ורגלו לקמן דף כ' ע"א דליתנייהו בערכין ופשיטא דאיתנייהו בדמים דלא יהא אלא דמי דיקלא כדפריך לקמן דף ד' ע"ב ולולי דברי התוס' נראה דזה ודאי דאיכא דאיתא בדמים וליתא בערכין. ודיקלא וארעא יוכיחו. ומה דקאמר הגמ' כל שישנו בדמים ישנו בערכין ר"ל דכל מה שישנו בדמים יוכל להיות בערכין ועיקר כוונת הגמ' לאפוקי דמה דליתא בדמים ליתא כלל בערכין. אבל מאי דאיתא בדמים לפעמים ישנו בערכין ולפעמים דליתא בערכין. ומדוקדק בזה לישנא דתלמודין מאי דקאמר ישנו בערכין דהוי לי' למימר כל שישנו בדמים נערכין ולמ"ש א"ש היטב ודו"ק והתוס' באמת ציינו כל שישנו בדמים נערכין ומשו"ה משמע להו דלמאי דס"ד כל שישנו בדמים נערכין לעולם ודו"ק תוד"ה קרבנו כו' ואגב חורפי' לא עיין דהתם ליכא אלא תרי עכ"ל. ר"ל דגבי קר כתיב וסמך ידו על ראש קרבנו. וגבי כבש כתיב ג"כ וסמך ידו על ראש קרבנו אבל גבי עז כתיב וסמך ידו על ראשו. ובפי' הראב"ד לת"כ כתב ואי קשי' לך היכי דרש תלתא קרבנו והלא לא כתיבי אלא תרי דבפרשת ואם עז לא כתיב קרבנו אלא וסמך ידו על ראשו. י"ל דקרבנו קרבנו קמאי דבן הבקר ובן הצאן דרשינן לעיל [בתו"כ[שכל המביא שלמים או שום קרבן מביא שלום לעולם אבל בעז לא כתיב בה שלמים ומשו"ה לא מידרש להאי דרשא. אלא דרשינן לי' לסמיכה כדאמרן עכ"ל. והן הן כוונת רש"י דהא דכתיב ואם עז קרבנו קאי על סמיכה כמ"ש הראב"ד. ומ"ש התוס' א"נ משאר קרבנו דריש עי' מנחות צ"ג ע"א תד"ה קראי ע"ש היטב:
תוס' ד"ה תחלת הקדש כו' הא ליתא דאפי' שלוחו לא ממעט לשחיטה עכ"ל הקשה בספר ק"א דלמא באמת מהכא יש למילף דשלוחו אינו שוחט. ותירץ דא"כ לא איצטרך קרא דשחיטה כשרה בזר ע"ש. והוא תמוה. דילמא הא דמרבינן שחיטה בזרים היינו דוקא בבעלים אבל לא שלוחו. ובעיקר קושיתו אישתמיטתי' סוגיא ערוכה מנחות י"ט ע"א דאמרינן שם מדגלי רחמנא בפרו של אהרן ושחט את פר החטאת אשר לו מכלל דבעלמא לא בעינן בעלים. וכן כתבו להדיא בתוס' מנחות צ"ג ע"א ד"ה לפי ע"ש. ועיין פ"י ריש פ"ב דקידושין על רש"י ד"ה מנלן ועי' חת"ס חיו"ד סי' שכ"א ע"ש: שם קרבנו ולא קרבן חבירו וא"ת כיון דאמרינן ידו ולא יד שלוחו כ"ש חבירו עכ"ל ובראב"ד שם בת"כ תירץ דמהתם ממעטינן שאינו יכול לומר לשלוחו סמוך תחתי על ראש קרבני. אלא הוא עצמו יסמוך והכא קא ממעט שאם שלח לחבירו קרבנו ממדינת הים אין חבירו סומך על ראש קרבנו דלא תימא כיון דאין בעלים כאן יסמוך חבירו תחתיו קמ"ל עכ"ל וה"ה דמצי למימר בערל וטמא דמשלחין קרבנותיהן דאין חבירו סומך עליהן אלא יקרבו בלא סמיכה ועי' גיטין כ"ח ע"ב ובתוס' ד"ה והא:
בא"ד בתוס' הנ"ל בתירוצם אבל שלוחו סומך עכ"ל הצ"ק הביא קושי' בשם הבה"ז דכיון דשלוחו סומך כ"ש יורש וא"כ נילף תחילת הקדש מסוף הקדש דיורש מימיר וא"כ המר ימיר למה לי. וע"כ דידו ממעט שלוחו וא"כ לא ידעינן יורש רק מהמר ימר. והצ"ק דחה קושיתו דה"א דהמר ימיר לרבנן אתא לרבות אשה כמו לר"י ע"ש והא ודאי ליתא דרבנן דר"י דרשי ואם לרבות אשה. ובס' ק"א כתב דר"ל דאי לאו קרבנו ה"א דהמיר ימיר לרבות השליח אתי'. ומזה ה"א דשלוחו סומך. וידו למעוטי חבירו אתי'. ולכן איצטריך קרבנו למעט שליח וא"כ המיר ימיר לרבות יורש אתי' עכ"ל. ואישתמיטתי' להק"א דבירושלמי ריש פ"ב דקידושין ממעטינן שליח בתמורה מאם המר ימרנו וע"י נב"י מ"ק ח' אהע"ז סי' פ"ג אות כ' בביאור הירושלמי. וגירסת הק"ע תמוה והעיקר כגירסת הפ"מ ע"ש ויש לי הרצאת דברים בביאור הירושלמי לולי יראתי פן ימשכיני הענין. ובעיקר קושי' הבה"ז יש לדחות דהא דה"א דשלוחו סומך היינו בתר דידעינן מהמר ימיר דיורש סומך וא"כ חזינן דידו לאו דוקא. וה"א דגם שלוחו לא ממעטינן מידו. ואוקמינן מיעוטא דידו על חבירו. אבל אי לא הוי כתיב המר ימיר ה"א דידו דוקא ואפי' יורש אינו סומך וכ"ש שלוחו ועי' מנחות צ"ג ע"ב כל הני למה לי כו' ודו"ק:
בא"ד וא"ת לילף בכל התורה דאין שלוחו של אדם כמותו עכ"ל. המשך דבריהם. דבל"ז הייתי אומר דידו וקרבנו המה שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין. אבל למאי דכתבו דתרוייהו איצטרכו הקשו שפיר וכוונתם בזה דנימא בכל התורה דאין שלוחו של אדם כמותו. ושחיטת הפסח שאני דגלי בו קרא דשלוחו כמותו. ומנ"ל למילף משחיטת הפסח דשלוחו כמותו בכל התורה וסמיכה שאני דגלי בי' קרא דאין שלוחו כמותו. נימא איפכא. ובחנם נדחק בזה בצ"ק:
בא"ד וי"ל דסמיכה ויבמה וע"ע ג' כתובים באין כאחד עכ"ל רצונם דאפי' לר"י דס"ל בכל דוכתי' דשני כתובים הבאין כאחד מלמדין הכא איכא ג' כתובים דלכו"ע אין מלמדין והתוס' דתפסו תלתא היינו משום דבזה סגי' לכולי עלמא אבל באמת איכא טובא רק התוס' נקיט דבג' כתובים אפי' ר"י מודה דדברי התוספתא גם אליבא דר"י אזלי דאיהו ס"ל ג"כ קרבנו ולא קרבן חבירו ור"י ס"ל דשני כתובים מלמדין] [עי' יבמות ק"א בגליון הש"ס שם להגאון רע"א זצ"ל שרשם שם כל המקומות דאמרינן דאין שלוחו כמותו והשמיט לציין דאם הפריש בכורים להעלותן בידו לא ישלחם ביד שליח עי' רמב"ם פ"ב מה' בכורים הכ"ב ועי' ב"ב פ"א ע"ב ע"ש. ומ"ש התוס' וקראו לו הן ולא שלוחן ש"ס ערוך הוא ביבמות ק"א ע"ב. ובספר פתח הבית ה' שלוחין כתב זאת בשם התוס' ולא זכר שהוא ש"ס ערוך ע"ש. עוד מצאתי בתו"כ פ' ויקרא דיבורא דחטאת פ"ח שלח להן ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו כו' יכול יהא חייבין ת"ל ושמעה קול אלה והוא עד. עד שישמע מפי התובע. ועי' שבועות דף ל"ה ועי' רמב"ם פ"ט מה' שבועות ה"ו שכתב דאם השביען התובע או שלוחו חייבין ועי' שם פ"ז ה"ו בלח"מ שם. ועי' פני משה פ' שבועת העדות ה' ט' ד"ה שילח ע"ש היטב ועי' רי"ט אלגזי פ' רביעי בכורות א' נ' ע"ש היטב. ועי' בהגהת מוהרי"ד שנדפס מחדש עם פי' ר"ש משאנץ על הספרא נעלם ממנו כ"ז ע"ש] ועי' רמב"ם פי"ג מה' נדרים ה"ט שפסק דגם האב מיפר דוקא בעצמו ולא בשלוחו ועי' כ"מ ולח"מ שם שנדחקו. והדבר מבואר להדיא בספרי בפ' מטות דפליגי גם באב ע"ש. ובכפות תמרים בסוכה בחידושיו בדף מ"א ע"ב בגמ' מנא ה"מ דת"ר כו' כתב ודע דיש דברים דאין שלוחו של אדם כמותו דגרסי' בפ' מצות חליצה וקראו לו זקני עירו הן ולא שלוחן. ע"ש ובמח"כ אישתמיטתי' כל הני מקומות שהבאתי לעיל ועי' במל"מ פ"ג מה' עבדים סוף ה' ט' ועי' תשובת הרשב"א סי' אלף ס"ז שכתב בכל מקום שלוחו של אדם כמותו זולתו בהפר הבעל ובשומרים ע"ש ודבריו צ"ע ועי' שנות אליהו פ"ג דבכורים מ"ג אפי' אגריפוס המלך כו' ירושלמי טעמי' דמתני' ולקח הכהן מידך משמע דוקא מידו ולא מיד שלוחו ע"ש ועי' פי' הר"ש. ובב"מ דף ק"י ע"ב אמרינן דאינו עובר על בל תלין אם שכרו ע"י שליח וע"ש ריטב"א שתמה אמאי לא נימא שלוחו של אדם כמותו ועי' ב"ח חו"מ סי' של"ט מ"ש בזה ובספר רביד הזהב פ' קדושים כתב דממעטינן שליח מאתך ע"ש. ולענין מתנות כהונה תניא בספרי ונתן לכהן ולא לשולחו של כהן. ובפ"ח יו"ד סי' ס"א ס"ק י"ג החליט דמיירי בסתמא שמא לא ניחא לי' לכהן אבל אי מדעתי' שלח ליטלם שפיר דמי דשלוחו של אדם כמותו ע"ש ולא משמע כן פשטות לישנא דספרי. אלא פשוט דהכא גלי קרא דלא אמרינן שלוחו של אדם כמותו בזה כמו בכל דוכתא דכתיבנא. ומה שהביא הפ"ח ראי' מהא דיכול הכהן לזכותם לישראל ת"ח כבר דחה במחנה אפרים בה' זכיה ומתנה סוף סי' ט' ע"ש ועי' קצה"ח סי' רע"ח ס"ק ט"ו ובסי' ר"ד ס"ק ג' ועי' היטב בש"מ ב"ב דף קכ"ג ע"ש ודו"ק ועי' נתיבות סי' רמ"ג ס"ק י' ע"ש ודו"ק וברשמי הדברים אשר לי הארכתי הרבה בפרט זה כי מצינו בכמה מקומות השמיט הרמב"ם להביא הא דממעטינן שלוחו ובכמה מקומות הביא הא דממעט שלוחו ובארתי דברי הרמב"ם בכל מקומות מושבתיהם ואין כאן מקומו להאריך בזה. ומה שהקשה בצ"ק והניח דברי התוס' בצ"ע רב. אמאי לא נימא בקדשים דאין שלוחו כמותו אישתמיט תלמוד ערוך מנחות י"ט ע"א שהבאתי לעיל [בתד"ה תחלת הקדש] ודברי התוס' מנחות צ"ג ע"א ד"ה לפי וכבר השיגו בזה המשכיל לאיתן ות"ל קיימתי' מסברא דידי טרם ראיתיו ועי' חגיגה י' ע"ב בטו"א שם. ועי' פמ"א בהקדמתו בחידושיו למס' ב"ק שתמהו מאוד על דברי התוס' ועי' משכיל לאיתן בחידושיו למנחות צ"ג ע"א ובספרו באר אברהם חגיגה שם מ"ש בישוב דברי' ועי' ברכי יוסף ריש ה' שחיטה שהאריך בזה ועי' נב"י מ"ת חיו"ד סי' י"ד ע"ש היטב ועי' פ"י ריש פ"ב דקידושין בתוס' ד"ה נפקא לי' מדריב"ק:
בא"ד וא"ת לילף מינייהו כו' מדאיצטרך למעטינהו עכ"ל התוס' לשיטתם בקידושין דף ל"ד ד"ה אלא ע"ש. אבל לשיטת רש"י לק"מ דב' כתובים אין מלמדין ומוקמינן אדינייהו. ולא ילפינן להיפך ועי' בספר כריתות לשון לימודים ריש שער א' ע"ש ועי' נב"י מ"ק חאה"ע סי' ע"ח א' ה' ושם בסי' פ' א' כ"ז ואישתמיטתי' דברי הכריתות הנ"ל ע"ש:
תוס' ד"ה לית לי' והכי משמע פ' שתי מדות כו' כתבו כן לאפוקי מגרסת ס"ק הספרים בתמורה וכמ"ש לעיל [בגמ' ור"י כל בעלי חוברת לסמיכה לית לי'] וכן מצאתי בתוס' מנחות דף צ"ג ד"ה לרבות שכתבו כן להדיא ע"ש. עיין ברמב"ם פ"ג מהל' מעשי הקרבנות ה"ט שכתב כולן צריכין לסמוך עליו בזה אחר זה. ודבריו נובעין מתוספתא כמ"ש הכ"מ שם]: